הצד השני של הבריכה – פרק ו'

לפרק הקודם
==========================

קארין מנשקת לי את הפנים והצוואר ואז מרימה את החולצה שלי ומנשקת גם את החזה. השפתיים שלה מוצאות את הפטמה שלי והיא מנשקת ומוצצת אותה, מעיפה לי את הלב לגרון. הזין שלי חופשי והוא נוגע בגוף שלה, כל נגיעה שולחת צמרמורות בגוף שלי. הנשיקות מתחדשות ויורדות מטה-מטה עד שחזה הכבד מלטף לי את הזין. היא מגששת בחושך אחר הזין, אוחזת בו ומנשקת את הראש.

ואז נדלק האור.

דלת נפתחת אי שם מעלינו ואנחנו שומעים קולות ודיבורים. אני מקלל ומושך את המכנסיים למעלה, חוגר את החגורה בחיפזון בעוד קארין נעמדת ומסתדרת, נותנת בי מבט מתנצל.

"בוא נלך אלי.” היא אומרת ופותחת את הדלת אל הלובי של הקומה. אני בא אחריה, כל הגוף שלי אש.

על הדלת כתוב 14 ושלט סגלגל מצהיר ש"כאן גרים בכיף דוד, שמרית, נוי, קארין וגיא”. קארין נעמדת מול הדלת ומפשפשת בתיקה כדי לחפש את המפתח ואני נצמד אליה מאחור, מחליק את איברי הקשה מעל הטייץ אל בין לחיי עכוזה. 

"עזי…” היא מתלוננת כשאני חופן את שדיה ומנשק את עורפה. “נו, חכה שנייה…”

"לא יכול לחכות.” אני מודיע ודוחף לה את יד ימין מתחת למכנסיים והתחתונים ביחד, חש בשיערות ערוותה מתחככות לי ביד. היא רטובה כמו שאני קשה ואני מחליק לה בקלות אצבע בין שפתי ערווה לחות.

“עזי…” היא מלמלת כשאני מתחיל לאונן לה באצבע במהירות אבל בזו מתמצה המחאה שלה. קארין נשענת על ידית הדלת ומתנשפת ברכות כשאני מאונן לה ביד אחת ומשחק לה בשד ביד השנייה.

חרמן וטיפש, אני מפשיל לה את המכנסיים בחושך שחזר בינתיים לכסות אותנו.

"עזי, יא פסיכי!" היא ממלמלת אך נשארת במקומה גם כשהיא שומעת אותי פותח את החגורה.

הרגליים שלה סגורות בגלל שהיא עדיין לובשת את המכנסיים. בשילוב עם החושך והעובדה שראיתי את הכּוּס האמיתי הראשון שלי רק לפני יומיים, אני מתקשה למצוא את החור הנכון והיא נזעקת בבהלה כשאני מתקרב לחור הלא נכון. קארין שולחת ידיים אחורה ומפשקת את פלחי העכוז ועכשיו קל לי יותר למצוא את שפתי הערווה וכעבור רגע ראש הזין שלי מחליק את הסנטימטרים הראשונים שלו לתוך קארין מנקל, הילדה עם השדיים הכי גדולים בבצפר.

"איזה משוגע…” היא נאנקת כשאני חודר אליה עוד. “מישהו יתפוס אותנו.”

"ששש…” אני אומר ומנשק את אוזנה. הזין שלי נח עכשיו בבטחה בתעלה הצרה והרטובה שלה והידיים שלי פנויות לטפל בה. השדיים שלה מעוכים מול הדלת אז אני חוזר לאונן לה ביד אחת, בשנייה מלטף לה את שאר הגוף, מהירכיים ועד הכתפיים. בתנועות אטיות אני מזיין אותה, בחושך, מתחת לשלט של "כאן גרים בכיף".

"זוזי קצת אחורה.” אני מבקש והיא מבינה את מבוקשי, מניחה לי להגיע אל חזהּ הנדיב. הידיים שלי גדולות אבל אין להן סיכוי מול גודל השדיים שלה ואני מניח את כפות הידיים על גבעות הבשר המוצקות, משאת נפשי ומשאת נפשם של חצי מתלמידי (וכנראה גם מורי) התיכון, חופן ומעסה אותם תוך שאני מזיין אותה מאחורה. קארין משעינה את הראש על הדלת ומתנשפת, דמותה כתם אפל ולוהט בחשכה, נשימותיה מהדהדות בלובי הקומה הריק.

יותר מדי חרמן ויותר מדי צעיר ופתאום אני מרגיש באימה שאני הולך לגמור. 

"קארין…” אני ספק מזהיר ספק מתנצל ואז חש בנתז הראשון פורץ החוצה. “הוֹ!” במשך רגעים ארוכים אני מתנשף ונרעד, פולט עוד ועוד לתוכה, תולדה של שעות ארוכות של טיזינג וחרמנות אשר מתפוצצות ברגע אחד בתזמון לא משהו. לבסוף אני רועד את הרעידה האחרונה ונשאר לאחוז בה ולחבק אותה. מכונת סקס עלאק.

"מצטער.” אני מתפדח.

"על מה?”

"זה היה מהר מדי.”

"זה בגלל שאני סקסית מדי.” היא לוחשת ואני מצחקק בלחישה.

"למה אנחנו לוחשים?” היא שואלת ואני שוב צוחק. "אפשר להיכנס עכשיו?”

"סבבה.” אני עונה.

אנחנו מסתדרים ומדליקים את האור וקארין מחפשת שוב את המפתח. הפעם, כשאני לא מפריע לה היא מוצאת אותו במהירות ופותחת את הדלת.

"הי אבא.” 

גבר מבוגר שוכב על הספה בעיניים עצומות.

"הי חמודה.” הוא אומר בקול ממולמל ומוזר ומתיישב לאט, נאנח בכאב.

"מה קרה?” שואלת אותו קארין ומתקרבת אליו, מניחה את התיק על הרצפה.

"הטיפול שורש.” הוא מסביר ונוגע בלחיו. 

"זה היה היום?”

"כֶּה.”

מאחור אני מבחין בכתם כהה במפשעתה של קארין ומבין שזה הזרע שלי שיוצא עכשיו החוצה. המחשבה עליה מדברת עם אבא שלה כשהשפיך שלי ניגר ממנה מדליקה אותי. לשמחתי, לא נראה שאבא שלה שם לב לזה.

"מה עם המִבחה בתנ"ה?” הוא שואל בפה דואב. “את מזלזלֶ.”

"לא מזלזלת, בשביל זה הבאתי את עזי, שיעזור לי. אנחנו תכף הולכים לחדר ללמוד.”

"עז'י החנון?” שואל האבא בפה רדום מהטיפול. “אה, סיחה, לא ראיתי אותך.”

"זה בסדר.” אני מחייך אליו את החיוך הכי חם שלי. אחרי הכל הרגע זיינתי את הבת שלו ויש מצב שאני הולך לעשות את זה שוב אם אנחנו 'הולכים לחדר'. “אני מודה שאני באמת קצת חנון. לבלות יהיה לי את כל החיים, עכשיו אני משקיע בלימודים.”

"כבָ בחוּ בלבבי.” אומר האבא. “אהלת המודה?”

"כן, עצרתי עם עזי בדרך ואכלנו.”

"היינו צריכים לעבור על החומר.” אני ממהר להסביר. “זה ניצול טוב של הזמן.”

"טוב, טוב, אני מפוצץ במשכהי כאבים אז תסלהו לי אם אני אשכב קצת. להו ללמוד.”

"להביא לך משהו, אבוש?”

"לא, תודה, חמודה. היה נעים להכיר אותך עז'י.”

"גם לי.”

אני הולך אחריה במסדרון ורגע לפני שהיא פונה אל אחד החדרים אני אוחז במרפקה.

"מה?” היא מסתובבת ושואלת ואני אוחז מנשק אותה.

היא מוחה בעיניים פעורות אך לשונה משתפת איתי פעולה ומחאותיה משתתקות כעבור כמה רגעים. שעונים על הקיר, אנחנו מתנשקים במסדרון, נשיקות קטנות ושקטות. ידיה נחות על מותני ואני מלטף את גופה, חרמן אבל מתון יותר, מרגיש את הזין מתקשה במכנסיים.

"תמצצי לי.” אני לוחש באוזנה.

"עזי!” היא פוערת את עיניה הכחולות. “אבא שלי כאן.”

"ששש…” אני עונה ומניח ידיים על כתפיה, מבקש, לא דורש. “הוא מפוצץ בתרופות, ראית כמה היה לו קשה להתיישב.”

"זה מסוכן.”

"רק קצת, בשביל הקטע.”

היא מעיפה עוד מבט לעבר הסלון ומניעה את אפה מצד לצד כחוככת בדעתה.

"אתה משוגע.” היא מודיעה לי בלחש ואז כורעת תחתי. בזהירות ובאטיות אני מתיר את החגורה, נזהר שלא לשחרר קרקוש מיותר. 

הזין שלי חצי זקור ומטונף מזרע ומיצי ערווה אבל נראה שהטעם והריח שבו אני יכול לחוש גם מלמעלה, לא מרתיעים אותה. להיפך. קארין פוערת את שפתיה ועוטפת את ראש הזין, מוצצת בתאווה גלויה את התערובת הריחנית, עיניה הכהות מחייכות אלי מלמטה. היא מסמנת לי לשמור לכיוון הסלון ואני מהנהן ואז היא מתחילה למצוץ לאט, כאילו מתפנקת על הטעם. בלי לקטוע את קשר העין היא מניעה את ראשה קדימה ואחורה, מביטה בי תוך שהיא מפנקת את הזין שלי שמתקשה במהירות בפה הרך והרטוב שאוהב אותו כל כך.

"זה היה מהר.” היא מחייכת מלמטה לנוכח הזין הזקור המתנודד מול פניה.

אני רק מהנהן, נזהר שלא להשמיע קול מיותר.

קארין מעיפה מבט סוקר לעבר הסלון אבל שום קול לא נשמע משם. היא חוככת רגע בדעתה ואז שולחת את ידיה לאחור, מתירה את קרסי החזייה ואז מפשילה את חולצת בית הספר מעלה, חושפת את שדיה האגדיים. היא לוקחת את הזין שלי ועוטפת אותו בין שדיה ואז מתחילה להניע אותם במקשה אחת, מעסה אותי בין כריות שדיה השופעות. היא רכה ומלטפת ואני נשען על הקיר, כמעט מתעלף למראה הזין שלי המחליק מעדנות בין השדיים הכי מפוארים בבצפר. מעלה ומטה היא מניעה אותם והזין שלי, הרטוב מרוק, מתפנק ברכות שלהם, גולש קדימה ואחורה על העור הקטיפתי.

קארין מזדקפת ומחווה בראשה לעבר החדר ושנינו נכנסים פנימה בדממה. היא מוציאה מתיקה כמה ספרים ומחברות ואני מביט בה בתימהון בעודה מסדרת אותם על שולחן הכתיבה. היא רוצה ללמוד עכשיו או מה? רק אחרי שהיא גומרת לסדר, אני מבין את כוונתה: השולחן נראה כאילו שני תלמידי תיכון לומדים עליו.

היא חולצת את הנעליים ואז פושטת מולי את המכנסיים ההדוקים, חושפת רגליים ארוכות ותחתונים כחולים ומטונפים במפשעה. בחיוך ממזרי היא פושטת גם את התחתונים וזורקת לי אותם ואז ניגשת לארון. הטוסיק שלה לא מרשים כמו זה של שירן אבל הוא קטן ועגול וחמוד. לפני שאני מצליח ללמוד את הצורה שלו לגמרי היא כבר שולפת מכנסיים קצרים ולובשת אותם. מה נהיה?

קארין לוקחת את הטלפון שלה ומחייגת אלי. שיחת וידאו. אני עונה. קארין לוקחת את הטלפון שלה ויוצאת מהחדר ואני מביט במסך, קצת מבולבל. על התמונה במסך רואים עכשיו את אבא שלה, נח בספה אבל היא לא מדברת איתו ולא ברור לי אם הוא הבחין בה.

קארין חוזרת לחדר בלי הטלפון ועם חיוך ואני מבין עכשיו את כוונתה כשהיא מסמנת לי לי להמשיך לצפות במסך שלי: היא השאירה את הטלפון צופה אל הסלון וככה יש לנו מוניטור לאבא שלה עכשיו. היא טופחת ומסמנת לי לשבת על המיטה ואני מתיישב, משאיר את הרגליים על השטיח. קארין נעמדת מעלי, רגליה משני צדי הרגליים שלי ומתחילה לרדת. בעזרת אצבעותיה היא מסיטה את המכנסיים הרחבים, חושפת את ערוותה הכהה ומפשקת את שפתיה ערוותה הוורודות. ראש הזין שלי מנשק את שפתיה ומחליק פנימה, מוצא אותה רטובה ולוהטת.

מתנשקים בשקט. בלהט. קארין עוזבת את מכנסיה ומלטפת אותי, מניעה את אגנה מעלה ומטה בתנועות אטיות, שוגלת את עצמה על הזין הזקור. בד המכנסיים מתחכך בזין שלי ומפריע לכן אני שולח יד כדי לשמור אותו מוסט, משתמש באצבעות הפנויות כדי ללטף את מפשעתה הרטובה. במפגן מרשים של קואורדינציה אני מאונן לה בדגדגן עם הקמיצה ומלטף את פי הטבעת שלה בעזרת האגודל והיא מתנשפת בקול באוזני, מנשקת לוחכת אותה בתאוותנות.

"תשמור עליו.” היא נאנקת באוזני ואני מעיף עוד מבט בטלפון, שם שוכב אביה בעיניים עצומות על הספה, אינו מודע לבתו המשתגלת עכשיו בחדרה. שקט. נשיקות. אנחות רכות. חריקה עדינה של קפיצי המיטה. קארין נצמדת ומתנשפת באוזני, נראה לי שהיא הולכת לגמור בכל רגע. אני מלטף אותה ומנשק אותה, מעסה שד גדול ומרטיט דגדגן רעב ומגרה חור קפוץ וביישן והיא גומלת לי בלשון באוזני וכּוּס הדוק ורטוב וחם.

"עזי…” היא ממלמלת באוזני. “עזי…”

"את הולכת לגמור, ילדה יפה?”

"כן…זה מהמם…זה גדל וגדל…כמו גל בים…”

"איזה משוררת.”

"תסתום…עזי…תהיה איתי…”

"אני כאן.”

"תהיה איתי…”

"אני כאן.”

"עזי…אוי…עזי…”

אני מניח יד גדולה וחזקה על העורף שלה ומניע אותה מעלה ומטה. קארין זורמת עם הקצב שלי, מניחה לי להוביל, להשתמש בכל הגוף שלה כמו בבוכנה חלקלקה והדוקה שסוגרת על הזין שלי. הלשון שלי עפה לתוך האוזן שלה כמו אש אוטומטית רטובה ואני מרגיש את הצמרמורות שמתלקחות לה בגוף מהגב, דרך התחת ועד השוקיים וקצות הרגליים. עוד רגע היא הולכת לגמור, עוד רגע קארין "השדיים של בצפר" מנקל הולכת לגמור כשהיא מזיינת את עצמה עלי והאגו שלי הולך לפוצץ לי את המוח. הפנים שלה חרושות קמטי ריכוז כשהיא מתמקדת פנימה פנימה, מחפשת את האור ואז מתלקחת כולה כשהיא מוצאת אותו.

"עזי…עזי…אני בתוך האור…אני רואה את השמש…" היא לוחשת, נאחזת בי חזק ודוחפת אותי לתוכה הכי עמוק שהיא יכולה, כל הגוף שלה רוטט מעל שלי. "אני…עזי…אוֹהּ…עזי…”

היא עושה יותר מדי רעש ואני נזכר באבא שלה, מעיף מבט על מסך הטלפון. האבא לא שם.

"קארין, אבא שלך קם.” אני לוחש במהירות אבל היא לא ממש שומעת, עסוקה בלהוציא את המקסימום מהאורגזמה שלה, גופה נרעד על שלי כמו גורת חתולים מתוקה.

פאק. אני משכיב אותה בזהירות על המיטה והיא פוקחת עיניים מבולבלות.

"אבא שלך קם.” אני אומר בשקט ולובש את המכנסיים במהירות. בלי לחכות לה אני יוצא מהחדר, מנסה להראות תמים ושמח לגלות שאני לא רואה אותו בפתח החדר. נשיפת רווחה, זה היה קרוב.

אני מוצא אותו במטבח, נשען על השיש. נראה חיוור ומסכן, תכלס.

"הי.” אני אומר, קצת נבוך. הוא מהנהן.

"באתי לקחת מים.” אני מוסיף והוא שוב מהנהן, הפנים שלו מכורכמים.

"אתה בסדר?”

"לא כל כך.” הוא מודה.

"אולי תשב, אני אקרא לקארין. לעזור לך?”

"בבקשה.”

אני תומך בו ועוזר לו לשבת על הכיסא בדיוק כשקארין נכנסת למטבח.

"אבא, מה קרה?”

"אני לא מרגיש כל כך טוב. יש לי דפיקות לב.”

"לקרוא לאמבולנס?” אני שואל, מנסה להישמע יותר בטוח ממה שאני מרגיש.

"מה? מה פתאום אמבולנס?” נבהלת קארין.

"כן.” ממלמל אבא של קארין. “ליתר בטחון.”

"אבא!” היא נזעקת.

"אני ממהר לחדר שלי ומחפש את הטלפון. 100? לא, זה המשטרה. 101. אני מחייג והמוקדנית עונה אחרי כמה צלצולים. מתאר לה מה קרה. שואלת בן כמה האבא. "קארין, בן כמה אבא שלך?" עונה לה. שואלת מה הכתובת. “קארין, מה הכתובת כאן?”. אומר למוקדנית. עוד כמה דקות אצלינו. מנתק וחוזר למטבח.

קארין עומדת מבוהלת ומביטה באבא שלה. אני לא חושב יותר מדי ומניח יד על כתפה והיא ממהרת לחבק אותי חיבוק מלא.

"אולי ניקח אותו לספה?”

"אבא, אתה רוצה לשכב?”

"כן.” הוא מהנהן.

אני כורע לידו, מניח את זרועו על הכתף שלי ומוביל אותו אל הספה, שם אני משכיב אותו בזהירות. הוא מחייך קצת.

"אתה בחור חזק.” 

"אני שוחה.”

"גם אני שחיתי הרבה שנים.”

"באמת? התחרית גם?”

"לא, סתם עם החבר'ה בקיבוץ. עם אהרל'ה וחיליק.” הוא פונה אל ביתו שמהנהנת. “היו תקופות שהיינו כל היום בכנרת, תאמין לי. לא יודע איך יש לי בגרות.”

"אתה מרגיש יותר טוב, אבא?”

"כן. אולי תבטל את האמבולנס?”

"לא.” אני מחליט. “עדיף שיראו אותך.”

"סמכותי החבר שלך.” אומר אבא של קארין.

"כן.” היא עונה, מאשרת שאני חבר שלה. אוקיי, זה מתקדם די מהר. מהר מדי?

"מה עם אמא שלך? התקשרת אליה?”

"לא.”

"תני לי את הטלפון, אני אדבר איתה, שהיא לא תלחץ.”

אמא של קארין מגיעה דקה אחרי צוות האמבולנס. היא מבוהלת כשהיא נכנסת למראה הפרמדיקים אבל בעלה מרגיש כבר יותר טוב. אחרי שיחה קצרה הם מחליטים שאמנם הוא השתפר אבל עדיף שהוא יבלה את הלילה במיון.

"טוב, נראה לי שאני אזוז.” אני אומר כשכולם מתחילים להתארגן לנסיעה לבית החולים.

"תודה ענקית," אומרת קארין. "אני מצטערת שהיית צריך להיות בכל זה.”

"שטויות.”

"היית מדהים.” היא אומרת ועיניה הקטנות ומלאות החיים אומרות לי שאם ההורים שלה והפרמדיקים לא היו איתנו היא כבר הייתה מראה לי כמה מדהים הייתי. ועם כל הבלגן אני מרגיש איזה צביטה מוזרה לראות את המשפחה שלה: אבא ואמא שאכפת להם ממנה ולה אכפת מהם. משפחה רגילה שאנשים אוהבים אחד את השני. הדבר הכי פשוט ובסיסי בעולם, הדבר שאני הכי רוצה ואין לי.

"גם את.” אני אומר בשקט והיא מסמיקה קצת ומביטה סביב אבל אף אחד לא שם לב להערה שלי.

"ביי.”

"ביי.”

מה השעה? רבע לארבע. פאק, אני עובד בארבע והאופניים שלי בבית הספר. לנסות לאסוף אותם ולאחר לעבודה או להגיע בזמן ולאסוף אותם אחרי העבודה? אני מחליט ללכת ישר לעבודה ולאסוף את האופניים אחר כך, אולי אפילו מחר.

"הי.” אני אומר לעודד שעומד ומדבר עם בחורה שאני לא מכיר. היא גבוהה לבחורה, רזה, וכשהיא פונה אלי אני רואה שיש לה עיניים ירוקות ושהשיער שלה חבוי בחִג'אב כהה.

"זה עזי.”

"נעים מאוד,” היא אומרת במבטא ערבי ומושיטה לי יד ללחיצה. “שמי דוניא.”

"אהלן.” היד שלה נעימה וחמימה והציפורניים שלה מטופחות, עשויות בלק אדום.

"דוניא מתחילה ביום ראשון, במקום שרית.”

"אחלה, בהצלחה.” אני מחייך אליה.

"תודה.”

בג'ינס ההדוק שהיא לובשת, התחת שלה לא רע, אני חושב לעצמי כשהיא מנדנדת אותו בדרך החוצה מהחנות.

המשמרת עוברת לאט. יש איזה עבודות של העירייה ברחוב אז אנשים לא יכולים למצוא חניה ולא באים לחנות. אני נזכר בג'ולז ג'ולז ומתחיל לחפש אותם באינטרנט. כלום. איך זה יכול להיות? אני מנסה ג'ולזג'ולז וג'ולז-ג'ולז וגולז גולז וגולז-גולז וכלום. או שאני מוצא שטויות או שהחיפוש חוזר ריק. אבל סאלי הראתה לי שמיכל קונה מהם משהו אז איך אני לא מוצא אותם? השעות חולפות, המשמרת נגמרת ואני נפרד מעודד, התעלומה המוזרה מנקרת לי בראש.

שולח הודעה לקארין.

ע-מה קורה?

היא לא עונה. ללכת לבית הספר לקחת את האופניים או להמר שהם ישרדו שם את הלילה. מצד אחד, לא גונבים אצלינו הרבה, מצד שני, לא בא לי להיות הראשון. מתעצל ומחליט ללכת הביתה.

הטלפון מזמזם לי כשאני ברחוב היסוד.

לפי המכוניות אני יודע שכולם כבר בבית עד שאני מגיע. כשאני רואה את מיכל במטבח, אלגנטית כהרגלה בשמלה שחורה עם השיער הקצר שלה מתפרץ סביב הראש כמו הר געש וכל התכשיטים המזויפים שלה נוצצים, אני מתעצבן. יש לה סוד, אני יודע את הסוד ואני לא מצליח להוכיח את זה. כבר החלטתי שכשתהיה לי ההוכחה, אני לא הולך להגיד לה כלום: אני אלך ישר לאבא שלי.

שירן מחפשת אותי בעיניים כשאני נכנס ואני מחזיר לה מבט שלא אומר הרבה. השעות עם קארין חולפות מולי במהירות ופתאום אני מבין שלא מתאים לי הקטע הזה של לסחוט את שירן, כמה כלבה שהיא לא תהיה או הייתה. זה לא אני, לא יכול לעשות את זה יותר. מצד אחד אני מתבאס מזה שאיבדתי את הכּוּס שלה מצד שני אני מרגיש שאבן ירדה לי מהלב, אבן כבדה שאפילו לא הרגשתי שהיא שם. לשמחתי אין ארוחת ערב היום ואני סתם חותך לעצמי סלט ושירן נעמדת לידי.

"מה קורה, חנֶרְד?” היא שואלת, נימת קולה רומזת ששם הגנאי נועד לשמור על נורמליות ואין בה זדון. כרגע.

"סבבה.” אני אומר ונאנח באופן לא נשלט.

"מה קרה?”

אני מעיף מבט סביב: אנחנו לבד במטבח.

"חשבתי על זה ו…אני הולך לרדת ממך.” אני פולט במהירות, אולי כדי שלא יהיה לי זמן להתחרט.

"הא? מה 'זתומרת 'לרדת ממך'?”

"זאת אומרת שאני לא הולך להכריח אותך…לעשות כלום. אני אמחק את הסרטון אם תבטיחי שלא תגנבי ממנו יותר וזהו.”

"וואלה?” 

"כן.” אני מהנהן בהקלה. “אני מצטער. לא הייתי בסדר עם…איך שהתנהגתי. אני… ממש מתבייש. ממש.”

"פששש… מה זה, חנֶרד, נהיה לך מצפון? איפה קנית?”

אני מושך בכתף, ממשיך לחתוך את הבצל. 

"פששש… טוב, סבבה. אני לא אתקרב לאבא הטחון שלך יותר.”

"אחלה.”

אנחנו שותקים. נקישות הסכין על קרש החיתוך הן היחידות שמפרות את הדממה עד שלבסוף היא שואלת:

"איפה היית היום אחרי בית ספר? עבדת?”

"לא.” אני אומר.

"עזי…אל תגיד לי שהלכת לאימון, ילד רע…”

"לא, לא הלכתי לאימון. הלכתי לאכול משהו ואז הסתובבתי.”

"לבד?” היא שואלת במהירות ומשהו בטון שלה מזהיר אותי לשקול מילים.

"לא, עם… מישהו.”

"מישהו או מישהי?”

"זה משנה?” אני מרים גבה.

"לא, סתם.” היא אומרת, אולי טיפה מעוצבנת. “כאילו אכפת לי שיש לך חברים חננות חדשים.”

"מי אמר שזה היה בנים?”

"פחח…” היא אומרת. “כאילו שבנות ירצו לצאת איתך.”

אני כמעט אומר לה משהו כמו "תתפלאי" אבל מחליט לשתוק. היא מובילה אותי לכיוון שהיא גורמת לי להגיד את מה שהיא רוצה לדעת ואני מעדיף כרגע לא לגלות. אז אני סתם שותק. 

אחרי סיבוב עם ספיידרמן בחוץ אני מבלה את שאר הערב לבד בחדר, רואה קלאסיקות גראנד פרי במחשב. אני מרגיש קצת מנותק, קצת מרחף. חושב על שירן המהממת ועל קארין המתוקה, על הנגיעה בברך של סאלי ואפילו על התחת המתנדנד של דוניא. בנות בנות בנות בנות. פעם לא הבחנתי בהן, עכשיו הן בכל מקום.

עוד חמישה ימים לנסיעה ומיכל ושירן בקדחת ממש, כל הבוקר הן קודחות בשכל עם ההכנות האחרונות. מיכל אפילו ביטלה אימון יוגה, מה שלא קרה, לפי הדיבורים, מאז שיצחק שדה פיקד על הפלמ"ח או משהו. בגלל שהשארתי את האופניים בבית הספר שירן מסיעה אותי והנסיעה קצת מוזרה, כאילו שנינו לא יודעים מה אנחנו עכשיו. אח ואחות? מזדיינים? מזדיינים לשעבר?

קארין לא בכיתה שלי אז אני לא רואה אותה עד ההפסקה הגדולה. אני יושב עם אפק באמפי והיא מתקרבת לאט ולא ממש מסתכלת, רק מלכסנת מבט כשהיא ממש קרובה.

"אחי, אני יכול רגע בפרטיות איתה?” אני נאלץ לבקש.

"איתה?” הוא שואל ומניד ראש לעבר קארין שעומדת, נבוכה מעט, ומסתכלת עלינו.

"כן.”

"לך הסברים רבים לתת יש, Padawan. ” הוא מסמן ומתרחק בצליעה מעושה. “הסברים רבים.”

"לך תמצוץ." אני מפטיר אחריו.

קארין מתקרבת אלי ומתיישבת לידי. היא לובשת מכנסי דגמ"ח ורודים בהירים וחולצת טי לבנה ופשוטה של בית ספר אבל כמו תמיד היא נראית מהממת כי החולצה מדגישה את המותניים הצרות והשדיים הגדולים שלה רוטטים כשהיא זזה.

"הי.” אני אומר. “מה שלום אבא שלך?”

"בסדר, בסדר, הרבה יותר טוב.”

"מה זה היה?”

"לא ברור. אולי סטרס.”

"מה זה?”

"לא ממש הבנתי. כאילו… נראה לי שמרוב לחץ הגוף שלו התנהג כאילו יש לו התקף לב אבל לא היה לו.”

"וה, לא ידעתי שזה אפשרי בכלל.”

"כן. אבל הכל בסדר ואמא אומרת שהחבר שלי ממש חמוד.”

"'החבר שלך'?” אני זוקף גבה.

"זה מה שהיא אמרה.”

"א-הה. ומה את אומרת?”

"לא יודעת.” היא אומרת ומסמיקה עד שהנמשים שלה כמעט נעלמים.

הזין שלי עומד אבל זה מביך אותי משום מה, כאילו אני לוקח רגע חשוב ומוריד אותו לסתם סקס. היא מסתכלת עלי, מהצד, מחכה שאני אגיד משהו.

"לא יודעת?”

היא מקמטת את הפנים והאף המלכותי והחמוד שלה זז לצד.

"לפחות זה לא 'לא'.” אני אומר.

"נכון. אתה רוצה?”

"אני נורא נמשך אלייך וממש בא לי…את יודעת…”

"…כן.”

"אבל לא בא לי להגיד לך כן רק בגלל זה, את מבינה? לא רוצה להיות חבר שלך רק בגלל הסקס. כאילו…הכל קורה ממש מהר. פעם חשבתי שאת סתם סנג'רית סתומה של שירן אבל למדתי להכיר אותך יותר לעומק…”

"…לעומק.” היא אומרת בחיוך.

"נו, אני מנסה לענות ברצינות, אוקיי?”

"סליחה. תמשיך.”

"אז…איפה הייתי?”

"ב'עומק' שלי.”

"אויש, נו, קשה לי להתרכז כשאני כל הזמן חושב על…”

"ה'עומק' שלי?”

אני פורץ בצחוק ונותן לה אגרוף קטן בכתף.

"בקיצור, ממש היה לי כיף איתך אתמול אבל בואי נחכה עוד שנייה עם טייטלים, אוקיי?”

"אתה ממש חמוד, עזי. כמה שאני מכירה אותך יותר אני מבינה למה שירן מקנאת.”

"גם את לא רעה, גברת מנקל. תשלימי כבר עם אחותי.”

אני רואה את אפק מדבר עם עידן וכשהם רואים שהבחנתי בהם שניהם מתאמצים להיראות תמימים.

"שני אלה יקבלו התקף לב אם אני אגיד להם שאנחנו…”

"למה?”

"למה? כי עידן מאוהב בך מכיתה י'.”

"ומה עם השני?"

"אפק?"

"כן."

"הוא…עוד לא הבנתי מה הקטע שלו. הוא אף פעם לא מדבר על בנות למען האמת. מצד שני, עידן, כאמור, מאוהב.."

"בי או ב'פרדס'?” היא שואלת ומנענעת קלות את האשכוליות.

"אני נשבע לך שאני יהרוג אותך.” אני צוחק. הזין שלי יורד קצת וזה סימן טוב; סימן שאני יכול לבלות איתה בלי לרצות לזיין אותה כל הזמן.

ההפסקה נגמרת וקארין ממהרת לקום ולהתרחק ממני, שלא יראו אותנו ביחד כי ילדים אצלנו בבצפר אוהבים לקשקש. היא מתרחקת בהליכה האופיינית לה, קומה זקופה וצעדים קטנים ואני נשאר כמה שניות אחריה ומגרד בראש ורק אז קם ומתחיל ללכת.

כמו זוג נשרים מעל פגר, עידן ואפק אורבים לי בכניסה לבניין.

"אז מה, אתה וקארין מנקל?” שואל עידן בלהיטות.

"סתם דיברנו.” אני מושך בכתף.

"נראה לי שקארין מתה עליו.” מציין אפק.

"קארין מתה על מי?” שואלת שירן לפתע, מופיעה בעיקול המסדרון. אפק ועידן מביטים בה באימה, כאילו הייתה בריון עצבני והם שני זאטוטים.

"עליו.” ממלמל עידן ומצביע עלי. “על עזרא. עזי. למה יצא לי עזרא?”

"למה אתם חושבים שהיא מתה עליו?” חוקרת שירן, עיניה הכהות משפדות את שניהם, ממסמרות אותם למקומם.

"כי הם כל הזמן ביחד.” עונה אפק.

"שירן, זה לא…” אני מתחיל להגיד אבל שירן קוטעת אותי, על סף זעם משום מה.

"מתי זה כל הזמן?” היא שואלת את עידן, שדיה התפוחיים עולים ויורדים מתחת לחולצת בית הספר האדומה.

"היום הם היו כל ההפסקה ביחד.” אומר אפק.

"ואתמול אחרי בצפר הם הלכו לאכול ביחד.” מלשין עידן.

"מה? איך אתה יודע?” אני שואל אותו.

"ראיתי אותכם.” הוא מאנפף.

"טוב…אנחנו צריכים ללכת.” אומר אפק.

"…שלא נאחר…” מסביר עידן.

"…לשיעור.” משלים אפק ושניהם מסתלקים, משאירים אותי עם אחותי הזועמת. הקטע הוא שגם הלב שלי דופק חזק כאילו אני בצרות. כּוּס אמא שלך, אני לא בצרות.

"אז מה, אתה וקארין מנקל?” היא שואלת בלעג ארסי כל כך שעוד רגע המילים שנוטפות לה מהפה יחרכו את רצפת המסדרון.

"לא שזה עניינך, אבל לא.”

"אז בגלל זה 'שחררת' אותי.” היא אומרת, שפתיה משוכות לאחור כשפתי זאב מוכה כלבת. “לא בגלל המצפון הנפלא שלך, כי מצאת זיון אחר.”

"שירן, זה ממש לא…”

"אויש, יא דוחה. עוף לי מהעיניים, חנֶרד. וקח את החברה הפרה הבוגדנית שלך איתך.”

שירן מתרחקת בהליכה מהירה ונזעמת ואני נשאר לבד במסדרון בלב הולם ואלף מחשבות. 

בשיעור אנגלית אני לא מרוכז בשיט. חושב על שירן ועל קארין. וקארין רוצה שנהיה חברים? בא לי? אני מת לזיין אותה אבל אולי זה לא הוגן לקבל החלטה בגלל זה. מצד שני, אנחנו עוד ילדים, זה לא שאנחנו מתחתנים או משהו. אבל זה יעצבן את שירן. אז מה אם זה יעצבן את שירן?

"Well, Ezi, the crown jewel of Yud Bet 2?””

"מה?” רוני המורה הפתיעה אותי ואני שומע את כולם מצחקקים. "מה אמרת?”

"What do you think of Jules Vernes' vision?”

"לא, קודם.”

"I asked what did the crown jewel of Yud Bet 2 think about the famous author's vision. ”

"זה jewel's, לא ג'ולז.” אני אומר בקול רם. 

"מה?” שואלת רוני, שוכחת את האנגלית שלה.

"זה Jule's Jewels, לא ג'ולז ג'ולז.” אני ממלמל לעצמי וכותב את זה על נייר. 

"עזי, צא מהכיתה, אתה לא מרוכז.”

דממה משתררת בכיתה: אף מורה אף פעם לא הוציאה אותי. בלי להתווכח אני קם ויוצא למסדרון ואז שולף את הטלפון. אני מחפש את Juel's Jewels ומנוע החיפוש מתקן אותי לjules' Jewels, התוצאה הכי דומיננטית היא של חנות תכשיטים בתל אביב. חנות תכשיטים. 'סאמק, התכשיטים! כל התכשיטים היעני מזויפים של מיכל הם אמיתיים. היא עובדת על אבא שלי, קונה תכשיטים אמיתיים, מספרת לו שהם מזויפים ולועגת לו ליד כולם כשהיא עונדת אותם בפומבי. פאק פאק. אני חייב לנסוע לחנות אבל איך אני אגיע לתל אביב עכשיו?

סאלי.

======================================

לפרק הבא