הצד השני של הבריכה – פרק א'

לאחותי שירן יש שלושה תחביבים, ואת שלושתם אני אדגים במפגש הסתמי הזה שלא היה שונה מעשרות מפגשים לפניו.

"מישהו בבית?” שאלתי כשנכנסתי הביתה, למרות שדי ברור לי שאבא שלי או מיכל אשתו לא היו בבית, כי המכוניות שלהם לא היו בחניה. בימי שני אין עוזרת אז האפשרות היחידה והמבאסת היא אחותי החורגת שתמיד גומרת ללמוד לפני.

נכנסתי אל המטבח וספיידרמן זקף את הראש וכשכש בזנב בשמחה. הוא התאמץ לקום מהרצפה ליד המקרר ואז ניגש אלי בנקישת ציפורניים על הרצפה, מחכך את הזרבובית הרטובה תמיד שלו בברך שלי.

"הי חמוד, מי בבית?” שאלתי וליטפתי לו את הראש מלא השיערות הלבנות. “המכשפה?”

נדמה לי שהוא הנהן ושמעתי את קולה של שירן מעמקי הבית.

"מה זה גדול, משקפופר, לבוש רע, חנֶרד ונכנס עכשיו הביתה?” שמעתי אותה כשנכנסתי אל הסלון.

"שלא תעיזי להגיד 'אח שלך' בחיים, שמעת?” רשפה שירן אל הטלפון, כביכול מתעלמת ממני. “זה שהטחּון התחתן עם אמא שלי לא הופך את החנֶרד לאחי, הבנת?”

הלב שלי נתן את הגליץ' הרגיל שלו, זה שקורה כמעט בכל פעם שאני רואה את שירן: הפעם היא ישבה על הספה עם הרגליים מקופלות, אחת נחה על הספה והשנייה מקופלת עליה. היא לבשה חצאית ג'ינס ממש קצרה והתנוחה הזאת דחפה כמויות לא הגיוניות של הירכיים החטובות שלה מחוץ לחצאית והרגליים המהממות שלה מילאו לי לרגע את שדה הראיה, חלקות וזהובות ומפוסלות משנים של בלט קלאסי או ג'ז מודרני, לא זוכר איזה היא הפסיקה ואיזה היא תגברה. היא עדיין לבשה את החולצת בצפר אבל החזייה שלה הייתה זרוקה על השטיח ובגלל שהגב שלה היה שעון על גב הספה, השדיים שלה התמתחו מול בד החולצה והפטמות דקרו אותו בחוצפה. הם לא גדולים אבל תמיד אני מדמיין אותם מושלמים וממה שהצצתי פה ושם, נדמה לי שאני צודק.

הנה שלושת התחביבים שלה נחשפים תוך עשר שניות.

התחביב הראשון שלה זה לרדת עלי. כאילו זאת אשמתי שאבא שלה עזב את הבית (זה לא) וכאילו זאת אשמתי שאבא שלי התחתן עם אמא שלה (ממש לא). אם הייתי יכול הייתי מעדיף שהוא יתחתן עם מישהי אחרת, בטח לא מישהי שיש לה בת מגעילה כמו שירן ששנאה אותי בערך מהשנייה הראשונה שהיא ראתה אותי, לפני עשר שנים.

שירן ממש טובה בתחביב הזה ותמיד יש לה משהו מגעיל ונבזי להגיד לי: איזה חנֶרד אני. איזה חברים חנרדים יש לי. איך אני לא יודע להתלבש. מה זה הספרים והטלוויזיה המפגרים שאני רואה. איזה סוטה אני. איך אני כל הזמן מאונן. איך אף ילדה לא תרצה לצאת איתי. יש לי תמיד מה לענות לה, אבל זה בערך שעה וחצי אחרי שהיא משאירה אותי חסר מלים עם פרצוף לוהט. אני שוחה בחוג שחיה ואני יודע שיש לי גוף טוב, אז מה אם יש לי משקפיים? והרבה ילדים קוראים מדע בדיוני ורואים אנימֶה, אני לא מיוחד, היא סתם מוציאה אותי הכי חננה ונֶרד בעולם. אני נשבע שיש לה חוש שמיעה מיוחד וראיית רנטגן: היא קולטת דרך קירות דברים חנוניים שאני עושה והיא תמיד מכניסה לי כשאני לא מוכן, עדיף ליד החברות שלה. אחרי כמה שעות אני תמיד יודע מה הייתי צריך לענות לה אבל מה זה עוזר?

התחביב השני שלה זה הכסף. הכסף של אבא שלי, ליתר דיוק. אני יודע שתאורטית זה כאילו הכסף גם של אמא שלה אבל בתכלס אבא שלי היה מפוּצץ לפני שהוא בכלל שכר את אמא שלה, שלא לדבר על התחתן איתה. שירן אוהבת את הכסף של אבא אבל אבא איש קשוח ולא אוהב לזרוק כסף, לא על עצמו, רק קצת עליה ועל אמא שלה. למרות שהוא די מפנק אותה, היא כל היום מנסה לשתות אותו בלי שהוא ישים לב ואמא שלה מעלימה עין מהמאמצים שלה. יכול להיות שזה בגלל שאף פעם לא היה להן כסף. נראה לי שאמא שלה לא ידעה כמה אבא שלי קמצן לפני שהיא התחתנה איתו.

לקראת החגים אמא שלה הוציאה מאבא שלי הבטחה לטיול של שתיהן בלונדון ופריס וזה כל מה שיש לה בראש עכשיו, איפה היא תהיה ומה היא תקנה וכמה כסף בדיוק היא תקבל לקנות ובלה בלה בלה. אני מבין שהיא מתרגשת כי היא אף פעם לא הייתה בחו"ל אבל אני באמת כבר לא יכול לשמוע את זה.

את התחביב השלישי הבנתי במקרה. בהתחלה חשבתי שסתם יש לי מזל. בפעם הראשונה שחזרתי מבצפר וראיתי אותה עומדת במטבח עם חולצה לבנה חצי שקופה בלי חזייה, כשהשדיים המדהימים שלה מתנדנדים חופשי, חשבתי שיש לי מזל ושהיא לא שמה לב שאני יכול לראות לה את העטרות והפטמות. אבל אחרי הפעם ההיא היו עוד פעמים. פעם כשהיא השתזפה בחצר היא הזיזה את הביקיני ואוּפּסי ראיתי לה את חצי מהשיערות הבלונדיניות שם במשולש. כמעט התעלפתי אז, עד היום הלב דופק לי כשאני נזכר ברגע ההוא. פעם אחרת היא לבשה ג'ינס נמוך וכשהיא התכופפה לפנות את המדיח, חצי תחת וחוטיני ורוד יצא להגיד לי שלום ואני פתחתי פה מאחוריה בלי להצליח לסגור אותו. ופעם נפלה לה מגבת כשהיא יצאה מהמקלחת וראיתי אותה עירומה לגמרי איזה חצי שנייה ופעם אחרת היא שכבה על הספה עם חצאית והחצאית עלתה עד חצי התחת שלה ואני כל פעם אמרתי תודה לאלוהים והלכתי לאונן.

ואז נפל לי האסימון. כן, אני יודע מה זה אסימון ומה זה אומר שהוא נופל, אבא הסביר לי. שחיתי באימון ופתאום הבנתי שכל הקטעים האלה תמיד קורים כשרק שנינו לבד, אף פעם לא אם אבא או אמא שלה בבית. היא תמיד מתלבשת ככה כשאנחנו לבד וכל האוּפּסים קורים לה כשאין עוד אף אחד בבית. ואז זה התחבר: היא עושה לי את זה בכוונה. היא נהנית להתגרות בי ככה. היא כּוּסית, היא יודעת את זה, היא יודעת שאני יודע את זה (וגם כל החברים שלי), והיא נהנית להתעלל בי, הבּיץ'. בת זונה, מרוב הלם כמעט נכנסתי למסלול של אבְשה וערן המאמן שם לב שאני לא בפוקוס וצעק עלי.

"טחון, טחון, אין שבוע שהוא לא בעיתון, זה.” המשיכה שירן בטלפון ואני התעצבנתי.

"תפסיקי כבר להגיד את המילה הזאת.” אמרתי בכעס.

בלי להפסיק את השיחה, שירן חייכה אלי חיוך קטן בפנים השדוניות שלה והרימה לי אצבע משולשת.

"טחון" זאת מילה שאני שונא במיוחד. כן, אנחנו עשירים אבל אבא עבד קשה בשביל זה, לא לקח שקל מסבא שלי, אבא של אמא שלי, שגם היה עשיר. מאז שהייתי קטן והבנתי שאנחנו עשירים שנאתי את המילה הזאת וכמובן ששירן קלטה מהר כמה אני שונא אותה ובגלל זה היא מפזרת אותה בנדיבות כשאבא שלי לא שומע.

"נו?” היא שאלה ובנון שלנט שיכלה את הרגליים והעיניים שלי נמשכו בלי לחשוב אל האפלולית שבין הירכיים המושלמות שלה. החצאית הקצרה עלתה כל כך גבוה שראיתי שם בבירור הבהק ירוק בהיר של תחתונים והזין שלי רטט לרגע במכנסיים.

"אכפת לך?” היא רשפה אלי, כאילו לא עשתה את זה בכוונה. הכל בשביל להוציא אותי אפס סוטה.

"החנֶרד עומד מולי ומציץ לי בתחתונים בלי בושה. סוטה, עוד רגע נופלת לו הלסת.” היא אמרה לחברתה בטלפון ואני הרגשתי איך הפנים שלי מתחממות. "עוף מפה, לך לחדר שלך לאונן ותרגע, יא סוטה.”

הפרצוף שלי התלהט ולא היה לי מושג מה להגיד אז אני רק מלמלתי בעליבות "אמרתי לך לא לקרוא לו טחון!” ויצאתי משם והלכתי לחדר שלי.

"…זה כל מה שהוא עושה בחדר.” שמעתי אותה מאחורי בזמן שהתרחקתי משם עם הזנב בין הרגליים כמו תמיד. “זה ולהרוג זומבים או לראות את החרא היפני הזה או המרוצי מכוניות או משו. חנֶרד.”

וזה לא המפגש הכי גרוע שהיה לנו, זה סתם חזרה שגרתית מבצפר.

הסיפור מתחיל עכשיו.

י"ב רק התחילה, אנחנו שנינו באותה שכבה למרות שאני מבוגר ממנה בחצי שנה. הימים חמים ונגררים, החופש הגדול נגמר אבל כולם יודעים שאין מה לתת גז כי ממילא עוד מעט מתחילות החופשות של החגים ושוב חופש ואז ממילא בגרויות ולמי יש זין ללמוד. זה שאני תלמיד טוב לא קשור לזה שיש לי משקפיים, והציונים שלה לא רעים אבל זה לא משנה: בסיפור שלה אני החנֶרד החרשן והיא הכוסית הקולית. חוץ מבצפר יש לי גם את אימוני השחייה ואני גם עובד בחנות מחשבים, מה שעוד יותר מחזק את מה ששירן חושבת עלי (מחשבים = חנונים), אבל סבבה לי בחנות ולקחת כסף מאבא אני לא מוכן אז שתלך להזדיין עם הירידות שלה. אני לא סתם עובד: פורמולה אחת חוזרת לפוג'י, ואני אהיה שם. אה, כן, חולה על מרוצי מכוניות פורמולה אחת.

הטוויסט במערכת היחסים שלנו התחיל עשרה ימים לפני תאריך הנסיעה שלה שירן ואמא שלה, מיכל, ללונדון. כשנכנסתי הביתה הוא היה ריק אבל ניחשתי ששירן נמצאת.

"חנֶרד?” אני שומע אותה צועקת מאיפשהו. כושלאמא שלך, אמרתי לך לא לקרוא לי ככה.

"קוראים לי עֶזי.” אני צועק בחזרה. זה קיצור של עזרא. אנחנו לא הולכים לדבר על זה.

"אני צמאאאאאה.”

אני מאתר את מקור הקול ושוב, בפעם האלף, הלב שלי עף לי לגרון כשאני רואה אותה. שרועה על הבטן, שירן שוכבת על מיטת השיזוף במרפסת. הדבר היחיד שהיא לובשת זה חלק תחתון של "בגד ים" קטנטן ושחור שבקושי מכסה את התחת המדהים שלה.

בת. של. זונה.

ברור לי שהיא עשתה את זה בשבילי, אין מצב שאמא שלה או אבא שלי ירשו לה להשתזף ככה כשהם בבית. היא עושה לי את זה בכוונה אין לי ספק בזה.

"נו, אל תעשה את עצמך שאתה לא שומע, אני יודעת שאתה מאחורי. רק אל תאונן עלי, יא סוטה. ותביא לי מים, אני מתה כאן.”

"תקחי לבד.” אני אומר ופותח את הדלת שמובילה לחצר האחורית כדי לא לצעוק מעבר לדלת. במרחק הזה הירכיים החטובות מבהיקות באור השמש, נוצצות כמו מטילי זהב עמום. קפל אפל וסקסי מסמן את המקום שבו מתעגל הטוסיק העגול והמושלם שלה ובין שני פלחי העכוז נח המשולש הצר הדק של תחתון בגד הים. קיבינימט, היא כמעט עירומה חוץ מחתיכת הבד הזה והלב שלי דופק חזק. ולא בפעם הראשונה לידה.

"אתה רק רוצה שאני יקום כדי לראות לי את השדיים, סוטה.” היא אומרת בלי לטרוח להרים את הראש.

אני נאנח ונכנס הביתה, מה שאני לא אגיד לה תמיד היא תגיד את המילה האחרונה ותוציא אותי מפגר, למה אני מנסה בכלל?

במטבח אני נותן לספיידרמן אוכל ומים בקערות שלו. אחרי שהוא מתחיל לאכול אני מחמם לעצמי את העוף והאורז שסימה המבשלת מכינה לנו ומשחק קצת בטלפון בזמן שהמיקרו עושה את מה שהוא עושה שם. ספיידרמן, שמריח את האוכל שלי מתבשל, עוזב את האוכל שלו ובא אלי אבל אסור לי לתת לו לאכול שום דבר מבושל. הווטרינר אמר לי שהוא כבר זקן ואם אני לא רוצה לאשפז אותו שוב עם הקאות ושלשולים, הוא חייב לאכול רק אוכל דיאטטי של כלבים אז מאז הוא אוכל את האוכל הזה שאני מתבאס רק מלשים לו בקערה.

הסלולרי של שירן שוכב על השולחן לידי, נטען, ולרגע המסך נדלק כשמגיעה הודעה חדשה. אינסטינקטיבית העיניים שלי נודדות אל המסך שלה ומתחילות לחזור אל שלי כשאני קולט את המלים "מגלחת את הטחון כבר חודשיים…”

עכשיו, אני כבר יודע למי היא קוראת "הטחון" אבל מה זה "מגלחת"? היא מגלחת את המפשעה? האינסטינקט הראשוני שלי הוא לקום ולקרוא את ההודעה אבל אני נעצר, צריך להיות זהיר. הדבר האחרון שאני צריך זה שהיא תתפוס אותי עם הטלפון שלה ביד: גם אם אני לא אחטוף מאבא, ממנה אני עוד אשמע על זה שנים. הסקרנות גואה בי אבל אני צריך לוודא שהיא בחוץ ושהיא לא מתכוננת להיכנס.

מה אני אעשה? השתייה. היא רצתה לשתות. אני מוזג לה כּוּס מים קרים מוסיף אפילו קש. פותח את הדלת החוצה, איזה תחת אללה יוסטור. משתדל לא להסתכל, שלא יהיה לה מה להגיד.

"הבאתי לך שתייה, מגעילה. לא שמגיע לך.”

"שים את זה כאן.” היא אומרת, כלבה חסרת נימוס כמו תמיד. הקטע הוא שהיא לא תמיד ככה, בבצפר אין לה שם של מגעילה. כאילו היא מתאמצת לידי או משהו.

לא להסתכל…לא להסתכל…זה קשה אבל אני מצליח להסתובב ולהיכנס הביתה ואז נועל את דלת היציאה למרפסת, ליתר בטחון. אם היא תשאל למה נעלתי אני אגיד שזה היה בטעות. עוד מבט אחד לעבר המרפסת כדי לוודא שהיא נשארת איפה שהיא צריכה ואז אני ניגש אל הטלפון שלה.

את הסיסמא אני מכיר מכל הפעמים שהיא ביקשה שאני אתקין לה איזה משחק חדש או שהמכשיר התמלא לה ביותר מדי תמונות והיא ביקשה שאני ארוקן לה אותו אבל אני בכל זאת מתרגש כשאני מקיש אותה עכשיו כי עכשיו אני עושה משהו אסור, יהיה לי קשה להסביר מה בדיוק הטלפון שלה עושה אצלי ביד אם היא תיכנס פתאום.

בכל זאת אני מקיש את הסיסמא ונכנס ואז מוצא במהירות את השיחה ההיא.

השיחה היא עם קארין, חברה שלה, כוסית בדרכה וכלבה בדרכה. אני מאתר בצ'יק את השיחה ומרפרף עד שאני מוצא איפה מתחיל החלק המעניין.

ש-אל תדאגי, יש לי כסף.

ק-מאיפה? אבּוּש?

ש-סוג של…חחחחחחח

ק-מה זה סוג של???????

ש-הוא אמנם נותן לי כסף, אבל אני…גם דואגת לעצמי לאקסטרות…מהארנק שלו… 🙂

ק-אומייגוד…סריאוסלי?

ש-נשבעת לך, מאיפה יש לי את הטלפון החדש? אני לא עובדת…

ק-גנבת לו תכסף?

ש-אני קוראת לזה לגלחחחחחח

ק-ואם אמא שלך תגלה?

ש-חחחח…לאמא שלי יש קומבינה משלה…יש לה כרטיס אשראי של החברה…והטחון לא יודע…אנחנו חוגגות עליווו…בעיקר היא, אבל לפעמים היא מפנקת אותי גם קצת 3>

ש-אבל אני עצמאית חחח, דואגת לעצמי…

ק-והוא לא שם לב לכלום?

ש-הטריק זה לגלח אותו כל פעם קצת אבל כל הזמן… מגלחת אותו כבר חודשיים והוא לא שם לב לכלום…יש לו מלא כסף והוא כזה קמצן למות אז אפילו אני לא מרגישה אשמה

ק-אומייגודאומייגוד!!! בכולופן אני זזה לקאנטרי אני ידבר איתך בערב. צ'אובאו'

אני בהלם. פשוט הלם.

לא יודע למה. זה לא שציפיתי הרבה משירן אבל לגנוב לאבא שלי מהארנק? באופן שיטתי? כאילו…זה היה הפוך מכל מה שאני מאמין בו. וממה שאבא שלי מאמין. והיא יש לי בטן מלאה עליו, הוא רחוק מלהיות אבא טוב או אפילו בנאדם טוב במיוחד אבל למרות ש הוא קשוח וקמצן הוא בנאדם ישר כמו סרגל וככה הוא חינך אותי. לעבוד קשה, לא לרמות, להתאמץ ולהצליח. ועכשיו הצפעונית הזאת "מגלחת" אותו ועוד בבית שלו. הקטע הכי מוזר הוא ששירן ואבא שלי ביחסים לא רעים. היא אפילו קוראת לו "אבא”, אז מה הקטע? מצלם לעצמי את כל השיחה, שולח לעצמי והולך לחדר.

יהיה מי שיחשוב שישר התחילו לי מחשבות נקמה או משהו אבל לא. הייתי בעיקר עצוב ומבואס. כן, שירן היא חתיכת כלבה אבל כל עוד זה היה מופנה כלפי זה היה סביר. נסבל. למדתי כבר איך להתמודד עם זה. זה היה משפיל והפך את הבית שלי לשדה קרב אבל…ידעתי מאיפה תבוא הכאפה. זה שהיא גונבת מאבא שלי כסף מרגיש לי כמו סכין בגב. במזל אין לי הרבה זמן לחשוב כי יש לי אימון בשלוש אז אני מתארגן, עולה על האופניים החשמליים ונוסע לאימון. אחרי האימון אני מתקלח, נוסע לעבודה וחוזר לארוחת ערב. רק אבא שלי ומיכל אשתו בבית, לא יודע איפה שירן ולא רוצה לדעת. מה אני יעשה כשאני יראה אותה אני לא יודע.

אני מוציא את ספיידרמן ואנחנו מטיילים ברחובות, גם אחרי שהוא גמר את העניינים שלו. לא בא לי לחזור הביתה ולראות אותה. אני מגיע עד הבית הישן של סבא ונעמד להסתכל עליו. משהו בבית הענק והדומם הזה מרגיע אותי תמיד. זיכרונות מסבא וקצת מאמא ואיזו דקירה קטנה בלב, בעיקר בגלל סבא, אמא נעלמה לי לגמרי.

חוזר הביתה בשקט וצופה בGantz במחשב אבל לא מצליח להתרכז ממש. כאילו לא היה לי מסובך גם ככה. שחייה, עבודה, בגרויות, גיוס…אני מרים את העיניים לדגל של יחידת תלתן שתלוי לי מעל המיטה. סבא שלי היה מהמקימים שלה וברור לי שאני הולך לעשות הכל כדי להתקבל אליה. הדגל הזה מרגיע אותי הרבה פעמים, הדגל הזה הוא "הצד השני של הבריכה" כמו שאומר ערן, אבל הפעם זה לא עובד והוא לא מרגיע אותי ואני נכנס למיטה, מתלבט מה לעשות.

כל הלילה אני חושב על החרא הזה ומריץ את הטקסט מהטלפון שלה בראש, אפילו חולם על זה, כאילו השיחה נמשכת אבל היא מתמלאת ג'יבריש: המוח לא באמת מסוגל להמציא טקסטים קוהרנטיים בחלום. בבוקר אני מתעורר מוקדם ובאור השחר המאפיר אני קולט: כשאבא נכנס הביתה הוא תמיד שם את המפתחות והארנק באותו מקום, בפינה של שולחן האוכל. חוץ מההרגל הזה הוא לא הבנאדם הכי מאורגן בעולם ואני לגמרי מבין איך שירן יכולה לעקוץ אותו כל פעם באיזה שטר או שניים.

אבא שלי כבר לא בבית כשאני נכנס למטבח, רק מיכל ושירן ואני תוהה במרירות אם שירן עקצה אותו אתמול בערב או שהיא הספיקה הבוקר. מיכל מחייכת אלי את החיוך המינימלי שהיא חייבת בתור אמא חורגת ואומרת לי "בוקר טוב" בנימוס קר.

"בוקר טוב.” אני אומר ומכין לי שוקו. שירן תרד עלי מתישהו בגלל זה אבל לא אכפת לי, אני צריך את הפרוטאינים בגלל השחייה, זה לא שוקו רגיל.

"הי, אדון שוקו, אנחנו מאחרים. לאוטו!” היא גוערת בי, לוקחת את הכריך והתיק שלה ויוצאת. כמובן שמיכל לא הכינה לי כריך אבל מה אני אעשה, אבכה לאבא שלי? שתלך קיבינימט כמו הבת הגנבת שלה.

בבצפר אני עדיין מסתובב עם הפרצוף נגרר על המדרכה עד שעידן ואפק מרגישים, ושני אלה לא בדיוק סמלים של רגישות.

"מה נהיה?” שואל אותי אפק בהפסקה. “מה התחת?”

"סתם.” אני מושך בכתפיים.

"ראית את 'Ghost Wolf' אתמול?” שואל עידן, מחליט שבזה נגמר העניין.

"מה 'Ghost Wolf', אתה לא רואה הילד עוד רגע מת לך?” אומר אפק. הוא תמיד היה הרגיש משלושתנו. “שוב היא ירדה עלייך?”

"זה לא זה.” אני אומר.

"אז מה?”

"סתם.”

"מה סתם?” הוא מתעקש. “זה קשור אליה?”

"כן.” אני נאלץ להודות.

"זאת הפתעה.” אומר עידן ביובש.

"לך תמצוץ.” חותך אותו אפק.

"אתה לך תמצוץ." עונה עידן.

"מה היא עשתה?" מתעלם ממנו אפק.

אני נד בראשי לשלילה, לכלום.

"נו?” הוא מתעקש.

"היא גונבת כסף מאבא שלי.” אני פולט.

"זין!” אומר אפק. "לפחות יש לך אבא בבית." הוא מוסיף במרירות. אבא שלו עזב את הבית לפני כמה חודשים, אף פעם לא סבלתי אותו ועכשיו עוד יותר: רק מפגר יכול לעזוב מישהי סקסית כמו לאה, אמא של אפק… לא אמרתי את זה לאף אחד אבל אני מת להביא בה מאז החטיבה.

"איך אתה יודע?" שואל עידן.

"ראיתי את זה בצ'ט. היא סיפרה לקארין.”

"קארין מנקל? איזה כוסית…” אומר עידן החרמן תמידית.

"לך תמצןץ, מטומטם, מה היא מעניינת עכשיו?” רוטן אפק. “מה היא סיפרה לה?”

"שהיא 'מגלחת את הטחון'.” אני מסביר. “'הטחון' זה אבא שלי.”

"איזה זין.” נאנח אפק. “מה תעשה?”

"אני אגיד לה להפסיק.” אני אומר, למרות שלא חשבתי על זה עד עכשיו.

"…או שתספר לאבא שלך.” משלים אפק.

"אוי נו, איזה דרמה זה.” אני נאנח. “אין לי זין לכיתה ד' הזה. להלשין לאבא שלי? באמת?!”

"נו מה יש לך לעשות?” שואל אפק.

"ותצלם אותה גונבת.” אומר עידן. “אחרת כל מה שיש לך זה צ'ט.”

"הוא צודק.” אומר אפק.

הצלצול קוטע מחלץ אותי ואני שותק את שארית יום הלימודים. בדרך הביתה אני חושב על מה שהם אמרו ומתבאס אבל הם צודקים. עדיף שאני אראה לה סרטון. חוץ מזה, יש בי עוד משהו שמקווה שזאת הכל טעות או שהיא סתם עפה על עצמה ליד קארין. אולי גם אני מקווה שאני לא אצטרך לעשות את זה בשביל המשפחה. אבא שלי, מיכל ושירן הם כל מה שיש לי, להכניס עכשיו דבר כזה…אני אשכרה מפחד. מפחד, אבל לא יכול לעבור על זה לסדר היום. אני לא יכול לתת לה לגנוב כאילו כלום.

הקטע העצוב זה שאני יודע בדיוק מתי ואיפה היא עושה את זה אז קל לי להסתיר את הטלפון. אני מוריד תוכנה לטלפון שמאטה את כמות הפריימים בצילום מתמשך אבל שומרת על רזולוציה גבוהה, משתיק את הצלצול, מחביא את הטלפון מאחורי ספרי הבישול והולך לעבוד.

"מה העניינים?” שואל עודד הבוס שלי, בעל החנות. הוא בערך בגיל של אבא שלי אבל לא שומר על עצמו כמו אבא שלי ויש לו כרס ומשקפיים קטנים ומצחיקים. אבל הוא סבבה של בנאדם. יש לו הרבה עסקים, החנות הזאת היא רק אחת מהן.

"סבבה. יש משהו פתוח?” הכוונה למחשב שאני צריך להתקין בו דברים.

"כן, אבל זה יכול לחכות. חשבת על מה שדיברתי איתך?”

אני נאנח.

"מה אתה נאנח?”

"הייתי מת להיכנס איתך לפרויקט הזה אבל זה מלא עבודה ואני גם השחייה וגם בגרויות עכשיו…אין לי זמן. באמת.”

"עזי, אני מדבר איתך על כל בית ספר בעיר. כל מחשב בכל בית ספר. זכיתי כבר. אני רק צריך מישהו שיריץ את זה, לא בא לי לזרוק את הכסף לאיזה קבלן משנה. אני רוצה שזה יהיה שלך.”

"אני יודע, עודד. אני ממש ממש מעריך את זה. אבל…”

"כולה שחיה, באמת. מה אתה, תהיה יותר טוב ממייקל פלפס? אני מדבר איתך על כסף אמיתי.”

לעודד יש נשמה טובה אבל כאן הוא מתחיל להרגיז אותי. ערן המאמן מאמין שיש לי סיכוי אמיתי להגיע לדירוג עולמי. אולי אפילו לייצג את ישראל. אני לא מעז לקוות לזה אבל מתאמן בכל הכוח, תמיד. אבל עודד מרוב רצון טוב מעצבן אותי כשהוא מזלזל בזה.

"עודד…אני אחשוב על זה, סבבה?”

"בסדר.” הוא נחמץ. “שרית עוזבת.”

"באמת? למה?"

"טסה לחודשיים לתאילנד. חודשיים. מהיום למחר, הפוסטמה.”

"אז מי ינהל לך את הטלפונים והחשבונות וכל זה?”

"יש לי מישהי על הכוונת. בת של חבר.”

בערב, אחרי שאני חוזר מהעבודה, אני מחלץ את הטלפון מהמחבוא שלו אבל לא ממהר לראות את הסרטון. אבא שלי עובד עד מאוחר ואני אוכל ארוחת ערב עם מיכל ושירן ושתיהן מקשקשות בהתרגשות על הנסיעה ועל איפה הן ישנו ואיפה הן יקנו. מיכל אפילו פולטת משהו על "זה על חשבון החברה" ומצחקקת והלב שלי עושה קווץ' כי אני מבין עכשיו שהיא מדברת על הכרטיס אשראי הסודי שלה. ושוב, באמת שאין בי איזו אהבה אבודה לאבא שלי, פשוט לגנוב ככה במשפחה זה…מגעיל אותי.

"מה אתה כזה מבואס, חנֶרד?” שואלת שירן ואמא שלה מצחקקת ואומרת לה "שירני, די" עלוב כזה. כשאבא שלי לא בסביבה היא לא ממהרת לרסן את הבת הפוסטמה שלה.

"רדי ממני.” אני אומר.

"אתה תתגעגע אלי כשאני יהיה בלונדון?” היא שואלת ומעפעפת את הריסים הבלונדיניים מתחת לגבות הכהות שלה.

“אני אשאר ער כל לילה.”

“רק תחליף סדינים בבוקר..” צוחקת שירן.

"שירני די…” מגחכת אימהּ. “זה לא יפה.”

שוב מושפל, שוב סמוק, אני קם, לוקח את הצלחת שלי ומניח אותה בכיור. כשאני מסתובב לצאת מהמטבח שירן קוראת: “אחלה יציאה דרמטית אבל אתה צריך לסדר את המדיח ואת המטבח, היום תורך.”

היא צודקת וזה משפיל עוד יותר כשהיציאה הדרמטית שלי נחתכת בשביל לחזור, לפנות מדיח ולארגן את המטבח. למזלי הן מתעלמות ממני בחצי השעה הקרובה ואני מתקתק את המטבח ועולה לחדר, שומע את שירן אומרת משהו נבזי ואת אמא שלה מצחקקת בקול.

אני נועל את הדלת ומתיישב על המיטה בידיים רועדות. כשאני מפעיל את הסרטון אני לא יודע מה אמצא שם אבל אני יודע מה אני מקווה שלא אמצא. אני מריץ אותו במהירות כפולה ואז מרובעת ואז עוצר כשאבא שלי נכנס הביתה. אבא מניח את הארנק בקערית בקצה השולחן ויוצא מהפריים. אני מחכה ואז מריץ במהירות כפולה. מריץ. מריץ. מריץ. והנה שירן נכנסת, לבושה בבגד ריקוד לבן והדוק, שולחת יד לארנק, פותחת אותו במהירות ובמיומנות כמו שלדג שנופל על דג שמנמן, שולה שטר של מאתיים, מעלימה אותו בכף ידה ומחזירה את הארנק למקום. אני מריץ אחורה וקדימה; כל העסק מקצה לקצה ארבע שניות. וואו.

איזה זין.

אני מבואס טילים. באמת קיוויתי שזה הכל בראש שלי, שלא הבנתי אותה או שהיא סתם שחררה אוויר חם על החברה שלה אבל לא. שירן באמת גונבת מאבא שלי כסף.

בלילה אני ישן חרא. לא זוכר חלומות ספציפיים אבל כשאני קם בבוקר אני מבין שישנתי על הפרצוף. בארוחת בוקר כולם נמצאים והפרצוף הזחוח של שירן מסלק את הבאסה שלי כמו שסופה מעיפה עשן סיגריה. במקום הבאסה, אני מתרגז.

בת זונה. איך היא מעזה לגנוב ככה כסף ממישהו שעבד כמו חמור מגיל חמש עשרה? שלקח אותה ואת אמא שלה והכניס אותן אליו הביתה ונתן להן מה שהן צריכות. ועכשיו הן יושבות ככה וצוחקות לו בפרצוף כשהוא לא שם לב? זה לא שאני מת על אבא שלי, יש לי חשבון ארוך איתו אבל אני מתעצבן מהיחס שלהן.

"אני יוצא, מי בא איתי?” שואל אבא שלי.

"אני.” מחייכת אליו שירן, חושפת את השיניים הבוהקות שלה. יש לה אוטו משלה אבל היא לא ממש אוהבת לנהוג ותמיד מעדיפה טרמפים. לי אין מכונית. אבא שלי לא הציע לקנות לי ואני לא רוצה לקנות מהכסף שלי. מה שחשוב לי זה להגיע ליפן, לפורמולה 1. ערן תמיד אומר לנו להתפקס על צד השני של הבריכה, על מה שחשוב. הדבר הכי חשוב בעולם זה הצד השני של הבריכה.

"עזי?” הוא פונה אלי.

"מגיע.” אני ממלמל, מעיף קורנפלקס לפה.

"קדימה.” הוא מצווה, לוקח את המחשב הנייד שלו והולך לעבר דלת הכניסה. שירן מכתיפה את תיק בית הספר שלה ומעכסת אחריו, התחת שלה בג'ינס הנמוכים מדי מתנודד בפתיינות עד שאני נשאר במטבח עם מיכל שמביטה בי כאילו הייתי איזה הומלס שהקיא על עצמו במטבח שלה.

"אתה תאחר.” היא אומרת בקור.

"אני זז.” אני אומר, חוטף את התיק ויוצא.

* * *

"נו?” שואל אפק בהפסקה כשהוא מבין שאני עדיין מבואס.

"צילמתי.”

"ו..?”

אני מהנהן בלי להגיד, מרגיש את הזעם מציף אותי.

"נו, תדבר איתה ותגיד לה להפסיק עם זה.” אומר אפק. ”עכשיו יש לך הוכחה.”

"כן.” אני עונה ומהנהן כמה פעמים.

"שתמצוץ לך.” אומר עידן בקול הסטלני הרגיל שלו.

"מה?!” נזעק אפק.

"אל תהיה מטומטם.” אני אומר. עידן מושך בכתפיים.

"כל אחד היה רוצה מציצה ממנה.” הוא מסביר באדישות. “הכי שווה בבצפר.”

"היא אחותי, דביל.” אני מתעצבן.

"לא ממש.”

"סתום, סתום. אל תגיד את זה יותר.” אני אומר בכעס ונראה ששניהם מרגישים עכשיו שלמרות ששלושתינו חנונים, אני החנון השחיין השרירי אז עדיף להם לשקול מלים.

"רק תגיד לה שתפסיק עם זה.” אומר אפק ואני מהנהן.

* * *

בדרך הביתה הבטן שלי פרפרים וכמו תמיד שאני מתרגש, לפני תחרות למשל, אני מפליץ כמו ארנב. אני שונא עימותים, בטח שעם שירן שתמיד יודעת איך להפיל אותי על התחת בכל קרב מלים. למרות כל ההוכחות שיש לי אני אפילו חושש קצת שאיכשהו אני אפסיד בקרב הזה, הפה שלה זה כמו להבים מאדמנטיום או משהו. עמוק בפנים אני מקווה שאמא שלה תהיה בבית. או אבא שלי. או תזמורת מכבי האש או סנטה קלאוס או אמא שלי שנפטרה כשהייתי בן ארבע. מישהו, רק לא להיות איתה לבד בבית ולא להתעמת איתה אבל גם יודע שאני לא אוכל לשתוק יותר, כי הכעס אוכל אותי מבפנים, מכרסם אותי כמו חולדה בתוך החולצה.

הדלת נעולה. פותח. לוקח את ספיידרמן לטיול הרבה יותר ארוך ממה שאני צריך, עד שאני כועס על עצמי שאני מורח זמן אז אני חוזר הביתה. התיק שלה זרוק בכניסה, בדיוק איפה שאני אחטוף גערות מאמא שלה אם אני הייתי משאיר את התיק שלי. הטלוויזיה פועלת, אני שומע איזה סדרה באנגלית.

"חנרד?” נשמע קולה של שירן. שואוטיים.
===========================
לפרק ב'
פרק ג'  עלה לסמאשוורדס.
פרק ד' עלה לסמאשוורדס.

פרק ה' עלה לסמאשוורדס.

פרק ו' עלה לסמאשוורדס.