מה לעשות עכשיו? להשאיר את האופניים כאן? לסחוב אותם עם גלגלים מפונצ'רים כל הדרך הביתה? אבי מסתכל עלי, אני שולט בעצמי. לא להביט סביב, לא להיראות חסר אונים, כועס או מבולבל. הדרך היחידה שלי להפוך עליו את הקטע זה להיות אדיש. דוניא מופיעה מהיציאה ומתקרבת אלי, מופתעת לראות אותי עומד שם.
"מה קרה?” היא שואלת.
"פנצ'ר.” אני אומר באדישות, משדר שלוות נפש כלפי אבי הצופה בנו.
"אתה רוצה אני אקפיץ אותך הביתה?”
"יש לך אוטו?”
פניה של דוניא זורחים בגאווה.
"כן.”
"אז…יאללה. למה לא.”
אני מרים את האופניים ביד אחת ואנחנו הולכים לחניית הקניון, שם חונה הטויוטה הקטנה של דוניא. אחרי כמה רגעים אני מצליח לדחוק את האופניים לתא האחורי ושנינו מתיישבים במכונית. בדרך אני מספר לה שאני חושד שזה היה אבי המאבטח.
"למה לא הלכת אליו?!”
"כי אני לא בטוח וזה בדיוק מה שהוא היה רוצה שאני אעשה. שאני אצעק עליו ואאשים אותו והוא רק יגלגל עיניים לשמיים ויצחק עלי בלב. הוא מתבאס מזה שלא נתתי לו אז לסלק אותך מהקניון ושסילקתי אותו מהחנות אז הוא מנסה להכניס לי בקטנות.”
"איש קטן.” היא אומרת בבוז.
"זה הבית של סבא שלי.” אני מראה לה כשאנחנו עוברים לידו.
"באמת? נראה מאוד יפה.”
מזווית העין היא קולטת את הפרצוף שלי. נושא רגיש, הבית הזה.
"מה?”
פתאום אני לא מצליח לענות, חנק בגרון. דוניא עוצרת את המכונית.
"הכל בסדר, עזי?”
אני מהנהן.
"מה קרה?”
מה אני אגיד לה? שאני שוב קולט שהבית הזה וכלב זקן הם בעצם המשפחה היחידה שלי?
"סתם, זיכרונות מהבית.”
"מתגעגע לסבא שלך וִלסבתא שלך?”
"כן.”
אנחנו שותקים כמה רגעים בצד הכביש ואז אני אומר:
"יאללה, בואי נסע לפני שיכנס העוצר של יום כיפור.”
דוניא מורידה אותי מחוץ לבית ואני מודה לה, לוקח את האופניים ומכניס אותם לחצר. בבית כבר אווירת יום כיפור מהרגע שאני נכנס. שירן יושבת ורואה טלוויזיה וברגע שהיא רואה אותי נכנס לסלון, היא קמה והולכת לחדר שלה בלי אף מילה. מיכל מרימה את המבט מהלפטופ שלה במבט יודע.
"הי.” אני אומר.
היא מהנהנת באטיות.
"הייתה לי שיחה מעניינת עם שירן.” היא אומרת ואני מרגיש גוש מתחיל להתכווץ לי בבטן. “אתה יודע על מה?”
"עלי.” אני אומר.
מיכל נושמת נשימה עמוקה ואז נושפת לאט.
"כן. עלייך. עלייך ועל שירן. עלייך ועל קארין. עלייך ועל מעלליך.”
אני עומד קצת נזוף אבל לא ממש.
"לא שיקרתי לה.” אני אומר את הדבר היחיד שאני יכול להגיד.
"יאמר לזכותך.” מודה מיכל. “אבל גם לא ממש אמרת לה את האמת.”
"אני לא חושב שכשאני נכנס למיטה עם מישהי אני ישר צריך לרוץ לספר את זה לכולם.”
"באמת? לא סיפרת לחברים שלך כלום?”
"אף מילה.” אני אומר במהירות, מרגיש את העיניים נדלקות. “אני שומר את הפה שלי סגור. ג'נטלמן לא מספר.”
נראה שהאמירה האחרונה מפתיעה אותה והיא מצחקקת.
"כן, יאמר לזכותך. אתה…ניסית לעשות את הדבר הנכון. סוג של.” היא נאנחת. “שלא לדבר על זה שאתה מזיין גם אותי וגם את הבת שלי.” ממשיכה מיכל בטון לא לגמרי מאשים. אני מרים אליה את המבט ומוצא הבעה מוזרה בפניה. היא לא כועסת על הגילוי הזה שנראה לי שהיה שולח אישה אחרת עם סכין לעבר המפשעה שלי.
אני מושך בכתף. “את באת אלי.” אני ממלמל.
"בהתחלה, אחר כך אתה באת אלי.”
"כי את סקסית בטירוף.” אני פולט.
"וגם שירן. וגם קארין. בלגן יפה עשית פה.”
"לא התכוונתי לפגוע באף אחת. לא שיקרתי בשביל….סקס.”
"בכל זאת פגעת. אני חושבת שאתה חייב לשירן התנצלות.”
"על מה?”
"על זה ששכבת עם החברה הכי טובה שלה, בתור התחלה.”
"היא לא הייתה החברה הכי טובה שלה אז.”
"אה, כן, למה הן רבו באמת?”
הסוד ששירן היא זו שדפקה את המכונית נראה לי עכשיו אידיוטי אבל אני התחייבתי לסתום את הפה וזה מה שאני עושה.
"לא יודע, עניינים של בנות.” אני מושך בכתף.
מיכל מרימה גבה בהערכה.
"יפה לך. לא גילית לי ששירן היא זאת שדפקה את האוטו…”
"היא סיפרה לך? מתי?”
"היום.”
"אה. טוב. כמו שאמרתי, אני לא רץ לספר סודות של אחרים.”
"גם אם אתה חוטף את העונש בסוף.”
"אולי אם הייתי יודע שאבא שלי לא ירשה לי לשחות לא הייתי רץ לקחת את האשמה ככה. לא יודע… אולי קראתי יותר מדי קומיקס.”
"טוב, לך תסדר את העניינים עם אחותך.”
ברגליים כבדות ולב מעוך אני עולה במדרגות אל החדר של שירן. הדלת סגורה, אני דופק.
"מי זה?”
"עזי.”
"מה.”
אני פותח את הדלת, שירן שוכבת על המיטה בגבה אלי. למרות הנסיבות אני לא יכול להחסיר פעימה למראה הרגליים השזופות והחטובות במכנסיים קטנים וצהובים והגבעות המוצקות של התחת המתנשאות מתחת לבד.
"הבנתי שדיברת עם קארין.”
"כן, אנחנו שוב חברות.” היא אומרת במרירות בלי להסתכל עלי.
"אז את יודעת ששכבתי איתה.”
"אתה חייב להגיד את זה? זה כואב.”
"לא התכוונתי לפגוע בך או ללכת מאחורי הגב שלך. זה פשוט…קרה, אחרי הסיפור עם האוטו של אמא שלך.”
"זה עדיין כואב.”
"אני מצטער על זה. אבל בגלל זה לא הסכמתי שנהיה…זוג. לא רציתי ללכת מאחורי הגב שלך.”
"בכל זאת הלכת מאחורי הגב שלי.” היא אומרת, עדיין מפנה אלי את הגב המופלא הזה וכל מה שמתחתיו.
"רציתי רק להגיד ש…בלי קשר לסקס…זה היה נחמד למשך כמה שבועות לא…לא לריב איתך כאילו. וגיליתי שאני ממש מתבאס על כל השנים שכן רבנו. וגם אם לא נחזור…”
"…להזדיין?” היא מתריסה, מסתובבת אלי סוף סוף.
"כן. אז אני אשמח סתם להיות…אח שלך…חבר שלך…משהו שלך. כי גילית שאת די מגניבה כשאת לא מנסה לרצוח אותי.”
היא מהנהנת.
"טוב…גם אתה לא כל כך חנֶרד כש…לא משנה. זה עדיין פאקינג כואב. ואני מציעה שתסביר גם לקארין מה קורה כי המצב שלה לא הרבה יותר טוב משלי. מועדון נפגעות עזי.” היא מוסיפה במרירות.
"את סולחת לי?”
"מה זה משנה? עדיין כואב לי.”
אני מהנהן. גם אני מבואס, לא התכוונתי להכאיב לכולן ככה.
"יום כיפור היום…” אני מנסה בדיחה תפלה למדי.
"אז שאלוהים יסלח לך.”
"לא אכפת לי ממנו, אכפת לי ממך.”
"באמת אכפת לך? יש לך דרכים מוזרות להראות את זה.”
"אכפת לי, ואני מצטער שאני לא מוכן להיות רק איתך. ואני לא רוצה לפגוע בך ואני מבקש סליחה על הצער שגרמתי לך.”
חיוך קטן ועצוב מבליח לרגע על שפתיה של שירן.
"תודה. סגור את הדלת מאחוריך.”
אני הולך לחדר שלי, נשכב על המיטה ומביט בתקרה. בחוץ העולם מוריד הילוך לפני כניסת יום הכיפורים ואני נזכר בסליחה השנייה שאני צריך לבקש. מתקשר לקארין. היא עונה אחרי ארבעה צלצולים.
"הי.” אני אומר.
"הי.”
מה עכשיו?
"אני…מבין שדיברת עם שירן.”
"כן.”
"אני מבין שפגעתי בך.”
"כן.”
"אני מצטער. בגלל זה לא רציתי להתחייב להיות רק איתך.”
"בגלל שירן?”
"גם.”
"גם? יש עוד?”
אופס.
"בגלל שהיה לי ממש כיף איתך, ולא רק הסקס, אבל אני לא רוצה להתחייב אלייך או לאף אחת אחרת. כולל שירן.”
"כי אתה רוצה…לזיין סתם?”
"אאוץ', זה כאב.”
"כי זאת האמת.”
"כי…אני כרגע לא רוצה להגיד לאף אחת 'לא'.”
"'אף אחת'? כמה יש לך, עזי?”
"קארין…אם בא לך לבלות איתי, אני ממש אשמח כי כמו שאמרתי לך היה לי כיף איתך גם בלי סקס. אני מצטער שאני לא יכול להתחייב רק אלייך ואני ממש ממש מצטער שפגעתי בך, בזמן שהיינו ביחד…ש…בילינו בשבועות האחרונים היה לי כיף לגלות אותך וכיף לגלות שאת לא סתם החברה הגועלית של אחותי. אני מבקש ממך סליחה על כל הכאבים שהכאבתי לך. באמת מבקש.”
שתיקה.
"קארין?”
"כן.”
"את כאן?”
"כן.”
"אני לא בדיוק יודע איך להמשיך…את השיחה כאילו.”
"גם אני.”
עוד שתיקה, שפוצעת לי את הלב.
"אתה מגיע לבן גוריון הערב?” היא שואלת אחרי דקה או שתיים של שקט.
"נראה לי.” אני אומר.
"אז אני אראה אותך שם. אולי.”
"סבבה.”
"להתראות.”
"להתראות.”
בערב יום כיפור יש אווירה חגיגית כזאת, כמו יום העצמאות אבל רציני. גם מי שלא דתי אוהב להסתובב ברחוב בן גוריון וזה די מגניב ללכת על הכביש הראשי. אני לא בטוח שבאמת התכוונתי ללכת להסתובב שם אבל היה נראה שקארין קצת ביקשה את זה אז הסכמתי.
דפיקה בדלת.
"כן.”
מיכל פותחת את הדלת, נשענת על המשקוף.
"נו, עשית סדר בבלגן?”
"ניסיתי.”
"מה עשית?”
"דיברתי עם שירן ועם קארין…הסברתי להן אותו דבר תכלס…שלא באתי לפגוע, שאני לא רוצה להתחייב לאף אחת, שאני אשמח סתם לבלות איתן גם אם הן לא רוצות…לשכב איתי. אני לגמרי אבין את זה. את זה לא אמרתי, שאני לגמרי אבין את זה שהן לא ירצו לשכב איתי. חבל.”
מיכל מהנהנת.
"ילד חכם.” היא אומרת באנחה. “חושב עם הזין, אבל חכם.”
"תודה.”
אני מנמנם קצת וקם בסביבות חמש, שוטף את הפנים ואז יורד למטבח לאכול משהו, אני גווע ברעב. שירן ואמהּ במטבח והן משתתקות כשאני נכנס. תוך שאני מארגן לי איזה פסטה זריזה, אני מנסה להבין את האווירה, אם יש עוינות כלפיי או לא.
"אני הולך לבן גוריון אחר כך.” אני אומר לשירן בנימה סתמית ככל שאני מצליח לארגן.
"גם אני.” אומרת שירן.
"רוצה…ללכת ביחד?”
שירן מהנהנת והלב שלי נותן ניתור קטן. צעד לפיוס.
"סבבה. להכין לך גם פסטה?”
"עם הבישול שלך עדיף לצום.” היא אומרת בחיוך קטן.
"יאללה יאללה, אני מבשל יותר טוב מסימה.”
"באמת לא ברור לי למה אבא שלך משלם לה. בסדר, בסדר, תארגן לי מנה.”
"תודה לך באמת. מיכל?”
"לא, תודה.”
"את צמה?”
"לא. אתה?”
"השנה הייתי בסדר.” אני עונה. “לא חטאתי.” אני ממשיך את הבדיחה הדבילית, מבין שנייה מאוחר מדי שאני פוגע בשירן. שירן מפנה את הראש לעבר הסלון במהירות ואמהּ נותנת בי מבט זועם.
"סליחה שאני שואל…לא שממש אכפת לי אבל איפה אבא שלי? נשאר בלונדון?”
"המשיך לברלין.”
"פאקינג ברלין.” אני מפטיר.
"מה הבעיה שלך עם ברלין?” מתעניינת מיכל וגם שירן מביטה בי בסקרנות.
"היית שם?” שואלת שירן.
אני נושף מלוא הריאות.
"כן, אפשר להגיד.”
"מתי?”
"אחרי שאמא שלי נפטרה. אבא שלי החליט שהדרך הכי טובה להתגבר על ה…אבל…נגיד שהוא התאבל…זה להתחרע על החֶברָה שלו. אפשר להגיד שמגיל ארבע עד שבע בערך הייתי יותר באירופה מאשר בישראל…בעיקר בברלין.”
"מה…ב…גנים ישראלים כאילו?” שואלת שירן ואני נוחר בבוז.
"ממש גנים ישראלים. בבתי מלון עם אומנות גרמניות וטלוויזיה מזדיינת בגרמנית שאני לא מבין אף מילה. מטייל ברחובות של ערים זרות, שומע רק אנשים שמדברים בשפה שאני לא מבין ולא יכול להסביר לאומנת מה אני רוצה. שבועות אחרי שאיבדתי את אמא שלי. פאקינג ברלין.” אני מוסיף ומנגב את העיניים שנהיו רטובות קצת פתאום.
"מה קרה בגיל שבע?” שואלת מיכל בקול רך.
"בגיל שש זה חינוך חובה אז לקח למשרד החינוך כמה חודשים להבין שאני לא מגיע והם התחילו ללחוץ עליו. בגיל שבע הוא הכניס אותי לכיתה א', בגלל זה אני תמיד הכי מבוגר בשכבה.”
"אני לא ידעתי.” אומרת מיכל ומניחה יד אימהית על ידי. “הוא לא מדבר על זה…אף פעם לא…לא חשבתי לשאול אותו. הנחתי שמאז שאמא שלך נפטרה תמיד הייתם בארץ. לא חשבתי שהוא יהיה כל כך…”
"כל כך מרוכז בעצמו ובחברה המזדיינת שלו? כל כך נחוש להוכיח לסבא שלי שהוא יותר טוב ממנו? אז הוא כן החברה הדפוקה שלו זה הדבר היחיד החשוב. היחיד.”
שוב רטיבות בעיניים ומועקה בגרון. אני מביט הצידה, לא רוצה ששתיהן יראו אותי ככה.
"בוא, ספיידרמן, בוא נלך לטייל.” אני אומר בקול חנוק. ספיידרמן מתאמץ לקום ומקשקש בזנב האידיוטי והחמוד שלו בשמחה ואני שומע את מיכל ושירן מדברות בקולות מהוסים מהמטבח. לא אכפת לי מה.
החדרי מלון המזדיינים בברלין. הרחובות הדפוקים של ברלין. הגרמנית המסריחה של ברלין. אני פתאום קצת מרחם על האומנות האלה שהוא שכר לי, גם הן היו בטח מבוהלות כשגילו שהילד לא מדבר את השפה שלהן בשיט. בטח היו בגילי עכשיו, אולי טיפה מבוגרות. ומה מיכל חשבה, שהוא יהיה בעל טוב? אבא טוב לבת הקטנה שלה? אני מרגיש עייף. ריק. אולי נמאס לי לכעוס עליו. שיישאר בברלין המזדיינת ושלא יחזור.
הרחובות כבר אפופים באווירה המלכותית של יום כיפור. אם לא הייתי כל כך אתאיסט הייתי אומר אווירה של קדושה אבל ילד שמאבד את אמא שלו בגיל ארבע ונשאר עם רובוט שמדמה אבא מתקשה להאמין שיש סדר ושיטה בעולם, בטח שלא איזה אבא בשמיים שאכפת לו מכולם. אם הוא שם, הוא שם זין על כולם. או שהוא איבד שליטה או שמראש לא היה לו אכפת. הרבה דתיים הולכים לבית הכנסת, דתיים באמת וכל מיני חצי דתיים, אני מכיר את השכנים שלי: מי הולך כל יום שישי ובחגים ומי רק יום אחד בשנה נועל נעלי בד והולך לסגור איזה דיל עם הקב"ה.
אחר כך אני חוזר אל הבית ומתקלח. לובש מכנסיים שחורים וחולצה לבנה, ארוכת שרוולים; כשהייתי עם ספיידרמן בחוץ הופתעתי מכמה קריר בחוץ. שירן מוכנה עם חצאית כחולה וארוכה יחסית וחולצת כפתורים אפורה, חסרת שרוולים.
"יהיה לך קר.” אני אומר. “קריר בחוץ.”
"נראה לך? רק יום כיפור עכשיו, יש זמן עד הסתיו-סתיו.”
"יהיה לך קר. נראה לי שהחורף בא חזק השנה.”
ילדים בכל כלי רכב שאינו מונע בנזין ממלאים את הרחובות: גלגלי פלסטיק מחרישי אוזניים, סקייטבורדים, אופניים, רולרבליידס וגם דברים חדשים ומוזרים שגורמים לי להרגיש זקן בפעם הראשונה בחיים. אווירה מוזרה, של חגיגיות מאופקת, כאילו כולם היו די שמחים אם פתאום היו עפים זיקוקים באוויר. הצעירים יותר צועקים אחד לשני בקולי קולות, חבורות מיוזעות של ילדים שמנסים לנסוע הכי רחוק שאפשר על הכבישים הבטוחים פתאום. המתבגרים מנסים להעמיד פנים שהם מרגישים את כובד המעמד, הולכים חמורי סבר בבגדים חגיגיים וכיפות ליום אחד שאבא נתן להם לפני שיצאו מהבית.
"קר.” מודה שירן כשאנחנו מתקרבים לבן גוריון. הסתיו מתחיל להיכנע מוקדם השנה.
"אני אשים עליך יד, רק בקטע של לחמם.” אני מתריע.
"אוקיי.” מסכימה שירן ואני מחבק את כתפה, חש בה נצמדת אלי. זה נעים.
לקראת בן גוריון הרחוב הופך להיות עמוס מעט יותר. הצפיפות מקשה על ילדים לרכוב במהירות והאוכלוסייה היא יותר של פעוטות, בני נוער ומבוגרים. שירן ואני מסתובבים בין האנשים, עדיין מחובקים. פוגשים ילדים מהשכבה, חברים שלה (בעיקר) ושלי (טיפה) שזוקפים איזו גבה בתימהון למראה הקרבה המפתיעה אבל אף אחד לא אומר כלום או שואל שאלות מפגרות. אני תוהה אם שירן מסמנת טריטוריה או שסתם קר לה אבל כרגע א' סבבה לי שהיא לא רוצה להרוג אותי וב' ממש סבבה לי להרגיש את הגוף שלה לידי, בטח כשאני נזכר בגוף הלוהט הזה מפושק מתחתי.
פתאום אני רואה את עדי דלוש מולי, הולך עם שני חברים. עדי קולט אותי ומתקרב אלי, השפתיים שלו מתכווצות, הגבות נכנסות למצב קרב. עדי טיפה נמוך ממני אבל הוא סוג של שרירן, לא מדבר איתו הרבה, בעיקר שמתי לב אליו מאז הקטע שלו עם קארין. הוא לובש חולצה לבנה שבעיקר מדגישה את השרירים שלו וכיפה שחורה שמראה שהוא בקטע של אלוהים, לפחות היום.
"הי עזי.” הוא אומר.
"הי עדי.”
"מה קורה שירן?”
"סבבה. איך הולך?”
"סבבה.” הוא אומר. "אפשר אותך לאיזה שנייה?” הוא שואל אותי.
אני מביט בשירן והיא מתרחקת.
"מה?” אני שואל כששנינו לבד.
"אתה…” הוא אומר כמו מישהו שרגיל להניף משקולות ולא מילים. “מה הקטע עם קארין?”
אני מוריד לרגע את המשקפיים ומנקה אותם.
"איזה קטע?”
"נו…יש לה איזה קטע איתך. היא מעוכה לגמרי בגללך.”
"וזה עינייניך כי..?”
העיניים של עדי רושפות אבל אני עצבני מזה שהוא מתערב לי בעניינים אז אני לא נרתע ממנו.
"כי היא…ידידה שלי, סבבה?”
"סבבה. אבל קארין היא ילדה גדולה והיא לא צריכה שתבוא לתווך, סבבה?”
"אל תעשה איתה שטויות.” הוא מרים אצבע מול הפנים שלי.
"צום קל ומועיל, עדי.” אני אומר ומתרחק ממנו.
"מה הוא רצה?” שואלת שירן כשאני מתקרב אליה.
"מתברר שהוא האביר המגן של קארין, רק אני לא יודע אם הוא פרילנס או שהיא שכרה אותו. את יודעת מה משמעות הביטוי פרילנס?”
"ברור.” אומרת שירן בסרקזם צח. אנחנו ממשיכים ללכת בין האנשים.
"סר וולטר סקוט השתמש בו לראשונה ב'אייבנהו' כדי לתאר שכיר חרב. 'לנס' זה רומח אז 'פרי-לנס' זה רומח שלא שייך לשום אדון.” החנרד שבי פורץ ומבעבע.
"אני חושבת שאני יכולה למות עכשיו בשקט. אבל לא הבנתי מה הוא קשור לקארין.”
"היו כמה ימים שקארין חשבה שסיפרתי לחברים שלי שהיא ואני…שכבנו.” אני אומר בשקט. “ואז היא התעצבנה והתחילה לבלות יותר עם עדי דלוש…”
"…כדי לגרום לך לקנא…”
"…כן…ואחרי שסיפרתי לה שלא סיפרתי כלום לאף אחד היא כנראה חתכה אותו.”
"אאוץ'. אם הייתי יודעת שיש לך כזה אפקט על אנשים, כשאמא שלי סיפרה לי שהיא הולכת להתחתן עם אבא שלך הייתי צריכה לברוח לאבא שלי.”
"איפה הוא, דרך אגב?”
"בניקרגואה. אתה לא היחיד שיש לו חרא של אבא, אתה יודע.”
"יש לו שם עוד אישה, לא?”
"כן.”
"הנה קארין.”
אני מבחין בקארין בכביש הנגדי, הולכת לבדה. האינסטינקט המיידי שלי הוא להוריד את היד משירן באשמה אבל אני מושל בעצמי, אני לא בוגד, לא מרמה ולא עושה שום דבר שאני צריך להתבייש בו. שירן מנופפת לקארין והיא מתקרבת אלינו בחצי זינוק, מאטה מעט כשהיא רואה שאנחנו מחובקים.
"אני רק מחבק אותה כי קר לה.” אני ממהר להכריז כשהיא מתקרבת.
"גם לי קר!” היא מתלוננת. “מאיפה הגיעה הרוח הזאת?”
כמחווה של כנות אני ניגש אל קארין ומחבק אותה והיא מניחה לעצמה להיעטף בזרועותיי, גופה מתמסר אלי לרגע.
"איזה חם אתה, אני לא משחררת!” היא צוחקת.
אבל היא כן משחררת ואנחנו ממשיכים ללכת שלושתנו, הפעם לא חבוקים.
"פגשנו את עדי דלוש.” אומרת שירן. “היה לו דחוף לדבר עם עזי.”
"אוי, שיט, מה הוא רצה?”
"דווקא היה חמוד.” אני אומר. “הוא דואג לך. הוא חושש שאני פוגע בך.”
"באמת חמוד מצדו.” מודה קארין והלב שלי נותן איזה מעיכה קטנה. “אז אל תפגע בי.”
"תמיד ניסיתי לא לפגוע.”
"טוב די עם זה.” מתערבת שירן. “זה עזי, מה לעשות.”
"כן.” נאנחת קארין. "לפחות יש לי אותךְ, שיר."
אחר כך אנחנו פוגשים חברות של שירן מהקהל המקובל שאני לא שייך אליו. בהתחלה אני עוד הולך איתם אבל מסתכלים עלי קצת מוזר, כאילו גרגמל הצטרף לטיול של הדרדסים ואני מתחיל להרגיש לא נוח אבל אין לי הזדמנות לעזוב אותם. בדרך אני רואה את סאלי שומר עם חברים ולרגע העיניים שלי מצטלבות עם שלה והלב שלי גואה כשאני רואה את השדיים הגדולים שלה נאבקים בחולצה לבנה מתחת לסוודר רך ותכול. אני ממשיך ללכת ולהיות לא שייך ואז כשאני מבחין בעידן ואפק אני ממהר להיפרד מהבנות ולהצטרף אליהם.
"מה קורה?” אני שואל אותם.
"בסדר.” עונה אפק.
"אפק מחפש את ספיר, ההורים שלה לא בבית היום.” מדווח עידן. “מבלים את הלילה עם חברים, יש להם קטע כזה.”
"בהצלחה.” אני אומר.
אחר כך אנחנו פוגשים את ספיר ואחותה הקטנה, ספיר לבושה באופן מעט יוצא דופן ליום כיפור, עם חצאית קצרה בהרבה ממה שרואים ברחוב היום. כמה דקות אחרי שהאחות הקטנה מוצאת את החברים שלה, ספיר ואפק נעלמים ואני נשאר עם עידן אבל גם אותו אני מאבד אחרי איזה רבע שעה כשהוא פוגש את הבני דודים שלו, הקבוצה היחידה שיותר משמעותית בשבילו ממני ומאפק. אז אני לבד.
טוב, מה אני אעשה לבד? קצת פתטי. מחליט לחזור הביתה.
רחש גלגלי סקייטבורד על אספלט ואני מוקף בחבורת צעירים על סקייטבורד, נראים כאילו אין להם שמץ של מושג מה המשמעות ההלכתית של היום הזה חוץ מהעובדה שאפשר לרכוב בו איפה שרוצים. לרגע אני מופתע כשאני רואה שהם עצרו סביבי אבל אז אני רואה את סקטבורד בראשם, עם כובע המצחייה הנצחי, המכנסיים הגדולות והנעליים המגושמות.
"מה קורה, איש?” היא שואלת ומרימה לי אגרוף לנגיעת אגרופים ואני מחזיר לה במחווה דומה.
"דבש.”
"מתי אנחנו נפגשים?” היא שואלת. “אני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה!” היא מוסיפה בעיניים מתנוצצות.
"מתי קבענו? חמישי?”
"אחרי בצפר!”
"אחרי בצפר.” אני אומר. סקטבורד קופצת על הסקייטבורד שלה והיא החברים שלה גולשים הלאה. אני מנסה לדמיין את התחת שלה אבל המכנסיים הענקיים מטשטשים את צורתו לחלוטין. טוב,עוד כמה ימים נדע בדיוק. ילדה קטנה ומשוגעת.
ואז אני מבחין בלאה, אמא של אפק. היא הולכת עם כמה חברות, צוחקות ומפטפטות ישר מולי וכשהיא רואה אותי היא נעצרת, עוצרת את חברותיה.
"עזי, מה קורה?”
"סבבה.”
"מה אתה…לבד?”
"אה…כן…יצאתי עם אחותי…עם שירן ואז היא פגשה חברים והלכה איתם ו…הייתי עם אפק ועידן וגם הם…נסחפו בזרם…”
"אז אתה לבד?”
"כן.” לאה לובשת סווצ'ר קפוצ'ון לבן ומכנסי ג'ינס משופשפים, לבושה בפשטות כמו תמיד. אני רואה את ההתגבהות הקלה של שדיה מתחת לסווצ'ר ותוהה אם היא לובשת חזייה מתחת. או משהו מתחת, מאיך שאני מכיר אותה.
"אה…בנות, תמשיכו בלעדי.” מפתיעה לאה אותי ואת חברותיה. “זה עזי חבר של אפק ויש לי כמה דברים לדסקס איתו.”
"את רצינית?” שואלת אחת מהן, קצוצת שיער ומחומצנת.
"אני אגיע לשרי אחר כך. אל תגמרו לי את הוודקה.”
"ביי.” קוראת אחת מהן והחבורה ממשיכה ללכת, אני שומע עוד מלמולי שאלה בקרב הבנות.
"אז…מה יש לנו לדסקס?” אני שואל כשאנחנו נשארים לבדנו בין המוני הפוסעים החגיגיים.
לאה מגחכת ומגישה לי את זרועה לשלב ואני נענה למחווה. היא תחילה ללכת ואני מבין בהתרגשות שהיא פונה לעבר הבית שלה.
"בוא נדסקס את העובדה שאפק רמז לי שהיום יש סיכוי טוב שהוא 'ישן' אצל ספיר אז…לא יהיה אף אחד בבית.”
"אחותה הקטנה שם.” אני מלמל, חש בזין שלי מתקשה מרגע לרגע, התרגשות ואימה גואים בי כשמשמעות דבריה מלמלת במהירות.
"הוא ילד חכם, הוא יפתור את הבעיה הזאת.”
"אוקיי…מה עוד יש לנו לדסקס?”
"בוא נדסקס את העובדה שאני כבר שנה ומשהו מתה לראות אותך בלי חולצה.”
=========================
לפרק הבא
אאוץ , פרק קצר.
אהבתי את המידע על פרילנס.
פרק קצר ונטול סקס, אבל בכל זאת עוצמתי
לא פייר… פרק אפלטוני…
אחח אייבנהו. נראה לי הספר האמיתי הראשון שקראתי.
ואיזה כיף לעזי בנתיים, הכל הולך לו.
בדכ אני לא מגיב
אבל אני ממש מתחיל להתגעגע לדור נוב של לפני הסמאשוורד
הייתי שמח לתרום לאתר באופן קבוע ושהסיפורים יעלו כרגיל, מאשר להסתבך עם המערכת של סמאש ולרכוש כל פרק בנפרד.
מחכה לעוד…
היי, אני לא מקצוען בפוטושופ אבל אני יודע חעבוד איתו די טוב.
לא מצאתי את המייל שלך, אם אתה רוצה שלח לי למייל המצורף!
אהבתי מאוד.
בעיקר את המשקעים על אבא – נותן עומק לדמויות
אתה יכול בבקשה לפרט על התוכנות איתן אתה מצייר?
מצד אחד אני רוצה שיעלה כבר הפרק הבא אבל מצד שני לא בא לי שזה יגמר (אולי תעשה סוג של עונה שניה לסיפור ???)
חד משמעית זה הסיפור הכי טוב שקראתי בבקשה תמשיך אותו?
מעולה דור, כמו כל הסדרה.
כיף לי שהסיפור מתקדם ועצוב לי שהוא עומד להגמר.
הפרק האחרון עוד לא נכתב. יש זמן.
אז למה כתוב פרק אחרון?
אחלה פרק
צריך לעשות עוד כאלו מראה שהסיפור זה לא רק הרדקור סקס