לפרק הקודם
=========================
"שולום עלייכם.” אומר זבולון.
פייגי נותנת מבט מבועת ברפי אבל רפי קפוא מאימה.
"ווו איז מוטער?” שואלת פייגי.
"אמא למטה, כואבת לה הברך. מה שלומכם?”
"ברוך השם.” פולט רפי.
"נו, התחזק הבחור.” צוחק זבולון. “ומה שלום הפּרינצעסין שלי?” הוא שואל ומתקרב אל פייגי.
לבו של רפי קופא כשהוא חושב על כמויות הזרע המכסות כרגע את פניה של פייגי.
"ברוך השם.” היא עונה.
"שניכם התחלתם לדבר אותו דבר?” אומר זבולון. “בסוף אני אתחיל לחשוד.” הוא צוחק אך מסמן בשתי ידיו תנועה קטנה של ציפור לפייגי וזו מתאמצת לצחקק.
"התקשרו מההנהלת חשבונות של עיריית צפת?” הוא שואל את פייגי. הוא עומד עכשיו כארבעים סנטימטרים ממנה ורפי תוהה איך זה יכול להיות שהוא לא מבחין שבתו מכוסה בשלוש שכבות של שפיך קרוש. אך פייגי מקפידה לשבת ולא להביט באביה כשהיא עונה לו הכל כשורה ושהם רק מודאגים מהעיכוב בפרויקט.
"כן, גם אני.” עונה זבולון ופונה אל רפי. “בוא נעבור שוב על הצילומים והתרשימים, בסדר? אולי תצטרך לנסוע לשם, אני אודיע לך. זה בסדר?”
"אין בעיה, בוא נשב.” עונה רפי, להוט להרחיק את זבולון מפייגי. כאשר הם נעים לעבר עמדתו של רפי, הוא מבחין בפייגי מתחמקת לשירותים ונרגע מעט.
הם יושבים עוד עשרים דקות ואז זבולון מציע לבתו שיקפיצו אותה הביתה והיא מקבלת את ההזמנה.
"אגיטע נאחט.”
"אגיטע נאחט.”
"לילה טוב.” אומר רפי וכאשר הדלת נסגרת מאחוריהם הוא חש באוויר מתרוקן מראותיו אך חיוך רחב מתפשט על פניו. זה היה מפחיד. זה היה פסיכי. זה היה כיף.
כאשר הם נפגשים ביום ראשון, החיוך שוכן בזוויות העין של שניהם. כמו שני קושרים, שניהם מבינים כמה היו קרובים להיתפס ומבלי לומר מילה בנידון, רפי מבין שהרעיון לאו דווקא מפחיד אותה כפי שחשש. בהתאם לכללים הסמויים של פייגי הם לא מדברים על מה שהיה אלא רק משוחחים שיחת חולין של יום ראשון לפני שהם מתחילים לעבוד.
"יש הרבה בלאגן בקלסרים הישנים.” אומרת פייגי כבדרך אגב אחרי ארוחת הצהריים. “אני אצטרך לסדר אותם.”
"מממ…אוקיי.” מפטיר רפי מבלי להרים את הראש. תיוקים זה לא הקטע שלו.
פייגי קמה מכיסאה וניגשת אל ספריית התיקים. הספרייה מורכבת מאוסף של מדפים שזבולון מצא פעם והיא עמוסה במאות קלסרים שחורים ולבנים מקרטון. הוא יודע שפייגי עושה משהו עם הקלסרים הללו אך מעולם לא נתן אליהם את דעת. כולה קלסרים, נו.
כאשר הוא מרים את העיניים, רפי מבחין שאקט סידור הקלסרים הוא יותר מעניין מכפי שחשב. הוא לא הבחין בזה קודם, אבל החצאית שפייגי לובשת הדוקה בהרבה מאלו שראה אותה לובשת עד עכשיו והבד הדק נצמד בחמדנות אל ירכיה וישבנה העגול של פייגי. פייגי מצידה נעה באטיות מצד לצד בעודה מסדרת את הקלסרים ומי שמביט מן הצד עלול לקבל את הרושם שהיא בכוונה מנדנדת את ישבנה ומבליטה אותו לעברו. החצאית הדוקה מספיק כדי שקווי המתאר של תחתוניה יבצבצו מדי פעם ורפי מבין כעבור כמה רגעים שהיא לובשת תחתונים סקסיים בגזרת מכנסונים. ממש לא מהסוג שקונים בסופרמרקט.
פייגי מפנה את מבטה לאחור ורואה שהוא מביט בה. היא מחזירה את ראשה אל עבר הקלסרים וממשיכה בעבודתה ללא אומר.
היא מתכופפת עכשיו אל המדפים התחתונים אך עושה זאת ברגליים כמעט ישרות, מבליטה את ישבנה החטוב הישר לעברו של רפי שכבר שכח על מה הוא עובד ורק שוקע בבד הכחול העוטף את ירכיה וישבנה של פייגי, צללים מפתים מרקדים בו כאשר הוא נמתח ומשנה צורה בכל פעם שפייגי מניעה את גופה. פייגי ממשיכה בחיפושיה כאילו אדישה אליו, כורעת על ארבע על הרצפה עכשיו, תרה במבטה אחר קלסר עקשן ורפי לא יכול שלא לתהות איך זה לאחוז במותניים הנהדרות הללו ולראות את פלחי הישבן העירומים מרקדים מתחתיו.
אבל העבודה קוראת לו ומהפרויקט בצפת שלחו עוד תמונות ומכתב פחות מנומס מחברת החשמל והוא חייב להחזיר תשובה היום, לכן רפי קורע את מבטו מישבנה של פייגי ומתעמק בחומר. הוא משווה את התכנונים המקוריים לביצוע בפועל, מחשב מחדש מתח, נפחים ובידוד נדרש ומתחיל, אולי, לגלות רמז לטעות ועם קצת מזל, את הדרך לפתרונה.
"רפי?” קוראת אליו פייגי מהספרייה. “אתה יכול לעזור לי? אני לא מגיעה לקלסרים האלה.”
הוא כמעט מציע לה לקחת כיסא מהמטבח אבל אז מבין שהיא יכלה לחשוב על זה בעצמה.
"אין בעיה.” הוא אומר וניגש אליה.
"את זה.” היא אומרת ומצביעה על אחד הקלסרים.
הקלסרים האמורים נמצאים בדיוק מעליה וכדי לשמור נגיעה היא צריכה לפנות לו מקום אך פייגי נשארת במקומה, חוצצת בינו לבין המקום בו הוא אמור לעמוד. רפי נעמד מאחוריה ומתמתח לעבר הקלסר, מפשעתו נלחצת אל בין פלחי עכוזה.
"זה?” הוא שואל ומצביע בכלליות על אחד הקלסרים.
"לא, זה שלידו.” היא אומרת ומבליטה מעט את ישבנה, הודפת אותו אל מול איברו המתקשה.
"תקבולים 98-99?” שואל רפי ומניח את ידיו על מותניה.
"לא, השני.” מתנשפת פייגי. “רגע, אני צריכה לבדוק, חכה רק רגע.”
פייגי בודקת את הקלסר שמולה בעוד רפי ממשיך להיצמד אליה מאחור. הוא מלטף את ירכיה מעל החצאית אך היא שקועה מדי בקלסר אשר בידה מכדי שתשים לב לרפי הצמוד אליה. למעשה, היא כל כך שקועה עד שגם כאשר הוא מתחיל לאסוף את חצאיתה מעלה, היא לא אומרת מילה.
ידיו של רפי אוספות את חצאיתה, מלטפות את ירכיה העירומות. אצבעותיו מתקרבות אל תחתוניה ומתרחקות מהן חליפות, להרף עין מברישות את התלולית המתוקה של כֵּף הערווה ואז חוזרות וזולגות שוב במורד הירך. פייגי ממשיכה לעלעל בקלסר שלה כאילו אינה מבחינה בידיו של רפי המפשפשות בחצאיתה ובאיברו הזקור הנדחק אל בין פלחי עכוזה מתחת לתחתוניו.
רפי אוסף את שולי החצאית אל מותניה ואז מפנה את ידו הימנית אל חולצתה. מבלי להפסיק ללטף את מפשעתה, הוא מתיר שני כפתורים במרכז חולצתה, פותח את הדרך בקלות אל חזייתה. פייגי משתנקת כאשר ידו פולשת אל חולצתה וידו נחה על שדה השמאלי מעל החזייה. הוא מתחיל ללטף את שדה ופטמתה מזדקרת מיד, מנסה להסב את תשומת ליבן של אצבעותיו החצופות. במקביל, מתיר רפי לאצבעות ידו השמאלית ללטף באופן מובהק יותר את תחתוניה של פייגי והיא נאנחת ברכות כאשר אצבעו האמצעית מחליקה על החריץ התפוח של שפתי ערוותה מעל התחתונים.
אצבעו השמאלית של רפי ממשיכה ללטף את הסדק המתלהט של פייגי והוא מסיג את ידו הימנית מחולצתה ומאתר את קרסי חזייתה. שנים של אימון מוכיחות את עצמן ובניסיון הוא מצליח להתיר את הקרסים ואז מחליק את ידו בחזרה אל חמימות מאורת החולצה של פייגי וזו שואפת בחדות כאשר ידו נחה על שד עירום. אצבעותיו מלטפות את שדהּ ומהתלות בפטמה התמימה, מחליקות עליה וממוללות אותה, מלטפות אותה וסבות סביבה, מכמיהות אותה למגען.
פייגי כבר פסקה מהעמדת הפנים שלה והיא נאחזת בספרייה ומניחה לרפי לעשות בה כרצונו. הוא מחליף ידיים אך ידו הימנית לא מסתפקת בליטופים קלילים מעל התחתונים אלא פולשת הישר אל תחתוניה הרטובים, סוחטת אנחה חרישית מפייגי. עכשיו הוא תוקף את מוקדי העונג שלה בשתי חזיתות, יד אחת חופנת את שדיה ומפנקת את פטמותיה והשנייה מפשפשת בערוותה, מחליקה ככוכב שביט בשני הלילה על החריץ הרטוב והחלקלק שלה ומרקדת ריקודי תאווה על דגדגנה.
הקצב שלה מתגבר ורפי יודע שהיא בדרך לשיא ובתוך כמה רגעים היא גומרת בסדרת התנשפויות ואנחות חרישיות, מתפוצצת בין זרועותיו החזקות של רפי בעודה נאחזת בספרייה. במשך כמה שניות היא נשארת כך, מתנשמת ומתנשפת חרישית מבלי לומר דבר. אולי היא נבוכה ואולי אינה יודעת איך להמשיך מכאן אבל רפי יודע בדיוק מה הוא רוצה עכשיו.
"צוקער אָדער זאַלץ.” הוא תובע באוזנה ומתיר את חגורתו בקול דנדון אבזם.
"רגע, אני…אביא את הצעיף.” היא אומרת ומתחילה לנוע לעבר כיסאה.
"לא. רדי על הברכיים. כאן ועכשיו.” אומר רפי ואוחז בזרועה, מושך אותה מטה.
"אבל אני צריכה לכסות את העיניים…” היא מוחה בעוד רפי מאלץ אותה לכרוע תחתיו.
"אז תעצמי עיניים אם את חייבת.” הוא נוהם ושולף את איברו.
פייגי לא מתווכחת יותר, רק עוצמת את עיניה בכוח ומפשקת את שפתיה בהכנעה. כאשר איברו מחליק אל תוך פיה הרטוב היא מתחילה להניע את ראשה, בולעת אותו שוב ושוב בפה רך ונכון. לשונה מלקקת אותו בשקדנות כאשר היא מוצצת קדימה ואחורה, מדגדגת ומענגת את תחתית הזין שלו. בעיניים עצומות היא מנשקת את איברו בשפתיים רכות ואז חוזרת ושואבת אותו אל קרבה, מערה של רכות קטיפתית, יונקת אותו עד שהוא אינו יכול להכיל יותר ופולט את מטענו אל פיה, מתנשף עמוקות.
ואז עושה רפי טעות חמורה. במקום למהר להסתדר, הוא נסוג מפייגי הכורעת, איברו עדיין זקר למחצה, בוהק מרוק וזרע ואז נשען על שולחנו בעודו משיב את נשימתו. פייגי שחשבה שהוא כבר הסתדר פוקחת את עיניה ומבחינה באיברו המזדקר ממכנסיו וממהרת להסב את מבטה, ארשת של עלבון וזעם מבליחה על פניה כאילו גילתה לראשונה שנפלה קורבן לתרמית.
שניהם שותקים בעודם הם מסתדרים, נסוגים כל אחד לעבר העמדה שלו. רפי חש בענני הסערה שלה מתקדרים בשעות הקרובות ואינו מופתע במיוחד כאשר היא מתקרבת אליו מאוחר יותר בארשת פנים זעופה וסוטרת על לחיו. היא אפילו מתחילה לומר דבר מה אך עוצרת בעצמה.
הזעם שלה נמשך יומיים בהם היא ממעטת לדבר אתו ונמנעת מקשר עין אתו אך רפי כבר לא מודאג כפי שהיה בעבר. הוא ייתן לסערה הזו לחלוף והיא תחלוף כמו אלה שהיו לפניה. אם זה מה שהיא צריכה כדי לסמן לעצמה משהו בכל פעם שמערכת היחסים שלהם מתקדמת, אז זה בסדר. בעבר הוא היה מוטרד מאוד כאשר היא נכנסה למצב רוח כזה אך הוא למד להכיר אותה מאז. בכלל, הוא מהרהר, הוא למד להכיר אותה לעומק בחודשים האחרונים. את הרגישות שלה וחוש ההומור, את האכפתיות והאחריות. היא יותר מסתם כּוּסית חרדית, הוא מופתע לגלות. מצד אחד, הוא יותר רגוע בגלל שהוא יודע שהיא תתעשת, מצד שני הוא הרבה יותר מושפע ממצב רוחה העגום ומהידיעה שיש לו חלק בזה. אכזבת החרמן המתוסכל חלשה יותר והוא מוצא את עצמו מבואס בגלל שהיא כועסת עליו. זה חדש, וזה לא כיף.
אבל לזעם שלה יש גם יתרונות ובמהלך היומיים האלו הוא שוקע עמוק בפתרון הבעיה בפרויקט בצפת וכבר נראה לו שיש פתרון שיספק הן את הלקוח והן את חברת החשמל.
כמו ציפור הרגישה לשינויי מזג האוויר רפי חש בעננים מתפזרים בבוקר יום רביעי. פייגי עדיין לקונית כאשר היא מברכת אותו בבואו למשרד אך הוא מבחין שהיא שוב לובשת שמלה הדוקה ומשחה שפתון על שפתיה ורפי נרגע מעט כאשר היא מספרת לו אנקדוטה חסרת חשיבות על לאה אמהּ בשעות הבוקר המאוחרות. שפרה, בכורת אחייניותיה, התארסה במזל טוב ובבית ששון ושמחה, מהולים בעצב כך שאריה–לייב, אחיו של זבולון, לא יזכה לחתן אותה.
מצדו רפי מעדכן אותה על התקדמות הפתרון שלו בנוגע לבעיה בצפת והיא מפגינה שמחה כשהוא אומר לה שפריצת דרך נראית באופק. אחר כך הם משוחחים על תכניותיהם להמשך היום ולבו של רפי עולץ בחזהו כשהיא אומרת כלאחר יד שהיא צריכה להמשיך לסדר את הקלסרים, אך הוא שומר על ארשת פנים שלווה ורק מהמהם באישור כאילו מדובר בדבר של מה בכך.
המתח נבנה בו ככל שחולפות השעות. היא הבטיחה הבטחה מרומזת אך לא אמרה בדיוק מתי היא מתכוונת לסדר את הקלסרים ואיברו מצוי במצב של חצי זקפה. כל תנועה של כסאה מעוררת את תשומת ליבה ובכל פעם שהיא אומרת משהו הוא מתאכזב לשמוע עוד הערה לקונית או שאלה בנושע עבודה. גם ארוחת הצהריים באה והולכת ופייגי לא מראה שום סימן שהיא עומדת לקיים את מה שעליו רמזה. נו, טוב, אולי מחר, מנחם רפי את עצמו. התקרית האחרונה הבהירה לו שהקרח עליו הוא צועד הוא דק יותר משחשב.
ואז קמה פייגי מכסאה ותחת שתלך שמאלה, לעבר המטבחון והשירותים היא הולכת ימינה לעבר הספרייה הגדולה וליבו של רפי מנתר שוב. כמו בפעם הקודמת היא מתמתחת ומתכופפת ומפגינה את ישבנה הנהדר לראווה בעודה תרה אחר קלסרים עלומים או כורעת על ארבע כדי לעלעל בקלסר המצוי על הרצפה. וכמו בצפייה בסצנה אהובה בהילוך חוזר, רפי מזהה את כל הסימנים כאשר היא מתרוממת ומנסה להגיע אל המדף העליון, נכשלת ואז אומרת:
"רפי, אתה יכול לעזור לי רגע בבקשה?”
"בוודאי.” עונה רפי ומתקרב אליה.
פייגי מבליטה את ישבנה לעומתו, מעניקה קן חמים לזקפתו להתחכך בו ורפי קובר את איברו הזקור בין פלחי עכוזה בעודו תר אחר הקלסר אשר נדמה שלעולם אינו מצליח לאתר.
"זה?”
"לא, זה שלידו.” היא מנחה אותו בעודו מחכך את זקפתו בישבנה בתנועות ארוכות.
"זה?” הוא מצביע קלושות לעבר מדף העליון ואז אוחז במותניה הצרות בשתי ידיים.
"רגע…תן לי לראות מה בדיוק אני צריכה…” היא מתנשפת.
הפעם השיטה שלו שונה מהפעם הקודמת ובמקום שיאסוף את חצאיתה מלפנים, הוא אוסף אותה מאחור, נפעם לנוכח ישבנה המתגלה אליו מתחת לבד, מכוסה, למרבה התדהמה,בתחתונים צרים כל כך מאחור עד שאין הרבה הבדל בינם לבין חוטיני של ממש. רפי מניח את ידיו על שדיה ומלטף אותה מעל החולצה בעודו מחכך את זקפתו בעמק העשיר שבין פלחי עכוזה העירומים. בתנועות זריזות ומיומנות הוא מתיר את כפתורי חולצתה ומשחרר את קרסי החזייה וכעבור רגעים מעטים נחות שתי ידיו על שדיה הכבדים ואצבעותיו מפנקות את פטמותיה, אגנו מוסיף לחכך את איברו הכלוא בחריץ ישבנה.
החרמנות והתאווה כמעט שמטריפים את רפי ומבלי לחשוב הוא מתיר את חגורתו ומכנסיו ותחתוניו מחליקים מטה בעודו מענג את פטמותיה הרגישות של פייגי בקסמי אצבעותיו. כאשר איברו משתחרר לחופשי הוא מצמיד אותו אל תחתוניה הפעוטים של פייגי, מחכך אותו בבד העדין המפריד בין הזין לשיערות ערוותה.
פייגי קופאת כאשר היא חשה באיברו קרוב כל כך אל הפתח שלה ורפי לוקח את ידה הדוממת ומניח אותה על איברו. היא מנסה להרחיק אותה אך רפי מתעקש ומחזיר בעדינות את ידה אל הזין הרעב והיא מנסה פעם שלישית לפני שהיא ספק נכנעת, ספק נעתרת ואצבעותיה העדינות אוחזות באיברו, מצמידות אותו אל מפשעתה מחד, שומרות עליו לבל יחצה גבולות אסורים מאידך.
רפי מתחיל להניע את אגנו בתנועות קצובות ופייגי משתמשת באברו כמשהו קשה ונעים כדי לחכך את דגדנה עליו. ידיו של רפי מטפלות בשדיה הגדולים של פייגי, מערסלות אותם ומלטפות בחמש אצבעות, מטוות צורות קסומות על העור החמים ומענבלות את פטמותיה. מצדה, פייגי מחזירה לו טובה תחת טובה כשהיא אוחזת באצבעותיה הרכות והחמימות באיברו ומחככת אותו על החריץ המתלחלח שלה ומצמידה אותו אל דגדגנה הרגיש מעל בד התחתונים.
הוא חש בחמימות והרטיבות של הסדק שלה וחושב כמה קל ונעים יהיה זה רק להסיט את הבד הצידה ולחדור. היא כל כך רטובה, כל כך חמה ומשתוקקת. זה היה יכול להיות מרגש, מסעיר וחושני עד כדי כך שראשו של רפי מסתחרר רק מההזיה על המעשה, איברו ממשיך להתחכך בבד תחתוניה הפעוטים של פייגי מבלי לבוא אל הארץ המובטחת והיא שופעת דבש לוהט ושמנוני וכל טוב הארץ.
דווקא נשימותיה של פייגי הן אלו שמתגברות פתאום והיא שואפת בחדות, גווה נרעד בין זרועותיו ולפיתת אצבעותיה מתגברת לפתע בעודה מיטלטלת כקליפת אגוז בים של עונג. הקולות הקטנים והמתוקים הבוקעים מפיה מעיפים גם את רפי ובמהרה הוא פולט את זרעו אל תוך ידה של פייגי, נתז אחר נתז, חמים ודביק וחלקלק ומרגש והיא ממשיכה לאחוז בו עד שהוא נעצר ונשען עליה.
אינסטינקטיבית, רפי שולח את ידיו לחבק אותה אך פייגי מתנערת ממנו בחדות ומסננת בזעף: “נגיעה, נגיעה.” ומתרחקת ממנו במהירות, מסדירה את חצאיתה ומסתירה שוב את ישבנה העירום למעט התחתונים הדקיקים. רפי מתאפק שלא לצחוק.
לפחות הפעם זה נגמר ללא אווירה עכורה וכשפייגי הולכת הביתה יש "אגיטע נאחט”/”לילה טוב" נורמלי ולא סטירה מצלצלת.
יום חמישי נפתח בשיחת טלפון מזבולון כאשר רפי בדרך אל המשרד. המצב בצפת יצא משליטה והוא יצטרך לנסוע לשם ביום ראשון בבוקר.
"יכול להיות שתצטרך להיות שם יותר מיום.” מזהיר זבולון. “זה בסדר?”
"מה זאת אומרת יותר מיום?”
"זאת אומרת להישאר שם יומיים, אולי שלושה.”
"ואיפה אני אשן?”
"תמצא לך צימר לא יקר מדי. אני אשלם. זה בסדר?”
"אני חושב שכן.”
"יופי. אז תתקשר לרובינשטיין ותגיד לו שאתה מגיע, בסדר?”
"אין בעיה.”
"ו…עוד דבר.” ממשיך זבולון. “אני נכנס לעוד איזה ניתוחון קטן, לא משהו רציני. רק אל תגיד לפייגי, בסדר? אני לא רוצה להדאיג אותה, יש לה מספיק צורעס גם ככה.”
"בסדר גמור. מתי אתה…חוזר?”
"ביום רביעי אם ירצה השם.”
"בסדר גמור, הכל יהיה בסדר.”
"אני יודע, תודה ולהתראות.”
הם מנתקים את השיחה ואז צצה במוחו של רפי הברקה, מבליחה באור מסמא כל כך שהוא נשאר לעמוד במקומו מבלי יכולת לזוז. פייגי מבחינה בו תקוע במקומו ושואלת:
"הכל בסדר?”
"את רוצה לנסוע לבקר קברי צדיקים בשבוע הבא?”
"מה? למה?”
"אני נוסע לצפת ליומיים, אולי שלושה בשביל לעבוד עם מנהל העבודה בפרויקט שם. את רוצה לנסוע איתי? תוכלי לבקר קברי צדיקים.”
"לא, לא. אני לא יכולה לנסוע איתך, זה איסור ייחוד שנהיה שנינו במכונית.” היא עונה ברצינות. “לא בא בחשבון.”
רפי מתאמץ שלא לפרוץ בצחוק, תחת זאת הוא נד בראשו בכבדות וחוזר לעמדה שלו. חמש דקות אחר כך, הוא מקריא בקול: “יש איסור ייחוד גם בשהייה ברכב ולכן אסור לגבר לנסוע עם אישה לבד ברכב, אלא אם כן במסלול הנסיעה יש תנועת רכבים או הולכי רגל."
"מה זה, הוסמכת לרבנות פתאום?” שואלת פייגי מהעמדה שלה.
"לא, זה מהאתר של חב"ד.”
"של חב"ד?”
"כן, את רוצה לבוא לראות?”
"כן.”
פייגי מתקרבת לספסל ובהברקה השנייה באותו היום, רפי קם ומפנה לה את מקומו. פייגי מתיישבת ומתחילה לקרוא ובשיא הטבעיות רפי מתיישב מאחוריה על הספסל הרחב, רגליו פשוקות משני צידי גופה.
"כן, נראה שזה בסדר אם יש תנועה בכביש.” אומרת פייגי, לכאורה מתעלמת מרפי הישוב מאחוריה, גופו צמוד אליה. “יש שם הרבה תנועה?”
"בדרך לצפת?” שואל רפי ומנשק את עורפה בעדינות ואוסף את חצאיתה. “ברור, זה כבישים מאוד עמוסים. מאוד מאוד עמוסים.”
ברכיה של פייגי חשופות עכשיו, חלקות ומרהיבות במפוסלות בשיש והוא מלטף את עורה החמים בכריות אצבעותיו.
"טוב, אני אתקשר לאיזה צימר שאני מכירה…שהייתי שמה כמה פעמים. נראה אם יש להם מקום. ואיפה אתה תישן?” היא שואלת, מתנשפת כאשר הוא מרפרף באצבעותיו על שדיה המתקשים, מעל חולצתה.
"חבל על הכסף, אני אזמין צימר אחד.” עונה רפי, אצבעותיו מטוות עיגולים סביב פטמותיה הזקורות בכלא חזייתה.
"צימר אחד? האקט נישט אין טשייניק? זה ייחוד.” היא ממלמלת בעודו מנשק את עורפה ותנוך אוזנה. “אני אישה נשואה, רפי. לא בא בחשבון.”
"ניקח שני צימרים” מבטיח רפי ונוגס בעורפה בעדינות. “לא יהיה ייחוד.”
"לא יהיה ייחוד?” היא מתנשפת בעודו פותח את כפתורי חולצתה בזה אחר זה.
"אני מבטיח.” הוא אומר ומתיר את קרסי חזייתה. “הצניעות שלך מאוד חשובה לי, את יודעת.”
"אני יודעת.” היא מודה, אנחה קלה נפלטת מפיה כאשר ידיו החמימות פולשות אל חולצתה, חופנות את תפוחי שדיה. “ואני…מודה לך על זה. פשוט חשוב לי…לשמור על הגדרות, אתה מבין?”
"לגמרי מבין.” משיב רפי, מתענג על כובדם של שדיה בידיו. הוא מנשק את עורפה, שואף את ריח השמפו שלה מבעד לשביס ומחכך את אפו באוזנה. “אז את תבואי איתי?” הוא שואל ושולח יד אל חצאיתה, מחליק אותה מתחת לבד. “את תבקרי קברי צדיקים ואני אהיה בפרויקט. ובערב נהיה בצימר. בצימרים.”
"נפרדים, כן?” שואלת פייגי ואז שואפת בחדות כאשר ידו פולשת את תחתוניה. היא כבר מרוגשת לחלוטין ואצבעו מחליקה בקלות בחריץ החלקלק שבין שפתי ערוותה, תרה אחר הדגדגן.
"ברור.” אומר רפי ונושק לאוזנה, מאונן לה ומעסה את שדה השמאלי. “נפרדים, נפרדים. מבטיח.”
"ומה עם הטלפונים?” היא מתנשמת, נשענת על השולחן בעוד ידו האחת של רפי מפשפשת בין שפתי ערוותה והשנייה מענגת את חזהּ. “מי יענה להם אם…הוֹ… אתה ואני נהיה בצפון?”
"נעביר את השיחות לטלפונים הניידים. לא תהיה בעיה. אבא שלך בניתוח, הוא לא יקפוץ לבקר.” הוא מסביר, אצבעו נעה עכשיו על דגדגנה בתנועות מהירות. “את רוצה?”
"אני צריכה לחשוב על זה…” נאנחת פייגי, נשימתה מתרססת.
"רק שנינו בצימר…”
"…צימרים נפרדים.” נאנקת פייגי ונאחזת בשולחן בעוד אצבעותיו של רפי מבעירות פסי אבק שריפה בגופה.
"רק שנינו.” הוא חוזר, חש את גופה של פייגי נמס בזרועותיו.
"אני צריכה…” היא מתחילה. “אני צריכה…אני צריכה…רפי…הוֹוֹוֹ…”
והיא רועדת כמה פעמים כשהיא מקבלת לבסוף את מה שהיא צריכה ואז מתנשפת בכבדות ורפי מסיג באטיות את ידו מתחתוניה הרטובים ומחבק את מותניה.
"אני צריכה לחשוב על זה.” היא ממלמלת כעבור כמה רגעים וקמה, הודפת אותו ממנה ללא עדינות יתרה. “אני לא יודעת.”
"בסדר.” אומר רפי ומסדיר את נשימתו. “רק אם את רוצה.”
כמה שעות אחר כך הוא מרים טלפון לרובינשטיין בצפת.
"מי?” שואל אותו מנהל העבודה.
"רפי, מהמשרד של ברכפלד.”
"נו, שוין. מה אתה רוצה?”
"זבולון רוצה שאני אבוא לעזור לכם.”
"תמסור בבקשה לרֶבּ ברכפלד שאין שום צורך בעזרה.” עונה רובינשטיין. “מצאנו את הבעיה, חברת חשמל כאן, המהנדס מהעירייה כאן, הכל בסדר.”
"הוא מתעקש שאני אבוא.” מסביר רפי.
"ביי אַ סך באַלעבאָסטעס גייט די שטוב טויף רעדער. אין לך מה לעשות כאן, אני לא צריך עוד מומחה, באמת.” מוחה רובינשטיין. “תנו לי לעשות את העבודה שלי, ריבונו של עוילם.”
"אז אני אגיד לך מה: אני אבוא, אסתכל עשר דקות ואלך, בסדר? אתה מכיר את זבולון ברכפלד, הוא יכול להיות עקשן.”
"בסיידר גמור. הוא באמת עקשן, ברכפלד שלך.” עונה רובינשטיין. “אבל אם אתה מתחיל לבלבל את המוח אני זורק אותך מפה, ברור?”
"ברור.”
המשך היום עובר בשקט אך המתח עדין נבנה באוויר, כמו קורי חשמל דקיקים וטעונים המתוחים מעמדתה של פייגי לזו של רפי.
ביום שישי בבוקר רפי מבלה בהכנות. הוא מתקשר לכמה צימרים עד שהוא מוצא אחד לטעמו ואז יורד למכולת וקונה צידה כשרה למהדרין, כלים חד פעמיים ושני בקבוקי יין. רק בערב הוא מגלה שאין לו קונדומים והוא מקלל את עצמו על שלא דאג לכך מבעוד מועד ועכשיו אין בית מרקחת פתוח בקרבת מקום.
"מה זה כל הדברים שקנית?” שואל אותו יגאל, שותפו לדירה, בשבת בבוקר. “יוצא לפיקניק?”
"משהו כזה, כן.”
"עם מי? יש לך מישהי?”
"יש מצב.” עונה רפי אבל כאשר הוא אומר זאת מתחילה להבנות בו עננה שחורה ומעיקה. הוא מרגיש שפייגי הולכת להתקפל שוב. ליתר דיוק, יודע היא היא המילה הנכונה. היא שוב תתנצל ושוב תתפכח ושוב הריקוד המעייף כל כך של צעד קדימה ושניים אחורה יחזור על עצמו. אולי אפילו ברגעים אלו היא נזכרת ביששכר בעלה ורגשות האשם מציפים אותה והיא הולכת להודיע לו שהיא מעדיפה שלא לנסוע הפעם ותודה על ההצעה.
“יוצא וחוזר או נשאר כמה ימים?”
"כנראה חוזר באותו ערב.” הוא נאלץ להודות.
"טוב, אחלה.” ממשיך יגאל וחוזר לעיתון שלו.
רפי מעיף מבט בציוד שקנה ולבו נחמץ. איזה בזבוז. ועכשיו כשיגאל כבר ראה את כל זה הוא ירגיש כמו מטומטם אם הכל יחזור לדירה, לא שנורא חשוב לו מה יגאל חושב.
וזה לא הסקס, הוא מבין פתאום בהפתעה. הוא מתבאס מזה שלא יוכל להיות עם פייגי מחוץ למשרד אבל הוא לא חושב רק על הסקס. עכשיו הוא נוכח לדעת שמבלי לתת דעתו על כך, הוא דמיין אותם משוחחים במרפסת של הצימר וסועדים על שמיכת הפיקניק מתחת לעץ אלון אי שם ליד מעין בגליל שרפי מכיר ורצה להראות לה. את זה הוא רצה ועל זה הוא מתאבל. לא על הסקס. לפחות, לא רק על הסקס, הוא מתקן את עצמו כאשר איברו מתמתח בעצלתיים במכנסיו.
הציוד בארגז הקרטון ממשיך ללעוג לו כל אותה שבת ורפי מבין בלב הולך ונחמץ שפייגי חשובה לו יותר מאשר כזיון פוטנציאלי וכהרפתקת מין אקזוטית. הדחייה הקרבה ובאה הולכת לפגוע בו עמוק יותר משחשב. איך לעזאזל שוב הניח לעצמו להגיע למצב בו הוא פגיע כל כך? למה הוא לא לומד כבר מטעויות העבר? הסיפור הזה הוא בלתי אפשרי מהרגע הראשון וכל ההתקדמות שעשה לכאורה לא תתממש לכלום. פייגי תישאר עם יששכר ובסוף היא תיכנס להריון ממנו וזה יהיה סוף ההרפתקה. לפחות עכשיו הוא לא כל כך מבואס שאין לו קונדומים, הוא מתנחם במרירות.
ביום ראשון בבוקר מחליט לוותר על העמסת המזון למכוניתו. חבל על ההתבזות, הוא פשוט יתרום אותו לאיזה ארגון כשיחזור מהנסיעה. אבל בעודו יושב ומתלבט במכונית, ניגש אליו יגאל עם הארגז ודופק על חלונו.
"מה קרה לך, כמעט שכחת את הפיקניק.” הוא אומר ורפי מחייך אליו חיוך מאומץ.
"תודה, איש.”
המשרד ריק כשהוא מגיע ורפי מתיישב ליד העמדה שלו בכתפיים שמוטות. הדחייה הממשמשת ובאה פגעה בו עמוק יותר מכפי ששיער שתוכל והתובנה כמה עמוק חדרה פייגי ללבו מכאיבה לו ככל שמתחוור לו שלסיפור בינהם אין סיכוי לסוף טוב. הוא חשב שזה יהיה רק סקס מופרע, סיפור לחברה' על "החרדית ההיא שזיינתי" אבל היא כבר לא "החרדית ההיא", היא פייגי. קיבינימט.
הוא שומע את צעדיה בחדר המדרגות וממהר להשים עצמו כאילו הוא עובד אך הוא מגלה ששכח בכלל להפעיל את המחשב וכאשר הדלת נפתחת הוא בוהה בהודעות הג'יבריש של המחשב המתעורר לחיים, מזיז את העכבר העיוור אנה ואנה בתכליתיות מזויפת.
"גיט מורגען." אומרת פייגי, ומבטו של רפי נשאר נעוץ במסך.
"בוקר טוב.” הוא עונה. המחשב סוף סוף התעורר והוא ממהר להפעיל את התוכנה שלו לפני שהתרמית תתגלה.
"אז…נוסעים?” שואלת פייגי ורפי מרים סוף סוף את עיניו.
פייגי לבושה באופן הכי הרפתקני שהוא ראה אותה אי פעם. בחולצת הטריקו הכחולה שהיא לובשת אין כפתורים וגם החצאית נראית קלה יותר. נעלי ההתעמלות שהיא נועלת אינן יכולות להיחשב כסקסיות על אף בחורה חילונית אבל ברור שהיא התלבשה ליציאה מהמשרד ודווקא בתלבושת נטולת חן זו היא נראית מפתה הרבה יותר מאשר אילו הייתה מתאמצת לפתות אותו.
"אה…בוודאי.” אומר רפי בלב עולץ. “בוודאי ובוודאי.”
=============================
נהדר ומצוין
כמה זמן נמתין עכשיו. וגם רפי ממתין. אני מבקש, אנו מבקשים -להשתמע בקרוב
כתיבה מצויינת ומרתקת ..מחכה בציפייה להמשך .. פשוט וואוו גדול
הרמה להנחתה:
הסיפור המקביל על יששכר וריבקי.
אוי זה גאונייי הלוואי שזה יכתב או לפחות יוקדש להם איזה פרק או אפילוג
דור, שכחת להוסיף קישור לפרק הזה בפוסט של הסיפורים
קראתי הרבה סיפורים ואין ספק שזה אחד הטובים..
קורא כל פרק פעמיים..
אם לפתוח באמירה שנראית לי כמתאימה כאן.. אלוהים ישמור..
אני חושב שקצב ההתקדמות יכול להחשב כהתעללות בשבויים..
אתה ממש מבשל אותנו פה עד אש עדינה ונמוכה..
סיפור מדהים.. והקצב.. אלוהים ישמור
אני מאוד אוהב את הסיפורים שלך וסליחה שאחת הפעמים הראשונות שאני מגיב זה בביקורת.
אני חושב שלא נבנה פה מתי חיובי, לדעתי זה קצת מרוח. אני רואה את זה בעיקר ב'קטעים' שחוזרים על עצמם וכל פעם באותה 'סצנה'.
לדוגמא, המשחק אכילה.
לדוגמא, הקלסר הגבוה. אפשר למשוך אבל היה מעניין יותר אם היה מגוון. לדוגמא פעם שנייה זה יכול היה להיות להביא קלסר שנפל על הריצפה ובטח לך היו יכולים להיות רעיונות טובים בהרבה.
בכל מקרה, אני נהנה מהסיפור, ואני מקווה שההערות מועילות
יש לי עוד דבר אחד לאמר בהקשר לפרק הזה..
חוץ מזה שזה סיפור מדהים בכלל ופרק מדהים בפרט, אחד האלמנטים שהכי אהבתי זה הדואליות שמסתובבת סביב העיניים של פייגי:
כל עוד פייגי לא רואה כי עיניה מכוסות, או שהיא עסוקה במשהו אחר, היא חופשיה והרפתקנית. כאשר היא "מביטה למציאות בעיניים" חוזרת הסגירות החרדית והניכור מהעולם החיצון.
למעשה, זה אלמנט כל כך חזק, עד שלא ברור האם פייגי בכלל מודעת למשחק הכפול שהיא משחקת. האם היא סובלת מפיצול אישיות? תסביך נפשי? או שאולי זו הדרך שלה לקבל דברים בהדרגה? לא ברור, ומסקרן מאוד.
מבין השורות עולה ביקורת על העולם החרדי. על כך שהם רוצים "לצאת מהבועה" שלהם מצד אחד, ורוצים להתקדם. הצבא מסקרן אותם, בציבור החרדי יש איזה רצון להתקדם וליצור יחסים תקינים (כלשהם) עם המדינה ושאר הציבור. נמאס להם להיות מנודים (מה שבעיני, בתור דת"ל, הורווח ביושר רב).
מצד שני הם תקועים במבנה הקהילתי הישן, שבו מרכזי הכוח נמצאים אצל רבנים ועסקנים, בקהילה שלא מקבלת ביקורת כדבר חיובי, בציבור שפוקח עין על כל שינוי ועל כל הפרת גבול. ומי שמפר גבול נענש, ובגדול. אין סלחנות כלפי מי שמעז לחדש, ואפקטיבית הוא נזרק מהקהילה ונחתך החוצה.
נראה שגם הציבור החרדי עסוק בעצימת עיניים, ממש כמו פייגי. מצד אחד יש רצון מתחת לפני השטח להושיט יד, אבל אם לא יקפידו על המסגרת הקשוחה והנוקשית, הגשר שאותו יעברו ישרף על ידי אלו שישארו מאחור.
בדיוק כמו חששותיה של פייגי, שחוששת שכל עולמה יאבד, ואף גרוע מכך, שם משפחתה יוכתם. קטסטרופה במונחים חרדיים.
שאפו דור!
אני מניח שכמו שאמרת, אתה תשמור על הכללים ותמיד כשיש בגידה, זה מתגלה בסוף…. אי אפשר לחכות.. .
פשוט מעולה….
התלהבתי מה"קלסרים"- קישור אדיר לחדשות
כל הכבוד
אתה מתעלה על עצמך מפרק לפרק. כל פרק נקרא ג' וד' פעמים, והופך לנושא שיחה בכולל.
סתם, לא, אבל עדיין… פשוט משובח.
לדעתי הסיפור צריך להמשיך עד אין סוף.
שני הלילה?
ואזהרה לקוראים: מדי שנה, בערך בתקופה הזו, המחבר יוצא לחופשה של בערך 3-4 חודשים.
הסיפור יסתיים סופית כנראה איפשהו לקראת 2019.
סליחה, אבל הסיפורים של דור הם מוצר צריכה בסיסי וחיוני. שווה ערך אם לא יותר ממים, חשמל, גז וכו'. דור לא יכול פשוט לצאת לחופשה, מה השלב הבא? להתפטר? סליחה, מדובר באישיות ציבורית עם אחריות לכלל העם.
ובכלל, אם כבר מדברים, העם דורש העלאת קצב הסיפורים באופן מיידי.
עם כל הכבוד, להמתין שבועיים לסיפור זה הרבה יותר מדי.
נפלא! לא יכול לחכות כבר לפרק הבא. אל תעכב 🙁
דוררר
רחמנות….
מחכים לפרק הבא