סיפורים מהבידוד – העכבר

כמחווה לעם המבודד בציון את סיפורי הקורונה אפרסם מיד ובחינם. תהנו.
======================================================

סרגיי יכול להגיד שהבית שקט בגלל הקודנה. הוא שקט כמו שאר השכונה. הוא שקט בגלל הפחד. בגלל אי הוודאות. למרות שגם הוא וגם דנה בבית עכשיו, השקט נשמר.

אבל הוא לא יגיד שהשקט זה בגלל הקורונה. לא רק. השקט זה בגלל שהוא ודנה הם "שני עכברים", ככה הוא קורא לעצמם בבדיחות הדעת אבל גם בגאווה מסוימת. שקטים. דנה נולדה בישראל אבל יש לה מנטליות של ילדה רוסיה טובה, לא כמו אמא שלה שעזבה את הבית והשאירה אותה עם אבא שלה. לפעמים סרגיי חושב שהשקט שלו היה מה שהטריף אותה. לפעמים הוא חושב שיותר טוב שעזבה, עדיף לגדל ילדה לבד מאשר עם אמא שעוזבת את הארץ בשביל להתחיל חיים חדשים בהודו. אבל בדרך כלל הוא רק שותק ומביט מהמרפסת, שקט כמו עכבר.

ועכשיו אמרו לכולם "לעבוד מהבית" אבל הוא מהנדס שטח, מה יעשה בבית? ודנה בבית גם. את הבגרות גמרה בי"א ועכשיו היא מתחילה תואר לפני הצבא. ילדה טובה. שקטה כמו עכבר. כמו אבא שלה. אוכלים ארוחת בוקר בשקט, קוראים כל אחד בחור שלו, ארוחת צהרים ושוב מתבודדים עד הערב. לפעמים הוא יושב על המרפסת ומביט אל הגן הציבורי למטה אבל הגן ריק עכשיו מילדים ומשום מה זה מעציב אותו. פעם היה קצת מודאג מזה שאין לדנה חבר אבל עכשיו ממילא היא לא יכולה לצאת.

דפיקה בדלת וסרגיי מרים את הראש מהספר. המשלוח היה הבוקר, יכול להיות ששכחו משהו?

עוד דפיקה, חזקה.

“רק רגע.” מקרקר סרגיי, בקול שהוא ממעט להשתמש בו. הוא קם בדלת ומציץ בעינית. רמי.

הלב שלו הולם כשהוא פותח את הדלת. רמי!

ורמי גדול ורחב כתפיים כמו שסרגיי זוכר אותו והחיבוק שלו גדול וחזק בדיוק כמו שהיה פעם, בצבא. סרגיי לא חושב לשנייה על זה שצריך לשמור מרחוק ואסור להתחבק וממילא יודע שאם רמי רוצה לחבק אותו, הוא יחבק אותו, כי רמי עושה מה שהוא רוצה. וסרגיי משחרר לרגע את האיסורים והחרדות, וכשהוא נושם את ריחו של רמי לרגע הוא מריח מדים ואבק ונעורים ותקווה, לפני שהחיים חבטו אותם ממנו. השנים לא שמטו את כתפיו של רמי ולא הורידו מעוצמת זרועותיו השזופות אבל סרגיי מתנחם מעט שלפחות לשיערו היה פחות מזל ורק מעט ממנו מעטר את פדחתו של האיש הגדול שמולו.

“מה קורה?” שואל סרגיי.

“נתקעתי בארץ.” מחייך רמי את החיוך הכובש שלו.

“איפה אתה עכשיו?” שואל סרגיי. הוא יודע שלרמי עסקים שונים בעולם, הם שומרים על קשר רופף אך קבוע. בילרוס, מיאנמר, רוסיה, ניגריה, רמי זז הרבה.

“בירת הקורונה העולמית.” מודה רמי במבוכה מזויפת. “סלרנו, איטליה.”

“מה אתה עושה שם?”

“יש לי חוזה אבטחה גדול בנאפולי. שומרי ראש, מאבטחים במוסדות ציבור. באתי לארץ ללוויה של אמא שלי.”

“לא ידעתי!” קורא סרגיי באשמה.

“היא מזמן מתה, רק המשיכה לנשום עד אתמול.” אומר רמי ביבושת. “וממילא אסור להזמין אנשים ללוויות היום אז…”

“אני משתתף בצערך.” נזכר סרגיי לומר.

“תודה. ואז הייתי בסביבה ונזכרתי שאתה גר פה אז באתי להגיד שלום.”

“בוא, תיכנס, תיכנס. אנחנו עוד מעט אוכלים ארוחת ערב.”

“איפה דנה באמת? היא פה?”

“נו, לאן תלך?”

"תכלס.”

“נו, תקרא לה שתבוא להגיד שלום.”

סרגיי מהסס, נזכר בצד השני של רמי. הכובש. המשכיב. זה שהיה מזיין את כל המדריכות והקצינות בבסיס, מציג לפניהם מזכרות כמו חזיות או תחתונים שלקח. אבל זה היה אז, היום הוא התבגר.

“דנה, תראי מי בא!” קורא סרגיי, קולו קטן, לא מורגל בצעקות.

דנה יוצאת מהחדר, צנומה ועכברית כמו אביה, עם גשר שאמור היה לרדת לפני שבוע אבל רופא השיניים מעדיף לצמצם ביקורים, משקפיים שמשווים לה מראה רציני מכפי גילה ושיער עשוי בקוקו מרושל, גופה הרזה עטוף בסווצ'ר עצום המגיע עד לאמצע ירכיה.

הצג תמונה

“וואו, איך גדלת, יא לוהטת!” קורא רמי. הוא מניח את הצ'ימידן הגדול שלו על הרצפה וחוצה את המרחק אליה בצעדים ספורים ומהירים, אוסף אותה לחיקו. “פעם אחרונה שראיתי אותך היית בת שמונה.”

“כן.” מהנהן סרגיי. “רמי יאכל איתנו, דנה.”

“בסדר.” היא אומרת בשקט.

השקט מתפוגג כשרמי אוכל איתם, אבל את סרגיי זה לא מפתיע כמובן. רמי מלא אנרגיה והומור והוא מספר סיפורים מדהימים שגורמים לכולם רק להקשיב לו עוד ועוד, בטח לחובבת ספרים כמו דנה שתולה בו עיניים מעריצות כשהוא מדבר על סוחרי סמים בקולומביה ואיזה מרדף בניקרגואה וקטטה עם שוטרים בפולין. גם סרגיי שוכח את הזמן ומוצא שהוא מחייך יותר מבדרך כלל, מוצף חמימות נעימה כשרמי אומר דברים כמו “אבא שלך ואני” ו"סרגיי הכוכב" שמזכירים לו איך היה פעם. הוא יודע שחברים טובים הם לא היו אף פעם אבל בכל זאת זה נחמד כשמזכירים אותך בסיפור על מכות עם חוליגנים במשחק כדורגל במארסיי ואומרים "אם אבא שלך היה שם". משהו נדבק בו ולרגעים נדמה לו שהיה נועז והרפתקן פעם, ורק החיים דחפו אותו לקרן הפינה.

הבועה הצבעונית מתפוצצת כאשר רמי מתמתח ואומר: “טוב. כבר מאוחר ואני צריך ללכת לחפש איזה מלון או משהו.”

דבריו קוטעים את הקסם שמילא את המטבח ודנה וסרגיי מביטים זה בזה, יִראה מהשקט האפרורי משתקפת בעיניהם.

“לא תצליח למצוא מלון.” אומרת דנה.

“מה?!” אומר רמי בפליאה. “למה?”

“המלונות ריקים או שהולאמו על ידי פיקוד העורף.” היא מסבירה.

“וואו, לא חשבתי על זה.” הוא מגרד את שיערו האפור והקצוץ. “לא נורא, אני אמצא איזה פינה באיזה פארק, כבר ישנתי במקומות יותר גרועים, תאמין לי…”

סרגיי יודע שלרמי אין משפחה מלבד אמו שנפטרה עכשיו.

“אתה לא יכול לישון בדירה של אמא שלך?”

“היא גרה בדיור מוגן, זאת לא דירה שלה. אבל בקטנה, באמת. תודה על ארוחת הערב.” הוא נעמד.

“תישן פה, נו.” שומע סרגיי את עצמו.

“זאת דירה פיצי, איפה יש לך מקום בשבילי?”

“אני אשן על הספה.” אומר סרגיי. “גם ככה לפעמים אני ישן פה, נכון?” הוא משקר ומביט בדנה וזו מהנהנת. “אתה תיקח את המיטה שלי, היא יותר מתאימה… לממדים שלך.” הוא מחייך.

“ברצינות? באמת שאין לי בעיה…”

“לא, תישאר.” אומרת דנה בשקט.

רמי נאנח.

“טוב, אם בעלת הבית מבקשת, איך אני יכול לסרב?”

דנה לא מהבנות שקופצות בשמחה אבל חיוך מציף את פניה וסרגיי יודע שזה חיוך נדיר. לא חייכנית הילדה.

“יופי.” היא אומרת.

“אני אלך לארגן לך את החדר.”

הוא אף פעם לא ישן על הספה הזאת. עכשיו הוא שוכב עליה, זר בביתו, ומביט בתקרה שאולי אף פעם לא טרח להתבונן בה, צופה באור מבחוץ מאיר בה אזורים לבנים ועשים מסתחררים. הוא שומע את נחירותיו של רמי מחדרו, שקוע בשינה עמוקה ושלווה. שוב הכל הסתדר לו.

בבוקר הוא נוכח לדעת שנרדם בסוף, וששנתו הייתה עמוקה. הוא שומע דיבורים מהמטבח ונבהל לרגע אבל אז נזכר ברמי. רמי בבית, ורמי פירושו דיבורים. דיבורים וצחוקים ליתר דיוק, כי הוא שומע את דנה צוחקת מפעם לפעם.

“בוקר טוב.” הוא אומר כשהוא נכנס אל המטבח. להפתעתו רמי לובש רק מכנסיים קצרים ורפויים וחולצה רכה ארוכת שרוולים, הדוקה דיה כדי להראות את שריריו העבים. רמי מכין פנקייקס באופן רברבני, מעיף אותם באוויר וקולט אותם במיומנות בעודו סוחט פרצי צחוק מדנה המשתאה.

“אבא, החבר שלך משוגע!”

“הי, שום דבר לא נפל, נכון?” אומר רמי וקורץ לדנה באופן מוגזם וזו מתפוצצת מצחוק. “נכון? נכון?”

“דווקא כן…” היא אומרת בצחוק.

“הי, תמשיכי להלשין אני אצטרך להפליק לך בטוסיק.” מאיים עליה רמי במרית הרחבה. “יאללה, יא חרפּן. ארוחת הבוקר מיד תוגש, לך להתארגן.”

וסרגיי ממהר למקלחת, צחקוק של דנה מלווה אותו לתוך המסדרון.

וכמו שהמגפה פרצה לחייהם ושינתה הכל במהירות, ככה הכל משתנה עם כניסתו של רמי. את הדממה האפרורית מפר קולו הבוטח של רמי ובמקום השקט שצבע את הקירות בלבן, הם צבועים עכשיו בטורקיז של האגמים שביקר בהם והזהוב של כורי זהב מודרניים בארצות הברית והירוק של הג'ונגלים של דרום אמריקה והדם של שודדים, מבריחי סמים, שוטרים מושחתים או סתם שיכורים בפאב.

“דנה, מתי המבחן שלך?” שואל סרגיי בצהריים כאשר רמי ודנה נשארים במטבח שעה אחרי ארוחת הצהריים.

“יש לי זמן.” היא אומרת בהתרסה לא אופיינית.

“חבל שתילחצי.”

“אתה זה שלחוץ.” היא מדהימה אותו ורמי מגחך ומרים לה יד לכּיִף. דנה לא מחזירה לו את הכיף, לא ממהרת להשפיל את אביה, אבל הוא רואה שהיא מתאמצת להבליע חיוך.

“אני הולכת לחדר.” היא אומרת וקמה מכסאה.

“אני אפנה, לכי ללמוד.” אומר רמי בקולו העמוק. “שלא תגמרי כמו הדוד שלך רמי.”

כשהיא יוצאת סרגיי נאנח, מקווה שיסב את תשומת לבו של רמי אבל זה שקוע בטלפון שלו. סרגיי נאנח שוב.

“נו, מה?!” רוטן רמי.

“היא רוצה לגמור שנה א' לפני הגיוס.” מסביר סרגיי.

“אז?”

“אז… עדיף… ש… שהיא תלמד למבחנים.”

“ואני מפריע?”

“אני בטוח שזה לא בכוונה.” ממהר סרגיי לומר.

“אוקיי.” אומר רמי, גם אם הוא לא מסביר בדיוק מה הכוונה ב"אוקיי" הזה.

“אתה צריך בגדים?” שואל סרגיי. רמי לבוש תמיד בחולצה גמישה והדוקה ומכנסיים קצרים ולסרגיי יש חשד עמום שאלו תחתוני בוקסר גדולים.

“למה, אתה יכול להשאיל לי?” שואל רמי בלעג דק וסרגיי מסמיק. עם גופו הדק והנמוך, אין בגד שהם יכולים לחלוק. אולי עניבה.

“לא, פשוט…”

“הכל טוב אחי. אני מכבס לעצמי, יש לי מספיק לכבס וללבוש. תודה.”

הבעיה היא שדנה מתחילה לחקות את סגנון הלבוש של רמי. במקום מכנסי טרנינג היא עוברת למכנסיים קצרים וסרגיי יכול להישבע שהיא הפסיקה ללבוש חזייה, למרות שהוא מסמיק רק מהמחשבה על לשאול אותה את זה. הם אף פעם לא דיברו על ענייני נשים והוא הניח שהיא מצאה את מי לשאול את כל מה שהיא צריכה בבית הספר או באינטרנט או משהו. זאת בעיה שנפתרה לבד, ברוך השם. גם ככה קשה לגדל ילדה לבד.

“איך מפעילים את הטלוויזיה?” שואל רמי בערב השני שלו אצלם.

“היא לא פועלת, כבר שלוש שנים.” אומר סרגיי בשמץ של גאווה.

“שלוש וחצי.” מוסיפה דנה בשקט אבל סרגיי מתעלם, זה הרגע שלו; הוא כמעט תמיד ינסה להגניב את העובדה שהטלוויזיה שלו לא פועלת לשיחות חולין. “אנחנו לא צופים, מעדיפים לקרוא בערב.” הוא משלים את החלק האהוב עליו ביותר.

“כוס אמק, אני אשתגע כאן. גם ככה התבאסתי שהיא קטנה, אבל בכלל לא עובדת?”

“יש לי ספרים בשבילך.” עוקץ סרגיי את רמי בעדינות אבל הסיכה הדקה נשברת על מעטה האדישות של רמי.

“לא קורא. לא משנה, נפתור את זה איכשהו.” אומר רמי וסרגיי לא שואל אותו מה זה "איכשהו".

"אז… תהיה לנו טלוויזיה?” שואלת דנה בשקט.

“את רוצה?” שואל אותה רמי.

דנה מביטה אינסטינקטיבית באביה.

“מה קשור אליו, שאלתי אותך.”

“זה… יכול להיות נחמד לפעמים… אחרי שאני גומרת ללמוד… לראות איזה סרט דוקומנטרי או… סרט טבע.”

“נפתור את זה איכשהו.”

בלילה סרגיי מביט בטלוויזיה העיוורת, עוד חיילת חלשה בצבאו הדל. עוד מדליה על סגפנותו. אבל היעדר הטלוויזיה לא מפריע את שנתו של רמי, הוא נוחר בעוז מחדר השינה. חדר השינה של סרגיי.

“תגיד לי, יש לך מושג מה התכניות שלך?” שואל סרגיי בערב למחרת, השלישי של רמי אצלם.

“לא ממש.” מודה רמי. “למה?”

“סתם.” משקר סרגיי.

“הוא רוצה להעיף אותי.” קורץ רמי לדנה.

“מה פתאום?!” נזעק סרגיי. “סתם תהיתי. יש לך עסק, לא?”

“מכרתי אותו.” מושך רמי בכתפיו.

“מה?!”

"היום בבוקר.” הוא מהנהן. “נאפולי מתפרקת, אנשים מפחדים. יש הרבה ביקוש לשירותי אבטחה. עשיתי כמעט 40% רווח על זה.” הוא מגחך.

סרגיי נבוך. מה עכשיו? עד עכשיו קיווה שרמי ירצה לחזור לעסק שלו או משהו אבל… מה עומד לקרות אם אין לו את העסק?

“אולי הגיע הזמן להפסיק לנדוד.” אומר רמי בפה מלא. “אולי גם אני רוצה איזה אישה טובה וקטנה. ילדים. אולי הגיע הזמן להתמסד.”

“אתה?!” מגחך סרגיי.

“אולי.” מושך רמי בכתפו. “מה איתךְ?”

“מה?!” נבהלת דנה.

“מה התכניות שלך?”

“אה.” היא נרגעת .”אהה.. אני עושה עכשיו תואר בהנדסה תעשייה וניהול לפני הצבא. אני מקווה שאוכל להמשיך בו גם בצבא.”

“בשביל מה.” הוא אומר בנימה מבטלת. “את רק צריכה למצוא בעל טוב, לשכב על הגב ולפתוח את הרגליים. השאר יקרה מעצמו, תאמיני לי.”

“אני לא יודעת.” מסמיקה דנה.

“רמי.” מסנן סרגיי.

“מה?”

“אל תדבר ככה ליד הילדה.” הוא אומר בשקט.

“איך? 'לשכב על הגב ולפתוח את הרגליים'?”

“אני אדבר איתך אחר כך.” מסנן סרגיי, פניו לוהטים.

“זה יגיע, אבא'לה.” אומר רמי באדישות. “לגבר שהולך לדפוק את הבת שלך יש פנים ושם, זה רק עניין של זמן, אתה יודע.”

“די, נו.” אומרת דנה במבוכה, אדומה כולה.

“טוב, טוב, יא גנובים.” מגחך רמי. “איזה חמודים אתם, שניכם מסמיקים כמו איזה שתי בתולות. אללה יוסטור.”

למרות המבוכה, דבר אחד טוב הולך לצאת מהשיחה הזאת, חושב לעצמו סרגיי. דנה מתחילה לראות את רמי כמו שהוא: בהמה גסה בדמות אדם. היא ילדה עדינה ומחונכת, הגסויות האלה של רמי מביכות ומגעילות אותה וכשהיא תתרחק ממנו הוא כבר יעוף מפה. בלילה הוא נרדם עם איזה סוג של חיוך, קורץ לטלוויזיה שלו.

אבל אם הוא ציפה שהעובדה שדנה ראתה את אופיו האמתי של רמי תרחיק אותו ממנה, המציאות טופחת לו בפרצוף כאשר הוא נכנס למטבח למחרת בבוקר: דנה עומדת ליד הכיריים ומטגנת חביתות כשהיא לובשת חולצה גדולה אשר מגיעה עד ממש מתחת למפשעתה ללא זכר למכנסיים, ארוכים או קצרים. הוא מקווה שהיא לובשת תחתונים, אבל משהו אומר לו שהוא סתם היסטרי. היא ילדה טובה, ברור שהיא לובשת תחתונים.

מה הוא יעשה עכשיו? להעיר לה? ואז להסתכן בזה שהיא תתריס מולו ורמי יוסיף משהו לעגני? תשחרר. בבית ספר לא הלך לה עם בנים ועכשיו היא נהנית קצת… לגדול. זה רק משחק. כאשר היא שולחת את ידה לשלוף צלחת נחשפים תחתוניה הוורודים וחלקם התחתון של פלחי עכוזה הקטנים וסרגיי מבחין במבטו העירני של רמי.

הצג תמונה

“הי!” הוא לוחש לו, אבל רמי רק קורץ בביטול.

“עין הפוכה, אבא?” שואלת דנה.

“כן בבקשה.” ממלמל סרגיי בלי להביט בה, הדבר האחרון שהוא רוצה זה לראות את התחתונים האלה.

“אמרת לה יום הולדת שמח, אבא?” שואל רמי. “את בת 18 היום, לא?”

דנה מביטה בו בהשתאות אבל פניה מתכרכמים כשהיא מבחינה באביה.

“אנחנו לא עושים מזה עניין.” אומר סרגיי בגאווה שקטה. “יום הולדת זה בכלל החגיגה של של האמא שסחבה את התינוק, לא? והאמא לא פה. היא לא חוגגת לי ואני לא חוגג לה. זה היה רעיון של דנה. נכון, דנה?”

דנה מהנהנת באטיות, נמנעת מלפגוש במבטו.

“שטויות, כל אחד אוהב יומולדת.” אומר רמי בביטול.

“לא כל אחד.” מתעקש סרגיי.

“אז אם באופן היפותטי הייתי קונה לך מתנת יומולדת אז… לא היית רוצה לקבל אותה?”

“קנית לי?!” שואלת דנה, כל זכר להעמדת הפנים שהיום הזה חסר חשיבות כמו שהקפידו תמיד נעלם מפניה. “איך ידעת בכלל?!”

“ידעתי.” אומר רמי בשוויון נפש. “הבת של החבר הכי טוב שלי, שאני לא אזכור? יומולדת שמח!” הוא מוסיף ומניח קופסה קטנה על השולחן. דנה פוערת את עיניה מאחורי המשקפיים וניגשת אל השולחן.

דנה פותחת את הקופסה ועיניה נפערות שוב.

“מה הוא קנה?” שואל סרגיי במרירות. התרגיל הזה כואב פעמיים: גם שהוא יצא זה שלא קנה כלום וגם שככה היא נפנפה את אחד הקטעים שלהם מהחלון. זה היו הם. שקטים. צנועים. קשוחים. בלי טלוויזיה ומתנות וכל השקרים של האחרים. שני אנשים שמתעסקים בעיקר של העולם ולא בשטויות.

“שרשרת.” היא אומרת בשקט ושולפת את השרשת מהקופסה. בלב נחמץ נאלץ סרגיי להודות שהשרשת יפה: ממתכת כסופה לבנה עם אבן אדומה כדם כתליון.

“זה רוּבּי ממדגסקר.” מסביר רמי. “קיבלתי אותו בתור… תודה ממישהו על איזו עבודה. כשנתקעתי כמה ימים בבודפשט לפני כמה שנים הלכתי לצורף שיכין לי ממנו שרשרת למישהו מיוחדת.”

עיניה של דנה נפערות שוב מאחורי המשקפיים.

“אתה יכול לענוד לי?”

בלב מתכווץ סרגיי מבחין בזקפתו של רמי במכנסי תחתונים שהוא לובש, מאיימת מתחת לבד הדק בעודו מתרומם מכיסאו והולך לעבר דנה. רמי נעמד מאחוריה וזו פוערת שוב את עיניה, מן הסתם כאשר זקפתו מחליקה ללא בושה על ישבנה.

“הנה.” אומר רמי. “לכי תראי במראה.”

דנה יוצאת מהמטבח בציוץ מאושר וסרגיי נשאר מאחור, נועץ מבטו בשולחן.

“אל תתבאס, כולה שרשרת.” אומר רמי.

סרגיי רוצה לענות משהו מריר ועוקצני אבל בסוף סתם נושף ושומט את כתפיו.

“היא מהממת!” חוזרת דנה בריצה למטבח.

“תביאי חיבוק.” תובע רמי וזו מזנקת בקלילות אל זרועותיו אדישה בעליל לזקפה המתחככת בבטנה. רמי מגדיל לעשות ולרגע חצוף אחד ידיו הגדולות מחליקות במורד גבה וחופנות את שני פלחי העכוז שלה מעל החולצה.

“תודה, רמי! תודה!” היא אומרת בהתרגשות וסרגיי שם לב שהיא מתחמקת ממבטו. תרגיע, היא בסך הכל ילדה. הוא מנסה להסדיר את מחשבותיו. ילדה שקיבלה מתנה יפה, זה הכל.

“טוב, אני ממש רעבה.” אומרת דנה בהתרגשות. “מי רוצה לאכול?”

“אני.” אומר רמי.

“אין לי כל כך תאבון.” מודה סרגיי.

“מקווה שלא חטפת קורונה…” מגחך רמי וקורץ לדנה. “שלא נצטרך לסלק אותך מהדירה.”

“לסלק אותי מהדירה שלי?”

“אם אתה החולה… תלך לאיזה בית מלון.” מושך רמי בכתפיו. “אבל אל תדאג, אני אטפל בדנה, נכון?”

“טוב, הוא לא חולה.” ממהרת דנה לפייס את אביה. “סתם לא בא לו לאכול, נכון?”

“מהדירה שלי.” רוטן סרגיי.

“סתם צחקתי.” אומר רמי. “אל תהיה כזה כבד.”

סרגיי יוצא מהמטבח והולך לשכב על הספה שלו, שומע אותם מדברים וצוחקים במטבח כל הבוקר.

“את לא צריכה ללמוד?” הוא צועק באיזהשהוא שלב.

“יש לה יומולדת היום, סרגיי. שחרר.” עונה רמי ודנה מצחקקת חרישית, חושבת שסרגיי לא שומע.

סרגיי מתכדרר לתנוחה עוברית ושותק. מנסה לשחרר.

אחר הצהריים מצלצל הטלפון של רמי.

“אה- הה. כן.“ הוא אומר. "סבבה, תשאיר אותה, אני בא לקחת. אל תדאג, אני אתקין. בסדר, תישאר ליד וכשתראה אותי בא, תלך, בסדר?”

“מה קרה?” שואל סרגיי אבל רמי רק קורץ לו ויוצא. הוא חוזר אחרי כמה דקות כשזרועותיו העצומות אוחזות בקרטון ענק ושטוח.

טלוויזיה.

“אני ביקשתי ממך לקנות טלוויזיה?” רוטן סרגיי.

“מה יש, אתה מארח אותי פה כל כך יפה, אני לא יכול להחזיר לך?”

“אבל אני לא רוצה פה טלוויזיה.”

“מקסימום תמכור אותה אחרי שאני אלך.”

“מה?! טלוויזיה?” קוראת דנה שנכנסת לסלון. “אבא, קנית טלוויזיה?”

לפני שסרגיי מספיק לענות, רמי אומר:

“הוא קנה לך ליום ההולדת.”

עיניו של סרגיי כמעט קופצות מחוריהן אבל כשדנה עטה עליו לחבק אותו התנגדותו נמסה והוא מחבק בחזרה את בתו האהובה.

“איזה חמוד אתה, אבא!”

“יום הולדת שמח, חמודה.” הוא אומר, דמעות בעיניו.

"בואו נעשה משהו מיוחד לארוחת הערב.” מכריז רמי. “יש פה מסעדה, צ'ונגסאם, מכירים? יוני הבעלבית הוא חבר שלי. אני אבקש ממנו שיארגן לנו משהו בסט, מה אתם אומרים?”

“צ'ונגסאם? זה לא נורא יקר?”

“הוא חייב לי. זה לא יהיה יקר. מה את אומרת, ילדת יומולדת?”

דנה מביטה באביה בשאלה. ילדה טובה, לבו נחמץ. הוא יאכזב אותה?

“יאללה, בואו נזרום.” הוא מסכים בלב נחמץ, שוב שני צעדים מאחורי רמי.

“יש!” היא קופצת ושוב עטה לחבק את רמי וזה לא מהסס לחפון את ישבנה בשנית במהלך החיבוק.

זה לא ילך לך, אידיוט. חושב סרגיי בארסיות. היא ילדה טובה, לא אחת הזונות שלך בבוקרשט. אבל דנה לא מודעת לסערה המתחוללת באביה. וסרגיי נאלץ להודות בינו לבינו שמזמן לא ראה אותה כך; מלאת אנרגיה וחיוכים, דברנית כמעט.

לקראת ארוחת הערב היא מסתגרת בחדרה ודממה משתררת על הבית, כולם מחכים לשליח מהמסעדה. הוא מבשר על בואו בצלצול פעמון וסרגיי רואה אותו עם מסכת פנים כחולה וארגז מזון גדול ומסוגנן.

“הנה, זה בשבילך. אני אשאיר את הארגז מחוץ לדלת.” אומר רמי ומגיש שטר לשליח. “ותמסור ד"ש ליוני, כן?”

“תודה! בטח!”

“דנה!” קורא רמי. “האוכל פה!”

נקישות נעליים מוזרות מבשרות על בואה של דנה וסרגיי מסתובב ומגלה שהיא השקיעה בתלבושת למסיבת יום ההולדת שלה: דנה נועלת סנדלי פלטפורמה שאלוהים יודע מאיפה יש לה אותם, לובשת חצאית ג'ינס שחורה שהייתה שלה בחטיבת הביניים ועכשיו נראית קצת יותר מדי קצרה עליה וחולצת כפתורים עדינה אשר מתחתיה היא אמורה ללבוש גופיה או חזייה אבל לסרגיי יש הרגשה שהיא לא לובשת לא את זאת ולא את זאת. היא אפילו התאפרה מעט ומשחה את שפתיה באודם חושני.

“יפה לך!” אומר רמי בהתפעלות ודנה מסמיקה. “בת 18, הא? נראית בת 25.” הוא מוסיף ודנה מתמוגגת לנוכח החנופה הזולה.

דנה אומרת הרבה פעמים "וואו.” כשהם מוציאים את המנות מהמארז המפונפן, מארגנים אותן בצלחות בזו אחר זו. אפילו בלון הליום כחול עם משקולת מתוחכמת הוא ארגן לה וסרגיי נאלץ לחייך כשהבלון מחליק מהארגז והיא מוחאת כפיים בהתרגשות כמו הייתה אחרונת הפוסטמות. רמי הורס לו את הילדה ולו נותר רק לחייך כמו אידיוט.

והם אוכלים מול הטלוויזיה והכל טעים ודנה מאכילה את רמי וצוחקת מהבדיחות שלו ורמי מאכיל את דנה ומנגב באצבעו את סנטרה כשהיא מתלכלכת שם וסרגיי צופה מהצד ומחייך כשמסתכלים עליו ומת מבפנים כשלא.

“בואו נרים כוסית לחיי דנה שלנו, בת ה18.” אומר רמי. “סרגיי, תעשה טובה לדוד ותביא את היין וכוסות מהמטבח.”

“היא לא שותה.”

“גם אתה לא, ממה שאני זוכר." עונה רמי וסרגיי מסמיק במבוכה ומשתתק. "היא תשתה היום, יש לה יומולדת.”

כשסרגיי חוזר הוא מגלה שרמי, שישב ליד דנה, מניח את ידו השמאלית על גבה וידו הימנית נחה ללא בושה על ירכה הפנימית. נראה שלדנה לא אכפת והיא מדברת ומצחקקת, מתעלמת מהמחווה התמימה של דוד רמי. לפחות רמי נאלץ לסלק את יד ימינו כאשר הוא לוקח את כוס היין שלו. שלוש כוסות נוגעות זו בזו בצלצול עדין.

“לחיים!”

“לחיים!”

“מזל טוב!”

אבל כאשר רמי מרוקן את כוסו ומניח אותה על השולחן עמוס הצלחות הוא ממשיך לדבר עם דנה, וידו חוזרת לירכה כאילו זה מקומה הטבעי. מדי פעם הוא לוחש לה משהו והיא מצחקקת כאשר רמי מקרב את פניו לאוזנה.

הצג תמונה

סרגיי קפוא, חסר אונים ונבוך. היא ילדה. לא, היא בת 18. לא, היא הבת שלו. לא, היא אישה. לא, אין לה סיכוי מול גבר מנוסה כמו רמי. לא, הוא סתם קריפ מזדקן והיא יכולה להגיד "לא" מתי שתרצה.

אז סרגיי עושה מה שהוא תמיד עושה במצבים כאלה: קופא ובוהה במסך הגדול שעליו תמונות מתחלפות ברצף חסר משמעות. הוא יישאר פה, הוא אומר לעצמו. יזכיר לדנה שהיא לא לבד אם היא תצטרך אותו. ההחלטה הזו מעניקה לו סוג של נחמה והוא שותה עוד כוס יין.

פתאום הוא לא יכול לעצור בעצמו ושולח מבט, חש בדמו קופא בעורקיו. זרועו של רמי העפילה באומץ וכעת כף ידו כולה חבויה מתחת לחצאיתה של בתו. רמי ממשיך ללהג ללא הרף כמו נחש דמיוני המהפנט את קורבנותיו והבעת פניה של דנה לא ברורה אבל הוא חושש שאצבעותיו של רמי כבר מצאו את תחתוניה, אם לא מעבר לכך. המחשבה על אצבעו של הגבר המבוגר המחללת את בתו מגעילה אותו והוא מוזג לעצמו עוד כוס יין.

“אני עייפה.” אומרת דנה פתאום ומזדקפת. תודה, אלוהים. תודה. חושב סרגיי האתאיסט. “אני ממש רוצה ללכת לישון.”

“אבל לא אכלנו קינוח.” מתלונן רמי. היא גילתה את הטריק שלך, יא זין. חושב סרגיי בגאווה פראית, בעליצות של מי שצופה בחיל הפרשים מגיע ברגע האחרון ומסתער על אגף היריב. הבינה שהדבר היחיד שמעניין אותך זה מה שיש לה בין הרגליים.

“נאכל אותו מחר.” היא אומרת וקמה על רגליה. “אבא, אני אסדר פה מחר, בסדר?”

“אני אסדר.” אומר רמי. "שתיתי הכי פחות מכם, ואני גם יודע לשתות.”

“תודה על יום הולדת מהמם, אבא ורמי. הכי כיף אֶבֶר.”

אֶבֶר?

"לילה טוב נסיכה.” אומר סרגיי, מכבה את הטלוויזיה ואז ספק נופל ספק נשכב על הספה, צופה ברמי מפנה את הכלים. שקט.

סרגיי עוצם עיניים ומנסה להירדם בעוד רמי הולך הלוך וחזור אל המטבח, עד שהשולחן שמול הטלוויזיה מפונה. למרות האלכוהול השינה חומקת ממנו והוא מסתובב על הספה, מפנה את גבו אל החדר, אל הטלוויזיה החדשה, אל דנה החדשה, אל העולם החדש ומוזר. העולם שבו הוא לבד, וכל בעלי בריתו נטשו אותו.

“סרגיי?” נשמע קולו של רמי.

עוף מפה. עונה לו סרגיי בראש מבלי להסתובב. פשוט לֶך. מה שרמי רוצה יחכה לבוקר.

צעדיו של רמי מתרחקים אבל… לא שמאלה לכיוון המטבח וחדר השינה אלא ימינה. לכיוון חדרה של דנה. לבו של סרגיי מתחיל לפעום בפראות אבל בו זמנית פושה לאות איומה באיבריו, נזכר לרגע במתאגרף השוודי בסיפור של ארנסט המינגווי. שנינו אפילו באותה תנוחה. אבל הוא מכריח את עצמו לקום מהספה, חרישי בלי לדעת למה. זה הבית שלו קיבינימט, הוא לא זה שאמור לשמור פה על השקט.

עכברים טובים בשמירה על השקט ונראה שרמי לא מבחין בנוכחותו של סרגיי אבל סרגיי רואה את הגוף הגדול מחליק לתוך חדרה של דנה כמו צל. כאשר סרגיי מתגנב אל פתח החדר, רמי כבר מתפשט בשקט, משליך את בגדיו על הרצפה.

המיטה חורקת כאשר גופו הכבד של רמי עולה עליה ולרגע מחריד אחד סרגיי רואה את האור ממנורת הרחוב מאיר את זקפתו המסיבית של האיש הגדול, מעל גופה הלום היין של בתו.

“מה?! רמי?” הוא שומע את דנה מתעוררת. “מה אתה עושה פה?!”

“ששש…” נשמע קולו של רמי. שאר הדיבורים ממולמלים יותר וכעבור כמה רגעים הוא רואה תנועה ואז את רמי אוחז בידו פיסת בד בהיר, כנראה תחתוניה של דנה, ומקרב אותם לאפו.

“כמו שחשבתי, מתוקה.” הוא נוהם. “את מוכנה לגמרי.”

“רמי! אנחנו…” לוחשת דנה.

וסרגיי עומד שם קפוא וחסר אונים כאשר גופו הכבד של רמי גוהר מעל זה של דנה ובאפלולית הוא מבחין ברגליה הרזות מתפשקות בין רגליו של הגבר שיכול להיות אביה.

“זה גדול מדי.” מגיע קולה החרישי של דנה באפלה.

למה היא מדברת בשקט? למה היא לא צועקת? קוראת לו, לסרגיי? למה הוא לא עושה כלום?

“את תתרגלי.” עונה לה רמי, קולו שקט אך החלטי. ניעות באפלולית. ניעות קצובות וכבדות של גבר הנחוש לבעול את הנערה אשר תחתיו, קטנה ופשוקה. עכשיו מלמולים. למה הוא לא שומע אותם? האם הם מתנשקים? למה הוא הזמין את רמי? ולמה נתן לרמי להישאר כאן? הוא ידע איך רמי עם בנות. למה דנה לא מתנגדת? היא רוצה את זה? היא נהנית מזה? מה זה הקולות הרכים שהיא משמיעה, שמתלווים לחריקת המיטה הישנה? אנקות כאב או אנחות עונג? כל הצחקוקים שלה בימים האחרונים וכל ההסתובבות בתחתונים לידו… היא רצתה שזה יגיע לרגע הזה? ואם היא רצתה באור היום, עכשיו כשהגוף הכבד הזה עליה היא עדיין רוצה?

קום כבר. תעשה משהו.

אבל היא בת 18. מסביר סרגיי לעצמו. זה מה שהיא בחרה. אולי. אולי אתה סתם מפחד מרמי. מפחד כל כך שאתה לא מתערב.

“זה גדול מדי, רמי.” מגיעה תחינתה של דנה.

“ששש… פשוט תרפי, חמודה. את מדהימה. כוסאמק, את הדוקה.”

“רמי, נו…”

זהו, הוא נכנס. סרגיי מגלה שמתישהו קרס לכריעה והוא מתרומם לעמידה, בפה יבש ורגליים חלשות אבל כשכמעט נכנס לחדר הוא שומע שהרחשים פסקו. זהו? רמי סוף סוף הבין שהוא הגזים?

“הנה, הפסקתי.” שומע סרגיי. ואז נשיקה, כאילו הוא מנשק לה את המצח. והיא אומרת משהו בשקט והם מדברים ברכות. היא מדברת ואז הוא ושוב היא ושוב הוא. וסרגיי מתמלא בתקווה חלשה, רווחה שברירית. אולי זה נבלם ברגע האחרון, על סף התהום ממש. הוא משחרר את האוויר מראותיו בזהירות, ראשו סחרחר ושוב מתיישב בכבדות על רצפת המסדרון, גבו שעון על משקוף חדרה של דנה. מחכה באפיסת כוחות לשמוע את רמי קם מהמיטה ויוצא מהחדר.

אבל זה לא קורה. הדיבורים ממשיכים. ואז נשיקות, הוא לא יודע אם רמי מנשק את דנה הקפואה או שזו מחזירה לו נשיקות משלה ובינו לבינו לא יודע מה האפשרות הגרועה יותר. אבל אם כבר גרוע, אז הצליל הבא הוא הגרוע ביותר: המיטה חוזרת לחרוק, לאט בהתחלה אבל כעבור כמה רגעים הלילה מתמלא בחריקות קצובות ונחושות בעוד רמי ממשיך את כיבושה של דנה וסרגיי מבין בלב קופא שרמי לא יפסיק. בין אם דנה משתוקקת אליו ובין אם היא רק רוצה שזה יגמר כבר הוא פשוט ימשיך. אולי היא מוקסמת מהגבר המבוגר ומלא החיים ואולי היא פשוט מבינה שהיא לבד ושאבא שלה חסר אונים מול הפולש אבל שום דבר לא ישנה את התוצאה הסופית: המיטה ממשיכה לחרוק אל תוך הלילה בעוד אגנו הכבד של רמי הולם בגופה הקטן של דנה, ירכיה הרזות פשוקות תחתיו.

סרגיי יושב על הרצפה מחוץ לחדרה של דנה, שומע את אגנו שלו רמי מגביר את הקצב, ללא ספק לקראת השיא. השיא! הוא בספק רב אם בתו על אמצעי מניעה כלשהם ויש לו חשד שגם רמי לא הקפיד על קונדום. מה הוא אמר קודם? שהוא רוצה אישה קטנה? ילדים? בין יתר הקללות שקולל בהן סרגיי מחשיב כעת גם את חוש השמיעה החד שלו וכעת הוא שומע כל חריקה קפיץ במיטה, כל נאקה של המסגרת, כל התנשפות של דנה וכל נהמה רעבה של רמי הגוהר עליה.

“כן!” נוהם רמי מתוך החדר. “כן! כן! כוסאמק… כן!”

ואז שקט. ומלמולים שקטים כל כך שאפילו סרגיי לא מצליח לשמוע. והוא תוהה אם יירדם/יתעלף פה על מפתן חדרה של דנה או שיזחל כי הוא בספק אם יש לו כוח לעמוד, לחדרו. ואז… שוב? כמה אנרגיה יש לבן זונה הזקן הזה? סרגיי נחרד למשמע המיטה החוזרת לחרוק בעוד רמי ממשיך לטחון את דנה הקטנה בחושך ובטנו של סרגיי מתהפכת למשמע הקולות הרטובים המלווים הפעם את מלאכת הבעילה. דנה רטובה מתשוקה? זרעו של רמי המציף אותה? שילוב מחריד של שניהם? לא משנה. קולות היחידים שמפרים את דממת הקורונה העוטפת את העולם הם הקולות הקצובים, הרטובים ומלאי התאווה של רמי המתענג על גופה העדין של דנה שוב ושוב ושוב.

סרגיי לא זוכר איך הגיע לספה שלו, בזחילה או שאזר כוח לעמוד בסופו של דבר. הוא בטוח לא התקלח או צחצח שיניים. אבל פתאום האור והחרדה קורעים ממנו את שמיכת השינה המנחמת והוא עירום וממצמץ מול השמש הקופחת של המציאות: רמי זיין את דנה אמש, והוא, סרגיי, לא עשה כלום כדי לעצור אותו.

אוזני העכבר הרגישות שלו סורקות אחר דיבורים. האם שני אלה חזרו לשגרה והם מפטפטים כעת במטבח

כאילו כלום? מכינים פנקייקס? חביתות? משהו אחר? דממה מהמטבח.

אבל לא דממה מוחלטת. יש דיבורים. קולו של רמי נשמע מ… החדר של דנה, מסלק מסרגיי את שרידיה האחרונים של הישנוניות. הוא מתגנב בשקט כדי להקשיב, נעצר במה שכבר כמעט הפך לנקודה הקבועה שלו.

“…נדמה לי ששמעתי אותך מקיאה, מהיין.” מגיע קולו העמוק של רמי. “אז באתי לראות אם את בסדר. ואז את ממש… “ הוא פולט שריקה קצרה. “יש בנות שהאלכוהול ממש מדליק אותן ואת אחת מהן, דנה'לה.”

“מה זאת אומרת?” מגיע קולה הקטן של בתי.

“זאת אומרת שאת משכת אותי למיטה שלך. היית מדוכאת מזה שחברה שלך… תמר? תמרה? יש חבר והיא… פעילה מינית ואת לא. זוכרת?”

אוקיי, לדנה יש חברה מהלימודים בשם תמרה אבל מתי היא הספיקה להגיד לו את כל זה?!

“לא ממש.” מודה דנה.

“את ממש רצית את זה.” אומר רמי בשכנוע.

לדנה יש מראת גוף בחדר, בין הפריטים היחידים שמזכירים שזה חדר של נערה מתבגרת בבית הספרטני. כעת סרגיי נעמד כך שמהמסדרון יוכל להציץ על המתרחש דרך המראה.

דנה יושבת על קצה המיטה, עירומה כביום היוולדה למעט גרביים כעורים ונעלי בית מרופטות. לידה יושב רמי, עירום וגדול ושזוף ומניח יד כבדה על כתפיה הצנומות. לבו של סרגיי נדקר למראה שוויון הנפש של דנה לנוכחותו של גבר זר ועירום בחדרה. לו, לסרגיי, היא לא התירה לראות אותה בתחתונים וגופיה מגיל שלוש עשרה, ועכשיו היא יושבת עם… הניאנדרטל הזה בעירום מלא בשיא הטבעיות. עיניו של סרגיי נודדות בעל כורחן אל מפשעתה העירומה של בתו והוא מבחין בקשקשי הזרע הקרוש הדבוקים לירכיה. לעזאזל, כמה רמי גמר שם?

“כואב לי שם.” מתלונת דנה.

“את רק צריכה להתרגל.” מנחם אותה רמי.

“הוא גדול מדי.”

“את תתרגלי.” הוא קובע ודנה מהנהנת באטיות, בהשלמה.

“אני חרמן עלייך שוב.” מודה רמי, איברו מזדקר ללא בושה. דנה מביטה בזין המתקשה, פניה מסכה של היקסמות, גועל וחרדה ורמי לוקח את ידה הקטן ומניח על איברו.

“אני צריך אותך.” הוא נוהם.

“אני צריכה להקיא.” היא אומרת ומתרוממת במהירות מהמיטה. בסדרת צעדים מהירה היא מגיעה לחדר האמבטיה הקטן שלה וסרגיי שומע אותה מקיאה את נשמתה בעוד רמי משתרע על המיטה.

“צריכה עזרה?” הוא קורא, נינוח.

“לא תודה.” היא אומרת.

וסרגיי מביט לחדר דרך המראה, מציצן בביתו שלו. צופה ברמי ממתין בסבלנות על המיטה לדנה שתתעשת, איברו נרפה רק מעט, נח על ירכו.

כעבור כמה רגעים דנה חוזרת לחדר, חיוורת יותר ונבוכת מבט. מופתעת, כך נראה, למצוא שם את רמי על מיטתה.

“מרגישה יותר טוב?” הוא שואל.

“כן.” היא מהנהנת, חיוך קטן על פניה.

“יופי, כי אני ממש חם עלייך.” הוא אומר והחיוך שלה נעלם.

“אולי נחכה?” היא אומרת. “קצת כואב לי שם…”

“ולי כואב כאן, בייב.” מגחך רמי וחופן את אשכיו. “אמרתי לך: את פשוט צריכה להתרגל.”

רמי קם מהמיטה במהירות מפתיעה לגודלו וניגש אל דנה. הוא מחבק את גופה הקטן והעירום, חופן את פלחי עכוזה הקטנים בכפות ידיו, אלו מכסות את כדורי בשר ישבנה כמעט לחלוטין. הוא ממלמל משהו באוזנה והיא מצחקקת וסרגיי לא יכול לעצור את עצמו מלהביט בידו של רמי המחליקה אל מפשעתה של דנה.

“מישהי רטובה פה…” הוא מגחך ומניע את ידו, סוחט ממנה אנחה רכה הפוצעת את לבו של סרגיי.

“בואי, נעשה משהו שלא עשינו אתמול.” מציע רמי בנדיבות. “תעמדי על המיטה על ארבע.”

“רמי, כואב לי.” היא מוחה אבל נעמדת בכל זאת על ארבע, ראשה מושפל בצייתנות. רמי כורע מאחוריה.

“אמרתי לך…” היא אומר בעודו מייצב את ראש הזין בכניסה אליה. “את רק צריכה… אה..! להתרגל.”

והוא מתחיל לרכוב עליה, לופת את מותניה הצנומות בידיו הכבירות, אגנו נע קדימה ואחורה בניעות קצובות וכבירות, ללא חפזון כמי שנתון בביתו וזמנו בידו. בלב נחמץ צופה סרגיי ממקום מחבואו בגבר המגודל חומס את גופה העדין של בתו, זו כורעת על ארבע בסבלנות וצייתנות, ראשה מושפל ופלחי עכוזה הקטנים רוטטים מעט בכל פעם שהאגן החזק הולם בה מאחור.

ואז סרגי נכנס.

עם רגליים חלשות, לב הולם בפראות, פה יבש הוא נכנס. על סוס זקן, עם חרב חלודה חיל הפרשים נכנס להציל את בתו היחידה.

“מה…” הוא מקרקר. “מה אתם עושים?”

“אומייגוד.” הוא שומע את דנה ממלמלת, קוברת את ראשה בין הכריות.

“אני מזיין את החברה שלי, למה?” נוהם רמי מבלי להאט, הוא ממשיך לזיין את הנערה הצנומה על המיטה מבלי להחמיץ ניעת אגן אחת.

“החברה שלך?!” מתפלץ סרגיי.

“אה-הה.” מהנהן רמי בשלווה. במרחק הזה שומע סרגיי את הקולות הרטובים הבוקעים מ… מפשעתה של בתו, מלווים בהתנשפויותיה הרכות.

“היא ילדה גדולה, סרגיי.” ממשיך רמי בעודו תוקע את דנה בתנועות קצובות. “והיא רוצה חבר. אני החבר הראשון שלה.”

“דנה?” ממלמל סרגיי. והראש שלה בין הכריות נע, אולי מעוצמת הזיון, אולי זה הנהון הסכמה. הוא לא בטוח. אבל מה הוא יעשה, יביא לה טופס לחתום עליו? אז הוא יוצא מהחדר במוח מלא צמר גפן, שומע את המיטה חורקת בתנועות קצובות כאשר רמי מפרק את בתו, שומע התנשפויות, אולי גם אנחות. מתיישב על הספה, מגלה שהיא לא רחוקה מספיק מחדרה של דנה, עכשיו כשאוזניו יודעות מה לחפש.

“…לוהטת… אוהבת את זה… עוד…”

אלוהים, הוא לא סותם את הפה כשהוא מזיין. מדי פעם קולה של דנה מלווה אותו אבל סרגיי לא מצליח להבין אם אלו מחאות או קריאות ריגוש. סרגיי מתלבט אם ללכת לשם שוב, אבל בשביל מה? שוב לעשות מעצמו אידיוט? שוב לראות שכולם בגדו בו? גם רמי, גם דנה, וקיבינימט: אפילו הטלוויזיה המזדיינת בגדה בו. כולם רוצים שמחה ורעש וצבעים כמו באיזה פסטיבל גאווה דפוק. ודנה? היא רוצה להיות זונה? שתהיה זונה. כמו אמא שלה.

כשהוא מתעורר הוא הבין שמתישהו חזר לישון. התכרבל על הספה ונרדם, גבו לעולם.

מישהו נוגע בכתפו והוא קופץ.

“אבא, אתה רוצה לאכול?”

“מה?”

הוא מסתובב. דנה עומדת לידו, לבושה בסינר גדול.

“הכנו פאד תאי.” היא אומרת בקולה השקט והמוכר. “אתה רוצה לאכול? אתה מרגיש טוב?”

“רמי הוא החבר שלך עכשיו?” הוא שואל בשכיבה. דנה מהנהנת.

“אז אין לי תאבון.” הוא אומר ומסתובב בחזרה, עולמו מתמלא בבד האפור של גב הספה. הוא גם מתכסה, רק ראשו מציץ מתחת לבד.

במהלך הימים הבאים קולה של דנה מתגבר כשהם מזדיינים, סרגיי כבר למד את הדפוס. בהתחלה התנשפויות (לפעמים אפילו מחאות) ואז אנחות רכות ובסוף היא קוראת לרמי בשמו כשהיא גומרת. והיא גומרת הרבה כי נראה שהדבר היחיד שמעניין את רמי בשבועות הבאים זה לדפוק אותה, והדבר היחיד שמעניין אותה זה להידפק. ולאכול. ולצחוק. וקשה לחיות בבית בלי להיתקל בשני אלה מזדיינים. בהתחלה היה משתדל לשמור מרחק אבל כשהמקום שלו זה הספה בלב הבית זה קצת מסובך. כי אם בא לו לקחת כוס מים הוא לא רוצה לחכות עד שרמי יגמור לדפוק אותה מאחורה כשהיא שעונה על הכיור במטבח ואם הוא רוצה לקחת סוודר נקי הוא לא רוצה לחכות עד שרמי יגמור לזיין אותה כשהוא גוהר מעליה במיטה הרחבה שלו וכשהוא רוצה לעשות כביסה הוא לא יעמוד כמו מטומטם בחוץ בזמן שרמי תוקע את דנה היושבת על מכונת הכביסה ונאחזת בגבו הרחב.

הצג תמונה

לא הכל היה ורוד בין שני אלה בהתחלה. דנה ניסתה להסתיר את זה ממנו אבל נראה שהיא הייתה מודאגת מכך ששניהם לא משתמשים בהגנה.

“תשים קונדום, נו…” הוא שמע אותה אומרת פעם, מצותת מחוץ למטבח.

“נגמרו לי, אמרתי לך.”

“אז מה נעשה?”

“פשוט תפתחי את הרגליים והכל יהיה בסדר.”

“רמי… נו…” אבל אחרי כמה רגעים היא משתתקת ומתחילה להתנשף ולהיאנח ובסוף תקרא בשמו. וגם הדיונים האלה מפסיקים אחרי כמה ימים. דנה ילדה טובה והיא מבינה שזה מה שרמי רוצה ושהיא לא תוכל לשכנע אותו אחרת אז היא פשוט יורדת מזה ומניחה לו לגמור לה בפנים וזהו. והוא גומר לה בפנים כשהיא יושבת עליו על הספה מול הטלוויזיה, ידיו הגדולות חופנות את פלחי עכוזה העירומים, והוא ממלא אותה בזרע כשהם במקלחת (גומרים לסרגיי את המים החמים) והוא ממלא אותה כשהיא שוכבת מתחתיו במיטה שלו, רגליה הרזות פשוקות לרווחה כדי להכיל את גופו הכבד של רמי עליה.

וכבר אף אחד לא מדבר על זה שרמי יעזוב. רמי לא הולך לעזוב, לפחות עד שלא יבטלו את הסגר. מהספה נהיו לו כאבי גב אז סרגיי מתנחם בזה שהוא קיבל את החדר של דנה כשהיא עברה לחדר השינה שגם סרגיי התחיל לחשוב עליו כעל "של רמי". והבושה גם הולכת ומתפוגגת, גם של סרגיי וגם של דנה. כבר לא מפריע לה להסתובב בבית רק עם חולצה גדולה ותו לו ואפילו לא ממש מתפדחת מזה שסרגיי רואה את השפיך הקרוש על ירכיה. הוא לומד להתנהל בשקט, בלי לראות ובלי להראות כמו עכבר בחור.

===========================================

כמה הערות על הסיפור הזה.
1. הסגנון בסיפור הזה הוא משהו שאני קורא לו "סוגה מרירה". אלו סיפורים שבהן יש גבר דומיננטי, כוחני ובאופן כללי דוחה ומולו אישה הססנית שפשוט לא מצליחה לומר "לא". אלה לא סיפורי מין בכפייה רגילים אבל גם בטח לא סיפורי תשוקה גדולים.
2. הסיפור הזה מושפע מהסיפור Bad Choices (הרשמה חינם נדרשת) של Starry Horizon אשר כל הסיפורים שלו הם בסגנון הזה, כולל סיפור על צעירה המחפשת את אביה הביולוגי וכשהיא מוצאת אותו לא מצליחה לומר לו מי היא לפני שהיא מוצאת את עצמה נדפקת מתחתיו ואז כבר מחליטה לשתוק.
3. השילוב של האיורים והסיפור הוא מכפיל כח לדעתי, מכיוון שהאיורים תפורים לסיפור ואפילו הסיפור משתנה (מעט) לטובת האיורים. אם תהיה דרישה אעלה עוד איורים של דנה ורמי.
4. בין הסיפורים הבודדים שלי שאין בהם מין אוראלי ואנאלי.
5. תשארו בבית ורק אם חייבים להפגש עם אחרים שמרו על 2 מטרים. בסוף זה יגמר.