==========================
סאלי פותחת לי את הדלת ומחייכת חיוך חם אשר מזמן את שתי הגומות המתוקות שלה. הגוף העסיסי שלה ארוז בשמלה פרחונית אשר אינה מסתירה את חמוקיה ומזכירה לי שאני חרמן כבר כמה שעות.
"הי חמוד.” היא אומרת, אוספת אותי בין זרועותיה ולרגע ארוך אני מודע מדי לריח עדין, מגע שדיים גדולים על חזי וגוף שופע בין זרועותיי. אני צריך לשלוט על עצמי: האישה הזאת היא כמו אמא שלי.
היא גרה בדירה יפה ואינטימית לא רחוק מאיתנו, וכלב גדול וסימפתי מביט בי בסקרנות כשאני נכנס אבל לא טורח לנבוח או להתנהג לא יפה. אני סבבה עם כלבים גדולים, קטנים אני תמיד רוצה לחנוק.
"אז מה מצאת?” אני שואל כשאנחנו נפרדים, מקווה שהיא לא הרגישה את הזקפה שלי.
"אני לא יודעת בדיוק אבל הרבה מהכסף הולך למשהו שנקרא 'ג'ולז ג'ולז בע"מ'.”
"מה זה?”
"אני לא יודעת.” היא מודה. “אבל זה לא ספק של החברה, זה בטוח. בוא תראה.”
אנחנו מתיישבים ליד שולחן בסלון, היא מתיישבת על כיסא ואני על כיסא סמוך. סאלי מוציאה כמה דפים מתיקה ומציגה לי אותם אבל אני לא ממש מבין מה אני רואה והיא מתחילה להסביר לי מה זו העברה ומה זו החזרה ומה מייצגים הקודם.
סאלי מסוג האנשים שנוגעים כשהם מדברים והיד שלה כל הזמן נוגעת ביד שלי אבל זה מעיר בי את החרמנות והברך שלי מתחילה לזוז מתחת לשולחן ולגעת בברך שלה ובכל פעם שהיא נוגעת ביד שלי אני נוגע בה בחזרה עד שהיא מפסיקה לדבר ושואלת:
"עזי, אתה מקשיב לי? זה מה שביקשת.”
"כן, אני מצטער.”
"אז אתה צריך לברר מה זה 'ג'ולז ג'ולז'”. העיניים שלה בצבע כחול בהיר ואני מתאמץ שלא להביט באפלולית של המחשוף שלה.
"בסדר.”
היא מחייכת, שיניה לבנות מאחורי שפתיים רכות למראה. היד שלה נחה על שלי והברכיים נוגעות. באומץ שמתודלק בחרמנות אני מניע את הברך שלי בתנועת חיכוך איטית וברורה ואני שומע את הנשימה שלה נקטעת.
"עזי.” היא אומרת.
"מה.” אני אומר בלב הולם, מניח את היד שלי על שלה עכשיו.
היא מביטה בי ואני בה. עם שירן וקארין יש לי אומץ אבל סאלי שומר זה משהו אחר. היא בת ארבעים ומשו והיא דמות מיתולוגית בשבילי. למרות ההיסוסים שלי ושלה, היד שלי זזה מעצמה ומלטפת לה את היד והיא משפילה את העיניים ומסבה את המבט ממני בלי להגיד מילה.
"עזי.” היא אומרת שוב מבלי להתרחק ממני ואני מתחיל להסס; אני בכל זאת ילד והיא אישה מבוגרת.
"אני מצטער.” אני אומר ומסלק את היד ממנה.
"לא, שטויות.” היא מחייכת אלי. האם אלה דמעות בעיניים שלה? “בכל אופן, תברר מה זה הג'ולז ג'ולז הזה ותחזור אלי, אוקיי?”
"בסדר.”
"אני לא אוהבת את מיכל ואת אבא שלך אני כן…אהבתי. ואני בחברה הזאת יותר מדי שנים בשביל שלא יהיה לי אכפת, גם אם…”
"גם אם מה?” אני שואל אחרי שקולה מתפוגג.
"…גם אם אבא שלך זרק אותי הצידה בגלל המכשפה הקטנה.”
"מה זה 'זרק אותך הצידה'?”
"סילק אותי מהבניין של ההנהלה למשרדים של מחלקת התפעול כדי שאשתו הכלבה לא תראה אותי, כי אני לא באה לה טוב בעין.”
"למה?”
"היא חושדת שהיה לי משהו עם אבא שלך.”
"היה לך?”
סאלי נאנחת.
"לא ממש. אולי הייתי מאוהבת בו קצת אבל הוא לא שם עלי. בכל אופן, אהבתי אותו בתור מנהל ומנהיג, זה בטוח. ואז הוא קידם את מיכל.”
"ו..?”
"היא התחילה להצר את הצעדים שלי ולמנות אנשים שלה שיגבילו אותי עד שהוא העיף אותי מהנהלה.”
"טוב, אני מקווה שנצליח להחזיר למיכל, אוקיי?”
היא מחייכת ומלטפת את השערות שלי.
"אוקיי.”
אני מסתלק משם לפני שאני אעשה עוד משהו מטומטם. בחוץ כבר מתחיל להחשיך כשאני מדווש הביתה. החמסין נשבר ורוח קרירה מזכירה שהסתיו בפתח והשמיים חשוכים הרבה יותר ממה שהיו רק לפני שבועות אחדים. אני חושב על הזיכרונות המעטים מאמא ועל לגדול לבד בבית היפה של סבא עם אנשים שבאמת אהבו אותי. אני נזכר בפעם הראשונה שראיתי את מיכל ושירן וחשבתי שאיזה יופי שאני לא יהיה לבד יותר ואיך שתוך עשר דקות היא גרמה לי להתחרט על זה.
מיכל כבר נמצאת בבית ומכינה ארוחת ערב.
"איפה היית?” שואלת מיכל. היא לבושה בחולצה שחורה ועדינה והשיער הזהוב שלה קצר ואלגנטי סביב הצוואר העירום שלה שנוצץ כמו תמיד מאיזו שרשרת מזויפת. זאת לא דאגה, היא רק רוצה לברר שלא הפרתי את העונש שלה.
אני כמעט מחייך אבל רק אומר: “סתם רכבתי על האופניים. זה לא נחשב אימון, אני מקווה.”
"אל תתחכם.” היא אומרת.
"אני הולך להתקלח.”
ליד החדר של שירן אני שומע את המים זורמים. בום! רעיון.
אני פותח את דלת חדרה של שירן. על המיטה מונחת מזוודה גדולה ופתוחה ובגדים מקופלים מסודרים לצידה. אני מציץ לחדר האמבטיה ומבחין במעומעם בדמותה מעבר למסך האדים. במהירות אני הולך לחדר שלי, מתפשט, בודק שאין אף אחד מחוץ לדלת ויוצא. אני נכנס לחדר של שירן והיא צווחת בבהלה כשאני נכנס אל המקלחון שלה.
"עזי! עוף מכאן!” היא לוחשת בקול.
היא מהממת. הגוף השזוף והחטוב שלה נוצץ כולו במים, מפלים ניגרים משדיה, זורמים במורד בטנה ומחליקים על הירכיים. אני לא עונה לה, חרמן מדי, והתשובה שלי היא להצמיד אותה לקיר המקלחת ולנשק אותה.
"עזי, די! אמא שלי תיכנס!”
האצבעות שלי מלטפות לה את הירכיים והמפשעה והיא מנסה להדוף אותן אבל אני חזק ונחוש יותר. עוד נגיעה שם ועוד אחת והמאמצים שלה הופכים רפים יותר וכשאני מצליח להחליק אצבע לתוכה אני מוצא אותה חלקלקה ורטובה.
"עזי…אי אפשר עכשיו…” היא נאנחת כשאצבע שלי רוטטת בתוכה בעוד יד שמאל שלי משחקת עם שד רטוב, ממוללת בעדינות את הפטמה.
"אפשר…אפשר…” אני נוהם והודף אותה אל הקיר, מכוון את איברי בלי ידיים אל המפשעה שלה. כשהוא קרוב מוציא את האצבע ממנה, אוחז בו ומחליק אותו לתוכה. שירן נמוכה ממני אז היא מזדקפת על קצות האצבעות ואני מתכופף וככה אני מתחיל לזיין אותה כשהיא עומדת בגבה על הקיר ואני מולה. היא חמה ורטובה ולופתת אותי בלפיתת קטיפה חלקלקה כשאני מזיין אותה באיטיות, שרירי הירך שלי מתחילים למחות תוך כמה רגעים.
"תסתובבי.” אני מורה לה ומכוון לעבר דלת המקלחון, נועל אותה באמצעות הוו.
שירן נעמדת ומניחה את ידיה על דלת המקלחון המכוסה אדים, כדורי ישבנה האלוהי בוהקים במים. אני מניח את ראש הזין בכניסה לכּוּס שלה ומחליק פנימה ושנינו נאנחים בבת אחת. היא נעמדת על קצות האצבעות כדי לאפשר לי אחיזה נוחה יותר ואני מתחיל לדפוק אותה בתנועות מדודות. המים נקווים בכל פעם במפגש שבין הגב שלה לאגן שלי וניתזים בכל פעם שאני מחליק פנימה, מונעים ממני להשתולל. זה בסדר, אחרי כל היום המחרמן הזה דווקא בא לי טוב להזדיין באיזי.
אני נזכר בזיון הקודם שלנו ונוגע לה בהססנות בפי הטבעת. שירן נאנחת ברכות ואני מתחיל ללטף אותה שם, חש בריגוש שלה עולה עוד ועוד ככל שאני מעניק לה יותר תשומת לב שם. בזהירות, אני מניח אצבע על החור הקטן ודוחף, צופה מרותק בפרק שלם של האמה שלי מחליק לתוכה.
"עזי…פאק…” היא נאנקת.
"את אוהבת את זה?”
"אה-הה. אני הולכת לגמור…אל תפסיק…”
עכשיו אני מזיין אותה עם הזין בכּוּס ועם האצבע בתחת. המים זורמים וניתזים עלינו, ממלאים את האוויר באדים ורסיסי אור ושירן מתקשחת מולי, מתנשפת ונרעדת בעודי מזיין אותה בעדינות בשני החורים שלה.
"שירני?” נשמע קולה של מיכל מהחדר ושירן מביטה בי באימה. אני קופא.
"אהה?” היא מצליחה לקרוא בסוף.
אני שומע את דלת חדר האמבטיה נפתחת ותנועה עמומה מעבר לאדים.
"היא לא רואה.” אני לוחש לשירן.
"איזה מעיל את לוקחת, את הכחול או את הדולצ'ה?” נשמע קולה של מיכל.
"אהה…הדולצ'ה.” עונה שירן. “אתה חייב לצאת מכאן.”
"לצאת עירום ורטוב לחדר שלך?” אני שואל ומתחיל להניע את האגן שוב. “לא רעיון טוב.”
ואז בא לי רעיון טוב. יש נישה במקלחון שבה שירן מאחסנת את כל השמפואים או מה שזה לא יהיה שם. על אחד מהם כתוב קרם גוף.
"אוי, נו, הדולצ'ה מוכתם.” קוראת מיכל מהחדר. “אני אשלח אותו לניקוי יבש ובינתיים אני אורזת לך את הכחול.”
"אוקיי.” עונה שירן.
"אני אבקש שיזרזו את זה כדי שהוא יגיע בזמן." ממשיכה מיכל.
"אוקיי."
בינתיים אני מתיז קרם גוף על פי הטבעת שלה ומוציא את הזין מהכּוּס שלה. בלי להניח לה להסתובב, אני מוביל את הראש אל פי הטבעת ודוחף.
"עזי!” רושפת שירן. “די!”
"מה?!” קוראת מיכל מהחדר.
"ששש…” אני אומר וממשיך ללחוץ. “שהיא לא תשמע.”
"כלווום!” נאנקת שירן כשראש הזין מבקיע את דרכו לתוך החור הבתולי.
"אז הכחול?” קוראת מיכל.
"כן!” גונחת שירן כשאני מתחיל לנוע באיטיות בתחת החטוב שלה. קרם הגוף עושה את העבודה והיא חלקלקה והדוקה סביב הזין שלי. בתנועות מדודות וסבלניות אני בועל אותה, כובש את הישבן המושלם סנטימטר אחרי סנטימטר.
"איזה מגפיים את לוקחת?”
"לא משנה…” נאנחת שירן.
אני שולח יד קדימה ומתחיל לאונן לה והיא גונחת בהתרגשות. הזין שלי כבר מצוי עד מחציתו בין פלחי העכוז השריריים שלה ואני ממשיך לזיין אותה לאט, מחליק פנימה והחוצה. שירן שולחת יד, אוחזת ביד שלי ומובילה אותה אל ישבנה. אני מבין את הרמז, אוחז בישבן המושלם בשתי ידיים ומזיין אותה בתחת בקצב איטי ואחיד.
"את צריכה נעלי ספורט?”
"לא.”
"אבל יהיו לנו ימים של הליכה… שופינג זה דבר מעייף. אני לוקחת לך את הפגסוס.”
"בסדר.” נאנקת שירן.
אני אוחז בעורפה ומסובב את ראשה אלי, נצמד אליה ומחבק אותה. אנחנו מתנשקים בלהט, יד אחת שלי מאוננת לה והשנייה חופנת שד, סוחטת פטמה רגישה בין שתי אצבעות.
"טוב, נראה לי שגמרנו כאן." קוראת מיכל מהחדר. "תגמרי כבר, אנחנו רוצים ללכת לאכול.”
"כבר גומרת.” היא נאנחת ואני חש בה נרעדת בין זרועותי. אנחנו מתנשקים בעוד המים החמים ניגרים עלינו, הזין שלי עמוק בתחת של אחותי, ידי בכל האזורים האינטימיים שלה. היא נאנקת בפי כשהיא מתחילה לגמור וגם אני מתפרץ, אוחז בה בעודי ממלא לה את התחת במנה אחר מנה של שפיך. רגעים ארוכים אנחנו נשארים חבוקים כך מתחת למים, נרעדים ומתנשפים ואז, לאט לאט, אני מחליק ממנה. אנחנו מתחבקים עוד רגע ארוך ואז מסתבנים.
"איזה דפוק אתה.” היא אומרת.
"מתי הבנת את זה?”
"צא מפה, מפגר. כי עוד רגע היא שוב תחזור.”
אני פותח את דלת המקלחון ומציץ החוצה. החדר ריק. במהירות אני מתנגב ואחרי עוד בדיקה מחוץ לחדר מתגנב לחדר שלי ואז נשכב עירום על המיטה ומביט בדגל של 'תלתן' עם חיוך ענק על הפנים. בארוחת הערב האווירה נורמלית לחלוטין למעט העובדה ששירן יושבת על כרית קטנה.
בבית הספר אני יושב בהפסקה עם עידן ומדברים על Ghost Wolf כשלפתע ניגשת אלינו קארין.
"אנחנו צריכים לדבר.”
עידן מביט בה בשוק.
"אוקיי, תדברי.” אני אומר.
"בפרטיות?” היא אומרת ומגלגלת עיניים לעבר עידן.
"אוקיי…אני זזתי…לא פה.” הוא אומר, מביט בי בהלם מוחלט. יהיה לי ים הסברים אחר כך.
"מה?” אני אומר.
"חשבתי על זה כל הלילה.”
"ו…?”
היא נאנחת.
"מה?” אני שואל.
"אולי אני כן קצת…ניסיתי…אתה יודע.”
אני שותק.
"זה לא קל לי, סבבה?” היא אומרת ולועסת את שפתה התחתונה.
"מה לא קל לך?”
"אני מצטערת על מה שניסיתי לעשות אתמול.” היא פולטת את המילים במאמץ.
"אני מבין. אבל זה בכל זאת היה די מגעיל. כאילו…אם בא לך עלי סבבה אבל זה הרגיש לי שזה לא מה שהיה שם. כאילו לא אני הייתי שם. לא…כאילו…זה לא היה קשור בי, זה היה קשור בשירן.”
קארין מהנהנת קלות ומניעה את אפה מצד לצד.
"כן…אבל לא בדיוק.”
"אז מה כן בדיוק?”
היא מתלבטת.
"תראי, אני כבר לא כועס כמו אתמול. אבל כדאי שתתארגני עם עצמך ותחליטי מה בדיוק…לא יודע.”
"אוקיי.” היא מהנהנת. “תודה שאתה כזה חמוד.” היא אומר ונותנת לי נשיקה מהירה במצח לפני שהיא קמה ומסתלקת משם. בלב הולם וזין קשה אני צופה בטוסיק הקטן שלה מתנדנד מתחת לג'ינס ההדוק.
הסקרנות כמעט מעיפה את העיניים של עידן מהראש כשהוא מתקרב אלי.
"מה זה היה?”
"עניינים עם אחותי.” אני מנסה למרוח אותו.
"איזה עניינים?”
"הן רבו.”
"ו..? מה זה קשור אליך? וממתי קארין מנקל מדברת איתך בכלל?”
"אני יודע? היא רוצה לדבר עם שירן דרכי או משהו.” אני מושך בכתפיים ולשמחתי הצלצול מתעורר פתאום, מתגלגל בין הטריבונות לאולם הספורט.
"יאללה, בוא לכיתה.” אני ממהר להוסיף תוך כדי זה שאני קם.
"מה 'בוא לכיתה', מה קרה כאן עכשיו?”
"אני לא לגמרי יודע… הן רבו והיא מתייעצת איתי.”
"וואו. ראית איזה שדיים?”
האמת היא שלא, באופן מוזר הייתי יותר עסוק במה שהיא אמרה מאשר מאיך שהיא הייתה לבושה.
"היא לא רק שדיים.” אני שומע את עצמי אומר.
"הא?”
אנחנו נכנסים לכיתה ואני רואה שהוא ממהר לאפק לספר לו את החדשות. שני אלה עוד ישתו לי את הדם היום, אני מבין. כדאי שאני אכין לעצמי איזה סיפור הסבר.
בהפסקה הבאה אני מצליח להתחמק מהם כשאני אומר להם שאני רוצה ללכת לחדר הכושר של בית הספר ולעשות קצת תרגילים בגלל האימונים שביטלו לי. אין דבר שמפחיד את שני אלה יותר מאשר כושר גופני.
כמה דקות אחרי שאני כבר מושך משקולות, קארין נכנסת לחדר הכושר. הפעם אני כן רואה את השדיים הגדולים שלה מרקדים מתחת לחולצת בין הספר. יש עוד תלמידים בחדר והיא לא מדברת, רק מגישה לי פתק ויוצאת.
"מצטערת על האולד סקול, פשוט אין לי את הטלפון שלך ואם יראו אותנו מדברים כל בצפר יקשקש. הנה הטלפון שלי, דבר איתי.”
אני מפסיק את האימון, מזין את המספר שלה ושולח לה הודעה.
מתברר שהתירוץ של "אני צריך להתאמן" עובד טוב על החברים שלי וכשאני מודיע להם אחרי הלימודים שאני הולך לחדר הכושר הם צוחקים עלי והולכים. אני צופה בהם מרחוק ואז יוצא אחריהם, שומר על מרחק בטוח עד שאני מגיע לשער בית הספר.
קארין מחכה לי שם על הספסל והיא מתעסקת בטלפון שלה אז היא לא ממש שמה לב אלי ויש לי כמה שניות לבחון אותה. השיער שלה אסוף בשני הגולגולים שהיא אוהבת והרגליים הארוכות שלה מתוחות קדימה בפישוק שמאלץ אותי להביט במפשעה שלה. די, סוטה.
"הי.” אני אומר והיא מרימה אלי את העיניים.
"הי!” היא מחייכת וקמה מהספסל. לפי המהירות שהיא ניגשת אלי נראה שהיא רוצה לחבק אותי אבל ברגע האחרון היא נעצרת.
"נלך לאכול?”
"אני מת מרעב.” אני מודה.
מוזר ללכת ככה עם מי שעד שלשום בערב הייתה החברה הכי טובה של הנערה שהפכה את מטרת החיים שלה למרר את שלי. מצד שני, לפני שתיים עשרה שעות בערך זיינתי את אחותי המהממת בתחת תוך כדי זה שאמא שלה נמצאת חמישה מטר מאיתנו אז אני מניח שאני צריך לעדכן את ההגדרות שלי ל"מוזר".
"מה לקחת?” אני שואל את קארין כשאנחנו יושבים לאכול.
"סביח, אתה?”
"משהו שהם קוראים לו 'כריך ספורטאים'.”
"אני מקווה שזה עשוי מ100% ספורטאים.” היא אומרת ואני פורץ בצחוק, מתאפק שלא לרסס אותה באוכל.
"מצחיקה!”
"יאפ.” היא מהנהנת ולועסת בחדווה.
"אז…מה רצית לומר לי?”
"תראה…תשמע…אני חשבתי על זה.”
"ממ..?”
"אני לא בטוחה ששירן שונאת אותך.”
"מה זאת אומרת?”
"תראה את זה מהעיניים שלה: אמא שלה עוזבת את אבא שלה ומתחתנת עם איזה מליין. למליין יש בן. חכם. חרוץ. לא לוקח כסף מאבא שלו. תלמיד טוב. ספורטאי. היא לא יכולה להתחרות בך.”
"למה שהיא תתחרה בי?”
"ככה היא.” מושכת קארין בכתפיים. "אתה תמיד יותר טוב ממנה. בהכל כמעט. איזה מזל שאתה לא רוקד."
"אז…כאילו…כל החרא הזה של השנים האחרונות זה כי היא…מקנאת בי?”
"זאת הדרך שלה להוריד אותך למטה כי היא לא מצליחה לעלות למעלה.”
אוקיי, זה מפתיע. לא חשבתי על זה. כשמישהו מרביץ לך עם מקל אתה מגן על הראש ומתמקד בכאב, לא חושב למה המכות נוחתות עלייך.
"פשש…” אני מהנהן. “אבל זה לא מסביר את המשחק שלך אתמול.”
קארין מסמיקה ומשפילה את המבט ופתאום היא נראית לי יפיפייה.
"רציתי…לקחת לה משהו.”
"לקחת לה? מה רצית לקחת לה?”
"אותך. סוג של.”
"מה? אני לא 'שלה'.”
"אני לא בטוחה שהיא לא רואה אותך ככה.”
"מה? איך?”
"אני…התחלתי לחשוב שהיא לא רק מתחרה בך, היא גם…חושבת עלייך דברים אחרים.”
"נו, תפסיקי ללכת במעגלים, אני לא מבין מה את רוצה.”
"כשאנחנו מדברות רק שתינו היא אף פעם לא יורדת עלייך. אף פעם. זה אף פעם לא 'עזי החנרד', זה תמיד 'עזי לקח מקום ראשון בתחרות'. זה אף פעם לא 'עזי הסוטה', אלא 'עזי עובד קשה בחנות' או 'עזי הוציא תשעים ושמונה באנגלית'. היא יורדת עלייך רק כשאתה שומע.”
"אז?”
"אז…יש מצב שהיא מאוהבת בך.”
"מה?!” אם הייתה לי שתייה בפה הייתי יכול לעשות את הקטע הזה של להשפריץ את מיץ אשכוליות על השולחן מרוב תדהמה אבל הפה שלי היה ריק, כי בדקות האחרונות אני כל כך מופתע ממה שהיא אומרת שאני לא אוכל.
"אני לא בטוחה.” היא ממהרת להוסיף. “אבל…זה מסביר הרבה דברים. היא אפילו אומרת הרבה פעמים 'עזי תעשה לי ילד' יעני בציניות.”
אני חושב על הפעם ההיא שגמרתי בתוכה ועל ה"הכמעטים" והזין הדפוק שלי מתקשה. טוב, הזין המניאק יישאר לישון כשאני אתעורר באמצע הלילה להכין בקבוק או מה שעושים עם תינוקות בלילה. מצד שני המחשבה עליה עם בטן גדולה מדליקה אותי פתאום. מה קורה לי?!
"אז כאילו…באת להזדיין איתי כדי לעשות לה 'ננה בננה הזדיינתי עם אחיך שאת אולי מאוהבת בו'?” אני שואל.
קארין משפילה את הראש ומהנהנת בתנועה קטנה, לועסת את שפתה התחתונה במבוכה.
"אני מצטערת.”
"את מבינה כמה חרא הרגשתי כשהבנתי את זה אתמול?”
"כן.”
"טוב.”
"אז?” היא שואלת, עיניה השחורות מציצות בי בסקרנות.
"אז מה?”
"אנחנו יכולים להיות…ידידים אחרי ששפכתי ככה את הלב?”
"כן, את לא כזאת….” אני אומר ומחפש את המילה הנכונה, נזהר שלא לשגות.
"…מפגרת?”
"נגררת. תמיד חשבתי שאת…יכולה להיות יותר מאשר הסנג'רית של שירן.”
"אני לא, תודה שעזרת לי לראות את זה.”
"איך עזרתי לך?”
"כשלקחת את את האשמה עליך עם האוטו וזה אז כאילו גרמת לי להבין כמה נמוך ירדתי בשביל שהיא תמשיך להיות חברה שלי.”
"אה…אוקיי.”
"אז לחיי התחלות חדשות.” היא אומרת ומגישה לי את בקבוק הסודה שלה למיץ אשכוליות שלי להקיש 'לחיים' ואני מקיש איתה.
"מה הקטע של הסודה, מה את, בת ארבעים?”
"עוד סטייה שלי.” היא מחייכת.
"'עוד'? כמה יש לך?” אני מטה את הראש בסקרנות.
"אם תתן לי הזדמנות אני אראה לך. זאת אומרת, אם לא תרגיש שאני מנצלת אותך.”
"אם תרצי אותי בגללי ולא בגלל שירן, יש על מה לדבר.”
"אאוץ'.” היא אומרת. “אוקיי, אתה צודק.”
"טוב, גמרנו כאן?” אני שואל.
"יאללה.”
אנחנו קמים ומפנים את המגשים לפח הגדול, לוקחים את הילקוטים ויוצאים מהמקום.
"איפה את גרה?” אני שואל.
"בבן צבי.”
"אה, זה בדרך שלי.”
"לא באת עם אופניים היום?” היא שואלת כשאנחנו מתחילים ללכת.
"כן, השארתי אותם בבית ספר.”
"למה?”
"כדי ללכת איתך.” אני אומר במשיכת כתפיים.
"וואלה.” היא אומרת ומגישה לי יד שאשלב. אני משלב.
"סחה על ההתאפקות.” היא אומרת.
"איזה?”
"לא הסתכלת לי על השדיים כמעט כל הארוחה.”
"העיניים שלך יותר יפות.” אני אומר, מופתע מהתגובה הקולעת. בדרך כלל אני שנון כמו פלסטר משומש.
"הופה! תשובה טובה!”
"…ויש לי גם נמשים…”
"ואני מת על נמשים.”
"…על האף הענק שלי.”
"הוא לא ענק, הוא דומיננטי. זה משהו אחר.”
"ממש אחר.” היא צוחקת.
"לא.” אני אומר ברצינות. “'אף גדול' זה אף עבה כזה. מין תפוח אדמה. האף שלך ארוך. מלכותי, דומיננטי. הוא מכריח את מי שמסתכל עליו לראות העיניים שלך שהן כמו…הבריכות של ארטמיס.”
"ארט..מי?”
"ארטמיס, אלת הציד. היו לה בריכות קדושות ביערות.” אני אומר בעודנו נכנסים תחת צל שדרת עצי פיקוס גדולים. חם בחוץ והרחוב כמעט ריק, אפילו מכוניות בקושי נוסעות בכביש והקולות שלנו מהדהדים ביער העירוני.
"וואלה. לפחות מישהו אוהב את האף הזה.”
"למה, איזה אף את רוצה, כמו של שירן? קטן וחמודי כזה?”
"אתה רואה, אפילו אתה אומר שהוא קטן וחמודי.”
"הוא קטן וחמודי והוא מתאים לה ושלך מלכותי ודומיננטי ומתאים לך.”
"טוב, כבר היה שווה לי ללכת איתך. מלכותי ודומיננטי, ארטמיס…איזה חנֶרְד…” היא אומרת וצוחקת כשידי שהייתה משולבת בשלה משתחררת ומדגדגת לה את המותן.
"איי…די, יא חנֶרְד!”
אני ממשיך במתקפת הדגדוגים והיא מצחקקת ומתפתלת והפעם אני דווקא כן מסתכל על השדיים שלה שמתפרעים מתחת לחולצת הטי עם לוגו התיכון על השד הימני. ההתקפה שלי מובילה אותה לעבר עץ רחב והיא נצמדת אליו בגבה ומנסה להדוף אותי מבלי להפסיק לקרוא לי "חנֶרְד!", מעודדת אותי להמשיך עוד ועוד.
לאחר כמה רגעים של משחק כזה, היא נוקטת בתחבולה חדשה, יעילה להפליא. במקום לנסות להסיט את ידי המדגדגות מהמותניים שלה, היא אוחזת ביד שמאל שלי ומובילה אותה לעבר שדה הגדול. זה עובד, ואני מפסיק מיד לדגדג אותה. קארין מנצלת את גורם ההפתעה ומקרבת את שפתיה לשפתי, פולשת אל פי, ואני מחזיר לה נשיקה לוהטת ומעסה את שדהּ הגדול מעל החולצה, חש בבשר המוצק מעבר לחזייה מאסיבית בעליל. אפילו זה סקסי: להרגיש את כל הבד של החזייה שמעיד על כמות השד שהוא מחזיק.
קארין מניחה את ידיה על גבי ומאמצת אותי אליה ואני מועך אותה בעדינות מול העץ, מפשעתי מתחככת בשלה. היא מזדקפת על קצות האצבעות, מביאה את איברי הקשה כבר אל מפשעתה החמימה ומניעה אותה אגנה מעלה ומטה, מתחככת בי. ה"ג'ינס" שלה הוא לא ממש ג'ינס אלא משהו דק בהרבה, סטר'צי כזה, ודרך המכנסיים שלי אני חש בתחתוניה ואפילו ברכות והחמימות של שפתי ערוותה מבעד לבד. ידי עוזבת את שדהּ ואני אוחז עכשיו בשתי מותניה ומלטף אותם באגודלי, נפעם מכמה הן צרות ביחס לחזה הגדול.
מבט לימין ומבט לשמאל, אני לא רואה אף אחד קרוב ועלוות הפיקוס מסתירה אותנו מהבניינים הסמוכים. הידיים שלי שנחו על מותניה נעות אחורה וקצות האצבעות מחליקות אל מתחת לבד הגמיש של מכנסיה, חופנות תחתונים וטוסיק קטן. נשימתה של קארין נקטעת לרגע לנוכח הפלישה אבל אני לא מגזים ורק משאיר את הידיים שם, חופן לה את הטוסיק מאחור, מחליק את הזקפה על מפשעתה מלפנים ומתנשק איתה מתחת לעץ הפיקוס.
"די…די…” היא נאנקת והודפת אותי אחורה ואני מרפה ממנה בחוסר רצון אבל אולי היא צודקת, אולי זה מהר מדי. חוץ מזה, זאת אותה ילדה שבדיוק אתמול ניסתה לפתות אותי בשביל לעצבן את אחותי, אז מה השתנה?
"בוא נלך אלי.” היא אומרת ומסדרת את הבגדים.
"מה השתנה מאתמול?” אני מתעקש.
"מה?”
"אני עדיין אח של שירן. מה את רוצה, אותי או את שירן?”
"בוא.” היא אומרת לי ומתחילה ללכת. אחרי חמישה מטר היא מפנה אלי את הראש ואומרת:
"אני צריכה להתחנן?”
"לא ענית לי. את שירן או אותי?”
בתגובה היא מכניסה את אגודליה אל מכנסיה ומפשילה אותם מעט, כשליש הדרך, חושפת סנטימטרים מרשימים של חריץ ישבנה.
"אותך…חנֶרְד!” היא חורצת לשון, מסדרת את מכנסיה ומתחילה לרוץ בצווחות צחוק כשהיא שומעת אותי שועט בעקבותיה. אני לא רץ ממש מהר, רק דופק חזק עם הרגליים כדי שהיא תשמע אותי מאחוריה והיא מסבה את הראש אחורה וצווחת בחדווה כשהיא רואה שהתקרבתי. זה לא שיש לה סיכוי, אני מתאמן קבוע והיא צריכה לסחוב את המטען החורג הזה מלפנים.
קארין חותכת אל שביל מרוצף המוביל לבניין ואני בעקבותיה. לפתע היא שומטת את התיק מכתפה, משליכה אותו אל השיחים וצועקת: “תביא לי את התיק!”. תעלול יפה, שעולה לי בעשר שניות של חיפושים ושליפת הילקוט שלה מהסבך. כשהתיק ביד אני מבחין בדלת הבניין נסגרת לאיטה ובזינוק אולימפי מצליח לדחוף אותה סנטימטר לפני שהיא נסגרת.
עד שאני מסתגל לאפלולית קארין נעלמת ואני תוהה איפה יכולה להיות. מעלית או מדרגות? לא יכול להיות שהיא הזמינה מעלית ועלתה בה תוך חמש עשרה שניות, נכון? אני עוצר את הנשימה כדי להקשיב ושומע רחש חלש אך ברור מאחורי דלת האש המובילה אל מדרגות החירום. כשאני פותח את הדלת אני שומע את צעדיה אי שם מעלי.
"קאריני…אני בא…” אני אומר ושומע אותה צווחת אי שם מעלי. הריצה במעלה המדרגות עם שני ילקוטים היא לא פשוטה לי אבל אני שומע את קולות הריצה שלה מעלי וסוגר את המרחק במהירות. עד שאני מגיע אל הקומה השלישית מפרידה בינינו רק קומה אחת וכשאני מגיע אל הרביעית אני רואה אותה מולי. שני מטרים, מטר אחד וקארין צווחת כשאני אוחז בידה ועוצר אותה.
"את מי את רוצה?” אני שואל, מתנשף.
"לנשום…” היא מצחקקת. “אני רוצה לנשום…”
גם אני צוחק בין התנשפות להתנשפות אבל אני גוהר עליה ומצמיד אותה לקיר, מחכך את הזין שלי במפשעה שלה באופן ברור. את הידיים אני מכניס הפעם גם לתוך המכנסיים וגם לתוך התחתונים והן מחליקות על העור החמים של ישבנה, חופנות את הפלחים באצבעות חזקות. היא תרה אחר שפתי ואנחנו מתנשקים, אנחה רכה נפלטת מפיה כאשר אצבעותיי החצופות יורדות במורד ישבנה, ועולות עד שהן נוגעות בערוותה אך היא אינה הודפת אותי או מוחה.
הטיימר של התאורה מכבה את המנורות אבל לנו זה לא אכפת. קארין שולחת את ידה ומלטפת את זקפתי שקשה כמו סלע מתחת למכנסיים. היא לרגע מנסה להתמודד עם הרוכסן אבל אין מצב שהיא תצליח לחלץ את הזין משם גם אם היא תפתח אותו עד למטה כי אני חוגר חגורה.
"תפתחי את החגורה.” אני ממלמל וחש באצבעות זריזות ניגשות למלאכה. היא לומדת את החגורה בידיה ואחרי כמה רגעים אני שומע את האבזם מקרקש באפלה ואז את אוושת החגורה הנפתחת. אצבעות עדינות מחליקות לתוך תחתוניי ואוחזות בזין הקשה שלי. אנחנו מתנשקים, האצבעות שלי חופנות את ישבנה ומאוננות בערוותה הרטובה ואצבעותיה מלטפות את הזין שלי בתנועות קצובות.
"אני רוצה למצוץ לך את הזין.” לוחשת קארין בחושך.
"בכיף.” אני מקרקר.
=============================================
כל כך טוב . כמו שסרט המבוסס על ספר מאכזב גם כאן הסיפורים פשוט מעולים ואין סרט שיכול להגיע לרמה של הכתיבה והתיאורים פשוט תענוג.
שאפו, פשוט שאפו. רמת הכתיבה מעולה, רמת האירוטיקה מעולה. נהנה מכל רגע.
תותח
נהנה מכל משפט
מחכה לפרק הבא
פשוט מעולה.
ונקדות המעבר בין הפרקים יד אומן
הסיפור כיפי ונחמד. אוהבת איך הכל נשאר ריאלי בסך הכל, שום דבר לא נעשה מופרך.
הערה טכנית – עד לא מזמן הסיפור לא הופיע בעמוד הראשי. הגעתי אליו רק כי ראיתי אותו במקרה בתפריט צדדי . התחלתי אותו רק שבוע אחרי שפורסם
נפלא!
מחכה בקוצר רוח להמשך.
רק אות אחת הציקה לי בעין: במקום "זה אך פעם לא" צריך להיות "זה אף פעם לא".
חלפו שבועיים, כבר חסר סבלנות.
תקשיב, אתה כותב בחסד עליון. אדיר.
אבל יש מצב שתקפיד קצת יותר על א׳ בגוף ראשון עתיד? בשבילנו, החנרדים החרמנים שקוראים אותך באדיקות.
זאת בדרך כלל העדפת שפת דיבור אמינה, על פני שפת כתיבה תקינה.
כשקארין ניגשת אל עזי בביה"ס יש טעות, כתוב שהוא מקשקש עם אפק, בעוד שאח"כ מובן שהוא דיבר עם עידן..
סליחה אם זה מפריע כל החפירות שלי..
לא מפריע, התיקונים האלה חשובים. תודה!
אפשר להציע סיגנון לחלק של החלפת ההודעות?
https://ibb.co/n6fgc5Q
אם אהבת אני יכול להכין עוד
יאללה, תכין. איפה שתכין אני מבטיח להחליף. תודה!
מלך!
אז התמונה הזאת לפרק הזה.
אני אגיב בכל פרק קישור לתמונות עבורו.
ואם יש לך תמונות עדכניות שפיספסתי לתמונת פרופיל, תכוון אותי ואעדכן, שיהיה ברמה גבוהה כראוי