הצד השני של הבריכה – פרק ל"ח

"אוּוּ …" היא מצחקקת. "סוף סוף עזי הגיבור החכם הספורטאי ה …" את המשך שרשרת המחמאות הלעגניות אני לא שומע כי כשאני נועץ את ראש הזין בתחת השחור שלה היא נאנקת בקול, אצבעותיה מתהדקות סביב מסעד הספה, כמעט מלבינות מרוב מאמץ.

 

עכשיו אני בבית. עכשיו הכעס והספקות והעלבון נעלמים. עכשיו כשאני רוכב על בחורה ומשפד לה את התחת הכל נרגע, הכל מתבהר.

 

ספיר משפילה את ראשה, מצמידה אותו למסעד הספה וכורעת על ארבע על הספה הרחבה, מניחה לי לכבוש את הכדורים הבשרניים שלה בעודה משתדלת להרפות את החור הקטן שלה ככל שתוכל. למרות ניסיונותיה להרפות, הטבעת האנאלית של ספיר הדוקה והיא נצמדת אליי באופן מענג ואני מתנשף בעונג כשהיא חולבת לי את הזין בכל פעם שאני מחליק לתוכה.

 

העור שלה מהפנט אותי. גון חום עמוק כל כך עד שהוא כמעט שחור והאצבעות שלי כמעט מסנוורות בלובנן כשהן נחות על הכדורים העסיסיים. אני אוחז בה ומשפד את התחת בתנועות קצובות, דוחף את הזין עמוק יותר ויותר לתוך מעיה. היא מפנה אליי את מבטה עכשיו, עיניה בהירות כל כך בפנים השחורות והסדיסט הקטן שבי גאה שאני לא רואה בה התחכמויות עכשיו. שום תככים ושום הערות סרקסטיות, רק פליאה וכניעה, של מישהי שחשבה שהיא חכמה גדולה עד לפני עשר דקות ועכשיו רואה את הדברים אחרת.

 

"אהּ! אהּ! אהּ!" היא נאנקת בכל פעם שאני שוקע בתוכה.

 

"מה אמרת?" אני שואל בסרקזם. כעס מתלקח בי פתאום ומבלי להפסיק לטחון לה את התחת אני כורע ונשען על יד שמאל, בימין לופת את צמותיה השחורות ומושך קצת עד שהיא צווחת. "לא שמעתי, את יכולה לחזור על זה?"

 

"אמרתי ש …" היא נוהמת מבעד לשיניים חשוקות. " …לא נראה לי שאפק יזיין אותי ככה …"

 

הכעס שוכך באחת. איזה פה יש לה לזאת, כל הכבוד. אני מגחך, מרפה משערותיה, מנשק את פדחתה ומזדקף, חוזר לזיין אותה יותר נורמלי, רוכב על התחת השחור שלה נחוש ועמוק. המסככים הראשוניים, זיעה ומיצי כוס, מתחילים להתייבש ואני מעיף מבט סביב ומבחין בשמן הזית שהיא הביאה כדי לטבל את הסלט שלה. זרזוף קל לאורך הזין שלי ואני חוזר להחליק לתוכה בקלות, החור ההדוק שלה משמיע אוושושים רמים בכל פעם שאני גולש פנינה והחוצה בחלקלקות המענגת.

 

השיא שלי מתקרב לאטו ואני מנסה לדחוק אותו מעט כי כל כך כיף לי בתחת השחור שלה. כדי להחליש את הריגוש אני חושב על איזה חבר מגעיל אני שמזיין גם את אמא של אפק וגם את החברה שלו אבל זה לא מרגיע אותי, להפך. משהו רע בי מתעורר, שמח לחלוש ככה על הנשים בחייו של אפק, כאילו אני יותר טוב ממנו. זה לא עובד אז אני מסיט את המחשבות אל מיכל הסקסית הקופצת על איברו הרטוב ממיציה של ערן. זה עובד קצת יותר טוב והבזק זעם ניצת לרגע בתוכי אבל זה מעט מדי, מאוחר מדי. אני לופת בישבנה העגול של ספיר ומתרכז בעונג שמציף אותי, מצית בי חוטי עונג הנמתחים מהמפשעה אל כל חלקי גופי בזמן שאני מתחיל לגמור בה, נאנח בקול שמפתיע אותי. העיניים שלי מתגלגלות מעלה וחש בשרוכי זרע נורים לתוך מעיה של ספיר, אחד ושניים ושלוש וארבע וחמש ופעם אחרי פעם הגוף שלי מצטמרר ואני נושך את השפה התחתונה ומפמפם אותה, מזריק זרע לתוך הכדורים הבשרניים של ישבנה כאילו היה זה קרם וניל לסופגנייה עסיסית.

 

רק אחרי כמה רגעים אני יוצר ממנה בזהירות וכורע לנשק את אחורי ראשה.

 

"לא שמתי לב בכלל אם גמרת." אני אומר, אשמה מדגדגת לי את המצפון.

 

"לא, אבל אתה חייב לי." היא אומרת מתחתי. "בפעם הבאה אני אגבה את החוב."

 

"לא תהיה פעם באה." אני משקר, גם לה וגם לי. השקר קלוש כל כך שהיא לא טורחת להתייחס אליו. בלי להכיר אותי טוב היא כבר קלטה אותי: כשבחורה רק מעפעפת אני זורק הכל ובא. גם אם זה כרוך בללכת מאחורי הגב של החבר הכי טוב שלי. גם אם זה אומר לבגוד פחות-או-יותר בשתי החברות שלי.

 

אני מנשק את שערותיה והולך אל השירותים, מתנקה ומשתין. מה עכשיו? מה יקרה כשאצא לסלון?

 

ספיר הספיקה להסתדר בחיפזון וכשאני יוצא אני פוגש אותה מתוקתקת ונינוחה, צופה בטלוויזיה בשלווה.

 

"טוב, אני …חייב ללכת." אני אומר בעליבות. כאילו …מה אני אגיד לה בדיוק? זה לא שאני איזה בויפרנד שלה או משהו.

 

"להקפיץ אותך?" היא שואלת בשלווה.

 

"לא, תודה, אני צריך לנקות את הראש."

 

"סבבה, עזי."

 

"ו …תודה."

 

"על מה?!" היא שואלת בחדות.

 

"ש …עצרת, שאספת אותי, שהיית איתי כשהייתי צריך מישהו. לא, לא על הזיון."

 

"אוקיי." היא נרגעת. "אתה חייב לי."

 

"לא סקס."

 

היא נוחרת בבוז.

 

"ביי, עזי."

 

ביי.

 

אני יוצא מהדירה וזורם ברחובות הצוננים כמו דג בנחל קר. מיכל. אפק. שירן. ספיר. ערן. קארין. לאה. הכול מתערבב, לא יודע מי נגד מי. אני צריך עוגן וחושב מיד על קארין ואז על שירן. שמחה קטנה ממלאת אותי מהאינסטינקטיביות שבו הן צצו להן בראשי כשהייתי צריך משהו טוב. הן ה"משהו טוב" שלי, עכשיו אני צריך להיות ה"משהו טוב" שלהן. ואני צריך להחליט מה לעשות עם מיכל. מה להרגיש עם מיכל. לאיזה סיבוכים אני מכניס את עצמי, ראבק.

 

כשאני מגיע הבית ריק. חצי נחמה. ממהר אל הבית הגדול, מדליק את מנורות העבודה ומתחיל לעבוד. כשיגיעו שירן או מיכל אני לא אצטרך להתמודד עם השאלה איפה הייתי. לא שאני מתכוון להסתיר את זה אבל …אולי לא להגיד מיד הכל. אני עובד במרץ, בלהט. מפרק מרצפות, ממיין, עורם, מוריד ומעלה. אני רוצה לחפות בכמות על העובדה שנעדרתי כמה שעות וגם העבודה הנמרצת מסייעת לי לברוח מהשאלה מה אעשה כשאראה את מיכל. שוקע במרצפות. מרים, מוריד, מקלף, מפרק, רק לא לחשוב. לא לחשוב על מיכל, לא לחשוב על ערן, לא לחשוב על ספיר, על שירן, על אפק, על קארין. לא לחשוב, לעבוד.

 

"עזי?"

 

טוב, ה"לא לחשוב" עבד לי יותר מדי טוב ואני קופץ כשקולה של שירן מחריד את מחשבותיי.

 

"מה נבהלת ככה?" היא מביטה בי בסקרנות. אשמה ועלבון מציפים אותי פתאום, כל מה שנאבקתי לדחוק בשעות האחרונות קופץ בבת אחת החוצה.

 

"סתם."

 

"הכל בסדר?"

 

כל כך הרבה דברים לגלות. כל כך הרבה דברים להסתיר. אני נחנק. דמעות. למה אני בוכה כמו תינוק על כל שטות?

 

"מה קרה?" היא שואלת, דאגה בקולה.

 

"יום ארוך." אני אומר בסוף. אני אצטרך לגלות לקארין ולה (אני משבח את עצמי על זה שאני חושב עליהן ביחד) אבל עוד לא.

 

"קרה משהו?"

 

"סתם." אני מושך באף. "התקף חרדה." אני לא לגמרי משקר.

 

"אוי …איזה חמוד אתה." היא אומרת ומתקרבת אליי אבל אני נרתע, בכנות הפעם: "אני כולי רטוב ומסריח. עדיף שלא."

 

"יש לך עוד הרבה פה?"

 

"חצי שעה." אני מעריך.

 

"סבבה." היא מהנהנת. "אני אדאג שיהיה לגבר החמוד שלי מה לאכול."

 

אני מנשק אותה באוויר ואני עונה במחווה דומה, מסתובבת ומתרחקת, ישבנה המושלם מתנודד בעצלתיים בטרנינג הדוק. איזה מהממת. אחותי. אהובתי. ושוב אני נזכר בקארין ומתמלא …אור. ואז נזכר בספיר ובמיכל על ערן ומתבאס. חרא על זה. חוזר לעבוד באטרף, זה הדבר היחיד שרוקן לי את הראש.

 

בסוף שירן שוב באה לקרוא לי כי לא ירדתי אחרי חצי שעה כמו שאמרתי. הלב שלי הולם כשאני נכנס אל הבית הקטן וזה לא מהמאמץ. אני יודע שאני אראה שם את מיכל. הבית הקטן מתקרב אליי או אני אליו? אני מרגיש את הזיעה ניגרת ממני. הפה יבש. שירן לא שמה לב והיא אומרת משהו, מפטפטת אבל אני ממש לא מצליח להבין מה. חמישה מטרים. שלושה. הדלת נפתחת ו …מיכל יושבת וקוראת ספר וארוחת ערב על השולחן והלב שלי מרגיש כמו בגדים במכונת כביסה, מסתובב, מסתובב. זה הבית שלי והכל מעולה פה. ומיכל בגדה בי בבית שלי. ומיכל לא פאקינג בגדה בי, היא בסך הכל התנהגה בדיוק כמוני.

 

"לך להתקלח." מצווה מיכל אחרי שהיא נותנת בי מבט קצר. "ואז נאכל."

 

איך הלב שלי דופק כשאני במקלחת. איך אני מקלל את עצמי שאני צבוע ופחדן. איך אני עומד עם כתפיים שמוטות ולב ריק מתחת למים, נקי ופוחד. פוחד לצאת, פוחד להתעמת. פוחד לשתוק.

 

"עזי!" נשמעת דפיקה על הדלת. שירן. "טבעת שם? אני רעבה, נו."

 

"אני בא." אני נאנח וסוגר את המים. מתנגב לאט וביסודיות. מצחצח שיניים. למה לעזאזל אני מצחצח שיניים לפני האוכל? מתלבש.

 

"סוף סוף." אומרת שירן. "כמה זמן היית במים החמים? אתה נראה כמו איזה לובסטר."

 

אני מחייך חיוך עקום ומתיישב ליד השולחן, לא מביט במיכל. שירן ומיכל מצטרפות ומתחילה שיחה קלה אבל היא נקטעת אחרי כמה רגעים.

 

"נו, מה נסגר איתך, עזי?" שואל שירן, תרעומת בקולה. אני מרים אליה מבט, חש בפנים שלי מתלהטים. במאמץ עז אני מביט גם באמה אבל לא מצליח להחזיק את המבט יותר משנייה.

 

"סתם." אני ממלמל, פני בוערים.

 

"הוא ככה מאז שחזרתי מהסטודיו." מתלוננת שירן. "מלמולים ו …אני לא יודעת מה דה פאק זה היה עכשיו."

 

"עזי?" שואלת מיכל. "הכל בסדר?"

 

אני שותק.

 

"אה …" היא אומרת פתאום, הבנה בקולה.

 

אני מהנהן אינסטינקטיבית.

 

"מה קרה?" שואלת שירן בסקרנות.

 

"ראית אותי עם ערן?" שואלת מיכל ברכות.

 

אני מהנהן, ראשי מושפל, דוק דמעות בעיני.

 

"היית אומרת שאני מצטערת אבל אני לא." היא אומרת.

 

"מה קרה?!" דורשת שירן לדעת.

 

"אני מניחה שעזי ראה אותי עם ערן היום."

 

"עם ערן?" שואלת שירן. "לא הבנתי."

 

"מזדיינת." אומרת מיכל בפשטות.

 

"אה …" מבינה שירן. "זה זה?" היא שואלת אותי.

 

"כן."

 

"נו, מה, רק לך מותר?" היא שואלת.

 

אני מרים את מבטי, לראשונה מביט ארוכות במיכל ובשירן.

 

"אני מרגיש חרא ונבגד. אני יודע שאין לי שום זכות בעולם להתרגז אבל זה אוכל אותי. ואז אני מרגיש חרא וצבוע אבל זה שאני מרגיש חרא וצבוע זה לא מרגיע אותי, רק גורם לי להרגיש גם חרא וגם נבגד וגם צבוע. ואני לא יודע איך להתמודד עם זה."

 

שתיקה. הפקפק מפקפק בחוץ וטפטוף קל דופק על הגג. פתית סיד מרחף בעדינות ונוחת בקערת הסלט.

 

"אני פשוט מרגישה …מבודדת. מחוץ למעגל." אומרת מיכל בשקט. "בטח מאז שהחלטתם לצרף את קארין."

 

"את ממש לא צריכה להתנצל." אני אומר. "את לא חייבת לי שום הסבר. אני ממש מתבייש שאני ככה. באמת. איזה פדיחה שאני מתנהג ככה, כמו איזה אבא בסדרה טורקית. אני ממש מצטער, מיכל. גם שאת מרגישה מבודדת וגם על ההתנהגות שלי. כמו ילד קטן שרואה את אמא שלו …" ואז אני מבין שזה חלק ממה שמשגע אותי. שלמרות שזיינתי אותה איזה מאה פעם כבר, יש בי חלק קטן שעדיין רואה בה אמא. ולראות את אמא שלך נדפקת ככה זה מטלטל.

 

מיכל מניחה את ידה ברכות פני ומלטפת ולרגע הזוי אחד היא כן אמא שלי. או כמו אמא שלי. או משהו. אינסטינקטיבית אני מטה את ראשי לעברה, כמו חמנייה לעבר השמש, נמשך לחום האימהי שלה.

 

"עזי החמוד." היא אומרת ומתרוממת מכסאה ובאה לשבת על ירכי. "אני מצטערת שאתה כזה ענק ואני כזאת קטנה, הייתי שמחה להניח לך לשבת עלי עכשיו אבל אני חוששת שתשבור לי את הירך." אני מניח את ראשי בחיקה והיא מלטפת את שערותיי, מנחמת אותי.

 

אחרי כמה רגעים כאלה אני נאנח ואומר:

 

"יאללה, נרגעתי. סליחה שהייתי כזה מגעיל ותודה שהיית כזאת גדולה. אבל עכשיו אני רעב."

 

מיכל מנשקת את פדחתי וחוזרת לכסאה ואנחנו מתחילים לאכול באמת, הפעם השיחה קולחת יותר, אם כי אני עדיין לא משוחרר לגמרי. גם כי שוק כזה לא נעלם פתאום לאוויר וגם כי יש לי עוד סוד כשאני אמור לא לשמור סודות. והסוד הזה מכביד עלי.

 

"שכבתי עם ספיר." אני פולט.

 

"מה?!" מתפלצת שירן.

 

"כן." אני מודה.

 

"מתי?!"

 

"היום." אני נאנח. "אחרי שראיתי את מיכל ו …ערן …אז …לקחתי את הרגליים וברחתי …הייתי אפוף לגמרי. ואז ספיר פגשה אותי והציעה לי לבוא אליה …"

 

"בת זונה!"

 

" …פשוט היית צריך לדבר עם מישהו, את מבינה? ולא יכולתי לדבר איתך כי …זאת אמא שלך. ואז כשהיינו אצלה היא …"

 

" …הראתה לך את הציצי ואז הכל נהיה לך שחור בעיניים." נאנחת שירן.

 

"היא גם שוב רמזה שהיא תספר בבצפר שהיא ראתה אותנו ביחד וגם אמרה שמה שאני אעשה איתה היא תעשה עם אפק …"

 

" …אז למעני ולמען אפק הקרבת את עצמך ושכבת עם ספיר." אומרת שירן בארס.

 

"כן." אני אומר בעליבות.

 

"פאק." היא אומרת. "דווקא היא?"

 

"חשבתי שאמרת שהוא יכול להיות עם כל אחת אם הוא מספר לך." אומרת מיכל.

 

"אבל דווקא היא?"

 

"היא הייתה שם והוא היה …הפוך. יש איזשהו הגיון במה שהוא אומר." ממשיכה מיכל. בא לי להתחתן איתה עכשיו.

 

"את מגנה עליו כי את מרגישה אשמה על הקטע עם ערן?"

 

"היא לא צריכה להרגיש אשמה על הקטע עם ערן." אני אומר.

 

"אני לא מרגישה אשמה על …טוב, אולי קצת ובכל זאת …זה מה שהסכמתם, לא?"

 

"כן." מודה שירן בעגמומיות. "אבל לא חשבתי שזה …יכאב ככה."

 

אוכלים בשקט. אני מפנה את הכלים ורוחץ אותם. נכנס לשק השינה שלי על המזרון המתנפח ועוצם עיניים. אחר כך נכנסות גם מיכל ושירן ואני מרגיש שאני לא יודע מה לעשות. רוצה לחבק אותן. מפחד לדקור. מפחד להידקר. שלושה קיפודים בשקי שינה לא נרדמים בחושך עד הבוקר.

 

בבוקר אני מוצא את עצמי מחבק את שתיהן וזה נעים לי אבל כשאני חושב על מיכל וערן, למרות כל מה שדיברנו אמש אני עדיין חש צביטה ורתיעה ממנה. אולי הצביטה והרתיעה חלשות יותר מאשר ההלם של אתמול. אני ממש מקווה שאצליח להתגבר על זה כי אני מאוד אוהב את מיכל ומאוד לא אוהב את עצמי כשאני מתנהג ככה.

 

אני חש בשירן מתעוררת בזרועותיי ומיד מתקשח בהתגוננות. זיינתי את ספיר וזה הרגיז אותה. למרות שתכלס לא עשיתי משהו רע כי היא אישרה לי מראש להיות עם מי שאני רוצה כל עוד אני מספר. ועדיין …כנראה שהיא לא התכוונה לספיר.

 

"בוקר טוב." היא ממלמלת.

 

"בוקר טוב." אני רוצה לנשק אותה אבל חושש. בדיפנס. לא רוצה להראות כאילו אני מתחנף על הקטע עם ספיר. מצד שני, אולי אני אמור ל …והיא מנשקת אותי.

 

"וואו." אני פולט.

 

"מה?"

 

"חשבתי שאת כועסת עלי בגלל ספיר."

 

היא מושכת בכתפיה.

 

"לא, החלטתי שאני לא כועסת. ממש לא כועסת …" היא מוסיפה, מחככת את מפשעתה מול ירכי.

 

אף פעם לא היה לי מייק-אפ-סקס אבל אני מבין עכשיו כמה זה טוב, אין דבר שאני רוצה יותר מאשר לזיין אותה עכשיו כדי לקבור את מה שעבר עלי ביממה האחרונה אבל דוניא תהיה פה עוד שבע דקות ואני נאלץ להימלט משק השינה לפני שאכנע סופית ליצר שלי שבוער בי עכשיו. וחוץ מזה, שירן אולי שכחה וסלחה אבל אני מגלה שאני עדיין מתכווץ כשאני חושב על דמותה האתלטית של מיכל מנתרת על איברו של ערן, עבה ורטוב ממיציה. ואז אני כועס על עצמי שאני כזה חרא קטנוני. פאק, אני ממש בלוּפּ.

 

והלוּפּ הזה ממשיך איתי כל היום: בפגישות בבית הספר ובצהריים במזנון עם דוניא. אני רואה בעיניים שלה שהיא מרגישה שמשהו קורה אבל היא לא שואלת. אולי לא רוצה לערבב את החיים הפרטיים עם הביזנס, אולי נבוכה, אולי סתם נותנת לי ספייס. בכל מקרה אני מסתובב עם הדודא הזאת כל היום, קצת פחות מרוכז, קצת יותר מרוגז וכשאני חוזר הביתה בצהריים אני הולך בשקט ועולה ישר לקומה השנייה בבית הגדול, לא בודק אם מיכל נמצאת או לא. אין לי מה להגיד לה שלא יוציא אותי קטן ועלוב כי עם כל הכעס, זה מה שאני מרגיש: קטן ועלוב. גם בגלל שהיא כאילו בגדה לי וגם בגלל שיש לי את החוצפה לחשוב שהיא כאילו בגדה בי.

 

"הי." נשמע קול מאחורי ואני קופץ. מה נסגר עם ההתגנבויות האלה בזמן האחרון, כוס אמק?! כל אחד נהיה לי נינג'ה? ואיפה הכלב המעפן שלי, הוא לא אמור לנבוח או משהו? פלוצים חרישיים זה לא סימן אזהרה מספיק.

 

"כוס אמק, רותם. את לא יכולה לגרור רגליים או משהו?" אני רוטן. "כמעט עשית לי התקף לב."

 

"במה אתה כל כך שקוע?" נשמע קולה מאחורי.

 

"בעבודה, נו."

 

"דווקא כן גררתי רגליים." היא אומרת ואני מסתובב אליה, מחסיר פעימה למראהּ. רותם לובשת מעין סרבל קצר מכנסיים אשר חושף את רגליה המנומשות הנתונות במגפי עבודה כבדים עד מתחת למפשעה ממש והמעיל הכבד שהיא לובשת מגלה מחשוף V יותר מנדיב אשר מסתיים כחמישה סנטימטרים מתחת לשדיה העירומים בעליל. חיוך חתולי מתפשט על שפתיה כאשר היא רואה את הבעת פני.

 

"במה היית שקוע?" היא מתקרבת אליי.

 

"סתם …ב …."

 

"אבא שלי ומיכל?" היא יורה. אני עומד ובוהה בה, ממצמץ.

 

"הוא ממש שקוף, אבא שלי." היא מוסיפה ולמרות שאני משותק מההפתעה, יש בי חלק בתודעה שקולט שהיא ממשיכה להתקרב אליי. "קלטתי שהוא חם עליה אבל אתמול בערב הוא נראה מרוצה מדי מעצמו אז לחצתי קצת ו …יצא המרצע."

 

"אה." אני אומר, המוח לא ממש מתפקד מרוב המידע והריח של רותם והשדיים העירומים מתחת לסרבל הדק, עשרה סנטימטרים ממני.

 

"אתה סבבה עם זה?" היא שואלת, כמעט צמודה אליי. "אתה סבבה עם זה שהוא מזיין את …אמא שלך?"

 

"היא לא אמא שלי." אני בולע רוק. "אבל …אני לא סבבה עם זה …זאת אומרת …אין לי זכות לכעוס, כן? אבל אני כועס ….אבל אני יודע שאני לא בסדר שאני כועס …"

 

"אתה לא חייב לכעוס עליה אבל אתה עדיין יכול …להחזיר לו."

 

"איך?" אני ממצמץ, מרגיש את המחשבות שלי נעות בכבדות, כמו בתוך ג'לי סמיך. ההפתעה שהיא יודעת הכל והריח והקרבה שלה מבלבלים אותי ואני מרגיש שאני נסחף אחרי ההתרחשויות, יותר ממצמץ ופחות חושב.

 

רותם מניחה יד על ירכי.

 

"אתה עדיין נאמן לו? עדיין עושה מה שהוא רוצה?"

 

אני צריך להגיד לה להסתלק כי מה שחשוב עכשיו זה …הוא זיין את מיכל, הבן זונה …לא, הוא לא בן זונה, הוא איש מבוגר שהזדיין עם אישה מבוגרת בהסכמה והכל סבבה אז למה אני כל כך כועס גם עליה וגם על עצמי וגם עליו ו …

 

רותם מנשקת אותי, ידה אוחזת באיברי (קשה כבר? מתי הוא הספיק?) ואני מופתע כשלשונה פולשת אל פי. אני עדיין מהסס והיא ממשיכה בנחישות, ידה השנייה לוקחת את ידי ומניחה אותה על שד מוצק ועירום ואני שומע אותה מתנשפת ברכות כשאני מלטף פטמה מזדקרת באגודלי.

 

אם היו לי היסוסים, הם התאיידו והחשש (שלא לומר פחד בריא) מאבא שלה פורח ברוח. אני מתחיל לעסות את השד המנומש ומחזיר לה נשיקה שערה, ידי הימנית מלטפת ירך חלקה וחמימה. אני חש בה מחייכת, כנראה באיזה נצחון אבל לא אכפת לי כלום עכשיו, אני מנשק וממזמז את השד שבידי האחת, השנייה זוקרת אגודל ערמומי המחליק אל חלקם התחתון של מכנסי הסרבל הקצרים, פוגש שם במהירות תחתונים לחים וחמימים.

 

המכנסים רחבים ובמהירות, כמו לוחמים הגולשים בחבלים ממסוק, מצטרפות לאגודל עוד שלוש אצבעות ומלטפות את ערוותה המתלחלחת במהירות מעל בד התחתונים. במיומנות אני מאתר את הדגדגן ומתחיל לעסות אותו בתנועה מעגלית, חש ביהירות השתלטנית שלה דועכת לנוכח התקפת העונג שלי על חזהּ ומפשעתה. היא עדיין אוחזת לי בזין אבל אחיזתה רפה והיא מתקשה להוביל, גופה מתרכך בזרועותיי והיא מתנשפת ברכות.

 

כאשר אני מסיט את תחתוניה אני מוצא אותה רטובה ומחליק את אצבעי האמצעי אל הסדק ההדוק שלה, סוחט ממנה אנקת עונג. ידי השנייה פולשת אל חולצת הסרבל ומפנקת את שני השדיים הגדולים והמוצקים בזה אחר זה: לשה ומלטפת, לוחצת בעדינות על פטמה אחת ומושכת את האחרת. רותם נשענת על הקיר ומתמסרת לי, שפתיה החושניות פשוקות קמעה, העיניים הכחולות מתקשות להתמקד.

 

"נו, ידעתי שזאת הייתה טעות לשלוח אותך לקרוא לו." נשמע קולה של שירן. לרגע אני קופא אבל נזכר במהירות שהיא דווקא די התחרמנה מהרעיון שאני אזיין את רותם ומחליט להתעלם ממנה, ממשיך לאונן לרותם, מפיק קולות רטובים ממפשעתה.

 

"את מטפלת יפה באחי?" מגרגרת שירן ומלטפת את שערותיה האדמדמות של רותם.

 

"אפשר להגיד …" ממלמלת רותם. "למרות שתכלס הוא זה שמטפל בי …"

 

"מה חשבת, שתצליחי לבלבל אותו? להטריף אותו?" שואלת שירן ומנשקת ברכות את מצחה של רותם. "כשהזין שלו עומד אח שלי לא רואה בעיניים, סיס …"

 

שירן ורותם מתנשקות והלב שלי מנתר. יד שמאלי נחה על שד אחד של רותם, יד ימינה של שירן על השני. שירן אוחזת במחלפותיה השופעות של רותם והן טורפות זו את זו, מתנשקות בלהט כנגד הקיר.

 

"את הולכת לגמור..?" שואלת שירן אחרי כמה רגעים.

 

"רוצה זין." נאנחת רותם. "אני רוצה שהפעם הראשונה שלי איתו תהיה עם זין."

 

רוצה זין? יש לי בשבילה.

 

"זה על כל המשחקים שלך." אני אומר ומסובב אותה כשגבה אליי, משעין אותה על הקיר. עיניה של שירן נוצצות כשהיא רואה אותי כך והיא מלקקת את שפתיה בהתרגשות גלויה. שוב אני מנצל את רוחבם של מכנסי הסרבל הקצרים ומסיט אותם הצידה ביחד עם התחתונים, חושף את החריץ הוורדרד שלה. שירן מסייעת לי לפתוח את ירכיה של רותם ומביטה בי ברעבתנות ורז אוחזת בזין שלי ומובילה אותו אל בין שפתי ערוותה של רותם. היא ממקמת את ראש הזין בין הקפלים הלוהטים ואז מתנשקת איתי בעודי אוחז במותניה העבות של רותם ומחליק לתוכה.

 

רותם נשענת על הקיר ומתנשפת בקול. אני ממשיך לטרוף את פיה של אחותי ומתחיל לבעול את רותם בתנועות קצרות. שירן אוחזת בצווארי בידה האחת, את השנייה תוחבת אל תוך מכנסי ההתעמלות שלה, מאוננת תוך שלשונותינו מסתייפות. שדה הראיה שלי מלא בפניה היפות של אחותי אבל אני שומע את מהלומות אגני בישבנה הגדול של רותם ושומע את התנשפויותיה. היא הייתה די קרובה גם קודם ונראה לי שעכשיו, כשאני ממלא אותה בזין קשה, היא תגמור ברגעים הקרובים.

 

שירן מנתקת ממני ונעמדת לצד חברתה הכפופה עכשיו בצורת ריש כמעט, שעונה על הקיר. היא מחבקת מאחור את גווה של רותם, חופנת את השדיים הגדולים בעודי ממשיך את הדפיקה ללא הפוגה. רותם מפנה לרגע את ראשה לאחור, מביטה בי ובשירן בעיניים בורקות ואז מרכינה שוב את ראשה, נכנעת לעונג שאנחנו מסבים לה. נראה לי ששירן מטפלת בשדיים הגדולים בפחות עדינות ממני אך לאור הרטיבות השוצפת ברותם לא נראה לי שזה מפריע לה, להיפך.

 

"אומייגוד …אומייגוד …אומייגוד …אוח …אומיי …אוח עזי …אומיייגווד!" היא צועקת בקול, קולה מהדהד בחדר כשהיא גומרת, אצבעותיה מקלפות את הטיח הישן. "אל תפסייייק …אומייגוד …שירןן!"

 

השיא הזה נמשך רגעים ארוכים ואנחנו זורמים איתה, מלווים אותה למעלה ואז למטה ואני יוצא ממנה, מסייע לה להזדקף. שירן ואני מחבקים אותה.

 

"וואו,פאק." ממלמלת רותם. "יש לך את זה כל הזמן, אחות?"

 

שירן מחייכת.

 

"יאללה, בואו ניכנס הביתה, קופא לי התחת פה." היא אומרת.

==============================

רק איור אחד הפעם, אני חייב לכם.

לפרק הבא

מזכיר לכם שאל האתר שלי מגיעים על ידי הקלדת "סיפורי סקס" בגוגל.

 

Print Friendly, PDF & Email

16 thoughts on “הצד השני של הבריכה – פרק ל"ח”

  1. אחלה פרק.
    אני חושב שהדברים הבאים יעזרו מאוד:
    – דרך נורמלית לנווט בין הפרקים
    -מקרא בתחילת כל פרק שמזכיר לנו מי זאת מי, בת כמה היא, איך היא נראית ומה תפקידה בכוח

    חג שמח

  2. הפרק שהכי אהבתי עד היום, אני חושב מכל הסיפורים באתר. "כעס מתלקח בי", "אני מתקרב או הבית מתקרב", העברת התחושות של עזי, ממש הרגשתי הזדהות עם הגיבור. וגם צחקתי מההערה על הנינגות – ממש צחקתי בקול . תודה רבה לך דור 🙂

  3. עוקב אחרי הכתיבה שלך מזה שנה
    משתבח עם הזמן
    סיפור שמקבל תפניות וכיף גדול לקרוא
    בכלל כל הסיפורים שלך מצויינים
    אהבתי את ארס ואדוניס מאוד
    תמשיך כך

  4. אחד הפרקים הטובים בסדרה מחכה לעוד מעלילות ספיר
    יש שגיאת כתיב קטנה בזיון עם ספיר
    "בכל פעם שאני גולש פנינה והחוצה בחלקלקות המענגת"
    כקורא ותיק אני יודע כמה זה חשוב לך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *