הצד השני של הבריכה – פרק מ"א

השבוע מתחיל בשמיים בהירים וקרים, ללא רמז לסופה שעומדת להתרגש עלינו. דוניא אוספת אותי בבוקר שתי פגישות הבוקר שלנו מתנהלות כסדרן. אנחנו גומרים מוקדם יחסית ומתפנים לאכול ארוחת צהרים במזנון נחמד ליד כיכר דוד המלך לפני שהיא מחזירה אותי הביתה. בבית אני ממשיך לרצף. המרצפות כבר כמעט כולן למעלה אבל מלאכת הריצוף היא איטית בהרבה ואני מבין שיידרש לי זמן רב כדי לגמור את כל הבית. מכל המלאכות שלמדתי ויישמתי עד כה, זו האיטית ביותר.

 

אחר הצהריים מתחיל להיכנע ללילה כשאני שומע את מיכל קוראת בשמי.

 

"מה?!" אני צועק בחזרה.

 

"יש לך אורחת."

 

אני מתיישר בגב דואב ואז יורד בהליכה ברווזית משהו במורד המדרגות הרחבות של הבית הגדול. להפתעתי אני רואה שם את דוניא, עיניה רטובות מדמעות.

 

"מה קרה?"

 

"רָיאן." היא אומרת, נאבקת בדמעות. "היא …היא ראתה אותנו היום."

 

לרגע אני מנסה להיזכר אם הזדיינו היום אבל נזכר שלא.

 

"לא עשינו היום כלום." דוניא מעיפה במיכל מבט חטוף ונבוך ואז חוזרת להביט בי.

 

"היא ראתה אותנו אוכלים."

 

"נו, אז?"

 

"היא ראתה אותי לבד עם גבר… יהודי… איפה שמוכרים בירה."

 

"נו, אז?"

 

"היא… קראה לי בשמות גנאי ו…"

 

"אבל היא יודעת שאת עובדת בחנות איתי… אבא שלך סידר לך את הג'וב הזה."

 

"אבא שלי חשב שאני רק עם עודד… לא עם… איתך ביחידות …"

 

"אבל גם את זה רָיאן כבר יודעת."

 

"כן, אבל זה שאני מבלה עם גברים במקומות של אלכוהול… היא… תמיד אוהבת להרגיש יותר טובה ממני, אתה מבין?"

 

"לא לגמרי."

 

"היא אמרה לי לצאת מהדירה או שהיא תדאג שכולם ידעו."

 

דוניא לוחצת באצבעה על שפתה, לועסת אותה בהיסח הדעת.

 

"למה?"

 

"כי היא לא רוצה לחיות עם אישה שהיא… מילה לא יפה."

 

"ואין לך לאן ללכת?" שואלת מיכל ברכות.

 

דוניא נדה בראשה לשלילה.

 

"נו, אז בואי לגור איתנו עד שהכל יתבהר, בסדר?"

 

היא מהנהנת.

 

"אין לי אף אחד." היא אומרת. " רק עליך אני יכולה לסמוך שלא תגלה."

 

"הכל בסדר." אומרת מיכל ומחבקת את הערבייה התמירה. דוניא מחבקת אותה בחזרה וזה הרגע שבו דמעותיה פורצות.

 

"תחזור לעבוד," מצווה מיכל. "אני אעזור לה להתארגן בחדר הנוסף. מזרונים לא חסרים לנו."

 

עד ארוחת הערב דוניא כבר רגועה יותר ובניגוד אליי היא גם מקולחת ולא מסריחה. מיכל ושירן מקבלות אותה בחום ועד סוף הארוחה הן גם צוחקות ביחד כאשר במקרים רבים מושא הצחוק הוא אני. כאשר הארוחה נגמרת אני מתחיל לתהות כיצד יראו חיי המין שלי כל עוד היא פה: אני מעריך שזה דבר אחד בשבילה להביא איתי חפוזים בחדרים נסתרים בבתי ספר אבל הקונספט של משפחה/קומונת סקס שהרמנו כאן עלול להיות גדול עליה. מצד שני, מה אני אמור לעשות, להתנזר עד שהיא תעזוב?

 

ברוב הערבים אנחנו פורשים כל אחד למסך שלו או מזדיינים אבל מתברר שדוניא היא חובבת של משחקי קופסא ואחרי האוכל היא מלמדת אותנו משחק מעניין של סחר ומשאבים באי. היא מנצחת אבל שירן נותנת לה פייט רציני ויש לי הרגשה שבמשחקים הבאים המנצחת עשויה להפתיע. כמו איזה סנטה קלאוס, אני יותר עסוק בלחלק מתנות לאחרים, גם בגלל שאני אסטרטג פח וגם בגלל שריח השמפו של שירן מטריף אותי והמחשבה שאני אגמור את היום בלי להיום בתוכה מוציאה אותי משיווי משקל.

 

כאשר אנחנו פורשים לבסוף דוניא לא מתייחסת לעובדה שהיא ישנה בחדר נפרד ושלושתנו בחדר השני על מזרון אחד. אחרי שאני מכבה את הפקפק (עבודה קרה ומדכאת!) אני ממהר לחזור אל מתחת למצע שקי השינה, מוכן ללילה מבאס של התנזרות.

 

“עזי.” לוחשת שירן אחרי כמה רגעים שבהם אני מנסה להרגיע את הזין על ידי האזנה לרוח הקרה בחוץ.

 

“מה.” אני עונה בלחישה.

 

“כמה פעמים זיינת אותה?”

 

“שירן!”

 

“מה?!”

 

“נראה לך שאני הולך לתת לך מספרים?”

 

“ותמיד בתחת?”

 

“אני לא רוצה לדבר על זה!” אני רושף בלחישה.

 

“למה?”

 

“כי גם ככה אני לא מצליח להירדם, אני לא צריך שתדחפי לי עוד מחשבות על סקס!”

 

“אתה חרמן עליה?”

 

“עליך, יא עאמה.”

 

יד קטנה מוצאת את הזקפה שלי בדייקנות מפתיעה.

 

“שירן!” אני לוחש. “נו, זה לא מתאים …זה מביך אותה.”

 

שירן ממש ממש מתחשבת בי. היא לוקחת את היד שלי ומובילה אותה הישר אל המפשעה העירומה שלה והחום שבוקע מהסדק שלה כמעט כווה את אצבעותיי.

 

“מה שתדבר פחות יקטן הסיכוי שהיא תשמע.” היא אומרת בהגיון עקום של חרמנים, מלטפת לי את הזין. “יאללה, בוא כבר. חאלס דיבורים.”

 

אני מניח להגיון החרמנים העקום שלה לשכנע אותי ומתגלגל עליה. אצבעותיה אוחזות באיברי הקשה ומובילות אותי לתוכה ואנחה רכה נפלטת מפי כשאני מחליק לתוכה. זה כמו לחזור הביתה.

 

מתנשקים בשקט, בחושך. תנועותינו איטיות אבל עמוקות, כאילו אני מנסה להדגיש כל ניעה. שירן מלטפת את עורפי, אצבעותיה נוזלות במורד הגב עד שהן נעצרות על החלק החביב עליה אצלי, הכדורים הבשרניים של שרירי העכוז שלי. אני נשען על המרפקים ומלטף את מצחה ואת שדיה, סוחט ממנה אנחות עונג רכות כאשר אצבעותיי מתמקדות בפטמותיה.

 

“:ששש …” אני מתרה בה.

 

אבל אני מעט צבוע ובמקום להרגיע אותה אני מניח עכשיו שתי ידיים על חזהּ, אחת על כל שד, חופן אותם ומענג את פטמותיה הזקורות תחת ידי. יאמר לזכותה של אחותי שהיא מנסה לשלוט בעצמה אבל התנשפויותיה מתגברות ולמרות מאמציה, אנחות רכות נפלטות מפיה מדי פעם. באפלה מתרוממות רגליה וקרסוליה לופתים את שוקי, כפות ידי נחות בחמדנות על פלחי העכוז שלי והיא כולה כמו הודפת אותי פנימה, לתוכה, עמוק יותר, רעב יותר, נואש יותר.

 

קול חריקה נשמע מאי שם בבית, דומה להפליא לקול החריקה שמשמיע הכיסא שבחדר השני, כאילו מישהו אשר אינו מכיר את החדר נתקל בו בחושך בקומו מהמיטה. החרמנות היא יועצת גרועה ואני ממשיך לדפוק את שירן, שוקע פעם אחר פעם בכּוּס השמיימי שלה, מתענג על האופן שבו היא נאחזת בי ברעבתנות. אנחנו מתנשקים בשקיקה ואני מרגיש שהיא על סף השיא שלה, יודע ששלי לא רחוק גם הוא.

 

מצחי צמוד לשלה בחושך והתנשפויותיה ממלאות את אוזני. אני מאבד שליטה על עצמי ומתחיל לפלוט את זרעי לתוכה, מציף את רחמה הלא מוגן בנתז אחר נתז. נשיכה בכתפי מגלה לי שהיא לוקחת ברצינות את הניסיון לשמור על שקט ואני חש בה גומרת מתחתי, נאחזת בי, לופתת אותי בעודי מתפרק לתוכה שוב ושוב ושוב.

 

לשמחתי מיכל לא מתעוררת ואני זוכה לישון מחובק עם שירן, זרעי ניגר ממנה על ירכי, שדהּ על חזי והיא מוצאת את הנקודה המושלמת, הנקודה שלה, שבה פניה נחות בדיוק בשקע הכתף שלי. טוב, אז זה לא סקס סוער בשלישיה אבל זה הרבה יותר טוב מלהביא ביד במקלחת כמו שחשבתי שאאלץ לעשות מעכשיו.

 

בבוקר אני מתעורר למשמע טפיפות רגליים יחפות. פותח עין ומבחין בדמותה של דוניא חומקת לחדר האמבט. גל מבוכה מציף אותי לרגע, היא בטוח ראתה אותנו ככה, עירומים וחבוקים אבל אחר כך אני נרגע: היא האורחת כאן, לא אני. אבל כדי לא להביך אותה אני מעמיד פנים כישן כאשר היא חומקת בחזרה לחדרה.

 

בניגוד להרגלי, אני מתלבש לפני שאני יוצא מהמיטה (למעשה יורד מהמזרון) ואז יוצא החוצה להפעיל את הפקפק כדי לחמם את הקומקום ולהתניע את הבוקר. עד שאני חוזר שירן ואמה כבר ערות ושירן מארגנת ארוחת בוקר בעוד אמהּ שוכבת במיטה ובוהה בתקרה, כמו שהיא נוהגת לעשות מדי בוקר. מתעוררת לאט.

 

“בוקר טוב.” אומרת דוניא. היא לבושה בשמלה ארוכה ושמרנית יחסית והחיג'אב מהודק למקומו. כאשר אני מביט בה היא משפילה את מבטה.

 

“בוקר טוב.” עונה שירן. “ישנת טוב?”

 

“כן, תודה.” היא עונה בביישנות.

 

“לא שמעת רעשים בלילה?” שואלת מיכל מהמזרון.

 

“אמא!”

 

“לא…” מסמיקה דוניא. “היה בִּסדר.”

 

מיכל מצחקקת ומתכרבלת, צופה בשלושת האומללים שצריכים לצאת לעבודה וללימודים. ארוחת הבוקר עוברת במבוכה קלה אבל כשאני מביט במיכל אני רואה שהיא דווקא מתאפקת שלא לצחוק. אין לי ספק שהיא שמעה אותי מזיין את בתה אמש ושהיא נהנית מהמבוכה של דוניא, שלי ושל שירן. לכמה רגעים אני נרגע מעט כאשר דוניא ואני יוצאים סוף סוף מהבית אבל כשאנחנו נכנסים למכוניתה המבוכה ממלאת את חלל תא הנוסעים, מעורבת בדוק של… שעשוע קל. משהו מזדוניות הקלה של מיכל דבק בי כנראה ואני מוצא שלפרקים אני מתאמץ להבליע חיוך לנוכח מבוכתה של דוניא אבל כשאנחנו נכנסים לבית הספר הראשון המקצוענות תופסת את מקומה ואני גם מרחם עליה קצת על הבלגן שהיא נמצאת בו ולא מציק לה. היא אמנם שומרת על פוזה מתוקתקת אבל כבר למדתי להכיר אותה והיא מוטרדת בעליל מכל הקטע עם בת דודה שלה, בודקת את הטלפון שלה מדי כמה רגעים.

 

מוזר לחזור עם דוניא הביתה לאחר יום העבודה. היא יותר רגישה מבדרך כלל ואנחנו מחליטים לקנות את הכריכים שלנו ולקחת הביתה, אפילו מפנקים את מיכל בכריך לביבות דלעת שהיא אוהבת. אני משאיר את הבנות לבד והולך לעבוד, מקווה לגמור השבוע את העלאת ופירוק המרצפות.

 

כאשר קוראים לי מבחוץ לארוחת הערב אני מופתע ושמח לגלות בבית הקטן את קארין. בספונטניות היא ניגשת אליי ואנחנו מתנשקים בלהט וגעגוע וכאשר אני קולט בזווית העין את דוניא פוערת פה, בלי לחשוב אני מניח יד שדה מעל הסווטשרט ההדוק, מגלה בלב הולם שהיא לא לובשת חזייה. אם שירן הייתה נבוכה בבוקר לנוכח ההערה העוקצנית של אמה הרי שהיא התגברה על מבוכתה וגם היא נצמדת אליי לנשיקה צרפתית, מלכסנת מבט לעבר דוניא. שירן אוהבת להשוויץ בי מול אחרות.

 

ארוחת הערב מוזרה. החרמנות שלי, של קארין ושל שירן סמיכה כמו אוויר טעון לפני סערה. מצד שני, הצער של דוניא מוחשי ואני לא יכול להתעלם ממנו, למרות שהיא מנסה להעמיד פנים בגבורה.

 

“שמעת משהו מהבת דודה שלך?” אני שואל.

 

“לא.” היא אומרת ומשפילה מבט. נראה שאפילו המחשבה על רָיאן מביכה איתה.

 

“תשארי פה כמה זמן שאת צריכה.” אומרת מיכל.

 

“תודה.” היא עונה. “נחמד בֹּה דווקא.”

 

“ממש לא, זאת חצי חורבה.” אני אומר. “בעוד כמה ימים נשמיש את חדר השינה בבית הגדול, ואז נוכל לעבור לשם ולשפץ פה ואז לשפץ את הבית הגדול בנחת.”

 

“הורדוס החדש.” אומרת קארין ושירן מצחקקת.

 

“יותר שלמה המלך.” ממלמלת מיכל והצחקוק של שירן משתדרג לצחוק של ממש.

 

“דיברת עם ההורים שלך?” שואלת מיכל.

 

“לא, הם ברוסיה, בטיול.”

 

“יותר טוב.” אומרת קארין. “יהיה לך יותר זמן לחשוב.”

 

“כן.”

 

הערב תורי לפנות את השולחן ולעשות כלים ובהיעדרי דוניא מסבירה לקארין את חוקי המשחק שלמדנו אתמול בעוד מיכל הולכת להתקלח ובתה אחריה. ריח הבנות המקולחות והחפופות מאיץ לי את הדופק ואני שוב מתבאס על כניסתה של דוניא לבית. לא על כך שהיא פה אלא על הידיעה שאלמלא הייתה פה, קארין בטח הייתה עירומה ורוכבת עלי כשהראש שלי עמוק בין השדיים שלה ואחר כך הייתי מעמיד את אחותי על ארבע, מפשק את פלחי העכוז המושלמים שלה ו…

 

“עזי?” שואלת שירן. “אתה משחק איתנו או לא?”

 

“תתחילו, אני אלך להתקלח.”

 

“מפחד להפסיד?” שואלת שירן.

 

“לא מפחד, אבל מפסיד. לפחות אני אפסיד נקי.”

 

נכנס למקלחת, מברך את גורלי ואת ערן על החשמל והמים החמים ופותח את הברז. אחרי שאני משתכנע שהמים חמים דיים אני נכנס פנימה, מניח לזרם לשטוף את הזיעה, החול והאבק מהבית הגדול.

 

העיניים שלי עצומות והראש מלא סבון כאשר אני שומע את דלת חדר האמבטיה נפתחת.

 

“ששש …” לוחשת מישהי. רגע אחרי וילון המקלחת מוסט ויד רכה אוחזת בזין. כמו חתולה שנשיכה בעורפה מזכר כמו משתקת אותה, כך אני עוצם עכשיו עיניים מתחת לזרם, מניח לאלמונית ללטף את איברי המתקשה במהירות. האצבעות מלטפות את הזין מהבסיס ועד הראש ואז חוזרות מטה, מהתלות בירכיי, שורטות אותן בעדינות לפני שמעפילות למעלה.

 

“נו, קארין!” מגיע קולה חסר הסבלנות של אחותי מעבר לדלת. “לא עכשיו!” ואני צוחק.

 

“אוף זאתי.” רוטנת קארין. היד עוזבת את הזין שלי וכשאני פוקח את העיניים היא יושבת על האסלה במכנסיים מופשלים ומשתינה בנחת לידי, משובה בעיניה.

 

“אני באה.” היא אומרת כאשר היא מתרוממת ומנגבת את ערוותה במבט מתגרה, שולחת בזין שלי זעזוע של התרגשות. הישבן של קארין פחות מרשים מזה של אחותי אבל היא עושה הצגה קטנה מלדחוס אותו למכנסי הטרנינג ההדוקים, תנועותיה איטיות ומתגרות.

 

“יופי, איך אני אצא ככה בדיוק?” אני שואל אותה, מחווה לעבר הזין שלי שעומד זקור ומרשים.

 

“אם הוא יעמוד כולם יראו שלא עשינו כלום.”

 

“אני לא רוצה לפדח את דוניא, נו.”

 

“קארין!” קוראת שירן שוב. “מה נסגר?!”

 

“באה!”

 

ואני נשאר לבד בחדר האמבטיה, אני והוא. בסוף נהיה לי קר ואני ממהר ללבוש פיג'מה (טרנינג וסווטשרט נקיים) ואז יוצא לחדר המגורים/שינה שלנו, שם מתנהל המשחק במלוא עוזו. ארבעה זוגות עיניים מודדים אותי כשאני מתקרב ואני יכול להישבע שכולן מסתכלות על המפשעה שלי שמתחילה להתחמם כמו נמלה מתחת לארבע זכוכיות מגדלת. ממהר להתיישב.

 

לא זוכר מה עשיתי במשחק. לא זוכר אפילו איפה ישבתי או איזה משאבים קניתי או מכרתי או למי. המוח שלי היה תערובת משכרת של שמפו, שדיים נטולי חזייה מתנודדים מתחת לחולצות שינה, מבטים חתרניים, פטמות זקורות, ליטופים אקראיים וזקפה אחת שאיימה להרים את השולחן.

 

וזה נהיה גרוע יותר אחרי שאנחנו גומרים לשחק, כי דוניא פוערת עיניים כשהיא רואה את קארין מצטרפת גם היא למזרון, מביאה את מספר הנשים שאיתי עליו לשלוש. אבל דוניא לא אומרת דבר ורק ממלמלת "לילה טוב", מפקירה אותי לשלוש ההארפיות היפיפיות בחושך. אני לא מופתע לגמרי כאשר יד רכה מתגנבת אליי דקותיים אחרי שאנחנו מכבים את האור ונכנסים למיטה.

 

“עזי, אתה ישן?” לוחשת קארין מימיני, למרות שלא נראה לי שהתשובה שלי משנה לה במשהו.

 

“בקטנה.”

 

אצבעות הקטיפה שלה פוגשות את אשכי ומלטפות אותם, מביאות אותי לפלט נשיפה נרגשת כשהיא מתחילה ללטף מעלה, לאורך הזין הקשה, בואך הכיפה הרכה.

 

“קארין …” אני אומר בשקט.

 

“מה?” היא מיתממת.

 

“אנחנו צריכים לשמור על השקט.”

 

“שירן אומרת שאתמול הייתם ממש שקטים.”

 

אני מקלל וקארין מצחקקת בחשכה, ידה עדיין על איברי. תנועה בחושך על המזרון, גוף נע ומטלטל את כולנו ואני נאנח חרישית כאשר פה רך ורטוב עוטף לי את הזין. ממשש מטה וחופן שד גדול וכבד, אז זו קארין שמוצצת לי. בדרך כלל היא מעדיפה יותר לפנק לי את האשכים ולאונן לי תוך כדי מציצה אבל הערב היא עובדת בסגנון הרטוב: מציפה ומצפה אותו אותו ברוק עד שכל הזין חלקלק וקשה ומוכן לפעולה מבחינתה.

 

עוד טלטול של המזרון ואני חש בגופה הרזה מעפיל עלי חרישית. אצבעותיה מגששות אחרי הזין ואוחזות בו, מובילות אותו לתנוחה הרצויה לה. אני מתאמץ לשמור על השקט כאשר היא מחליקה אותו סוף סוף אל תוך הסדק הצר והלוהט שלה, רטובה כל כך ממיצים ורוק שזה לרגע מרגיש כמו להחליק לתוך ג'לי קטיפתי.

 

בחושך אני שולח ידיים אל גופה, דווקא לא ממהר אל השדיים המפוארים. אני מלטף את רגליה הרזות, את המותניים הצרות וההדוקות, מלטף צדי גווה וחופן את פלחי העכוז הקטנים, מפשק אותם. אצבעותיי משחקות לה על חריץ הישבן וכאשר אני מלטף את פי הטבעת, אני מנסה להיזכר מתי דפקתי אותה בתחת בפעם האחרונה. אם בכלל.

 

אם לזיין את אהובתי הלוהטת לא היה מספיק סקסי, אני חש עכשיו במזרון נע בתנועות שאינן שלנו ושומע קולות משמאלי: שירן ואמהּ מעסיקות זו את זו בחושך ואני מתבאס מעט שבאפלה אני לא יכול לראות כלום. לרגע המוח שלי מנסה לצייר את התמונה, וכל התרחישים מרגשים: האם הן מתנשקות בשקט בחושך, ידה של האם בין רגליה של הבת ולהיפך? האם הם בתנוחת 69, מלחכות זו או זו בלשונות רעבות? או שאולי האחת שוכבת על גבה ומניחה לשנייה לענג אותה בלשונה? אבל המציאות שלי משכרת דיה ואני חוזר אל גופה המלהיב של קארין כאשר היא רוכנת עלי, איברי נעוץ בנדן הצר והחלקלק שלה, ושדיה הכבדים נמחצים על חזי. אנחנו מתנשקים בלהט ואני מלטף את גבה הצר, המנוגד כל כך לשדיים השופעים אשר פטמותיהם כמו דוקרות אותי.

“נחמד ככה בחושך.” היא לוחשת לי.

 

“גם בפעם הראשונה שלנו היינו בחושך.” אני מזכיר לה. “בחדר המדרגות, מול דלת הכניסה לדירה שלכם.”

 

“וואו, זה היה מטורף.” היא נאנחת ברכות. “לא שזה לא …”

 

“ששש …” לוחשת-מצחקקת מישהי משמאלי.

 

“אוי …” נאנחת קארין ברכות. “חושך בחוץ ואור בין הרגליים שלי …תהיה איתי, עזי …”

 

“אני איתך.” אני עונה וסוחט את פלחי העכוז הקטנים.

 

“עזי..!”

 

משמאלי עונות לה אנחות חרישיות פחות או יותר ואני לא מצליח להבחין אם זו האם או הבת שעומדת לגמור. לא משנה. אוויר הלילה מתמלא בהתנשפויות חרישיות ואנחות רכות כאשר שתיים או שלוש יפייפיות עירומות מתפוצצות אל השיא שלהן בזו אחר זו, מתאמצות בכנות לשמור על דממה ונכשלות בכך באופן חינני ומתוק להפליא. אני גומר אחרון, לופת את גופה הצר של קארין בעורף ובמותן ופולט לתוכה נתז אחר נתז של זרעי והיא מלטפת את פני בעודי מתפרק, מנשקת את מצחי ואת עיני.

 

שקט. חושך. התנשפויות. חריקת כיסא. קללה חרישית בערבית מהכניסה לחדר. גוף נעלם באפלולית לכיוון חדר האורחים. צחקוק של שירן. הפקפק מבחוץ. הפקפק? אני צריך לכבות אותו. אבל החושך אוסף אותי קודם.

 

משהו.

 

משהו לא שייך.

 

משהו נוגע בי שלא שייך, משהו ישן שלא …אסור לו להיות פה. כלב.

 

ספיידרמן נובח. והוא על המזרון. אני יהרוג את המפלצת הקטנה, הדבר היחיד שהוא יודע שאסור לו זה לעלות על המיטה שלי. הכל אני מרשה לו חוץ מזה. הוא יפנצ'ר את המזרון, אני מתרגז עוד יותר.

 

“ספיידרמן!” אני נוזף בו בחושך, מגשש אחרי משקפי. בצללים המרקדים מהאמבטיה אני מוצא את המשקפיים בקלות על השרפרף ליד המזרן.

 

צללים מרקדים?

 

אש!

 

“מיכל!” אני צועק. “שירן! קארין! קומו, יש שריפה!”

 

החדר מלא עשן. מה לעזאזל עושים? ברור שאין לי מטף או משהו. או צינור. איפה האש בכלל?

 

“קארין! מיכל! שירן!”

 

הן מתעוררות, מבולבלות ועירומות.

 

“שריפה!”

 

מיכל מתחילה להשתעל.

 

“צאו החוצה!” אני צועק. “צאו כבר!”

 

“נלך לאוטו שלי!” צועקת שירן. היא מוצאת את הטלפון שלה ומדליקה בו פנס וכולנו עושים כמוה. החדר אפוף עשן ואני מבין שהאש פרצה דווקא במקלחת. אני לא מעז לראות מה קורה שם אבל מעבר לסדק שבדלת אני מבחין בלהבה זועמת וצהובה ותוהה אם הגז באיזו שהיא צורה התלקח. ערן הרי לא טכנאי גז.

 

אני מתחיל לתפוס כל מה שאני יכול ולהעיף החוצה. יש לנו כל כך מעט שכל מה שנאבד יהיה יקר. בגדים, שקי שינה, תיקים, אפילו אוכל.

 

“עזי, צא משם!” צועקת מיכל.

 

“רגע!” אני אומר ומשתעל. אני אוחז במקרר הקטן ומנתק אותו מהחשמל. הריאות שלי כמו עולות באש אבל אני מניף אותו ומצליח להוציא אותו החוצה, לתוך הלילה הקר והגשום, אני מגלה.

 

“כולם פה?” אני שואל.

 

ספיידרמן נובח מבפנים… מכיוון …

 

“איפה דוניא?”

 

פאאק!

 

אני מזנק בחזרה אל העשן והלהבות שאוחזות עכשיו במשקוף חדר האמבטיה. דוניא יושבת במיטתה, מבולבלת בעליל. בלי לומר מילה אני אוחז בה בכוח ומרים אותה על הכתף. אני מצליח לתפוס את התיק הקטן שלה אבל לא את המזוודה וממהר החוצה, אני לא יודע כמה עשן היא שאפה אם בכלל. כמה צעדים אחר כך חמשתנו עומדים מחוץ לבית הקטן בגשם, צופים בזוועה באש מתפשטת בפנים במהירות. הווילונות כבר כלו כולם, המשקופים ומסגרות החלונות ועכשיו תשתית העץ של הבית בוערת.

 

יבבה נשמעת מבפנים.

 

“ספיידרמן!” אני זועק ומתקרב אל הפתח.

 

“עזי, שלא תעיז!” צועקת שירן ואוחזת בי. אם הייתי גיבור אמתי הייתי מזנק לתוך מלכודת האש אבל האמת היא שאני מפחד. הלהבות משתוללות עכשיו בבית וברור לי שאם אכנס לא אצא משם.

 

“ספיידרמן!” אני קורא לו. “בוא, חמוד! בוא אליי!”

 

“ספיידרמן!” קוראת גם שירן. “ספיידרמן!”

 

אבל ספיידרמן לא מופיע ורק יבבה רפה נשמעת מבפנים.

 

“ספיידרמן!” אני זועק לתוך הלהבות המרושעות. “ספיידרמן!”

 

בכל זאת אני משתחרר מאחיזתה של אחותי אבל הלהט הרצחני של האש המקדם את פני כאשר אני מתקרב אל הפתח עוצר אותי כמו חומה רושפת ומבהיר לי מיד שמעשה גבורה לא הולך להיות פה הלילה, רק תבוסה משפילה וכואבת מול המציאות. אנשים נורמליים לא נכנסים יחפים בתחתונים וטי שרט לתוך בית בוער.

 

“ספיידרמן!” אני צועק בזעם, פני לוהטות. “נו! צא כבר!”

 

רק רחש הגשם ונהימות הלהבות עונים לי ובמקומות בהם האש פוגשת בגשם נשמעות לחישות שנאה. אבל אין שום טפיפות של ציפורניים עדינות על מרצפות ואין התנשפות של יצור פרוותי קטן וחמוד שהיה המשפחה שלי כל השנים שלא הייתה לי משפחה.

 

“ספיידרמן.” אני אומר עוד פעם בשקט, העיניים רטובות מגשם או דמעות. הוא לא יצא משם. הוא כלב … הוא כלב זקן ואין מצב שהוא שרד את האש והעשן. ספיידרמן מת.

 

“הוא הציל אותנו.” אני אומר בכתפיים שמוטות ושירן ומחבקת אותי. קארין מצטרפת אליה ושתיהן מגוננות עלי מעט מגשם הצער שניתח עלי. “ברגעים האחרונים שלו המוח הקטן והטיפשון שלו היה עסוק בלנסות לשמור עלי, כמו שהוא תמיד ניסה לעשות מאז שהייתי קטן.”

 

קארין מלטפת אותי בגשם.

 

“בוא, עזי.” היא אומרת אחרי כמה רגעים. “בוא נלך לאוטו של שירן, היא חיממה אותו. זה לא יעזור סתם לעמוד פה.”

 

אני מושך בכתף בעקשנות.

 

“לכי, אני עוד מעט אבוא.”

 

“ממש.” היא עונה. “נו, בוא כבר. הוא לא יחזור אם תקבל דלקת ראות. מה זה יעזור אם תחטוף דלקת ראות?”

 

“אני לא יכול לעזוב אותו.” אני מתעקש. “אם הוא יצא?”

 

“הוא לא יצא.” אומרת קארין ברכות ומלטפת את שיערי הרטוב. “עזי, בוא נלך לאוטו.”

 

אבל אני נשאר שם, צופה בבית הקטן בוער וקארין נשארת איתי. אחרי כמה רגעים אני חש בעוד מישהי מצטרפת אלינו ועוד אחת. הן מחבקות אותי, נרטבות איתי בגשם. אחרי כרבע שעה אני מבחין שהגשם מתחיל להתגבר על האש והלהבות שוככות בהדרגה, יורקות את שנאתן אל המרומים.

 

=========================

תם ונשלם הספר השני. בסתיו ניפגש כאן שוב כדי לגמור את עלילות עזי, מיכל, קארין, שירן ושאר באי הבית הגדול. מי שנהנה מקריאת הספר השני מוזמן להביע את הערכתו על ידי רכישתו בסמאשוורדס בעבור 15$ בלבד. למי שחושש לפרטיותו, אגב, אני לא מקבל מסמאשוורדס שום פרט מזהה אודות הרוכשים.

לקראת אוגוסט אפרסם קישור לספר השלישי בסמאשוורדס.

Print Friendly, PDF & Email

16 thoughts on “הצד השני של הבריכה – פרק מ"א”

  1. כבר קראתי בסמאשוורדס אבל נשבר לי הלב בפעם השניה… נקווה שהשלישיה המתוקה הזו תזכה לעדנה בקרוב

  2. מדהים ועצוב בו זמנית…
    כל האופוריה שהיינו בה עם עזי נשכחה ובמקומה קיבלנו בוץ שחור וטבעני עם הסיום הזה…
    דור… זאת סדרת ספרים שצריכה לצאת בדפוס ואני בטוחה שהיא תצליח הרבה יותר מ 50 גוונים…..

    מקווה להמשך אופטימי בספר השלישי שבטוח אקנה… לא מסוגלת לעמוד במתח…

    אוהבת.
    ליז

  3. סיום הולם לעונה
    אני תחרות לא פשוטה לנטפליקס והיכולת שלהם לסיים עונה במתח …

    יהיה עצוב ומשעמם עד הסתיו …

  4. מעולה, גם מה שמסופר בגדר הז'אנר, וגם כפרוזה העומדת בפני עצמה. בלי קשר, עושה חשק ללמוד רצפות 🙂

  5. דור שלום החשש שלי שתשנה את צורת הכתיבה שלך רק לסיפורים ארוכים כי.. אפשר למכור אותם
    ואני מקווה שלא תשנה את הרגלך גם בסיפורים קצרים יותר
    מה לעשות ברגע שזה הופך להיות עיסקי אדם שואף ליותר
    אני כותב זאת להיות סוג של בקר ולתת לך חומר לחשיבה

    1. אני כותב את מה שמגניב אותי, לא קשור לכסף. יש תהליכים ומערכות יחסים שאי אפשר לבנות בשניים שלושה פרקים.

  6. בראבו.
    אכן מתוק ומריר הופך את הסיפור לחזק.
    אני מאוד נהנה לקרוא את סיפוריך.
    מעולם לא ציפיתי שהקיץ יחלוף מהר ויגיע הסתיו.
    אכן ראוי לשקול הוצאת הסיפורים המובחרים כספר קשיח (משמעות כפולה). בטוחני שזה יחטף כמו עזי בתוך הרמון נשים.
    תודה לך סופר יקר.

  7. אני רוצה לתת דעה אחרת. אתה סופר מוכשר מאוד אבל הסיפור הזה מיצה את עצמו מזמן. הסקס פשוט קל מדי. אין כבר ריגוש לקראת אקט.
    זה קורה בהרבה סיפורים שלך שנהיים ארוכים מדי. לדעתי אתה צריך להסתכל בהיי לבל על הסיפורים ולחשוב איך המתח נבנה ומותר (מלשון התרה) כדי לוודא שעוד נשאר לך מתח במחסנית כשמגיעים לפרקים מתקדמים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *