נוהגת

זה סיפור כלבים. לא נראה לך? יש סיפורים אחרים באתר.
אבל זה סיפור פצצה.
==================================================
זכאי אומר שכמעט הם לא הסכימו לקבל את ארצ'י. הוא אומר שבן שטרית, שהיה אז מפקד היחידה, שנא רועים בלגים כי הם יותר מדי היפראקטיביים וארצ'י גם היה גדול מדי לדעתו. אבל אז הם איבדו שני כלבים, אחד עם מחבל מניאק שהתפוצץ עליו והשני נפצע בתאונת דרכים וארצ'י בדיוק גמר מסלול בכלביה אז בן שטרית הסכים לקבל אותו על תנאי.

למען האמת, ארצ'י תמיד היה כלב "בתחזוקה גבוהה" כמו שבן שטרית קרא לזה. יש לו מצבי רוח. יש לו פרצי אנרגיה. יש אנשים ביחידה שהוא ממש פאקינג שונא אבל לזכותו של ארצ'י יאמר שגם בן שטרית לא סבל את אותם אנשים, אז הוא הסכים להשאיר אותו. לארצ'י גם היה חוש ריח מעולה, "אולי הכי טוב ביחידה אי פעם" אומר זכאי וזאת עוד סיבה שבן שטרית הסכים שהוא יישאר.

גם כשבן שטרית עזב ולייבו החליף אותו, ארצ'י נשאר מסומן. אולי בן שטרית לכלך עליו, אולי לייבו, שבא אמנם מיחידת "תלתן" אבל גידל כלבים כל החיים וקלט די מהר שהוא כלב טראבלמייקר. ללייבו היו פחות סנטימנטים לכלבים טראבלמייקרים: אמנם הוא לא העיף אותו מהיחידה אבל השתדל לשבץ אותו מה שפחות.

“מה את רוצה,” הוא אמר להדס. “שהוא ינשך לך איזה מישהו ומצ"ח יבואו לפה ויעיפו אותו להסגר? ויבדקו את הנהלים שלנו? ויכפילו לנו את הוראות הבטיחות?”

הדס וארצ'י יושבים בהאמר, בדרך למחסום. לייבו שלח אותה לביר-עראר בגלל שזה המחסום הכי זין. זה מחסום של הגדוד החרדי שהחבר'ה של עוקץ מתנשאים עליהם ואין שם בנות ויש שם חדר כלבנים מעפן והקליטה שם על הפרצוף ובאופן כללי זה זין. מהבחינה הזאת לייבו דווקא מעדיף את הדס: ברגע שהוא תייג אותה ככבשה שחורה, הכי קל לו להעיף אותה לשם בלי להצטרך לריב עם הלוחמים האחרים שיעשו לו פרצופים אם יצוותו אותם לשם. מצד שני, הדופק של הדס לא ממש יורד כשהיא חושבת על הימים הקרובים בביר-עראר.

“הדס!” אומר דוידי הנהג מעל רעש המנוע.

היא מתעלמת.

“הדס!”

“מהההה?!”

“למה לייבו כל כך שונא אותך?”

“כי אני מזכירה לו את אמא שלך?”

“רציני איתך, נו? למה הוא שונא אותך ככה?”

“כולם שונאים אותי, דוידי.”

“אני לא שונא אותך.”

“זה כי אתה רוצה לזיין אותי, זה לא נחשב.”

“אחח… את קשה, הדס. אין לך לב. רק את ארצ'י את אוהבת.”

“סוף סוף אתה לא מדבר שטויות.”

דוידי יכול לקלף ממנה איזו שכבה של אנושיות אבל לרוב החיילים אין שום סיכוי. עם משקפי השמש השחורים וארצ'י הגדול לידה הדס מרשה לעצמה להתעלם מכל מי שמעיר איזו הערה מפגרת. היא מרגישה מוגנת לידו כמו שהיא לא מרגישה אף פעם. למעשה זה היה קליק מהרגע הראשון, מהרגע שראתה אותו, ידעה שזה זה, גם אם לא ידעה בדיוק מה זה זה. אבל ברור לה שאף אחד לא גורם לה להרגיש כמו ארצ'י.

הפעם הראשונה שהיא הרגישה שזה מעבר לסתם קשר טוב בין נוהגת לכלב היה עם אֲמִתַּי. בתור מי שנפל מסיירת מטכ"ל בגלל בעיה ברגל הוא הרגיש את עצמו מינימום האשך הימני של הקדוש ברוך הוא ורוב הבנות ביחידה די נתנו לו את הרושם שהוא צודק. הכתפיים שלו, הלסת, האף הטיפה שבור והריסים… הוא לא היה צריך להתאמץ הרבה כדי לדחוף לאיזו מש"קית קליעה או קצינת מבצעים את היד לתחתונים והשמועה אמרה שיש לו איזו טבלה של כל הבנות בבסיס שהוא זיין ואיפה. כמו איזה גרסה צה"לית של "הרמז" – את רונית המד"סית, בתחת, בחמ"ל.

כשהוא פגש את הדס הוא ניסה את השטיקים הרגילים שלו אבל זה לא כל כך עבד. אז הוא ניסה לברר אם יש לה חבר. אין לה.

"את לסבית?" הוא שאל. רק שניהם היו אז במטווח, השלימו איפוסים על התבורים החדשים ועכשיו אספו תרמילים לפני שיבואו הבדואים לגנוב אותם. כשהיא התכופפה לשפוך אותם לארגז הכדורים היא חשה בו מאחוריה, נועץ מבט בישבנה.

"באיזה עולם זה עניינך בכלל?" היא הפנתה אליו את הראש מבלי להתרומם. המגעיל הזה אפילו לא ניסה להסתיר את המבט שלו.

"בעולם שקוק-טיזריות כמוך לא קיימות."

"מי בכלל רוצה לעשות לך טיזינג?" היא התרוממה והסתובבה אליו, נזעקת לגלות שהוא ממש קרוב אליה עכשיו.

"את." אמר אֲמִתַּי והניח את ידיו על מותניה.

חרדה משתקת. אמיתי גדול וחזק והיא קטנה וחלשה. הם לבד, אף אחד לא ישמע אותה.

"אמתי די." היא אמרה בקול צרוד, חשה בידיו עולות למעלה, גועל פושה בה כאשר אגודליו נגעו בחלקם התחתון של שדיה.

"סתמי כבר." הוא אמר, גוהר לנשק אותה.

"אמתי די, נו! לא! אמ…" אבל הוא הניח יד אחת על עורפה והשנייה לפתה את ירכה והוא היה חזק כמו שור והיא כל כך חסרת אונים עד שדמעות מילאו את עיניה. זה קורה לה. התרחיש הכי גרוע לאישה קורה לה.

אבל אז אמתי זעק בכאב ונרתע ממנה. מבעד לדמעות היא ראתה את ארצ'י נושך את הנעל הצבאית שלו וגורר אותו ממנה, נוהם בזעם. פניו של אמתי התעוותו עכשיו בכאב והוא צרח. באינסטינקט הוא ניסה לבעוט בארצ'י אבל ברגע שהרים את הרגל משך ארצ'י את הרגל שבפיו ואמתי נפל ארצה. מיד זינק עליו ארצ'י ונעמד על חזהו, עם כל הארבעים ומשהו קילו שלו, נוהם בזעם, שיניו חשופות.

"תעיפי אותו ממני! תעיפי אותו ממני!" צרח אמתי.

"ארצ'י!" התעשתה אז הדס. "אלי!"

כלב אחר היה עף אליה מיד אבל ארצ'י היסס עוד רגע והיא הייתה צריכה לקרוא לו שוב עד שהוא הסכים לשחרר את אמתי. זה זחל במהירות לאחור ונעמד, מנקה את האבק מבגדיו.

"אני אזיין אותך על זה. אני אדאג שירדימו אותו עוד היום, יא בת זונה!" הוא צעק ויצא מהמטווח.

הדס נשארה לעמוד ברגליים רועדות, צופה בו מתרחק. גם ארצ'י הביט בו, אם כי הוא נראה עכשיו רגוע לחלוטין, קר רוח.

למעשה לא לגמרי רגוע.

אז, בפריקסט האפור במטווח הדס הבחינה לראשונה בזין של ארצ'י. הכלב צפה בגבו הקטן של אמתי ואיברו החליק מנדנו הפרוותי.

אדום. הופיעה המילה במוחה. יפה.

היא נזפה בעצמה אז: "יפה" זה לא תואר נכון לזרג של כלב.

הרגליים שלה הרגישו חלשות פתאום והיא כרעה לצד ארצ'י והתרפקה עליו, קוברת את פניה בפרוותו. שואבת ממנה כח. שואבת ממנו כח. אחרי עשר דקות התאוששה וחזרה למגורים.

אמתי דווקא לא התלונן עליה ועל ארצ'י. ללייבו הייתה מדיניות מאוד קשוחה נגד מטרידי מין ואמתי כנראה חשש שכשזה יהיה המילה שלה נגד המילה שלו לא בטוח שהוא זה שיזכה, בייחוד שכל הבסיס יודע שהוא מזיין את כולן. הוא שמר ממנה מרחק ולפי המבטים המכוערים שהיא התחילה לקבל היא הניחה שהוא מטנף עליה מאחורי הגב. שילך להזדיין, מה אכפת לה ממנו?

“לא, ברצינות, את לסבית?” קוטע דוידי את מחשבותיה.

“דוידי, בבוקר כשאתה בא לשתות מהאסלה הקרש לפעמים נופל לך על הראש?”

“איזה קרועה את, הדס.” הוא צוחק. לזכותו של דוידי יאמר שכמה שהיא לא תעקוץ אותו, זה לא מזיז לו. תמיד מנסה להיכנס לה לתחתונים, אבל בחן, לא לוקח את עצמו קשה במיוחד ולא מעיק.

“מתי את משתחררת?”

“למה, נראה לך שבאזרחות יש לך יותר סיכוי איתי?”

“אני רוצה לדעת מתי הלב שלי ישבר.”

למרות הקשיחות הטבעית שלה חיוך קטן מבצבץ לה על הפנים.

“שבעה שבועות.” היא אומרת אחרי שהיא מדכאת את החיוך.

“זכאי אומר שאז גם יעיפו את ארצ'י.”

“אז אני אאמץ אותו.” היא אומרת והלב שלה מאיץ לרגע.

“נו את רואה? כלב כבר יש לנו, רק צריך בית קטן במושב ואנחנו מוכנים להתחתן, הדסי.”

היא שוב נאלצת לגחך ונדה בראשה. 

"אבל הוא לא נכנס הביתה, כן? אני לא מסכים שהכל יהיה מלא ריח של פרווה."

הריח המנחם של הפרווה. היא נזכרת איך הריח הזה חדר לתודעתה אז בפריקסט. הריח ועוד מחשבה, שהייתה אז אסורה. אדום. יפה.

לא, לא יפה. די עם זה. הייתה אומרת לעצמה.

אבל התחילה להסתקרן. להביט לעבר מפשעתו של ארצ'י יותר ויותר, לחפש את הצבע הבוהק הזה, מגיח מנדנו הרך. וכשזה קרה מדי פעם, היא הרגישה את הלב שלה דופק והפה מתייבש.

"לא ראית א-א-א-אף פעם זין של ככ-כ-כ-כ-לב?" היא שמעה את שגיא המש"ק שלישות. לעזאזל, היא השתדלה שלא להתהפנט מזה ככה ליד אנשים. היא עמדה בש"ג, מחכה לראובן שיחזור מהרס"פיה וקצת שכחה שהיא לא לבד. תמיד הייתה לה נטייה לא לשים לב לאנשים.

"ראיתי מספיק, תאמין לי. אבל לא על זה אני מסתכלת, אני בודקת את הכתם שיש לו על הבטן." היא הצליחה לאלתר. 

שגיא משך בכתפיים. אחד האנשים הפחות מגעילים בבסיס, יש לציין.

"מה את חושבת שזז-ז-ז-זה?"

"זה יכול להיות פטריה על העור ואז צריך לטפל בזה." היא מיהרה לשנות את הנושא.

"נכון, לכלב שלי היה."

"כן, אבל זה נראה לי כתם לידה."

"ת-ת-ת-ת-תני לוקנין לבדוק, מה אכפת לך?" הציע שגיא. "בשביל ממ-מ-מ-מ-מה…בשביל מה הו-הוא וטרינר?"

"תכלס."

ושבועות עברו והיא פחות או יותר הצליחה לרסן את עצמה ולהעיף לעצמה את השגעת הזאת מהראש. הם עלו לאימון והאימון הוא אינטנסיבי והלו"ז צפוף היא לחוצה מהבוקר עד הערב ולמרבה המזל לא היה לה הרבה זמן לחשוב על הזין של ארצ'י. לא במהלך היום לפחות. אבל פתאום מצאה את עצמה מאוננת וכשהיא הייתה לבד במיטה המחשבות היו מהר מאוד חוזרות לארצ'י, ולזרג של ארצ'י שחבוי שם, פצצה מתקתקת עטופה ברוך. והמיטה הייתה חורקת כשהאצבע הייתה רוקדת שם, במעיין הפרטי, והיא הייתה משתדלת לגמור בשקט בשקט שאושרת ונילי לא ישמעו אותה גומרת כשהיא חושבת רק על דבר אחד, ארוך ואדום.

זה מצחיק שהחלק הבא בסאגה שלה גם קשור לשגיא המש"ק שלישות. האימון נגמר, הם כבר חזרו לבסיס, שבועיים התארגנות לפני עליה לקו. היא ישבה מול המועדון עם ארצ'י וקראה, מתעלמת מהצעדים שהתקרבו אליה.

"אולי זה בב-ב-כל זאת פטריה." אמר שגיא.

"הא?"

"הזה שדיברנו עליו אז? בש"ג? יש מצב שזה בכל זאת פטריה. נראה לי שזה גדל קצת, לא?"

"אולי." היא אמרה, מנסה להתעלם מהרעיון הפסיכי שהתחיל להתפשט במוחה. "אני צריכה לבדוק."

"לכי לל-ל-ל-לוקנין." הציע שגיא שוב.

"אני אלך לצלם את זה." היא שיקרה.

שגיא נשאר לעמוד לידה כאילו הוא עונש מאלוהים על חטאים שהיא עומדת לעשות והיא חשבה שהיא עוד רגע דורכת את את התבור ויורה בו. אבל בסוף הוא הלך והיא קמה בנון שלנט, ניערה את האבק מהבגדים והתחילה ללכת לחדר.

שגיא צדק. היא הייתה צריכה לבדוק את הכתם הזה, לראות אם זאת פטריה או משהו.

הלב דפק חזק והיא קצת קיוותה שאושרת תהיה בחדר אבל אושרת יצאה לחובשים ולא הייתה שם בשביל להציל אותה עכשיו. לנעול את הדלת? לא לנעול? ארצי נשכב על הצד בעצלתיים, נהנה מהרצפה הקרירה.

"תראה לי את הכתם, חמוד." היא אמרה בקול רך, מלטפת לו את הבטן. כן, בהחלט היה שם כתם אבל קשה לקבוע מאיזה סוג. היא ליטפה את הכתם ואז נדדו אצבעותיה אל הנדן הפרוותי והלב שלה התחיל לדפוק חזק יותר. טוק טוק, מי זה שם?

ארצ'י ניסה להתרומם אבל היא מיד הורתה לו: "ארצה!" והוא ציית. האילוף הקפדני עשה את שלו.

היא המשיכה ללטף ומיץ פטל הציץ החוצה, אדום ובוהק ומפתה. שוב ושוב אצבעותיה ריחפו על פרוותו, חשוב לוודא שזאת לא פטריה. הזין המשיך להחליק החוצה, סנטימטר אחד סנטימטר והאצבעות נמשכו אל הפרווה, מלטפות בעוד הזרג מחליק החוצה כולו, קשה ובוהק כמו אבן אודם. ואז, מבלי לחשוב, היא רכנה לאיטה לעברו, מפשקת את פיה ואז הכניסה את ראש הזין אל בין שפתיה הרכות.

המרקם. בכיתה י"א היא מצצה הרבה זין, נחושה להוכיח משהו לעצמה ולפגוע באמא או ההיפך. המרקם של ארצ'י היה שונה מכל זין אחר שהיא מצצה. היה גם איזה נוזל שבקע ממנו הוא היה גם חם יותר מזין אנושי, הקצה שלו היה רך כמו של בן אבל למטה קשה ממש.  גם הצורה…יותר… מוזרה משל גבר. פחות… מסודרת או משהו. היא התחילה למצוץ לו כמו שצריך מניעה את ראשה בתנועות קצובות ומלקקת עם הלשון כמו שסרגיי המורה למתמטיקה אהב שהיא הייתה עושה. זה היה מדליק אותו לקלל אותה כשהיה גומר לה בפה. הוא היה קורא לה "זונה מזדיינת", "סוקה" או "זונה של כלבים" כשהיה ממלא לה את הפה הצעיר בזרע. אחר כך היה מתנצל תמיד.

והיא חשבה אולי שתחושת הזין בפה תעצור אותה, שזה ירתיע אותה, שזה… יציל אותה מעצמה אבל לא. לא היה אכפת לה כלום, רק למצוץ את הזין הזה של ארצ'י שהיא כמהה אליו כבר חודשיים, כשהיא ערה וכשהיא ישנה, כשהיא מתאמנת וכשהיא במשמרת, כשהיא במיטה וכשהיא במקלחת. והיא לא הפסיקה, שומעת את ארצ'י נוהם נהמות עדינות…מתוקות…גוריות כאלה…והיא המשיכה והמשיכה למצוץ לו עד שהרגישה פתאום זרם חזק וחמים מציף את פיה וארצ'י נהם ברכות והקשית את גבו והיא המשיכה למצוץ וללטף אותו עד שהוא נרגע. 

הרצפה של החדר הייתה מלאה זרע והדס הרגישה מגורה כמו שלא חשה מימיה. משהו חדש נפתח, או אולי זכרון ישן. "זונה של כלבים". אבל הכריחה את עצמה להיות פרקטית ולשטוף את החדר מהר ככל האפשר. עשר דקות אחר כך החדר הדיף ריח של נוזל רצפה צה"לי. תמיד אחר כך כשהיא תריח את הריח הזה היא תירטב קצת.

"למה תמיד את יושבת מאחורי כמו איזה מלכת אנגליה?" מגיע קולו של דוידי מהמציאות.

"כדי שאני אוכל לשבת ליד ארצ'י." היא עונה, חושבת על הימים הקרובים במחסום, בהם היא תוכל לשבת לידו כל לילה בפרטיות. לשבת, הא? היא שואלת את עצמה והלב שלה מחסיר פעימה.

"ארצ'י ארצ'י ארצ'י ארצ׳י. בסוף אני באמת אחשוב שאת אוהבת אותו יותר ממני. את לא מתביישת?"

הדס לא התביישה. אם היא חשבה שתרגיש נורא עם עצמה אחרי המציצה שם בחדר, החשש הזה התבדה די מהר. משום מה היא חשה אדישות למחשבה שהיא מצצה לארצ'י. אדישות מוסרית, שום הלקאה עצמית. אבל למחשבה על הזין של ארצ'י בפה שלה היא לא הייתה אדישה, הו לא. 

בהתחלה הייתה מקפידה למצוץ לו רק בחדר ורק כאשר היו לבד אבל זה היה מסורבל עם אושרת בחדר ובנות אחרות במגורי הבנות שבכל רגע יכולות להיכנס ולבקש מרכך או מברשת שיער. אחר כך ידעה להתחכם ולמצוא לעצמם פינות מבודדות. באופן אירוני, הפעם הראשונה שמצצה לו מחוץ לחדר היתה בפריקסט שבו אמתי ניסה לאנוס אותה. אחר כך היו עוד מקומות, כבר התמחתה במציאתם: מאחורי עמדת השמנים. בחורשת הקזוארינות. והכי כיף: בבונקר. שקט. פרטיות.

לילה בבונקר, בזמן שמירה. ארצ'י שוכב על האדמה והדס מוצצת לו את הזין, מכנסיה ותחתוניה מופשלים עד הברכיים והיא מאוננת בעצמה. המיותיו הרכות של ארצ'י והדנדון הקל של החגורה הצבאית כשהאצבעות שלה מרפרפות על הדגדגן. מדי פעם הייתה עוצרת, מרכיבה את מכשיר ראיית הלילה וסורקת סביב ואז חוזרת לזין הרטוב והריחני. כשהוא היה גומר מחוץ לחדר לא היה צורך לנקות, וזה היה בונוס. 

למרות שהיה לו שם של טראבלמייקר, ארצ'י, באיזה אינסטינקט נדיר, קלט איכשהו שאת הפינוקים האלה הוא מקבל רק כשהם לבד ואף פעם לא עשה לה פדיחות. אף פעם לא דרש.

הוא כן התחיל להיות מודע להתרגשות שלה. לריח שלה בין הרגליים כשהם לבד. היה דוחף את החוטם הרטוב והחזק שלו אל בין מכנסי המדים שלה. בפעם הראשונה זה קרה כשחיכו אחרונים במטווח מרוחק. היא תמיד התנדבה להישאר אחרונה לאסוף תרמילים כי אולי לא יהיה לה מקום על הרכב שיורד מהשטח והיא תוכל להישאר עם ארצ'י. הרבה פעמים זה גם הצליח לה. 

היא עמדה מתחת לעץ שיטה מצ'וקמק שאיכשהו שרד שם והקשיבה לשקט שהותיר אחריו ההאמר המתרחק, מניחה לו למלא אותה. עוד רגע הם יהיו שם לבד והיא כבר התחילה להתרגש. למעשה המנוע שלה התחיל לרוץ בסל"ד נמוך כבר מהבוקר משום מה. הלב דפק כאילו זו הפעם הראשונה, אז במגורים. זיעה קלה בכפות הידיים.

ואז ארצ'י התקרב אליה והתחיל לרחרח לה את המפשעה.

"מה אתה עושה, חמוד?" היא שאלה בפליאה.

ארצ'י המשיך לרחרח, מחפש משהו שהוא לא מבין. והחוטם שלו היה קשה ונחוש והיא אחזה בראשו בשתי ידיה, מובילה אותו בדיוק בזווית המדויקת על האזור הכי רגיש שלה. וארצ'י היה כלב טוב והמשיך להזיז את הראש אנה ואנה אבל לא התפרע והיא ממש מחככת את החריץ על גשר החוטם, מזיינת אותו בוערות המילים בתודעתה והיא מביטה בעיניו החומות והטובות בעודה רוכבת עליו.

אתה כלב טוב, ארצ'י. חזק וחכם ואהוב שלי.

ומתחת לעץ השיטה מצ'וקמק היא זיינה את עצמה לאורגזמה הראשונה שלה איתו שלא קשורה לאצבעותיה. והיא נאחזה בענף ונאנחה ונשכה את שפתה התחתונה וליטפה לו את האוזניים ואחזה לו בלסת והתפוצצה מעליו, נזהרת שלא להפחיד את החמוד הפרוותי הגיבור שלה. אחר כך הורתה לו לשכב והעניקה לו מציצה ארוכה ומפנקת, עוטפת בשפתיה את הזין הכלבי, מתענגת על נוזלי הסיכה המתוקים שלו, בולעת כמה שיכלה כשהוא גמר ממש כמו "זונה של כלבים" שקרא לה המורה למתמטיקה. הסתדרה והתנקתה מהר, שכשיגיע ההאמר לא יישארו באותה נקודה ואף אחד לא יריח כלום. זאת יחידת כלבנים אחרי הכל. החברים שלה מזהים ריחות כלביים.

אחרי פעמיים כאלה החליטה לשדרג לעצמה את החיים. לקחה סכין חיתוך ופרמה בזהירות את תפר המפשעה בשני זוגות מכנסי מדים גדולים ואז התגנבה לאמל"חיה וסידרה לעצמה טיקטקים על כל התפר. התוצאה הייתה מהממת: היא יכלה לפתוח עכשיו בקלות חריץ של שלושים סנטימטרים נדיבים מאמצע ירך עד אמצע ירך בשביל החוטם של ארצ'י. אבל לפני נסיעת המבחן היא החליטה לעשות עוד משהו כדי שזה יהיה מושלם.

היא צחקקה כשחשבה לעצמה שהפעם הראשונה בחיים שהיא נכנסת לחנות לנז'רי היא בשביל כלב אבל בכל זאת התאמצה לשמור על פוקר פייס. המוכרת, ערביה צעירה וחייכנית, הסתכלה על החיילת הצעירה המתבוננת בקולבי ההלבשה התחתונה וחיוך קטן הפציע על פניה:

"מחפשת הפתעה לחבר?"

"לא, זה בשביל הכלב שלי." ענתה הדס. החיוך נעלם למוכרת מהפנים והדס התאפקה שלא לחייך בעצמה. בהתחלה התחילה מלסקור את תחתוני החוטיני התלויים על אחד הקולבים אבל אז צצה במוחה תמונה מסעירה ומפחידה באחת: ארצ'י מסיט את פיסת הבד הדק הצידה ומגיע עד החריץ החשוף ממש. סחרחורת התרגשות קלה עולה בה והיא אמרה לעצמה שלא.

עוד לא.

הפנתה עורף במהירות לחוטיני והתחילה לבחון תחתוני מכנסונים סקסיים, דקים וחושניים. קנתה זוג אחד לבן ואטום עם סרט מתוק בצבע אדום בחזיתו, זוג בצבע כחול כולו תחרה ועוד אחד שחור עם עיטור של רוכסן בחזית. המוכרת נתנה בה מבט עקום כאשר שילמה אבל הדס רק עפעפה בריסים הארוכים שלה וחייכה במתיקות. אחרי חנות ההלבשה התחתונה הלכה לסלון ציפורניים ועשתה פרנץ'. עירית אחותה תמיד אמרה לה שיש לה ציפורניים יפות אבל הן יכולות להיות יפות יותר אם הן יהיו מטופחות. אז עכשיו הן מטופחות.

"מה זה? פרנץ'?" שאלה עירית אחותה כשהיא נכנסה הביתה. צעירה ממנה בשלוש שנים ומבוגרת ממנה בעשור בכל מה שקשור בטיפוח, אופנה, סטיילינג וגברים. אבל לא בכלבים חשבה הדס.

"כן." ענתה הדס.

"יש לך מישהו?" המשיכה עירית ואמא כבר זקפה אוזניים מהמטבח, תרה אחר הכישלון הבא של בתה.

"לא, סתם בא לי."

"א-הה…" אמרה עירית והדס מיהרה לחדר, מחביאה את התחתונים. רק זה עוד חסר לה, שזאת תראה את התחתונים החדשים. 

אמא חינכה אותה שבגדים קנויים הם תמיד מטונפים ושחייבים חייבים לכבס אותם לפני שלובשים בפעם הראשונה אבל הדס החליטה שאין מצב שהיא מכניסה אותם למכונה ומסתכנת שאמא או עירית ימצאו אותם אז היא נאלצה להפר את החוק וזה הרגיש טוב, מכפיל כח: ללבוש את התחתונים הלא מכובסים שקנתה בשביל ארצ'י.

"קניתי לך הפתעה." היא אמרה לו כשהוציאה אותו מהכלביה, משפשפת את עורפו העבה באהבה. ארצ'י הרים אליה את ראשו.

"זאת הפתעה." היא פסקה. "תצטרך להזדיין בסבלנות." הוסיפה וגיחכה.

היא שומעת את דוידי מקלל ומתאפסת, חיוך קל מבצבץ לרגע על שפתיה. דוידי שונא את המקטע הזה, איזה עשרה קילומטרים מפותלים עם תהום מימין, עשרה קילומטרים מתוחים שבהם הוא חייב להיות מרוכז. עשרה קילומטרים שבהם הוא לא ישים לב להדס שפותחת את כפתורי הטיקטק במפשעה בזה אחר זה, לאט ובשקט עד שמפשעתה חשופה לחלוטין למעט התחתונים הסקסיים שקנתה במיוחד בשביל ארצ'י ושמאז עברו כמה כביסות במקלחת ביחידה.

ארצ'י מבין. חש בריחה. ברעב שלה. הוא שולח את חוטמו אל מפשעתה המופרדת ממנו רק בבד דק ומתחיל לחכך את הזרבובית הרטובה ואת עצם החוטם הקשה בתחתוניה. הדס נועלת את קרסוליה סביב מושב הנהג של דוידי ומתנשפת בפה פתוח וחרישי. היא נשענת לאחור ובין רגליה הפשוקות ארצ'י מלקק ומסניף, מחכך והודף, משפשף ומטריף.

קנוקנות עדינות ושקופות של ריחה האינטימי מתגנבות לאפה והיא שמחה שההאמר פתוח. ארצ'י, לעומת זה, מקבל את הניחוחות המהבילים הישר לאפו הרגיש והיא רואה את איברו כבר שלוף וזקור לחלוטין. היא מתה לגעת בו אבל חוששת שהוא יגמור פתאום על רצפת הרכב לכן נושכת את שפתה ומתמקדת בעונג שאהובה הפרוותי מעניק לה. והוא מעניק לה. זו לא הפעם הראשונה שלהם ככה והוא כלב חכם עם אינסטינקטים מטורפים והיא יכולה להישבע שהוא משתפר וכרגע המדורה שהוא מצית בה בהאמר הולכת ומתפשטת וריח הכּוּס שלה וריח הפרווה שלו ונהמת המנוע והרגליים שלה לוחצות את המושב והידיים אוחזות ב….פאק זה לא משנה ואז זה מתפוצץ והיא חושקת שיניים, מתאמצת להשאיר את העיניים פקוחות כשהיא גומרת והפה נפער בזעקה אילמת וטיפה רוק בודדת מתגנבת החוצה ומזדחלת בזווית פיה כשהיא מיטלטלת במושב האחורי פעם ועוד פעם ועוד פעם עד שהסופה שוככת והיא נרפית בהדרגה.

ארצ'י לא תמיד יודע מתי לעצור והיא נאלצת לדחוף אותו ממנה בכוח וללטף את ראשו במקביל, שלא יחשוב שהיא כועסת עליו. אבל בסוף היא מצליחה והוא מתרחק ובאצבעות רועדות היא נפנית לסגור את הטיקטקים ולהסתדר. כמה רגעים אחר כך, כאשר דוידי יוצא מהקטע המסוכן, היא כבר נראית מהוגנת לחלוטין.

"שונא 'תקטע הזה." הוא אומר, רווחה בקולו. "כאן עודד התהפך." זה קרה בשבוע הראשון של דוידי ביחידה ומאז יש לו קצת טראומה מזה. זאת לא הפעם הראשונה שהוא מזכיר את עודד. שניהם מיבנה. היא יודעת שהבדיחות שלו יפסיקו עכשיו וממילא עוד מעט יגיעו. הלב שלה פועם חזק יותר. ארבעה ימים עם ארצ'י. זה לא יגמר רק במציצות נשמע בה קול והיא נתקפת בחולשה רגעית. 

לא, זה לא.

המחסום מתגלה מעבר לעיקול ודוידי מאט לקראת העצירה, עוד רגע תיפרד ממנו בתחושת רווחה מסוימת. מה שכן: מכל הגברים שמנסים לזיין אותה, דוידי הכי סימפתי.

עוצר. הדס וארצ'י יורדים.

“ביי הדס!” קורא דוידי כשהיא מתרחקת עם ארצ'י, ציוד הניהוג על כתפה בצ'ימידן. היא מתעלמת ממנו, צועדת בנעליים כבדות לעבר המחסום. דוידי ממתין בהאמר, מחכה לשוקרון, אותו היא מחליפה.

החייל החרדי במחסום הוא עבדקן גדול והוא מביט בה במבט עקום. יש כאלה שהם לגמרי סבבה עם חיילות אבל יש כאלה שלא, שמצפים שהבסיס יהיה "טהור" מנשים טמאות. אבל זה לא משנה, מאחורי משקפי השמש ועם ארצ'י לצדה אין לו שום יכולת לעמוד בפניה. מבלי להגיד מילה היא פשוט עומדת שם ונועצת בו עיניים, צופה בנחישות שלו מתמוססת. זה קצת לא פייר, כל נוהג יודע שחרדים מפחדים מכלבים. חרדים וערבים. בהתחלה חשבה שזאת גזענות אבל כבר מזמן למדה שהעולם הוא קצת גזעני.

שוקרון ובראד, הלברדור הלבן והדביל, יושבים בזולה מחוץ לחמ"ל, עם כל הציוד ליציאה. היא לא סובלת את שוקרון ונדמה לה לפעמים שבראד מתאמץ לזכות באותו היחס ממנה.

"איחרת." אומר שוקרון בתוכחה ונעמד.

"כי אני נהגתי פשוט." היא עונה בסרקזם. "נהגתי נורא לאט."

"אם היית נוהגת," הוא מנסה להשיב מלחמה שערה. "היית נוהגת לאט."

"שוקרון, אם היה לך מוח היית דופק לעצמך כדור בראש."

לזה אין לו כבר מה לענות אבל הפה שלו נפתח לרגע כאילו יש לו. האמת היא שלריב איתו תמיד מרגיש לה קצת לא פייר. הוא תמיד מרים לה להנחתות ואין לו שום סיכוי לענות לה בחזרה. חבל שזה לא עוצר אותו מלטנף עליה ויותר חמור, על ארצ'י.

היא נכנסת לחמ"ל עם ארצ'י, מתענגת על הדממה הרגעית שכניסתה משרה. כל העיניים עליה, כל הדיבורים נקטעים ואפילו הקשר משתתק לרגע. האם היא אמורה להרגיש קטנה או מבודדת בין שני החמ"ליסטים והחייל השלישי שנראה איש מפקדה? אולי. אבל ארצ'י איתה היא היא מרגישה שדווקא הם הקטנים. הם השתתקו כשהיא נכנסה. הם הנבוכים. הדס וארצ'י, פאק יֶה!

"אני מחליפה את שוקרון." היא מצהירה.

אחד מהם, כחול עיניים וכתום זקן, מתעשת ראשון. 

"אה…סבבה. הנה ה…הקשר." הוא מוסר לה מכשיר נייד שנראה כמו טלפון סלולרי מלפני עשר שנים. "אני אביא לך גם את פק"לי הקשר."

"סבבה. יש התראות מיוחדות?"

"תקבלי תדריך מחר, לפני הפתיחה של המחסום." מתעשת גם השני, בחור רזה וגבוה שנראה שמתפלל בכל יום לקב"ה שיצמיח לו זקן אמיתי אבל נאלץ להסתפק בכמה קווצות מצ'וקמקות בקצה הסנטר. "תבואי בארבע."

ארבע זה ארבע לפנות בוקר. המחסום נפתח בארבע וחצי. 

"בסדר, איפה מגורי הבנות?" היא שואלת בקול הכי נון שלנט שהיא מצליחה לגייס. 

זה לא יגמר רק במציצות.

הם עושים פרצוף למשמע השאלה אבל הג'ינג'י מחווה בידו לכיוון הכללי של מגורי הבנות.

"תבחרי איזה חדר שבא לך, אין שם אף אחד. אבשה הרס"פ בדק אותם בשבוע שעבר, מקלחות והשירותים אמורים להיות תקינים." 

השעה קצת אחרי שש בערב, יש לה כמעט עשר שעות.

הלב של הדס מנתר כשהיא חושבת על עשר שעות עם ארצ'י. במגורי בנות ריקים. עם דוסים שבחיים לא יתקרבו לשם. 

מגורי הבנות הם קבוצת חדרים מגודרים בפח גלי כעור וכשהיא נכנסת למתחם צעדיה מהדהדים בריקנות בחצר הקטנה, זרועת החצץ. בהתרגשות גואה, כמו רעיה הבוחרת בית לגדל בו את משפחתה היא עוברת במסדרון מחדר לחדר לתור אחר החדש המושלם, מודעת עד כאב לגופו של ארצ'י המטופף לצידה. שכבת אבק עבה נמצאת בכל מקום אבל אבק זה השיקול האחרון שלה עכשיו: היא בודקת את מצב החדרים, קרבה למקלחות, חלונות עם וילונות עליהם ואת היכולת לסגור ולנעול את הדלת. 

לבסוף היא מחליטה על חדר שדווקא אינו צמוד למקלחות אבל פרט לכך הוא מושלם: מסודר ויחסית נקי, הדלת נסגרת וננעלת מבפנים וילונות על-בד שלמים מכסים את החלון אשר ממילא משקיף אל חומת הפח הגלי. כנראה שבפעם האחרונה שהיו בנות במגורי הבנות הן התגוררו בחדר הזה.

מורידה את התיק הכבד. נושכת את השפה התחתונה. ניגשת בשוויון נפש מעושה אל הדלת ומציצה החוצה. אין שם אף אחד. הייתה מעדיפה אולי שיהיה שם מישהו? שיעצור אותה? לא. היא כבר מחכה יותר מדי זמן. הרגע הזה הגיע.

נועלת את הדלת.

קליק!

"הי, יפה שלי." היא אומרת. "שב!"

היא חשה בהתרגשותו של ארצ'י היושב, משקפת את התרגשותה. האם הוא קולט את שפת הגוף שלה? מריח את מפשעתה? המחשבה שהוא מסוגל להריח את מיציה מסעירה אותה.

ארצ'י מביט בה כשהיא פושטת את החולצה הצבאית והיא מתרגשת ממבטו הכלבי. כפתור אחרי כפתור, כמו בסטריפטיז. חזייתה הקטנה נחשפת ואז הטבור ואז היא פושטת את חולצתה לגמרי, נעמדת מולו במכנסיים ונעליים בלבד.

מתכופפת ומתירה את השרוכים. אלו לא נעליים גבוהות קלאסיות והיא מצליחה להיפטר מהן במהירות יחסית. חזהּ הקטן עולה ויורד כאשר היא משחררת את אבזם הרצועה ומתחילה לפתוח את כפתורי המכנסיים בזה אחר זה.

מבטו של ארצ'י כאשר היא מחליקה את המכנסיים הצבאיים במורד רגליה הבהירות שולח צמרמורת בגווה, והפה יבש. היא עומדת מולו בתחתונים כחולים וסקסיים שעלו הרבה, משתזפת במבטו של הכלב הגדול.

"ארצ'י…" היא ממלמלת ומחליקה את התחתונים העדינים מטה. הכלב נרגש ולראשונה היא רואה אותו נאבק בפקודתה. הזרג הכלבי כבר נחלץ מנדנו והיא יודעת שעוד מעט יהיה בתוכה. צמרמורת.

רק עוד דבר אחד נשאר. ניגשת לתיק הגדול ושולה ממנו שק בד בצבע זית. פותחת את הרוכסן ושולפת ממנו קולר צה"לי סטנדרטי עם תגית שם עגולה של כלבה.

'הדס'.

באצבעות רועדות היא עונדת לעצמה את הקולר, חשה במשקלו הנעים, במגע המחוספס של הבד הסינטטי העבה. מביטה בארצ'י בלב הולם ואז ניגשת אליו ומסירה ממנו את הקולר שלו, מניחה אותו על הרצפה.

"ארצ'י, אני עכשיו לא הנוהגת שלך." היא אומרת בשקט, רעד חולף בה למשמע דבריה. "אני הכלבה שלך. בוא אלי, אני אעזור לך."

הדס לוקחת מזרון מאחת המיטות ומניחה אותו על הרצפה ואז כורעת עליו, כלבה עירומה ומיוחמת.

"אלָי." היא אומרת ברכות וארצ׳י ממהר לציית. כאילו הייתה כלבה אמיתית הוא מרחרח את מפשעתה, לאותת לה שהוא מעוניין להרביע אותה וזרבוביתו מטריפה אותה כשהיא נוגעת בשפתיה הרטובות. היא נושמת נשימות עמוקות, מתענגת על מגע החוטם והזרבובית בין רגליה. הוא מלקק את מפשעתה, מחכה שתסיט את זנבה הצידה ותאותת לו לעלות עליה, אך הדס פשוט מצווה עליו "אלָי." פעם נוספת.

בתוך כמה שניות הוא מעפיל עליה.

התלבטה רבות אם להגן על גבּה בשלב הזה. יכלה להישאר עם חולצה צבאית. יכלה להלביש לו גרביים כלשהם, יש לה גישה לאמל"חיה. בסוף החליטה לעשות את זה הכי טבעי: שישרוט אותה, שישאיר עליה סימני בעלות.

משקל גופו כבד על גופה. נדיר שרועה בלגי עובר את ה35 ק"ג, ארצ'י שוקל יותר מארבעים. כריות רגליו מחוספסות והן שורטות את גבה כפי שציפתה ועיניה מתמלאות דמעות אבל לא מכאב. והנה הזרג. חד. מתארך, קשה ואהוב.

שולחת יד לאחור ומובילה אותו אל בין שפתיה, חשה בחלקלקות שלו כאשר היא מובילה אותו לתוכה. 

"ארצ'י…" היא נאנקת. "יפה שלי…"

חזהו של הכלב נח על גבה והוא כמו מחזיק בה ברגליו הקדמיות, כריות רגליו לופתות עכשיו את אגנה מלפנים. תנועות אגנו קדחתניות והיא חשה בהתרגשות כמה חזק הוא ארצ'י שלה, דופק אותה, מטלטל את גופה עם כל ניעת אגן. הדס לופתת את המזרון כדי שלא לקרוס תחת ארצ'י, מתמכרת לעוצמתו הפראית, לחייתיות שבהזדווגות הברוטאלית, לקסם האפל של שבירת כל המוסכמות כולן.

"ארצ'י… תזיין אותי, כלב מהמם שלי…" היא ממלמלת. היא עומדת לגמור וזה כל כך מהיר וכל כך עוצמתי, כמו כוכב שביט שפוגע בה בפרצוף. היא אוחזת באצבעות מלבינות במזרן הצבאי, מניחה לכלב הגדול להרביע אותה בפראות ועיניה מגלגלות בחוריהן כאשר השיא מתפוצץ בה, מהחריץ הרטוב והרעב ועד השיניים.

והוא לא מפסיק. ארצ'י הוא כלב עם המון מרץ, היא יודעת, וכל המרץ הזה יוצא עכשיו עליה. המחשבה מדגדגת אותה, מענגת אותה. כמה הוא חזק. ואיזה סיבולת לפרא שלה. הוא ימשיך לזיין ולזיין ולזיין אותה והוא לא יפסיק אף פעם. יש להם עשר שעות, וזה מה שהיא רוצה לעשות בהן, מעכשיו ולכל החיים. היא חשה בריר ניגר על גבה העירום ומפנה את ראשה לאחור, מנסה לנשק את לשונו של ארצ'י המשתלשלת מפיו. היא נכשלת בכך אבל זה לא משנה, היא גם ככה באקסטזה לנוכח קצב הדפיקה הבלתי פוסק שלו.

משפילה את ראשה. טיפות מזדרזפות על עורה גבה. רוק נוזל מזוויות פיה. ריח חריף ומענג של פרווה כלבית ממלא את נחיריה, מעורב בניחוח הזרע הכלבי ומיצי ערוותה. התנשפויותיו השטוחות של ארצ'י ממלאות את החדר הקטן מתמזגות בקולות הרטובים של ערוותה הרעבה. רעבה לנצח, כך נדמה. היא רק רוצה עוד ועוד ועוד ועוד והנה בא עוד אחד ופאק ארצ'י זה כל כך טוב שאני מתה פה על המזרון במגורי החיילות במחסום ביר-עראר זה גן עדן אל תפסיק אף פעם אהוב גדול שלי.

ואז היא מרגישה את בסיס הזין שהתעבה. גדל. התעצם. קראה על זה בכמה אתרים שונים. דם מתחיל לזרום לבסיס איבר המין הכלבי והוא מתעבה כדי להפוך לפקק שיאטום את הזרמה מלצאת. הדס לא מצליחה לעצור את הנאקה הרמה כאשר ארצ'י דוחף דחיפה עצומה, מחדיר את המפלצת לתוכה, כאילו דחף אלת בייסבול בין רגליה, והתחושה מטורפת. מפחידה. כאילו הוא עומד לפלח אותה. לפחות הוא הפסיק לדפוק, אחרת היה הורג אותה ממש.

ארצ'י שלי, מה אתה עושה לי היא חושבת לנוכח הגוש הכבד והעצום הזה שמשפד אותה ונתקע בתוכה. היא נאבקת להירגע. ידעה שזה יגיע. קיוותה שזה יגיע. הנה זה פה. תירגעי, הדס.

לאט לאט נרגעת. מתחילה להתחבר לזה. לגודל הפסיכי בתוכה. הפחד שוכך. לומדת להתחבר לאובייקט הזר והעצום הזה שממלא אותה. הזרג הענק של ארצ'י שלה המחשבה מדגדגת בה. שקט בחדר. היא מתנשפת חרישית. ארצ'י מייבב מאחוריה.

"שקט חמוד." היא מרגיעה אותו. 

הדס שולחת יד זהירה אל הדגדגן שלה ומתחילה לאונן. עם הזין העצום הזה בתוכה כל גל עונג מהדגדגן מוכפל פי אלף. מתנשפת בהתרגשות, נושכת את השפה התחתונה. משקלו של ארצ'י על גבה. ריח פרוותו. מגע המזרון תחת ברכיה. הזרג המדהים הממלא את ישותה. כרית האצבע שלה עפה על הכפתור הרעב שלה, מעיפה גיצי עונג בתנועות מעגליות שעוד מעט יציתו את החדר. מרכינה את הראש, המצח על המזרן והנה באה עוד אחת והיא שוב הופכת לזיקוק, מתפרצת מבעד לגג ומעל המוצב והכביש והגבעות ונאנקת וקוראת בשמו של הכלב הכי גדול והכי אמיץ והכי אדון בעולם שלה.

כשהיא יורדת לאט לאט היא חשה בריקנות מפחידה פתאום ומבינה שארצ'י נחלץ ממנה והוא שוכב על המזרן לצדה, מנקה את מבושיו. מפלי זרמה כלבית ניגרים במורד ירכיה ומטנפים את המזרן והיא רושמת לעצמה בראש להיפטר מהמזרן לפני שתעזוב את המוצב. אבל יש עוד זמן עד שזה יקרה, ארבעה ימים ארוכים עד שיחליפו אותה. 

עירומה, מיוזעת ומטונפת בזרמת כלבים נפלאה, הדס מצטנפת על המזרן. רגע לפני שהיא נרדמת היא מכוונת שעון לשלוש וחצי ואז מלטפת לעצמה את הדיסקית עם שמה, עוצמת עיניים, מחבקת את כלבה מאחור. לילה טוב.

* * *

״אני יכולה לפתוח עיניים עכשיו?״

הדס יושבת ליד חלון הג׳יפ הגדול, מסכת שינה על פניה כדי שלא תציץ. הקבינה מיטלטלת כי הבית שהוא מצא להם מבודד, כך הוא הבטיח לה וחלק מהבידוד זה שביל גישה ארוך ומשובש. היא מלטפת את פרוותו של ארצ׳י, חשה בנוכחותו לצידה.

״עוד דקה.״ מבטיח קולו של דוידי מתוך החושך של מסכת השינה. הבנזונה הערמומי הזה הצליח להחליק לה ללב באופן כזה שרק מלשמוע אותו מדבר היא מתרגשת. ארצ׳י ודוידי, זה לא הגיוני שהיקום החליט לפרגן לה ככה. ודוידי מפרגן לה את ארצ'י. והוא לא חושב שהיא איזו סוטה מתועבת, אוהב אותה כמו שהיא, עם ריח תמידי של פרווה.

ברדיו סטיבי וונדר חופשי כמו נהר אבל היא חופשיה כמו נוצה ברוח. מתרגשת, כמעט שיכורה מאושר. ורטובה. כל כך כל כך רטובה.

הג׳יפ נעצר. שומעת אותו מושך את מעצור היד.

״את יכולה להוריד את הכיסוי עכשיו.״ הוא אומר.

מה יעזור לה להוריד את הכיסוי אם העיניים שלה מלאות דמעות? מנגבת אותן ומושכת באף. 

גבעה. חרציות, המון חרציות לכל האופק. בית קטן וישן, יודעת שדוידי ואחיו (גם הוא דוידי, אגב) עבדו עליו חודשיים. 

יוצאת מהג'יפ.

מרפסת עם שלוש מדרגות שמובילות אליה. דלת צבועה בכחול חדש וטרי. חלונות עם תריסים כחולים בוהקים. כל דקה שדוידי שפך פה ניכרת.

״וואו, דוידי.״ היא אומרת. ״וואו. הבית וואו. אתה וואו.״

הוא נעמד משמאלה. ארצ'י מימינה. היא מחבקת את דוידי ומניחה יד על פרוותו של ארצ'י, חשה בכלב הגדול מתרגש. כמותה.

המחשבה על הבית המבודד שדוידי מצא ושיפץ עבורם מציפה אותה, מרגשת אותה, מסעירה אותה. סוף סוף היא לא תצטרך לשתוק והם לא יצטרכו לצאת לטיולים למדבר יהודה כשהיא תרצה להזדיין עם ארצ'י ולצעוק בקולי קולות. היקום דפק אותה רוב חייה, עכשיו זה מרגיש כאילו מפצים אותה מהר ועל הכל.

"אני אוהבת אותך, דוידי." היא אומרת ומתנשקת איתו, לשונותיהם מסתייפות. מאחור היא חשה בארצ'י, דוחף את זרבוביתו לעבר מפשעתה, מרחרח בשקיקה את תחתוניה מתחת למכנסיים הדקים, הקצרים.

"חולה עלייך, בייב." הוא עונה. "לכי אליו, את חרמנית אליו."

"לא נו. אני יעזור לך לפרוק." היא משקרת בנימוס.

דוידי צוחק.

"לכי אליו, יהיה לך מספיק זמן לעזור." הוא מגיש לה את המפתח של הבית. 

הדס לא צריכה עידוד נוסף, רוק ממלא את פיה ולבה הולם בעוז. לא צריך להתחבא.

"ארצ'י, בוא." היא מורה לארצ'י בקול מוזר. בצעדים קלים היא גומעת את המרחק עד הדלת, הרועה הבלגי הענק לצידה. היא פותחת את הדלת ונבלעת באפלולית הבית.

"שמת לי כאן מזרון, יא פסיכי!" היא צועקת בחדווה מבפנים. דוידי מנחש שבשלב הזה היא כבר נפטרה מהמכנסיים ומהתחתונים.

"ידעתי מה יקרה ברגע שתגיעי!" הוא קורא בחזרה וניגש אל תא המטען של הג'יפ, פותח את דלת ההעמסה. הוא בוחן את הארגזים, מתלבט באיזה להתחיל. חיוך מתפשט על פניו כאשר הוא שומע את אנקותיה הקצובות של הדס. חולה על המוזרה המטריפה הזאת. אהבת חיים, זאת. יהיה להם בית עם אהבה לוהטת, סקס מטורף וריח של פרווה.

"דווידיי!" היא זועקת מבפנים. "אני אווההההבת אותך!"

"אני אוהב אותך בייב!" הוא צועק לה בחזרה.

"אתה לא יודע מה הוא עושה לי…אני מתה….!"

דוידי בוחר בסוף ארגז אחד ומרים אותו. בחיוך גדול ורגל קלה הוא מתקדם לעבר המרפסת, אנקותיה הנרגשות של הדס מלוות את צעדיו.

===================================

מצאתי איור של אומן הקוראני הפורנו גוגוצ'רי שמתכתב בצורה מדהימה ומוזרה עם הסיפור הזה.

==================================

מוקדש ל BeastiGirl, על ההשראה.