מחווה לעם המבודד בציון את סיפורי הקורונה אפרסם מיד ובחינם. תהנו.
======================================================
אם יש כוח אחד ביקום שאפשר לסמוך עליו גם כשהעולם מתחרפן בגלל מגפה עולמית זה הדינמיקה של שכירות בתל אביב. השמש תזרח מחר, אנשים ימותו, מחירי הדירות בתל אביב יעלו. ככה זה בחיים. קלואי נתקעה בסין והספיקה להפרד ממנו באימייל מזדיין אבל החוזה של הדירה בדיוק נגמר ואם היא תקועה שם (אמן תקבל קורונה) אז אורן צריך להכניס שותף מהר. כמו הקורונה, גם לשכירות בתל אביב אין רחמים וכרגע גם לא חיסון.
אבל כאמור יש כוח אחד ביקום שאפשר לסמוך עליו: הדינמיקה של השכירות בתל אביב. כמה שעות אחרי שאורן מפרסם את המודעה כבר מגיע שוכר. קוראים לו רותם, והוא עכבר שקט ומנומס עם שיער בלונדיני ארוך ואורן מקשר אותו לבעלת הבית ולמחרת הוא נכנס. לחדר של קלואי. מתוך נימוס ארז אורן את כל הדברים שלה באיזו קופסה שתישאר בחדר של רותם. הוא היה יכול להעיף אותם לפח, זה די מגיע לה שהיא נעלמה ככה ונפרדה ממנו באימייל אבל למה לייצר קארמה גרועה סתם? אז הוא אורז את הדברים של קלואי לארגז קרטון ולרותם לא אכפת שהם יישארו שם בינתיים וזהו.
לבידוד.
כי צ'ונגסאם, המסעדה שבה הוא עובד סגורה וממילא אסור לצאת ותכלס יש לו מזל שיוני ממשיך לשלם לו משכורת, אבל זה רק כי אורן הוא מנהל מסעדה מצוין והיה עם יוני מהיום שהוא פתח את המסעדה, גם בחודשים הקשים שהוא עבד כמעט בחינם. אבל המסעדה סגורה עכשיו (חוץ ממשלוחים) ואורן סגור בבית ואפילו למכון הכושר לא יכול ללכת. לפחות הוא מתאמן בבית. מה עוד נשאר לו לעשות?
כפיפות סמיכה וסמוך-קום, כפיפות בטן ולאנג'ים, פלאנק וקפיצות חבל. למזלו לרותם לא אכפת שהוא מתאמן בסלון; מכיוון ששניהם סגורים בדירה זאת הייתה זכותו של רותם להגיד שלא מתאים לו הקפיצות והרעש הזה אבל לרותם לא אכפת וכשהוא שרוע על הספה וקורא באפליקציית ספרים בטלפון שלו נראה שלא מפריע לו הבלגן שאורן עושה לידו.
“רוצה לנסות קצת?” שואל אורן אחרי כמה ימים כשהוא גומר עוד פרוטוקול טבטה. “לא יזיק לך קצת שרירים.” רותם הוא בחור רזה ועדין, ההיפך הגמור מאורן המסיבי.
רותם מחייך.
“לא, זה לא בשבילי.”
“אבל אין לך בעיה לראות אותי מתאמן.”
“אני אוהב לראות אחרים סובלים.”
אורן מגחך ויורד לפלאנק של שתי דקות.
אבל חוץ מהבטלה יש עוד בעיה. קלואי עזבה ולצאת ולהיפגש אי אפשר והוא פאקינג חרמן. אף אחת לא מחפשת וגם הוא בעצמו קצת חושש להחליף נוזלים עם זרות והחרמנות בו גואה וגואה. וגם נגד החרמנות האימונים האימונים קצת עוזרים. כי כשאתה חרמן ומפנטז על מישהי זה מפחית קצת את הכאב של האימון והחרמנות נותנת דרייב. הוא מביא ביד במקלחת ובשירותים כשהוא ממש חייב אבל הוא אף פעם לא אהב את זה במיוחד. מעדיף כּוּס או פה או תחת הדוק. בשר חמים ועור חלק ואנחות רכות. מישהו, רק לא להיות לבד.
אז הוא מתאמן ויוצא למרפסת ורואה סרטונים ופאקינג חרמן ומתאמן שוב ומדבר עם אבא שלו ועם יוני ("איך במסעדה? סבבה”) וזה הכל משעמם ומדכא. ואנשים מתים מהמגפה וזה הכל נשמע כמו משהו מסרטים שראה שהיה קטן על עולם עתידני שאנשים "מתים מהמגפה" אבל זה העולם שלו ואלו הרחובות שלו שריקים עכשיו וזה הפחד הקטן שלו שמקנן בו כשהוא נותן עוד חמישים כפיפות סמיכה. כאילו הדירה מוגנת. כל עוד לא יצאו ממנה מסכת המוות האדום לא תיכנס.
והלילות קשים כי הפחד והשעמום והחרמנות מתערבבים והשינה טרופה והדבר היחיד שעוזר קצת זה כשהוא מתיש את עצמו באימונים. אבל הלילה כשהוא מתעורר פתאום הוא מבין שהקיץ לחלום: קלואי חולפת במסדרון מולו ונעלמת והוא רוצה לשאול אותה למה צבעה את השיער לבלונד ואם זה קשור לקורונה או שבסין חשוב לה להתבלט כמערבית אבל זה הכל מוזר והוא חוזר לישון, או יותר נכון להתהפך מצד לצד.
בבוקר הוא מתעורר כשהגוף שלו כואב אבל זה לא חדש: מהאימונים האינטנסיביים הכאב הזה הוא חלק מחיים. הוא מיומן מספיק כדי לתת לכל קבוצת שרירים לנוח יום או יומיים בין אימונים כדי לא לגרום לעצמו נזקים אבל בניגוד לימים שלפני המחלה הוא מתאמן כל יום, כמעט כל היום. נזכר בקלואי ובחלום וממצמץ כמה פעמים. בודק בטלפון אם שלחה לו הודעה שחזרה או משהו אבל כלום, גם לא במייל, חוץ מההודעה המקורית שב היא נפרדת ממנו.
מצחצח שיניים, מתקלח, מושח דאודורנט ונכנס למטבח כדי להכין לעצמו שייק פרוטאינים מסיבי כמו בכל בוקר מוצא שרותם כבר יושב שם אוכל את דגני הבוקר שלו.
“בוקר טוב.” אומר רותם אבל אורן לא מרוכז.
“הכל בסדר?” שואל רותם.
אורן נעצר ומביט בו כאילו גילה לראשונה שיש לו שותף בדירה.
“סתם, חלום מוזר.”
“קורונה?”
“יותר גרוע. קלואי. חלמתי שהיא חזרה. צבעה לבלונד.”
רותם ממצמץ כמה פעמים ומניח את הכף לאט.
“בלונד?”
“כן, מוזר, הא? היא אהבה את השיער השחור שלה. כמו פחם, זאת.”
רותם מהנהן.
“מה היא… מה היא עשתה בחלום?”
“סתם הסתובבה בדירה. כאילו הולכת לחדר שלה. כאילו הכל רגיל.”
“טוב, חלומות הם מוזרים.” אומר רותם. “ככה זה.”
“ככה זה.”
הם נפרדים לשגרתם המשעממת. ואורן צופה קצת בסדרות בנטפליקס ואז מתעמל ומדבר עם אבא ועם יוני ועוד חברים ועוד אימון ומשחק במחשב. והיום נמרח ככה.
אורן גומר סט כפיפות בטן אלכסונים ומוצא את עצמו לבד. רותם, שבדרך כלל נהנה לראות אותו (“סובל”), לא שם והוא שומע אותו מדבר מהחדר. משהו מושך את תשומת לבו בשיחה והוא מתקרב בשקט אל דלת חדרו של רותם והוא שומע אותו מדבר ב… יידיש? הוא כמעט מצחקק כשהוא שומע אותו אבל מצליח לשלוט על עצמו וחוזר בשקט לסלון כדי לעשות מתיחות.
אבל הוא לא מצליח לשלוט על עצמו לאורך זמן ואחר הצהריים הוא אומר לרותם:
“תגיד לי… יש מצב ששמעתי אותך מדבר ביידיש קודם? פשוט… עברתי ליד החדר שלך אז שמעתי… לא… הקשבתי או או משהו.”
רותם מהנהן, אולי קצת בעצב.
“כן. יידיש.”
“מאיפה?”
“מהבית.”
“רוצה להרחיב?”
רותם מושך בכתפיו.
“עם השיער הזה לא קולטים אותי אבל יצאתי מהדת.”
“חוזר בשאלה?”
“זה מונח די מטומטם, לא? אני מעדיף פשוט 'יוצא'.”
“האמת היא שכשחושבים על זה, 'חוזר בשאלה' זה באמת קצת מטומטם.” מודה אורן.
“ועוד בן של רב מבני ברק, איזה קלישאה.” מגחך רותם ללא הומור.
“וואו, לא הייתי מאמין.”
“כן, השיער וזה.”
“אז עם מי דיברת?”
“עם אמא שלי, כשאבא שלי יוצא.”
“הוא… כועס עלייך?”
“לא באופן רשמי אבל הוא ממש עצוב מזה שיצאתי וכשהיא מדברת איתי הוא כנראה מתנהג מוזר. לא ברור לי איך אבל אני מרגיש שהיא מתקשרת איתי רק כשהוא לא בבית.”
“בעסה. אתה מתגעגע? אליו? למשפחה וזה?”
“אליו אולי פחות. לאחים שלי יותר.”
“וואו, אני מנסה לדמיין לא להיות בקשר עם אבא שלי… מפחיד. אני מדבר איתו כל יום.” ואז הוא חושב שאולי זה לא רגיש להגיד דבר כזה. “ביאסתי אותך?”
“איך?” שואל רותם.
“שכאילו… אני בקשר עם אבא שלי כל יום.”
“לא, סבבה לך, מה זה קשור אלי?”
“תכלס. וחוץ מהמשפחה… עם מי עוד אתה מדבר?”
רותם מושך בכתפיים. "יש כמה מכרים מהקבוצה ליוצאים בשאלה אבל לא משהו רציני. אצלנו כשיוצאים אז אתה… די לבד.”
“וואו, לא חשבתי על זה.” מגרד אורן בראשו. “טוב, אני פה אם אתה צריך משהו.”
“תודה.” מחייך רותם. “מספיק לי לראות אותך מתאמן וסובל.”
אורן מחייך אליו בחזרה.
“זה בערך כל מה שנשאר לי לעשות. יאללה. פלאנק.”
בלילה שוב קלואי הולכת בדירה לבושה בחצאית ונעלי עקב והחולצה מסאטן אדום שהיא לבשה בדייט הראשון שלהם. אורן רואה אותה הולכת וחוזרת והוא כמעט יוצא מהמיטה אבל מחליט שללכת אחרי דמות דמיונית זה בדיוק לחצות את הקו לצד של הטירוף. זה דבר אחד לחלום עליה בגלל חרמנות מתגברת וזה דבר אחר לקום מהמיטה כי הוא חושב שהיא פה. חושב על רותם לבד בלי אף אחד ואז על אבא שלו במושב גם כן לבד. טוב לא לבד, יש לו את פולינה, החברה החדשה שלו, אורן עוד לא התרגל אליה. רומניה, צעירה ממנו בחמש עשרה שנה אבל נראה שהיא עושה לו טוב והוא לה וזה מה שחשוב. מתישהו הוא מגלה שנרדם, השינה אף פעם לא מבשרת על בואה.
כשהשעון מעיר אותו הוא מרגיש ששנתו הייתה טרופה. מה הקטע עם קלואי שמסתובבת במסדרונות? חרמנות? געגוע? פחד תת מודע? הוא בטוח לא מתגעגע אליה, זאת לא הייתה אהבה גדולה. חרמנות? יש מצב. פחדים תת מודעים? טוב, גם אם כן, מה הוא יכול לעשות עם זה? חרא על זה. מתקלח, מצחצח שיניים, נכנס למטבח.
הפעם נראה שהוא הקדים את רותם. מתקתק לעצמו ארוחת פרוטאינים ויושב לקרוא חדשות. איפה עלו שיעורי ההדבקות, איפה ירדו, כמה נפטרו בלילה הקודם. קורא את סיפורי המתים, מנסה להבטיח לעצמו שלכל אחד מהם הייתה סיבה. לכל אחד מהם היה "רקע": זה חולה, ההוא מושתל, ההיא החלימה מסרטן לפני כמה שנים. לו אין “רקע”, הוא בריא. ובכל זאת, מדי פעם מתגנבים לסטטיסטיקה כאלו ללא רקע, עוכרים את מנוחתו. וחוץ מזה, אבא שלו עבר התקף לב וצינתור לפני שלוש שנים. האם זה נחשב "רקע"?
רותם מגיע, גורר את רגליו היחפות, לבוש במכנסים קצרים החושפים את רגליו הארוכות וחולצת טי אדומה הדוקה.
“בוקר טוב.” הוא ממלמל.
“נראה שפוך, אתה מרגיש טוב?” שואל אורן בזהירות.
“כן, סתם ישנתי על הפרצוף.”
“גם אותך קלואי באה לבקר?”
“מה?”
“סתם, סיפרתי לך על החלום שלי שהיא פה… אז הלילה ראיתי אותה שוב.”
רותם עוצר במקומו כמי שפוסח על שני הסעיפים.
“מה?” שואל אורן. “סתם צחקתי, אתה אפילו לא מכיר אותה.”
“תכלס.” מודה רותם ומכין לעצמו את ארוחת הבוקר שלו.
“אולי השיחה עם אמא שלך הטרידה אותך?”
“לא, לא נראה לי.”
“טוב, אם תרצה לדבר על משהו, אני פה.”
“תודה.” מחייך רותם.
כשהוא יוצא מהמטבח לרגע עיניו של אורן סוקרות את התחת הקטן של רותם במכנסיים הכחולים והוא מצחקק לעצמו. באמת לא זיין הרבה זמן.
“אתה רוצה לראות סדרה ביחד?” שואל אותו רותם בערב.
“מה?”
“סתם, יש טלוויזיה ענקית ובמקום שנתחלק בה פיפטי פיפטי אפשר לבחור סדרה ולצפות בה ביחד.” מציע רותם.
“איזה סדרה?”
“לא אכפת לי.” מושך רותם בכתפו. “בשבילי כל סדרה בטלוויזיה היא מדהימה. זה בטח יעבור לי מתישהו אבל כרגע אני פתוח.”
“מממ… סבבה.” אומר אורן. בדרך כלל יש איזה ספייס בין שותפים, זה לא שהם חברים או משהו אבל הנסיבות מיוחדות והוא בודד אז זו יכול להיות נחמד לצפות עם מישהו ביחד.
יוצא בסוף שזה יותר מסתם "לראות טלוויזיה". הם אוכלים ביחד (למרות שכל אחד הכין לעצמו את המנה שלו) מול הטלוויזיה ושניהם אחרי מקלחת וזה כמעט כמעט מרגיש כמו דייט. בקטנה.
“מה זה, השמפו של קלואי?” שואל אורן פתאום.
“כן, נגמר לי שלי ומצאתי את זה, אכפת לך?”
“לא, מה אכפת לי. סתם היה לי מוזר.”
לא רק מוזר, כוסאמק. הזין שלו עומד לנוכח הריח של השמפו שלה. אומרים שריח הוא מחולל הזיכרונות הדומיננטי ביותר והוא נזכר עכשיו בקלואי הלוהטת בין הסדינים שלו.
“אני יכול להפסיק… לשאול ממך אם יש לך עד שיגיע המשלוח.”
“לא, לא. זה אחלה ריח.”
“אתה מתגעגע אליה?”
אורן נאנח.
“מתגעגע מתגעגע? לא. רק… חרמן ובודד כנראה.” הוא מודה. עוד משהו שלא אומרים לשותף רגיל. “מה איתך? יש לך מישהי?”
“עדיין מחפש.” ממהר רותם לענות. “אבל קשה למצוא, לא מכיר אף אחד. אין לי את… קשרים שיש לחילוני כמוך. לא יודע איך מתחילים וזה. וגם אחר כך… ”
“אחר כך?”
“תשמישי מיטה.” מסמיק רותם.
“נו, יש מספיק סרטים באינטרנט, תאמין לי.”
“נכון.” מחייך רותם חיוך מוזר.
כשהפרק נגמר רותם ממהר לפנות את השולחן והם נפרדים, אולי כדי להפיג את המוזרות שבדירה, כל אחד לחדרו, אורן למחשב ורותם לטלפון שלו.
קלואי באה לבקר גם הלילה, הולכת במסדרון באטיות, בנעלי עקב, חצאית וחולצה חסרת שרוולים. הוא שומע את צעדיה, מהוססים במפתיע. תמיד הדהים אותו כמה מהר היא ידעה ללכת על עקבים.
“זאת תכונה שגמדות נולדות איתה.” היא הייתה אומרת לנוכח פליאתו.
הוא מתיישב במיטה. זה לא חלום, והוא מטומטם שלא הבין את זה קודם. חרישי, הוא קם ממיטתו לראות אם הצעדים יחזרו וכעבור כמה רגעים הוא שומע אותם מתקרבים במסדרון עד שהם חולפים מול דלת חדרו. הוא מביט ברותם הלבוש בבגדיה של קלואי ורותם מביט בו. לרגע אחד. ואז רותם ממהר להסתובב ולחזור לחדרו.
קלואי, עלק. איזה מטומטם אתה. באופן מפתיע הוא נרדם די בקלות.
“יכולת להגיד לי שזה היית אתה.” הוא אומר לרותם בבוקר. “כבר התחלתי לחשוב שאני מתחרפן.”
רותם מהנהן בחיוך מריר.
“תשמע…” הוא מחקה את עצמו. “'אני סוג של לובש את הבגדים של האקסית שלך ומסתובב איתם בדירה, סבבה?' משהו כזה?”
“סבבה.” אומר אורן.
“מה?”
“סבבה, אם אתה רוצה ללבוש את הבגדים שלה ולהסתובב איתם בבית, לך על זה. מה אכפת לי?”
רותם מביט בו בתדהמה.
“ברצינות?”
“מה אכפת לי?” עונה אורן. “כל העולם אולי ימות בקרוב, אם בא לך להתלבש בבגדים של האקסית הבת זונה שלי, מה אכפת לי?”
“באמת?”
“באמת באמת. לך על זה.”
עיניו של רותם נפערות כאילו הוא רואה למציאות אחרת. עולם אחר, עולם חלומי שדמיין את קיומו אך לא חלם להגיע אליו.
“בא לך? יאללה, לך לחדר, תעשה לי תצוגת אופנה.” צוחק אורן. “אל תתעלף לי פה. אני אפנה את הכלים, לך כבר.”
האופן שבו רותם נעלם מהמטבח מזכיר לאורן דמויות בסרטים מצוירים שנעלמות ומשאירות אחריהן ענן קטן.
חצי שעה אחר כך אורן מעיף את הברכיים באוויר, בזו אחר זו, מהר וגבוה מנסה להגיע ל80 כמה שיותר מהר. רותם יוצא מחדרו, נעול בנעלי עקב גבוהות ואדומות של קלואי ושמלה לבנה הדוקה.
“אלגנטי… מדי… לבוקר… בבית.” מעיר אורן תוך כדי קפיצה. “חוץ מזה… פצצה.”
נעלי עקב אדומות בוהקות, שמלת סטרפלס לבנה וקצרה חושפת ירכיים ארוכות ורזות.
“יש לך… פחות חזה מקלואי… יושב יותר טוב…”
ג'ינס קרעים, חולצה שקופה, סנדלי פלטפורמה.
“זה ג'ינס של קלואי?” מתנשף אורן.
“לא.” מחייך רותם. "אבל הסנדלים משלימים אותו.”
האאוטפיט האחרון להבוקר הוא שמלת מעטפת שחורה וקצרה ביחד עם סנדלי הפלטפורמה מקודם.
“קלאסי.” מודה אורן. “ריספקט.” ורותם זורח.
דפיקה בדלת ורותם מביט באורן בבלבול.
“השליח מהמכולת.” אומר אורן. “אני אפתח.” הוא מוסיף לנוכח מבוכתו של רותם.
“תודה. אני אסדר.”
רותם נעלם לחדרו כאשר אורן מכניס את הארגזים למטבח וחוזר כמה דקות אחר כך. מסימני ההסגר: מעולם לא קנה אורן מצרכים ביחד עם שותף, רק שבמכולת יש כזה לחץ על המשלוחים שעדיף לאחד הזמנות.
“אני כנראה עוד לא מוכן שאחרים יראו אותי ככה.” אומר רותם במבוכה.
“מובן.”
“שב, אני אסדר.” מתנדב רותם.
“אוקיי.”
אורן מכין לעצמו קפה בזמן שרותם, לבוש עדיין בשמלה השחורה והסקסית וסנדלי הפלטפורמה הגבוהים מסדר את הקניות. הוא שותה את הקפה ומוצא שעיניו בוחנות את גופו של רותם: רזה, ארוך, בהיר וחלק מתחת לבגדים ההדוקים. רותם מפנה אליו מבט לפתע ותופס אותו מביט בו אבל אורן רק מוריד באדישות את כוס הקפה ורותם הוא זה שמסמיק. ההפסקה נגמרה, הוא הולך להתחיל עוד סט.
“לא סתם אתה אוהב להסתכל עלי מתעמל.” הוא אומר בכפיפת הסמיכה החמישים.
“אולי.” עונה רותם לרמיזה הברורה. “לא ביררתי את זה לעומק.”
“עוד לא?” משתומם אורן ונעמד בקפיצה.
“לא.”
“אוקיי.” הוא מהנהן. “מפתיע.”
“אני לוקח את הזמן.”
“אין מה למהר, נראה לי.”
“ומה איתך?” מקשה רותם.
“מה איתי?”
“לאן 'נושבת הרוח' אצלך?”
אורן משתומם. “קלואי הייתה החברה שלי. אתה יכול להניח שזיינתי אותה על המיטה שלך, כשהיא לבשה את הבגדים שאתה לובש.”
“אוקיי.” מהנהן רותם ומוסיף: “וזה לא עושה לך כלום לראות אותי ככה?”
אורן מהסס. הוא לגמרי רגוע בשעות האחרונות.
“לא ביררתי את זה לעומק.” הוא מוסיף בחיוך.
וכמו קודם, הם נסוגים לנוכח המוזרות שנמסכה לאוויר. את ארוחות הצהריים שלהם הם אוכלים בנפרד ואחר הצהריים שומרים מרחק מנומס, אורן מחליט לנוח בחדר ולשחק במחשב וגם רותם נשאר בחדרו. הסלון נותר נטוש.
“רוצה לצפות בסדרה?” שואל רותם בקריאה מחדרו.
“סבבה.” עונה אורן. “ארוחת ערב עלי.”
והוא מתקלח בהתרגשות מוזרה ובהחלטה של רגע גם מתבשם. מוזר ללבוש פתאום ג'ינס וחולצת כפתורים אחרי כל כך הרבה זמן שהוא רק לובש בגדי אימון אבל זה גם נעים, מוסיף חגיגיות. בין החרדה והשעמום החגיגיות היא תוספת מבורכת.
אין זכר לרותם כשהוא נכנס אל המטבח. בתנועות של רווק מיומן שחי בין מסעדנים הוא מתקתק פסטה עם שמן זית ופטריות ומעשיר את התפריט עם סלט קפרזה גדול. ביחד עם יין שהביא מצ'ונגסאם לפני חודשיים יצא לו ערב איטלקי.
“האוכל מוכן.” הוא קורא.
“מיד.” נשמע קולו של רותם.
נקישות העקב מהמסדרות מקפיצות את הלב שלו לגרון.
“הולי קראפ.” הוא אומר למראה רותם.
רותם נועל נעלי עקב כסופות ושמלה שחורה-כחולה מיניאטורית המדגישה את רגליו הארוכות. הוא התאפר (במיומנות מרשימה) וכעת עיניו מעוטרות במסגרת שחורה ועדינה ושפתיו משוחות באדום בוהק אשר מזכיר לאורן מיד כמה זמן לא מצצו לו את הזין.
“יפה?”
“מאוד.” מודה אורן. “מאוד פאקינג יפה. אתה…”
הוא מהסס.
“מה?”
“אתה רוצה שאני… לא יודע… אפנה אלייך בתור בת? כאילו… הערב או משהו?”
רותם נעצר על עומדו, הבעת פניו שוב דומה לזו שעטה בבוקר, כמו ילד העומד על מפתנה של ארץ הפלאות.
“וואו… אה… כן?” היא אומרת. “מה יש לאכול?”
הפעם תורה של רותם להתפעם. הסלט והפסטה והיין והמפה הנקייה והכל חגיגי וחדש כל כך. כל כך הרבה דלתות נפתחו היום לפתע, דלתות שלא ידעה בכלל שקיימות בעולם הזה, דלתות למציאות אפשרית, מופלאה.
והם אוכלים מול הסדרה אבל אורן לא מאוד מרוכז. הוא חרמן ברמות וגם מבולבל וגם אם הוא יודע קוגניטיבית שיש אפשרות הוא לא בטוח שהוא יעז או רוצה לקחת אותה. ועוד יין ועוד נקישת כוסות וזמזום נעים פושה בגופו ומרגיע אותו, את הראש אבל לא את הזין. זה מתעקש לעמוד עכשיו, רעב ועקשן וכואב ושונא שאורן עושה בו ביד ואדיש לעובדה שאין אף בחורה באופק של הערב הזה.
“אני רוצה להודות לך.” אומרת רותם, רצינות מסוימת בקולה.
“כולה פסטה.” הוא מגחך.
“לא על הפסטה.” היא ממשיכה. “על זה שהיית מדהים היום. וקיבלת אותי והראית לי דרכים שלא ידעתי שקיימות.”
עכשיו אורן נבוך. רותם מניחה את ידה על ירכו ואומרת:
"האמת היא שבא לי לנשק אותך אבל יש לי הרגשה שזה יביך אותך, אבל למציצה, נראה לי, אתה לא תתנגד.”
ואורן לא מתנגד. לא יכול להתנגד. לא מחליט. לא חושב. הוא פשוט חרמן מכדי לדחות את המחשבה שהשפתיים הרכות והאדומות של רותם יפגשו את זקפתו וכאשר היא מחליקה את אצבעותיה אל קו המותניים של מכנסיו הוא פשוט מרים את ישבנו, מניח לה להפשיל ממנו את מכנסיו ולגלות בחדווה שלא לבש תחתונים.
“הזין הראשון שלי.” היא אומרת ומלקקת את הזין הזקור בהססנות. “מממ…”
ואז עדן. רותם גוהרת על מפשעתו של אורן ושפתיה הרכות עוטפות את ראש הזין ומוצצות אותו לתוך פה חם ורטוב ואוהב. אורן אוסף את שיערה הזהוב כדי לצפות בה מוצצת לו בגמלוניות, הניסיון שלה, כנראה, נובע מסרטונים במחשב בלבד. בחרמנותו הוא מניח יד על מחלפותיו הזהובות של רותם, יד כבדה וחזקה שנשלחת על ידי הזין הרעב כדי לוודא שהעונג לא יפסק. מצדה, לא נראה שרותם זקוקה לעידוד: היא מוצצת ומלקקת את הזין כאילו זה הדבר הטעים ביותר שטעמה מעולם, ראשה עולה ויורד עליו בהתלהבות, פיה מגיר שובלי רוק. באופן משעשע משהו, היא לא מסתפקת בהפשלת מכנסיו אלא גם מתירה את שרוכיו ומפשיטה אותו לגמרי מתחת לחולצה וכל זה מבלי להפסיק להניע את ראשה מעלה ומטה.
“זה מה שהייתי צריך.” הוא ממלמל, כמעט מופתע לשמוע את עצמו מדבר. הוא מביט בפניה הסמוקים של רותם המוצצת לו, מתענג על הפה הרך והרטוב ועל קולות הלעלוע הקצובים הבוקעים מפיה. רותם כורעת על השטיח למרגלותיו, מביטה בו בציפייה בפה מלא זין והוא מהנהן באישור ואז מכביד את ידו על ראשה זהוב המחלפות. עיניה נפערות בבהלה אך היא נכנעת במהירות, מניחה לראש הזין לפלוש למעמקי פיה. אורן נאנח בעונג ומשחרר אותה אחרי כמה רגעים, מניח לה לעלות לאוויר.
שניהם מתנשפים ואורן חש בטירוף גואה בו. חרמנות ופחד, דומיננטיות ורעב משולבים זה בזה לסגסוגת של פלדה לוהטת בעורקיו.
“הנה הנשיקה שלך.” הוא נוהם ואוחז בצווארה הצר של רותם, מקרב את פניה לפניו. לפני שהוא מצליח לעצור את עצמו או לחשוב על זה לשונו פולשת אל בין שפתיה, כובשת את פיה. הוא מבחין בעיניים הכחולות נפערות ולא מצליח להחליט אם זה הפתעה או בהלה או התרגשות אבל תכלס לא אכפת לו. רותם פה, והריח של השיער הזה מטריף אותו והוא לא זיין כבר יותר מדי ימים והוא נעול פה כמו טיגריס מאז תחילת הזמן או משהו והוא רעב, כל כך רעב. הוא הולך לזיין את רותם.
הוא מסתער שוב על רותם בנשיקה, זוכה למעט יותר שיתוף פעולה כאשר לשון הססנית נחלצת לפגוש את שלו אבל הוא לא מחכה.
“אני הולך לזיין אותך.” הוא לוחש לאוזן שמולו, חש בגוף העדין מתקשח בהתרגשות או חרדה.
“רגע…”
“ששש…” עונה אורן, אוחז במותניים הצרים ומסובב אותם עד שתחת קטן מתחכך בזקפתו הכואבת. התנשפות מבוהלת כאשר אורן הודף את הגב הצר מטה ביד שמאל, בימין מפשיל מעלה את השמלה המיניאטורית, חושף רגליים ארוכות ובהירות וחלקות.
“אורן… שניה…”
“אני הולך לזיין אותך, יפה שלי.” פאק, תחתוני קטיפה שחורים מחליקים מטה וחושפים ישבן לבן, חלק ובתולי. חור התחת נראה קטן והדוק אבל גם יבש מדי, הרוק על איברו הקשה לא יספיק לזיון שלם. מבט מהיר מגלה בקבוקון שמן זית שהביא לסלט נח בהישג יד ואורן שולח את יד השמאלית אל הבקבוקון, הימנית שומרת על רותם שלא תתרומם בעודה כורעת על הספה. שפריץ מהיר על חור התחת ועוד התזה של שרוך שמן על מלוא אורך הזין, משיחה מהירה עד שהזין חלקלק וקשה והוא מוכן, מצמיד את מטיל הבשר שלו לחור הקטן ומנגב במהירות את ידו המשומנת במכנסיים כדי שיוכל ללפות את המותניים הצרות בשתי ידיו.
“אני הולך לעשות ממך אישה הלילה, יפה שלי.” הוא נוהם. “ממש ממליץ לך להרפות.”
יבבת תבוסה נפלטת מבין השפתיים משוחות האודם ואורן חש ברותם מרפה את פי הטבעת בכניעה. הוא הודף את ראש הזין פנימה בכוח, אנקה בוקעת מתחתיו כאשר הוא מבקיע את דרכו אל התחת הלבן והבתולי.
“לא…”
“כן.”
“אז לאט… “
“בסדר, איזי. איזי.” מבטיח אורן, ידיו החזקות לופתות את הישבן הקטן באחיזת פלדה. לאט ונחוש הוא מבקיע את דרכו אל תוך התחת הענוג, אצבעותיו כמו ממסמרות את הישבן הקטן למקומו בעודו משפד אותו בניעות קטנות אך בלתי מתפשרות. היבבות של רותם מתרככות והגוף הקטן וההדוק נרפה מעט בעוד אורן כובש אותו ניעה אחר ניעה. כמעט חצי מהזין שלו כבר קבור בין גבעות הישבן העגלגלות אבל הוא רוצה ללכת עד הסוף, לכבוש את הגוף הנערי אשר תחתיו עד הביצים.
“יותר טוב?” הוא שואל לאחר כמה רגעים של שתיקה, שתיקה המלאה באנקות המתוקות של רותם ובהתנשפויות של של אורן הטוחן אותו בתנועות קצובות. הראש הזהוב נד באטיות וחיוך מתפשט על פניו של אורן.
זו כבר לא רק חרמנות פרועה ומשוגעת. זה מרגש כל כך לכבוש גבר אחר, הוא מבין. להתייחס אליו כאל אישה, זו הדומיננטיות האולטימטיבית וזה מפוצץ לו את המוח. הוא מגביר את הקצב, מתעלם מאנקותיו המתגברות של רותם מתחתיו ומתמקד בעונג הפושה בו כשהוא לופת את המותניים הצרים ודופק, עמוק וחזק. רותם לא נאבק או מוחה, רק מקבל עליו את הדין, נכנע לגבר החזק האוחז בו ובועל אותו ללא הפוגה, קשה ואדון וחלקלק.
סקרנות ממלאת את אורן והוא שולח את ידו הימנית אל מפשעתו של רותם. לרגע הוא נרתע כשאצבעותיו מוצאות את הזין הזקור אבל ברגע הבא הוא חוזר, מלטף בזהירות את הזין הקשה.
“נעים?”
“כן.”
"נעים לך שאני מזיין אותך בתחת ומביא לך ביד?”
הנהון מהיר.
“רוצה לגמור?” מתגרה אורן, ספק מלטף ספק מעסה את הזין הקשה בין אצבעותיו.
“כן.”
“רוצה לגמור לי ביד עם הזין שלי בתחת שלך?”
ולמרות הטיזינג של אורן, זה כבר יותר מדי בשביל רותם ובאנחה רמה היא מתחילה לגמור, משפיכה בידו של אורן. זה נרתע לרגע אבל לאחריו אוחז בזין הפולט בידו רווית השפיך ומאונן אותו במרץ, חלקלק וחמים ושמנוני ומטריף. בעצמו הוא כבר קרוב מאוד לשיא ובתוך כמה רגעים הוא מתנשף ורוכב על הברקים המתפרצים במורד גבו בעודו משגר נתז אחר נתז הישר אל התחת הקטן של רותם. מתנשף ונאנח הוא אוחז בישבן הקטן ומפמפם אותו בזרע בכמויות שמרגישות כאילו נאגרו נצח.
ואז מגיע המוזר. גם כי הם שותפים לדירה ולא משהו אחר וגם בגלל שאורן אף פעם לא ראה את עצמו… עם גבר. הוא מחליק מהתחת ההדוק של רותם, לוקח מפית נייר כדי לנגב את עצמו ואת רותם, ואז נעמד, לא בדיוק יודע מה להגיד.
“משכב זכר.” אומר רותם בשקט.
“כן… ככה קוראים לזה.”
“לא חשבתי שאני… אעבור את זה.” הוא אומר, קולו נשבר פתאום. “אעבור על זה.”
אורן מופתע.
“מה בדיוק חשבת שיקרה?”
רותם מושך בכתפיו. “אולי חשבתי שנעצור במין אוראלי.”
אורן נזכר במחאותיו של רותם אבל במקום חרטה הוא חש התרגשות. שוב התחושה המשכרת של לכבוש, להפוך גבר לאישה.
“עם הגוף הזה, אין סיכוי.” הוא אומר, מבטו סוקר ברעבתנות את גופו של רותם, ארוך ובהיר וחלק.
“אני הולך להתקלח.” ממלמל רותם.
אורן הולך לפנות את הארוחה. הוא מפנה את הכלים, שוטף ביד את מה שצריך וממלא מדיח. מוזר שרותם חשב שזה יגמר במין אוראלי אבל לבו של אורן הולם שוב והוא מתקשה. רעיון צץ במוחו.
הוא נוקש על דלת המקלחת הקטנה של רותם.
“מה?!”
“כשאתה גומר, תלבש משהו סקסי ובוא לחדר שלי.” הוא אומר, מקווה שהביטחון בקולו מסתיר את החשש וההתרגשות. “אתה ישן איתי מעכשיו.”
רותם לא עונה. המים זורמים.
“שמעת?”
“שמעתי.”
אורן מתקלח, מתבשם ושם מעט בושם ולוקח שפופרת ווזלין ליד לפני שהוא נכנס למיטה. במיטה הוא מחליף שבע תנוחות לפני שהוא בוחר ב"קורא בישיבה זקופה 'הזקן והים' עם שתי כריות מאחורי הגב".
מנסה לקרוא. מנסה להראות קוּל בעודו מקשיב בדריכות לנעשה בחדרו של רותם. הוא שומע מים? האם המים האלה באים מהחדר של רותם או מחדר אחר בבנין? יש את האבא והבת שגרים בצמוד אליהם, יש מצב שהמים באים משם?
שומע קולות מהדירה. דלת ארון נפתחת ונסגרת. רשרוש בד. תקרא, מטומטם, מה אתה כולך בסטרס כזה?מנסה לקרוא, כאילו קורא הוראות תחזוקה לקומביין בסינית. מה יש לו לפתוח ולסגור דלתות ככה, כוסאמק?
ואם הוא עוזב? האם אלה קולות של אריזה?
יד קרה נחה על לבו של אורן. אולי הוא הגזים עם השטויות והחרמנות שלו. אולי הוא הבריח את רותם עם האגרסיביות שלו. איזה מטומטם, נו. לאן הוא ילך עכשיו כשהכל קורונה וזה? שיתנצל? הוא מסמיק מכמה מטומטם שהוא היה, נסחף על איזה פנטזיה של מלך. מלך הגברים, מי ישמע. כולה מנהל מסעדה עם תואר בתחת שרק יודע להרים משקלים כבדים הרבה פעמים. "אתה בסך הכל בריון, אורן לוי" אמרה לו אז רונית המורה הכיתה ה' והמשפט הזה נשאר אצלו בתודעה מאז. מצאת לך מישהו להיות גבר עליו, יא אפס? לא פלא שקלואי עזבה אותך. במייל.
צעדים במסדרון והדופק של אורן עף. להתנצל? ללכת על "אתה רצית את זה?” בולע רוק ונשמע לו שכל הבנין שומע את זה. מרים את הסנטר, מוכן לענות להאשמותיו של רותם.
רותם נכנסת לחדרו לבושה במכנסונים כחולים מבריקים וחולצת טי אדומה, חזהּ שטוח וחמוד מתחת. שיערה הזהוב מסורק לשתי צמות רופפות והיא מאופרת קלות.
“זה הצד שלי?” היא שואלת בשקט ומצביעה על הצד הפחות מלא של המיטה.
“כן.” מקרקר אורן וממהר לכחכך בגרונו. “כן… זה הצד שלך.”
רווחה ממלאת אותו, מציפה אותו כמו שיטפון מדברי. רותם לא כועסת עליו. הוא לא פגע בה. מיד אחר כך הוא מתעורר שוב כאשר משמעות בואה מבהירה לו את העומד לקרות: היא באה כדי שיהפוך אותה לשלו. כדי שיחלוש עליה. ההתרגשות חזקה כל כך שלרגע הוא רואה כוכבים זעירים.
אבל תשלוט על עצמך, מטומטם. אל תהיה חרא.
הוא חושק שיניים ומתרחק מעט לצד שלו, לא יודע מה לעשות. הוא רוצה לגעת בה, הוא רוצה ללטף אותה, הוא רוצה להפוך אותו לאישה, שלו. הוא רוצה…
הרעיון פסיכי אבל כל הערב הזה פסיכי והוא ממהר לפעול לפני שיתחרט.
אורן מזדקף על ברכיו ומביט ברותם וזה מחזיר לו מבט של חשש והתרגשות. אורן כורע, זוחל לעבר מפשעתו של רותם, מוצא את זקפתו מתחת לבד המכנסונים התכולים. הוא מפשיל את הבד, פוגש בזין קשה ולא קטן רעב לקראתו. לפני שהוא או רותם מספיקים להתעשת, הזין בפה שלו.
זה נחמד. ממלאת המחשבה את ראשו של אורן בעודו מתרגל במהירות לטעם והמרקם הזר. אני מוצץ זין. הוא אומר לעצמו. וזה דווקא נחמד. לזין יש טעם בשרי ונעים והוא מלקק אותו בעודו מפנק אותו בשפתיים רטובות. ככה הייתי רוצה שימצצו לי: עמוק ורטוב ומפנק ולשון.
אורן מרים מבט לעבר פניו של רותם וכמעט פורץ בצחוק למראה התדהמה שעל פניו. נראה שרותם כל כך בהלם שהוא בקושי נהנה מהמציצה המושקעת שהוא מקבל. לפחות הזין שלו לא מהסס והוא זקור וקשה בפה של אורן, ממלא אותו באופן נעים.
אוקיי, אם כבר אז כבר. אורן מתרכז ואז צולל עמוק, חש בראש הזין מחליק מעבר לבית הבליעה שלו אל פתח הגרון. תתרכז. תתרכז. אתה יכול. מעיף מבט מעלה ונהנה לראות את ההלם על פניו של רותם מתחלף בהבעת עונג טהור לנוכח הגרון הצר הלופת את ראש הזין שלו. יֶה בייבי, ככה עושים את זה הוא חושב ומגניב לשון רברבנית ללקק את חלקו התחתון של הזין בפיו, ואז עולה מעלה לנשום אוויר אבל באיטיות, “נשלט" כמו שקוראים לזה באימוני כח.
הרוק ניגר על איברו של רותם ובמורד הביצים ואורן שולח אצבע אל פי הטבעת שלו ומחליק פנימה בחסות החלקלקות. הוא ממשיך להניע את ראשו מעלה ומטה על איברו הזקור של רותם, תוך שהוא בועל אותו באצבעו חלקלקת הרוק. המחשבה על רותם כורע שוב על ארבע ומקבל ממנו זין מגעישה את הדם בעורקיו. אני אהפוך אותו לאישה ואזיין אותה.
שרעפי החרמנות של אורן נקטעים כאשר רותם נאנח ומתנשף והוא חש במליחות הסמיכה נפלטת לתוך פיו. לא cool, בנאדם. הוא חושב ופולט את הזרע בשקט אבל בלי דרמה; רותם עוד בתול והוא ילמד, חבל לבאס אותו באיזו התפרצות נזעמת עכשיו. עכשיו הוא מלווה אותו בשיא שלו, מאונן לו בעודו נאנח ומתנשף ומציף את פיו של אורן בזרעו.
“תודה.” ממלמל רותם. “תודה, זה היה מדהים.”
אורן מחייך ומזדקף על ברכיו, זוחל לעבר שפופרת הווזלין שניצבת לצד מיטתו.
“בכיף.” הוא אומר ולוקח את השפופרת. “עכשיו תורי.”
“תראה, בקשר לזה…” ממלמל רותם אבל אורן מתעלם ממנו. הוא אוחז ברגליו החלקות ומעמיד אותו על ארבע בסדרת תנועות נחושות, איברו רעב לתחת הלבן והנשי שמתחתיו. הוא תוהה אם רותם תמיד ימחה ככה כשהוא יקח אותו, חזק ורעב, ויהפוך אותו לאשה שלו. בינתיים זה סקסי הוא חושב כשהוא מחליק לתחת הנערי, משפד אותו בתנועות גסות וחלקלקות ווזלין. רותם קוברת את פניה בכרית ומתמסרת לו מניחה לו להשתמש בה כבחורה ונאנחת אל הכר.
כמו שחשב, איברה של רותם קשה כמה רגעים לתוך הזיון. היא לא יכולה לראות את החיוך המתפשט על פניו של אורן כשהוא בועל אותה, קובר את איברו בישבנה עד הביצים כמעט. אורן אוחז במותניים הצרות, מתענג על מראה הזין שלו המחליק בין פלחי העכוז הקטנים, על הטבעת האנאלית הצרה והחמדנית המעסה את איברו בלחיצה חלקלקה ומענגת ועל אנקותיה העדינות, הנשיות של רותם. כשאני מזיין אותה, אני הופך אותה לזה. לבחורה. וזה מה שהיא רוצה. אולי.
רותם מתקשה שוב ואורן חש בה מנסה לחכך את זקפתה בכרית בעודה נטחנת. חרמנית אחול בלוע, זאת. הוא משתדל להיות קשוב לתנועותיה וכאשר הוא חש שמצאה את התנוחה המושלמת לחיכוך של איברה הוא נשאר בתנוחה ובקצב שלו, מניח לה למצוא את העונג שלה בעודו משפד אותה בתנועות קצובות. בחוץ שקט מוזר, דממה של עיר שנעלמה מאחורי דלתות של חרדה מתגברת. אבל פה החיים מפכים; המיטה חורקת לפי קצב הזיון ואנקותיה המתוקות של רותם מלוות אותה, בכל פעם שאורן ננעץ בתחת הקטן והנערי, מחלפותיה הזהובות מרקדות.
כשהיא מתחילה לגמור, רותם שוב מתנשפת ונאנחת בקול גבוה, הנשיות שלה משתחררת כמו ציפור כחולה ומופלאה המעופפת בחדר. אשכרה מולטי אורגזמית חושב אורן בגיחוך, בעצמו קרוב לשיא. או חרמנית ברמות על. הוא מוסיף עוד ווזלין וממשיך לרכוב עליה, גבה הבהיר מתנקד באגלי זיעה, איברו מחליק אל התחת ההדוק באוושות קטיפתיות. כשהשיא שלו מתגבר הוא מאיץ את הקצב, נותן לה פיניש מהיר וחזק וגברי עד שהוא מתפוצץ לה בתחת, הודף את פניה אל הכרית בעודו ממלא לה את התחת בשפיך מהביל.
הם לא ישנים כפיות, יש גבול. אבל המוזרות חלשה יותר והם אומרים לילה טוב אחרי המקלחת. וכאשר אורן מתעורר באמצע הלילה ושומע את הנשימות של רותם לידו זה נעים. והוא כמעט מחבק אותה אבל מתבייש.
ואווו, לא חשבתי שאני אוכל ככה להתחרמן מלקרוא על שני גברים.
וואו. ההבניה של הסיפור, שתילת הרמזים בתת מודע, כתוב נהדר.
תודה דור, על כך שאתה עוזר לי קצת בתקופה הזו, תודה לך.
זה היה מדהים.
"כשהשעון מעיר אותו הוא מרגיש ששנתו הייתה טרופה. מה הקטע עם זואי שמסתובבת במסדרונות?"
קצת אחרי המחשבות על אבא פולינה. צריך להיות קלואי.
חוץ מזה הסיפור כתוב טוב כרגיל, גם אם מאוד… מאתגר… בשבילי.
סיפור נהדר, התפלק לך 'זואי' במקום 'קלואי' הציורים השתפרו ומבחינתי מוסיפים לסיפור, אני אוהב את הפורמט ההיברידי
עם הסגר בבני ברק , זה הזמן לשלוח את אמא של רותם ואת אחותו לבידוד בתל אביב כי שם הרבה יותר בטוח….
לעזאזל. אזהרת סיפור "מין בין גברים" היתה עוזרת. חיכיתי לקלואי חצי סיפור, עד שהבנתי שהיא לא תבוא, והיא גם לא תצלצל…
סיפור מושלם, התמונות מוסיפות (למרות שלא דימיינתי את אורן נמוך אבל הוא עדיין גבר) והסיפור מתפתח טוב. מחכה לעוד סיפורי שותפים / אחים לפלוגה / מתאמנים במכון ותגליות גבריות שכאלו
אחד הטובים שלך!
תודה, היה כיף גדול לכתוב אותו.
וואוו ! איזה סיפור מהמם ומחרמן!!!
לא הפסקתי לדמיין את עצמי במקומך.. אתה כותב ממש יפה ואמיתי!!
מת לקרוא עוד סיפורים שלך…
loveanal@walla.com