לפרק הקודם
===========================
גם בוקר המחרת עובר ללא אינדיקציה שקרה משהו יוצא דופן אתמול, למעט שובו של הספר החום אשר זוכה לעדנה מחודשת. הפועלים המוסלמים עדיין חוגגים את חגם לכן יש מעט מאוד פעילות במשרד, אז רפי מתעסק במיון פרויקטים ישנים ומעבר על פרויקטים רצים, מחפש תקלות ו"באגים" אשר עלולים לפגוע בפעילות מערכות המיזוג. פייגי מצדה עוסקת במיון תיקיות ישנות ומבלה את רוב הבוקר בגבה אליו, מסדרת ועוברת על התיקיות.
"רפי, יהיה לך זמן לשבת איתי עוד פעם?” מגיע קולה של פייגי מעבר למסך שלה לקראת הצהריים. “אם אתה לא עסוק מדי.” היא מוסיפה.
"לא, זה בסדר. אני אשמח להמשיך מאיפה שהפסקנו.” עונה רפי, ליבו מזנק.
"יופי, תודה. מתי?”
"עכשיו זה בסדר.” הוא אומר והיא מגיעה, חמושה במחברת והעט שלה.
פייגי מתיישבת והוא מניח לה לפתוח הפעם את הפרויקט שלה. הם חוזרים בקצרה על מה שעשו אתמול ומחליטים מה יעשו היום ופייגי לא אומרת דבר כאשר הוא מניח יד ידידותית על ירכה אחרי דקה של ישיבה.
היא מתחילה לעבוד על התוכנה ורפי מתחיל לעבוד על שמלתה, אוסף אותה מעלה בתנועות קטנות ומיומנות כבר. ידו נחה על ברכה השמאלית והוא מלטף את אחורי הברך שלה ברכות, שורט אותה בעדינות מדי פעם. הפעם הוא גם מחליף ברכיים, ידו הימנית מדלגת מברך לברך, מלטפת ומעסה, שורטת מעדנות וממששת את עורה הרך מעל השמלה, סוחטת נשימות התרגשות חרישיות מפייגי המתאמצת להתרכז במסך.
מרגע שהיא הגיעה אליו, אין לו כוונה לוותר לה אך הוא לא מתכוון להאיץ בה. הוא הולך לבשל אותה טוב עד שתהיה מוכנה, עד שתשתוקק שיגע בה שם, היכן שאף אחד לא נגע בה באצבעות אוהבות לעולם. ידו נעה מעלה ומטה במעלה רגליה, תמיד קרובה אל ברכיה. הוא מניח לה להתרגל אליו שוב, מרגש אותה בקצות אצבעותיו, מתקדם ונסוג, מבטיח ומפר את הבטחתו, מעסה ומלטף ומחשמל בכפות ידיו.
"איפה משנים את ההגדרות של הBTU?” שואלת פייגי. “שכחתי.”
"הנה, כאן.” אומר רפי ומצביע בידו השמאלית על המסך, ידו הימנית פועלת בין רגליה.
"יופי, תודה.” היא אומרת ורפי ממשיך בענייניו מתחת לשולחן.
הפתעה מחכה לרפי כאשר ידיו מלטפות את פנים ירכיה: הוא כבר התרגל למגע הדקיק של בד הגרביונים אך לפתע הבד נעלם וכריות אצבעותיו נוגעות בעור ירכיה העירומים: פייגי לובשת גרביים ארוכים. המוח של רפי חווה קריסה פנימית קלה והוא קופא לרגע לנוכח התמונה המנטלית של גרבי ירך גבוהים, עור חשוף ותחתונים ואז מתעשת ומניח לאצבעותיו לשדר את מתיקות עורה החלק מתחת לשמלה, את החמימות החושנית.
רפי מתקרב אל מפשעתה וכמו אתמול היא סוגרת את ירכיה בנחישות, מונעת ממנו להתקדם. רפי מגיב כמו ביום הקודם, מפשק את אצבעותיו ומאלץ אותה לפתוח את ירכיה. כאילו אינה זוכרת איך נגמר המאבק אתמול או בגלל אותו זכרון, פייגי שוב נלחמת ברפי בשיניים חשוקות, נאחזת בשולחן בכוח כדי למקד את שריריה ולמנוע ממנו את הניצחון. גם הפעם מופיעים אגלי זיעה על מצחה לפני שהיא גונחת במאמץ ונכנעת בפני אצבעותיו הנחושות, מפשקת את ירכיה לקראתו.
אתמול, מסנוור מההישג שלו, הוא רץ לפגוש את מפשעתה אבל היום רפי שולט בעצמו יותר. הוא מלטף את עור ירכיה הפשוקות, פעם בכריות האצבע ופעם בגב האצבע, אצבעותיו מתוות צורות על עורה ומרקדות על ירכיה כמו גחליליות מעל אגם לילי, נוגעות לא נוגעות, שולחות אדוות מרטיטות בכל פעם שהן פוגשות ברכוּת שמתחתן. מימינו, פייגי קפואה עכשיו, מפשקת את ירכיה וממתינה ללא תנועה לבלתי נמנע ורפי כמעט יכול לשמוע את הולם לבה.
נשיפה נפלטת מפיה כאשר אצבעו פוגשת בתחתוניה לבסוף. בלב הולם מניע רפי את אצבעו הזקורה בתנועות גישוש, מחליק אותה מעל הבד על החריץ שבין שפתי ערוותה וסוחט ממנה עוד התנשמויות נרגשות. הוא מניע את אצבעו מעלה ומטה בעוד פייגי שהתעשתה מעט מפעילה את התוכנה בתנועות קטועות, כאילו כל מה שקורה מתחת לשולחן לא קיים, העולם האמתי הוא רק מה שקורה מעליו.
כרית אצבעו של רפי מאתרת את הדגדגן של של פייגי מעל התחתונים והוא שומע את נשימתה נקטעת. בחיוך דק הוא מתחיל להניע את אצבעו במעגלים על הדגדגן, צופה איך תנועות העכבר על המסך הופכות להיות אקראיות יותר מרגע לרגע. הוא מחליק שוב את אצבעו במורד הסדק שבין שפתי ערוותה, חש בלחות מתגברת ואז עולה ויורד באטיות עוד מספר פעמים לפני שנעצר על הדגדגן. שוב הוא מניע את אצבעו בתנועה מעגלית על הדגדגן ופייגי מתנשפת בקול ושולחת יד…כדי למחות את שפתיה.
רפי מניע את כרית אצבעו בתנועות מעגליות בין ירכיה הפשוקות של פייגי מבלי להפסיק עכשיו. הוא לא מסייר, לא חוקר, לא מגשש, הוא רק רוצה לכבוש אותה באצבעו. פייגי לא חדלה מהעמדת הפנים שלה ונאחזת בעכבר כאילו היה גלגל הצלה אך דבר לא יציל אותה מפעימות העונג שמסבה לה אצבעו המדויקת של רפי, שולחת אדוות ממפשעתה דרך בטנה וירכיה לכל גפיה. ידה הימנית אוחזת באומץ בעכבר אך השמאלית לופתת את השולחן בכוח בעודו מענג את הענבל הקטן שלה, מעסה אותו בתנועות מעגליות ומרטיט אותו חליפות.
רפי חש שהוא מאבד אותה ומרחיק את ידו ממפשעתה, הוא שולח את ידו ללטף את ירכיה שוב ופייגי מסדירה מעט את נשימתה ומצליחה אפילו לפתוח מסך עזר במחשב. הוא מלטף את הירכיים העירומות, מתווה בהן צורות רפאים ענוגות ומגיע עד לברכיה, שורט אותן בעדינות בציפורניו. שוב ושוב הוא עולה ויורד מהברכיים אל הירכיים ובחזרה, משרטט צורות דמיוניות על עורה, שורט ומלטף, מחליק ומכשף אותה עד שהוא חש ברעב שלה מתעורר מחדש וכאשר הוא חוצה שוב את הגבול אל מפשעתה היא לא עוצרת בעדו אלא מפשקת את ירכיה ללא אומר.
אנחה בודדת נפלטת מפיה של פייגי כאשר הוא חוזר אל תחתוניה וקולה העדין והמתוק מצית ברפי אש. בד התחתונים כבר לח מאוד והחמימות הבוקעת מהסדק שלה מספרת לו את מה שפיה מסרב לספר. הוא מחליק על פני הבד הדקיק והלח אל דגדגנה ומתחיל לכשף אותו בכרית האצבע האמצעית, מסובב ומרטיט חליפות. שניהם יושבים על ספסל העבודה של רפי זה לצד זו, לכאורה עסוקים בתוכנה ושקועים במסך אך נשימותיה הכבדות של פייגי, תנועות ראשה וזרועו הימנית של רפי הנעה בקדחתנות בין רגליה מספרים סיפור אחר לגמרי.
העכבר נשמט סוף סוף מידיה של פייגי ושפתיה נפשקות מעט בעודה מתרכזת במוקד העונג הפועם בעוצמה בין רגליה. פייגי מתנשפת בכבדות בעודה מתרכזת בשיא הגואה בה במהירות, צופה בהשתאות במגדל הריגוש ההולך ונבנה בה, מסנוור ובוהק ולוהט ומסמא ומתפוצץ ומטלטל והיא נאחזת בשולחן, עדיין מתאפקת שלא להשמיע הגה בעודה עפה מעלה מעלה אל הספירות העליונות ומעבר ושם היא מרחפת נצח ואז נוחתת למטה, קלה כנוצה ברוח.
רגיעה מוזרה ממלאת את רפי כאילו הוא היה זה שגמר ולמשך כמה רגעים שניהם יושבים זה לצד זה, דוממים ומתנשפים. הוא מניח את ידו על שלה אך היא ממהרת למשוך את ידה ומזדקפת במקומה, נועצת מבט נחוש במסך המחשב.
"זה מספיק.” היא אומרת מבלי להביט בו.
"נמשיך מחר.” אומר רפי.
"אני לא יודעת.” היא אומרת וקמה ממקומה. “זה נראה לי קצת מסובך…אולי אנחנו מתקדמים מהר מדי.”
"אולי.”
"תודה בכל אופן.” אומרת פייגי, פותחת את דלת המשרד לכדי סדק וחוזרת למקומה.
הם ממשיכים לעבוד כל אחד בעמדתו, רפי על הספסל ופייגי על הכיסא, חבויים מאחורי המסכים. השתיקה שממלאת את המשרד משקרת שדבר לא אירע בינהם, שהם רק שני אנשי מקצוע שחולקים חלל משותף ולא שתי רכבות בדרכן להתנגשות.
אחר הצהריים הוא שומע את פייגי קמה מכסאה ומתקרבת אליו. הוא מרים אליה את מבטו ולהפתעתו היא סוטרת לו בכוח על לחיו, הספר החום שלה בידה השנייה. רפי שותק, המום, ופייגי מסתובבת וחוזרת לעמדתה. עד סוף היום הם לא מוסיפים לדבר ולחיו של רפי עוד לוהטת כמעט עד הערב.
למחרת היא מתעלמת ממנו כמעט לחלוטין. לא, היא לא רוצה לשתות. אבא בסדר, ביקש שיתקשר למחלקת ההנדסה של עיריית צפת. היא ממעטת לקום מכסאה וצלילי המקלדת והעכבר שלה נוקשים ונחושים. רפי לא שואל דבר, לא על מעשיהם ולא על הסטירה ופייגי שותקת, שתיקה חמוצה ומרה וכאשר הוא קוראת בספר מלמוליה רמים ותנודותיה מלאות כוונה. כאשר הם בטווח ראיה היא מקפידה להתעלם ממנו וגם ערב טוב אינה אומרת כאשר היא יוצאת. בלב חמץ רואה רפי שוב איך מאמציו נכשלים שוב וכל הישגיו מתאיידים לנוכח חומת השתיקה שהקימה בינהם. נדמה לו שבמערכת היחסים המוזרה שלהם על כל מטר שהוא מתקדם, הוא נסוג שניים. לפחות הוא לא חטף סטירה הפעם, הוא חושב במרירות.
גם לאורך כל היום שאחרי היא לקונית וקרה, מסתפקת בברכת בוקר טוב בהגיעה ותו לא. כמו שני צבאות הם יושבים ללא אומר, מבוצרים איש בעמדתו, רק מקלדותיהן מפרות את הדממה כמו טרטור יריות אקראי בשדה קרב כאשר מדי פעם צלצול הטלפון מתפוצץ בקול מעל החפירות. הם עובדים בדממה, אוכלים בדממה ואז מתפוגגים אל תוך הערב כמו ריחו השרוף של אבק שריפה.
השבוע בא אל קיצו ורפי מבלה סוף שבוע מתסכל בדירתו, בודד וחרמן. רוני, יזיזה גרושה וחרמנית בדרך כלל, מתקשרת אותו אליה בערב שבת מכיוון שהילדים לא אצלה אך הוא דוחה אותה בנימוס, מבכר תחת זאת לשחק סקווש, ואז לשחק בפלייסטיישן ולקרוא. הוא מרגיש שלמרות גילו ומערכות היחסים שעבר, גם בעוד מאה שנים לא יבין נשים. זה לא דיכאון, הוא מכיר את הכלב השחור של הדכאון, סתם…ניתוק. שעות ארוכות עוברות עליו בשבת כשהוא מרגיש מעט מנותק מהחיים, משקיף מהצד, לא מעורב.
למשרד הוא חוזר ללא הרבה חשק ביום ראשון. הוא מגיע ראשון, מכין לעצמו קפה ומתחיל לעבור על המיילים, מתכנן את השבוע ואת המשימות היומיות.
פייגי מגיעה מאוחר יותר ורפי נושא אליה את עיניו, לא לגמרי מצליח לפענח את הבעת פניה. היא לא נראית מרירה ומנותקת כפי שהייתה בשבוע הקודם אבל היא גם לא ממש מחייכת. עניינית, הוא מחליט. היא נראית עניינית. היא החליטה להתנתק ממנו אך לא להמשיך באווירת המלחמה במשרד. גם זו נחמה, הוא חושב במרירות.
"גיט מורטען." אומרת פייגי בחיוך מנומס. להפתעתו מבחין רפי במעט סומק על לחייה.
"בוקר טוב.” עונה רפי.
"רוצה לשתות?” שואלת פייגי מהמטבחון.
"הכנתי לעצמי, תודה.” עונה רפי.
פייגי מכינה לעצמה שתייה ומתיישבת בעמדתה. הדממה נשמעת דומה לזו מהשבוע שעבר אך איכשהו מרגישה לרפי טעונה פחות. לקראת אחת עשרה, אומרת פייגי מאחורי המסך שלה:
"רפי, יש לי עוד כמה שאלות על התוכנה שלך. יהיה לך זמן היום להדריך אותי?”
התגובה הראשונית של רפי היא הסכמה אך הוא מושל בעצמו ומחליט שלא להיחפז.
"אני לא יודע, אני קצת עסוק עכשיו. דברי איתי אחרי הצהריים, בסדר?”
"בסדר.” עונה פייגי.
השעות חולפות ופייגי קמה להכין לעצמה ארוחת צהריים ולאחריה רפי. הוא מרשה לעצמו לשאול לשלומו של אביה והיא עונה ביתר פירוט, מספרת אנקדוטה משעשעת מארוחת השבת וממשחק הצוקער אָדער זאַלץ ששיחקו. מתברר שנתנו לה לנסות להבדיל בין הגריוועלך של אמא ושל אחותה שרה'לה, והיא התעקשה שהיא מבדילה בינהן אך בדיעבד הערימו עליה והיא טעמה כל הזמן את אותה מנת גריוועלך.
"את ממש אוהבת את המשחק הזה.” מעיר רפי.
"הוא משעשע.”
"אולי אנחנו צריכים לשחק אותו שנינו פעם אחת, שתראי לי איך זה עובד.”
"אולי.” אומרת פייגי.
לאחר השיחה הם חוזרים לעבוד, כל אחד בעמדתו. הצהריים מתארכים והופכים לאחר הצהריים המתמלא פתאום בשיחות טלפון, פעם לה ופעם לו ואז זבולון מתקשר כדי לברר כמה דברים עד שהערב יורד ורפי יוצא מהמשרד.
"לילה טוב.” הוא אומר.
"אגיטע נאחט.” היא אומרת ומביטה בו ברוך, שולחת זיק התרגשות בחלציו. לרגע הוא מתפתה להישאר ולהדריך אותה בתוכנה אבל הוא מוותר ויוצא מהמשרד, אופטימיות דקה אופפת את ראשו.
פייגי לא מעלה את נושא התוכנה למחרת ורפי מקלל את עצמו שהניח להזדמנות לחמוק מידיו אתמול אך הוא לא רוצה להראות להוט מדי ולכן אינו מדבר על זה. היום שלהם עמוס אך האווירה נעימה יותר, נורמלית כמעט. בלי העננה הכבדה של המתח המיני המרומז שלפני ההתפכחות של פייגי אך גם בלי צינת החורף שנשבה ממנה אחרי הסטירה שהחטיפה לו. סתם שני אנשים נחמדים במשרד נחמד שעושים עבודה נחמדה.
"רפי?” שואלת פייגי ביום שלישי בבוקר.
"מה?”
"אז…יש לך זמן, איך מיין, לשבת איתי עכשיו?” שואלת פייגי וליבו של רפי פועם בעוד לרגע.
"אה…כן…בסדר.” הוא עונה כבדרך אגב.
הכיסא שלה חורק ופייגי מתקרבת אליו, יפה ומהססת בעודה טורקת את דלת המשרד. היא לובשת מטפחת בצבע ירוק זית העוטפת לחלוטין את שיערה, ולובשת שמלה רפויה בצבע אפור כהה.
הספסל חורק מעט כאשר פייגי מתיישבת לידו, ירכה כחמישה סנטימטרים משלו. בעבר היה מתרחק ממנה בנסיבות דומות אך היום הוא מבין אותה טוב יותר. או כך לפחות חשב, עד הסטירה שהחטיפה לו.
"אז איפה היינו?” היא שואלת.
"בפעם הקודמת התחלנו לעבור על תפריט הכפלת נפחים, הנה, זה.” אומר רפי ומצביע על המסך. “אני מציע שנמשיך משם.”
"בסדר.” עונה פייגי בשקט.
פייגי פותחת בהיסוס את המסך ורפי מזכיר לה את הפקודות השונות, שולח את ברכו לברך את ברכה מתחת לשולחן. לאחר ניסיון מהוסס ראשון, הוא מחכך את ברכו בשלה בזהירות אך פייגי אינה מגיבה והוא ממשיך להניע את ברכו מעלה ומטה, מתעודד מחוסר התגובה שלה.
נשימתה של פייגי נעתקת לרגע כאשר הוא מניח את ידו הימנית על ירכה אך היא אינה אומרת דבר, גם כאשר הוא מתחיל ללטף את ירכה מעל השמלה. רפי מתרגש אך יש לו סבלנות והוא מלטף אותה מעל השמלה קדימה ואחורה, מתקרב לברכה ונסוג לעבר ירכיה, הלוך וחזור. הוא אוסף בתנועות אטיות את שמלתה עד שהוא חושף את ברכיה ואז הוא מלטף את ברך שמאל החשופה. נדמה לו שהיא מתנשפת בהפתעה כאשר הוא משמיט את השמלה וחוזר ללטף את ירכיה הלבושות, משחק איתה, משחק בה.
רפי חוזר לאסוף את שמלתה בתנועות אטיות, מלטף את ברכה תוך כדי איסוף. פייגי שואלת עוד שאלה על מספרים עם נקודה עשרונית ורפי עונה מבלי להתבלבל, כאילו לא חשף את ברכיה מתחת לשולחן, כאילו אינו מתכוון לגעת היום בקודש הקודשים שלה. כאילו הם רק זוג קולגות הלומדים תוכנה חדשה. העובדה שהיא לובשת גרביים קצרים יותר, שמגיעים רק עד מתחת הברך, מפתיעה פחות מהפעם הקודמת אך מרגשת באופן דומה ורפי מבלה דקות ארוכות בליטוף עורה של פייגי מהברכיים העירומות ועד מעלה ירכיה.
ידו של רפי מחליקה עכשיו על רגלה החשופה של פייגי. כף היד נחה על עורה במלואה, לא בלטיפות עדינות אלא בהנחת יד אדנותית. הוא מניע את ידו קדימה ואחורה, מתקרב אל מפשעתה ומתרחק ממנה חליפות. אחר כך הוא מרים קמעה את ידו ומשאיר רק את אצבעותיו, פרפרים על פרח ירכה, ללטף ולרקוד על עורה החלק והנרגש. ציפורניו שורטות מעדנות את ברכיה, מנגנות על רגלה שיר המהדהד בנשימות חטופות המתפרצות לשאלותיה כרוח פרצים בסופת סתיו פתאומית.
"ניין." היא אומרת חרישית כאשר ידו מחליקה קרוב מדי למפשעתה, סוגרת את ירכיה בכוח, ורפי מחייך לעצמו כאשר הוא מפשק את אצבעותיו בכוח, נאבק ברגליה הסוגרות עליו.
הפעם פייגי נאבקת חזק יותר משנאבקה בעבר, מסננת "ניין" מדי פעם מבעד לנשימותיה המתרססות. אך רפי נחוש כפי שהיה בעבר ואף יותר ואין לו כל כוונה לוותר. פייגי שומטת את העכבר ונשענת על מרפקיה כדי להתרכז טוב יותר במאבק ורפי חש בידו הימנית מתחילה לרטוט במאמץ. הוא חושק את לסתותיו ומצווה על אצבעותיו להתפשק יותר ויותר, חזק לנוכח הירכיים הסוגרות עליהן, למרות המאמץ, למרות העייפות, למרות הכאב הפושה בזרועו כמו חוט בוער.
פייגי נכנעת באנקה קטנה וירכיה נרפות בתבוסה. רפי מסדיר את נשימתו ומניח לידו לנוח מעט, בעודו מלטף את רגלה העירומה כפולש הסוקר את העיר שכבש לפני שיתחיל בביזה עצמה. לאחר כמה רגעים הוא חש שזרועו נשמעת לו והוא מחליק אותה אל עבר מפשעתה של פייגי.
תחתוניה של פייגי לחים וחמימים אך הוא אינו יודע אם זה מההתרגשות או מהמאמץ עקב המאבק שלהם. היא מתנשפת כאשר אצבעו מחליקה על פרוות ערוותה מעל הבד, מתחקה אחר הנתיב הסודי הנוצר בין שפתי ערוותה.
גופה של פייגי קופא כאשר אצבעו של רפי מחליקה אל מתחת לתחתוניה ובתחושת התעלות הוא חש בתלתלי ערוותה המופתעים מקדמים את אצבעו החצופה.
אצבעו החקרנית מחליקה על שפתי ערוותה העירומות של פייגי והוא מתענג על המגע הפרוותי והמשכר של תלתליה המקורזלים המתחככים באצבעו. מעלה ומטה הוא חומס אותה והיא לא מתייחסת במילה או במעשה לאצבעו הפולשת, רק מתנשפת קלושות. ריח עשיר מדגדג את אפו של רפי כאשר הריגוש שלה מתגבר והחריץ שלה הופך להיות חלקלק וחמים וכרית אצבעו טובלת בשפע הזה ומושחת את הכפתור הזעיר והרעב של פייגי.
התנוחה אינה אופטימלית אבל רפי לא מתכוון להניח לחוסר הנוחות לעצור בו. בתנועות מעגליות הוא מעסה את דגדגנה של פייגי, מדי פעם מושך מעט מיצים שמנוניים ומושח אותה בתאוותה ואז מחליק עליה בקלות. לפרקים הוא רק טופח טפיחות זעירות על הדגדגן ומדי פעם מחליק את אצבעו עד למטה בין פלחי עכוזה. רגעים ארוכים הוא מרגש אותה באצבעו, מרטיט אותה ומעסה בתנועות מעגליות, מלטף וחוזר ונשימותיה של פייגי הולכות ומאיצות עד שהיא מתנשמת עמוקות ואנחה דקה נפלטת מפיה ורפי חש בגופה נרפה סביב ידו השתולה בין ירכיה העירומות.
"אני חושבת שהתקדמנו מספיק היום." אומרת פייגי כעבור כמה רגעים וקמה מהספסל על רגליים מהססות.
רפי צופה בסיפוק באופן שבו היא מסדרת את תחתוניה כאשר היא מתרחקת מעמדתו, לפתוח את דלת המשרד כמה סנטימטרים. שארית היום עוברת עליהם בשקט ענייני, הוא בשלו, היא בשלה ורק שיחות טלפון אקראיות ממלאות את השקט שבינהם. לקראת ערב היא מתארגנת לצאת אך תחת שתלך אל הדלת, היא מתקרבת אליו. רפי מרים אליה את מבטו והיא סוטרת לו בכוח על לחיו הימנית ואז מסתובבת ויוצאת מהמשרד מבלי לומר מילה. רפי לא יכול שלא לחייך כאשר היא יוצאת, מצחקק מדי פעם כאשר הוא חש בלחיו הלוהטת.
ביום שאחרי היא שוב מרוחקת וזועמת לעצמה, כמו הר געש כבוי המשחרר ענני קיטור והיא אינה מברכת אותו בברכת בוקר טוב או מדברת איתו ושוב הוא תוהה אם הפעם חצה את הגבול. האם היא בכלל יודעת מה הוא הגבול? האם יחצה אותו מבלי לדעת או גרוע יותר, מבלי שהיא תדע? ומה יקרה כאשר יחצה את הגבול? פיטורין? ביקור אלים מאיזו סיירת צניעות או משהו בסגנון? תלונה במשטרה? ובכלל, האם קיים גבול? הוא מזכיר לעצמו שכל האפיזודות הדומות שלה בעבר הסתיימו בפיוס כזה או אחר אבל ניסיון העבר עם נשים לימד אותו שהחוקים במשחק הפיתוי תמיד משתנים.
ביום חמישי מבקש ממנו זבולון שיסע לשטח לאיזה אתר באזור ירושלים ויענה על שאלות של המהנדס של המועצה והוא שש לצאת מהאווירה העכורה במשרד ולנשום אוויר. הרי ירושלים תמיד מרוממים את רוחו והוא שר עם שלום חנוך כל הדרך, שוכח את פייגי המשוגעת ושאר הפסיכיות בחייו. באתר מחכים לו מנהל העבודה והמהנדס ואחרי קפה שחור ובפלות שוקולד נפתרות כל הבעיות. כבר מזמן למד שאין הרבה בעיות שאנשי שטח לא יכולים לפתור אחרי שיחה על קפה שחור ובפלות שוקולד. לבפלות לימון, אגב, אין את הסגולה המיוחדת הזאת.
השבוע מתחיל בדממה זועפת מצד פייגי ורפי פשוט מתעלם ממנה ושוקע בענייניו. ולא שחסרים לו עניינים כאשר זבולון לא במשרד. נדמה שלאט לאט, עם חלוף החודשים זבולון מעביר סמכויות לרפי ולרפי לא ממש אכפת מכיוון שזבולון מעלה את משכורתו ככל שהוא מעמיס עליו יותר ושכר הדירה במדינה לא מראה סימני ירידה. וממילא חוץ מהעבודה, מערכת היחסית הביזארית עם פייגי וקצת סקווש אין לו הרבה חיים אז הוא מקבל בברכה את העומס המתגבר. שעות הבוקר חולפות וכאשר השעה מתאחרת, קמה פייגי למטבחון להכין לה את ארוחתה.
"רפי?" שואלת פייגי מהמטבחון.
"מה?"
"רוצה לשחק איתי צוקער אָדער זאַלץ?"
"מה?"
"ה…משחק הזה, שסיפרתי לך. שמשחקים אצלינו."
"אה, כן. סבבה. מתי?"
"חשבתי על עכשיו, אם אתה לא עסוק."
"כבר מגיע." הוא עונה, מתרגש בלי לדעת למה בדיוק.
פייגי יושבת ליד שולחן האוכל הקטן שבמטבחון, אוחזת בידה צעיף סגול. צלוחיות עם פריטי מזון וירקות פרוסים לפניה והיא מחייכת אליו בשובבות מפתיעה.
"אז…איך הולך המשחק הזה?" הוא שואל.
"פשוט. אני קושרת את הצעיף הזה על העיניים ואתה נותן לי לטעום משהו ושואל שאלות."
"אוקיי…ננסה…"
שולחן האוכל מצוד לקיר והוא ארוך מכדי שיוכל לשבת מולה , לכן רפי לוקח את הכיסא ומתיישב לידה בעודה קושרת בעדינות את עיניה בצעיף.
"אני מוכנה." אומרת פייגי ופותחת את פיה בהזמנה. לבו של רפי פועם בעוז למראהּ: כמה יפה היא כך, בעיניים קשורות ופה פעור, שפתיה החושניות פשוקות לקראתו.
"נו?" שואלת פייגי ורפי מתעשת.
הוא מביט בשולחן ורואה בין הפריטים שתי קערות, בשתיהן אבקות גרגיריות ולבנות. טעימה קצרה מבהירה לו איזו מהן היא המלח ואיזו הסוכר והוא לוקח כפית, ממלא אותה במעט מלח ומגיש לה.
"מלח." היא עונה בחיוך.
"נכון." עונה רפי וטובל את הכפית בסוכר.
"סוכר."
"נכון. טוב, זה היה קל, בשביל להתחיל. נראה אם תצליחי עכשיו."
יש קערה עם פלפלונים בשלושה צבעים והוא בוחר את הצהוב ומגיש לה. פייגי נוגסת בעדינות ולועסת מעט. היא חושבת ואז אומרת:
"אני לא יודעת, תן לי פלפלון אחר ואז אני אדע."
רפי מגיש לה פלפלון אדום והיא נוגסת ולועסת ואז אומרת: "הראשון צהוב והשני אדום."
"יפה מאוד!"
אחר כך היא נכשלת בלהבדיל בין חלב 1% וחלב 3% אך מצליחה להבדיל בין קוגל של אמה וקוגל קנוי, למרות שרפי מנסה לבלבל אותה: הוא חותך את הקוגל הקנוי ומרשרש בשקית ובמגש החד פעמי אך מגיש לה פרוסה מזה של אמה. פייגי אמנם נבוכה כאשר היא טועמת אך כאשר הוא מגיש לה את המנה השניה, הקנויה, היא מזהה מיד וצוחקת כאשר היא חושפת את התכסיס שלו.
"מה עכשיו?" שואלת פייגי, עיניה קשורות ושפתיה החושניות מצפות.
"נראה אם תזהי מה זה." שואל רפי ומטפטף מעט תוך של עגבנייה לתוך כפית ומגיש את הנוזל החמצמץ לפיה של פייגי.
"עגבנייה."
"וזה?" הוא סוחט מעט לימון לכפית אך מוסיף קורט של סוכר.
"מממ…מיץ לימון וסוכר?"
"יפה מאוד. מוכנה לעוד משהו?" שואל רפי.
"כן." עונה פייגי בציפייה.
רפי לוקח מלפפון בינוני ומגיש אותו אל פיה, אך במקום להחדיר אותו הוא מעביר אותו על שפתיה באטיות. פייגי משתתקת ומניחה לו לשרטט מעגלים ענוגים על שפתיה וכאשר הוא מכוון את המלפפון אל פיה היא מפשקת את השפתיים בהזמנה.
שניהם שותקים כאשר הוא מתחיל להניע את המלפפון בפיה, פנימה והחוצה בתנועות מדודות. המלפפון רטוב מרוּקהּ והוא מחליק, בוהק ונוצץ באור השמש המשתקף מחלונות המשרד. רגעים ארוכים הם ממשיכים את המשחק ללא אומר, רק נשימותיהם מפרות את הדממה ופייגי מניחה לו להשתמש בירק כדי לכבוש את פיה, מעבר לשפתיים ועל הלשון ולתוך חלל הפה, שוב ושוב, פנימה והחוצה.
"מה זה היה?" שואל רפי, קולו נצרד פתאום.
"מלפפון."
"כל הכבוד." עונה רפי בפה יבש.
הזין של רפי זקור ושפתיה של פייגי רטובות ומפתות, קוראות אליו כמו שירת סירנה בין הגלים. מבלי לומר מילה, מבלי לחשוב, הוא מניח את אגודלו השמאלי על שפתיה של פייגי.
פייגי קופאת ורפי קופא איתה וכבר חושב להסיג את אגודלו אך אז היא מפשקת את שפתיה ושואבת את אגודלו פנימה, פיה רטוב וחמים. רפי לא מזיז את אגודלו והיא ממתינה כמה שניות ואז מניעה את ראשה קדימה ואחורה בתנועות מציצה מהוססות. לאחר כמה ניעות כאלו תנועותיה נכנסות לקצב, ראשה נע קדימה ואחורה על אגודלו.
שפתיה של פייגי רכות והן עוטפות את אגודלו של רפי בחושניות, מתהדקות סביב האצבע בלפיתה רטובה. זרזיף רוק ניגר על סנטרה, שקוף ובוהק באור השמש, מסמן את את דרכו מטה, מפיה אל צוק סנטרה ומשם במורד גרונה ואל מעבר למישור שמעל חזהּ והלאה, מדמיין רפי, אל העמק הסודי שבין שדיה הגדולים. הוא מלטף את ראשה בידו השנייה ופייגי מגרגר בסיפוק, מתמסרת לידו המלטפת.
עמוק במכנסיים, הזין שלו קשה עכשיו, קשה עד שהוא כואב. מה שהוא רוצה זה לשלוף אותו ולהכניס אותו לפה שלה, לפה החם והרך ורטוב שלה, ולהניח לה למצוץ אותו עד שהוא יתפוצץ לה בפה וימלא אותו בשפיך. הלב שלו דופק חזק והוא נאבק בעצמו בעוד פייגי מוצצת לו את הבוהן בצייתנות, סוּמאה וכנועה תחתיו, כל כולה רכות וחושניות, יופי וצעיף על העיניים ומטפחת צנועה וחסודה, שקועה בהעמדת פנים של משחק תמים.
ידו נשלחת מעצמה אל מכנסיו והוא משפשף את איברו מעל המכנסיים, מענג את עצמו ביעילות מפתיעה. הוא מפנטז על פיה הרך של פייגי בעודו מחכך את איברו בבטנו והריגוש גואה בו מהר כל כך עד שבמהרה הוא מתחיל לפלוט כמו נער בן שלוש עשרה, ממלא את תחתוניו בזרע חמים. פייגי לא מפסיקה ממלאכת המציצה בעודו גומר בתחתונים עד שרעד מרטיט את גוו והוא חודל, מתנשף קלות.
רפי מסדר את איברו הרטוב משפיך ואת מפשעתו ואז שולף את אגודלו מפיה של פייגי ואומר:
"נראה לי שאת לא מצליחה לזהות."
"נכון." אומרת פייגי.
"אז…נגמר המשחק?"
"לא, עכשיו תורך." היא אומרת ומתירה את הצעיף בעודו מסדר את תחתוניו. פייגי ממצמצת ומניחה את הצעיף על הכיסא לידה.
"בסדר." מסכים רפי, ליבו עדיין פועם בעוז, והם מתחלפים במקומות.
הוא נרתע מעט כשהיא קושרת את הצעיף על פניו אך לא אומר דבר ומניח לאפלה לאפוף אותו.
"תפתח את הפה ותנסה לנחש מה זה." היא אומרת ומתחילה לענות אותו.
כפית חרדל, חזרת, נגיסה מפלפל חריף הן הפתיחה לנקמה שלה בו. היא מערבת רכיבים ומערה לקרבו מזונות חריפים ונוזלים דוחים שלא חשב שיטעם אי פעם וכאשר היא באה על סיפוקה, דקות ארוכות אחר כך, פניו של רפי מיוזעות ופיו חבול וצרוב. היא מסירה ממנו את הצעיף.
"אני חושבת מספיק להיום." אומרת פייגי, פניה חסרות מבע.
"כן." אומר רפי בפה דווי. "אני חייב לשתות משהו." הוא מוסיף וחיוך קטן מפציע על שפתיה של פייגי.
====================
מעניין, מעניין.. אתה מבשל אותנו כמו שצריך
מטורף לחלוטין תתחיל להריץץץץ
פרק מעולה! הייתי מצפה שאחרי הסטירה הראשונה הוא ידריך אותה כרגיל והיא תצטרך להתחנן שהוא ימשיך מאותה הנקודה
וואוו וואוו דור אין עליך אתה מדהים
זה כבר לא בישול זה אידוי
"פייגי מוצצת לו את הבוהן בצייתנות, סוּמאה וכנועה תחתיו, כל כולה רכות וחושניות, יופי וצעיף על העיניים ומטפחת צנועה וחסודה, שקועה בהעמדת פנים של משחק תמים"
משפט שאקח אתי להמשך היום.
התעלית על עצמך
מה זה הדבר הזה?
אתה יודע מה הפנטזיות שלי עוד לפני שאני מצליח לחשוב עליהן.
סיפור זה סופר בעבר.
קראתי אותו בשקיקה.
אם אני לא טועה עשית לו שידרוגים. ומתיחה רצינית בפרקים אחרונים אך הוא עלה בסוכנות אירוטיקה הידועה לטובה
יהיה סיפור זה לזכרו של רונן אלון ז"ל איש ישר דרך. אהוב נחמד ונעים למעלה ולמטה. ששם את כל הונו ושארית כספו כדי שהאתר יתוחזק. ובכל גרוש שאי פעם היה לו הניח כדי שיוכלו להתבטא לכתוב לפרסם אירוטיקה כחול לבן.
תבורך דן
אתה טועה.
רונן אלון ז"ל?
מה אתה יודע?
הייתי קורא מושבע של "סוכנות אירוטיקה". לא הבנתי למה דעך.
גם הסיפורים של נחום היו מדהימים, מהזכרון היתה את דניאלה…
שני כותבים מדהימים נחום ודור.
מה שיפה אצל דור, שרוב ההבזקים שכתב בסוכנות הפכו לסיפרים ארוכים. מחכה לסיפור של של אמא משוגעת.
אגב למי יש עותק של הסיפורים של האתר ההוא…האמת יש כמה סיפורים שאני מתגעגע אליהם
בחייאת דינק. הסיפור איבד לטעמי את הפן החרמני. מבין שאתה מנסה להכניס את הקורא לרגשות, אבל האריכות מוגזמת לגמרי.
מטורף
מקסים!פרק יפה מציאותי וארוטי! ש'כוח 😉
מעולה ומטורף כרגיל
גיטי את נשמעת חרדית
אחד ה-פרקים!!!
אני עוקב אחרי כל מילה, אבל זה היה משהו משהו משהו.
דור היקר, לא יודע אם יש לך כזו אפשרות, אבל אם יש לך מייל חשאי, אשמח להגיב לך ישירות אליו (לאתר אני יכול להיכנס רק לעיתים רחוקות).
מגיעה לך תגובה חמה על כל פרק לפי מידת ההנאה.
בפרק הזה נכנסתי במיוחד לפרגן. שיחקת אותה בענק!!!
אני חושב שסצינת המלפפון תחקק בראשי כאחת הסצנות הארוטיות הטובות והתמימות ביותר בסינרגיה מוחלטת.
לגבי כל הממהרים- הרצון לרוץ קדימה לעיתים גובר על החשיבות לבנות דמויות אמינות המביעות רגשות. זה ההבדל בין סיפור גרפי מהיר שמיועד לגברים לבין סיפור עם מעורבות רגשית המיועד לנשים וקוראים עם יצר שבע. אני מציע לממהרים לחפש איזה סרטון פורנו טוב כתחליף.
מי אני שאחלוק על ביינישבאלד. דברים בסלע!!
לגבי גיטי- ברור שהיא חרדית, גם השם שלה וגם המלל. רק מענין מהיכן היא מצליחה להכנס לאתר הזה בשעות הבוקר? 🙂
מי מרכל פה עלי?! אני חרדית ולא מסתירה זאת.
אני גולשת מסמארטפון
כבר שלושה שבועות אין התקדמות ואין איך לפרוק