בית אומן – מאת BeastiGirl

בית אומן
הבהרה:
הסיפור שלהלן הוא סיפור חריג במיוחד הכולל מין עם בעלי חיים
* * * * * *
אסף נסע לחו"ל. כשסגרנו את אחד הבילויים האחרונים שלנו התבכיין לי פתאום שסילבר הוויימרנר הצעיר שלו השתגע. הוא התכוון לשים אותו בצפון אצל ההורים שלו, אבל המשוגע בניגוד להתנהגות האצילית הרגילה שלו, קורע רשתות ויוצא לרדיפות אחרי כל כלבות המושב. הזקנים שלו כבר לא בדיוק בגיל של לרדוף אחרי כלבים, והוא כנראה ייאלץ לשים אותו במכלאה עד שיחזור.

"מכלאה?" השתוממתי, "אתה נוסע לחודש, מה פתאום מכלאה..? הכלב שלך כבר לא גור. הוא הגיע סך-הכל לבגרות מינית, אתה צריך לסרס אותו. הוא כבר לא כזה קטן כמו שהוא היה פעם.. למעשה הוא כבר די גדול, אני מתפלאה שלא עשית את זה עד עכשיו. טכנית כבר לפני שנה יכולת לסרס… אני מבינה את ההורים שלך, ווימרנרים יודעים להיות מאד פראיים בדיוק כמו שהם יודעים להיות מאד ממושמעים. תסרס אותו, אני בטוחה שאחרי זה להורים שלך לא תהיה כל התנגדות.".

יומיים לפני הנסיעה התקשרתי לאחל לאסף נסיעה טובה. מיואש הוא סיפר לי שלא היה לו זמן לקבוע סירוס עם כל הסידורים שלו לפני הנסיעה, ומחרתיים סילבר יעבור לפנסיון שאיתר דרך האינטרנט. אומנם הפנסיון הזה נחשב טוב לסוגו, אבל חודש בפנסיון לכלב ועוד לא מסורס נשמע לי כמו סיוט. "השתגעת לגמרי", צעקתי עליו, "שום פנסיון ושום בטיח, תביא אותו אלי אני אדאג שיסרסו אותו, את הכסף תחזיר לי כבר כשתחזור… אחרי שיירגע אביא אותו להורים שלך אם לא תהיה להם בעיה עם זה.".

עם הניסיון שצברתי כמתנדבת בעמותות למען בעלי החיים, שיערתי שלא יקח לי זמן רב לקבוע תור לסירוס זול. כך שעד סוף השבוע הבא סילבר יהיה רחוק בצפון. סה"כ יש לי בית די קטן בשביל כלבים בגודל ועם האנרגיות שלו… ואין לי יותר מידי זמן עכשיו להיות בית אומן למופת.

אסף הסכים בלי היסוס.

יומיים אחר כך, נחתו אצלי שניהם עם שקי אוכל שמספיקים לחודש שלם. כשהביט במבט התמה שלי שרבט את המספר של ההורים שלו בצפון, ואמר שהם יחכו לו מתי שרק ארצה, כל עוד הוא יגיע מסורס… נתן לי נשיקה ליטף את סילבר ונעלם אל שדה התעופה, משאיר אותי עם כלב אנרגטי שלא מפסיק לנבוח.

החלטתי לקחת אותו לטיול. ידעתי שיש גן שאסף מרבה לטייל בו, וחשבתי שאולי אם יוציא קצת אנרגיה ויפגוש לבטח קצת חברים על ארבע, יירגע.

סילבר סחב אותי כל הדרך, גור הוא אכן כבר לא היה… כלב גדול, כסוף, עם הליכה אצילית אך נחושה, וחזק… כמה חזק. כשהגענו לגן נתתי לו להתרוצץ קצת, והבנתי למה ההורים של אסף, סירבו לקחת את 'התכשיט'… כמה רדפתי אחריו…

וכמה מרץ יש לכלבלב היפה הזה…

סחבתי אותו הביתה מותשת. אחרי שרחרח והשתין בערך כל 2 מטר ולא משנה על מה.
כשהגענו לדירה רק רציתי להתקלח. סגרתי את סילבר במרפסת שלא יהרוס כלום בינתיים, והתפשטתי.

במקלחת קרצפתי את עצמי. הבטתי איך השדיים שלי, תפוחים מהמאמץ והריצות, עולים ויורדים ולאט לאט איך הנשימה שלי מסתדרת. כל הגוף שלי היה מתוח, כבר הרבה זמן שלא התרוצצתי ככה. כיוונתי את הראש המתכוונן של הטוש אל בין הרגליים שלי, להרגיע גם את הגוף… הפונקציות של המסג' הרעידו את המים בדיוק על הנקודה הנכונה… ומהר מאד התפשטה לאות נעימה בכל הגוף שלי.

כשיצאתי מהמקלחת מצאתי גם את סילבר רגוע. הכנתי לו את הפינה שלו במרפסת הסגורה, הוצאתי את האוכל שלו ואת דלי המים. התיישבתי על המחשב לידו לבדוק אי-מיילים. להתלבש לא היה לי צורך. ממילא אני מסתובבת בבית בעירום, כמה שפחות בגדים, ככה יותר טוב ולסילבר אין מצלמות שקשורות לו לקולר, אני לא בייביסיטר מהסוג הזה… חייכתי לעצמי.

סוף השבוע הראשון שלי ושל סילבר עבר יחסית בשלום, מלבד הטיולים הפרועים שלנו יחד, כשאני מנסה בעיקר לסחוב אותו מכל מיני ישבנים לוהטים של כל כלבות העיר, היה לי די נחמד איתו. מה גם שעם כלב כזה יפה בכל מקום שהלכתי אליו קיבלתי יחס. זה לא שלא מתחילים איתי גם ככה ביום יום, ועדיין, זה מחמיא כל פעם מחדש, ולמה אני לא עושה עם זה כלום זו כבר שאלה אחרת…

בראשון יצאתי לעבודה והשארתי את הדלת בין המרפסת לסלון פתוחה, סילבר כבר הסתובב לי בכל הבית ולא תיארתי לעצמי שיעשה איזו שטות חדשה. את הגלגלים של כסא המחשב שבמרפסת הוא כבר הספיק לכרסם, מקסימום ישתעשע בהם עוד קצת, צעצועים אסף הביא לו בשפע.

כשפתחתי את דלת הדירה כשחזרתי חשכו עיני, השד הכסוף הצליח לעורר אצלי כזה פוגרום בסלון שפשוט רציתי לבכות. גור הוא לא, אבל אפילו להתאפק הוא לא הצליח, או לא בדיוק תכנן, והשתין לי על צידה של אחת הכורסאות בסלון. סחבתי אותו אל השלולית שנשארה ממה שלא נספג בכורסא ודחפתי את האף שלו אליה, כמו שעושים לגורים, מקפידה על "לא לא" סמכותי, למרות שכל מה שרציתי זה לבכות. היה מאוחר מידי כדי להתקשר לוטרינר, ואפילו תור לסירוס עוד לא השגתי וידעתי שזה יהיה שבוע ארוך.

עצבים לא היו לי והחלטתי לרדת לירידה קצרה עם התכשיט. אם יעז להתקרב לאיזה כלבה הפעם אני לא ארחם עליו. דווקא בטיול הזה סילבר התנהג למופת, את כל ייצר ההרסנות והגעגועים שלו כילה כנראה בסלון שלי. הערב שירד על העיר יחד עם מזג-האוויר הנעים הרגיעו במקצת גם אותי.

בדרך כשסילבר נעצר להשתין ראיתי זוג נכנס לאחת החצרות האחוריות, משהו בהליכה שלהם משך את תשומת ליבי, היא הלכה לידו במרחק ביטחון קטן אך הייתה קשובה אליו כל הזמן, ובו היה משהו בטוח כזה. היא בשמלה קלילה מכופתרת של קיץ והוא בשחור. התקרבנו אני וסילבר אל החצר ההיא, דרך עמודי החניון שהוביל אליה ראיתי איך היא נצמדת אל הקיר ואת האצבעות שלו מרפרפות לאט ובמהירות לאורך השמלה שלה, משאירות אותה גלויה אל העולם. עור לבן בוהק, שדיים מתוקים, ופטמות שמיהרו להתמתח, משם המשיך אל בין הרגליים שלה, והיא מייצבת את עצמה למולו, מפושקת, המבט שלה חצי חושש חצי מצפה. ציפיתי שיפשיל את מכנסיו, אך במקום זה נצמד אליה, ידו בתוכה, ולחש לה כמה דברים באוזן. והיא הנהנה.

כך בשקט בשקט ובמתינות הטעין אותה דרך הידיים שלו, צמרמורת, ראיתי איך היא מגיבה אליו, את נשיכות השפתיים הקטנות שלה, איך העיניים מתגלגלות לה בעונג, ובערתי יחד איתה. רטיבות התפשטה בין הירכיים שלה, בין הרגליים שלי, ליקקתי את שפתיי, מהחום, מההתרגשות.
כשהתנתק ממנה – סילבר משך אותי, עד שהשתלטתי עליו, מצאתי אותה כורעת מולו, הוא ברוכסן פתוח ולא יותר מכך, מצמיד אותה אליו…

החום לא פסח על סילבר שמשך אותי שוב, מלחית עם לשונו הרטובה. הוא היה חסר סבלנות והנשימה הקצובה שלו שיגעה אותי, מתמזגת עם קצב העלייה והירידה של ראשה של הבחורה. האיש בשחור ליטף את הבחורה, ידו הגדולה על שערה, על הסנטר שלה, ליטוף מכוון, תכליתי, ידו השנייה משחקת עם אבזם החגורה שלו תוך כדי.

וכך עמדנו שם, אני והרצועה של סילבר בידי, היא חצי ערומה למולו, והוא שחור, לבוש כולו, רק רחש היניקה שלה ורחש ההתנשפות של הכלב, או שלו..? זה היה בשבילי כבר קצת יותר מידי וסימני העצבנות של סילבר החלו להיות קולניים יותר ויותר, הדבר האחרון שהיה חסר לי עכשיו זה שיגלו אותי. אז הסתלקנו. כך בסוף חזרנו רק כשירדה השמש לים, ואנחנו אחריה במורד הרחוב.

בבית חיכה לי בסבלנות הבלגן הגדול שהשאיר אחריו השד הכסוף מהבוקר.

עיתונים קרועים, עיגולי האוכל שלו מפוזרים בכל המרפסת, הכביסה שלי שחיכתה בגיגית לקיפול פוזרה אף היא בכל פינה, וגולת הכותרת השלולית המצחינה שלו.

שוב ארגנתי מים עבורו ואספתי את האוכל לקערה שלו. הוא הסתער על המים ואני ניגשתי לסדר את הבלגן. את הניירות לאשפה, את השלולית לספוג ואת הכורסא לשפשף. אחר כך הלכתי ושטפתי היטב ידיים, הורדתי מעלי את הבגדים, כל תלאות היום שנדבקו אליהן. התחתונים שלי מוכתמות ודביקות נזרקו לגיגית שהבאתי איתי, אליה מיינתי את כל הכביסה שסילבר חירב.. את הבגדים שנשארו במצב צבירה נורמלי אספתי לגיגית הראשונה, וצנחתי לקפל אותם בכורסא.

תוך כדי קיפול המחשבות שלי לא הפסיקו לנדוד אל האיש בשחור, הזין שלו נבלע בכזה תיאום בפה של האישה, שאפילו לא הספקתי לעמוד אותו, ועדיין כל כך רציתי את הזין הזה. זה תסכל אותי. כל היום הזה תסכל אותי. הייתי כל כך לבד, ומה אני צריכה את כל הבלגן הזה על הראש שלי, וכל כך הרבה זמן עבר מאז שרעדתי ככה.

מגורה ומעוצבנת, עצובה ומחורמנת, התחילו הדמעות לזלוג מעיני. את הכביסה כבר סיימתי לקפל והנחתי בצד, רק ישבתי שם מובסת בכורסא המוכתמת שלי. בוכה.

לשון ארוכה צמררה אותי. אספה את הדמעות שלי בחום. סילבר ניגש אלי מכשכש בזנבו, מלקק לי את הדמעות ומנחם אותי. "אתה יודע שהיית כלב רע", אמרתי, בין דמעה לדמעה, "אצל אסף אתה כזה כלב טוב, כזה אצילי למה אתה עושה לי את זה?", הוא רק ליקק אותי וכשכש בזנב.

אחת הדמעות נפלה על הירך שלי. סילבר אסף גם אותה ללא שהות. הצטמררתי.

המגע היה משגע. בדרך משם הוא רחרח אותי. את הרטיבות המגורה שלי. הנשיפות הקטנות שלו, של הנחיריים שלו בין הרגליים שלי, שיגעו אותי. והוא רחרח. לא יכולתי לזוז, לא יכולתי לחשוב. הנשיפות הקטנות שלו הפנטו אותי. הרטיבות שבין רגליי גאתה, כל כך כמהתי למגע. להרגיש. הלשון המחוספסת שליקקה לי את הדמעות, תרה עכשיו אחרי רטיבות אחרת.

קפצתי, "זוז מטורף, לך ממני.". אבל הוא המשיך, מלקק אותי. מלקק לי את השפתיים פותח אותן לאט לאט. "לא", גנחתי, "סילבר מ-ה א-ת-ה ע-ו-ש-ה?", אבל הרגליים שלי כמו קיבלו חיים משל עצמן, פישקתי אותן מתמכרת ללשון המחוספסת הזו שהפכה מהירה יותר ויותר. איך הוא נוגע בי בכל המקומות הנכונים… הלשון שלו רגע חודרת לתוכי רגע משפשפת לי את הדגדגן. יונק ממני את כל המיצים שלי. והיא בכל מקום, בירכיים, בשפתיים, מהירה, נצמדת, מחוספסת, וקולות הליקוק שלו שהתערבבו עם הגניחות והאנחות שלי, כבר כל כך הרבה זמן שלא…

וזה כל כך טוב, כל כך טוב.

שלחתי יד והכנסתי אצבע לתוך הלהט שלי… הוא בשלו מלקק לי את הכוס, את האצבעות שלי שרק לוחצות היכן שהוא לא מגיע ואני נוטפת. כך התכווצתי לי על האצבעות. גומרת כמו שלא גמרתי עם אף טוש ואף פונקציות מסג' משוכללות.

סילבר המשיך ללקק אותי. ואני נטרפתי מחדש, ליטפתי לו את הראש, את הפרווה, רק שלא יפסיק עם הלשון המשגעת הזו שלו, עם החספוסים האלה שמצמררים לי כל פיסה של עור. וגמרתי וגמרתי וגמרתי עד שהוא השתעמם. פקחתי עיניים המומה מעצמי, כדי לראות את סילבר מתרחק לו חזרה לפינה שלו. על פיצוי כזה לכל הבלגן שהיה היום לא יכולתי לחשוב.

בבוקר עשיתי כמה טלפונים, לברר איפה אוכל למצוא סירוס הכי מהר והכי זול, הרי הבטחתי, ובינתיים הכלב הזה רובץ אצלי בבית ורק עושה נזקים, קודם הופך לי את הסלון, משתין בתוכו כאילו זו מינימום הטריטוריה הפרטית שלו, ואחר-כך מטריף אותי לגמרי..? בחיים לא חשבתי שאעשה דברים כאלה. זה מנוגד בערך לכל רעיון של זכויות בעלי חיים. אז למה זה לא יוצא לי מהראש? למה זה מעפיל במחשבות שלי על האיש בשחור, איך האישה שלו נצמדת אל הקיר, בדברים שמרטיבים אותי? ולמה אני בכלל רטובה במקום להתעסק בדברים פרודוקטיביים יותר?

קבעתי סירוס ליום חמישי בצהריים. אמנם התכשיט ישאר איתי לעוד סוף שבוע, אבל תחילת שבוע הבא, חשבתי לעצמי, הוא כבר יעלם לצפון, אז אוכל לחזור לשגרה הרגילה שלי. השארתי לו מספיק אוכל ומים כדי שהיום לא יעשה בלגן.

היום שלי חלף במהירות, המחשבות גם כן שככו להן לאיטן, יותר מידי עיסוקים אחרים יש לי. איך שפתחתי את הדלת סילבר זינק עלי. נתתי לו ליטוף. אוספת מתחת לרגליו פתק שהשכנה השאירה לי מתחת לדלת שהוא נבח כל הבוקר. אבל חוץ משק האוכל שלו שהוא הפך ופיזר שוב בכל פינה, הבית פחות או יותר היה אותו הבית.

פסעתי לחדר השינה מורידה את הבגדים מעלי, חזרה אל המטבח להכין לי אוכל.

סילבר עקב אחרי בעניין. איך אני מכינה את הסלט, חותכת את הירקות, זרקתי לו מידי פעם חתיכות של עגבנייה או קרוטונים והוא זינק אליהם. רחרח את הביצים שזרקתי לפח, התעטש בקול גדול מהקמח שזריתי על השיש. ורחרח כל הזמן רחרח.

אני מאשימה את האוכל… אבל כשהתכופפתי להכניס את הפשטידה לתנור הרגשתי את החוטם שלו נדחף לישבן שלי, וקפצתי. בנס לא קיבלתי כוויה. "סילבר", צעקתי, "תפסיק ומיד.".

התיישבתי לאכול, והוא מכשכש לו בזנב, נמרץ כתמיד, מרחרח אותי, את המטבח, הכל חדש לו. ואני נוזפת בעצמי על עצם המחשבות שמתרוצצות לי בראש, וסוגרת את הרגליים. עצם הפיתוי הרגיז אותי. הוא הרי לא מבין מה הוא עושה.

כשסיימתי לבשתי על עצמי בגדי ריצה, מחליטה שהערב אקח אותו לטיול ארוך בפארק, להוציא קצת מרץ. הכלים יחכו לי בכיור.

רצנו ביחד, סילבר מהיר, שוב נגררתי אחריו, ניסיתי להספיק אותו, להחזיק ברצועה כל הדרך. כשהגענו לפארק הוא חזק ממני, והצליח להשתחרר מהאחיזה שלי. אך כיוון שהמשיך לרוץ לידי, החלטתי שמילא… אבל זה הרי טמטום מוחלט, והוא בדק אותי לעוד רגע אחרי, שתפס רגליים ונעלם לי בסיבוב, לפני שהספקתי לחשוב בכלל.

ולכל השדים והרוחות, למה לי, למה לא פנסיון? מה היה לו רע עם עוד 20 כלבים? ומה אני אומר עכשיו לאסף..? והופס הנה הוא… גוהר על כלבה. מגשש מאחוריה, האיבר האדום-סגול שלו שלוף, והוא בתנועות שלא משתמעות לשתי פנים מוכיח מי פה הגבר. ואיך אני אוציא אותו ממנה עכשיו?

היא קפאה שם מתחתיו ואני ניסיתי למשוך אותו ממנה, אבל הוא נהם עלי. שלא אעז להתקרב, הדבר האחרון שבא לי באותו הרגע זה לחטוף נשיכה. האגן שלו עלה וירד מתרחק ונצמד אליה, ואני מהצד קלטתי את הגודל. הגבר בשחור חזר לי לעיניים, ואני כמו רואה אותו שם לרגע, איך הזין שלו נבלע בפה של האשה מולו, כל מה שלא הספקתי לעמוד… אבל זה לא גבר, זה סילבר, וחתיכת כלי יש לממזר הזה. רק שלשום היה פספוס קטן, גורון, ואיפה נבלע כל הדבר הזה בכלב אחד?

ראיתי איך האיבר של סילבר מתעבה. צמוד כבר לגמרי אליה רק מניע את האגן. היא משופדת עליו. זה העציב אותי. למה נותנים לכלבות מיוחמות להסתובב ככה?

ומצד שני קיוויתי שהכלי הזה נעים לה כמו שהוא נראה לי… אבל בעצם, לכלבות זה תמיד כואב. ושוב התמונה של האיש והבחורה בחצר האחורית של הבניין ההוא חזרה אלי, הוא צמוד אליה, ורק הראש שלה זז… אחר כך סילבר נתקע עליה, עם המנגנון הזה שדואג שהזרע שלו גם ירביע אותה, ואני מתעוררת מההזיות שלי וחושבת שזה הזמן למשוך אותו משם.

בדרך חזרה הוא שוב השתין על כל עץ וכל שיח… גבר גבר… והזין שלו, תחליף לזין של האיש בשחור שלא ממש ראיתי, כל הריצה הביתה לא יוצא לי מהראש.

כשהגענו הוא שוב הסתער על המים ואני אל המקלחת, יצאתי ממנה עוד יותר מגורה משנכנסתי, והלכתי למחשב. סילבר בפינה שלו לידי על המרפסת. גלשתי קצת עד שהחלטתי למצוא פורקן מול איזה סיפור טוב. גלגלתי את הכיסא אחורה והתרווחתי, חשבתי שנס שאחרי כל הכרסומים של סילבר הגלגלים עוד נענים לי.

העיניים שלי רצו על השורות, ולאט לאט רטיבות חדשה הצטרפה לרטיבות של המקלחת, נאספה בין הרגליים הפשוקות שלי, לשפתיים הפתוחות שלי. שלחתי אצבע בניהן, לוחצת מלטפת, המילים טובות אלי, וחדרתי פנימה. קצובה, סילבר נצמד לי לרגל, "קישט", צעקתי, "לך מפה", מה הוא נתקע לי פה עכשיו?. אבל הריח הפעיל גם עליו קסמים. מתמסרת נתתי לו ללקק לי את האצבעות. שוב אותו חספוס של הלשון שלו, צמרר אותי, הרכות שלה, התובענות שבליקוק שלו. כשהוא התמקם ברווח שבין הרגליים שלי כבר לא היה לי אכפת, המגע שלו הטריף אותי, המילים שבסיפור גירו אותי נורא, כל הגוף שלי צעק פורקן, עיקצץ ודרש סיפוק, מהר וחזק. דחפתי את האצבעות שלי עמוק יותר פנימה, סילבר ליווה אותן עם הליקוק הזה שלו, ופשוט התפוצצתי עליו. והוא שד כסוף ומדהים המשיך ללקק אותי בדבקות נלהבת. ליטפתי אותו ואותי, גומרת את הסיפור, ונשארת מולו, חסרת קול, חסרת נשימה. והליקוקים האלו עוד יהרגו אותי…

גירשתי אותו מעלי בשארית כוחותיי האחרונים, המצפון שלי צעק הצילו, אבל זה נחמד שהמצפון צועק חמס אחרי חמש אורגזמות. קמתי ברגליים כושלות אל המטבח, אל הכלים שמחכים לי. שטפתי את הידיים היטב היטב, והקצפתי את הכלים בסבון.

אחרי זה העברתי את הפשטידה לכלי אחר ושטפתי את חרס שלה, כרסמתי בדרך פה ושם את מה שנשאר מהסלט. סילבר בא אחרי, תוהה מה פירוש סיום החגיגה המוקדמת הזו. הרגשתי את הנשיפות הקטנות והלחות שלו על הישבן שלי, והחלטתי שאם אתעלם הוא ילך.

סיימתי לנקות את המטבח, והבית שלי נראה כמעט כמו עצמו, מלבד הבלגן הקטן מהבוקר שהתכשיט הפך, שק אוכל שלו שהתגלגל לי ברחבי הבית. טאטאתי את הכדורונים, זרקתי פה ושם כדורון לסילבר שעקב אחרי.. החזרתי הכל לערימה, אם הייתי מחזירה לשק הקרוע הוא הרי שוב היה עושה בלגן, והעדפתי לפחות את השק הזה לאטום. אחרי שסיימתי עם הערימות, לא הייתה לי ברירה אלא לזחול אחרי הכדורונים הסוררים שהתגלגלו מתחת לכל מיני דברים. כבר התרגלתי לרחרוחים הבלתי פוסקים שהתלוו אלי ובינתיים גלגלתי לסילבר פה כדור ושם כדור והוא נלהב מהמשחק, טוחן את הכדורונים ברעש גדול.

כשנמאס לו לבלוס ראשי מתחת לשולחן ואני שולחת ידיים אחרי עוד כדורון סורר, הרגשתי את הלשון הקרה של סילבר מתחלקת עלי, הישבן שלי מורם אל-על והוא מרחרח ומלקק מרחרח ומלקק. נרעדתי. כבר הרבה שנים שלא ליקקו אותי שם.

המגע הקריר שלו סחרר אותי. "סילבר לא", צעקתי. אספתי את עצמי, את שאריות הכדורונים האחרונים, ואת שאריות המצפון שלי, ומיהרתי לקום. יש גבול.

כשכש בזנב התכשיט. זה הכל משחק בעניו. לא משנה שהוא הופך בי כל חלקה טובה, מרטיט אותי בדרכים שגברים לא עשו כבר הרבה זמן, הוא לא מבין את זה.

הוא לא מבין מה הוא עושה לי. הוא סה"כ כלב טוב. שובב גדול. אבל טוב. שד כסוף. ליטפת אותו, החזרתי את הכדורונים למקום. וסגרתי את עצמי בחדר, כאילו שבסלון יש מישהו להתחבא ממנו. מספיק עם המשחק הזה ודי.

בערתי כל היום שלמחרת, לא הצלחתי להתרכז בכלום, לא הצלחתי לחשוב על כלום, הראש שלי תקתק כל היום רק על הכלב שמתרוצץ לי בבית. הלכתי לשירותים במשרד ודחפתי לעצמי אצבעות הוזה על החצר האחורית ההיא, אבל זה לא ממש עזר. ניסיתי להתרכז בעבודות שלי, בדברים שהיו לי לקרוא, אבל כלום. הישבן שלי בער.. כמה שלא התנועעתי בכיסא חזרה אלי כל פעם תחושת הלשון הקרירה של סילבר על החור שלי.

הפעם הראשונה שעשו לי רימינג, הייתה דווקא עם אסף. באחד מהלילות הכי שיכורים והכי עצובים שלנו. הרבה לפני שהביא את הוויימרנר הכסוף ששיגע לי את המח. זה היה קצת אחרי שהוא נטש אותי לאנחות לטובת 'הגבר שבלבל אותו', שנתיים ומשהו היינו יחד, עד שיום אחד בא וסיפר לי שהכיר מישהו בלימודים, בהתחלה לא הבנתי על מה הוא מדבר. הייתה לנו אהבה כייפית. היינו חברים טובים, אחרי אלפיים שנות ידידות, עברנו יחד לעיר, ומהר מאד מצאתי את עצמי ישנה איתו. הסקס שלנו היה פרוע רק כשהיינו שתויים, את העניין עם כיסוי העיניים הבנתי רק בדיעבד. ייתר הזמן בעיקר נהנו ביחד, לא חיפשתי סערות, היה ברור לי לגמרי שהוא האחד והיחיד עבורי.

אבל המישהו ההוא מהלימודים לא היה "כיף". זה היה משהו אחר לגמרי, הוא אמר שהוא נוגע בו בצורה שאף אשה לא נגעה בו מעולם, הוא אמר שהוא אוהב אותו אחרת, שאני הכי מקסימה והכי נפלאה שיש, אבל זה לא זה. זה לא ככה, איתו זה אחרת, איתו הוא לא צריך עיניים עצומות.

זה שרף לי את הלב אז. העמדתי פנים שזה בסדר, עד שהצלחתי לשכר אותו באחד הלילות וסחבתי אותו לדירה שהייתה שלנו, דרשתי שיראה לי מה זה לגעת אחרת, מה יש בסטודנט המזוין הזה שאין בי, שיסביר לי לעזאזל למה הוא הלך.

ליקקנו אחד את השנייה מכף רגל ועד ראש, באותו הלילה, הוא מרח אותי בקוורבו, ומצץ אותי עם מלח, הוא צרב לי את השפתיים עם לימון, הוא נשך אותי ושרט אותי, והכניס לי אצבעות מהר ולאט, ובבת אחת, ושיגע אותי לגמרי. הוא היה בכל מקום, עד שהרגשתי את הלשון שלו מטיילת לי על הישבן, מרפרפת בין הגבעות שלי, נושף לתוכי, צובט לי את הלחיים האחוריות שלי, ושוב מלקק לאט, ואז יותר עמוק, ויותר עמוק עם כל הלשון שלו בפנים. אחר כך הגיעו האצבעות שלו, הרחיבו אותי בעדינות, הכינו אותי. אף פעם שהוא זיין אותי בתחת קודם לכן לא דמתה לפעם ההיא, הכל הרגיש אחרת, הכל הרגיש נכון. הייתי מגורה, הייתי מוכנה. זה לא כאב לי כל כך כמו בפעמים ההן, פשוט רציתי את זה. רציתי אותו עמוק בתוכי עם האצבעות שלו שחופרות בי מקדימה, משתפשפות לי על הדרך על הדגדגן.

הוא זיין אותי כל כך חזק באותו לילה שלא יכולתי ללכת ישר כשקמתי בבוקר. אפילו פעם אחת הזין שלו לא נכנס לי לכוס.. אז הבנתי. הבנתי כנראה מה יש בו בסטודנט המזוין ההוא שלקח לי את אסף. זה משהו שאני לא יכולתי לתת.

כשהם נפרדו הוא צלצל אלי, אמר שמתגעגע. אני פיתחתי תקווה שעוד יחזור אלי, אבל הוא עבר להתהולל בכל מסיבות הגייז האפשריות. ובכל זאת אני קיבלתי את החבר הכי טוב שלי בחזרה, במתכונת קצת שונה, עם סיפורים אחרים מהסיפורים שהיה מספר לי לפני התקופה שהיינו יחד. אבל מעולם לא היה מישהו שהכיר אותי כמוהו. כשנמאס לו קצת להתהולל, והבדידות הציקה לו, אימץ את סילבר.

בערב מצאתי את סילבר מעוּדד, לא מצאתי פתקים מהשכנה, ולא בלגן משמעותי בבית. אולי הוא פחות מתגעגע, אולי הוא התרגל, אבל יכולתי להתפנות סוף סוף קצת לעצמי.

יצאנו לטיול על חוף הים, הלכנו לחוף הכלבים. שיחקתי איתו 'תפוס את המקל', והוא התרוצץ נלהב בכל החוף, רודף גם אחרי כדורי מטקות תועים שהתגלגלו אל כפותיו.

כאשר נמאס לו רבץ על החוף. כשאני החלטתי לנצל את ההפוגה ולקפוץ למים, להפתעתי זינק אחרי, משפריץ בשמחה עם הזנב הארוך שלו לכל עבר. השפרצתי עליו חזרה, גירדתי את הפרווה המבהיקה שלו שהפכה למט, והוא זינק עלי, מלקק לי את הפרצוף נמרצות. ככה השתוללנו עוד רבע שעה.
כשכמעט החשיך יצאנו מהמים, סילבר התנער משפריץ לכל הכיוונים, ועבר ללקק את עצמו. בעודי מתנגבת לתדהמתי הרבה, ראיתי איך האיבר האדום-סגול שלו יוצא לו החוצה, הוא השקיע הרבה בליקוקים האלה, גם את האזור הזה ליקק היטב. כבר ראיתי את התופעה הזו אצל כלבים בעבר, אבל אף פעם לא ממש הסתכלתי על זה, או ייחסתי לזה חשיבות. סתם, כלב. האיבר של סילבר אדום מבריק ודק, יצא לאט החוצה, כל רגע יצא עוד קצת ועוד קצת, עד שבערך חצי ממה שראיתי בפארק, נכנס ויוצא מהמיוחמת ההיא, היה שוב בחוץ, וגם ככה זה נראה לי ארוך. הוא עמד שם והביט אל הגלים, עם הכלי חצי בחוץ, אני נפעמת למולו. ולאף אחד לא אכפת.

משם עבר ללקק אזורים אחרים בגופו, והזקפה שלו נעלמה כלא הייתה. הכל חזר למחבוא שלו כאילו כלום. ורק המחשבות שלי המשיכו לתקתק.

כשחזרנו הביתה, שפשפתי אותו והברקתי לו את הפרווה, מהחול. עד שחזר לברק הטבעי והכסוף שלו. בדרך לא יכולתי אלא להגניב שפשוף קטן גם על הזין שלו, מרגישה את הקצה המחודד שלו מחליק החוצה. ונעצרתי. הוא התנער ניעור גדול, טאטאתי את החול מהמבואה והלכתי להתנקות בעצמי.
בלילה החלטתי להזמין את סילבר אל החדר שלי, את המצעים הבטחתי לעצמי שאחליף למחרת. הוא עלה על המיטה שלי בטבעיות, מכיר את הריח שלי, מכיר את העירום שלי, והצטנף לו.

חיבקתי אותו ונרדמתי לצד הנשימות המרגיעות שלו. מבינה כמה אסף צדק כשבחר בו כמפיג בדידות, וידעתי ששנינו מתגעגעים הלילה לאסף, כמעט באותה מידה.

בבוקר לא רק שרציתי להחליף את המצעים את כל המיטה רציתי להחליף..

התעוררתי לשתי שלוליות חדשות אחת למרגלות המיטה שלי, ואחת שוב על צידה של הכורסא בסלון שהריח לא התנדף ממנה עוד מהפעם קודמת. שתה כל כך הרבה בים הבן כלבה הזה שלא יכל להתאפק עד שאקום. איזו מן קימה זו – ישר לתוך שלולית. קיללתי אותו, את אסף, ת'זין האדום שלו, ואת הכל ביחד. ספגתי את השלוליות, זו שבחדר וזו שבסלון, תפסתי את המצעים וזרקתי הכל לכביסה. ממהרת להתלבש ולהתארגן לעבודה. משננת לעצמי שמחר הסירוס ובראשון כל זה יעלם, ושאני בית אומן, בחיים לא אסכים להיות שוב.

דווקא היה כל כך מרגיע לישון איתו, למה הוא היה צריך להרוס לי את הבוקר? צעקתי עליו תוך כדי שפשוף של הכורסא. עד שכבר הייתי מוכרחה לעוף, וידעתי שלמרות הכל אני עדיין חייבת להוריד אותו.
לעבודה הגעתי עצבנית, ובאיחור, סיפרתי לכל מי שהיה בסביבה אז איזה כלב נוראי אסף השאיר אצלי, כמה שהוא נזק, שמאז שהוא הגיע הוא רק הורס לי את הסלון, שאני לא יכולה יותר, וכמה טעיתי שלא נסעתי איתו ישר לצפון, או לפנסיון ההוא, או לא יודעת מה. הבנות התחילו לשאול עליו, בן כמה הוא, איזה סוג הוא, כמה ימים הוא אצלי, מצאתי את עצמי מספרת להן על הטיולים שלנו יחד, על כל המשחקים של סוף השבוע שעבר, על כמה נהניתי בים, ולאט לאט נרגעתי.

במשך היום המשכתי לשחזר את הימים האחרונים עם סילבר, כל הפרטים שהשמטתי התרוצצו לי בראש. הלשון המטריפה שלו, ההצצה המשותפת לגינה האחורית, הזיון שלו בפארק, אני על שמונה בסלון גוהרת מתחת לשולחן אחרי האוכל שלו שהתפזר, והלשון שלו מלקקת לי את התחת. את כל זה לא יכולתי לספר להן… אבל למען האמת זה היה לא פחות כיף מלהשתולל איתו בים. אולי בכל זאת מזל שהוא נשאר אצלי? אולי אחרי הכל הוא עשה לי הרבה יותר טוב מכמה שלוליות של גורים.

העבודה התאחרה באותו יום, אז הזמנו טייק-אווי. לא יכולתי להתלונן יותר מידי כי גם ככה איחרתי.. זה לא שאם הייתי מגיעה בזמן זה לא היה מתאחר, אבל לפחות הייתה לי זכות דיבור.

חזרתי מלאת אשמה, בציפייה לעוד שלולית, אבל במקום זה מצאתי את סילבר מיילל ודירה יבשה. הוא כנראה קלט כמה כעסתי בבוקר והתאפק. לקחתי את הרצועה שלו וירדנו לסיבוב.

כל הדרך המשכתי להרהר, בשבוע הזה שלי איתו, זה הרגיש לי כמו הרפתקאה אחת גדולה. הוא נעצר ליד כלבת ויסלה אדומה ליד אחד מבתי הקפה ורחרח אותה.

החלטתי במודע שאני רוצה לראות את זה שוב פעם. והוא מסכן גם ככה מחר.. פעם אחרונה. במנוגד לכל הרעיונות הזב"חיים שלי שאני תמיד נואמת לכל בעלי הכלבות שאין שום 'זכות' בלתת לכלבה לחוות הריון, הרגשתי שיש זכות בלתת לסילבר לזיין. שיהנה. רוב הכלבות ממילא לא מתעברות בפעם אחת. ואני רוצה לראות את זה. מקרוב.

עמדתי שם ליד בית הקפה וציפיתי שיעלה עליה, אבל הם רק התרחרחו. זה היה מראה יפה. הכסף של הוויימרנר עם הברונזה של הוויסלה.. אם היה פה גולדן צחקקתי לעצמי יכולנו לעשות חלוקת מדליות. כשהוא סוף סוף עלה עליה, והתחיל לחפש את הדרך שלו, יצאה מבית הקפה בחורה הכי מפונפנת בעולם והתחילה לצעוק עלי.. "זה הכלב שלך? איך את מרשה לו ככה? את לא מתביישת? זו ויסלה גזעית, מה את לא רואה? יש לה תעודות, יש לה תארים, תעיפי אותו ממנה." ובעטה בו.

התפללתי בלב שינשך אותה, כמו שנהם עלי אז עלי בפארק. אבל סילבר, הגבר גבר אעלק, רק נבהל ובמקום להגן על 'מה ששלו' הסתתר מאחורי נובח.

החלפתי איתה כמה מחמאות, כשאמרתי לה שאם היא עוד פעם אחת תעז לגעת בכלב שלי, פן או לא פן, ותואר או לא תואר, היא תמצא את עצמה על הרצפה.

פתאום הרגשתי כל כך מחוברת אליו, קראתי לו הכלב שלי, והתעצבנתי בשבילו על אמת. איחלתי לה את הגורים הכי לא גזעיים בעולם, ושאמן תפשל בכל התערוכות האפשריות. אבל המפונפנת והשיק שלה, כבר הלכה משם, רק הויסלה שלה שלחה עוד מבטים לאחור אלינו. האפור של סילבר מצא חן גם בעיניה כנראה. ואני לקחתי אותו משם, מעוצבנת ואוהבת בבת אחת.

כשהגענו לבית נראה שסילבר כבר שכח מכל העניין, הוא התנפל על האוכל ועל המים שלו. רק אני המשכתי להרהר תוך כדי שאני שותה. אני לא יודעת מה עבר לי בראש. אבל כשסיימתי להתפשט ירדתי על שש. סילבר התקרב אלי, ליקק לי את הפרצוף. ליטפתי אותו. רעדתי. ליטפתי לו את הגב, את הצד. הוא התהפך על השטיח, ליטפתי לו את הבטן, והוא גירד עם הרגל את האוויר בהנאה כמו שרק כלבים עושים. משם היד שלי הובילה את עצמה אל הזין שלו, או לפחות איפה שהוא מתחבא. ליטפתי אותו שם, בהתחלה בעדינות, אחר כך כבר יותר החזקתי. עוברת לאט לאט אל הבסיס שקרוב לביצים, מרגישה דרך השק הזה את האיבר שלו שבפנים.

התיישבתי על קצות הרגליים שלי, מבולבלת. מה את עושה צעקתי לעצמי בראש…

קצה אדום הציץ אלי החוצה, חסרים לך גברים בעולם? סילבר התרומם בינתיים, וליטפתי לו את הפרווה.

כשבאתי לקום, נעזרת בכורסא המוכתמת, הרגשתי אותו מרחרח אותי. לאט לאט עבר אל הישבן שלי, והיד שלי נשמטה ממנו. אחזתי בכורסא חזק, מרגישה שוב את הנחיריים שלו והאוויר החם שיוצא מהם מטיילים לי על העור, עוברים על הישבן שלי, מתקרבים אל החור שלי.

הוא בדק ורחרח אותי, ואני קפאתי שם במקום. המח שלי השתתק, הראש שלי התנקה ממחשבות, כל כולי הייתי עור ברווז, בוערת מצד אחד, מבוהלת מצד שני.

הרגשתי את הלשון שלו על הישבן שלי, מטיילת שוב, את הרטיבות הרכה שמתלווה אליה, ואת הנשימות והנשיפות שלו כל הזמן, מרעידות לי את העור. שיקעתי את הראש בכורסא, עצמתי את העיניים ונכנעתי. נתתי לו ללקק לי את הישבן. הלשון עולה ויורדת על התחת שלי, בין פלחי הישבן אל החיבור החם שבין הרגליים שלי. זה היה כל כך טוב. הלשון שלו הייתה חמה וארוכה והגיעה בליקוק אחד מחור לחור.

הרגשתי איך אני מגיבה אליו. החום שבין הרגליים שלי התפשט יותר ויותר. גל של רטיבות הציף אותי, שלחתי יד אל הדגדגן, מלטפת אותו ומתמכרת למגע המחוספס הזה, כל כך שונה מכל מה שהרגשתי לפני זה וכל כך טוב.

סילבר ליקק אותי בדבקות. דוחף את הלשון המחוספסת שלו, את החוטם, משמיע יללות מדי פעם, בלי שממש הבנתי למה. הייתי כל כך מגורה שלא היה אכפת לי כלום.

הוא התרחק ממני. חשבתי שאני מתמוטטת. כל פעם בימים האחרונים התרחק מתי שבא לו, אבל כל כך רציתי שימשיך. עזבתי את ידיות הכורסא מקרבת את עצמי אליו. הרגשתי רק את הנשיפות הקטנות שלו על הישבן שלי והגב שלי, ובעיניים עצמות קיוויתי שיחזור, רק שהלשון הזו לא תעלם. מגורה, רטובה, המשכתי לשפשף את הדגדגן שלי.

לפתע הרגשתי איך הוא עולה עלי. הוא לא היה כבד מידי, אבל הפתיע אותי ונפלתי. נאחזתי בכורסא בניסיון להתייצב כשהרגשתי את האיבר שלו, או הקצה שלו, מגשש מאחורי. כמו שגישש עם הכלבות ההן. "זוז סילבר" אמרתי, אבל הקול שלי יצא צרוד ויבש כמו נהמה כזו, "זוז". הרגליים שלו על צידי הגב והמותניים שלי הכאיבו לי. התנועעתי קצת, עוד לא ממש יציבה, כדי להעיף אותו מעלי. אבל כלום. הוא רק המשיך לגשש מאחורי. שלחתי יד אחורה להזיז אותו, ונתקלתי בזין שלו. זה הרגיש מוזר. לא רך ולא עבה ונוקשה כמו זין של גבר כשהוא עומד, אלא רוטט גמיש כזה. הוא היה לגמרי באזור אחר, כך שהרשתי את עצמי לחקור קצת את ההרגשה. הזין שלו היה חלק מאד, ורטוב, אבל לא היה מאד בחוץ. לפחות לא ממה שהרגשתי. ובכל זאת נראה שהנגיעות שלי עוררו אותו לצאת עוד.

הוא התחכך בי ושוב קצת איבדתי שיווי משקל. עזבתי אותו והתנערתי על ארבע.

"סילבר זוז. בבקשה זוז.", הוא נהם. הרגשתי אותו מתקרב אלי עוד. כל הסיטואציה נראתה לי מגוחכת, אני על השטיח בבית, וזין של כלב מגשש בין הרגליים שלי. איך הגעתי בכלל למצב הזה? ועובדה שהייתי רטובה.

הקצה של הזין שלו הגיע למקום הנכון, רעדתי. "סילבר זוז, סילבר זוז.", אבל הקול שלי לא נשמע. הרגשתי איך הוא מתארך לי בין הרגליים, ופשוט לא רציתי להיות אני. הגוף שלי זז מעצמו, הישבן שלי נדחף אחורה, והקצה הזין שלו נכנס לתוכי. זה הרגיש אחרת. אבל זה הרגיש נכון.

סילבר נלהב התחיל לזוז, כל רגע הרגשתי איך האיבר שלו נכנס עוד ועוד לתוכי. יוצא החוצה. מתארך. רעדתי, תפסתי בכורסא מנסה להיאחז בשפיות, ובעצם נצמדתי אליו. מרגישה איך הוא מתעבה בתוכי עם התנועה שלו, הלוך וחזור, הלוך וחזור, וכל הזמן הזה הזין שלו נעוץ בתוכי.

"למה?", יבבתי מתחתיו, "למה אתה עושה לי את זה?", אבל לגוף שלי היו חיים משלו. רק הדמעות שזלגו מהעיניים שלי אל הכורסא העידו על הסערה שבי, יתר הגוף הלך אחריו. הפטמות שלי עמדו נוקשות, הכוס שלי דלף נצמד אל הזין שיוצא ונכנס בו.

הזין שלו כבר היה כולו בחוץ כנראה, כי סילבר משתולל לי על הגב, התחיל לזוז בקצב מטורף. "יו", נאנחתי, "כן, כן", זה הרגיש כל כך טוב. איכשהו הזין שלו כמעט הכפיל את עצמו, התעבה מאד. הרגשתי אותו צמוד אלי, עמוק וחזק בתוכי. ומשהו שהרגיש כמו הביצים שלו, נצמד לי אל הפתח החם. לא יכולתי לזוז כי הוא פשוט מסמר אותי עם הרגליים הקדמיות שלו אל הרצפה. ורק אני שם מתחתיו, וסילבר כמו רוח סערה מזיין אותי. תוקע את הזין שלו עוד ועוד בנעיצות חדות ועמוקות, במהירות כזו שאף אחד לא זיין אותי מעולם. וזה היה…

פשוט טוב כל כך.

פתאום באחת מהתנועות שלו נשלף מתוכי. לא עניין אותי כלום, רק רציתי שימשיך. "לא…" גנחתי, "תחזור.". הרגשתי איך הוא שוב מגשש מאחורי, והבנתי איך מרגישה כלבה מיוחמת. שלחתי יד לעזור לו. הזין שלו היה עכשיו רטוב עוד יותר, עבה מאד, וארוך. תפסתי אותו והוא קפץ לי ביד, מדריכה אותו חזרה אל הכוס שלי שהיה רטוב מאד גם כן.

כשהוא נכנס גמרתי. רק מלהרגיש אותו שוב כל הגוף שלי הצטמרר. נרעדתי כולי. והוא חזר. גוהר מעלי, עולה ויורד. הנשימה שלו באוזניי, קרובה אלי, שמעתי איך הוא מתנשף. נכנס ויוצא בתוכי, מהר מהר. וככה כשסילבר עוגב עלי גמרתי שוב ושוב. הזין שלו עמוק בתוכי, מהיר וחזק מאד. הרגליים שלו מרקדות, מתחככות לי בעור.

עד שפתאום הרגשתי איך הוא מתעבה עוד יותר, ובנעיצה עמוקה, את הזירמה שלו נשפכת אלי. כאילו ברז קטן נפתח בכוס שלי. רעדתי כולי, ההרגשה הייתה מסחררת. הכוס שלי חזר והתכווץ על הזין שלו. ככה כשהוא נעוץ בלי שהוא זז בכלל, רק מהעוצמה. מהכוס זרמה לי כל הזירמה שלו מטפטפת, וגמרתי. רועדת, כושלת מתחתיו.

כשיצא כעבור כמה דקות, הייתי מותשת. כל הרגליים שלי היו מלאות בנוזל החם שלו, הכוס שלי היה פעור ורטוב כולו. סילבר והזנב שלו מתנפנף לכל עבר ליקק אותי. מנקה מעלי את הנוזלים של שנינו, והלשון הטובה שלו שוב עשתה בי שמות.

עזבתי את הכורסא. מחיתי את הזיעה מעל פני, ואת שאריות הדמעות. הסלון הדיף תערובת ריחות חזקה, של שתן, של זיעה, ושל הנוזל שהיה מרוח עלי. גררתי את עצמי למקלחת, להסיר את מה שהלשון החמה של סילבר לא ליקקה מעלי.

מתחת למים, כשהטוש עם הפונקציות המסג' המשוכללות שלו מופנה אל בין רגלי לשטוף אותי היטב מבפנים, חשבתי לעצמי, שבעצם, אולי כדאי שאמתין עם הסירוס.

עוד שבועיים ארוכים לפני, לפנינו, וההורים של אסף לא יתגעגעו לסילבר.

ואני? חשבתי לעצמי, כנראה שכן.

* * * * *

מוקדש לרונן אלון ז״ל פורסם לראשונה בסוכנות אירוטיקה