לפרק הקודם
=======================
משהו מנסר.
משהו מטרטר.
משהו מצלצל.
טלפון. זה טלפון.
היא פוקחת עיניים לכדי סדק.
זה הטלפון.
שולחת יד. מרימה. על המסך מופיעה התמונה של נורית שהם צילמו אז במצדה.
"הה…” היא נוהמת לטלפון בקול שבור.
"תמר?” נשמע קולה של נורית.
"הה.”
"הכל בסדר?”
תמונות מתחילות לצוץ במוחה. תמונות מסיוט. היא בתיאטרון, לא באולם הספורט של בית הספר בהצגת סוף השנה ויש שם תלמידים שלה ו…
"תמר?”
"כן.”
"הכל בסדר? אבא התקשר אלייך כמה פעמים ואת לא עונה.”
"יש לי קצת חום.” היא אומרת, מופתעת בעצמה מהשקר.
"זה רציני? לבוא?” שואלת בתו של בעלה.
"לא, לא, זה בסדר.”
"באמת? אני יכולה לבוא.”
"לא, סתם. בטח נדבקתי מרונית, גם לה היה את זה בשבוע שעבר.”
"אוקיי. יש לך אוכל?”
"כן, כן, ואני ממש לא רעבה.”
"מה, וירוס בטן כזה?”
"כן, נראה לי.”
"טוב, תרגישי טוב, תמר. אני אתקשר אלייך בבוקר, אוקיי?”
"טוב.”
איזה סיוט חלמה. משהו עם הצגת סוף שנה בתאטרון. או באולם הספורט. והיו שם תלמידים שלה לשעבר. תלמידים גרועים. מה השעה? כבר חושך בחוץ. הבית חשוך. פיפי. יש לה פיפי לוחץ.
גוררת את עצמה מהמיטה, כל הגוף צורח מכאבים. אולי באמת יש לה שפעת, אבל למה היא חשבה שהיא שיקרה כשאמרה את זה? המוח עדיין מעורפל, אולי היא עדיין בחלום. מתיישבת על האסלה.
פשששש…יותר טוב. הכל כואב. כל השרירים, השדיים, הלסתות, הפטמות כמו עולות באש ומשהו שורף לה בגב התחתון. עוד תמונות מהחלום חוזרות אליה. תמונות איומות, כמו מתוך מסיבה של שדים בשאול. מסיבת סוף שנה בגהינום, רק שבמקום שדים התלמידים שלה ובמקום השטן…זאב?
לא. לא. לא.
היא מרטיבה מעט את הפה וגוררת את עצמה בחזרה למיטה. הזיכרונות מהחלום חוזרים עכשיו, מתמלאים צלילים וקולות וזה משונה, כי בדרך כלל קורה הפוך: בדרך כלל אתה שוכח את החלומות כשאתה מתעורר, קולם הולך ונודם עד שהוא הופך להמיה רכה ואז לדממת כשהם מתים, חוזרים אל תחתיות השאול של התת מודע שלך. אבל אלו מתנהגים הפוך, הופכים להיות מלאי חיים מרגע לרגע. כאילו הם לא זיכרונות מחלום, אלא…
לא. לא. לא.
היא עוטפת את הראש בכרית, בורחת מהתובנה שהולכת ומפציעה בה ומרבה הפלא, מצליחה להימלט מהר יותר ועמוק יותר מהתמונות האיומות ובתוך כמה רגעים היא שוב שוקעת בשינה.
מתעוררת. אור בוקר רך בחוץ אבל התריסים הסגורים מעניקים לה אפלולית מבורכת. התמונות לא מחכות הפעם, מסתערות עליה ללא רחם, הולמות בה כמו דלי קרח בפרצוף. זה לא היה תאטרון, זה היה קולנוע. זו לא הייתה מסיבת סוף השנה בתיכון, זאת הייתה מסיבה בבית של מישהו. זה לא היה חלום, הכל קרה. היא מתנשפת בכבדות והלב שלה מאיץ.
למרבה הבושה היא זוכרת קודם את ההתרגשות לפני הפחד וקודם את העונג לפני הבושה. הגוף עדיין כואב אבל פחות מאתמול. אתמול, איזה יום היום? לוקחת את הטלפון, שבע שיחות שלא נענו. היום ה14, יום ההולדת שלה הוא ב12, כלומר היא ישנה כמעט עשרים וארבע שעות רצוף. חוזרת לכאבים. השדיים שלה כואבים, הפטמות במיוחד. מה הם עשו לה שם, לעסו אותן? גם הדגדגן פועם בכאב עמום ומשהו דבוק לה לגב. היא שואפת אוויר וכמעט מתעלפת. מסריחה שבא למות. איך בכלל היא הגיעה הביתה? לא זוכרת כלום ממתישהו במסיבה. איזה ריח, חייבת פיפי, לשתות משהו, להתקלח.
כושלת אל חדר האמבטיה. מפעילה את המים בטוש ומתיישבת על האסלה. משהו מרגיש לה מוזר שם למטה אבל היא אפופה מכדי לשים לב. נכנסת לאמבטיה בעיניים עצומות למחצה, מניחה לזרם המים לשטוף את גופה, לנחם אותה באצבעות חמימות ורכות. כאשר היא מתאוששת מעט היא מגששת אחר הסבון, שופכת מעט על ידה ומתחילה לסבן את בטנה בתנועות מוכניות, עולה בהדרגה אל חזהּ.
היא נזעקת כאשר אצבעותיה נוגעות במשהו זר על שדה ופוקחת את עיניה, קריאת בהלה נפלטת מפיה כאשר היא רואה את האובייקט העגול והזר: פטמתה מנוקבת ועגיל עגול קטן נעוץ במרכזה, עגיל תואם נעוץ בפטמתה השנייה.
לא. לא. לא. לא יכול להיות. לא. לא.
בבעתה היא מביטה מטה, אל מפשעתה וליבה מזנק אל גרונה כשהיא מבחינה בעוד עגיל הנעוץ בדגדגנה, מתנוצץ בלעג בין שיערות ערוותה.
מה הם עשו לה?
יש לה שברי תמונות, משהו דמוי קליניקה, מנורה עם אור קר. בחור רזה. אבל היא הייתה מפורקת לגמרי מכדי לשים לב מה קורה, התעוררה פעם אחת מהעילפון וצללה שוב. מחוקה כל כך שלא הבחינה שהם מחוררים את פטמותיה ואת דגדגנה. יש עוד הפתעות?
היא ממששת את גופה ואצבעותיה מדווחות לה על הפתעה נוספת: מעין מדבקה דבוקה לגבה התחתון. היא סוגרת את המים, מתנגבת ויוצאת מהמקלחון, ערנית לגמרי עכשיו. מול הראי הגדול היא מסתובבת ורואה את המדבקה הדבוקה לגבה, שוליה כבר מתקלפים.
באצבעות רועדות היא מקלפת את המדבקה, חושפת את האותיות. קשה לה לקרוא בהתחלה את הכתוב, גם בגלל שהן הפוכות וגם בגלל שהיא שהלם מוחלט אבל לאחר כמה רגעים היא מצליחה לקרוא את הטקסט: "הבא בתור”
פירסינג. קעקוע. אי אפשר להסתיר את זה, מה היא תגיד ליהודה?
מתנגבת בתנועות קפואות, לא מייבשת את השיער. צועדת עירומה אל המיטה, נשכבת בצד של יהודה, הצד שלה מטונף מכל הזוהמה שהביאה איתה.
מעל התחת מקועקעות לה המלים "הבא בתור". מה זאת אומרת בכלל?
זאת אומרת שמי שיזיין אותה מאחורה כבר יודע שהיא מזמינה את זה שאחריו. הלב שלה מתחיל לדפוק כשהיא חושבת על ה"תור" של צעירים חסונים שמזיינים אותה. ועל יהודה היא פחות חושבת. מסוקרנת, היא נוגעת בטבעת המפלחת את דגדגנה. לא כואב. אפילו…נעים. לא נעים–נעים, יותר מעין כאב עמום שעושה נעים. היא נשכבת על הגב ומושכת קצת בטבעת, בהתחלה בסקרנות ומבלי לשים לב בתנועות תכליתיות יותר ויותר עד שהיא מבינה שהיא מאוננת. השתגעת לגמרי, מאמי, היא מבשרת לעצמה אבל חוגגת את השיגעון הזה במשיכה עדינה של הטבעת המנקבת את פטמתה השמאלית. כואב. עמום. נעים.
הרעב מתלקח בה פתאום, מחזיר אותה למציאות והיא מפסיקה, מתנשפת. מה השעה? שבע ועשרים. יש לימודים היום! היא יכולה להספיק לבית הספר אם תתארגן מהר. את הסדין היא מסירה מהמיטה מתוך כוונה לזרוק אותו לאשפה (יהודה לעולם ירגיש בחסרונו של סדין אחד) אבל כשהיא אוספת אותו לצרור הצחנה שלו עולה באפה וזורקת אותה הישר אל ניחוחות הזיעה והזרע והאדרנלין והיא מחליטה לא לזרוק אותו עכשיו. היא תשמור אותו איפשהו. בינתיים.
את ארוחת בוקר היא טורפת ברעב שלא ידעה כמוהו ומורידה את הכל עם שתי כוסות קפה שחור, משום מה. מעולם לא שתתה קפה שחור. אחר כך היא מוצאת חפיסת סיגריות של יהודה, ומציתה לעצמה סיגריה, הראשונה בשלושים השנים האחרונות. קפה שחור וסיגריה במטבח ופירסינג בדגדגן וקעקוע מעל התחת. אוקיי, החיים שלה בהחלט לקחו כיוון מפתיע בשתי היממות האחרונות והחלק הכי מפתיע זה שלוות הנפש שלה. אין דרך לתאר את מה שעברה אלא כאונס קבוצתי מתמשך ואת התחושות שמציפות אותה עכשיו היא יכולה רק לתאר כבגידה ביהודה אבל היא רחוקה מלהרגיש מחוללת או נואפת. הלב שלה דופק חזק ובעודה מסדרת את המטבח היא שרה את Voulez Vous של להקת אבבא. מה זה לעזאזל Voulez Vous? היא תשאל היום את רבקה המורה לצרפתית.
מתלבשת בחופזה בחליפת מכנסיים ומסדרת את השיער שהחליט שהיום יהיה יום שיער מצוין: כמו הילה זהובה הוא עוטף את ראשה וקרני השמש שנשברות ממנו כמו יוצרות סביבה מגן שקוף של כח. לא מוצאת את המפתחות. איפה המפתחות? לא משנה, אין זמן לזה, מקבצת מפתחות רזרביים ויוצאת. כל הדרך לעבודה היא שמה את Voulez Vous בסטריאו של המכונית ושרה בקולי קולות.
את הבעיה היא מרגישה כשהיא פוסעת במסדרון, בדרך לחדר המורים. המכנסיים קצת הדוקים עליה. זאת אף פעם לא הייתה בעיה אבל הם לוחצים לה על הטבעת הנעוצה בדגדגנה וזו מזכירה לה כל הזמן את קיומה. בכל צעד שהיא עושה היא חשה בחיכוך שם למטה וזה מעלה בה כאבי עונג עמומים והללו גוררים איתם זיכרונות ואלו מסמיקים את פניה ומלהיטים את ירכיה. בישיבת הבוקר, שואלות אותה כמה מורות לשלומה עקב היעדרותה אתמול והיא רק ממלמלת את השקר ההוא על הוירוס שתקף אותה. באופן אירוני, השקר הזה הוא הדבר היחיד שגורם לה לחוסר נעימות.
יש לה פגישה עם שחר, תלמידת י"ב שביקשה שיחה דחופה איתה והיא מנסה להירגע ולהסדיר את מחשבותיה לפני הפגישה. הילדה היא תלמידה מצטיינת אבל בשבועות האחרונים חלה הידרדרות בלימודיה וכאשר היא ביקשה את הפגישה, היועצת לא הייתה מופתעת. היא מעיינת שוב במסמכים בפיזור נפש כאשר נשמעת נקישה על הדלת.
"כן?”
הדלת נפתחת ושחר מציצה פנימה. היא ילדה יפה בעלת אף קטן וסולד, משקפיים המשווים לה מראה חנוני מתוק, שיערה חום וחלק ומגיע עד כתפיה ושדיה קטנים וזקורים. למה לעזאזל אני מסתכלת לה על השדיים?היא נזכרת פתאום בשדיה העירומים של נירית ובכּוּס העירום שלה ממלא את פיה והלב שלה מחסיר פעימה.
"בואי, חמודה, תיכנסי.” היא מנסה להתעשת.
הילדה נכנסת ומתיישבת על כיסא, מבטה מושפל.
"מה קרה, חמודה?” שואלת היועצת.
"אני…”
"מה?”
"אני בהריון.”
"מה?!” שואלת היועצת ומוחה מתחיל לפעול על אוטומט. יש פרוטוקול למקרים כאלו, עליה לדווח למשרד החינוך, לשירותים הסוציאליים, לברר מה מצבה הנפשי ועוד. אבל קודם כל לברר פרטים ולא לפגוע בילדה.
"כן.”
"את יודעת ממי?”
הילדה מהנהנת.
"גוראל כהן.”
"אה…” אומרת היועצת. זה חדשות רעות. גוראל כהן זה צרות. שובר לבבות שחור עין ורחב כתף אבל כשהיא חושבת עליו פתאום, גוהר על גופה הצנום של הילדה מולה, היא מוצאת את עצמה מתרגשת.
"את פעילה מינית…הרבה זמן?”
"חצי שנה.”
"ורק עם גוראל…שכבת?”
היא מהנהנת.
"ו…איך זה היה?” נפלטות המלים מפיה, מפתיעות אותה יותר מאשר את הילדה.
“איך מה היה?”
“ה…הסקס.” היא אומרת במבוכה.
"כיף.” מודה הצעירה ביישנות.
"באיזו תדירות אתם מקיימים יחסי מין?” היא שואלת, חשה בדופק שלה מתגבר. "אתם עושים את זה הרבה?”
הנהון והיועצת מלקקת את שפתיה.
"כמה…כמה פעמים בשבוע נגיד?”
"כמעט כל יום.” מודה שחר. “ואם ההורים לא בבית, פעמיים–שלוש ביום.”
"רגע, הוא לא בי"א? הוא צעיר ממך.”
"בשנה, כן.” מודה הילדה במבוכה.
"אבל הוא חתיך.” אומרת היועצת, חצי לעצמה.
"נורא חתיך.” מסכימה איתה שחר. “אבל…”
"אבל מה?”
"לא משנה.” מסמיקה הילדה.
"אבל מה?”
"הוא ממש טוב.”
"טוב במה?”
"בהכל.”
"מה זאת אומרת?”
הוא יודע לדבר…ויודע לעשות לי טוב.”
"מה זאת אומרת?” שואלת היועצת, חשה בכל הטבעות הנעוצות בה מלהיטות אותה. השיחה הזאת כבר מזמן חצתה את התחום המקצועי.
"זה שבכלל הסכמתי לצאת איתו. את יודעת, הוא ילד בי"א ונמוך ממני בחצי ראש. אבל הוא הצליח לשכנע אותי. ואז הוא הצליח לשכנע אותי…למצוץ לו בדייט הראשון.”
"מצצת לו? בדייט הראשון?” שואלת היועצת בלב הולם.
"א–הה.” מהנהנת הצעירה במהירות. “ואז הוא רצה שנשכב.”
"מה? מאיפה באים לו הרעיונות האלה?”
"אני לא הייתי הראשונה שלו.” מושכת שחר בכתפה. “הוא…הוא כבר שכב לפני עם מבוגרות.”
"מבוגרות? איזה? איך את יודעת?”
"הוא אמר לי והראה לי תמונות וסרטונים.”
"של מי?”
"של טלי, המורה להתעמלות.”
"מה הוא הראה לך? לדוגמא?”
"אה…סרטון שהיא מוצצת לו באולם התעמלות…”
“לא נכון!”
“נשבעת לך.”
"אוקיי…” מתנשפת היועצת ומשכלת את רגליה. “ומה עשית אחרי שהוא רצה שתשכבו?”
"לא היו לי אמצעי מניעה ולא יכולתי ללכת לאמא, היא הייתה הורגת אותי. אז…הוא הציע מין אנאלי והסכמתי.”
"הסכמת?”
שחר מהנהנת במהירות, עיניה נוצצות.
"ואיך זה היה?” שואלת היועצת ומלקקת את שפתיה. למה היא שואלת את השאלות האלה? מבלי משים היא מניעה את רגלה המשוכלת והתנועה יוצרת תחושה נעימה במפשעתה. הוֹ!
"בסדר.” עונה שחר ומסמיקה.
"בסדר או…בסדר?” מתעקשת היועצת, כמהה פתאום לשמוע את התשובה.
"בסדר. ממש בסדר.” ונושכת את שפתה התחתונה במחווה ילדותית וחושנית כאחד.
"ומתי התחלת לקחת אמצעי מניעה?” שואלת היועצת, מנסה לשמור על חזות מקצועית.
"לא התחלתי. חשבתי שאם אנחנו רק..את יודעת, אנאלי, אז לא צריך.”
"רגע…” אומרת היועצת, ליבה הולם בפראות ופיה יבש. “את רוצה להגיד לי שמה שאמרת קודם…כמעט כל יום, לפעמים כמה פעמים ביום, גוראל מזיין אותך בתחת?”
"כן.” מודה התלמידה וסחרחורת קלה מטשטשת לרגע את האישה המבוגרת. “כי גם רציתי לבוא בתולה לחתונה. או לחבר שאני באמת יאהב.”
"ואת אוהבת את זה? כלומר…מין אנאלי?”
"מאוד.” מהנהנת שחר במהירות.
"איך את אוהבת את זה?” נפלטת השאלה מפיה.
"מה?”
"באיזו תנוחה?” תובעת היועצת. שחר מביטה בה במבט מוזר לרגע אבל נראה שהיא נלהבת לענות:
"מאחורה. אני אוהבת לעמוד על ארבע כשהוא…”
"…מזיין אותך בתחת.” משלימה היועצת, רגלה נעה בתנועות אטיות ומטריפות מתחת לשולחן. היא צריכה להפסיק עם זה. עם השאלות המטומטמות, עם הרגל שמטריפה אותה מתחת לשולחן, עם ההתלקחות האטית בין רגליה, עם הכל. היא משתגעת.
"כן.” מהנהנת התלמידה במהירות ומלקקת את שפתיה, עיניה נוצצות מאחורי המשקפיים. “ולפעמים כשאני שמה מכנס ארוך, אז…אה…הוא משכיב אותי על הגב, מוריד את המכנס והתחתון קצת, עד הירך, ואז מזיין אותי ככה. עם הרגליים למעלה, כאילו.”
"הוֹ.” נפלטת אנחה רכה מפיה של היועצת.
"מה?”
"התכוונתי להגיד שהבנתי.”
"אז אני לא מבינה איך…נכנסתי להריון.”
"כנראה שקצת זרע טפטף ואם זה היה הזמן המתאים בחודש…הוא פשוט נקלט. גוראל יודע?”
"לא.”
"אבא ואמא יודעים?”
"לא, רק את.”
"טוב חמודה, תודה שבאת אלי. תני לי לחשוב על זה ואני אדבר איתך מחר, בסדר? אני איתך, הכל יהיה בסדר, חמודה.”
שחר קמה מכיסאה והיועצת מתרוממת כדי ללוות אותה אל הדלת. אינסטינקטיבית, היא מושיטה את ידיה לעבר התלמידה וזו נענית לחיבוק. ריח שיערה של שחר מדגדג את נחיריה של האישה המבוגרת והיא מוצאת את עצמה מתרגשת לנוכח הגוף הצעיר שבין זרועותיה, מחשבותיה נודדות שוב אל המוכרת כחולת השיער ואל גופה הרך וגל של ריגוש מציף את ירכיה.
"יהיה בסדר.” היא ממלמלת ומאמצת את הילדה אל בין שדיה הגדולים ומנשקת את שיערותיה במחווה ידידותית עדיין. זאת ממשיכה לחבק אותה גם כאשר שפתיה של היועצת מרחפות מעל אוזנה והיא לוחשת עוד "יהיה בסדר" אחד באוזנה, אפה מלטף בעדינות את האוזן. ביד אחת היא מאמצת את הגוף הצנום אל חזהּ השופע ובשנייה מלטפת את גבה אך כאשר שחר רק מחבקת אותה בחזרה ללא סימן שהיא מתכוונת לקטוע את החיבוק, ידה של היועצת גולשת מטה כמו מעצמה, עד שכריות אצבעותיה נחות על חלקן העליון של גבעות ישבנה של שחר.
"אל תדאגי," היא ממלמלת ומנשקת ברכות את עורפה של התלמידה. "יהיה בסדר.” היא מוסיפה, מלטפת את חלקו העליון של ישבנה המוצק. הצלצול נשמע לפתע, קוטע את הרגע ושחר מתקשחת ומזדקפת.
"תודה.” עונה שחר. “אני…צריכה ללכת.”
"אוקיי, אוקיי חמודה. את…אה…יכולה לשלוח לכאן את גוראל אחרי ההפסקה?” היא שומעת את עצמה. “אני רוצה לדבר איתו.”
"בסדר.”
כאשר הדלת נסגרת היא מתיישבת בכסאה ומסדירה את נשימתה. מה קרה לה? זאת הפרה של חצי מהפרוטוקול. למה היא צריכה לדבר עם גוראל? היא בכלל לא בטוחה שהוא האבא, למעשה אסור לה לדבר איתו. היא אפילו לא יודעת ששחר בהריון, לא שאלה אותה איך היא יודעת. כמו שאומרים, “כשהזין עומד, השכל בתחת" והמחשבה על שחר המתוקה הנטחנת בתחת על ידי גוראל כהן המהמם שיבשה עליה את דעתה. מה קרה לה? חייבת להתאפס דחוף. כשגוראל יבוא היא תסלק אותו, תתחיל מההתחלה לפי הפרוטוקול. היא ניגשת במרץ לספריה הצמודה לקיר ומחפשת שם את חוזר המנכ"ל לטיפול בחשד להריון אצל תלמידה. היא תתחיל את כל הסיפור הזה מההתחלה, תטפל בו באופן מושלם ותפסיק להתנהג כמו כלבה מיוחמת. השיגעון הזה נפסק כאן.
הדלת נפתחת ללא דפיקה וגוראל כהן נכנס, עיניו השחורות מחייכות אליה מאחורי ריסיו הענקיים, שוברי הלבבות. הוא נמוך לגילו אבל שרירי וחסון והוא נראה כמו אחד מהגברים הבודדים שלא נותנים לגובהם לשלול מהם את הביטחון העצמי. חזהו רחב, זרועותיו עבות וכפות ידיו גדולות במפתיע, מעניקות לאגרופיו מראה דומיננטי. היא מדמיינת אותו עומד מעל טלי המורה הכוסית להתעמלות וזו כורעת תחתיו ומוצצת לו את הזין וברכיה פקות. מזל שהיא יושבת.
"הי תמר.” הוא אומר ומתיישב בכיסא. “רצית לדבר איתי?”
"אה…כן. שב בבקשה.” היא ממלמלת. “וזה…'היועצת' בשבילך.”
"אני כבר יושב.”
"נכון…נכון…תשמע, גוראל…” היא תרה אחר המלים. “אתה פעיל מינית?” מה?! מה זאת השאלה הזאת?
"א–הה.” נועץ בה מבט חודר בעיניו השחורות. “למה?” הוא מוסיף בחיוך וזוקר גבה.
"כי..הגיעו אלי…אה…סיפורים ש…אתה…פעיל מינית.”
גוראל מתרומם מהכיסא.
"גוראל, שב בבקשה.”
"יש לי אישור להסתובב, זוכרת? את נתת לי אותו בגלל הADHD.” הוא אומר ומקיף את השולחן, עומד מימינה.
"בסדר.” היא מהנהנת, מתאמצת לשמור על קור רוח מול חום הירכיים.
"יש בעיה עם זה שאני פעיל מינית?” הוא שואל ונעמד מאחוריה. היא לא מסתובבת, לא רוצה לתת לו את ההרגשה שהוא מוביל את השיחה אך העובדה שאינו רואה אותו מאיצה את הדופק שלה.
"לא, אין בעיה פשוט…" היא נאבקת במלים, מנסה בעצמה להבין מה לעזאזל היא רוצה. “שכבת עם טלי המורה להתעמלות?” נפלטת השאלה מפיה היא יודעת שהיא לא מצליחה להוביל את השיחה לאן שרצתה.
היא שומעת אותו מגחך מאחוריה, הוא לא יותר מעשרים סנטימטרים מגבה. אל תסתובבי, אל תראי פחד.
"מה מצחיק?”
הוא מניח את הטלפון הסלולרי שלו על השולחן מולה וסרטון כבר מתנגן בו ועיניה נפערות כאשר היא מבינה מה היא רואה: טלי לוי המורה החטובה להתעמלות שוכבת על בטנה על ערימת מזרונים כחולה באולם ההתעמלות, עירומה מלבד גרבי ספורט ונעלי התעמלות. גוראל יושב על ירכיה, חופן את הכדורים השריריים של ישבנה בידיו ומזיין אותה, איברו העבה מחליק אל בין השפתיים הרעבות של ערוותה. פניה של המורה הצעירה נהורי עונג והצעיר רוכב עליה במרץ. בכל פעם שהוא ננעץ בתוכה הוא שואל:
"של מי את?”
"של גוראל כהן!” היא נאנקת.
"מי מזיין אותך?”
"גוראל כהן!”
"מי הולך לגמור לך בפנים?”
"גוראל כהן!”
"מי הכניס אותך להריון?”
"גוראל כהן!”
"מי אבא של הילד שלך?”
"גוראל כהן!”
בזמן שהיא מביטה בעיניים קרועות בסרטון, גוראל מתרחק ממנה, ניגש אל דלת המשרד ונועל את הדלת.
"מה אתה עושה?” היא שואלת למשמע הקליק.
"זה יהיה מביך אם מישהו יכנס ויראה אותך ככה.” הוא אומר בשלוות נפש והיא מהנהנת כמהופנטת וחוזרת אל הסרטון, קריאותיה הנרגשות של המורה הצעירה מהרמקול של המכשיר מושכות אותה כמו שירת סירנות.
במעומעם היא שומעת את גוראל נעמד מאחוריה, חשה בחום גופו כאשר רוכן כאילו לראות את הסרטון ביחד איתה.
"סקסי, הא?” הוא אומר באוזנה והיא מצטמררת.
"זה אסור.” היא ממלמלת בצרידות.
"מה אסור?” הוא שואל באוזנה. “לצפות עם תלמיד בסרטוני סקס של מורה בבצפר מזדיינת?”
"אה–הה.” היא עונה, לא מצליחה להסיר את עיניה מהמסך שם המורה המיוזעת הנאנקת בהתרגשות באורגזמה מטלטלת בעליל.
"מה עם זה, גם אסור?” הוא שואל ומלטף בחוצפה את צדי שדיה הגדולים מעל הז'אקט.
"גוראל, די.”
"וזה, אסור?” הוא שואל ומניח את ידיו הגדולות על דדיה, מעסה אותם ברגישות מפתיעה.
"גוראל…” היא נאנחת.
"בדרך כלל אני מעדיף אותן יותר צעירות אבל מהשנייה שנכנסתי קלטתי כמה את חרמנית אז אני יעשה לך טובה. רדי על הברכיים, היועצת.”
"לא, גוראל, אנחנו לא יכולים…”
"אנחנו יכולים ואת מתה לזה.” הוא אומר באדישות, מניח יד גדולה על תלתליה. זה זאב אשם, הוא התחיל עם כל ה…כל הטירוף הזה. אבל היא לא מצליחה לעצור בעצמה, ברכיה פקות וליבה הולם בפראות בעודה גולשת אל הרצפה, חסרת אונים כשהיא כורעת בצייתנות תחתיו. התלמיד החצוף מחייך אליה באדנות ואומר מלמעלה:
"קדימה, תוציאי אותו.”
באצבעות רועדות היא נאבקת בחגורתו וכפתורי מכנסיו ואז מפשילה את המכנסיים מטה, משתנקת לרגע לנוכח הזקפה החבויה מאחורי התחתונים הארגמניים.
"תנשקי אותו.” הוא מורה לה והיא מוצאת את עצמה מעטירה נשיקות רכות על הזין המתקשה מעל בד התחתונים, סוגדת לו בשפתיה ומחככת אותו בלחייה בערגה.
"את רוצה אותו?”
היא מהנהנת במבוכה, ממצמצת מאחורי משקפיה.
"תגידי את זה.”
"אני רוצה אותו.”
"מה את רוצה לעשות איתו?”
"אני רוצה למצוץ אותו.” היא עונה, מסמיקה לנוכח דבריה שלה.
"בסדר.” הוא מסכים וליבה מזנק בעליצות. מבלי להסס היא מפשילה את תחתוניו והזין העבה, מחליק החוצה בעצלתיים, כמו אל–נחש מיתולוגי המחכה לריטואל של פינוק וסגידה מכוהנת המקדש.
והיא אכן סוגדת לו. הזין הצעיר עבה ויפה והיא מנשקת אותו ביראת קודש, נשיקותיה מרחפות עליו מהבסיס ועד הראש הארגמני. היא מלקקת את אשכיו ומניחה את אצבעותיה בזהירות על הבסיס, מאוננת לו בעצלתיים בעודה מנשקת אותו, נשיקותיה רכות וקולניות. אם היה בה שמץ הגיון היא הייתה אולי שואלת את עצמה איך הגיעה למצב הזה. איך מרעיה נאמנה ואשת מקצוע היא הפכה להיות…זונה חרמנית אשר נרטבת אם רק מדברים אליה בנחישות מספקת. אם הייתה יכולה לחשוב הייתה אולי שואלת את עצמה איך ליטפה באופן מיני בעליל תלמידה הרה וכעת היא מוצצת בהערצה את איברו של תלמיד הצעיר ממנה בשלושים וחמש שנים.
אבל המוח שלה מעורפל תאווה וכל מה שהיא יכולה לעשות עכשיו הוא לסגוד לאיברו של נער הזה בפיה, לענג אותו בשפתיה הרכות ולשונה החלקלקה ולייחל שהוא יהיה מרוצה מהטיפול הרטוב שהיא מעניקה לו. הזין הגדול זקור ובוהק מרוקה כמו עמוד טוטם קדמוני ומשהו בה גאה על שהצליחה להביא אותו ליופי הפראי הזה. הילד מלטף את שיערותיה באדנות והיא מרימה אליו מבט משתוקק, מוצאת עצמה מייחלת לאישורו וליבה מתרחב כאשר הוא מחייך אליה ומהנהן, לאות שהיא עושה עבודה טובה.
"יאללה, קומי, נדפוק אותך קצת.” הוא אומר ואוחז בידה. גופה חלש והוא מקים אותה בקלות, מעיף בתנופת יד אחת את תכולת שולחנה על הרצפה ואז משכיב אותה בגסות על השולחן, מרוקן את האוויר מראותיה מעוצמת המכה. הוא מסלק את נעלי העקב שלה בקצות נעליו ואז פותח את חגורת מכנסיה בתנועות מהירות וגסות.
"גוראל, רגע…חכה רגע…” היא ממלמלת, מעוכה כנגד השולחן שהביאו לה לפני שתיים עשרה שנה בעוד רסיסי הגיון מנסים לתפוס שוב את השלטון על מוחה. “אי אפשר לעשות את זה כאן…”
אבל הסמכות הפדגוגית שלה אינה בשיאה אחרי שמצצה לו כאחרונת הזונות בחוף הים והוא מתעלם ממנה ופושט ממנה את מכנסיה המחויטים ותחתוניה בתנופה. צמרמורת מרטיטה אותה כאשר האוויר מלטף את ערוותה העירומה והיא פשוט שוכבת פרקדן על שולחן היועצת שלה, חסרת אונים ופתוחה לפניו.
"מה כתוב? 'הבא בתור'?” הוא שואל והמבוכה משתקת אותה, מלהיטה את פניה ממבוכה.
"בת של זונה.” הוא אומר ומקרב את איברו אל בין שפתי ערוותה. אך כאשר הוא מפשפש שם הוא חש בהפתעה השנייה שלה ושולח יד לבדוק.
"פירסינג, יא שרמוטה?” הוא משתומם. “היועצת, מה זה, פירסניג בדגדגן? קעקוע בגב? יש לך עוד הפתעות?”
היא לא עונה, סמוקה מרוב מבוכה והוא חוכך בדעתו ואז אומר:
"מה עם הפטמות, גם שמה יש לך פירסינג?”
היא מהנהנת במבוכה, פניה עולות באש.
"זין.” הוא מתריס ושולח את ידיו לחפון בגסות את שדיה הגדולים. “לא מאמין.” הוא מוסיף כאשר אצבעותיו מגלות את הטבעות הקשות מתחת לבד החזייה והחולצה. ללא אזהרה הוא אוחז בשולי חולצתה ופותח אותה בקריעה, שולח את הכפתורים בקפיצות מבוהלות על השולחן. אחר כך הוא פותח את קרסי חזייתה המאסיבית ומשחרר את שדיה ואז אוחז בהם מלמטה, לוכד את עגילי הפטמה בין אצבעותיו החזקות.
וכך מוצאת את עצמה היועצת המבוגרת שעונה על מרפקיה על שולחנה, עירומה מהחזה ומטה בעוד שדיה הגדולים מתנודדים תחתיה וליבה הולם בהתרגשות בציפייה שתלמיד בבית הספר יבעל אותה. גוראל מניח את ראש איברו בכניסה הרטובה שלה ודוחף והיא מלווה את כניסתו באנחה רכה, מטלטלת את ראשה באטיות מצד לצד כשהיא מסתגלת לאיברו העבה הכובש אותה. בקור רוח מעורר הערצה הוא מניח את ידיו על ישבנה הנדיב ומתחיל לבעול אותה במתינות מטריפה, ללא שמץ של חיפזון, כאילו לשגול מורות זה דבר של מה בכך עבורו.
ואולי זה באמת דבר של מה בכך עבורו, מתפוצצת בה המחשבה.
"גוראל…” היא מתנשפת תחתיו, חשה ברטיבות מציפה אותה כאשר היא חושבת על השאלה. “חוץ מטלי, שכבת עם עוד מורות?”
"א–הה.” הוא עונה בניחותא וממשיך לדפוק אותה מבלי להחסיר מהלומה.
"עם מי?”
הוא לא טורח לענות אבל היא חשה באצבעותיו אוחזות בעגילי הפטמות שלה ומושכות בעדינות וגל של אדרנלין מציף אותה.
"הוֹ!” היא נאנחת בהתרגשות.
"את אוהבת את זה?” הוא שואל בסקרנות וממשיך לשחק והיא קוראת "די!” כשהוא מגזים.
"כן, אבל אל תגזים.” היא מתנשפת, מתענגת על הזין הקשה המחליק בתנועות קצובות מתוך הרטיבות ההדוקה שלה.
ילד הפלא משחק עוד קצת עד שהוא מוצא את הדרך הנכונה ואז הוא בועל אותה בעודו גוהר מעליה, שעון על גבה המיוזע ומשחק בעגילי הפטמה שלה. עיניה מתגלגלות מרוב עונג ואדים מכסים את משקפיה כשהיא מתמסרת ללא קרב לתלמיד החצוף הרוכב עליה, אגנו השרירי שוקע בתנועות קצובות בגבעות הרכות של ישבנה כשהוא ממלא אותה בבשר זין קשה. פאפּ! פאפּ! פאפּ! הוא בועל אותה בקצב, החריץ הרעב שלה שופע חלקלקות נוזלית וזו ניגרת על ירכיה העבות, יוצרת שלולית קטנה על לוח הזכוכית המכסה את שולחנה.
הוא מזדקף עכשיו וידיו הגדולות אוחזות בביטחון בישבנה של האישה המבוגרת, אגנו מגביר את קצב המהלומות. ארבע אצבעות בכל יד לופתות את אגנה באזור שבין הירך העליונה לבטן, אגודליו מצמידים אותה למקומה כשהוא רוכב עליה בתנועות נמרצות יותר עכשיו. עגילי הפטמה שלה דופקים בעדינות בלוח הזכוכית בכל פעם שאגנו פוגש בישבנה הרך והנגיעות העדינות האלה שולחות אדוות עונג בכל גופה. מחוץ למשרדה היא שומעת את ההמיה הרגילה של בית הספר במלמולים, צעדים, שברי מוזיקה וצחוק אקראיים אך כאן נשמעות רק אנחותיה הרכות, חריקות מקריות של השולחן והקולות החלקלקים והרטובים של ערוותה.
וכך, עירומה למחצה, נוצצת ורטובה מזיעה, שרועה על שולחנה במשרדה בלב בית הספר היא מתפוצצת לבסוף, נושכת את שפתה במאמץ לשמור על השקט, גווה רוטט כאשר הר הגעש מתפרץ בשיפולי בטנה. תלתליה מכסים את פניה אך היא אינה רואה דבר מבעד לאדים שעל משקפיה וממילא חוש הראיה שלה חסר ערך עכשיו, היא רואה רק פנימה ושם זיקוקים מסמאים אותה, מתפוצצים מחדש בכל פעם שגוראל החצוף דופק אותה, ממשיך להטריף אותה אפילו כשהיא גומרת. היא עדיין מתנשפת בכבדות כשהוא מחליק מתוכה ומבעד לערפל במשקפיה היא מבחינה בתלמיד מקיף את שולחנה, נעמד מולה, אוחז באיברו הבוהק ממיצי ערוותה ומתחיל לאונן. הוא מניח יד כבדה על תלתליה, מצמיד את ראשה אל השולחן ובנשיפה רמה מתחיל לגמור. אינסטינקטיבית היא נרתעת אך היא חלשה מאורגזמה שעוד לא שככה בה וידו על ראשה חזקה מדי וכך היא רק שוכבת בלאות על השולחן, מתבשם בערפל הפוסט אורגזמי המענג בעוד הצעיר חסר הבושה אוחז בתלתליה הזהובים וממטיר עליה את זרעו ומטנף את פניה ושיערה בשפיך חמים.
"לא רע.” אומר החצוף הצעיר ומנגב את איברו בתלתליה כאילו היו סמרטוט מטונף. אינסטינקטיבית היא פוערת את שפתיה והוא מגחך בלעג ומניח לה למצוץ אותו עד שהוא נקי למשעי. היא עדיין מתנשפת בכבדות כאשר הוא מסתדר, מבריש את שיערו בקפידה במסרק ששלף מהכיס האחורי ואז יוצא ממשרדה בהילוך מתרברב, לא טורח לסגור את הדלת אחריו. כאשר היא מבחינה בכך, היא מתרוממת מהשולחן ונזעקת אחריו, ממהרת לסגור את הדלת ואז לנעול אותה.
אחר כך היא מתיישבת בכיסאה ומהרהרת, עדיין עירומה למחצה, במה שקרה עכשיו ואז במה שקרה בשתי היממות הקודמות. רק עכשיו היא מבינה שמאז שהתעוררה הבוקר לא עצרה לחשוב, אפילו לא לשנייה. מיהרה לבית הספר, מיהרה לישיבה, מיהרה לפגישה שלה עם שחר ואז…היא מסמיקה כשהיא נזכרת בגוראל ובקלות שבה הוא כבש אותה. איך זה קרה, ריבונו של עולם? למה אחרי כל מה שקרה לה היא לא רצה למשטרה? היא מכוסה בזיעה וזרע, מקועקעת ומחוררת ללא רצונה וכל זה לא מזיז לה. האם לילה אחד עם זאב והלהקה שלו הפכו אותה לכזו או שהיא תמיד הייתה ככה והוא שחרר אותה? ואיך ממשיכים הלאה? יהודה יחזור מחו"ל והוא יראה את הפירסינג והקעקוע ומה אז?
שלווה. אפתיה. היא אפילו לא מצליחה לחלץ מעצמה איזו פניקה ראויה לשמה. האפתיה הזו היא הדבר היחיד שמעורר אצלה איזה שהוא משהו בלב, יותר חשש שהיא עוברת איזו דמנציה מאשר אשמה או ייסורי מצפון כלשהם.
היא לא במצב של לעבוד היום. קמה מהכיסא ומתלבשת. הפושטק הזה קרע לה את כל הכפתורים, לכן היא מאלתרת עם סיכות בטחון ומהדקים ורק אחרי שהיא פחות או יותר מכוסה היא יוצאת מהמשרד בהליכה מהירה, נזהרת שלא לפגוש אף אחד. ושוב, יותר בהיבט שכלתני ופרקטי מאשר מאיזו מבוכה אמתית. לא בא לה לענות עכשיו לשאלות אם תפגוש אותה אחת מחברותיה לחדר המורים.
====================================
וואו. הפתעה נהדרת למימונה.
הדילוג בזמן מקורי מאוד בז'אנר הזה. אין ספק שאתה המוביל בתחום.
אדיר. כהרגלך בקודש…
איזו הפתעה נהדרת
אחלה פרק
תודה דור
ואו, אתה אמן הכתיבה, מגרה מאוד.
המשך מפתיע, גם מבחינת הבחירה לספר מה קרה וגם התהליך שהיא עברה. אמנם יחסית "רגוע" לפרק הקודם אבל בהחלט משובח
הכתיבה תמיד טובה ומעניינת. למרות זאת, החלקים הראשונים של הסיפור היו לא מקוריים, הרגשתי שהם חזרה על סיפוטר שכבר ראיתי בעבר. אולי מהסגנון של החבורה של "כדי האפר" ושל "אחת מהחברה", אבל בגלל שאלו סיפורים שאני מאוד אוהב ואני חושב שהם מהטובים שלך אז היה כיף לקרוא.
אבל הפרק הזה. וואו. הפתעת. זה לדעתי הפרק הכי טוב בסיפור הזה.
גם התלמידה שמייצרת הבטחה להמשך.
גם הקעקוע שמזכיר את "סידרה הנדסית" (לפחות לי זה מזכיר קצת)
וגם התיאורים של גוראל עם המורה להתעמלות שמכיוון שהיא חתיכה היא עושה לי את זה יותר המיועצת.
בכל מקרה, מצוין. כל הכבוד
ומה עם המורה להתעמלות ? ככה סתם היא מוזכרת ? נראה לי מגיע לה פרק משל עצמה …
אחלה לגמרי – תודה
חלפו שבועיים, היכן הפרק הנכסף?