הצד השני של הבריכה – פרק ל

‏אני מעיף מבט ושתי הבנות ושמח לגלות ששתיהן לבושות. כנראה היה להן קר בלילה והן מצאו את הבגדים שלהן והתלבשו. פחות פאדיחות מול ערן. מפעיל את הקומקום החשמלי ומתלבש. כאשר אני שומע את הטנדר הגדול של ערן בחוץ אני מכין שני קפה ויוצא החוצה.

ערן פותח את שער הכניסה לחצר ונכנס עם רותם בתו המדהימה צועדת לצדו, ‏שיערה האדמוני מתחרה בכתום השמש שרק מפציע מעל העצים.

״יש קפה?״ שואל ערן.

״כן, אבל לא ידעתי איך אתה שותה את הקפה, אז שמתי שחור בלי סוכר ובלי חלב.״

״‏בדיוק ככה אני שותָה.״ אומרת רותם ולוקחת את הכוס מידי. אביה מגחך ולוקח את הכוס השנייה.

‏אנחנו עולים לקומה השנייה וערן סוקר את העבודה שלי. למרות שהוא מתאמץ לשמור על ארשת פנים ניטרלית, נראה שהוא מעריך את העבודה הנקייה והיסודית שעשיתי. גם רותם זוקרת לרגע את הגבות כשהיא רואה את איכות העבודה שנתתי שם.

״‏משקיען.״ אומר ערן ומביט בבתו.

רותם מהנהנת בשוויון נפש.

‏בחצי השעה הקרובה ערן מלמד אותי כיצד לקלף את הטיח ולמרוח שיכבה החדשה של טיח, אשר אותו נצבע. בנוסף, הוא אומר שעד סוף השבוע אמורות להגיע המרצפות וכאשר יגיע המשלוח, הוא ילמד אותי כיצד לרצף את המקומות בהם נצטרך להחליף את הריצוף. אני גם אצטרף לפרק את החלונות הישנים כדי שנוכל להתקין חדשים, החורף עוד רגע מתנפל עלינו ואנחנו צריכים חלונות פצצה. רותם באיזשהו שלב עוזבת אותנו והולכת לדבר עם שירן.

״עוד דבר,״ אני שואל את ערן לפני שהוא זז. ״בקשר למה ששאלתי אותך אתמול. עד שיחברו אותנו לחשמל, יש מצב לחמם מים בגז או משהו? המקלחות הקרות האלה הורגות אותנו.״

״המממ…״ ערן מגרד את ראשו, שריריו האדירים משתרגים בעצלתיים מתחת לסוודר הצמוד שלו. ״אני יודע איך לעשות את זה, אבל רק לטכנאי גז מוסמך מותר, אבל אף טכנאי גז לא יסכים לחבר בית במצב כזה.״

״אנחנו מתים פה מהמקלחות הקרות האלה. מילא אני, מספיק דחפת אותי לים בחורף אבל הבנות…״

טוב, אני לא לגמרי מדייק, הבנות מתקלחות במועדון אבל אין מה לעשות, נשים במצוקה אפקטיביות יותר מאשר גברים במצוקה.

״טוב, נראה מה אני אוכל לקמבן.״

“תודה!”

“אתה עושה כאן עבודה יפה.” הוא אומר בקול הברזל-נגרר-על-בטון שלו. “לא האמנתי שתתן כזאת עבודה.”

“אין לי ברירה. אין לי בית אחר.”

“והבנות?” הוא מחווה לעבר הקומה התחתונה.

“מה איתן?” אני שומר על ארשת פנים טבעית.

“אתה מזיין אותן? את האמא? את הבת? את שתיהן?”

“ערן…” אני מסמיק, מוריד את המשקפיים ומנקה אותן.

“שמעתי אותכם אז, נו.” נוהם ערן. “שלושתנו שמענו אתכם.”

“המממ…”

“אז?”

“יש דברים שאני לא…מקשקש.” אני אומר, חש בפנים שלי עדיין לוהטות. ערן תוקע בי מבט חודר. "אני לא הולך לדבר איתך על זה, מצטער."

הוא נותן בי מבט חודר, מבשל אותי כמו נמלה מתחת לזכוכית מגדלת. רגע לפני שאני ממש עולה באש הוא אומר: “אני שמח שאתה יודע לסתום את הפה. גבר רציני לא מקשקש סתם, בטח שלא על העניינים האלה.”

הפנים שלי עדיין לוהטות, אבל הסיבה מתחלפת: המבוכה שלי מתחלפת לגאווה.

“טוב, בוא נסכם:” אומר ערן. “טיח, צבע, לפרק חלונות. למעשה תוכלו להיכנס מיד אחרי שיהיו חלונות אבל הריח של הצבע יכול להיות לא נעים אז עדיף לתקתק את שניהם מהר. אני אזמין כבר את המרצפות וכשהן יגיעו, תלמד לרצף.”

“וחימום בגז?”

“גם זה, אבל אני לא מבטיח כלום.”

“תודה בכל אופן.”

אחר כך אנחנו עורכים עוד סיור בקומה. בנוסף לחדר האמבטיה של חדר השינה, יש עוד שני חדרי אמבטיה בקומה ושבעה חדרים נוספים. סבא שלי בהחלט חשב בגדול. מצבם של רוב החדרים טוב, שוב, בגלל איכות הבנייה שסבא הקפיד עליה אבל פה ושם יש תוצאות של ונדליזם, זמן ופגעי טבע.

“המצב שלך טוב יחסית,” אומר ערן כאשר אנחנו חוזרים אל הקומה הראשונה. “אבל אל תטעה: אין מצב שתגמור פה לפני הקיץ. ואני מקווה שתעמוד בתקציב, אחרת…”

“אני לא רוצה לחשוב על זה.” אני עונה במהירות.

רותם, שירן ומיכל מקשקשות וצוחקות כאשר אנחנו מגיעים ושש עיניים מביטות בי לרגע.

“מה?” אני שואל.

“כלום.” עונה שירן, מתאפקת שלא לצחוק.

“מה, נו?”

“סתם.” משקרת שירן, מיכל מכסה את פיה בכף ידה.

אני גונח בתסכול. פתאום אני רואה את ראשה מכוסה החיג'אב של דוניא מציץ משער החצר. פאק, אני חייב לעוף.

“יאללה, אני צריך לזוז.” אני אומר לקהל. “הטרמפ שלי פה.”

“בוקר טוב.” אני אומר לה כשאני מתקרב.

“בוקר אור, עזי.” היא אומר במבטא הערבי הסקסי שלה.

כשאני יוצא מהשער היא מסתובבת ומטופפת על עקביה לעבר המכונית שלה, שחונה כ20 מטרים מהשער. ואני מחסיר פעימה כשאני רואה את התחת שלה: דוניא לבשה הבוקר מכנסי יוגה סגולים אך הם כנראה עשויים מבד דק במיוחד ולאור הזריחה אני לא מתקשה לראות שהיא לובשת חוטיני המחליק בין פלחי עכוזה, מלטף בפתיינות את פי הטבעת שלה כשהיא פוסעת מעדנות. לאחר כמה צעדים היא נעצרת ומסתובבת אליי, מחייכת רבע חיוך ואומר:

“הזדרז, עזי. שלא נִיאחר.”

אני נכנס למכונית, מנסה לנהל את הדם מהזין בחזרה אל המוח אבל נראה שדוניא הבוקר במצב רוח של לחפש צרות. למרות שאני משתדל להתרכז בקלסר שמתאר את תיכון "רנים", איכשהו נדמה שבחצי מהפעמים שהיא שולחת יד לידית ההילוכים, היא איכשהו נוגעת לי בברך. פעמיים היא מחפשת משהו בתא הכפפות, לא מחמיצה את ההזדמנות לגעת לי בברך לגמרי בטעות. מצדי, אני באמת מנסה לעבור על החומר לקראת הפגישה: אסור לי לפספס שום מכירה לשום בית ספר, אני חייב מלוא העמלה על כולם אם אני רוצה לגמור את השיפוץ הזה.

אני שואל אותה כמה שאלות על התיכון הזה. דוניא את שיעורי הבית שלה עשתה והיא יודעת לענות לי בדיוק את מה שאני צריך. ובכל זאת, יש משהו בקול ובדיבור שלה…משהו רך, מתגרה. משהו שמחכה שאקח. עוצרים ברמזור והיא שולפת בעצלתיים קרם ידיים מהתיק, מושחת את ידיה בשוויון נפש, מניחה לריח להתפשט בחלל מכוניתה קטנה, לצלילים החלקלקים למלא את האוויר. המצב אצלי קשה אבל דוניא לא מביטה בי, עיניה נעוצות רק בכביש ובמראות המכונית. שמץ חיוך?

כשאנחנו מגיעים לבית הספר אני מבין את הטריק של מכנסי היוגה. הרצועות של תיק הגב שלה ארוכות והן מסתירות לה את התחת אבל אני יודע שהחוט החצוף של החוטיני מרקד שם בין הכדורים החמודים של ישבנה השחום. עטופה בחיג'אב ירוק, דוניא שומרת על ארשת פנים שלווה בעודה פוסעת מעדנות במסדרונות בית הספר אך אותו חיוך מונה ליזה כל הזמן נח לו בזווית הפה.

לרכז מגמת המחשוב קוראים מאיר והוא בן מאה או חמישים או מאה חמישים או משהו כזה. הוא טיפה נכנס להלם כשהוא רואה את דוניא עם החיג'אב מטופפת לה לחדרו, אבל נרגע כשהיא מתחילה לדבר, הולמת בו באבחנות מדויקות לגבי מבנה הרשת בבית הספר, פרוטוקולים של ויפי, נקודות שליטה, שכבות הבקרה ועוד. כשאנחנו מתחילים לדבר טכנית הזין שלי נרגע אבל אז דוניא שוב פותחת את התיק, שולפת משם משהו מבד…מכנסי טייץ? למה? ואז מחייכת חיוך מבויש ומחזירה אותם אל התיק ושולפת משם שוב את השפופרת הארורה של קרם הידיים שלה. שוב היא לוחצת מעט משחה ומבלי להפסיק את השיחה, מושחת את ידיה בקרם השמנוני, מזקירה לי את הזין. אני מסיר את המשקפיים, מנגב אותם ומנסה להתרכז בשיחה.

“אתם רוצים לסייר בבית הספר?” מציע מאיר.

“בשמחה רבה.” עונה דוניא.

מאיר מתקדם לעבר הדלת ודוניא נעמדת ומתכופפת להרים את התיק, רגליה ישרות, ישבנה זקור מולי. לרגע מטורף אחד הבד הדקיק של מכנסי היוגה מחליק הישר אל תוך חריץ התחת הכמעט עירום שלה והלב שלי דופק כל כך חזק כאילו אני בפיניש של אליפות הארץ. דוניא מזדקפת, מכתיפה את התיק באופן צנוע ופוסעת אחרי רכז המגמה.

אנחנו צועדים במסדרון, דוניא הולכת לצדו של מאיר ואני מעט מאחוריהם, מביט בקירות וממקם שם בעיני רוחי תעלות כבלים ונקודות שליטה. לרגע דוניא מעיפה בי מבט מעבר לכתפה ואז מושכת באיטיות את ידיות תיק הגב שלה לפנים, מעלה אותו אגב כך וחושפת את ישבנה הכמעט עירום מולי, מנדנדת אותו אפילו. הפה שלי מתייבש.

“כאן זאת החווה של השרתים.” אומר מאיר ופותח במפתח דלת לחדר קטן. “הם טיפה'לה ישנים אבל עם התקציב החדש נוכל לשדרג.”

זמזום עמום וריח אוזון ממלאים את חדר המחשבים הקטן (“חוות שרתים”, אלעק), העמוס עד לעייפה במחשבים מיושנים הרבה יותר ממה שמאיר חושב, ומסכי CRT שמנים ועתיקים מפעם. אני מתחיל לעבור על המחשבים עצמם, מישים עצמי בודק בדקדקנות את הדגם שלהם ורושם בטלפון הנייד שלי, תכנית מתבשלת במוחי: אני רוצה לשעמם אותו ולעייף אותו.

דוניא ומאיר מפטפטים מאחורי אבל במהרה השיחה שלהם גוועת ואני חש בקוצר הרוח של הרָכָּז מתגבר.

“יש לך עוד הרבה פה?” הוא שואל אחרי כמה דקות של שתיקה מביכה.

“אני רוצה לעבור על כל המכונות, לבדוק את הדגמים.” אני משקר בלי להסתובב.

“טוב. חוץ מזה אתם צריכים ממני עוד משהו?”

“לא, תודה.” עונה דוניא במתיקות. “עזי?”

“אני רק רוצה לבדוק את כל המכונות.” אני עונה. "ליתר בטחון."

“אז תראו מה נעשה…" מציע מאיר ."אני צריך לזוז אז אני אשאיר לכם את המפתח וכשאתם יוצאים תשאירו אותו במזכירות, בסדר?”

“עזי, זִה בסדר מבחינתך?” שואלת דוניא.

“בסדר.” אני עונה.

מאיר יוצא ואני מזדקף. הדלת נסגרת ואני מסתובב. דוניא מטה מעט את ראשה הצידה, שומרת על פוקר פייס ואוחזת בידה את המפתח. אני ניגש אליה, לוקח ממנה את המפתח ונועל את הדלת.

קליק.

אני נצמד אל דוניא, רעב אליה, מצמיד אותה אל דלת "חוות השרתים" ובלי בושה מניח יד על מפשעתה, חש בחמימות בוקעת מתחת לבד הדק. דוניא מפשקת את שפתיה לקראתי, ומניחה לי לכבוש את פיה, לשונה מקדמת את לשונה בברכה.

רָעָב. אני מניח שתי ידי על ישבנה, חופן את פלחי העכוז בכפות ידי ומחכך את זקפתי הקשה במפשעתה בתנועות נואשות כמעט. פעם ופעמיים ושלוש ועיניה של הסטודנטית המבוגרת מזדגגות קמעה. היא שולחת יד אל חזי ומלטפת לי את השרירים מעל החולצה ואז מחליקה יד מתחת ומלטפת לי את העור ממש. תיק הגב שלה מחליק מטה וכאשר המשקפיים שלי מפריעים לה כשאנחנו מתנשקים, היא מסירה אותם בעדינות, מניחה אותם איפשהו.

הרגעים מתמשכים וקצב החיכוך הקבוע מסעירים את דוניא, היא מתחילה להיאנח ולמלמל בערבית והקול שלה גבוה ומתוק. האמת היא שהייתי נותן לה לגמור ככה אבל היא כל כך חירמנה אותי מהבוקר שאני מרגיש שאני חייב לתקוע את התחת הקטן וההדוק שלה עכשיו.

יש שולחן בצפר ירוק עם כמה חוברות עליו ואני מסובב את דוניא ומכופף אותה ככה שהיא שעונה על השולחן, רגליה ישרות וישבנה זקור לעומתי. אני פותח את תיק הגב, מסיט הצידה את המכנסיים שבתוכו ומוצא את שפופרת קרם הידיים. מבלי להביט בי, דוניא מתנשפת בהתרגשות תחתי כאשר היא שומעת אותי מושח את הזין הקשה עד כאב שלי במשחה חלקלקה, מנגב את העודפים על ירכי.

כאשר אני שומט את שפופרת קרם הידיים על המכנסיים העודפים המבצבצים מהתיק, רעיון אידיוטי צץ בי. אני אוחז בחוזקה באחורי המכנסיים הדקיקים ובתנועה מהירה וחזקה קורע חור באזור הישבן.

“עזי!” מתנשפת דוניא תחתי אך אינה מתרוממת.

התחת שלה נראה מטריף ככה: מכוסה כולו במכנסי היוגה הדקיקים למעט קרע החושף בדיוק את מה שאני צריך: חור התחת שלה המכוסה על ידי שרוך החוטיני. אני מסיט את החוטיני, מניח את ראש הזין השמנוני בכניסה האחורית שלה ודוחף.

דוניא נושפת בקול וצמרמורת מרטיטה לרגע את גופה כשאני מחליק אל התחת העגלגל. אני מניח לה להתרגל אליי ואז מתחיל להניע את האגן בתנועות מדודות, מניח לעונג להתפשט מראש הזין לכל הגוף, אדוות של רווחה שמרגיעות אותי לנוכח המגע ההדוק של ישבנה על איברי.

בתנועות קטנות אני כובש אותה סנטימטר אחר סנטימטר, מפלח את התחת ההו-כה-הדוק שלה. דוניא נאחזת בשולחן הירוק, פרקי אצבעותיה מלבינים והיא נאנחת ברכות, מרפה את הטבעת האנאלית שלה ככל יכולתה ומניחה לי למלא אותה בזין קשה ומנחם. ראשה נשאר מושפל ואני שם לב שהיא לא מביטה בי, לעולם לא מביטה בי במהלך הזיון. לא משנה, היא מהממת גם בלי לראות את הפנים שלה: ישר מתחתי הישבן העגול שלה מכוסה עדיין בבד המכנסיים, למעט הקרע דרכו אני מזיין אותה בתחת. מעליו גווה הצר, הכתפיים הדקות וראשה, עטוי עדיין בחיג'אב, מורכן ורומז על עורף דק.

אני מרגיש בשריריה של דוניה רוטטים סביב הזין שלי, לפרקים מתהדקים ומעניקים לי עיסוי מטריף ולפרקים נרפים ומניחים לי להחליק עמוק יותר אל תוך הישבן העגלגל. כבר שני שלישים מהזין שלי קבורים בישבנה ואני מחזיק במותנים הצרים, אוחז בהם באדנות בעודי כובש אותה, עמוק ונחוש. התחת שלה הדוק וחמים והוא מרהיב ביופיו, מתוח כך על הזין שלי. חריקות רגלי השולחן מתערבבות עם גניחותיה הרכות של דוניא ואני מרגיש את האורגזמה שלה מתקרבת ובאה. כדי לעזור לה אני מחליק יד אל חזית מכנסי היוגה ההדוקים ואל מתחת לתחתוניה, מפשפש בין שפתי הערווה ומתחיל לאונן לה.

"هذا جيد…"

שנינו מתאמצים לשמור על השקט כשדוניא מתחילה להתפרק מתחתיה, נאחזת בשולחן ומתנשפת בקול ואני מודע במעומעם לשאון בית הספר הבוקע סביבנו. קולה המתוק ממלא את החדר הקטן כשהיא מתאוששת מהאורגזמה, יורדת בעודי מעפיל בעוצמה של טור הנדסי עד שאני מתפרץ בשקט, חש בזרע שלי ניתח אל בין הכדורים החמודים של פלחי עכוזה, מציף את מעיה בנתז אחרי נתז של שפיך עד שאני נרגע ובחוסר רצון מחליק מהתחת ההדוק.

הארגון של דוניא מפצה על הטמטום שלי. בעזרת מטליות לחות מהתיק שלה אנחנו מתארגנים ומסתדרים בתוך כמה רגעים, דוניא מחליפה את מכנסיה הקרועים באלו מהתיק ואני מנחש שאלו מהתיק הן הזוג איתו יצאה מהדירה בבוקר. למרות שקרעתי לה את המכנסיים דוניא נראית יותר משועשעת מכעוסה ואחרי כמה דקות אנחנו יוצאים מ"חוות השרתים" בפנים תמימות, מבקרים את מאיר ואז חוזרים אל המכונית, בדרך אל התיכון הבא. אחרי הפגישה שם אנחנו אוכלים צהריים בקיוסק פועלים נחמד באזור התעשייה ואז היא מחזירה אותי הביתה, שם אני מתחיל את יום העבודה השני שלי.

כשאני נכנס אל החצר מחכה לי שם הפתעה. עידן, אפק וספיר החברה שלו עומדים ליד הבית הקטן ומדברים עם מיכל.

“או, הנה בעל הבית.” אומרת מיכל.

אני מתרגש. כמו אידיוט, עומד שם ומתרגש לראות אותם שם, ממצמץ את הדמעות.

“אם ההר לא בא לבצפר.” אומר אפק.

“אז באנו לראות אותך.” משלימה ספיר. “אחלה וילה תפסת פה.”

“חורבה.” אני אומר ומתקרב אליהם. אף פעם לא היינו בקטע של חיבוקים ביננו, חנונים לא עושים דברים כאלה אבל פתאום אני קולט כמה עבר עלי בשבוע או משהו מאז שאבא שלי העיף אותי מהבית ואני מתמלא רגש ומחבק את אפק ואת עידן, בזה אחר זה. גם ספיר מתחבקת איתי ועזי-הזיין שגדל בי לאחרונה מדווח שגופה הדוק וגמיש בין זרועותיי והשדיים שלה גדולים ורכים.

“אז מה?” שואל אפק.

“אה…סיפור ארוך…מיכל כבר סיפרה לכם?” אני שואל ומעיף בה מבט, לא יודע מה אמרה להם ומה לא.

“כן. הבנתי שלא סיפרת לחברים שלך כלום.” היא אומרת. “נו נו נו לך. נתתי להם את ראשי הפרקים איך רבתי עם אבא שלך והחלטת שאתה לא מוכן להישאר שם בלעדינו ובאת עם הרעיון המופרע של לשפץ את הבית.” היא מסבירה לי את סיפור הכיסוי.

“כן.” אני מהנהן.

“והקטע הכי הזוי:” אומר אפק. “אמא שלי עושה פה את העיצוב.”

“כן, זה היה מפתיע.” אני אומר, מסמיק לנוכח הזיכרונות האחרים שלי מאמא שלו: בחדר השינה שלה שוכבת מתחתי עם רגליים פתוחות ואני טוחן אותה כשאפק עצמו מעבר לדלת. “הייתי בשוק.” אני מוסיף, מקווה שהזין שלי שומר על קור רוח.

“וואחד בית סבא שלך השכיב פה.” אומרת ספיר. “היה טחון?”

“משהו כזה.”

“תמיד היית טחון?” היא שואלת.

“ממש לא.” אני מודה. “אלוהים יודע מאיפה יהיה לי כסף לגמור את השיפוץ.”

“אל תידג.” מנחמת אותי ספיר. “אם אלוקים רוצה…” היא תרה כמה שניות אחר איזה פתגם ואז מתייאשת ואומרת: “…אז זה יסתדר.”

“טוב, רוצים סיור באחוזה?” אני שואל.

“סבבה.” אומר אפק.

אני מתחיל בסיור בחצר, מראה להם את העצים שכיסחתי ואלו שעוד יש לי לכסח, מדמיין בפניהם את הזּולות הנחמדות שאבנה פה ושם. אחר כך אנחנו נכנסים פנימה ואני מראה להם את הסלון הגדול ואת האח המרשימה, את החדרים בקומה הראשונה אותם נסב לחדרי סטודיו למחול ו/או יוגה ואז אנחנו עולים אל הקומה השנייה, שם אני מראה להם את שמונת חדרי השינה.

“מה תעשה עם כל כך הרבה חדרים?” שואל עידן.

“אני אשכיר אותם. או למשרדים או אולי אפילו למגורים. נראה.”

“וואו, הרבה עבודה.” אומר אפק.

“לא נורא. ערן אומר שהבית בנוי מעולה וחוץ מלתקן נזקים אין המון המון עבודה. לבד, עם ההדרכה שלו כאילו, הוא מאמין שאני אצליח לגמור אותו עד הגיוס. אני מחכה לתכניות מאמא שלך.” אני פולט, ושוב נזכר בה, על ארבע במיטה שלה קוראת בשמי כשאני מפמפם אותה.

“ומאיפה יש לך כסף?” שואלת ספיר.

“אני עובד. הפסקתי את הלימודים.”

“אז 'תה לא טחון עכשיו?” אני זוכר שזה העסיק אותה כשיצאנו אז, בכיתה י'.

“לא. סבא שלי השקיע את רוב הכסף שלו בבית הזה, כשהוא נפטר כבר לא היה לו הרבה.”

“אתה…צריך עזרה כאילו?” שואלת ספיר.

“את שיפוצניקית?” אני שואל בחיוך.

“ואתה?” היא שואלת. “אנחנו יכולים לעזור.” היא מוסיפה.

אני כמעט דוחה אותה בנימוס אבל שלושה זוגות עיניים מביטים בי עכשיו, כנות ניבטת בהם. אלה החברים שלי וההצעה שלהם היא אמתית.

“תראו…אם מדי פעם אחרי בצפר או משהו ממש משעמם לכם, אני אשמח אם תבואו לעזור אבל דוגרי אין לי כסף לשלם לכם…”

“אל תהיה מפגר.” אומר עידן.

“טוב.” אני אומר, חש שוב בדמעות מטומטמות מציפות לרגע את העיניים שלי. אני מסיר את המשקפיים ומנקה אותן בחולצה.

“אל תבכה, זה מביך.” אומר עידן.

"למה, זה דווקא חמוד." עונה אפק

“אני לא בוכה, רק נכנס לי אבק מהטיח בעין.”

“א-הה.”

“טוב, אני צריך להתחיל לעבוד.”

“אתה צריך עזרה?” מתחיל אפק.

“לא היום, אם אתם רוצים לעזור תצטרכו ללבוש בגדים שאפשר ללכלך ולהרוס. אני ממש שמח שבאתם. באמת. אבל חבל על הבגדים האלה, הם יהרסו לכם תוך כמה דקות. כשבא לכם לעזור, שלחו לי הודעה, הטלפון תמיד לידי.”

“סבבה.” אומר אפק.

“נבוא.” אומרת ספיר ומביטה בי באופן שגורם לי לתהות למה בעצם היא זו שדוחפת את נושא העזרה.

הם נכנעים לעוד סבב חיבוקים שאני יוזם, אפק ועידן נבוכים בעליל אבל ספיר…לא. למעשה כשאנחנו נפרדים היא מרימה אליי כזה מבט בעיניה השחורות שאני לרגע הוא זה שנבוך, מגע גופה הגמיש עדיין לוהט בין זרועותיי. לא משנה, נפרדים.

אחרי שהם זזים אני מקשקש קצת עם מיכל. היא הייתה היום בסטודיו שלה איפה שלימדה ותתחיל לקחת שם יותר כיתות. מעולה, יותר כסף לבית.

“רוצה לאכול לפני שאתה ממשיך?”

“לא, אכלתי עם דוניא.”

"איך היא?” זוקפת מיכל גבה.

“בסדר.” אני אומר בנייטראליות אבל מרגיש את הפנים שלי מתלהטים. “יודעת את העבודה.”

“זיינת אותה?”

“כן.” אני פולט, סמוק לגמרי עכשיו.

מיכל צוחקת בקול.

“אתה נורא, עזי. פשוט נורא. יש לך מזל שהבת שלי מאוהבת בך.”

“ואני בה.”

“אני יודעת.”

“הייתי מפסיק לזיין אחרות אם היא הייתה רוצה.” אני מזכיר לה. ולי.

“גם את זה אני יודעת.”

“אוקיי, פשוט…היה חשוב לי להגיד את זה. אני לא 100% שלם עם זה שאני מחויב אליה ו…עם אחרות.”

“…אבל אתה ממשיך.”

“כן.” אני נאנח.

“יש לך מזל שאת הבת הסוטה שלי זה מדליק. יאללה, לך לעבוד לפני שגם אני אנצל את הכישורים המיוחדים שלך.”

“לא, אני באמת צריך לעבוד. אני רוצה להכין את חדר השינה הגדול.”

“לך.”

אז אני הולך. עולה לחדר השינה, ספיידרמן בעקבותיי, ומתחיל לקלף את הטיח. עבודה קשה ומסריחה, יש מקומות שבהם הוא יורד בקלות, באחרים הוא נלחם על חייו, נאחז בקיר כמו לאונרדו דיקפריו ב"טיטאניק". אני חייב לקלף הכל במידה שווה אחרת יהיו "עמקים" בקיר ואני לא מוכן לזה, הבית הזה יעמוד, ויעמוד מושלם. זאת המצבה לסבא שלי, זה המגדלור של המשפחה שלי. אם הוא יהיה עקום, המשפחה שלי תהיה עקומה.

החרא הזה יותר קשה ממה שהוא נראה. זה לא עבודת פטיש, כאן הגוף עובד בכל מיני זוויות מוזרות, מתנוחת כריעה כדי להגיע לחלקים הנמוכים ועד טיפוס על סולם כדי להגיע לתקרה הגבוהה. עבודת פטיש היא גם יותר…מספקת. למרות שזה כבד וכואב, לשבור משהו עם פטיש כבד זה כיף. זה לתת לחנון שבי להתחבר לגיבורי קומיקס, משחקי מחשב ועוד שרירנים קוטלי רשע שעליהם גדלתי.

אולי הם היו אבא שלי במקומו, אני חושב ומנגב אבק מהמשקפיים. אולי כל הגיבורים האלה החליפו את הגיבור ששכח אותי. שוב דמעות? מה נסגר? הפעם זה רק בגלל האבק, אני בטוח. מחדש את ההתקפה על הקיר במרץ, חושק שיניים כאילו אני מקלף את קשקשי השריון של איזה דרקון.

“וואו, איזו התקדמות.”

אני מפסיק, מתנשף.

לאה עומדת בפתח החדר. השיער הזהוב שלה קלוע לצמה, היא לובשת מכנסי ג'ינס מהוהים וחולצה לבנה מתחת למקטורן בצבע בז'.

“הבן שלך היה כאן לפני איזה שעה.” אני אומר, מנגב את הזיעה מהמצח.

“כן, אני יודעת. חתיכת עבודה נתת פה.”

“תודה.”

"ערן סיפר לי הבוקר, הייתי חייבת לבוא לראות.” היא אומרת תוך שהיא מתקרבת אליי בהליכה חתולית ואני לא יכול שלא להבחין בקרע בבד הג'ינס שיוצר חלון באזור ירכה הימנית. “הרשמת אותו.”

“אה…תודה.” אני אומר.

לאה נעצרת כמטר ממני, סוקרת את החדר ואותי לסירוגין. אני מרגיש כמו טרף לידה.

“באמת עבודה יפה. מה ערן אמר?”

“אמרת שהוא סיפר לך.”

“בקווים כלליים.”

“שאני 'משקיען'.”

“'משקיען'?” היא זוקפת את גבותיה הזהובות. “במילה הזו?”

“כן.” אני מושך בכתפי.

“פששש…”

“תודה.”

“אני אגמור היום את התוכניות. אתה רוצה שאני אקפיץ לך אותן מחר או שאתה תבוא לקחת אותן? אפק יוצא היום, בטח הוא יחזור מאוחר…” היא מוסיפה בנון שלנט. אני בולע רוק במחשבה על חדר השינה של לאה.

“אולי הוא אפילו יישאר לישון אצלה.”

הזין שלי קשה והלב דופק חזק. אנחנו שנינו לבד פה, והריח של השמפו שלה והחלון בג'ינס הקרועים וברור שהיא לא לובשת חזייה מתחת לחולצה ולמה לא בעצם? כי אני חייב לעבוד על הבית כל עוד יש לי אור ואני לא יכול להפסיק בכל פעם שאיזו מילף לוהטת, פאק, היא לוהטת והיא מציעה לי לבוא אליה הביתה היום בערב ולזיין אותה אבל אני רוצה עכשיו אבל עזי די, קיבינימאט. תתאפס.

“מה עם החברה שלך, עדיין לא מרשה לך?”

“מרשה.”

“באמת?” היא זוקפת גבה משועשעת.

“כן.”

“למה, אם מותר לי?”

“כי…אחרי שהיא הבינה שאני ברצינות מתכוון לא לשכב עם אחרות אז היא ויתרה. זה סוג של מדליק אותה.”

“'הבינה ברצינות'? איך היא 'הבינה' שאתה לא תשכב עם אחרות?”

“כי אמרתי לה.”

לאה צוחקת לרגע ומתאמצת להרצין.

“איזה חמוד אתה, עזי.”

“למה?”

“אתה חושב שאתה פשוט שולט בזה?”

“אמרתי לך בשבוע שעבר שאני מעדיף…שלא.” אני אומר בגאווה.

לאה מטה את ראשה מעט.

“אמרת לי 'לא' אז לא שכבנו, הא?”

“כן.”

“חשבת על זה שאולי אני החלטתי לוותר לך, עזי? שעם שלוש דקות פיתוי הייתי גורמת לך לזיין אותי חזק וטוב?”

“לא. לא… חשבתי על זה.” אני אומר, מרגיש פתאום קטן לידה, ולא בפעם הראשונה. לאה, מיכל, סאלי…יש את הקטע הזה עם המילפיות שבזמן שאני מזיין אותן אני מרגיש מלך העולם אבל מחוץ למיטה הן תמיד מזכירות לי שאני עדיין ילד מטומטם בן שמונה עשרה והן יכולות ללעוס ולירוק עשרה כמוני בלי להתאמץ.

לאה מנצלת את המבוכה שלי כדי להתקרב, להזדקף על קצות אצבעותיה ולנשק אותי על השפתיים, זריז אבל עם רמיזה ללשון.

“אתה רוצה לעבוד? סבבה.” היא אומרת. “דבר איתי בערב אם אתה רוצה שאקפיץ לך את התוכניות מחר או מחרתיים או שתבוא לקחת אותן בעצמך…יש מצב שאפק לא יהיה הלילה בבית, אני רק אומרת.”

“סבבה.” אני אומר.

הביצים שלי כואבות כשהיא מתרחקת ואני חוזר לעבוד. מקרצף את הטיח הישן ומכין אותו לסיוד, דואג שהקיר יהיה חלק. שכפטל ונייר שיוף, נייר שיוף ושפכטל. מדי רבע שעה בערך אני לוקח הפסקה אבל אני מקווה שבקצב הזה עד מחר, מקסימום מחרתיים, אני יכול להתחיל לסייד.

בערב אני פוגש את שירן שחזרה מהריקוד שלה ודי מהר אני קולט שהיא עדיין בדאון, מדברת מעט ואוכלת מעט. אני מספר לה שהחברים שלי היו כאן היום אבל לא זוכה להרבה יותר מאשר המהום. מיכל מביטה בי, רומזת לי החוצה. החוצה? מה יש שם? אני לא מבין.

“שיר, מה קורה?” שואלת מיכל.

“סתם.”

"את צריכה קצת פרטיות עם אח שלך?”

“כן.” מפטירה שירן ונאנחת.

“אולי תעשו לכם איזו מדורה בחוץ?”

“רעיון טוב.” אומרת שירן. רבע שעה אחר כך אני יושב איתה בחוץ, צופים בלהבות ומכורבלים בשמיכה.

“אז?” אני שואל בסוף.

“קארין.”

אני נאנח.

“לא דיברת איתה.” אומרת שירן.

“היא לא יוצאת לי מהראש.” אני מודה. “אבל אני לא יודע מה בדיוק להגיד לה.”

“היא כל כך עצובה.” אומרת שירן. “אני מרגישה שהיא רוצה להתקרב אליי אבל כאילו כשהיא מתקרבת אז זה מכאיב לה.”

אני נושף, מביט באש.

“מה מכאיב לה?”

“שהיא מרגישה שזה ש…אני אוהבת אותך ואתה אותי, דוחק אותה החוצה.”

“זה לא צריך לדחוק אותה.” אני אומר.

“אני יודעת, אבל היא לא מרגישה ככה.”

“איך נגרום לה להרגיש…רצויה?”

“לא יודעת.” אומרת שירן ומושכת באפה.

הלוואי והייתי אומר עכשיו משהו חכם. הלוואי והייתי יודע מה. אני מניח יד על כתפה ושנינו מביטים באש, כאילו משם יבוא איזה פתרון. אחר כך אני מספר לה על הביקור של אפק ועידן וספיר וקצת על היום שלי בעבודה (בלי להיכנס לפרטים על דוניא וחדר המחשבים) והיא מספרת לי על בצפר ועל נהג אוטובוס מטומטם שחתך אותה בדרך לחוג.

בסוף נהיה קר מדי בשביל לשבת בחוץ. מיכל נותנת בי מבט שואל כשאנחנו חוזרים פנימה אבל מה אני יכול לעשות? רק למשוך בכתף. מקלחת קרה בשבילי, מיכל הולכת למועדון להתקלח ולילה טוב. הדכדוך של שירן מדכא אצלי את העניינים ומיכל מספיק רגישה בשביל לשלוט על עצמה ואנחנו הולכים לישון מחובקים וזהו.

=========================

לפרק הבא

מזכיר לכם שאל האתר שלי מגיעים על ידי הקלדת "סיפורי סקס" בגוגל.

Print Friendly, PDF & Email

6 thoughts on “הצד השני של הבריכה – פרק ל”

  1. כדאי לתקן את התמונה של הזיון של דוניא..
    איפה המכנס שעזי קרע לה? איפה החיג'אב הירוק(נטו הדליק אותי..)
    תודה אלוף!

    1. זה בעיה שדור המאייר מתעצל לקרוא את התיאורים של דור הכותב. את החיג'אב תיקנתי אבל המכנסיים הקרועים יהיו אתגר גדול מדי ליכולות האיור הנוכחיות שלי.

  2. תגיד דור, לא מתחשק למיכל, או אפילו לשירן, לגוון קצת?
    כאילו, ברור שעזי גדול וחזק, אבל יש עוד דגים בים.
    אולי ערן? אולי אפק? אולי השליח שבא להביא חבילה?

    מיכל לא ילדה וסביר להניח שהיה לה הרבה ניסיון בחיים, גם תוך כדי הזוגיות עם אבא של עזי.
    שירן גילתה עולם חדש. היא מפוצצת בהורמונים וסביר להניח שתרצה לגלות מה עוד יש לעולם להציע לילדה יפהפיה כמוהה.

    (וברור שזה ישבור את הקו של סיפור מגוף ראשון של עזי)

  3. וול וול, לונג טיים נו סי! (אני בטוח שהתגעגעת מלא)
    השלמתי עכשיו משהו כמו שנה+ של סיפורים ושמח לראות שאתה עדיין מעולה, מעולה ומעולה
    את האמת? הסקס פה מדהים, אבל האמת היא שבפרקים האחרונים אני יותר מתמקד בעלילה ותוהה מה יהיה הלאה.. את זה עוד למדתי בסיפור הראשון שלך שקראתי לעומק (טור הנדסי – ד"א, עד היום לא הבנתי מי הבנאדם…) ובנוסף לחרמנות הייתי במתח אטומי לדעת מה יהיה הלאה

    מחכה לפרקים הבאים,
    ג'וני

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *