“כן. שירן ומיכל. אנחנו משפחה ואנחנו נגור פה.”
היא נדה בראשה ונושפת באיטיות.
“אתה באמת משהו מיוחד, עזי. ואני אפילו רוצה לזיין אותך יותר עכשיו, גם אם זה פוגע בך. נראה לי שעדיף שאני אלך לראות מה שלום אחותך, אם כבר באתי בלי תחתונים וזה …”
אני נאנח ורותם שולפת את הקלף האחרון מהשרוול. בחיוך מתגרה היא מחליקה מטה את רוכסן הסווצ'ר באיטיות, מגלה את חלקו העליון של חזהּ זרוע הנמשים ואז …למטה …הנשימה שלי נעצרת כשהיא חושפת זוג שדיים מנומשים וגדולים, קטנים רק במעט מאלו של קארין. העטרות שלה גדולות וורודות ופטמותיה מתוקות למראה אך אין לי זמן רב להביט בהם בגלל שהיא חורצת לשון לעברי, מסתובבת ויוצאת מהחדר. אני נאנח בקול רם וספיידרמן מייבב באמפתיה.
“אתה מבין עם מה אני צריך להתמודד פה?”
בתגובה ספיידרמן מפליץ חרישית.
“איף, כלב מגעיל. צא החוצה, באמא שלך.”
נותן עוד מבט גאה באזור שריצפתי וחוזר לעבודה. אני רגוע יותר עכשיו, העובדה שלמדתי עוד מלאכה שאני יכול לבצע לבד נוסכת בי בטחון, למרות שאני בטוח שאצטרך “מבוגר אחראי” שיפקח על עבודות הריצוף שלי. ממשיך לפרק, למיין ולערום. ממשיך לרדת במדרגות עם מרצפות ישנות ולעלות עם חדשות. אני כועס על עצמי שהתפרצתי בבוקר על קארין. היא קיבלה החלטה לא פשוטה להיכנס לסרט ההזוי הזה, אני לא צריך להתפרק עליה ככה. מחליט ללכת להתנצל, גם למתוח קצת את הרגליים ולעשות הפסקה.
כשאני מתקרב אל הבית אני שומע את הקולות ונעצר. קולות רכים וגבוהים. אנחות והתנשפויות. סקס. אני מרכין את הראש ונאנח. ואז מסתובב וחוזר אל הבית הגדול. ואז נעצר לפני המדרגות ומסתובב. ברוח הקרה הקולות עמומים יותר אבל ברור לי שהמסיבה לא נגמרה. מחליט ללכת להציץ.
הקולות מתגברים כשאני פותח את דלת הבית ואני מגלה שהן בחדר הקטן. בזהירות אני סוגר את הדלת מאחורי ומתקרב אל פתח החדר ונעצר בכניסה, הלב שלי דופק חזק.
שירן אחותי אהובתי שוכבת על הגב על המזרן, בין רגליה הפשוקות ראשה של קארין עובד במרץ, פדחת שחורה ועליה שני ה"גולגולים" המתוקים. רותם כורעת לצידה של שירן ומוצצת שד תפוזי ומוצק, משחקת עם השני ומתנשקת עם שירן חליפות. לפני סימני כפות הידיים על ישבנה הקטן של קארין אני מבין שהיא חטפה כמה סטירות לפני זמן לא רב. אחותי הקינקית והסאבית המתוקה שלה. שלנו.
שירן מבחינה בי פתאום ומשהו שמזכיר אשמה או בהלה מבליח לרגע בעיניה אבל מכיוון שאני לא נראה כועס היא נרגעת מיד. מבטה מתרכך והיא נושכת את שפתה בפתיינות, מלטפת את ראשה של רותם היונקת את שדהּ ומסמנת לי באצבעותיה להצטרף. אני לא רוצה, רק עומד שם ומביט. כלומר, מאוד רוצה אבל בכל זאת, רק עומד שם ומביט.
רותם קולטת את המתרחש ומבחינה בי. חיוך מתרחב על פניה והיא מתהפכת על ארבע, מפנה אליי את ישבנה הגדול, ערוותה מסנוורת בקטיפה הוורודה של שפתייה המלאות החפות משיער. עכשיו גם קארין מרגישה שקורה משהו ומפנה אליי את פניה הרטובות ממיצי הכּוּס של אחותי, מחייכת בחדווה כשהיא רואה אותי.
"אתה מצטרף?" היא שואלת.
"הוא לא יכול, אני פה." אומרת רותם בסרקזם ג'ינג'י.
למה היא כזאת מעצבנת, למה? אבל סבבה. רוצה לעצבן? גם אני יכול.
"אני דווקא יכול, אבל לא איתך." אני אומר ואז נכנס אל החדר. בהפגנתיות אני פושט את החולצה, חושף את השרירים. אחר כך אני מפשיל את המכנסיים והתחתונים, נהנה מפעירת העיניים הקלה של רותם כשהזין הזקור למחצה מגיח כמו פר אל הזירה. אני כורע מאחורי קארין ומניח את ראש הזין בכניסה הרטובה בין שפתי הערווה שלה. מבלי להסיר את העיניים מרותם אני מניע קלות את אגני, סוחט מקארין אנחה רכה ומתוקה. כשהזין יושב בנוחות בתוכה אני מתחיל לדפוק אותה, לאט וטוב.
עיניה הכחולות של רותם כמעט פעורות כאשר היא מביטה בי מזיין את קארין. עד עכשיו היה לה ווסאח של ציידת אבל כשהיא רואה איך אני דופק את החברה החמודה שלי אני מבחין בהיסוס מתגנב אל מבטה. אני פחות הכוסון החמוד-אך-קל-להשכבה שהיא חשבה שאני והקולות שבוקעים מפיה של קארין מבהירים לה שבמיטה אני יודע מה אני עושה. הכּוּס של קארין הדוק ורטוב סביב ואני מתפלש בו בחדווה, נהנה להתחכך בדופנות החלקלקים שלה. קארין, שעד שנכנסתי לחדר הייתה עסוקה בלרדת לאחותי, מזדקפת עכשיו על מרפקיה, מתמסרת לעונג שלה בראש מורכן, עורפה הבהיר והעדין עוצר את נשימתי ביופיו.
"אפשר?" שואלת רותם את אחותי ונשכבת לידה על גבה. שירן מחייכת ונעה הצידה, מפנה את מקומה מתחת לפה של קארין הכורעת עדיין על ארבע. הלב שלי נעצר לרגע כאשר רותם החרמנית מניחה יד על ראשה שחור השיער של קארין ומובילה את פיה אל ערוותה העירומה, מתנשפת בהתרגשות כאשר לשונה המיומנת של קארין מתחילה ללקק את החריץ הוורדרד.
שדיה הגדולים של קארין מתנדנדים בקצב הזיון, מבצבצים מדי פעם מצדי גבה הצר ואדוות זעירות מרצדות להרף עין על ישבנה הקטן בכל פעם שאני מחליק את כל הזין הנוצץ ממיצים אל תוך הכּוּס הרטוב שלה. רותם שוכבת על הגב ואוחזת בקרסוליה, פשוקה לחלוטין לקארין המנשנשת את הערווה העסיסית, עיניה הכחולות עצומות בעונג. שירן שוכבת על צדה, מסמנת לי לב בשתי ידיה ואני מפריח אליה נשיקה. יש לי אחות מדהימה.
אני רוכן מעט וחופן את השדיים הכבדים של קארין בשתי ידי, חש במיצים לוהטים מציפים אותה למגע ידי. מבלי להאט את קצב הזיון אני ממשיך לדפוק אותה, ספק מעסה את השדיים, ספק אוחז בהם לשיווי משקל. רותם פוקחת את עיניה לרגע ומביטה בי ומבטה מתגלגל מעלה כאשר היא מתחילה לגמור בסדרת אנחות קטועות ורמות, ידיה חופנות את שדיה העסיסיים, זרועי הנמשים. מראה היפיפייה הזו גומרת כך מולי מביא אותי בטיסה אל השיא שלי ואני מהדק את אחיזתי בשדיים הגדולים של קארין ומתחיל לפמפם לתוכה. רותם הגומרת בקול תוך שהיא משחקת בפטמותיה הזקורות, סוחטת ומושכת אותן והדבר מטריף אותי עוד יותר, משגר צמרמורות בגבי כמו סדרת זיקוקים של יום העצמאות תוך שאני פולט שרוכי זרע אל הכּוּס הרעב של קארין. אוויר החדר המהביל מתמלא באנחות והתנשפויות כשלפחות שלושתנו גומרים כמעט במקביל, זיעה וריחות ערווה, מלח וחריקות מזרון מתנפח מתערבבים להמולה סקסית.
וכמו שבאתי אני הולך. אני מנשק את פדחתה של קארין המתנשפת, יוצא ממנה תוך שאני נוטף זרע ומיצי ערווה על ירכיה ומזדקף. עוד מבט אחד משועשע ברותם המתנשפת בכבדות ואני מסתדר ויוצא מהחדר. בום!
חיוך ענק נמרח לי על הפרצוף כשאני יוצא מהבית הקטן. אם לרותם היה נדמה שאני עוד איזה כוסון חסר מוח שהיא יכולה לערבב, אני מקווה שעכשיו היא מבינה שיש מספיק בנות מהממות ששמחות לארח אותי בין הירכיים הפשוקות שלהן ותלך לחפש לעצמה קרבן אחר, לא שאני לא מקנא באותו קרבן. אבל מבחינתי היא מחוץ לתחום.
עד הערב אני ממשיך עם המרצפות, מדי פעם נותן מבט גאה בריבוע שאותו ריצפתי לבד. אני מקווה שלא העלבתי את רותם עם התרגיל שלי, בסך הכל אני מאוד אשמח לעזרה ממנה כשאני אתחיל באמת לרצף אבל אסור לי אסור לי אסור לי לעצבן את אבא שלה. בלעדיו הכל אבוד לי.
כשאני יורד בסוף, עם גב כואב ושרירים בוכים, רותם כבר הלכה והבנות עובדות על ארוחת הערב. מבטים מחויכים מקבלים את פני.
"מה?!" אני רוטן.
קארין מתחילה לצחוק ומיכל מכסה את פיה בידה.
"מה?!"
"התרגיל שלך עם רותם …" מצחקקת שירן.
"מה איתו?"
"אל"ף, זה היה מצחיק. בי"ת, נראה לך שהרתעת אותה או משהו?"
"ניסיתי להבהיר לה שהמשחקים שלה לא יעבדו עלי …"
"גרמת לה לרצות יותר, יא דביל." מגחכת שירן. העיניים שלה נוצצות, היא הייתה מתה לראות אותי תוקע את רותם. אני מביט בקארין ורואה את האמביוולנטיות בפניה.
"טוב, אין לי כח אליה. קר לי וכואב לי ואני רעב."
"יאללה, לך להתקלח ונאכל כשתצא."
"סבבה, קארין את …נשארת פה, כן?" אני מוודא.
"לארוחה, אחרי זה אני אזוז הביתה."
ארוחת הערב מתחילה ברוח השטות שליוותה את הכניסה שלי הביתה. הבנות עוקצות אותי מעט ואז משוחחות על החומר שלמדו ומה שעוד נשאר להן לכסות בעוד אני מחשב את ההתקדמות שלי עם המרצפות.
"רגע, למה את לא נשארת לישון?" אני שואל פתאום את קארין.
היא מושכת בכתף.
"לא יודעת …מה אני אגיד לאמא שלי? ואין לי פה כלום …ומחר בצפר …"
הפרצוף המבואס יוצא לי בטבעיות וקארין גוהרת אליי ומחבקת אותי, מנשקת לי את המצח.
"אל תדאגו, אני אגיד להורים שלי שבמהלך השבוע אני אשן אצלך ואני אבוא לפה, בסדר?"
"סבבה." אומרת שירן, פניה חמוצות משהו.
אני מספר להן על הריצוף שרותם לימדה אותי ואנחנו ממשיכים לקשקש אבל האווירה מקדירה ככל שחולפות הדקות. לוקח לי זמן להבין את המלנכוליה הדקה האופפת אותנו עד שאני מבין כמה זה מבאס אותי שקארין לא יכולה לישון פה. בלי להגיד כלום אני לוקח לה את היד ולוחץ בעדינות. היא לוחצת לי בחזרה. לאף אחד אין חשק לסקס (למרות שאני חושד שאם מישהו הייתה מנסה לא הייתי נלחם בה). קארין ואני מתחבקים ארוכות ושירן מצטרפת ובסוף היא יוצאת אל החושך ואני מפנה שולחן ושוטף כלים ונכנס למיטה.
שירן יוצאת מהמקלחת ונכנסת אל מתחת לשמיכה/שק שינה ואינסטינקטיבית אני מחבק אותה.
"אתה מבואס שהיא לא נשארת לישון?"
"אני כבר מתגעגע אליה."
"אתה שוכח את העיקר."
"מה העיקר?"
"שהיא הסכימה."
אני יכול להישבע שהחיוך שלי מאיר את החדר.
"תכלס." אני אומר.
"אתה חמוד." היא אומרת ומנשקת לי את האף. אני כל כך עייף שאני לא בודק אם השדיים שלה עדיין מתחת לחולצה. המחשבה האחרונה שלי היא על מיכל ואיפה היא במשולש הזה ו …חושך.
הימים הקרובים מתנהלים בסוג של שגרה. בבקרים אני עם דוניא בבתי הספר, אחר הצהריים בבית, מפרק מעלה ומוריד מרצפות. קארין מגיעה עם עם שירן בכל ערב וביום שני בלילה היא גם נשארת לישון. "לישון"…
יום רביעי מתחיל כמו כל יום. בערב הזדיינתי עם שירן ומיכל במקלחת ובגלל זה אני טיפה קם בלחץ בבוקר אבל מצליח להיות פחות או יותר מאורגן כשדוניא באה לאסוף אותי. אנחנו מתקתקים את הפגישה בבית הספר ע"ש רמון אבל אז דוניא מקבלת הודעה שהפגישה הבאה שלנו התבטלה.
"מה את רוצה לעשות?" אני שואל. שנינו במכונית ואני מניח יד תמימה על ירכה. דוניא לובשת ג'ינס הדוקים עם קרעים סקסיים אשר דרכם נשקף עורה השחום ואני נוגע בה בעדינות. אבל היא מניחה את ידה הקטנה על שלי ונדה בראשה לשלילה.
"יש לי …כאבים של אשה, עזי." היא מתנצלת. "לא היום. יותר טוב התבטלה הבגישה, כך אוכל לנסוע הביתה ולנוח."
"סבבה." אני אומר. היא מקפיצה אותי הביתה ואני שמח לגלות שם את הטנדר של ערן. בלב מלא גאווה אני ממהר, רוצה לראות את הבאת פניו כאשר יראה איך התקדמתי עם המרצפות.
כשאני מתקרב אל הבית הקטן אני שומע משהו שמקפיא לי את הלב. אנחות קצובות.
בפה יבש אני מתקרב אל חלון הבית וחש בנשימה נעתקת ממני. ערן שוכב על על המזרון המתנפח הגדול ומיכל יושבת עליו, מזיינת את עצמה בתנועות קצובות. ידיה של מיכל מלטפות את גופו השרירי של ערן והוא חופן את שדיה הקטנים, משחק בהם ומלטף אותה, שולח אגודל אל פיה אותו היא מוצצת בתאווה. המראה פוצע את לבי ודמעות מציפות לי את העיניים, כמו ילד שרואה את אמו עם גבר זר.
אני מוריד את המשקפיים ומנגב את הדמעות ואז מסתלק משם אל הרחוב, מרגיש לבד פתאום. לבד נורא. מיד אני מתחיל לנזוף בעצמי. מה אתה רוצה? היא לא שייכת לך. היא אפילו לא בשלישייה שלך. הוצאת אותה. דחקת אותה החוצה. אתה עשית את זה. אני כועס על הרכושנות העלובה שלי אבל הכעס לא מצליח לגרש את הכעס והעלבון. הרחוב מטושטש דמעות והרוח קרה במיוחד היום ואני לא יודע בדיוק לאן ללכת. אני רוצה לדבר עם שירן או עם קארין אבל יודע באמת מה אגיד להן. אני מזיין את מי שאני רוצה אבל כשאני רואה את מיכל עם ערן אני בוכה כמו ילד?
ערן מזיין את מיכל. פאק, זה כואב רק להגיד את זה. התמונה של רוכבת עליו ומוצצת לו את האגודל כמו צרובה לי על הרשתית. ערן מזיין את מיכל בבית שלי. במיטה שלי.
מיכל לא שייכת לך. היא לא במערכת יחסים איתך וגם אם כן היא חופשיה לעשות ככל העולה על רוחה.
נעצר. מתנשם. מנגב את העיניים. שונא את עצמי על הדרמה קווין שאני אבל השנאה העצמית הזאת לא עוזרת בשיט.
מה עושים עכשיו? לחזור הביתה אני לא יכול. אני אלך ל …לאן?
מתחיל ללכת סתם. קצת כועס על עצמי. קצת כועס על מיכל. קצת כועס על עצמי שאני כועס על מיכל. קצת לועג לעצמי על הדרמה. ולמרות הכל כואב. כואב נורא. אולי זה יעבור אחר כך. זה כנראה יעבור אחר כך. אבל עכשיו זה פאקינג כואב. לפחות הדמעות שלי התייבשו קצת.
"עזי?!"
הייתי שקוע ברחמים עצמיים כל כך שלא שמתי לב לרנו הירוקה שנוסעת באיטיות לידי. ספיר.
"אה …מה קורה?" אני שואל.
"הכל בסדר?" היא שואלת. קר לי. ואני עצוב. והכל די לא בסדר.
"לא." אני אומר.
"בוא, קר בחוץ."
אני נכנס אליה למכונית. חם ונעים שם.
"מה קורה?" היא שואלת בדאגה. "הכל בסדר?"
"יהיה בסדר." אני מהנהן, מרגיש מטופש פתאום.
"נראית לי אבוד."
"אני לא אבוד, מצאת אותי."
היא צוחקת.
"טוב, אני נוסעת הביתה. להקפיץ אותך לאנשהו?"
לאן? לא הביתה, בחנות אין לי מה לעשות …לאפק? לעידן?
"אני רואה שאתה לא יכול להחליט. בוא ניסע אליי, תראה את החדר שלי."
"ראיתי אותו כבר …"
"יופי, היינו בכיתה י'."
"הוא השתנה מאוד מאז?"
"האמת שכן."
"יאללה, סבבה." אני אומר ומשהו בראש אומר לי שזה אולי לא הרעיון הכי טוב. החיוך הזעיר שמבצבץ לרגע על פניה מאשש את הרעיון שלה ולי יש מחשבות דומות.
המוח שלי ריק בדרך אליה. אני מצליח לא לחשוב על …ההם. מביט במדרכות, בעמודי הרחוב. עצים. מכוניות. מוזר שאני עם ספיר באוטו. מוזר שאני זוכר איפה הבית שלה, פעם עברנו אצלה כשהלכנו להתרים לחולי סרטן או משהו. ההורים האתיופים הראשונים שראיתי, אני זוכר שהייתי מופתע מכמה נורמלי הבית שלהם נראה לי.
"יאללה, בוא נעלה." היא אומרת.
רוח קרה נושבת בחוץ ואנחנו ממהרים אל חדר המדרגות, שם קצת יותר נעים.
"הבית ריק." היא מודיעה לי כשאנחנו נכנסים. "ההורים שלי בעבודה ואחותי באיזו משלחת מהתנועה לפורטוגל או משהו."
"אה." אני אומר, מבין-אך-מתעלם מהסיבות שיש לה להגיד לי שהבית ריק ויישאר ריק בשעות הקרובות.
"רוצה לאכול צהריים?" היא שואלת.
"סבבה."
יושב בסלון הזר, צף קצת. מתנתק מהכאב הילדותי אך כואב בחזה. המבט שלי נודד אל המטבח, שם מתקתקת ספיר ארוחת צהריים. מהיום שאני מכיר אותה היא תמיד על עקבים ענקיים ועדיין, איתם, היא לא הרבה יותר ממטר וששים סנטימטרים. היום היא נועלת מגפי פלטפורמה שחורים עד הברך, גרבי ירך שחורים שמגיעים עד מתחת לחצאית ג'ינס קצרה. יש לה טיפונת בטן ומעליה, כלואים בחולצת גולף סגולה וארוכת שרוולים, שדיים גדולים ומלאי חיים המתנועעים בתזזיתיות עם כל תנועה שלה, כמו הצמות השחורות והארוכות שמגיעות עד מותניה.
ספיר מפנה אליי לפתע את מבטה וחיוך קטן מבצבץ על פניה כשהיא רואה שאני בוחן אותה. היא לא אומרת כלום.
אנחנו אוכלים ארוחת צהרים מוזרה משהו מול הטלוויזיה. ספיר מביאה מגש עם האוכל, מפעילה את הטלוויזיה ואנחנו אוכלים וצופים באיזו סדרה שכנראה שהיא עוקבת אחריה. נראה לי שזה פשוט משהו שהיא רגילה לעשות בצהריים והעובדה שאני פה לא גורמת לה לשנות את ההרגל. זה משעשע אותי באיזשהו מקום, העובדה שהיא שמה זין על הנסיבות שהשתנו ושוקעת בסדרה שלה. אני זורם איתה. ממילא היום הזה מוזר, למה לנסות לחפש בו עוגן? עדיף לצוף עם הזרם של המוזרות. אני שואל קצת שאלות והיא מסבירה לי מי נגד מי וככה אנחנו אוכלים וצופים עד שהפרק נגמר.
"אז מה, אתה ושירן?" היא שואלת, מנמיכה את הווליום של המסך הענק, מסתובבת אליי.
"אז מה, את והעניינים שלך?" אני עונה, קצת מעוצבן מהחוצפה שלה.
"הי, אל תהיה כזה עצבני, רק שאלתי." היא מושכת בכתף ולרגע העיניים שלי נודדות מטה, אל התזוזה שמשיכת הכתף גוררת בשדיים הגדולים בגולף ההדוק. החיוך שלה מפציע, שיניה צחורות בפנים הכהות כל כך.
"את רמזת לשירן שתפיצי את זה בבצפר." אני אומר. היא שוב מושכת בכתף באדישות ואני מקלל את עצמי שמבטי שוב נודד להרף עין לחזה הגדול. רמז לפטמות מתחת לבד דק. כוס אמק, אני מבין בלב הולם. היא לא לובשת חזייה. מתי היא פשטה אותה, במטבח כשלא שמתי לב?
"אולי."
"אולי מה." אני מתרגז, מתאמץ שלא להביט בעטינים שלה החבויים בקושי מתחת לחולצה. זאת מלכודת, עזי. תברח! "מה זה 'אולי'? מה את רוצה?"
"אולי אני רוצה להמשיך את מה שהתחלנו בכיתה י'?"
"אולי יש לך חבר שקוראים לו אפק?"
"אפק חמוד." היא מודה.
"נו?"
"אבל הוא לא כוסון כמוך." היא אומרת ומשלבת רגל על רגל, חושפת כמה סנטימטרים של ירכיה החשופות, החלקות למראה בגון קפה שחור. פאק, אולי היא גם לא לובשת תחתונים? כמה את נחושה, ספיר?
"אז …מה את רוצה, ספיר? באמת שאני לא מבין אותך."
היא מחייכת בעצלתיים ושואלת:
"מה אתה רוצה?"
"אני רוצה שתעזבי את שירן ולא תקשקשי דברים שיביכו אותה, זה מוגזם? ואולי גם תהיי קצת יותר נחמדה לאפק."
"יותר נחמדה? אני לא נחמדה?"
"נו, הוא מת …לגעת בך …את הורגת אותו …." אני אומר והמבט שלי נמשך אל האפלולית שבין רגליה הכהות ואז עולה ומתעכב חצי שנייה יותר מדי על הצורות המאורכות והשופעות מתחת לחולצה.
"הוא לא יודע מה הוא רוצה." היא מצחקקת. "לפעמים אני חושבת שהוא ממש מפחד ממני אבל אני רואה שהוא רוצה לגעת בי. רוצה לנסות לפחות… מה אתה חושב שהוא רוצה ממני?" שואלת ספיר ומניחה לי יד על הברך. אל תסתכל לה על החזה. הרוח שורקת בחוץ. אל תסתכל לה על החזה. כלב נובח אי שם. אני מכריח את עצמי להביט לה בעיניים.
"אה, מה הוא היה רוצה, עזי?" היא ממשיכה את ההתקפה חסרת הרחמים, מנצלת את ההיסוס הברור שלי.. "אתה חבר שלו, אתה מכיר אותו …"
חבר שלו עלק. החבר הכי גרוע בעולם.
"הוא לא יודע להתנשק נראה לי." אני מקרקר. ושוב, אני תוהה אם הוא בכלל רוצה להתנשק עם בת.
"אולי אני יעזור לו?"
אני לא עונה, רק מביט בעיניים שלה, נוצצות בפנים השחורות כמעט.
תוך שהיא מלטפת לי את הרגל, ספיר מתקרבת אליי והיד שלי מוצאת את המותן שלה. היד שלה נחה על הזרוע שלי ואנחנו מתקרבים זה לזו. מתנשקים על הספה. החבר הכי גרוע בעולם אני חושב כשהלשון שלה מחליקה לפה שלי. הנשיקות איטיות. רכות. וזה עושה את זה ליותר גרוע. הפאסון הלגלגני והקליל שלה הולך ומתפוגג מנשיקה לנשיקה אבל אני דווקא הולך ומוצא את עצמי מרגע לרגע. אולי אני מבולבל ונבוך כשאני מדבר עם נשים חזקות אבל כשהעניינים מתחממים אני נכנס לזון שלי.
מנשק את השפתיים, את הלחי שלה, נשיכה זעירה בצוואר ואז מנשק את דרכי לאוזנה. אני מרגיש חזק. מרגיש בשליטה אבל המצפון בכל זאת נותן פייט. אני לא יכול לעשות את זה לאפק, אני לא יכול לעשות את זה לשירן.
"אני לא יכול …" אני ממלמל באוזניה של ספיר, הודף אותה בעדינות.
"זה בשביל אפק." היא מפתיעה אותי, מנשנשת את אוזני.
"איך?"
"כל מה שנעשה פה היום …אני אעשה עם אפק, סבבה?" היא מלטפת את ירכי.
"נראה לך..?"
" …וגם אני מבטיחה לך שכל הסודות שלך ושל אחותך ישמרו אצלי בכספת." היא מגרגרת, מניחה יד קטנה על הזקפה שלי. "פאק …"
זה בשביל אפק בעצם, אני מסביר לעצמי כשאני מניח סוף סוף את יד שמאל על שד גדול מעל חולצת הגולף ההדוקה מרגיש כמה היא ללא חזייה. גם בשביל אפק וגם בשביל לשמור על הסוד של שירן אני חושב כאשר יד ימין שלי מלטפת את הירכיים החלקות מטה ומעלה ואז עוד פעם למטה ואז הרבה יותר למעלה. ספיר מתנשפת בהתרגשות כשאצבע נוגעת בשפתי ערווה עירומות. פאק זאת, היא בלי תחתונים ובלי חזייה, המנוע שלה כבר בטורים גבוהים, בטח מחממת מנועים כבר מהמטבח. אני חש ברטיבות שלה והאצבע מחליקה לתוך כּוּס רטוב וחם. זה יעזור לאפק, אני מזכיר לעצמי כשאני מתחיל לשגול אותה באצבעי. זה יעזור לאפק.
אני גם רעב אליה וגם כועס עליה וגם על עצמי, הודף אותה על גבה על הספה. ספיר נשכבת בכניעה של מנצחים ומפשקת את רגליה הכהות, עטויות המגפיים. חצאית הג'ינס מתרוממת מיד וחושפת את ערוותה העירומה. להפתעתי, שפתי הערווה שלה וורודות כמעט לגמרי, כאילו הצבע הכהה של שאר גופה נשטף.
"כן, יש לכּוּס שלי את הקטע הזה …" היא מחייכת מתחתי. "החלק האשכנזי היחיד בי …"
אבל אני לא משתהה בבהיה בפלא. זה כּוּס והוא רטוב וחמים והוא מתחתי ואני מכוון את ראש הזין אל בין השפתיים הרכות ודוחף. דוחף עמוק, דוחק חזק, דוחף מהר. מתחיל מהר וחזק לדפוק אותה, לדפוק ממני את הכעס ואת העצב ואת אי הודאות כי כשאני מזיין הכל בהיר, הכל צלול. ספיר קטנה אבל אחרי כמה ניעות הכּוּס הרעב שלה בולע את כולי ואני קבור בה עד האשכים. הראש שלה נח על המסעד המרופד של הספה ואני גוהר לנשק אותה, פולש אל פיה בהתרסה תוך שאני דופק אותה מהר וחזק. כשאני מזיין אותה אני לא חושב על מיכל קופצת על הזין של ערן ולא על זה שבעצם אני מזיין את החברה של החבר הכי טוב שלי וגם לא על זה שספיר די הטריפה את אחותי-אהובתי וזה שאני מזיין אותה זה גם סוג של בגידה. על כל אלא אני לא חושב, רק על הגוף הקומפקטי, השחור והשופע מתחתי. השדיים שלה נחשפו מתחת לחולצה שהופשלה ואני חופן אותם, שתי אשכוליות כהות מעוטרות בעטרות גדולות. ספיר נאנקת כשאני מתחיל לטפל בהם בעדינות רבה יותר ממה שמגיע לה עם כל המשחקים המפגרים שלה. הפטמות עבות כמו הדובדבנים השחורים הגדולים ביותר שראיתי ואני מושך אותן בעדינות, סוחט ממנה אנקת התרגשות.
הידיים שלי נודדות עכשיו למטה ואחורה ואני חופן שני פלחי עכוז עסיסיים, אחד בכל יד. אני מנשק את ספיר וסוחט את הלחיים בידי והיא נאנחת אל פי כשאני שוקע עמוק יותר בתוכה.
"מעניין אם גם אפק יזיין אותי ככה." היא לוחשת באוזני.
"אל תהיי זונה." אני חש בדקירת אשם.
"אתה הזונה." היא מישירה אליי מבט.
בתגובה אני מתחיל ללטף לה את הדגדגן תוך שאני מזיין אותה והעיניים הבולטות משהו שלה מאבדות פוקוס. הנה דרך יעילה לסתום לפה-ג'ורה את הפה. אני ממשיך לזיין אותה, עמוק וקצוב והאצבע שלי פורטת לה על הדגדגן. כשהאצבע השנייה מתחילה ללטף לה את פי הטבעת הרטוב ממיצי סקס וזיעה היא מתחילה לצעוק בקול, צעקותיה מתגברות כשאני מחליק בתנועה נחושה ועמוקה אצבע אל החור הקטן והרטוב שלה מבלי להפסיק לפרוט לה על הדגדגן. האנחות של ספיר מתגברות והיא מחבקת אותי בידיה וברגליה הנעולות במגפיים, הזין שלי מפמפם את הכּוּס שלה והאצבע מחליקה לה לתחת והבת זונה נושכת לי את הכתף כשהיא גומרת בצעקות והתנשפויות.
שקט. התנשפויות שקטות. מישהו דופק על קיר הסלון וספיר מצחקקת.
"השכן שלי …איזה דפוק …אל תשים לב."
"שכן שלך, לא שלי …" אני נוהם.
ממשיך לזיין אותה, שוקע שוב ושוב בכּוּס השחור שלה והוא חם ורטוב ושואב אותי כמו בוץ טובעני. ספיר נאנחת בסיפוק ומתמתחת כמו חתולה עצלה.
"אני מקנאת בשירן." היא משיריה אליי מבט. "יש לה את זה כל הזמן לבת זונה?"
"את ממש אוהבת לעצבן, הא?"
"זה מצליח לי?"
"יותר מדי."
"מה זה יותר מדי?"
"זה אומר שעצבנת אותי."
אני מתרומם מעט ואוחז אותה במותניים, הופך אותה על הבטן. את חצאית הג'ינס אני מפשיל למעלה שוב, חושף את שני הכדורים השחורים כמעט של ישבנה. הם עגולים וחלקים ובוהקים מעט בדוק של זיעה וכשאני מפשק אותם ללא עדינות יתרה, חור התחת הקטן שחור עוד יותר. אין דבר שאני רוצה יותר מאשר לזיין את התחת השחור והעסיסי שלה.
=========================
מזכיר לכם שאל האתר שלי מגיעים על ידי הקלדת "סיפורי סקס" בגוגל.
הסצנה עם רותם נהדרת, ואהבתי איך שבישלת את הסיפור עם מיכל.
תמשיך!
ממשיך 🙂
התפנית בעלילה עם מיכל, לפחות מבחינתי, היה הפתעה גמורה.
דווקא אפק מתבשלת על אש קטנה זה זמן מה.
העניין עם מיכל הוא לא רק עצם העניין אלא גם הרגשות המאוד בעייתיים מחד ומעניינים מאידך כאשר היא לא שלו אבל גם קצת כן.
מדהים!!!
חייבים תמונה של השלישייה
טוב אולי אחרי שערן נתפס מסיים את מיכל, הוא יהיה יותר סלחן למצב בו עזי מזיין את רותם…
אפילו היה מעניין לראות אותו עובר ממצב של דמות אב עבור עזי, לסוג של אב חורג חורג בשבילו.
תמשיך לכתוב בצורה הכי מדהימה שיש!
“סלחן״?! זכור את המילה הזאת, תראה אם היא תתאים לך בהמשך 😉
במחשבה נוספת, ובעיקר אחרי התגובה של מר נוב, ייתכן וכל המהלך שונה לחלוטין המראה על פני השטח.
אני מעלה השערה שמיכל, פיתתה בכוונה את ערן ע"מ ליצור מנוף לחץ על ערן כאשר הכוונה העמוקה העומדת מאחורי המעשה היא לאפשר לעזי לדפוק את רותם, לאחר שראתה את ההשתדלות של רותם להידבק ע"י עזי ואת ההימנעות שלו ע"מ שלא לעורר את הזעם ולהפסיד את העזרה של ערן. היא בעצם 'הקריבה את עצמה' לערן ע"מ לעזור לעזי ולא ע"מ 'לבגוד' בו. לא שהיא ממש סבלה מה'הקרבה' הזאת…
אז סליחה, ערן יוצא סופר מנייאק. מזיין את מיכל, שהיא גם אמא וגם סוג של בת זוג של עזי, ולא נותן לו לזיין את רותם, שבעצמה מתה להזדיין עם עזי.
שישאיר קצת משהו…
קל: מיכל יודעת שהיא בהריון. הקטע עם ערן זה סחיטה עתידית.
נהדר, פיתולי העלילה מחזיקים אותי במתח.
גם אני הייתי שמח לראות את התמונה של השלישייה לפני שהוא מצטרף.
לדעתי ספיר כהה מידי, צריך להוסיף קצת חלב לקפה. שגיאת כתיב. הבעת פניו של ערן (לא הבאת)
עניין של טעם אישי, אני אוהב את הקפה שלי הכי שחור שיש.
לא קלטתי שהיא כלכך שחורה בתיאורים עד עכשיו
זה ממש אתגר לאייר אותה. עוצמת החשיפה בה השתמשתי הייתה הגבוהה ביותר אליה הגעתי כדי לתפוס טוב את תווי הפנים.
פאק, איזה פרק מעולה. הרבה זמן לא הרגשתי כל כך "בתוך" הסיפור הזה. הרגשות המורכבים אחרי הסיפור עם ערן, וספיר שם כדי לנצל את זה… גאוני.
תודה!
פרק נהדר! נהניתי. דמויות נוספות, אינטראקציות, מתח וכמובן תיאורים אירוטיים משובחים. תודה לך דור
בכיף! תודה על התגובה.
נפלא דור,
שנים שאני איתך, סופר את הימים בין פרק לפרק וחושש מהסתיו….
תודה!!
הקיץ זה החלק המפחיד והוא קרוב מדי
בסתיו הוא חוזר
הלוואי והיה כבר סתיו ולא רק בגלל החום המעיק
גבר, ברוח הימים המלחמתיים, דרוש איזה סיפור על כיבוש ונאכבה אנאלית.
אני זוכר איזה סיפור על אחת שעברה לעזה.
לטיפולך המסור אודה 😉
נ.ב- אחלה סיפור. כל אחד הכיר ספיר זו או אחרת באיזשהו שלה.
ספלינג: רוצה לראות את הבאת פניו –> רוצה לראות את הבעת פניו