כמחווה
לעם המבודד בציון את סיפורי הקורונה אפרסם
מיד ובחינם.
תהנו.
======================================================
19.1.2020
קלואי דלוקה. הדופק לא נרגע. מהקומה ה23 במגדל היא צופה על תל אביב, חשה כמה היא קרובה להשיג את הפרס שלה: היאנג צה. חצי שנה בחברה הזאת, סטארטאפ עם פתרון ייחודי לטיהור מי נהר באמצעות אצות והיא כבר הביאה להם את העסקה הזו עם רשות המים של היאנג צה במחוז חוביי.
לקלואי יש קילר אינסטנקט, את זה היא שומעת מאז שנה ב' בתואר. היכולת להינעל על עסקה ולא לשחרר. ועכשיו, ממרומי הקומה ה23 היא מריחה דם במים וכמו כריש היא שוחה בעוצמה מלאה אל מקור הטעם.
יועד המנכ"ל נכנס אל החדר. הוא נראה עייף. המצב הבריאותי שלו לא משהו, אומרים, אבל המוח שלו עדיין חריף.
“מה נשמע, גברת עמר?” הוא אומר.
“מצוין.” היא חושפת שיניים מושלמות. “Do we have a green light?”
“תראי…” הוא נאנח. “יש עכשיו דיבורים על ה… קורונה הזה.”
“אוי, נו. גם אתה?! It's only a flu. אתה מבין מה זה אומר לקבל את היאנג צה?! מה זה יעשה לשם שלנו בעולם?”
“אני לא רוצה לסכן אותך.”
“אני לא ילדה קטנה, אני רק נמוכה.” עונה קלואי, עושה שימוש נדיר בהומור. בדרך היא שומרת אותו רק לריכוך מתנגדים בעסקאות.
יועד מהסס, נראה שכואב לו. משהו בה קורא לה להניח לו אבל היא מתעלמת. יש דם במים, יש כסף על הרצפה, במעבדה הבטיחו לה תוצאות טובות על בסיס דגימות המים שהביאה להם ואין מצב שהיא פשוט משאירה את הפרס על שולחן והולכת כי לאיזה סיני יש שפעת או ליועד כואבת הבטן או משהו.
יועד נאנח.
“קלואי עמר,” הוא אומר לבסוף. “אני יכול להגיד לך 'לא'?”
קלואי משגרת אליו חיוך מסנוור.
“You won't regret it, boss!”
“אני מקווה שגם את לא.”
20.1.2020
רק בקשה אחת הייתה לה מיועד: שלא ישלח איתה את בוסי. יש להם שני מהנדסי מכירות: ראסל האוסטרלי – צעיר, חתיך, מקסים ובוסי – לא צעיר, לא חתיך וממש לא מקסים.
“בוסידן לא יטוס איתך.” הבטיח לה יועד. “ראסל יעלה על הטיסה שלך בביג'ינג. לא שאני לגמרי מבין את האנטי שלך, אבל מכיוון שראסל כבר 'בסביבה' ביקשתי ממנו להצטרף אלייך. הוא כבר ידאג למתורגמן.”
לא מבין את האנטי שלה, עלק. בוסי, שנראה כאילו היה איש שליחויות שנקלע למשרד בטעות היה מבוגר, מיושן ובאופן כללי ייצג עבור קלואי את הדימוי המושלם למי שבחר ברוב הבחירות הגרועות בחיים. גר ביבנה, ריבונו של עולם. רווק זקן שמתלבש כמו חוטב עצים. שעיר. שמנמן. רק מלמנות את כל המגרעות האלה בא לה להקיא. כשהיא וראסל נכנסים לחדר יש חשמל באוויר. בוסי סתם עומד כמו עץ ושותק, מדבר רק אם פנו אליו וגם אז עם הדיבור האיטי שלו שבא לה לטלטל אותו. איך יועד לא מבין את האפקט של שניהם נכנסים ביחד לפגישה? היא קטנה, פטיט, יפה (את זה היא יודעת טוב) ומתוחכמת והוא… כאילו מתאמץ להבין מה קורה סביבו, כאילו הכל קורה לו מהר מדי. קלואי נבוכה רק מהמחשבה על לפגוש לקוחות איתו. זה שהוא הולך עם יועד כבר 12 שנה לא עושה אותו מהנדס מכירות טוב.
עומדת בתור לצ'ק אין בנתב"ג וחורשת על המחברת שלה. כמו תלמידה לפני מבחן היא כותבת במחברת הכל. נתוני זרמים, טמפרטורת מים, חומציות, תקנות אקולוגיה של מחוז חוביי, שמות כל האנשים מטעם רשות המים של היאנג צה וכל פריט מידע שהצליחה לדלות עליהם. כרגע היא על ציפרלקס, חברה הטוב מאז כיתה י"ב אבל לפני הפגישה היא לא תיקח כדי לבוא נטורל. לבוא חדה.
מישהו נוגע בכתפה והיא קופצת מההפתעה.
בוסי.
לא-לא-לא-לא-לא-לא-לא-לא לא בוסי לא בוסי לא. ראסל, לא בוסי.
“מה קורה, עמור?” הוא מחייך.
כל השליטה העצמית שלה מגויסת עכשיו. הלסתות נחשקות עד חריקה, הציפורניים ננעצות באגרוף עד זוב דם. אל תצרחי.
“בוסי.” היא אומרת בחיוך שהיה דומה לזה שהיה יוצא לה אם הייתה דוחפת אצבעות לשני קצוות פיה ומושכת לשני הצדדים. “לאן אתה טס?” היא מוסיפה, בתקווה פתאומית שהוא פה במקרה. אולי הוא טס למקום אחר.
“איתך, לסין.”
“אבל חשבתי שראסל…”
“אפנדציט.” הוא אומר באטיות. “בפוקס הצליחו למצוא לי מקום על הטיסה. אומרים שאנשים מבטלים עכשיו טיסות לסין בגלל הקורונה.”
“זאת רק שפעת, ג'יזס.”
פאקינג בוסי. בא לה לצרוח.
21.1.2020
הנחמה הקטנטונת שלה הייתה שבגלל שהוא הצטרף אליה מאוחר, בוסי לא ישב לידה בטיסה לבייג'ינג והיא כמעט הצליחה להרגע ולנמנם במהלכה.
את ההלם היא קיבלה בשדה התעופה.
מסכות. מסכות פנים בכל מקום. מבטים עוינים ופחד. התנועה לכיוון השער למטוס היוצא לווהאן הפכה דלילה יותר ויותר ככל שהתקרבו אל השער וכאשר הגיעו אליו מצאו שרק עוד שלושה אנשים מחכים שיפתח. שלושה סינים עם מסכות פנים שהביטו בהם במבטים מוזרים.
“תראה איזה פרימיטיבים.” היא אומרת לבוסי בקול רם. “דיקור ופנג שואי, רוחות משפחתיות והיסטריה מאיזו שפעת. פלא שהיפנים כיסחו אותם במלחמת העולם השנייה?”
בוסי ניגש אל הדיילת ומדבר איתה וקלואי מבחינה שזו מנסה להתרחק מהזר המגודל.
“טוב, נראה שהם לוקחים ברצינות את השפעת הזאת. היא אומרת שיש דיבורים על עוצר.”
קלואי מצחקקת.
“עוצר? אם יש דבר אחד שהסינים אוהבים יותר מלירוק ברחוב זה כסף. נראה לך שהם יעשו עוצר על… מה, כל סין?”
“אולי רק על ווהאן?”
“בוסי, זאת עיר של 12 מיליון איש! מה נראה לך, שזה יבנה? איך אפשר בכלל לעשות עוצר על 12 מליון איש?”
“אולי הסינים יכולים? הדיילת אמרה שהיא ממליצה לנו לחזור.”
קלואי ממצמצת כאילו לא הבינה את דבריו.
“לחזור? לאן?”
“לתל אביב.”
כמה שהאיש הזה מטומטם לפעמים לא נתפס אצלה. איך אפשר לחזור לתל אביב בלי שאפילו ניסו לסגור את העסקה?! היא נושמת נשימות עמוקות, מרגישה את הציפרלקס חורק בתפרים.
“לא חוזרים לשום תל אביב.” היא אומרת לאט. “יש לנו פגישה מחר בJingcui Huanyi Hotel ואנחנו נהיה שם ונסגור את הפיילוט. לא חוזרים לשום תל א-פאקינג-ביב. איך בכלל דיברת איתה, היא מדברת אנגלית?”
“לא, סינית.”
“אתה מדבר סינית?!”
“לא משהו, HSK4 אבל הסינים מתים על זר כמוני שיודע קצת לדבר אז הם ממש מתאמצים להבין אותי.”
משהו מפחיד אותה פתאום והיא שואלת: “ראסל היה אמור לדאוג למתורגמן, דאגת לזה?”
“אף אחד לא אמר לי כלום.”
פאקינג בוסי. בא לה לצרוח.
22.1.2020
כשהם נוחתים בווהאן לפנות ערב היא מקבלת הודעה מהמשרד שהפגישות התבטלו. במונית בדרך למלון היא מתקשרת לכל מי שהיא יכולה בארץ אבל התשובה זהה: הפגישות עם הפקידים התבטלו. עד שהם מגיעים למלון היא כבר גמרה חצי סוללה בשיחות נזעמות והמתנה שאנשים ירימו את הטלפון. אבל תוצאה זהה. אין פגישות.
קלואי זועמת. בא לה להכות את בוסי. כל מילה שהוא מוציא מהפה גורמת לה לרצות לנקר לו את העיניים. כל שתיקה סטואית שלו מביאה לה את הסעיף. היא רוצה לרצוח אותו על זה שלא דאג למתורגמן. בטוחה שהוא מזיק להם כשהוא מדבר בגמגום בסינית במבטא עברי עם פקידי הקבלה. רוצה… רוצה לצרוח.
הסבל עטוי המסכה לוקח את המזוודות שלהם ומוביל אותם לחדרים שלהם. שני חדרים צמודים מעל הרחוב, מחוברים בדלת מקשרת אותה קלואי מקפידה לנעול מיד. היא נשכבת על המיטה, קוברת את הפנים בכרית וצורחת. לעזאזל, זה היה כל כך קרוב. סינים מזדיינים עם שפעת מזדיינת ומסכות מזדיינות.
פאקינג סינים.
23.1.2020
דפיקות בדלת.
קלואי פוקחת את עיניה. השעה שש לפנות בוקר.
“Who is it?” היא קוראת.
“בוסי.”
“מה אתה רוצה?”
“עומדים להטיל עוצר.”
“מה?!”
היא מסתדרת ופותחת את הדלת.
בוסי. עוצר.
“החל מעשר בבוקר יוטל עוצר על ווהאן.”
“מה זאת אומרת 'עוצר'?”
"אי אפשר יהיה לצאת מהעיר. לא רכבות, לא אוטובוסים, לא מטוסים. זאת ההתחלה. אולי גם יאסרו על כל תנועת רכבים.”
“זה טירוף.”
“זאת ספרטה.”
“מה?!”
“בדיחה. זה סין. הם עושים מה שנראה להם נכון. את רוצה לעוף מפה?”
“לא.”
בוסי זוקף גבה.
“יותר טוב ככה.” היא אומרת באומץ. “ככה אנחנו יכולים ללכת לפגוש את הפקידים האלה והם לא יוכלו להתחמק.”
“אני לא בטוח שזה יעבוד ככה.”
“תסמוך עלי.” היא אומרת בבטחון של מהמר עם יד גרועה.
בוסי מושך בכתפו.
“מכיוון שאין שעה לפגישה, רוצה לאכול ארוחת בוקר ביחד אם חדר האוכל פתוח?”
“לא, אני רוצה להיות לבד כשאני אוכלת. לחשוב.”
בוסי מהנהן.
25.1.2020
בוסי יושב בחדרו וקורא. את קלואי ראה מעט מאז שהודיע לה על העוצר. מכיוון שאין להם פגישות אין ממש לו"ז אז הוא חופשי לעשות כרצונו. כאשר ניסה לטייל ברחוב סילקו אותו שוטרים בחזרה למלון. הוא הודיע לעדני, הבוס שלו, מה קורה אבל חוץ מזה וקצת לקשקש בצ'ט עם אחיו אין לו המון מה לעשות. שוכב בחדר וקורא.
אמנם הוא לא נפגש עם קלואי אבל הוא שומע אותה. פוסעת בקוצר רוח בחדרה, עקביה נוקשים בזעם על הרצפה. לפעמים צועקת. כמה פעמים היה נדמה לו שהיא דופקת על הקיר או על הדלת. היא יכולה להיות עצבנית הקטנה הזאת. קטנה ולוהטת, יש להודות. היא מקצוענית מחוד הנעל ועד לקצה השיערות אבל קלואי עמר היא בהחלט חתיכת כּוּס ראויה להתכבד, אם כי ברור שלא עבור מישהו במעמדו. היא תבחר בסוף באיזה חתיך. מוצלח. שאפתן. מישהו במעמדה. והוא, בוסי, רק יביא עליה ביד במקלחת. ככה עובד העולם.
דפיקה בדלת.
בוסי נאנח וקם מהמיטה לפתוח את הדלת. קלואי עומדת שם, זועמת כרגיל.
“מצאת משהו?” היא שואלת.
יש לה איזו פנטזיה שבוסי עם הסינית השבורה שלו יצליח למצוא קשר לפקידים ממשלתיים שלא רוצים לדבר איתה.
“לא. הם לא עובדים, קלואי. אסור להם. הם מפחדים מהממשלה שלהם, זה לא ישראל פה.”
היא נדה בראשה, ספק אם שמעה אותו.
“נגמרה לי החבילה ואני לא יכולה להתקשר יותר. הויפי חרא. אני נחנקת פה. בא לי להרוג מישהו.”
“בדרך כלל בא לך להרוג מישהו.”
משהו שמזכיר חיוך חולף לרגע על פניה היפות.
"רוצה להיכנס?” הוא מציע.
“מה זה יעזור?”
הוא מושך בכתפיו.
“צהרים אכלת?” הוא שואל.
“אני מעדיפה לאכול לבד.”
"בשביל לחשוב.” הוא אומר.
“כן.”
“טוב. אני פה אם תצטרכי אותי.”
“בשביל מה?”
היא מסתובבת והולכת לחדרה ואת טריקת הדלת שלה הוא שומע גם דרך הקיר.
28.1.2020
בוסי מצחצח שיניים בבוקר כאשר נשמעת דפיקה בדלת. הוא שוטף את הפה ופותח את הדלת. קלואי.
“אכלת כבר ארוחת בוקר?” היא שואלת.
הימים האחרונים שינו אותה. פחות זעם, זה בטוח. אבל בכל זאת הוא מופתע קצת.
“עוד לא.”
"מתי אתה יורד?”
בוסי מבחין בפתק בסינית על הרצפה, כנראה נתחב בלילה מתחת לדלת. הוא נאבק בסימנים עד שהוא אומר: “נראה לי שאין ארוחת בוקר.”
“מה?!”
“הם יביאו מנות לחדרים בשמונה.”
“למה?”
“בטח רוצים למנוע התקהלות.”
“אז… רוצֶה לאכול… ביחד?” היא שואלת בנימה שלא שמע ממנה עד כה.
“בשמחה.”
“אוקיי.” היא אומרת ויוצאת מהחדר. הפעם אין טריקת דלת.
“מאיפה השם 'קלואי'?” הוא שואל כשהם אוכלים בחדרו על שולחן זוגי מאולתר.
“נולדתי וגדלתי במיאמי.” היא אומרת. “ההורים שלי ישראלים, הקימו שם רשת של ג'ינסים ופאשן.”
“נולדת במיאמי? יש לך דרכון ישראלי.”
קלואי מסמיקה.
“למעשה נולדתי בישראל אבל ההורים שלי עברו כשהייתי תינוקת.”
בוסי מושך בכתפיו.
“אנחנו צריכים לחזור לארץ.” היא אומרת. “אני נטרפת פה.” הוא מבחין עכשיו שהיא נראית חיוורת מהרגיל. לא מאופרת. ציפורניה, העשויות בקפידה בדרך כלל אכולות מעט.
“אי אפשר.” הוא אומר בצער.
“למה לא?”
“עוצר, קלואי Amour.”
“זה עמר.”
“כן, זה מצחיק אותי לקרוא לך קלואי Amour.”
הוא מצפה לראות את הזעם וקוצר הסבלנות המפורסמים שלה אבל הם לא מופיעים. היא נראית פתאום… אנושית. כמעט פגיעה. רק אתמול בלילה הביא ביד עליה, ועכשיו… מעניין. הזין שלו מתקשה.
“אנחנו פשוט נחכה כאן עד שיגידו לנו שאפשר ללכת.” הוא מסביר.
“זה כמו כלא.”
“קצת. כלא עם שירות חדרים.”
“אני נחנקת פה, בוסי. לא יכולה לנשום. זה כלא. נגמרו לי הבגדים הנקיים.”
“תכבסי.”
“נגמר לי הציפרלקס.”
“רואים.”
“מה?”
“הציפורניים שלך.”
היא מביטה בהן באשמה.
“אני מפחדת. אני משתעממת. אני נחנקת, בוסי.” היא מודה.
“מבאס.”
“מה אפשר לעשות?”
בוסי מעיף מבט אל המיטה הרחבה.
“מה?” היא שואלת ואז פוערת את עיניה.
“חרדה, שיעמום… הנה הפתרון.”
“נראה לך?!” היא מזדקפת, לובשת במהירות את חליפת הזעם האהובה עליה כל כך. "נראה?! לך?!”
בוסי משך בכתפיו.
“לא חייבים.”
“איכס…” היא רועדת. “איכס… איכס… איכס… שתיגע בי?! נראה לך?!”
קלואי ניגשת את הדלת, פותחת אותה וסוגרת אותה בטריקה. ואז פותחת את דלת חדרה וסוגרת גם אותה בטריקה. וצרחות. ודפיקות על הקיר.
בוסי מפנה את הכלים ומניח אותם מחוץ לדלת ואז חוזר אל המיטה, לקרוא.
אבל הזעם הנוכחי חלש יותר מאלו שלפניו; במהרה היא נרגעת ושום קול לא נשמע מחדרה. את ארוחת הצהריים הוא אוכל לבד אבל בערב היא דופקת על דלתו, בידה מגש ארוחת הערב.
“הי.” היא אומרת בקול קטן.
“ערב טוב.”
“אפשר… לאכול איתך?”
“בטח.”
הם מארגנים את השולחן ואוכלים בדממה.
“מתים מהמחלה הזאת, הא?”
“אלפים.” הוא אומר. בבוקר פיענח כמה כותרות בעיתון מהלובי.
“אלפים? באמת?”
“בכל סין. בחוביי כמה מאות.”
“אני מפחדת, בוסי.”
“זאת לא 'רק שפעת'.”
“ממש לא.” היא מודה. “מה יהיה?” היא תולה בו את עיניה הגדולות, השחורות.
“יהיה טוב.” הוא אומר בבטחון.
“באמת?!”
“אנחנו צעירים. את לפחות. בריאים פחות או יותר. נחכה פה עד שיגמר ונחזור הביתה.”
“ואם נידבק?”
“אז נחלה ונבריא.”
“ומכל הנסיעה הזאת לא יצא לנו כלום?”
הוא חושב רגע ואז אומר:
“תראי, לא בכל יום יוצא לי לזיין מישהי כמוך. אי אפשר לקרוא לזה 'כלום'.”
“נו מה יהיה?!” היא מתעצבנת שוב וקמה בזעם. “למה אתה חייב להיות מגעיל?”
“אני רק אומר מה יהיה.” הוא אומר בפשטות.
“אתה מגעיל.” היא אומרת ובוסי מושך בכתפו.
טריקת הדלת פחות דרמטית הפעם. בוסי מתקלח, מאונן על קלואי הלוהטת פשוקה מתחתיו, קטנה והדוקה ויפה, קורא עוד קצת ומכבה את האור.
28.1.2020
בבוקר בוסי מתקלח מקלחת ארוכה; הוא תמיד אוהב לבזבז מים במדינות אחרות, חסכים של מי שגדל במשמעת מים ישראלית. אחר כך הוא מתגלח ומצחצח שיניים ומחכה לדפיקת הדלת של החדרנית או מי שמביא את ארוחות הבוקר. כשנשמעת הנקישה בדלת הוא ממתין כמה רגעים, אוסף את המנה שלו ונכנס לחדרו. המנה של קלואי עדיין מול דלתה.
רבע שעה לאחר מכן נשמעת דפיקה נוספת בדלת. הוא קם ופותח את הדלת, מוצא שם את קלואי. להפתעתו היא לבושה ומאורגנת עם מזוודה.
“אני זזה מפה.” הוא אומרת. היא רועדת ולמרות האיפור נראה שלא ישנה הלילה.
“לא יתנו לך.”
“שינסו לעצור אותי.”
“אני מאמין שהם ינסו.”
“שלום.”
“להתראות קלואי.”
בוסי חוזר לגמור את ארוחת הבוקר שלו ומפנה אותה מחוץ לחדרו בצורה מסודרת לפני שהוא נשכב על המיטה לקרוא. לאחר כחצי שעה הוא שומע המולה מבחוץ. צעקות. קלואי. צעקות בסינית.
להתערב או לא?
היא פסיכית, והיא יורדת מהפסים עוד יותר.
אתם עובדים ביחד, שני ישראלית בחו"ל והיא צריכה עזרה.
היא אוכלת את מה שהיא בישלה.
בסוף הוא פותח את הדלת ומוצא את קלואי צורחת על עובד מלון ושני שוטרים סינים שנראה כאילו מתכוננים לעצור אותה, אחד מהם כבר אוחז בידיו אזיקים. חייב להתערב מהר.
“קלואי!” הוא נובח עליה והיא משתתקת.
בסינית הרצוצה שלו, בוסי מסביר להם שהיא המזכירה שלו ושהוא מתנצל ושהוא מבטיח שזה לא יקרה יותר. עובד המלון מסביר שהיא ירדה ללובי וצרחה שיזמינו לה מונית וקיללה והתנהגה באופן מביש.
“אני רוצה לעוף מפה!” היא מסננת, שיערה סתור ועיניה רושפות. לפחות היא לא צורחת.
“הם יעיפו אותך לכלא ושם תחטפי קורונה. זה מה שאת רוצה?” הוא עונה בחזרה וקלואי משתלטת על עצמה, בקושי רב.
בוסי מנסה לומר שהוא יהיה אחראי עליה אבל בגלל דלות השפה והלחץ נאלץ לומר להם שהוא יהיה אבא שלה והיא תהיה ילדה קטנה. הדופק שלו רץ והוא קד להם בנימוס קדחתני וחוזר שוב ושוב על המשפט השבור הזה, מקווה שיניחו לה. כמה מערביים ישרדו מעצר בכלא סיני בזמן מגפה?
השלושה משוחחים ביניהם מהר יותר ממה שבוסי מסוגל לחלום להבין. נראה שאיש המלון מת להעיף אותה אבל בוסי מנחש שהשוטרים לא ששים לזה, ולו רק בגלל הניירת הכרוכה במעצר של נתין זר.
לבסוף עובד המלון מהנהן בזעם ושוטף את בוסי הקד עדיין במפל של מלים נרגזות. רווחה ממלאת את בוסי כשהוא רואה שהאזיקים חוזרים לחגורת השוטר.
“ויתרו לך. הפעם.” אומר בוסי.
קלואי נדה בראשה ופונה להיכנס לחדרה אבל איש המלון פולט משהו מהיר וחוסם את דרכה. אחר כך הוא מוסיף משפט ומצביע על חדרו של בוסי. בוסי נאלץ לשאול אותו כמה פעמים כדי לוודא שהבין.
“את באחריות שלי. הם רוצים שתגורי איתי עכשיו. אסור לך לעזוב את החדר שלי או שיעצרו אותך.”
“מה?!”
“הם ככה מלעצור אותך עכשיו,” הוא מסנן. “אני ממש מציע שלא תעשי שטויות ותיכנסי לחדר שלי בלי בלגן.”
קלואי מאגרפת את ידיה הקטנות עד שהוא שומע קולות פקיקה רמים ולרגע הוא חושב שהיא עומדת פשוט להתפוצץ שם במסדרון או להתנפל בציפורניים שלופות על אחד השוטרים. אבל אחר כך היא מהנהנת ונכנסת לחדרו, לא לפני שהיא מסננת: “תביא לי את הדברים מהחדר.”
עשר דקות אחר כך בוסי יושב על כיסא בחדרם המשותף, הדופק שלו עוד לא ירד לגמרי והוא מתאמץ להסדיר את הנשימה.
“זה היה קרוב.” הוא אומר לבסוף. “ממש קרוב.”
“זה היה ממש קרוב שהייתי רוצחת אותם. מה אמרת להם?”
“שאת המזכירה שלי ושאני אחראי עלייך.” הוא מספר לה שלמעשה רק מלמל שהוא יהיה כמו אבא שלה והיא כמו ילדה שלו, אם תדע כמה דלה הסינית שלו זה רק ילחיץ אותה עוד יותר.
הצחוק שלה רם, שבור היסטריה אבל לבוסי לא אכפת. הם היו עוצרים אותה הוא לא היה סולח לעצמו.
“אני המזכירה שלך?”
“הייתי צריך למכור להם משהו שהם יכולים לקנות.” הוא מושך בכתפיו. “אלתרתי. זה עבד.”
“המזכירה שלך, ג'יזס פאקינג קרייסט.”
בשעות הבאות בוסי מתחיל להתחרט על שהכניס אותה לחדרו, אם אכן הייתה לו ברירה בנושא. כל מה ששמע מעבר לקיר מתרחש עכשיו מולו: קלואי פוסעת אנה ואנה בחדר, ממלמלת ומתוסכלת, לביאה בכלוב. היא צופה אל הרחוב, מכרסמת אצבע או ציפורן, ניגשת אל דלת היציאה מהחדר, לא פותחת אותה, חוזרת פנימה. נשכבת על המיטה, לוקחת את הטבלט שלה, מגלה שעדיין אין אינטרנט אלחוטי או שיש אבל הוא כל כך גרוע שקשה להבדיל ואז קמה שוב ממקומה וחוזרת לחלון.
“הוציאו מישהו באלונקה.” היא אומרת בשלב מסוים. “או מיי גוד, הפנים שלו מכוסות. הוא מת, בוסי.”
“את לא יודעת ממה.” הוא עונה לה מהכיסא שלו.
“מקורונה, ממה אתה חושב?!” היא רושפת לעברו. בוסי מושך בכתף. כשהיא עומדת ליד החלון הוא נהנה להסתכל עליה: גוף קטן ועדין, רגליים ארוכות יחסית, ישבן עגלגל בחצאית עסקים שחורה. היא התלבשה היטב לפני "ניסיון הבריחה" שלה והיא נראית סקסית כתמיד וריח הבושם שלה הוא תוספת נעימה לחדר למרות שהוא היה יכול לוותר על אכילת הראש.
“אתה… מה? פשוט… התרגלת?” היא שואלת לקראת הצהריים.
“מה יש לי לעשות?”
“לא יודעת… משהו.”
“אני חושש שכל מה שנותר לנו זה לחכות.”
“הלוואי והייתי רגועה כמוך.” היא אומרת ברכות נדירה.
“הלוואי והייתי יכול ללמד אותך, אבל מזמן הבנתי שאי אפשר להגיד למישהו 'תרגע' והוא נרגע.”
אבל קלואי כבר ממשיכה הלאה בשגרה המתסכלת שלה. לכמה שניות היא באקסטזה ש"הויפי הסתדר" אבל הוא נופל שוב והיא שוב צונחת איתו. ארוחת הצהריים מגיעה והם אוכלים ואז מפנים את הכלים ובוסי בספר וקלואי במיטה ואחר כך בחלון ומשם שוב למיטה ואז נשמעים קולות נפץ.
“מה זה היה?” היא מזנקת אל החלון.
“יש פה משהו בקצה הרחוב…” היא מדווחת. “אבל קשה לי לראות מהזווית הזאת. משטרה!”
בוסי נשאר במקומו, מה יש לו לעשות?
“בוסי, בוא תראה!” היא קוראת, קולה גבוה, שברירי.
הוא קם ממקומו וניגש אל החלון אבל היא צדקה: בזווית הזאת קשה לראות. יש איזו תכונה כחצי קילומטר מהם ויש מכוניות משטרה. אמבולנסים עכשיו.
“אני רוצה לעוף מפה, בוסי. אני רוצה ללכת. אני רוצה הביתה!”
בוסי אוסף אותה בזרועותיו והיא מרגישה קטנה וחמימה כמו גורת חתולים. זה הרגע.
“ששש… עוד קצת, בסדר?” הוא אומר.
“רע לי פה, בוסי! אני מפחדת.”
“רק נחכה פה וזה יעבור.” הוא אומר ומלטף את גבה.
“השוטרים. והקורונה. ואין ויפי. ואני לא יודעת מתי זה יגמר.”
"אבל בסוף זה יגמר ויהיה בסדר.” הוא מבטיח וחופן את פלחי עכוזה מעל החצאית.
“באמת, בוסי?”
“כן חמודה.” הוא מבטיח, אוסף את בד החצאית מעלה. גל של התרגשות חולף בו כאשר אצבעותיו מלטפות את עור ישבנה החמים והוא מלטף באטיות את קו התחתונים.
“בוסי…” היא ממלמלת ואולי הודפת אותו ברפיון כאשר אצבעותיו פולשות לתחתוניה, חופנות עכשיו את ישבנה הקטן, עירום תחת מגעו. עוד גל התרגשות מציף אותו כאשר הוא נוגע בערוותה העירומה, מחליק בחוצפה על החריץ שלה, מוצא אותו רטוב.
“בוסי די.” היא נאנקת כאשר הוא מפשיל את תחתוניה הקטנים במורד רגליה אבל הוא מתעלם ממנה והודף אותה על המיטה. קלואי נופלת על גבה, לבושה לחלוטין כשרגליה החטובות והשזופות פשוקות, ערוותה עירומה והחצאית השחורה האלגנטית מופשלת מעלה. בוסי פשוט את מכנסיו באטיות, נהנה מההבעה על פניה כאשר היא רואה את זקפתו המרשימה.
הוא מטפס על המיטה וכורע בין רגליה החלקות, אוחז באיברו המרשים בידו, מושח אותו ברוק ומאונן אותו לקשיות מלאה. קלואי מביטה בו בעיניים קרועות, לא מעכלת כלום. לא את ההתרסקות של העסקה, את העוצר, את הכליאה שלהם, את הניתוק מהמשרד ולא את זה שהיא שוכבת עכשיו ברגליים פתוחות מתחת לבוסי שעומד לזיין אותה. פאקינג בוסי.
כוסאמק, היא צרה. צרה ורטובה יש לציין. ראש הזין שלו נח בין כפלי ערוותה ובוסי גוהר מעליה, כמעט קובר את גופה הקטן תחתיו. הוא נשען על המרפקים על המיטה, קרוב קרוב אליה וידיה מתרוממות אליו ואוחזות בכתפיו, הדבר היחיד שמרגיש אמיתי עכשיו בסיוט המתמשך של החיים שלה. היא מלטפת את גופו השעיר, הכבד, הממשי כל כך ומפשקת עוד יותר את רגליה החטובות. שיהיה לו נעים. שיהיה לו טוב. שלא ילך וישאיר אותה לבד בטירוף הזה.
רק עכשיו בוסי מבין שהיא הרבה יותר לוהטת ממה שדמיין. זה לא רק הגוף הקטן והחטוב והקומפקטי, זה האש. האש הזאת שתמיד מופנית נגד מישהו, נגד מכשולים, נגד תירוצים, האש הזאת מופנית עכשיו כלפיו. בתשוקה. ברעב שלא פגש כמוהו.
“!Fuck me Boosi” היא זועקת ברוב דרמה מתחתיו והכּוּס הרטוב שלה מאשש שזו לא סתם דרמה אלא חרמנות פראית. “!Fuck me like a whore”
והיא מרימה את הרגליים שלה באוויר, שוקיים שזופים וחטובים מתנודדים משני צדי ראשו וידיה לופתות את גבו, תובעות ממנו להיכנס אליה עמוק ולדפוק אותה עוד ועוד ולא להפסיק לעולם. עד שכל השיגעון יגמר, עד שהעולם יחזור להיות הגיוני, עד שהחיים will make sense בשבילה. ועד אז בוסי צדק: הדבר ההגיוני היחיד זה להזדיין.
והיא אוחזת בעורפו והודפת את ראשו מטה לעבר פיה (בוסי קצת התבייש), לשונה נורית לתוך פיו כמו זיקוק הצלה מספינה אבודה. הצילו אותי, הלכתי לאיבוד בים של תוהו, הצפון רוקד מסביבי והכוכבים חשכו. שמישהו יראה את הזיקוק הזה ויבוא לחלץ אותי. עד אז אני פה, על הגב על רגליים פתוחות נותנת לבנאדם הכי שפוי ויציב בעולם מבחינתי לזיין אותי.
“אני הזונה שלך, בוסי!” היא נאנקת בין אבחת אגן אחת לשנייה. “אני הזונה המזדיינת שלך תפרק לי 'תצורה יוּ מאדרפאקר!”
ובוסי חוגג. חוגג על הגוף הקטן והלוהט, על פניה היפות עם השיער השחור והעיניים הגדולות והשחורות והאף הדק והשפתיים החושניות שעסוקות בלצעוק בחרמנות בלתי נתפסת. חוגג על התחת הקטן והעירום שהוא חופן בכפות ידיו הגדולות, מרתק את אגנה בעודו ננעץ בתוכה שוב ושוב.
“תגיד לי שיהיה בסדר!” היא נאנקת תחתיו.
“יהיה בסדר, יפה שלי.”
“אני מתחרמנת מלשמוע אותך אומר את זה… תגיד שוב.”
“יהיה בסדר.”
“לא, 'יפה שלי'.”
אוקיי, זה קצת מפתיע אבל בוסי לא בפוזיציה לסרב או לתהות כשהוא שקוע עד הביצים בכּוּס השופע שלה.
“את יפה שלי.”
“ואתה תשמור עלי כי אני היפה שלך.”
“אני אשמור עלייך.”
“והכל יהיה בסדר?”
“הכל יהיה בסדר, יפה שלי.”
“פאק… בוסי…” היא נאנקת מתחתיו, זיעה בעיניה ולָבָה בין רגליה ופיצוץ מתרגש ובא והיא שמחה לקראתו כי הוא חשוב. האורגזמה הראשונה עם בוסי.
“אני הולכת לגמור, בוסי..!” היא נאנקת. “תהיה איתי כשאני… בוסי…”
והיא נאחזת בו וצועקת וכורכת את רגליה סביב שוקיו ומנשקת אותו בטירוף והוא רק מייצב את עצמו על המרפקים ומתרכז כשהוא מתחיל לפלוט לתוכה, פחות קולני ממנה אבל בכל זאת מתנשף בקול. כמה רגעים הם מתפוצצים כך יחדיו, צמד זיקוקים בשמי הערב הסיני ואז צונחים לאט לאדמה.
“מטומטם לשאול אותך עכשיו אם יש לך קונדומים?”
“אני לא לוקח קונדומים לנסיעות עבודה.” הוא מסביר. “אני… אוהב להכיר את בנות הזוג שלי. לא רוצה איזו… מזדמנת בחו"ל.”
היא מהנהנת. שותקת. בעצמה לא על גלולות, רגילה לדרוש קונדום מבני הזוג וממילא אין לה אף אחד קבוע מאז אורי. ואם יש תקלה יש גלולות "הלילה שאחרי" אבל לך תשיג אחת בסין בעוצר.
“את בסדר?” הוא שואל.
היא חושבת על זה שניה ומהנהנת.
“הרבה יותר בסדר ממה שהייתי הרבה זמן.”
“אני מועך אותך.”
“וזה נעים לי.”
“אוקיי, גם לי.” הוא מודה.
הדפיקה בדלת של ארוחת הערב מעירה אותם. בוסי מתעורר, מגלה שנמנמם כשהוא עדיין על מרפקיו מעל קלואי. הוא מתגלגל ממנה, מתלבש בחיפזון ומביא את שתי המנות.
“אוכל?” נשמע קולה המנומנם.
“כן.”
“אני רעבה. וחרמנית. וטוב לי.”
“אפשר לטפל בבעיה הראשונה ואז בשניה.” הוא אומר, מתקשה תוך כדי דיבור.
“או קודם בשניה ואז בראשונה.” היא אומרת ומתמתחת בעצלתיים, מפשקת לעברו את מפשעתה העירומה, זרע קרוש מעטר את ירכיה. היא עדיין לבושה, לכן היא מתיישבת כשרגליה על המיטה ומתחילה להתפשט, מביטה בו משועשעת. קלואי מכירה את ההשפעה של ההתפשטות שלה על גברים.
“רגע, אם כבר.” הוא אומר ומתיישב בכיסא הקריאה שלו. קלואי מגיבה בחיוך רחב ונעמדת מולו, נעה בתנועות ריקוד אטיות כשהיא פושטת את המקטורן המחויט, חושפת את חולצת הכפתורים השחורה. היא מביטה בבוסי בפתיינות כשהיא מתירה כפתור אחרי כפתור, חושפת בהדרגה חזיית תחרה שחורה ואז מפנה אליו את גבה, מציצה מעבר לכתף.
“זה יותר מרשים כשיש לי תחתונים.” היא אומרת ומתירה את רוכסן החצאית. היא משחקת מעט בהעלאה והורדה של החצאית, חושפת טפחיים מישבנה העירום ומכסה טפח עד שהיא שומטת את החצאית על השטיח, נשארת בנעלי העקב הגבוהות וחזייה בלבד. בתנועה זריזה היא מתירה את קרסי החזייה ומסתובבת, מניחה לחזייה ליפול גם, נעמדת מולו במלוא תפארתה.
לבושה בעקבים בלבד, קלואי עומדת ליד החלון כשידיה על מותניה. רגליה שזופות ורזות, חלקות ומטופחות ובמפגש בינהן היא מטפחת מלבן של שיער ערווה כהה. מותניה צרות, בטנה שטוחה ושדיה קטנים וזקורים, עטרות ופטמות כהות מעטרות את שניהם.
בוסי מחייך כשהיא כורעת ברוב רושם על ברכיה ומתחילה לזחול על השטיח לעברו, שיערה השחור מתפלג לשני נחשולים משני צדי ראשה. כשהיא מגיעה אליו היא משעינה את מרפקיה על ברכיו ומתחילה לנשק את ירכיו השעירות לעבר איברו המזדקר, המדיף עדיין את ריח מיצי הכּוּס שלה. כמו חתולה מיוחמת המסמנת טריטוריה היא מחככת את פניה באיברו, מתפלשת בריח הסמיך. לאחר מכן היא מלקקת את אשכיו השעירים של בוסי, מנשקת אותם ברכות ואהבה.
המחשבה על מליוני תאי הזרע הצפונים באשכים האלה מרגשת אותה פתאום. כל כך הרבה חיים. היא מלקקת אותם בלשונה הרכה, מענגת אותם וסוגדת להם בשפתיים רכות. אולי זה דאון של הציפרלקס ואולי זאת החרדה המתמשכת או אי הוודאות אבל המחשבה על להתעבר מבוסי עכשיו מטריפה לה את המוח. אולי את מאוהבת נשמע בה קול. אולי. היא מצחקקת אליו בחזרה.
“מה מצחיק?” נאנח בוסי מעליה.
“הכל.” היא אומרת ומכניסה את ראש הזין לפה. בתנועה חדה ומפתיעה (את כל הגברים) היא צוללת מטה, בולעת את כולו בניעה אחת, דרך הפה, מעבר לבית הבליעה וישר לגרון.
“כוסאמק…” נאנח בוסי מעליה.
כן, מאדרפאקר זקן, אתה שלי. בחיים לא הייתה לך מישהי כמוני וגם לא תהייה. היא חושבת בפה וגרון מלאים בזין. העיניים שלה מלאות דמעות אבל היא מתאמצת להרים אותם, לפגוש במבטו. שיראה כמה היא יפה עם זין תקוע לה באמצע הפרצוף. בהדרגה היא משחררת ונסוגה עד שהוא מחליק החוצה, רטוב וקשה וזקור וקלואי מביטה בבוסי בנצחון, מתענגת על מבע ההלם שעל פניו. לא כל כך סטואי עכשיו.
היא מזדקפת בגמישות של חשפנית ומנסה להתיישב עליו אבל מסעדי הכיסא צרים מדי מכדי להכיל גם את ירכיו השמנמנות וגם את שוקיה. תחת זאת היא מפנה אליו את גבה ומתיישבת בזהירות בחיקו, אוחזת את איברו הרטוב מרוקה ביד אחת, בשנייה מפשקת את שפתי ערוותה.
“חשפנית עד הסוף.” היא אומרת כאשר ראש הזין מחליק לתוכה.
“אף פעם לא זיינתי ככה.” מודה בוסי. הוא מנצל את התנוחה החדשה ומלטף את גופה העירום של קלואי, מתענג על עורה החלק וחמים. אצבעותיו מחליקות על ירכיה, אומדות את מוצקות בטנה השרירית ונעצרות על שדיה הקטנים, אותם הוא חופן מאחור. אמנם הוא לא זיין בתנוחה הזאת מעולם אבל שדיים הוא מכיר ובמהרה קולאי נאנחת בקול כאשר אצבעותיו מתחילות לטפל בפטמותיה הרגישות. ממוללות וצובטות אותן, מלטפות ומחליקות סביבן.
קלואי אוחזת במסעדי הכיסא ומקפצת מעלה ומטה, משפדת את עצמה בתנועות קצובות על איברו של בוסי, מפשעתה ממלאת את החדר בקולות רטובים ומחרמנים. אצבעותיו המיומנות של בוסי מטריפות אותה, שולחות זרמי עונג בכל גופה, וזה לא שהיא הייתה יציבה במיוחד כשהתחילה לזחול אליו. הכל מטורף היא חושבת בעודה משפדת את עצמה עליו, להזדיין זה הדבר השפוי היחיד. וזה גם כיף. היא צוחקת בקול, היא לא נהנתה ככה ממשהו מאז שהייתה ילדה בפתיחה של פארק המים גרייפּלנד במיאמי.
“לא חשבתי שאת מאלו שצוחקות בסקס…” מתנשף בוסי מאחוריה. תהיה משמעות הצחוק הזה אשר תהיה, היא רטובה ולוהטת כמו קודם. אולי יותר, כשהוא משגע אותה עם עינוג השדיים שהוא מעניק לה.
“אף פעם לא חשבתי… שאני אזדיין עם בוסי… בזמן עוצר במלון בסין!” היא צועקת, מזיינת אותו במרץ. “החיים מוזרים! ומצחיקים!”
קלואי מפנה את ראשה לאחור ופוערת את פיה לנשיקה ולרגע הם עוצרים את הזיון כדי להתנשק כך, ובוסי משדרג את מזמוזי השדיים ולחיבוק של ממש; חיבוק גדול ושעיר ואמפטי.
“אוקי, זאת תנוחה מטומטמת.” היא מכריזה אחרי כמה רגעים. “אני צריכה להרגיש את המשקל שלך עלי.”
קלואי מתרוממת ומתחילה לחלוץ את נעלי העקב הכסופות אבל בוסי ממהר לומר:
“רגע… שנייה… את יכולה להשאיר אותן?”
חיוך מתפשט על פניה של קלואי.
“זה מדליק אותך?”
“מאוד.” הוא מודה במבוכה קלה.
"אוקיי.” היא אומרת ומזנקת לאחור על המיטה. בגמישות מרהיבה היא מרימה את רגליה עד שהברכיים ממש נוגעות בכתפיים, ונעלי העקב הכסופות מצביעות אל התקרה, מקופלת לשניים ממש.
“בוא תמעך אותי, בוסי. בוא תפרק לי את הצורה.” היא מתגרה בו. “בוא תשבור אותי, בוא כבר יא בוסי.”
ריח הכּוּס שלה מקדם את פניו כשהוא מעפיל על המיטה, שפתיה ורודות ופשוקות ומזמינות. הוא מניח את ראש הזין בין השפתיים ומחליק פנימה, נהנה מההתנגדות הקלה של דופנותיה הצרים והחלקלקים. הוא לוכד בעדינות את ידיה המונחות על המזרון בידיו ומתחיל לדפוק אותה כשפניו מעל שלה, עיניו החומות נעוצות בעיניה. קלואי נושכת את שפתה ועוצמת את עיניה, מתרכזת בעונג הפושה בה, מסלק את החרדה, את אי הוודאות. יש רק תשוקה והיא מתמכרת לה, מקופלת מתחת לדוב האנושי הזה: כבד ושעיר ואטי וחזק וסבלני וחכם. הוא אפילו ידע שהרגע הזה יגיע, שבו היא תפתח בשבילו את הרגליים וכמעט תתחנן שיזיין אותה.
“תזיין אותי, בוסי.” היא אומרת בעיניים עצומות.
“אני לא מתכוון… להפסיק.” הוא מודה, שוקע שוב ושוב לתוך הרטיבות הלוהטת של גופה הקטן. היא מגלה שידיה לכודות בכפות ידיו הגדולות ומנסה להניע אותן מצד לצד אך לא מצליחה לחלץ אותן מבין אצבעותיו החזקות. גופה של קלואי פטיט אך גמיש וחזק והוא מוצא את עצמו נהנה מהמבחן הקטן הזה, נהנה להוכיח לה את כוחו. גל הרטיבות שמציף אותה עכשיו רומז לה שגם היא נהנית לגלות שהוא חזק ממנה. חזק בשבילה. והאגן שלו עולה ויורד בתנועות קצובות, אטיות אך נחושות, כמו משאבת נפט עצומה המפמפמת באדמה רוויה.
זיעה מכסה את פניה והאגלים מתנוצצים כמו יהלומים המעטרים את פניה היפות. קלואי פוקחת את עיניה השחורות ומביטה בו מלמטה, לומדת את כתפיו הרחבות, את השיער השופע על זרועותיו, את הקמטים על פניו, את העיניים החומות הנעוצות בה במבט המוכר שלו, של שקט וסבלנות גם כשהוא בשיא הריגוש. מבט יציב וחזק. המלים האלה מרגשות אותה עכשיו ועיניה מזדגגות כשהיא נסחפת בעוד גל עונג, נעלי העקב הכסופות מתנודדות כלפי התקרה בקצה אחיד.
“אני הולך לגמור.” הוא מודיע לה.
“תן לי את זה!”
“בלי קונדום… בלי גלולות..?”
“אתה רק מדליק אותי יותר.” היא רושפת מתחתיו. “תתדלק אותי, בוסי!”
והוא מתחיל לגמור, נאנח בקול בעודו פולט בתוכה נתז אחר נתז. האישה הזאת מרגשת אותו, מטריפה אותו והשיא מעיף אותו מעלה, מסחרר אותו ומדגדג את עורו באלפי ברקים מיקרוסקופיים עד שנקודות בהירות ממלאות את שדה הראיה שלו. ואחריו כמו זנב לעפיפון נסחפת קלואי ברוח, המחשבה על זרעו ברחמה הלא מוגן מטריפה אותה, תמונה מספר מדע של זרעונים דבוקים לביצית ממלאת לרגע את שדה הראיה שלה ומתדלקת את החרמנות שלה. היא מחלצת יד רזה וחלקלקה מאחיזתו של בוסי, לופתת את עורפו ותוחבת את לשונה לפיו, גומרת באנחות לתוך שפתיו.
והסקס נהיה האינטרנט. והסקס נהיה הציפרלקס. והסקס נהיה הטלוויזיה. בימים בקרובים הם בעיקר אוכלים, מזדיינים, מדברים ומזדיינים שוב ואז הולכים לישון ומזדיינים, לפעמים באמצע הלילה. והיא ישנה טוב ועמוק, והחרמנות מחליפה את הכדור והזיון הוא כל הבידור שהם צריכים.
קלואי כורעת על המיטה על ארבע, לבושה רק בנעלי עקב לפי בקשתו של בוסי. היא גמרה פעמיים כשהוא אוחז את ישבנה הקטן בידו ועכשיו הוא מתנשף, קורא בשמה ומציף אותה בעוד מנה של זרע, הם כבר איבדו ספירה מה מספרה בימים האחרונים. כאשר הנתזים האחרונים נבלעים בתוכה הוא גוהר אליה, מחבק אותה, ועוטף אותה בגופו המלא והפרוותי שלמדה לאהוב ושניהם מתנשפים ביחד, בוסי מנשק את עורפה שלמד לאהוב.
“אני יכול להתחיל להתרגל לזה, קלואי עמר.”
“למדת את השם שלי?” היא מתנשפת מתחתיו.
“לקח לי זמן.”
“מה עם קלואי בוסידן?” היא מתגרה. “כמה זמן יקח לך ללמוד את זה?”
“קלואי בוסידן?” הוא שורק. “מישהי פה רצה מהר.”
“תמיד אמרו שיש לי קילר אינסטינקט. כשאני רואה הזדמנות טובה אני לא מהססת.”
"אני צריך להזהיר אותך.” מרצין בוסי. “שמעתי מערכות יחסים שמבוססות על חוויות אינטנסיביות אף פעם לא עובדות."
“בסדר.” היא מרצינה. “נצטרך לבסס אותה על סקס."
"מה שתגידי, גיברת.”
* * *
כמה הערות
- הסיפור הזה נכתב במרץ 2020 ויכול להיות שכעת, בשיא הבהלה מהמחלה, הרעיון של קלואי לטוס לסין נראה מופרך ולא אמין. כדי לבדוק את האמינות של הצעד הזה בדקתי ב Google Trends כמה פעמים הופיע המונח "קורונה" בישראל בחודשים הראשונים וגיליתי שבשבוע של ה19-25.1 הביטוי הופיע בציון 1 (כאשר עכשיו הביטוי הוא 100), כלומר המודעות לסכנה שלו בישראל הייתה מועטה, בטח שעבור קילרית כמו קלואי.
- רציתי לבנות סיפור שבו "המלכודת" של העוצר נסגרת עליהם. חקרתי וגיליתי שהעוצר הוכרז בווהאן בשעה 2 לפנות בוקר של ה23.1.2020 לכן הטסתי אותם לעיר בליל ה22.1.2020. מאות אלפים נמלטו מהעיר בין 2 לפנות בוקר עד שעת העוצר ב10 בבוקר, אבל קלואי סירבה להיות בינהם.
- הסיפור הזה הוא הראשון שתהליך עיצוב הדמויות הגרפי והכתיבה שלהן היו משולבים. זה אפשר לי להכניס לסיפור פרטים מהתמונות (בוסי לבוש כמו “חוטב עצים”, הנעליים הכסופות והחצאית השחורה של קלואי) במקום לנסות "לאנוס" את התמונות להתאים לסיפור, מה שלא תמיד מצליח ב100%.
סיפור נפלא ומרענן, היוזמה מבורכת לאור התקופה הקרובה, שוב רק נותר להודות.
הערה קטנטנה-בתמונה ה1 של בוסי הוא נראה צעיר יותר מהתיאור הראשוני,אולי זו התספורת שלא מאפיינת לטעמי.
חוץ מזה הכל היה נהדר.
צודק. תוקן.
וואו,סחתיין על התחקיר. סיפור מחרמן.
דור,
פתאום אתה מגלה לי נקודת אור בטירוף הקורונה.
סחתיין עליך!
אהבתי את הציטוט מ'ספיד' . העלת חיוך בזמנים דבילים אלו.
מזכיר גם את "משהו ללבוש" כשג'וליה רוברטס וטים רובינס נתקעים באותו חדר
אחלה סיפור מחרמן לאללה
אבל חסר לי הכוחנות הרגילה של הגבר – אולי אנאלי או קצת שליטה
והערה טכנית קלה – יש באמצע הסיפור קטע בעברית הפוכה
לפני השורה
רק עכשיו בוסי מבין שהיא הרבה יותר לוהטת ממה שדמיין. זה לא רק הגוף הקטן והחטוב והקומפקטי, זה האש. האש הזאת שתמיד מופנית נגד מישהו, נגד מכשולים, נגד תירוצים, האש הזאת מופנית עכשיו כלפיו. בתשוקה. ברעב שלא פגש כמוהו.
סיפור מקסים ביותר! תודה רבה
אחלה סיפור ואחלה תחקיר. רק משהו קטן שנראה לי שפיספסת. פחות סביר שהם נסעו בינואר לפגוש פקידי ממשל כי כל המשק היה בחופש ראש השנה הסיני באותה תקופה… אבל זה באמת בקטנה, אחלה סיפור
״גר ביבנה, ריבונו של עולם״ – הלו?!
יש לך גם קוראים ביבנה!
מצפה לראות תיקון לשם העיר בסיפור על ימיה הפרועים של להקת שב״ק ס הצעירה, כוכב nba מבטיח בשם עומרי כספי וימיו בתיכון או השר מאיר שטרית ותאוותו לכוח.
לא למות .. בשביל בחורה תל אביבית יבנה זה חור… תזרמו ראבק
יהיה המסך? יחזרו לארץ? ישארו זוג?
יהיה מעניין לעשות לכולם "איפה הם היום?" בעוד כמה שנים.