סיפורים מהבידוד – תרבחו ותסעדו

כמחווה לעם המבודד בציון את סיפורי הקורונה אפרסם מיד ובחינם. תהנו.
======================================================

סיפורים מהבידוד – תרבחו ותסעדו

זו הפעם הראשונה שרינת נוסעת באמבולנס והיא מרגישה מטופשת. הכל מטומטם עם הקורונה הזאת. אין בה תחושה של סכנה רק של… הכל מטומטם. אבל היא מאובחנת, כנראה נדבקה מאלון ובגלל שיועד אחרי השתלה, הוחלט שהיא תיסע למלון קורונה הזה.

חצי שעה קודם לכן הודיע לה קרני שבפיקוד החליטו שהם מדמימים לה את היחידה. עשר דקות התווכחה בצעקות עד שנכנעה לבסוף, חשקה שיניים וקיבלה את הדין, קרובה כשערה מלסגור למפקד שלה את הטלפון בפרצוף. את שאר הדרך בילתה בטלפון עם תמרה, עוברות על פרטי ההדממה. הדבר הנורמלי היחיד בחיים שלה עכשיו זאת תמרה, הקצינה הענקית עם הדיבור המוזר וחריפות המחשבה היוצאת דופן.

“הגענו.” מודיע נהג האמבולנס. הוטל קורונה.

פיקוד העורף אחראיים על המלון אבל היא לא מנופפת בדרגות שלה, רק עוברת את "שרשרת החיול" בשקט. חותמת על מסמך "התנהגות נאותה". עוברת בדיקה רפואית כללית וממלאת שאלון. פה זה ה"גרין זון" שאליו אסור לחולים להיכנס ושם זה "האזור הסגול" ששם היא יכולה להסתובב. יניחו לה ארוחה כשרה לפסח מחוץ לדלת שלוש פעמים ביום ויש גם מועדון וספריה אליהם היא יכולה ללכת כאשר תשתעמם בחדר.

“אני אקח אותך לחדר, סבבה?” אומר החייל הצעיר שמשמש כ"בל בוי" לעת מצוא.

“בסדר גמור.” היא עונה.

“אפשר לשאול אותך שאלה?” הוא אומר כשהוא מרים את מזוודתה.

“כן.”

“את… בצבא או משהו?”

“כן.”

“רואים, לפי איך שאת מדברת.”

היא לא עונה. גם כשהיא על אזרחי קולטים אותה בקלות, זה לא חדש. הוא בטח גם חושב שהיא לסבית, השיער הקצוץ שלה מבלבל אנשים.

במסדרונות היא רואה את החולים האחרים. רובם נראים רגילים לגמרי, אם כי מסוג האוכלוסיות שהיא בדרך כלל נמנעת מלהתחכך בהן. אין אווירה של מוות או אימה, רק של… מוזרות?

הם מגיעים לחדר והחייל נוקש על הדלת. רינת מסתקרנת אבל לא שואלת דבר, ממתינה לראות מה יקרה.

“כן!” נשמעת קריאה מבפנים.

הוא פותח את הדלת ומכניס אותה לחדר גדול ובו שתי מיטות.

“אורטל, תכירי זאת רינת. רינת, זאת אורטל והיא תהיה איתך בחדר.”

אורטל היא צעירה רזה ושחומה עם שיער ארוך, גלי ושחור והיא שרועה על אחת משתי המיטות בבגדי ספורט, שקועה בטלפון הסלולרי שבידה.

“לא אמרו לי שאחלוק חדר.” אומרת רינת בקרירות.

“מאמי, זה לא הקינג דויד פה.” מתנדבת אורטל להסביר את המצב מבלי להרים את עיניה מהטלפון. “אין מספיק חדרים אז חולקים, מה קרה?”

רינת מתעלמת ממנה ומביטה בחייל.

“לא אמרו לך?” הוא קמל תחת מבטה.

“לא.”

היא מתלבטת. ללכת למפקד המלון עכשיו ולעשות בלגן? למשוך בחוטים? היא שונאת את זה, אף פעם לא עשתה את זה ותמיד הייתה בונקר כשכל מיני מקושרים ניסו להשפיע על המתרחש ביחידות שלה, גם כשזה עלה לה במחיר אישי. מצד שני, להיות תקועה עכשיו עם האורטל הזאת?

“בסדר.” היא מחליטה. בסך הכל שבועיים.

“תודה באמת.” אומרת אורטל אבל רינת מתעלמת ממנה והחייל יוצא מהחדר.

הפרט היפה ביותר בחדר הוא המרפסת לים. לפחות זה. חוץ מזה יש שתי מיטות נדיבות, סלון עם טלוויזיה וחדר מקלחת. היא פורקת את הצ'ימידן שלה לארון, מוציאה ספר מהתיק ונשכבת על המיטה.

“אל תדאגי, אני לא נמצאת הרבה בחדר.” מודיעה לה אורטל.

“אוקיי.”

“מה את עושה בחיים?”

“קצינה.”

"באמת? חחח… אני אפילו לא גמרתי צבא למה לא התאים. היה לי מפקדת מה סתומה? כל הזמן 'אורטל זה' ו'אורטל זה' כאילו אני היחידה בבסיס למה מה קרה? בסוף הרמתי עליה שולחן והקב"ן שחרר אותי.”

“הצבא זאת לא מסגרת שמתאימה לכולם.”

“ואללה את לא מתבאסת שחתכתי?”

“לא. כאמור השירות לא מתאים לכולם.”

“שתדעי לך שיש המון הערכה לחיילים וזה, פשוט לי ספציפצית זה לא התאים. אני עצמאית. יש לי עסק לציפורניים אז אם את צריכה לק ג'ל תגידי לי.”

“לא תודה, מעדיפה את הציפורניים שלי קצרות.”

“טוב, פה כל הבנות רוצות. גם משעמם אז מה יעשו? אני מה אכפת לי? 150 ש"ח לכל אחת, רק שמס הכנסה לא יבואו לפה חחח…בת כמה את?”

רינת נושפת לאטה, תוהה אם עדיף לספק את סקרנותה של אורטל או לחנוק את אש הסקרנות שלה כבר עכשיו. בסוף מחליטה להתחיל איתה בטוב, או לפחות לנסות.

“47.”

“אני עוד יומיים 23. בדיוק במימונה חחח. חוגגת לפי העברי.”

”מזל טוב.”

“נשואה?”

“כן.”

“ומה עם בעלך?”

“הוא בבית.”

“מטפל בילדים?”

“לא, לבד. הבן הקטן שלי אצל אחותי והגדול בצבא. הוא קרבי אז הם בסגר עד הקיץ.”

“נו, תשחררי אותו את קצינה חחח.”

“לא, הוא ילד גדול. הוא יסתדר.”

“והקטן? למה לא בבית?”

“הוא גם אובחן עם קורונה ולבעלי יש איזו… רגישות רפואית אז הוא אצל אחותי.”

“הכי טוב לגור אצל הדודה.” פוסקת אורטל בידענות. “בטח מפנקת אותו חבל על הזמן.”

“המממ.”

אלון ילד גדול אז היא לא נדחפת לו לחיים אבל בפעמים שהייתה בקשר מאז שעבר לאחותה היה נדמה שהוא ממש מבסוט שם, למרות שאין שם את המחשב שלו והכל. אולי הוא מתבגר.

נקישה בדלת ורינת מזדקפת.

“ארוחת צהריים.” מסבירה אורטל בידענות וקמה ממקומה.

מרק, פשטידת בצל, פירות, בקבוק מים מינרליים ומצות כמובן. הן אוכלות ארוחת צהריים ביחד ואורטל מנחה אותה איך להשאיר את המנות מחוץ לדלת ואז יוצאת מהחדר. רינת לא שואלת לאן.

היא מעדכנת את קבוצת הווטסאפ המשפחתית שהתאקלמה ואז חוזרת אל המיטה שלה, מביטה בתקרה.

הכל נעצר. הפרויקטים ביחידה, הבגרויות של אלון, הכל קפוא. מחכה. מעיפה מבט בטלפון לראות אם היו הודעות בזמן שאכלה אבל לא. אף אחד לא שלח הודעה.

בהתחלה היא שמחה. לא יזיק לה לנוח קצת. לנוח באמת. לחשוב. הרי גם בחופשות היא לא מצליחה להתנתק באמת וגם יועד תמיד תקוע עם האף בלפטופ או בטלפון. ועכשיו ניתוק אמיתי. מעניין אם הייתה שורדת את הבידוד הזה עם יועד בבית. מישהי שרה מחדר סמוך, קול נעים וצלול. מחשבותיה חוזרות ליועד, "התפיסה הגדולה" שלה. יועד היזם, יועד החתיך, יועד המוביל. היו גם כאלו שעיקמו את האף, היא יודעת. מישהו כמוהו מסתובב עם קצינה קשוחה עם שיער קצוץ, "חצי לסבית"? הוא יכול להשכיב את מי שהוא רוצה.

והוא גם עשה את זה.

המחשבה דוקרת אותה. לפני שנתיים, עם איזו אנליסטית בחברה. כוסית. בלונדינית עם תלתלים, לא קצוצת שיער כמוה. כמה התחנן שתתן לו עוד הזדמנות. דמעות ממש. נשבע שזאת הייתה מעידה חד פעמית, אבל רינת תמיד תהתה אם אמר את האמת. אם לא היו גם לפניה.

יוצאת למרפסת. הים שם, מרגיע אך חסר תשובות. אדיש אליה ואל לבטיה. אולי זאת התשובה: הכל חסר חשיבות. לים לא אכפת מכלום וגם להרים ולכוכבים. ולא מהקורונה, ולא מהיחידה שהדמימו לה ולא מאורן באימון המתקדם ולא מאלון אצל אחותה ולא מיועד שנמצא לבד בבית, מנהל את החברה שלו מרחוק.

אורטל חוזרת לקראת הערב, פורצת פנימה כרוח סערה.

“מה ניש, מהממת?” היא שואלת בקול.

רינת לא יכולה לעצור חיוך קטן.

“סטנדרטי.”

“פגשתי פה מישו…” מגלה לה אורטל. “רוסי, אבל חמוד. איש מחשבים אבל לא חננה, חדר כושר והכל.”

“איך קוראים לו?”

“פאשה, זה שם חיבה של פאבל.”

“נראה שאת מתלהבת.”

“אני מאוהבת!” לוחשת אורטל בקול.

“מקסים.” אומרת רינת בכנות.

“מה איתך, מה עם בעלך? מסתדר לבד? גברים צריכים שישגיחו עליהם, אחותי. הם לא מסתדרים כמונו.”

“שלחתי קודם הודעה בקבוצה המשפחתית שאני בסדר.”

“תביאי לראות.” תובעת אורטל.

רינת נאנחת ומגישה לה את הטלפון, נדהמת מציפורניה הארוכות שלא היו מביישות אף טורף ממשפחת החתוליים.

“'הגעתי למלון, התמקמתי בחדר. הכל בסדר.'” מקריאה אורטל בקול. “זהו?!”

“זה מה שהם צריכים לדעת. אני לא אוהבת לבלבל לאנשים את המוח.”

“מה עם משהו לילד? לבעל? 'חיים שלי אני מתגעגעת, סופרת את הימים בלעדייך'? או משו כזה?”

“אם אני אכתוב ככה הוא יהיה בטוח שגנבו לי את הטלפון. או שיש לי מישהו.”

“נו, מה רע שיחשוב שפגשת פה מישהו?”

“לא הסגנון שלי.”

“חחח תכלס. אבל בכל זאת, נו אל תהיי אשכנזיה קרה כזאת.”

“אני חצי טורקיה למען האמת.”

“באמא שלך? לא רואים. בכולופן תשלחי לו איזה מילה בפרטי, נו?”

רינת מחייכת ומתיישבת על המיטה, לוקחת את הטלפון בידה. אולי אורטל צודקת. אחרי שנים שכל השיחות שלהם יותר דומות לסנכרון יומנים מאשר לזוגיות, אולי זאת הזדמנות, אולי הגיע הזמן לנסות לגשר, לחפש את יועד של פעם, לחשוף את רינת של פעם.

מתלבטת מה לכתוב. היא לא יכולה פתאום לצאת באיזו הצהרה בומבסטית. בסוף מתחילה מהבסיס, תאלתר משם.

ר: מה שלומך?

נדרשות לו כמה דקות כדי להגיב.

י: סבבה, איך המלון?

ר: בינתיים לא יצאתי מהחדר אבל נחמד. שמו אותי עם נוף לים.

י: מגניב. חדר פרטי?

ר: לא, עם עוד בחורה. נחמדה.

י: יופי.

ושניהם שותקים משני צדי המסך. היומנים ריקים ואין מה לסנכרן ואין פרויקט עתידי לדון בו והרגעים מתארכים, מחדדים את קווי הזרות שלהם.

י: אתם אוכלים בחדר אוכל?

ר: לא, מביאים לנו לפה.

שתיקה ורינת מוצאת את עצמה מתאמצת לחשוב על משהו לכתוב.

ר: איך העבודה? מתקתק? מה עם הבחורה שלך שנתקעה בסין?

י: מתקתק. היא לא עונה אבל בוסידן איתה וכח אדם היו בקשר עם השגרירות וכנראה שהם בסדר, תקועים במלון. מצחיק, בהתחלה היא לא הפסיקה להטריף אותי שהיא רוצה לחזור אבל עכשיו היא לא עונה לי להודעות.

ר: אולי היא מבינה שיש לך דברים יותר חשובים.

י: אולי.

אחר כך הוא מתנצל שהוא צריך להיכנס לפגישת זום ורינת נוזפת בעצמה על ההקלה שהיא מרגישה ונפרדת ממנו.

“הנה, דיברתי איתו.” היא אומרת לאורטל שנמצאת על המרפסת בבגד ים אדום קטנטן ומדגמנת לעצמה. סקסית, חושבת רינת. גוף קטן והדוק, שזופה וחושנית, שיער שחור משחור.

“עם מי?” שואלת אורטל מהמרפסת ומשחררת לעצמה נשיקה.

“עם בעלי.”

“ילדה טובה.” מחייכת אליה אורטל. “אני עושה בוק לפאשה.”

עכשיו היא תוחבת את תחתוני הביקיני בין שני פלחי עכוזה ומשחררת את תפסי חזייתה, שיראה את גבה החשוף, ומצלמת את עצמה כך, מפריחה נשיקה למצלמה.

“את בטוחה שהוא לא יעביר את התמונות האלה הלאה?”

“אני יהרוג אותו אם הוא יעביר. מסכן, הוא בחדר עם שלושה בנים. הוא צריך משהו להביא ביד, את מבינה?”

זה לא מסוג הדברים שרינת מתעסקת איתם בדרך כלל. העובדה שהיא גידלה שני בנים בלי להיחשף לפן הדוחה הזה של החיים היא סוג של נס.

ארוחת ערב מגיעה בדפיקת דלת והן אוכלות אותה ביחד ולאחריה אורטל מתלבשת בחצאית כחולה וזעירה, חולצה לבנה תפוחה ונעלי עקב ומסתלקת מהחדר בעיניים נוצצות, משאירה את רינת לבד עם הים המתקדר והחדר הריק.

מתלבטת אם לשלוח ליועד הודעה אבל מה תכתוב לו? שום דבר לא השתנה אצלה. אולי תשאל אותו איך הייתה הפגישה? החדר סוגר עליה והבדידות שולחת אצבעות קרות. מצחיק, זה תמיד היה ככה כשמצאה את עצמה בלילה הראשון בבסיס חדש, גם אם פיקדה עליו.

ר: איך הייתה הישיבה?

כמעט מקללת את עצמה על שעשתה את זה ואז מתעצבנת על עצמה שהיא מתעצבנת. מה יש לך? זה בעלך!

אחרי עשר דקות הוא עונה:

י: לילה ראשון בבסיס חדש?

היא מחייכת.

ר: אתה מכיר אותי הכי טוב.

י: התחלות חדשות תמיד מבאסות אותך. את שונאת שינויים.

ר: בגלל זה אני בצבא.

י: ממש. מלכת המהפכות את, אף פעם לא נותנת לבני זונה לישון ולבזבז את תקציב הביטחון.

רינת מחייכת שוב אל המסך.

ר: אתה תמיד יודע לגרום לי להרגיש טוב. אולי כשזה יגמר ניסע רק שנינו למאלדיביים? נשאיר את הטלפונים בבית וניסע?

י: וואו, מעולה.

ר: יאללה, לילה טוב, נדבר מחר.

י: לילה טוב.

מתקלחת, מדליקה טלוויזיה ונרדמת מולה בהדרגה, נותנת לה לטרטר בשקט. היום הזה היה יותר מעייף ממה שמגיע לו להיות, זה לא שהיא עשתה הרבה. מוזר לה לחייך כשהיא חושבת על יועד ונחמד להירדם ככה.

מתעוררת כשדלת החדר נפתחת. מסך הטלוויזיה צובע את החדר בכחול קלוש והאור מהמסדרון מצייר את קווי המתאר של שתי דמויות.

“ששש…” מגיעה קולה של אורטל. “רינת?”

“נראה לי היא ישנה.” מגיע קול גברי.

נשיקות. צחקוקים. הדופק של רינת מתגבר כשהיא מבינה שאורטל הביאה את החבר שלה, הפאבל הזה, לחדר. כנראה כדי להזדיין איתו.

האינסטיקנט הראשון שלה הוא להדליק את האור ולהתפוצץ עליה. מה היא חושבת שהיא עושה, מארגנת לה בית זונות בחדר?! אבל הרגע הזה עובר כשהסקרנות גוברת עליה וגם המציצנות, מעולם לא ראתה אנשים אחרים מזדיינים. וחוץ מזה, אורטל בסופו של דבר לא מזיקה והיא גם דחפה אותה להיפתח קצת ליועד אז מגיע לה קצת ליהנות.

ונראה שהיא נהנית. באור החלש מהטלוויזיה היא מבחינה בדמויות ביתר ברור. נראה לה שאורטל שוכבת על גבה על מיטתה וגופו של פאבל כורע בין רגליה, רגליו על הרצפה? מה הוא עושה?

“איזה לשון יש לך, יא רבי.” מגיע קולה של אורטל. “תמשיך, חיימי, אף פם לא ירדו לי ככה.”

הוא יורד לה. אוכל לה את הכּוּס. שני מטר ממנה. הלב של רינת דופק חזק למשמע הקולות הרטובים שמפיקה מפשעתה של אורטל, מלווה בהתנשפויותיה הנרגשות, כפי הנראה כבושות בכרית. רינת מתאמצת להביט ונדמה לה שהיא מבחינה בידה של אורטל על ראשו של פאבל, תובעת ממנו להמשיך לענג אותה בלשונו בעודה נאנחת לתוך הכרית. רינת מוצאת שגם היא צריכה לסכור את פיה בכרית, חוששת שישמעו אותה מתנשפת בהתרגשות.

הרגליים של אורטל ארוכות וחטובות והן נחות על גבו הרחב של פאבל שעסוק במלאכתו כאילו מעולם לא בא אל פיו דבר מה טעים יותר מהכּוּס של אורטל. גם מבעד לכרית רינת שומעת את התנשפויותיה של רעותה ועוצמתן המתגברת מבהירה לרינת שהיא עומדת לשמוע לראשונה בחייה אישה זרה גומרת.

גופה של רינת מזדעזעת כשאצבעותיה פוגשות את מפשעתה, אפילו לא שמה לב ששלחה אותן לשם אבל עכשיו היא רטובה כפי שלא הייתה כבר שנים, מציצה על פאבל המסתורי חופן בידיו הגדולות את פלחי עכוזה של אורטל הפשוקה ומפנק אותה בלשונו. רינת מבצעת ג'אגלינג מתסכל בין לסכור את הפה (ואת העיניים) עם הכרית לבין לשתות בצמא את המתרחש מול עיניה, וזה כשהיא בכלל מעמידה פני ישנה.

“יא רבי…” נאנחת אורטל לתוך הכרית. “יא רבי יא רבי…יא רבי יארבייארביי…”

והיא קוברת את פניה בכרית ונאנחת בקול רגעים ארוכים ורינת מאוננת עכשיו, נושכת את הכרית שלה מרוב עונג.

“לא, נשמה.” מגיע לפתע קולה של אורטל, קוטע את טיפוסה של רינת אל הפסגה. “לא מתאים בדייט ראשון.” רינת מציצה מאחורי הכרית שלה.

פאבל טיפס על המיטה והוא גוהר מעל אורטל, איברו הזקור נראה בבירור באור מהטלוויזיה.

“את צוחקת עלי?” רינת קולטת שרשרת מרשימה ובוהקת על צווארו, משהו שבקלות אפשר לקשור איתו אופנוע.

“סורי נשמה, יש לי עקרונות.” אומרת אורטל בשלווה. “אבל אני אמצוץ לך, משהו בֶּסט.”

רינת עוצרת את נשימתה, תוהה אם האירוע הולך להפוך למכוער אבל פאבל משתהה רק לרגע לפני שהוא מהנהן.

“בסדר, חיים שלי. אני יחכה לדייט הבא שלנו.”

“לא תתחרט, נשמה.” ממהרת אורטל לומר, שיניה בוהקות באור מהטלוויזיה. “שב על המיטה ותחזיק חזק.”

אלוהים, זה רק נהיה יותר מסעיר. באור הרפאים הכחול היא רואה את פאבל יושב על שפת המיטה ואת אורטל כורעת בין רגליו. בתנוחה הזאת היא מגלה להפתעתה שהיא מצטערת שאינה יכולה לראות ממש את שפתיה של אורטל נסגרות על הזין הזקור אבל האנחה המגיעה מפיו מבהירה היטב את רמת העונג שהוא חש. למרות שיערה הקצוץ שבלבל אנשים לפעמים, רינת מעולם לא נמשכה לנשים במיוחד אבל מראה התחת העירום של אורטל המתנוצץ באור הרפאים, חצאיתה הקצרה מופשלת עד המותניים מרגש אותה, משדר את זמינותה לסקס.

“פאק… כמה את יורדת?!” ממלמל פאבל, צופה בהשתאות באורטל הצוללת על איברו הזקור. “אני מת, מלכה שלי.”

אל מול עיניה המשתאות של רינת אורטל מצמידה את פניה למפשעתו של פאבל, מה שאומר שכל איברו בפה שלה. מה בפה? בגרון! הפה של רינת יבש והלב שלה דופק חזק בחזה. היא אף פעם לא חשבה שזה אפשרי, חשבה שזאת סתם הגזמה מעולם הפנטזיות. איך אפשר בכלל? להכניס זין מרשים כמו של פאבל עד הגרון? לפחות היא התעשתה מספיק כדי לחזור ולאונן וידה הימנית נטועה עמוק בתחתוניה הרטובים. העולם משתגע.

אורטל עולה לנשום אוויר והיא מגחכת ומתנשקת עם פאבל ובין תנועותיה רינת מצליחה להבחין בזין שלו: זקור ויפה ובוהק מרוק. אורטל חוזרת אל הזין, מלקקת את האשכים ואז עולה עולה בנשיקות למעלה והפעם תנועותיה הקצרות מרמזות על מציצה "סטנדרטית" יותר, אם כי לא פחות מענגת עבור פאבל. רינת תוהה פתאום למה היא עצמה בקושי מוצצת ליועד. מתי הפסיקה? אורטל גורמת לזה להראות כל כך כיף.

עוד צלילה עמוקה של ראשה של אורטל ואז עוד עליה איטית וסקסית ורינת מתאפקת שלא לגמור, חרדה להרעיש פה ומרותקת למתרחש. התנועה הקצובה באפלולית מרמזת על ידה העדינה של אורטל על איברו הרטוב של פאבל וזה נאנח בקול כשהוא גומר, כפי הנראה ממלא את פיה של אורטל בזרע אותו הוא מסלקת בשקט, בולעת או פולטת.

אוזניה של רינת מצלצלות משום מה וכשהיא עוצמת את העיניים זה בא לה בקלות כי ראשה סחרחר מרוב התרגשות. היא שומעת את רינת ופאבל משוחחים חרישית ואז את צעדיו של פאבל, דלת נפתחת ונסגרת ואז את אורטל הולכת לחדר האמבטיה, סוגרת אחריה את הדלת.

רק עכשיו רינת מרשה לעצמה לנשום. מה? זה? היה? כל כך מרגש! פתאום היא חרמנית על יועד. תוהה אם להתקשר אליו, אבל זה לא פרקטי כי אורטל פה וחוץ מזה הוא צריך את השינה שלו. אולי לשלוח לו הודעה?

ר: הרום-מייט שלי עכשיו מצצה לחבר שלה אחרי שהוא ירד לה. זה היה סקסי בטירוף.

אחרי כמה רגעים היא מחליטה לשלוח עוד הודעה.

ר: עשה אותי חרמנית עלייך

מריחה את האצבעות שלה וחיוך ענק מתפשט לה על השפתיים. עוד נשאר בה מהמשוגעת, זה נחמד לגלות. למרות שלא גמרה היה כיף כמו שלא היה לה הרבה שנים. לילה טוב.

היא מתעוררת לפני אורטל אבל זה לא מפתיע אותה, לאורטל היה לילה עמוס אמש ויש לה הרגשה שגם ככה היא לא מהמשכימות. נזכרת בהודעות ששלחה ליועד וממהרת לטלפון אבל הוא לא ענה, למרות שהוא אונליין. מבאס. טוב, בטח עסוק, העולם שלו לא נעצר כמו שלה.

כשהיא יוצאת מהמקלחת רינת כבר ערה ושקועה בטלפון, מנופפת לה לשלום ושולחת לה חיוך גדול.

“…גם אני מתגעגעת, נשמה שלי בעיניים.” מגיע קולה של אורטל ורינת מחייכת לעצמה. ככה זה המאוהבים, כבר מתגעגעת לפאבל. “לא, לבד. עם איזה אשכנזייה אחת, יבשה קצת אבל דווקא נחמדה.” אורטל קורצת לה ומסמנת לה באצבעותיה לא להתייחס לדבריה. “נו, מלון קורונה, איזה חתיכים יהיו פה?! כולם חולים הולכים למות, בקושי אני יוצאת מהחדר. רק רואה טלוויזיה למה מה יש לעשות פה?”

רגע, מה?! רינת נדרכת.

“כן, נשמה שלי. עוד שבוע יוצאת ואז נהיה שוב ביחד, בטח. נו, אז אני אחגוג פה עם הרופאים והאחיות, מה לעשות? תעשה לי מסיבה כשאני יצא. טוב נשמה שלי. ביי. חולה עלייך.”

המבט בפניה של רינת כנראה משקף את ההבנה שחלחלה בה אבל אורטל רק משגרת אליה חיוך אדיש בתגובה.

“זה… לא היה פאבל.” אומרת רינת לבסוף.

“חחח ברור שלא. זה היה חיים, הארוס שלי.”

“אבל את ופאבל..?”

“חיימי, פה זה הוטל קורונה. כולם מזדיינים פה, מה יש עוד לעשות? תאמיני לי שאני עוד יותר על הברקס מאחרות כי יש פה כמה…”

“ראיתי אותך אתמול. עם פאבל.”

“אה, חבל לא אמרת, פחות הייתי אוכלת 'תכרית.” מגחכת אורטל. “זה יודע לרדת, אין דברים כאלה. 'תגג הייתי מרימה פה חחח…”

“וואו.” רינת מרגישה טיפשה פתאום. כל החיים (כמעט) עם גבר אחד, זה בכלל לא בתודעה שלה להיות עם שניים. ולשקר ככה. הודעה בטלפון והלב שלה מזנק כשהיא רואה שזה יועד. פותחת את הטלפון.

י: 🙂

סמיילי? זה הכל?! היא כתבה לו שהיא חרמנית עליו, מה שהיא לא עשתה מעולם והיא מקבלת סמיילי? מזל שהנקישה בדלת שמבשרת על ארוחת הבוקר מגיעה ויש לה משהו להתעסק איתו. ביצה קשה וגבינה לבנה ופירות וטחינה ומצות. אי אפשר בלי מצות. לפחות פסח נגמר מחר ואפשר לאכול נורמלי.

“אל תראי אותי ככה.” מתגוננת אורטל. “אני לא… הולכת עם אחרים 'בחוץ'. רק פה זה כאילו… מקום אחר, את מבינה? אחרי שאני אתחתן חס וחלילה שאני יהיה עם גבר אחר, רק חיים.”

“כן.” עונה רינת, למרות שהיא לא בדיוק יודעת על מה.

“גם משעמם פה תחת, אז זה נחמד להתאהב במישהו וזה. ואז הולכים ושוכחים מהכל.”

רינת מחייכת אליה.

“אני מבינה. אולי.”

“אולי גם את תמצאי לך…” קורצת אליה אורטל.

רינת מצקצקת בלשונה במהירות.

“זה כבר לא בשבילי המשחקים האלה.” אומרת רינת. “אני זקנה מדי.”

“מי ישמע איזה זקנה?” מוחה אורטל. “את נראית פצצת לאישה בגילך, יש פה כמה כוסונים שישמחו… להיות איתך. למה מי ידע?”

“תודה יקירתי, אבל לא. אני אשר פה שבועיים ואחזור לחיים שלי.”

“תדעי לך שאני מאוד מעריכה אותך על זה.” אומרת אורטל. “יש לך עקרונות וזה.”

יש לרינת זמן עד פגישות הוידאו הראשונות אז אחרי ארוחת הבוקר אורטל לוקחת את רינת לסיור במלון, מתגאה בקצינה הבכירה כאילו גייסה אותה בעצמה. אוכלוסיית המלון כוללת לא מעט מבוגרים וכמעט קשישים אבל במפתיע אחוז גבוה של צעירים וצעירות, רובם נדבקו באיטליה או בספרד. גם פאבל נמצא בחבורה והוא מקבל את אורטל בזרועות פתוחות. זו לוחשת משהו באוזנו והוא מביט ברינת ומהנהן בחיוך. רינת מסמיקה, מבינה שאורטל סיפרה לו שצפתה בהם אמש. בחוץ נזהרים בנגיעה אבל פה כולם לוחצים ידיים ומתחבקים חופשי ובדקות הקרובות רינת מכירה את ישי, כבאי, ורונן, תוכניתן, ושירה, אנליסטית, ודותן, מורה בתיכון ועוד כעשרה נוספים, כולם פחות או יותר יכולים להיות הילדים שלה.

השעה מתארחת והיא מסבירה לאורטל שהיא נכנסת לישיבות אז היא תשים את השלט "נא לא להפריע" כל עוד היא בישיבה ואם אורטל נכנסת אז שתנסה לשמור על השקט. אורטל מסכימה אבל נראה לרינת שאין לה ממש סיבה להגיע לפני ארוחת הצהריים. למעלה רינת עולה על מדים ומתחברת לדיון המטה של קרני. כולם נחמדים מאוד אליה בגלל ההדממה וסקרנים לשמוע איך ב"מלון הקורונה" וקצין הרפואה אומר שיש בכלל סידורים כאלה לאנשי קבע אבל רינת מסרבת. סה"כ נחמד פה, מי יודע לאן ישלחו אותה ל"סידור" של אנשי הקבע. חוץ מזה: היא שונאת שינויים וכבר התחילה להתרגל למקום, לא בא לה להתחיל מחדש במקום אחר.

מתוך שעמום היא שולחת הודעה ליועד:

ר: העלילה מסתבכת. ה"חבר" של הרום מייט שלי הוא סתם מישהי שהיא הכירה פה. יש לה חבר בחוץ, הם מתכננים להתחתן.

עשר דקות חולפות לפני שיועד עונה.

י: ואללה?

זהו? זה מה שיש לו להגיד? הלאקוניות הזו מתחילה לעצבן אותה.

ר: כן, היא אומרת שככה זה במלון קורונה. “מה שקורה בווגאס" וכל זה.

אם ציפתה לעצבן אותו, לאיים קצת על הביטחון השחצני שלו, התגובה הבאה שלו מראה שהשיגה את ההיפך המוחלט.

י: נו, יאללה, מפרגן לך איזה חתיך.

זאת לא התגובה שהיא רצתה. רינת לא עונה לו, רק חושקת את הלסתות בשקט כמה פעמים.

מצחיק איך בבת אחת הלו"ז שלה הפך מ"שטיח מקיר לקיר" של פגישות לגבינה שוויצרית מלאה חורים. היא נוכחת בישיבות נוספות במהלך היום אבל מכיוון שהיחידה שלה מודממת אין לה המון מה לתרום לדיון, רק להציע משהו פה ושם בלי להיתפס כמי שחותרת תחת הקצינים האחרים. מזמן הבינה שהבעיה שלה זה שהיא מוקפת בקצינים עצלנים ובינוניים שיעדיפו לטרפד הצעות ייעול מאשר להתייעל. את זה למדה בדרך הקשה ומאז היא משתדלת לסתום ולעבוד רק פנימה, ביחידות שעליהן היא מפקדת ולא להציע כלום לקולגות שלה.

כשאורטל מגיעה היא עדיין במדים ואורטל נמתחת ומצדיעה לה ביד שמאל, מעלה חיוך על שפתיה של רינת.

“קצינה-קצינה, הא?” אומרת אורטל בהתפעלות. “לא סתם חירטטת אותי. ואללה את מה חתיכה במדים, אמרו לך?”

רינת מגחכת בקול.

“בטח כל החיילים בבסיס מביאים עלייך ביד, תאמיני לי.”

“די. מה שלום פאבל?”

“חם אש אחרי אתמול…” קורצת לה אורטל ונשכבת על המיטה בקפיצה. “נו מה עם האוכל? אני מה רעבה!”

“בטח עוד מעט יגיע.”

“אני עושה כביסה, לעשות לך?”

“אין לי כביסה, אני עוד לא 24 שעות פה.”

“תכלס.”

בית המלון לא מציע שירותי כביסה לחולים ואורטל מעסיקה את עצמה בכביסה במקלחת המפוארת ואז תולה את בגדיה במרפסת מול הים. הן אוכלות ארוחת צהריים ביחד ואז אורטל יוצאת שוב ורינת מעסיקה את עצמה בצפייה בטלוויזיה, בהייה בים ושתי ישיבות וידאו חסרות תוחלת.

הודעה ממספר לא מזוהה.

: שלום רינת זה דותן נפגשנו היום בבוקר. לאורטל שגרה איתך בחדר יש יומולדת מחר וחשבנו לאסוף קצת כסף ולקנות לה משהו נחמד. את בעניין?

ר: מאיפה יש לך את מספר הטלפון שלי?

: למה ככה? שאלנו את הסגנית מפקדת של הבית מלון. גם היא תרמה אגב.

בינוניות. איפה שלא הולכים בצבא הזה בינוניות וטמטום. איזה קצינה מטומטמת ככה מחלקת את מספר הטלפון שלה לכל אידיוט.

ר: כן, אין בעיה. כמה נותנים?

:כמה שבא לך. 20 50 ככה.

ר: איך אני מעבירה לך?

:אני בחדר 405, את יכולה לבוא עכשיו?

תוהה אם ללכת אליו או לבקש ממנו לבוא אליה. מחליטה ללכת אליו, לא יזיק לה קצת להזיז את הרגליים. היא נועלת את הלפטופ בכספת, לוקחת את המפתח וארנק ויוצאת מהחדר. דקותיים אחר כך היא דופקת על דלת 405.

הבחור שפותח לה את הדלת הוא… ובכן, חתיך. כבן עשרים ולא הרבה, גבוה ורזה ושרירי. הוא לבוש רק בג'ינס ורינת מספיקה להבחין בנצנוץ של מוטות מתכת זעירים הנעוצים בפטמותיו, לפני שהיא מסיטה את עיניה במבוכה.

“את רינת?” שואל הבחור.

“אה… כן.” היא עונה, מתאמצת להרים את עיניה רק ששם ממתינה לה מלכודת בדמות זוג עיניים אפורות.

“קצינה?” שואל מישהו מבפנים ומבט חטוף מגלה לה שבחדר בסך הכל ארבעה צעירים, נאים מאוד כל אחד בדרכו ורק אחד מהם לובש חולצה. היא פתאום מודעת לכמה היא לבד איתם וסחרחורת קלה לוקחת את הכרתה לריקוד קליל.

“כן.” היא עונה אחרי רגע.

“מה, ויש קורונה או ש…?”

“גם אנחנו נדבקים לפעמים.”

“ואללה.” עונה פירסינג. “טוב, כמה את תורמת?”

“לא יודעת… חמישים?” היא שואלת ומוציאה את השטר מהארנק, נלחמת בדחף לדחוף לו את השטר לרווח ההו-כה-צר בין מכנסי הג'ינס לשרירי הבטן.

“אחלה.” הוא אומר ולוקח את השטר.

“רוצה להישאר?” שואל בחור אתיופי מבפנים. “משחקים קטאן, מכירה?”

המחשבה על להישאר איתם בחדר מדגדגת את רינת בכל מיני מקומות ומבלי משים היא מלטפת את פניה, וידה מספיקה להגליש את הליטוף הזה לחלק העליון של חזהּ לפני שהיא מתעשתת.

“לא, אני… מצטערת. יש לי… ישיבה. בוידאו פשוט. היחידה שלי בהדממה אבל… ישיבות מטה שנקבעו כבר.” תסתמי, מטומטמת.

“פעם אחרת.” אומר האתיופי.

“זה אחלה משחק.” אומר פירסינג.

“פעם אחרת.” היא אומרת, מסתובבת ויוצאת, סמוקה ונבוכה ומטומטמת. תתאפסי על עצמך.

רינת מתחילה לחזור לחדר אבל אז נזכרת בקצינה האהבלה שנתנה את הטלפון שלה לאיזה אזרח עם סיווג של מחבל מבחינתה. היא יורדת לקומה התחתונה וניגשת לדלפק הקבלה, שם מתגודדים יותר מדי חיילים צעירים ומשועממים המביטים בה בזהירות.

“שלום, מי זאת ה… סגנית מפקדת?” היא פונה לחיילת שמאחורי הדלפק.

“אגם. היא מאחורה.” עונה החיילת, מצביעה לחדר שמאחורי הדלפק ורינת עוקפת את הדלפק ונכנסת לחדר.

אגם היא סגן צעירה ושמנמנה עם תלתלים כתומים ועיניים כחולות ויפות. היא משוחחת בטלפון כאשר רינת נכנסת לחדר ורינת מסמנת לה שהיא תחכה, ממתינה עד שזו תסיים את השיחה.

“שלום?” אומרת הקצינה הצעירה בסקרנות כשהיא סוקרת את הקצינה הבכירה והלא מוכרת. “רגע, את..?”

“את נתת את הטלפון שלי לאזרח היום?”

לזכותה של אגם יאמר שהיא מבינה את הטעות שעשתה די מהר. לחובתה יש לציין שהיא מסוג האנשים שתוקפים כשהם שוגים.

“כן, רוצים לארגן לשותפה שלך מתנה ליום הולדת.”

“וזה נראה לך תקין לתת לאזרח מספר טלפון של קצינה בכירה בקבע?”

“זה לא טלפון מסווג.” מתעקשת אגם. “את לא אמורה לדבר בו על תכנים מסווגים.”

רינת מתקרבת אליה צעד אחד ואגם מתכווצת בכסאה, נראית פתאום כמו ילדה שהתיישבה על כיסא של מבוגרים.

“לפעמים עדיף להודות בטעות ולא להתווכח סתם.” היא אומרת בשקט. אגם מהנהנת. “תמחקי בבקשה את מספר הטלפון שלי מרשימת האורחים.”

“אבל…”

“יש לכם אותו במערכת הצבאית. אני לא רוצה אותו על כל נייר שאתם מדפיסים, הגיוני?”

אגם מהנהנת שנית.

“נו?”

אגם מכניסה את הכרטיס המקודד שלה למחשב, נכנסת לרשימת הדיירים ומוחקת את מספר הטלפון של רינת.

“גם את המספר האישי בבקשה.”

אגם מבצעת בלי להתווכח.

“גם בעורף צריך להקפיד על אבטחת מידע, בסדר?” היא אומרת בשמץ רכות.

“כן, נכון.” עונה אגם ובולעת רוק.

בלי להוסיף מילה מסתובבת רינת ויוצאת מהחדר, החיילים בדלפק משתתקים בעוברה. רוצה לספר על הטמטום הזה למישהו… ליועד? ומה, הוא יענה איזו תגובה לקונית של מילה אחת? היא לבד, כל כך לבד פתאום. חייבת לדבר עם מישהו.

מוצאת פינה שקטה ליד המעליות ומתקשרת לאלון, לשאול מה שלומו. נדרשים לו עשרה צלצולים עד שהוא עונה. מה כבר יש לו לעשות שם?

“הי חמוד.” היא אומרת.

“אה… היי אמא…” הוא אומר.

“מה זה, אתה מתנשף?”

“קצת… עושים כושר…”

“מי זה עושים? אל תגיד לי שטל עושה כושר… אחותי בחיים שלה לא עשתה כושר.”

“עושה, עושה…” הוא מתנשף ובגלל איזה שיבוש בקליטה נשמע כאילו אחותה מצחקקת ברקע. “היא בכושר טוב, תאמיני לי.”

“טוב, יופי. אתם אוכלים טוב? נחים?”

“אוכלים מצוין… אבל לא נחים הרבה.” שוב הצחקוק הזה של טל. “אהה… פאק!”

“מה קרה?!”

“אה… פאאק… כלום…”

זה מעצבן.

“אלון, תן לי את טל בבקשה.” אומרת רינת בקול נוקשה, על סף רוגז. נשמע איזה דין ודברים עמום, כאילו חסמו את המיקרופון של הטלפון באצבע.

“כן…” מתנשפת אחותה אחרי כמה רגעים.

“מה קורה שם?”

“כמו שאלון אמר לך… עושים התעמלות…”

“ממתי את עושה ספורט?” שואלת רינת בחשדנות. “את בכושר בכלל?”

“אני לא אבל הבן שלך… וואו. הוא לא מפסיק…” והשיחה נקטעת.

רינת מסתכלת במבוכה בטלפון. זה היה ממש מוזר. לפחות היה נחמד לשמוע קולות מוכרים. שולחת הודעה ליועד.

ר: דיברתי עם אלון וטל הרגע בטלפון. שניהם נשמעים ממש מוזר. דיברת איתו?

י: היום בוקר. הילד נשמע מאושר אצל הדודה שלו. הם עושים ספורט ביחד, מי היה מאמין.

מה הקטע של הספורט הזה? לפחות הוציאה מיועד יותר משלוש מלים. כשהיא מגיעה לחדר היא מוצאת את אורטל לבושה ל… דייט? היא לובשת שמלה קצרה כל כך שנראה כאילו עוצבה במיוחד כדי לאפשר גישה קלה ככל האפשר למפשעתה, לא יותר מ15-20 סנטימטרים של בד גמיש.

“איפה היית?” שואלת אורטל. ברגע הראשון רינת נלחצת כשהיא נזכרת איפה הייתה: הלכה לתת כסף למתנת יום ההולדת של אורטל אבל היא מתעשתת במהירות ורק זוקפת גבה, בבחינת "אני חייבת לך עדכונים למעשי?”. אורטל מבינה את הרמז ונסוגה ורינת שואלת:

“ביג דייט עם פאבל?”

“כן.” זורח חיוכה של אורטל.

"בהצלחה.” מגחכת רינת והולכת למקלחת כדי להחליף בגדים. כשהיא יוצאת היא מופתעת לגלות את פאבל בחדרם.

“יכולת להגיד לי שהוא פה.” היא אומרת בשקט.

“מצטערת.”

“ערב טוב.” אומר פאבל.

נקישה בדלת מבשרת על הגעת ארוחת הערב שניגשה לדלת מופתעת לגלות שלוש מנות ממתינות במסדרון.

“זה… אני ארגנתי שהמנה שלי תגיע לפה.” מסביר פאבל. “ככה אני ואורטל נוכל לאכול על המרפסת מול השקיעה.”

חיוכה המאושר של אורטל ממס כל התנגדות שעולה ברינת והזוג המאושר לוקח את המנות שלו החוצה אל המרפסת, מותיר את רינת לבדה עם ארוחת הערב שלה. מציה, ירקות, גבינות. אחרי הארוחה היא מעיינת קצת במייל מול הלפטופ, מופתעת קצת לגלות כמה מעט הודעות התווספו לתיבת הדואר שלה מאז הבוקר. פעם זה היה 15-20 כמו כלום. כאילו היא… נעלמה. נעלמה ליחידה שלה, לקרני, לאלון… אפילו ליועד. גולשת לכמה אחרי חדשות להתעדכן במצב המגפה ומשם עושה מה שלא עשתה כמעט אף פעם, לוחצת על קישור לאיזה מאמר לייפסטייל מטופש.

ומשם היא מוצאת מאמר על הלבשה תחתונה ונכנסת מתוך סקרנות. זה לא שאין לה לנז'רי יקר וסקסי אבל היא קנתה אותו לבדה ובטח לא חיפשה באינטרנט וחוץ מזה כבר מזמן לא לבשה אותו, בשביל יועד או בשבילה או בכלל. מצלמת את המסך על תחתונים חסרי מפשעה מבד סאטן ירוק עמוק ושולחת ליועד, מהר לפני שתספיק להתחרט.

ר: מה דעתך? יתאים לי?

ושוב ההמתנה המשפילה הזאת והדופק שמתגבר כאילו הייתה איזה מתבגרת מטומטמת שצריכה אישור של החתיך של בית הספר ואז המענה.

י: בהחלט.

לא "וואו, מת לראות אותם עלייך.” או "את מחרמנת אותי" או אפילו "מה קורה לך שם?”. סתם איזה "בהחלט" שזה 8% יותר טוב מסתם איזה "כן.” מעפאן. “בהחלט.” בהחלט שאתה בן של זונה, יועד לוי.

מתה לאלכוהול. היא לא נוהגת לשתות הרבה, אוהבת להיות בשליטה תמיד אבל לפעמים זה בדיוק מה שהיא צריכה. והסבירו לה בשרשרת הקליטה שאין אלכוהול במלון מסיבות מובנות. הערב מתחיל לרדת והחדר מחשיך. כשהיא קמה להדליק איזה אור הנשימה שלה נעצרת.

מהצד השני של דלת המרפסת היא רואה את פאבל יושב על כיסאו, עירום מלבד חולצה ועליו יושבת אורטל, חצאיתה מופשלת מעלה. בגלל האפלולית של החדר והשתקפות קרניה האחרונות של השמש השוקעת בזכוכית רינת עכשיו בלתי נראית, מביטה בפה פעור במחזה שמולה.

אורטל אוחזת בכתפיו המצוקות של פאבל ודופקת את עצמה חזק, איברו של פאבל בוהק ממיציה בקרני השמש האחרונות. פאבל מצדו אוחז בגווה הצר של אורטל בשתי ידיים חסונות ומנשנש את שדיה הזקופים כאילו היו הקינוח שלו, מלקק ומוצץ ומנשק בתאווה גלויה. את הזעקה הגבוהה הנפלטת מפיה של אורטל כאשר שפתיו של פאבל מתהדקות על פטמתה שומעת רינת גם מעבר לזכוכית המבודדת. לעזאזל, זה הדבר הכי סקסי שהיא ראתה בחיים. לא מציצה אפלולית אלא זיון חי ומסעיר של גבר לוהט עם צעירה חושנית מטרים ספורים ממנה.

כמעט בלי לשים לב היא מתרוממת ונסוגה לעבר המסדרון, שם תוכל להמשיך להציץ מבלי שתיראה. כאשר היא חבויה חלקית מעבר לפינה היא ש, ולחת ידה במהירות אל מכנסיה, ישר אל מתחת לתחתונים שם היא פוגשת במפשעה קצרת רוח הששה לקראת אצבעותיה. יד שמאל פולשת אל תוך הז'קט ויד ימין מאוננת, מושחת את הדגדגן במיציה השופעים עכשיו ואז מעסה אותו בתנועות מעגליות. את משתגעת, ריני. ביחד עם כל העולם כמו שזה נראה.

ואז בא לה רעיון נוסף, אפילו יותר משוגע. במהירות היא אוספת את הטלפון שלה משולחן האוכל ואז חוזרת לעמדת התצפית שלה. באצבעות רועדות היא מתפעלת את המצלמה, ליבה הולם בעצמה כאשר מדי השניות המתחילות לרוץ על המסך מאשרות לה שצילום הוידאו שלה פועל. זה רגע כל כך משוגע ומסעיר שהיא יודעת שלא יחזור על עצמו והיא חייבת שיישאר איתה. וכך היא מאוננת ומצלמת, מנסה לשלוט על נשימתה ועל הכרתה שלרגעים מאיימת לנטוש אותה.

פאבל ואורטל מתנשקים ברעבתנות, שתי ידיו חופנות עכשיו את שדיה המלאים ולרינת המאוננת בפראות נדמה שהוא ממולל את פטמותיה. אורטל אוחזת את עורפו ביד אחת, השנייה נחה על גב הכיסא והיא דופקת את עצמה מעלה ומטה בנחישות והתלהבות מתגברות. רינת המעפילה לאורגזמה שלה תוהה אם זו כבר גמרה על המרפסת והאם יהיה מרגש לגמור איתה פה. היא נאבקת לשמור על עיניה מפוקסות במתרחש וגם לשמור את הטלפון המצלם מיוצב, חשה בזרזיף רוק זעיר ניגר מזווית פיה על סנטרה. והאצבע בתחתוניה מדויקת ומכשפת ומחשמלת אותה, גורפת שפע מיצים ומעלה אותם מעלה אל הכפתור הרעב וממשיכה לעסות אותו שוב ושוב, לסחוט ממנו ניצוצות עונג.

בזהירות של קצינה מקצועית היא מעיפה מבט בזוג לפני שהיא משחררת את עצמה לגמור, מתנשפת בשיא השקט שהיא מסוגלת לגייס, נשענת על הקיר בכתפה ומייצבת את הטלפון. ואז זה מתפוצץ בה בנשיכת שפתיים ונקודות אור והתנשפות נפלטת וצמרמורות בגפיה ואצבעותיה והיא נוגחת בעדינות בפינת הקיר כדי להתמקד במשהו, מחככת את מצחה בזווית וזו מעגנת אותה למציאות, שלא תעוף כמו זיקוק דרך תקרת החדר ואל תוך שמי הערב. רינת שומעת קול אנחות רכות ומבינה בזעזוע מסוים שזו היא, נאנחת כשהיא גומרת לנוכח שני המזדיינים הרעבים אשר מולה.

מה עכשיו? עומדת מתנשפת עם אצבעות דביקות, דופק הולם ושניות רצות בטלפון. פאבל ואורטל שינו תנוחה והם מנצלים את חסות הערב כדי לעבור לזיון גלוי בעמידה, היא נשענת על מעקה המרפסת והוא דופק אותה מאחור במרץ, גופה הצנום מזדעזע עם כל מהלומה.

צאי מפה. עופי. את משתגעת.

רינת מפסיקה את הצילום, עדיין מתנשפת. הולכת למקלחת ורוחצת ידיים, מחייכת לעצמה כשהיא מבחינה בכמה שערות מקורזלות חתרניות הדבוקות לאצבעותיה. גונבת איזו הצצונת בראי רואה שם משוגעת מגחכת אליה.

צאי מפה. צאי מהחדר. לכי.

יוצאת מהחדר, לאן? לא ברור. לרגע מטורף אחד בא לה ללכת לחדר 405, לשחק עם ארבעת החתיכים שם. במה תשחקי איתם, נשמה?מה קרה לך? השתגעת? יש לך קריירה. יש לך בעל. משפחה. פקודים. אנשים שתלויים בך.

אף אחד לא תלוי בך. נשמע בה קול אחר, חד ולא נעים.נפלת מהספינה והיא ממשיכה בשלווה קדימה, לאף אחד לא אכפת שאת טובעת פה. יועד, אלון, תמרה, קרני וכל האחרים. ירדת מהגריד. יצאת מהמטריקס. את מתחת לרדאר. לא קיימת.

לאן תלך? לחדר? אחר כך, אלוהים יודע כמה אנרגיה יש לפאבל הזה, כמה הוא יכול לטחון את אורטל עד שהוא יתעייף? חדר 405? ממש לא. רגליה נושאות אותה לספריה, מוצאת אותה ריקה. שבי. תנוחי. תירגעי.

היא נאחזת בציפורניים בשפיות והדופק נרגע באיזשהו שלב. זה הניתוק. היא מסבירה לעצמה. זה בידוד ושינויים של יותר מדי צירים בחיים שלה יותר מדי מהר. זה טבעי. טוב, לא בדיוק טבעי, אולי… נורמלי. לא, לאונן תוך שהיא מצלמת שני זרים מזדיינים חמישה מטר ממנה ואז לשקול ללכת לפגוש ארבעה חתיכים חצי לבושים זה לא בדיוק טבעי. הגיוני תחת הנסיבות? אולי. תחת הנסיבות.

אחד הדברים שמפחידים כל צוללן זה לאבד את הכיוון, לא לדעת איפה זה למעלה. במצב של בלבול עוקבים אחרי הבועות, לימד אותה מדריך הצלילה אי אז לפני עשרים שנה במאלטה. אבל מה קורה אם הבועות עפות לכל הכיוונים בלי שום הגיון? או שאין בועות?

מה קרה לך? כולה ראית אנשים מזדיינים, מי ישמע? וגם היחידה שלה בהדממה. וגם מתחוללת מגפה כלל עולמית. וגם יועד שאמור להיות העוגן שלה נמצא עכשיו אלוהים יודע איפה. וגם אחותה הלוזרית שקיבלה משימה פשוטה יחסית, לשמור על נער לא ממש צעיר נראה שמצליחה איכשהו לדפוק את זה. אז לא פלא שהיא לא יודעת איפה למעלה ואיפה למטה והיא לא רואה שום בועות והיא נחנקת פה בשקט בספרייה של המלון קורונה המזדיין הזה. לא יכולה לנשום.

נזכרת בסרטון שצילמה. יצא טוב? מביטה סביב אבל היא לבד בספריית המלון והיא מעזה להפעיל אותו. למרבה המבוכה הדבר הראשון ששומעים זה את ההתנשפויות שלה. אבל אחרי שהיא מנמיכה במהירות את הסאונד היא מגלה שהסרטון יצא לא רע בכלל. היד שלה יציבה והמכשיר היקר שצה"ל רכש עבורה כולל מצלמה איכותית שלכדה בחדות מרשימה את אורטל המשפדת את עצמה על איברו הבוהק של פאבל.

בא לה לעשות משהו עם הסרטון הזה. בא לה לצעוק את הטירוף הזה לעולם אבל היא בחיים לא תעשה משהו שיפגע באורטל, שלא לדבר על זה שלהעלות סרטון כזה לרשת זו עבירה פלילית.

יועד. היא תשלח את הסרטון ליועד. הוא בטוח לא יפיץ אותו הלאה ואולי זה יוציא אותו מהאפתיה שלו. אולי הוא יתחיל להבין מה הולך פה. אולי הוא יקנא קצת רחמנא לצלן.

שניה מהססת ו… שולחת. מרגישה יותר טוב אחר כך, זה כבר יטלטל את הקרציה הזה. וכבר עבר מספיק זמן והיא מרגישה בטוחה לחזור לחדר. במסדרונות יש שקט, שומרי המסורת חוגגים את החג השני ובגללו אולי שחררו חלק מהחיילים הביתה או שהם סתם מתחבאים במגורים שלהם.

פאבל ואורטל שוכבים במיטתה של אורטל אבל תודה לאל לא מזדיינים.

“מה קרה, הפחדנו אותך?” צוחקת אורטל.

בעולם האמתי אורטליות עושות לרינת דחף להדוף את הראש שלהן מול הקיר אבל פה יש משהו באורטל שמפרק אותה מזעמה כל פעם מחדש.

“לא, רציתי לדבר עם הילד.” היא מאלתרת.

“אכפת לך אם פאבל… ישן פה?”

“זה אסור.” אומרת רינת. “את יודעת את זה. ומבחינתי זה בעייתי.”

“למה?” שואל פאבל.

“כי אני קצינה וזה מלון שמנוהל על ידי הצבא.”

“מבאסת.” אומרת אורטל ללא ארס.

“אבל… רינת לא יכולה לעצור חיוך קטן. “אני כן יכולה ללכת לספריה לעוד איזה… חצי שעה?”

“חיים שלי את. אני חייבת לך.” אומרת אורטל. “בוא נשמה, בוא נמצה את הלילה כמו שאומרים.”

אז רינת יוצאת מהחדר והולכת לכיוון הספריה, ושוב נודדות מחשבותיה לחדר 405 ושוב היא לא הולכת אליו. דנדון בטלפון מבשר על הודעה. יועד. היא נעצרת באמצע המסדרון ושולפת את הטלפון.

י: איפה צילמת?

ר: אצלי בחדר! זאת השותפה שלי!

אחר כך היא מצטערת על סימני הקריאה. לא סימן פיסוק שהיא מרבה להשתמש בו. בוהה בטלפון, מחכה לראות מה תהיה תגובתו של יועד. שני חיילים עוברים לידה בדיבור קולני, ללא המדים היא סתם זקנה משעממת. כלום. אין תגובה. הטלפון שותק.

הולכת לספרייה, עוברת על הספרים. תוהה בחצי גיחוך אם יש שם ספרים של "מערכות" אבל יש בה בעיקר ספרי טיסה קלילים ושפע ספרים של כותבי סטטוסים שהפריזו בערך עצמם והוציאו ספרים גרועים במימון עצמי.

י: מרשים.

אצל יועד אין סימני קריאה. למעשה בקושי יש יותר ממילה אחת. היא חושבת על החרא שאכלה עם ההשתלה שלו ועל איך הוא כזה זין כשהיא צריכה אותו. אולי הוא לא יודע שאת צריכה אותו. כולם רגילים לחשוב על תא"ל רינת לוי כאיירונוומן, מי יכול לחשוב שאת צריכה משהו?

כשהיא חוזרת לחדר אורטל מתקלחת, פאבל כבר לא שם וריח של סקס ממלא את האוויר. סקס של אנשים אחרים. סקס שלא מזיז לבעלה שערה אחת משיערו המושלם. יוצאת אל המרפסת ומביטה בים החשוך, שוב מתגעגעת לאלכוהול. אתה לא יודע עד כמה אתה צריך משהו וכו'

דלת המרפסת נפתחת מאחוריה.

“תודה שיצאת לסיבוב.” אומרת אורטל.

“בכיף.”

אורטל מתיישבת על הכיסא לידה.

“האמת שנלחצתי שראיתי אותך שנכנסת בפעם הראשונה לחדר, למה נראית לי מה לחוצה. אמרתי 'זאת כבדה אללה בחטי'.”

“אני באמת כבדה.” אומרת רינת לים האפל. “זקנה וכבדה.” היא נושפת נשיפה ארוכה.

“הלוואי אני יראה כמוך כשאני יהיה בגילך.”

“הלוואי שהייתי נראית כמו שאת נראית היום כשהייתי בגילך. או שלא הלוואי, זה לא העסיק אותי יותר מדי אז.”

“את יודעת מה הבעיה שלך? שיותר מדי דברים מעסיקים אותך.” מסבירה לה אורטל. “את כל הזמן חושבת חושבת חושבת. כל הזמן בסרטים. שחררי קצת. אני אבקש מפאבל שימצא לך…”

“לא.” חותכת רינת. “אל תלכי לשם.”

אז אורטל לא הולכת לשם כי היא יותר חכמה ממה שרינת חשבה בהתחלה. הן יושבות עוד קצת בשקט מול הים העיוור ואז נכנסות פנימה, כל אחת למיטתה.

“מחר יש לי יומולדת. ומימונה.” אומרת אורטל בחושך. “בטח פאבל הכפרה יעשה לי משו.”

“סביר.”

“תבואי למימונה?”

“אם לא הצלחתי להעביר את הרושם הזה עד עכשיו, אני לא טיפוס של מימונה.”

“בשבילי, נו.”

“נראה מחר.”

ומחר ריק. אפילו פגישות וידאו אין כי חג. אבל נראה שחגיגות המימונה-יומולדת ממלאות את המלון כבר מהבוקר, כאילו יום ההולדת של אורטל מחדר 522 זה הדבר הכי חשוב שקרה לכל מבודדי הקורונה בחיים. כבר בארוחת הבוקר (הקרה, כי בחג אסור לבשל בצה”ל ובבתי מלון ובבתי מלון צה”ליים) היא מקבלת פרחים וכרטיס עם הקדשה ובמהלך היום מבקרים אותן בחדר רבים מהדיירים, משתהים לקשקש עם הזוג המלכותי אורטל ופאבל ומעיפים מבטים בקצינה המבוגרת קצוצת השיער שמסתגרת על המרפסת עם הלפטופ. אורטל רגישה מספיק כדי למנוע מנודניקים וחצופים לגשת ולהפריע לה.

הלמות הגלים מולה והמלמול הבלתי פוסק של מבקרים בחדר מאחוריה, כולל צהלות שמחה קולניות של אנשים שמכירים את אורטל כבר ארבעה ימים וחיבוקים ונשיקות שאסורים כל כך בחוץ ופה מותרים כי זה הצד השני והמוזר של הקורונה. אחד החתיכים מחדר 405 מביא לה ארוחת צהריים למרפסת. הוא שחום ומזוקן ובגדיו ההדוקים מבליטים את השרירים שלו.

“אורטל אמרה לא לאכול לך 'תראש, רק להביא לך אוכל וללכת.” הוא מחייך אליה.

“תודה לך ולאורטל.” אומרת רינת.

“אני גבי, דרך אגב.”

“רינת.”

“אני יותר מדי זמן איתך אז אני נכנס כי אני מפחד קצת. ”

“מפאבל?”

“מאורטל.” הוא קורץ והיא צוחקת.

גל המבקרים שוכך אחרי ארוחת הצהריים כי זו מוגשת לחדרים ומי שהולך לאכול כבר לא חוזר. יש איזו התרגשות באוויר כי מתארגנת מסיבת יום הולדת לאורטל/מימונה ואורטל עסוקה בלמלמל באוזני רינת ש"איזה דפוקים הם, באמא" על המסיבה אבל רינת יודעת שלא משנה מה עוד יקרה בחייה של אורטל, שום יום לא יהיה מרגש יותר. לא החתונה ולא לידות ולא שום דבר אחר יוכל להשתוות ליום ההוא ב2020 שכל המלון היה עסוק בצורה ספונטנית בלארגן לה מסיבת יום הולדת/ערב מימונה.

רק הטלפון שותק. יועד שלח לה "בוקר טוב" בבוקר ושאל כמה שאלות מנומסות אבל לא יותר מזה ולא מגיב לחרמנות שלה ולריגוש שלה ולטירוף שבתוכו היא מסתובבת, רחוק ממנה כל כך.

“הבעל שלך?” שואלת אורטל. אחר הצהריים שקעה בשיחה ארוכה ואינטימית עם חיים ארוסה שמחוץ למלון וכעת היא לבושה בשמלה שחורה קטנה מנוקדת לבן, חושפת לעיני כל את גופה השזוף והמפואר.

“מה?”

“הפרצוף תחת זה בגללו?”

“זה מורכב.”

“נו, תבואי למימונה. תשתי קצת. תשמחי, תשכחי את הצרות, ותחזרי לחדר מה אכפת לך?”

“מצטערת.” אומרת רינת בכנות. “אני ממש לא שם.”

אורטל מתקרבת אליה ומביטה בה מקרוב.

“האמת? רואים עלייך. חבל שזה ככה אבל אני לא מאלה שאוכלות את הראש למי שלא רוצה. גם אם לפעמים אני לא סותמת 'תפה.”

“תודה.” מחייכת אליה רינת. “ממילא אין לי בגדים למסיבה.”

“אני ישאיר לך פה כמה דברים אם תחליטי לשנות את דעתך, סבבה?”

“תודה. את הולכת עכשיו?”

“נראה לך?!” מזדעקת אורטל. “אני נראית לך אפס קלאס? אני יחכה פה שיבואו להתחנן ואז אני ילך.”

רינת צוחקת, אבל המלנכוליה מחניקה במהירות את צחוקה והיא יוצאת אל המרפסת, לצפות בטביעת השמש. באיזשהו שלב אורטל דופקת על דלת הזכוכית ורינת רואה כמה אנשים בחדר, לבושים למסיבה והיא מנופפת להם והחדר מתרוקן. היא לא מדליקה את האור, מניחה לחשכה לפלוש ללא מפרע לחדר. מסך הטלפון שלה מפר את הדממה, הודעה חדש. יועד.

י: רינת במלון קורונה, הקטן אצל דודה שלו והגדול בצבא. יאללה, בואי, יש לנו את כל הזמן שבעולם.

מה?!

היא ממהרת לפתוח את הטלפון אבל כשהיא פותחת את הצ'אט ההודעה האחרונה מיועד היא מהבוקר וזו שאחריה מחוקה. מעכשיו.

רינת במלון קורונה. יאללה בואי. בן של זונה. בן של זונה. היא מדמיינת אוותו עכשיו, מבוהל בבית הריק. מבועת. אולי הלב המזדיין שלו לא יעמוד בזה, אבל לא בא לא לחשוב על זה. מתיישבת על המיטה של אורטל. ידה נוגעת בבד עדין והיא מפעילה את האור בטלפון. הבגדים שהשאירה לה שם אורטל. עיניה נחות מיד על משהו ורוד מזעזע. חולצה? לא. זאת שמלה.

זין עליו. זין על קרני. זין על כווולם. די להיות העמוד המרכזי שעליו מונח גג העולם.

לא לחשוב. אסור לה לחשוב. מתפשטת שם, בין שתי המיטות שלהן. מתפשטת? כן, מתפשטת. עומדת עירומה לגמרי, חשה בשטיח מדגדג את כפות רגליה ואז לובשת את השמלה הוורודה והמגוחכת הזאת שאולי אפילו אורטל לא העזה ללבוש, שמלה שמגיעה לה סנטימטרים בודדים מתחת למפשעה. שלושה זוגות נעליים מסודרים ליד המיטה והיא בוחרת במגפי בוקרות בצבע ורוד, אם כבר, אז כבר. אורטל מעט נמוכה ממנה אבל לרינת תמיד היו כפות רגליים קטנות וזה מתאים טוב. בשביל להשלים את הלוק היא גם חובשת כובע בוקרים ורוד שמונח על מיטתה של אורטל, אלוהים יודע למה. לראות בראי או לצאת ישר ככה?

מחליטה ללכת לחדר האמבטיה, להביט בעצמה בעיניים לפני שתצא למסיבה. הטלפון מצלצל, הצלצול של יועד. נעצרת. מצלצל. שוב ושוב הוא מצלצל, לרגע גורם לה להתעשת. לזכור מי היא: קצינה ואם ורעיה ולא איזה שרמוטה בוורוד שמסתובבת בלי תחתונים וחזייה בין זרים. כתפיה מתחילות להישמט כאשר הצלצול משתתק.

ממתינה רגע. כלום.

עבר לו מהר ההתקף חרדה.

ניגשת אל חדר האמבטיה ומזדעזעת מעצמה, אבל הזעזוע לא בהכרח רע. הנה הרגליים החזקות שלה והיא הבטן השטוחה והנה הקמטים והנה אחוזים נכבדים מהשדיים שלה שנלחמים בגבורה בכוח המשיכה והנה הבוהק הוורוד של השמלה המיניאטורית הזאת. מה חסר?

עיניה נופלות על שפתונים שהשאירה אורטל על השיש והיא עטה עליהם בחיוך נצחון עקום, מוצאת את הוורוד ביותר ומושחת את שפתיה. מגפי בוקרים ורודים, שמלה ורודה, ליפסטיק ורוד וכובע בוקרים בצבע ורוד. רינת בוורוד, הצבע שכולם מסתלבטים שאסור להציג בקרבתה. אבל הלילה היא בוורוד רצחני כי זין על כולם.

היא לא חושבת כשהיא פוסעת במסדרונות המלון, משוחררת ממחשבות. הספקות נעלמו, החרדות, הבלבול, כולם נגוזו. רק היא והעקבים והוורוד שמשתקף אליה בדלתות המעלית, חותכת את אוויר המסדרונות כאשר צעדיה מובילים אותה לעבר המועדון, משם בוקעת המוסיקה. רגע זעיר של התרגשות או חרדה לפני שהיא נכנסת אבל היא לא מאטה אפילו לא צעד אחד, מניחה למוסיקה לעטוף אותה כמו שהמים עוטפים את הצוללן.

תרבושים. הרבה תרבושים. אבל גם הרבה אנשים רוקדים. ודלפקים ובקבוקי אלכוהול אפילו שאסור ודיג'יי שאין לה מושג אם הוא טוב או רע ואיפה…

“רינת!” צורחת אורטל בשמלתה השחורה המנוקדת. “אני לא מאמינה! תראי אותך!”

“ווה ווה!” אומר פאבל מאחוריה, סוקר את רינת בהערכה.

“תביא לי משהו לשתות.” מורה לו רינת. חיוך מתפשט על פניו.

“באת לתת עבודה, הא?”

והוא נעלם ורינת רוקדת עם אורטל, מרגישה מגושמת ומוזרה. בתוך כמה רגעים חוזר פאבל, אוחז בידו שני שוטים ומגיש לה אחד. היא מרוקנת את שלה, שומעת את האלכוהול שואג את דרכו אל תוך מעיה, מעיר אותה מכל השקרים שלה.

“עוד!” היא מבקשת ופאבל צוחק.

“רצינית, הא?” הוא אומר ונעלם שוב.

“זה בעלך?” צועקת אורטל מעל המוסיקה.

“מה?”

“זה בגללו, נכון? מה הוא עשה?”

“לא רוצה לדבר על זה!” צועקת רינת, קצת יותר מדי חזק אפילו להמולה.

“אל תעשי שטויות, יש לך משפחה וזה!”

“מי שמדברת!”

“אין לי ילדים, או בעל. אני לא כמוך, רינת!”

פאבל מגיע שוב, הפעם עם בקבוק וכמה שוטים.

“חבל ללכת הלוך חזור!”

“פאשה, תעיף 'תבקבוק." מורה אורטל. "שהיא לא תשתכר!”

רינת מצליחה לחטוף לעצמה עוד שוט ופאבל נותן באורטל מבט נבוך.

“אני רצינית איתך, תעיף 'תבקבוק!”

פאבל מציית לחברה החדשה שלו ורינת ממשיכה לרקוד עם אורטל אם כי היא מבחינה ששמו לב אליה וכמה צעירים מתחילים לרקוד לידה. היא יוצרת איתם קשר עין בזה אחר זה וממשיכה לרקוד ליד אורטל. לא חושבת, זורמת. אורטל לא עוזבת אותה, שומרת עליה ושולחת מבטים מתרים בצעירים שאולי מגלים עניין. האלכוהול איכותי והוא מתחיל לעבוד עליה והיא חשה איך היא… מתרוממת. מתחממת. מתעוררת.

“היה טעים?” נשמע קול גברי לידה. מסתובבת ורואה בחור מזוקן ונאה, מוכר במעומעם, רוקד לידה. הוא אוחז בידו שתי כוסות.

“מה?”

“הבאתי לך אוכל בצהריים, למרפסת. היה טעים?”

“גבי!” קוראת רינת בעליצות. “אורטל, זה גבי!”

היא מתעלמת מהמבטים הדוקרניים ששולחת אורטל בגבי, וגם גבי מתעלם מהם.

“רוצה לשתות משהו?” שואל החתיך המזוקן.

“היא שתתה מספיק!” רושפת אורטל.

“מה את אמא שלה?!” אומר גבי.

“מה את אמא שלי?!” צוחקת רינת. “הדבר האחרון שאת רוצה להיות זה אמא שלי…”

“רינת!”

אבל רינת מתעלמת מאורטל ולוקחת את המשקה מידו של גבי, מרוקנת אותו במהירות. זה נהיה קל יותר, היא חושבת בראש מתקלל. זה נהיה קל יותר להוריד את החרא הזה ולא לחשוב ורק לרקוד. לידה היא רואה את אורטל כועסת על פאבל ואת פאבל כועס על אורטל ואת גבי מביט בה בעיניים יפות ורעבות. יש לו ריסים ארוכים.

“אני אוהבת ריסים ארוכים!” היא צועקת לו.

“תודה!”

הפתעה! הנה "עיניים אפורות" מחדר 405, רוקד ובידו בקבוק בירה.

“הוא משחק…” היא צועקת לגבי אבל שוכחת את שם המשחק. “הי, 405!” היא מנופפת בידה לבחור הגבוה. זה מבחין בה ועיניו האפורות נפערות למראה, עקבים גבוהים, רגליים חזקות, מעט בד, מאוד ורוד. הוא מתקרב.

“איך קוראים למשחק ששיחקתם אתמול?” היא צועקת.

“קטאן!” הוא עונה.

“קטאן, הוא משחק קטאן!” היא מסבירה לגבי. “יש לך פירסינג בפטמות?!”

“כן, רוצה לראות?”

“כן!”

והוא מרים את החולצה והוא יפה כל כך והפטמות שלו מנוקבות ושני מוטות כסופים מפלחים אותן.

“זה כואב?” היא שואלת.

“בכלל לא, תגעי.”

והיא נוגעת בו. נוגעת בפטמה של גבר זר וחתיך ואלכוהול ומוסיקה וקריאות עידוד מסביב והיא מרימה את ידיה לניצחון, כי בטוח ניצחה במשהו לא?

ואז הוא מנשק אותה. רגע אחד היא עם הידיים באוויר וברגע השני הוא גוהר אליה ומנשק אותה, לשון זרה פולשת אל פיה. הלם בהתחלה אבל מיד אחר כך היא מתעשתת, משתחררת ותוקפת בחזרה, לשונה מחליקה אל בין שפתיו. עוד שאגות עידוד מסביב.

“רינת!” היא שומעת את אורטל מימינה אבל רק מפנה אליה אצבע משולשת. לכי תזדייני, מה את אמא שלי? לוקחת לפירסינג את בקבוק הבירה ושותה אבל הוא לא מתרגז, רק מחייך אליה. והיא רוקדת איתו וגם עם גבי, בשלישיה. והיא לא חושבת, רק עפה וקלה והכל מצחיק ומגניב והיא סקסית לאללה.

“גם לך יש פירסינג?” היא שואלת את גבי.

“לא.”

“תראה!” היא צוחקת והוא מרים את חולצתו. לפני שהיא מבינה מה היא עושה היא צוללת אל פטמתו ומכניסה אחת אל פיה, מוצצת אותה להרף עין ומזדקפת, צוחקת בכל פה. גבי מצמיד אותה אליו ומנשק אותה בלהט תוך כדי ריקוד, ידיו חופנות את פלחי עכוזה מעל השמלה הקטנטונת. רינת הודפת אותו ומוצאת את עצמה בין זרועותיו החסונות של פירסינג וזה חש כבר בנוח להניח יד על צווארה ולקרב את פיו לעוד נשיקה וכשהיא נעתרת לו ידו השנייה נחה על שדהּ מעל הבד, גדולה וחמימה.

כשהנשיקה נגמרת היא כמעט בלי אוויר, מזל שמישהו מגיש לה עוד שוט והיא מורידה אותו במכה אחת. בחור עצום בחולצה אפורה, אולי מאלה שהיו בחדר 405.

“תודה!” היא אומרת והוא מפרש את זה כ"אתה יכול לדחוף לי את הלשון לפה.” והוא חזק, אוחז בה בזרועות ברזל ופולש אל פיה בלשונו ודוחף לה אצבע לכּוּס הרטוב שלה והחזה שלו כמו ברזל גם כשהיא דופקת עליו באגרופים. וזה מרגש. גבר זר דוחף לה אצבע והיא אומרת לו "לא" והוא מתעלם ממנה. המוח שלה כמעט מתפוצץ מהרגע הזה, מחוסר האונים של אגרופיה על שרירי החזה שלו.

“אין בעד מה.” הוא אומר כשהנשיקה נגמרת והיא עומדת שם כמי שהקיצה מחלום, עם לב דופק וכּוּס גועש ורגליים חלשות.

“איך קוראים לך?!”

“דני.” הוא אומר. זרועות כמו גזעים, כתפיים כמו שוברים גלים, חולצה הדוקה אפורה, לסת רחבה.

“שלא תעיז לעשות את זה עוד פעם!”

הוא רק מושך בכתפיים ונפנה להתרחק.

“אתה יודע איפה השירותים פה?” היא שומעת את עצמה קוראת אחריו.

דני מסתובב אליה, חיוך קטן.

“בטח, מאמי, אני אקח אותך לשירותים.”

והלב שלה דופק חזק כשהיא הולכת אחרי גבו הרחב, צופה בים הרוקדים נחצה לשניים בעוברו והם מתרחקים מהמועדון ונכנסים אל הגרין זון הריק עכשיו.

"אין שירותים במועדון?” היא שואלת.

“שלא יפריעו לנו.” הוא אומר בפשטות והלב שלה מזנק. שטיח קיר גדול מתאר את עקדת יצחק והיא קורצת לנער הכפות בעודה פוסעת אחרי גבו הרחב של דני הצועד בשתיקה והחלטיות.

דני פותח את תא שירותי הנכים ומכניס אותה פנימה, המקום בוהק בלובנו.

“מה אתה עושה?” היא שואלת כשהוא מצמיד אותה לקיר.

“מה נראה לך?” הוא שואל, ידיו מפשפשות בחגורתו.

“לא.” היא אומרת, מתענגת על חולשת המילה. אבל לדני לא אכפת, הוא מפשק רגליה העירומות בעזרת ברכיו ואז נאבק בה, אוחז בפלחי עכוזה בידיו העצומות, מרים אותה כאילו הייתה שקית נייר ומכוון את ראש הזין אל החריץ הרטוב שלה.

“דני, לא!” היא רושפת כאשר היא חשה בזין הקשה מחליק על שפתי ערוותה הרטובות. “שלא תעיז!”

“אה..!” הוא נושף בעונג וחודר לתוכה, עבה וקשה ואדיש.

“דני!” היא נאנחת אבל הוא מתעלם ממנה. מרים אותה בקלות מול הקיר ודופק אותה, ידיו החזקות מתחת לפלחי עכוזה העירומים, השמלה הזנותית בורחת יותר מהר מצבא צרפת בפני גודריאן. והיא הולמת בחזהו הרחב אבל זה יותר מדליק אותו מאשר מרתיע. אבל לא רק אותו זה מדליק.

“את רטובה אש.” הוא נוהם, דופק אותה בתנועות פראיות מול הקיר. “מה זה, איזה פנטזיה של משועממות שיאנסו אותך בשירותים?”

והמלים שלו, המלים המטומטמות שלו מטריפות אותה, שולחות גל של רטיבות בין רגליה. מעיפה מבט לראי שליד הכיור ורואה את תא"ל לוי בשמלה ורודה של זונה נדפקת בשירותים ציבוריים. היא גוהרת לעבר כתפו ונושכת אותו, חשה את חוסר התוחלת של שיניה מול שריריו.

“תילחמי, יא זונה.” הוא נוהם באוזנה. “אני מרגיש כמה שזה מטריף אותך, הכּוּס שלך לא משקר.”

אבל קשה לה להלחם כשהיא כל כך שיכורה ונרגשת. הידיים שלו חזקות, נושאות אותה באוויר כאילו הייתה חסרת משקל והזין שלו מרגיש עבה וטוב כשהוא ממלא אותה, פנימה והחוצה וקולות רטובים של זיון מתמזגים באנחות והנשיפות של שניהם. שפתיו תרות אחרי שלה והוא מצמיד את ראשה מול הקיר ופולש לפיה, לשונו מסיירת באדנות בכל חלל פיה. כשהנשיקה נגמרת היא נושכת את שפתו התחתונה אבל הוא רק צוחק כשהוא חש את גל הרטיבות שמלווה את הנשיכה.

הלם מטלטל אותה לרגע כשהוא מחליק אצבע מיוזעת אל פי הטבעת הרטוב שלה ומחדיר לפחות פרק אחד פנימה.

“מה עם זה?” הוא נוהם באוזנה. “את מזדיינת בתחת גברת קצינה?”

ודמיונה שועט קדימה והיא כפופה ואוחזת בכיור, מביטה על עצמה בראי בעוד הזין הגדול שלו מפלח לה את התחת וזה כל כך חזק שהיא לא יכולה לעצור את השיא שמתפרץ בה עכשיו, נאחז בתוקף הסקסי שלה, שורטת את גבו בציפורניה ונושכת את שרירי הכתף שלו בעודו מפמפם אותה בשירותים הציבוריים כאילו הייתה אחרונת הזונות. בעודו ממלא אותה בזין, דני עושה כמה צעדים, יוצא משירותי הנכים ומניח אותה על משטח הכיורים הבוהק בלובנו. עכשיו יש לו ידיים פנויות והוא מחליק אותן בחמדנות אל שמלתה הבוגדנית, חופן את שדיה העירומים.

“בן זונה.” היא נוהמת, אולי כי הוא שוב הדליק אותה ואולי כי היא סתם נהנית לקלל. אבל נראה שדני לא נעלב מאוד והוא ממשיך לטחון אותה, אצבעותיו ממוללות את פטמותיה להזדקרות.

קולות מכיוון הכניסה לחדר השירותים והיא מפנה את ראשה. שני גברים, גבי ועוד צעיר עומדים בפתח, מביטים בהם ורינת מחסירה פעימה מהתרגשות ומבוכה גם יחד. זרים רואים אותה נדפקת.

“לא הבנתי לאן הלכת.” אומר גבי ומתקרב אליהם בהיסוס, חברו מאחוריו. איך קוראים למר פירסניג? כאשר הוא שולח יד אל חזה העירום של רינת, דני מסלק אותה בתנועה גסה.

“חכה שאני יגמור.” הוא נוהם.

חכה שאני יגמור. הריגוש מציף אותה כמו בנזין קר, שוצף בעורקיה. דני יגמור וילך ואז והיא גומרת שוב, מתפוצצת עם הראי מאחורי ראשה והתחת עירום על הקרמיקה ושני זרים שצופים בה מזדיינת עם עוד זר שדופק אותה ונאנח בקול כשהוא גומר, קולו האורגזמי גבוה ומוזר היא חושבת ממרחקים, קשה להאמין שהוא בוקע מהחזה הרחב הזה.

היא מתנשפת כמו כלבה כאשר דני מחליק החוצה ממנה, איברו רטוב ממיציה וזרעו. הוא לוקח מעט נייר מגבת מהדיספנר ומנגב את הזין בשלווה, מכניס אותו למכנסיים ויוצא. גבי כבר מפשיל את מכנסיו אבל חברו מניח יד על כתפו.

“לא פה. יהיה בלגן.”

“אז איפה? סמי יעשה בלגן אם נביא אותה אלינו.”

“איזה חדר את?”

“522.” היא עונה במהירות.

“זוכרת את הקוד כניסה?”

“0263.”

“יאללה, בואו נמשיך את המסיבה למעלה.” אומר פירסינג.

הם מכניסים את השדיים שלה לשמלה ומייצבים אותה, הרגליים שלה חלשות מעט ורועדות אבל כאשר גבי מחבק את מותניה היא יציבה יחסית. זרע ניגר במורד ירכיה כאשר הם פוסעים במסדרונות ורינת צפה על ענן של אלכוהול והלם וריגוש. כאשר הם נכנסים למעלית גבי משדרג את החיבוק לחפינה של פלחי עכוזה רטובי הזיעה, מגשש בגסות אחר חריץ הכוס שלה ופי הטבעת. כאשר דלת המעלית נפתחת הם כבר מתנשקים בלהט ורינת מודעת במעומעם לשיחה בין פירסינג לקול גברי אחר.

“מה קורה?”

“תרבחו ותסעדו כמו שאומרים.”

“איפה אתם… רובחים וסועדים?”

“522 אחי.”

“סבבה אחי.”

את חדר 522 הם מוצאים ללא עזרתה ומישהו מספיק פיכח כדי לזכור את הקוד שאמרה להם קודם. והדלת נפתחת והדלת נסגרת וידיים חזקות מובילות אותה פנימה באפלה ומשכיבות אותה על מיטה בחושך והראש שלה סחרחר וקרקוש חגורה ואוושת מכנסיים וזין זר השני מחליק לתוכה, היא אפילו לא יודעת מי מהם מזיין אותה. כמה שניות אחר כך היא מופתעת לגלות גם זין מתדפק על שפתיה וכאשר היא פותחת לראות מי זה, הוא נכנס לחלל הפה שלה אפילו בלי לבקש רשות.

חושך. למה לא הדליקו את האור? ממילא גם אם היה אור כל שדה הראיה שלה היה מלא באיזו בטן של צעיר שדופק אותה. המממ… ממה שראתה בחטף דווקא חבל שהיא לא רואה את הבטן השטוחה הזאת היא חושבת ומצחקקת בפה מלא זין. שוכבת על הגב בחדר זר ושני צעירים שהיא לא מכירה ספק מזיינים ספק אונסים אותה. היא הייתה פחות או יותר מבינה מה קורה אם רק לא הייתה כל כך רטובה ורעבה.

שולחת יד בחושך, מכה ברפיון מישהו.

“אח!” מתלונן מישהו.

“מה קרה?”

“נתנה לי מכה או משו. פאק, עוד אחת!”

“תחזיק לה 'תידיים.”

רק לשמוע את המלים האלה מעלה לה את הדופק. שני רגע אחר כך שתי ידיה לפותות בשתי ידיים חזקות ומוצמדות למזרון והיא חסרת אונים בעוד הצעיר שדופק אותה מגביר את תנועות אגנו.

“רטובה טילים זאת.” נאנח המזיין.

“לא מוצצת משהו.” מתלונן השני. “אבל ממילא אני רק מזיין לה 'תראש. אולי נתחלף אבויה?”

“סבבה.” מסכים השני.

כשהם יוצאים ממנה יש לה כמה שניות לשכב בחושך בסבלנות לפני שהיא נזכרת שהיא צריכה להיאבק בהם והיא מצליחה להכניס איזו בעיטה לא רעה (“עם העקב, יא בתזונה!”) למישהו לפני שידיים חזקות לופתות לה את הקרסוליים והזר הבא עולה עליה ומתחיל לדפוק אותה, מרותקת למזרון ומעורפלת אלכוהול וגעושת כּוּס. הם לא מדברים הרבה כשהם דופקים אותה והיא כמעט מצליחה למצוא הרמוניה בהתנשפויות שלהם ובחריקה העדינה של המזרון ובפכפוך הקולי של ערוותה הרטובה. סימפוניה לאונס קבוצתי במלון קורונה מאת תא"ל רינת לוי. היא מגחכת בפה מלא זין, מנסה ללקק קצת את הזין הפולש אל פיה בתנועות קצובות.

“פאק!” נאנק הבחור מעל ראשה והיא חשה במשהו חמים נפלט אל פיה. זרע. שפיך. גבר זר גמר לה עכשיו בפה. לבלוע? לירוק? משהו פולני בה מתבייש להשאיר כתמים על המזרון והיא בולעת את כל הזרע, נתז אחר נתז וגם מוצצת את השאריות בעודו מתנשף מעליה, זה יהיה מביך להכתים את המזרון. בלי אזהרה היא מתלקחת פתאום, שומעת את עצמה נאנחת בחושך, קולה צורמני ומביך באוזניה כשהיא ממלמלת: “עוד… עוד! כן! אל תפסיק!” שוב ושוב בעודה אוחזת בכיסוי המיטה ומתפוצצת לאלף חתיכות, כל אחת מהן יותר נבוכה מהקודמת.

אור נדלק והיא ממצמצת כמו ינשופה בצהריים. שלושה צעירים.

“הופה, זיני!” קורא אחד מהם עם תרבוש ומשקפי מסיבות מטופשים על פניו.

“מה תפסת פה? זה הקצינה?”

“אה-הה.” נאנח גבי. אה, אז פירסינג היה זה שגמר לי בפה. היא מבינה.

“איך המילף?”

“חמה ורטובה, מוכנה ומזומנה למימונה.”

“כמו אמא שלך.”

“בן של זונה.”

מישהו מוציא טלפון לצלם אבל פירסינג עט עליו.

“בלי לצלם.” הוא אומר בתקיפות.

“רק בשבילי, לא שולח.” מוחה השני.

“זיני שושואיסט, וזאת קצינה בכירה יא דפוק. טלפון שאני קולט מצלם פה עף לים. ברור?”

“טוב.” אומר ההוא באכזבה. אחרי הכל, בלי סרטונים ותמונות איך נדע שעשינו? איך נדע שחיינו?

“הנה זה… כוסססאמממק!” נאנח גבי ומתחיל לגמור בתוכה, אוחז בזרועותיה ומצמיד אותה למזרון בעוד גופו השרירי פולט לתוכה נתזים של זרע. הוא נאה, כמעט יפה. היא חושבת מתחתיו. כשהוא גומר הוא נראה צעיר פתאום, כמעט ילד. את יכולה להיות אמא שלו, יא זקנה.

גבי גוהר אליה ומנשק את מצחה.

“תודה, נשמה.” הוא אומר ומתרומם ממנה, איברו נוטף זרע ומיצי כוס.

“רוצה לשתות משהו?” הוא שואל אותה.

“לעשן משהו?” שואל מישהו אחר.

“אף פעם לא עישנתי.” היא מקרקרת, טועמת את הזרע בפיה.

“יאללה, שימי, תארגן אותה.” מורה גבי. “ניץ, תביא לה משהו לשתות.”

ומישהו תוחב לפיה בקבוק בירה קר ואחר כך איזו סיגריה מגולגלת ומורים לה לקחת לראות וצוחקים כשהיא משתעלת אבל היא מנסה שוב ובפעם השנייה זה מצליח. ממש מצליח. היא נשכבת על המיטה, נרגשת ורפויה ומיוזעת ומבוהלת.

“מי בתור?” שואל גבי.

יש תור? לא חשבה שאונס קבוצתי זה כל כך מסודר. היא מצחקקת.

הבא בתור הוא אתיופי, רזה וגבוה וכהה ויפה, מבטו קשה, לא כנוע כמו של החיילים האתיופים ביחידה שלה, אשר חשים במיעוט תמיד, בנחיתות תמיד, ששים לרצות תמיד. לא, הבחור הזה לא בא לרצות אותה, הוא בא לזיין אותה, אולי אפילו להתנקם בה על עוולות אמתיות ומדומינות. אבל אם הוא רוצה קשוח היא תיתן לו קשוח והיא מקרבת את ברך ימין לחזהּ במהירות מפתיעה ומשגרת את עקבה לעבר פניו במהירות מפתיעה, חשה בסיפוק בעקב פוגע במצחו.

הוא נופל מהמיטה ומקלל וקולות צחוק נשמעים בחדר.

“אבי, שכחתי להגיד שהיא קצת נושכת.” אומר פירסינג וגל צחוק חדש מתנפץ בחדר. “רוי, בוא, תשים יד.”

פירסינג והבחור המגודל ניגשים אליה ואוחזים כל אחד בזרוע בעוד אבי האתיופי לוכד את קרסוליה המתנופפים בגמלוניות. חמש שניות ושש זרועות חזקות אחר כך היא מרותקת ומפושקת, רטובה ונרגשת כאשר גופו הכהה של אבי פולש לתוכה.

“כוס האמא שלך.” הוא רוטן, נשען על ידיו השריריות בעודו בועל אותה בתנועות קשות ומהירות. “אני יזיין אותך.”

“אני חושבת…” היא מתנשפת, נאבקת בגלי הריגוש והעונג שפושים במפשעתה. “שזו הייתה התכנית גם מקודם… לא?”

עוד צחקוקים.

“יש לה פה לזאתי.” אומר מישהו.

“זרקת רעיון.” עונה אחר ושוב נתחב זין לפיה. במיטה אחת, לא כל כך גדולה, ארבעה שובבים אונסים אותי טרלללה. אבל זה לא רק זין בפה וזין בכּוּס, הפעם זה גם ידיים, ולא רעות. אצבעות שיודעות את העבודה שלהן מטפלות לה בפטמות ואצבע של איזה בן זונה מאוננת לה בדגדגן והיא נאבקת באורגזמה, מנסה בכל כוחה לעצור את הפיצוץ המביך אבל זה נראה חסר תוחלת. כי הזין נהדר והגוף של האתיופי הכועס מושלם והזרועות החזקות שמרתקות אותה מחשמלות אותה והאצבעות הגמישות יודעות בדיוק מה הן עושות ובתוך כמה רגעים היא חשה בעיניה מתגלגלות כאשר שיא מזדיין נוסף הולם בה כמו גל עצום בשובר גלים, שולח רסס של עונג בכל התודעה שלה ומערפל את חושיה.

ועוד גמירה בכּוּס ועוד שפיך בפה ומישהו מביא טוש ומשרטט עליה קווים משום מה ואחרי אבי מגיע תורו של ניץ המגודל ואלכוהול ועוד מהסיגריה ודברים נהיים מטושטשים, כאילו היא רואה את עצמה מבחוץ והכל אטי, אם כי ה"שערות סבתא" בתוך מוחה והמדורה בין הרגליים והדופק שלא יורד משלימים זה את זה באופן נחמד.

היא צוחקת כשהיא מבינה משהו.

“מה מצחיק?” שואל איזה ג'ינג'י בין רגליה, שכבר איבדה ספירה כמה זרים הן אירחו הערב.

“זאת לא המיטה שלי בכלל.”

“מה?!”

“זאת המיטה של אורטל.” והיא מתפוצצת מצחוק בעודו ממשיך לדפוק אותה, נשען על יד אחת ובשנייה משחק עם חזהּ שכבר עבר יותר יותר מישושים הערב ממה שעבר אצל כל הגניקולוגים שלה גם יחד.

מתישהו ידיים חזקות אוחזות בה ומעמידות אותה בכריעה על השטיח, פלג גופה העליון שמוט על המיטה (של אורטל!). מישהו מפשפש בפי הטבעת שלה ועיניה נפערות כאשר היא חשה באצבע שמנונית פולשת פנימה בגסות.

“תחזיקו אותה!” היא שומעת את גבי נוהם כאשר היא מתחילה להשתולל, זרועותיה חלקלקות מזיעה, חזקות מפחד. אבל הם כבר מוכנים אליה, וכל אחת מגפיה לפותה היטב על ידי שתי זרועות חזקות ונשימתה של רינת נעתקת כאשר ידיים מיובלות אוחזות בישבנה ומפשקות אותו ואז זין קשה וחלקלק מבקיע את דרכו אל פי הטבעת שלה.

“תרפי, נשמה, זה הולך להיות לילה ארוך.” אומר מישהו מעליה. “למה איזה חייל לא פינטז לזיין קצינה בתחת?”

ידיים חזקות אוחזות בה ואז בזה אחר זה הם מגשימים את הפנטזיה שלהם כשהיא חסרת אונים לעצור אותם, רק שוכבת שם על המיטה בעיניים מזוגגות וכּוּס רטוב וחשה בהם מתחלפים בתחת שלה אחד אחרי השני, מדי פעם גומרת בצעקות לתוך כיסוי המיטה השחור.

וזה לילה ארוך כמו שהבטיח ההוא מקודם. היא דורשת כמה רגעי מנוחה מדי פעם, לשתות ולזרוק משהו לפה ולהשתין אבל כל עוד היא רטובה וגומרת הם לא מתכוונים להניח לה וכבר הבינו מה היא באמת מנסה להשיג כאשר היא בועטת או שולחת אגרוף מטושטש ונותנים לה את הזרועות החזקות שמרתקות אותה ומסעירות אותה כל כך בעודה נדפקת. ברגע מסוים היא קולטת את עצמה רוכבת על דני (“חזרת!” היא קראה כשהבחינה בדמותו, מכר בין המוני זרים) כשהוא עומד במרכז החדר, אוחז בישבנה כמו קודם והיא משפדת את עצמה על איברו המאסיבי ומנופפת בכובע הבוקרים המטופש והוורוד כאילו רוכבת על סוס ברודאו. ברגע אחר דווקא היא הסוסה, כורעת על ארבע על רצפת החדר על מגפי הבוקרים והכובע על ראשה ומאן דהו רוכב עליה, דופק אותה בתחת חזק ורעב בעוד זין זר ממלא את פיה. בשלב מסוים מישהו מוצא את מדי הצבא שלה שהיו תלויים בארון והם מפסיקים לבעול אותה, מנקים אותה מעט ואז מלבישים אותה בכוח למרות מאבקה הרפה. כאשר הם מביסים אותה (שוב) היא שוב שפוכה על המיטה ונדפקת מאחור, כפי הנראה דרך חור שהם פתחו במכנסיה.





אנשים באים ואנשים הולכים אבל גבי ופירסינג נשארים ושומרים עליה, בודקים מה שלומה מדי פעם, מוודאים בקפדנות שאף אחד לא מצלם ומעיפים מהחדר מטומטמים שמגזימים. בשלב מסוים היא קולטת את אורטל מתפרצת לחדר, וצועקת על כמה צעירים משולהבים המתחילים לאחוז בה אבל רינת עצמה כרגע מלאה בזין בכל החורים, כורעת מעל זר אחד בעוד אחר מזיין אותה בתחת ושלישי בפה שלה והיא לא יכולה למחות, רק לצפות בעצב מסוים באורטל נאבקת ומוכרעת, מושכבת על גבה תוך כדי צעקות וקללות, ולבסוף מפושקת על ידי שני בחורים בעוד השלישי עולה עליה.

כשרינת מתעוררת היא מבינה שאיבדה את ההכרה או סתם נרדמה. החדר ריק מזרים והיא עירומה מלבד המגפיים הוורודים, שוכבת על מיטתה של אורטל. החדר מבורדק והפוך; פחיות שתייה, בקבוקי בירה, ואפילו בגדים ששכחו כמה מהאורחים שלהם פזורים סביב. כל הגוף שלה כואב, שורף, דווי ותפוס וכל חור שלה בוער. זרע קרוש מעטר את ירכיה וכאשר היא מגלה שמישהו צייר עליה בטוש שחור צחקוק פורץ מפיה, קולה מוזר ומקרקר. סימני ספירה. שמות, כנראה של מי שזיין אותה. אורטל שרועה לידה במצב דומה.

קוברת את פניה בכיסוי המיטה הכהה עם חיוך מטומטם על הפנים ומביטה באורטל לידה, עירומה ומכוסה בשפיך וזיעה יבשה. אני כל כך הולכת להתגרש היא חושבת וצוללת שוב לתוך החושך.

=======================================================

הערות לסיכום.

1. קיבלתם סיפור ארוך מאוד בחתיכה אחת. אין עלי.

2 בקבוצת הווטסאפ של העבודה שלחו סרטון על "חגיגות במלון קורונה" ובום! נהיה סיפור.

3. כמו בסיפורים אחרים בזמן האחרון, השילוב בין הכתיבה לאיור היה מעניין בטירוף ומרגש. ברור שהסיפור מכתיב את האיורים אבל גם האיורים לא פראיירים ואם יש איור שיצא לי מצוין והוא סוטה מהטקסט המקורי אני אשנה את הטקסט כדי שיתאים לו.

4. לכתוב גנג בנג זה כמו לכתוב כל זיון אחר, לאייר גנג בנג בתלת מימד זאת עבודת פרך. שעות של עבודה על כל תמונה, לוודא שאף "שחקן" לא דוחף את היד שלו לקיר או מרחף באוויר או משהו.

5. למי שצריך תזכורת אחרי הפסקאות האחרונות בסיפור הזה: האתר הזה הוא מקום ממש גרוע ללמוד ממנו על סקס. רינת מתחרמנת מזה שמאלצים אותה ומכריחים אותה אבל רינת היא דמות דמיונית, כן? תשחקו יפה ותמיד תהיו בטוחים שאתם עושים רק מה שהפרטנר(ית) שלכם רוצה.

Print Friendly, PDF & Email

14 thoughts on “סיפורים מהבידוד – תרבחו ותסעדו”

  1. אהבתי את הקישור לפאקינג בוסי.
    סיפור גנג בנג תמיד מחרמן.
    אהבתי גם את הדימויים על הכניעה הצרפתית.
    תודה

    1. לכל הסיפורים חוץ מעכבר יש קשר (אולי גם לעכבר אבל לא במה שקראתי)
      בראשון אלון ודודה שלו שהם הבן ואחות של רינת.
      בשני בוסי וקלואי שהם עובדים שלי יועד.
      בשלישי האקס של קלואי והשותף שלו לדירה.
      ופה רינת.

  2. אתה ענק. ענק. מגיע לך פרס ישראל. הגאונות של הפרטים, התיאורים והקישורים לסיפורים אחרים – פושט פרייסלס.

  3. נהדר אפילו ביחס לסטנדרט הכה גבוה שהרגלת אותנו אליו. מסקרן אותי, האם הקישור בין הסיפורים היה מתוכנן מראש או הגיע תוך כדי הכתיבה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *