לפרק הקודם
==================
רפי מגיע אחריה בבוקר שאחרי. פייגי לובשת שמלה אפורה וחובשת שביס תואם וכאשר הוא נכנס היא מביטה בו במבט מוזר ולא אומרת דבר.
"בוקר טוב." הוא אומר.
"גיט מורטען." היא עונה חרישית, מבטה מושפל.
"תחתונים וחזייה בבקשה." הוא אומר בדרכו אל המטבחון. "רוצה תה או קפה?"
"קפה." ממלמלת פייגי.
"המים צריכים כמה רגעים בשביל לרתוח. תנצלי את הזמן הזה כדי לשים את התחתונים והחזייה שלך על השולחן שלי."
"תראה, אני לא בטוחה בקשר לזה."
"אני לא הולך להתווכח איתך והמים מתחממים."
רפי מחייך לעצמו כאשר הוא שומע את כיסאה חורק ומבחין בדמותה ממהרת אל שולחנו, אך שם היא נעצרת ומהססת, נעה מצד לצד בעצבנות.
"המים רתחו." הוא מודיע לה ואיברו מתקשה כאשר הוא צופה בה מתפשטת במהירות מתחת לשמלה, מניחה על שולחנו את פריטי הלבוש התחתונים. בעודו מוזג את המים והחלב לכוסות היא ממהרת לשולחנה ומתיישבת שם, מביטה בו מתקרב עם שתי הכוסות בידו.
"התפשטת?" הוא שואל אותה ומניח את הכוס על שולחנה.
פייגי מהנהנת.
"איך היה לנסוע אתמול באוטובוס בלי תחתונים וחזייה?"
פייגי מסמיקה.
"מביך."
"רק מביך?"
"מה עוד אפשר?"
"לא היה גם מרגש? לא התרגשת? לא היה דגדוג נעים בשיפולי הבטן?"
"לא." היא ממהרת לומר ומשפילה את מבטה. "בכלל לא. למה אתה בכלל חושב ש…"
"תסתובבי אלי." הוא מורה לה והיא מצייתת בהיסוס, מפנה את גופה אליו.
"תיישרי את הרגליים."
פייגי מיישרת את רגליה, מצמידה את עקביה לשטיח ורפי נעמד מולה, כעשרה סנטימטרים מכפות רגליה.
"עכשיו תפשקי קצת את הרגליים." הוא אומר.
פייגי מביטה בו בסקרנות וחשש ומפשקת את כפות רגליה כעשרה סנטימטרים.
"עוד." הוא מורה לה ואז שוב. "עוד."
המרחק בין רגליה המכוסות בשמלה מגיע לכארבעים סנטימטרים. רפי מתקרב אליה ונעמד בין כפות רגליה, מכנסיו נוגעות בשמלתה.
"תפשילי קצת את השמלה." הוא מורה.
"לא." היא לוחשת. "אני לא מוכנה לעבור על איסור נגיעה. יחוד זה דבר אחד, אבל נגיעה לא. עד כאן."
"אני לא הולך לגעת בך, פייגי. תפשילי את השמלה."
פייגי מביטה בו בעצבנות, נושכת את שפתיה.
“אני באמת לא הולך לגעת בך.” אומר רפי ברכות. “אני מבטיח.”
באצבעות רועדות פייגי מפשילה את השמלה מעלה, חושפת את שוקיה העירומים, ורפי שמח לראות שהיא גם לא לובשת גרביונים.
"יותר גבוה."
"לא."
"עוד קצת. את יכולה."
חזהּ של פייגי עולה ויורד במהירות כאשר היא חושפת את ברכיה וקווי המתאר של פטמותיה הזקורות נראים מתחת לשמלה האפורה. רפי מתקדם באטיות עד שמכנסיו נוגעות שוב בשמלתה.
"את לובשת תחתונים?" הוא שואל.
"לא." היא לוחשת.
"ואני עומד בין הרגליים שלך."
"כן."
"איך את מרגישה?"
"נבוכה מאוד."
"לא מתרגשת?"
"קצת."
רפי רוכן אליה והיא נרתעת אך אין לה לאן לסגת. מבלי לגעת בה, הוא מקרב את פיו לאוזנה ואומר:
"בלי גרביונים. בלי תחתונים. רגליים פשוקות. גבר זר עומד בין הרגליים שלך. אני חושב שאת מתרגשת מאוד, פייגי. לא קצת. ההתרגשות הזאת היא הפרוצה שבך. הלִילִית שבך. תתחברי אליה, היא תעזור לך. היא תעזור לכם."
הוא מסתובב וחוזר לעמדה שלו בלב הולם.
פייגי לא מתאוששת מיד. קודם הוא שומע את המסרגות נוקשות באטיות ואז הקצב מתגבר עד שהן נשמעות כדו קרב של סייפים. אחר כך היא חוזרת לעבוד וגם הפעם הצלילים רומזים לו מה מצבה: בהתחלה הוא שומע רק הקלקות עכבר אקראיות. לאט לאט הוא שומע אותה מתעשתת והמקלדת שלה מתחילה לתקתק, טפטופים אקראיים בהתחלה אך מתגברים לאורך זמן. אחרי שעה לערך היא כבר מקלידה ומתקתקת בקצב רגיל.
לפני שהיא הולכת הביתה, פייגי נעמדת ליד הדלת ושואלת בהתרסה:
"מה קורה עם התחתונים והחזיות שלי? אני צריכה לקנות הכל מחדש?”
"המממ…לא חשבתי על זה. בכל יום חמישי תקבלי את מה שהפקדת במהלך השבוע. הגיוני?”
"אני חושבת שמה שקורה כאן כבר מזמן לא הגיוני.” היא נדה בראשה.
רפי צוחק.
"נראה לי שאת צודקת. תיהני מהנסיעה באוטובוס בלי תחתונים ובלי גרביונים.”
מבלי משים, פייגי מלקקת לרגע קט את שפתה העליונה ונחיריה מתרחבים להרף עין.
"אגיטע נאחט.” היא אומרת ויוצאת מהמשרד. רפי נשאר לעבוד עד מאוחר אותו יום, פרויקט בירושלים אשר לוחות הזמנים שלו הוקדמו פתאום. ביום שלישי אין מאורעות מיוחדים. הוא דורש ממנה להניח את בגדיה התחתונים על שולחנו והיא עושה את זה בלי ויכוח. מצדו, רפי לא משחק איתה משחקים כמו ביום הקודם ולא שואל אותה דבר.
ביום רביעי הוא מגיע למשרד ראשון ומתחיל לעבוד, נהנה מהשקט של הבוקר. זה לא ששאר היום הוא רועש במשרד הזה, זה מקום העבודה השקט ביותר שיצא לו לעבוד בו, אבל השקט של הבוקר הוא גם מצב מנטלי, לא רק דציבלים.
פייגי מגיעה לאחר כשעה ותולה את המעיל והתיק שלה על הקולב.
"גיט מורטען.” היא אומרת.
"גיט מורטען, ווס הערצאך?" הוא שואל ופייגי מחייכת.
“את התחתונים והחזייה שלך בבקשה.”
"אני מיד הולכת לבית הכיסא, בסדר?”
"לא. בואי הנה. תפשטי אותם מולי.”
"רפי, האקט נישט אין טשייניק. אתה מגזים!” השמלה ירוקה כהה היום, ומנוקדת באפור והשביס אפור כהה, שזור בפסים כסופים.
"שמת לב שבכל פעם שאנחנו מתווכחים את עושה מה שאני אומר לך בסוף? אז למה להתווכח?”
"אני לא רוצה שתראה לי…גם ככה כל יום איתך זה פריצת גדר אחת גדולה. יש לי הרבה ספקות לגבי מה שאנחנו עושים כאן. הרבה ספקות.”
"יופי, הרבה ספקות אבל את ממשיכה. אם את לא רוצה שאני אראה לך, תעשי את זה ככה שהשמלה תסתיר. עכשיו בואי הנה.”
למרות פרצוף הפוקר שלו הוא לא ידע אם זה יצליח אבל לאחר רגע של היסוס פייגי מתקרבת אל שולחנו ואז חולצת את נעליה, חזהּ הגדול עולה ויורד במהירות. רפי צופה בה שולחת את אגודליה לצד השמלה ואז, מבלי להביט בו, היא מפשילה את תחתוניה בסדרת תנועות נחשיות עד שהתחתונים מונחים על הרצפה. היא מתנשמת כאשר היא משחררת את קרסי חזייתה ואז מכניסה את ידיה בזהירות אל תוך השמלה ושולה משם את החזייה הגדולה כאשר היא מוציאה את ידיה.
"שמח?” היא מתריסה.
"כן, ואת?”
"אני עושה את זה בשבילי ובשביל יששכר.”
"וזה עובד?” הוא שואל.
היא מחייכת חיוך מריר. נדמה לו שהיא חושבת על משהו, מתלבטת אם לשתף אותו. חוככת במוחה ופוכרת באצבעותיה.
"אתמול נסעתי בקו המעורב. בדרך הביתה.” היא פולטת, מביטה בחלון. “היה חושך וראיתי את האוטובוס המעורב מתקרב. יכולתי לחכות לקו מהדרין אבל פתאום מצאתי את עצמי עולה על האוטובוס הרגיל, המעורב. היו שם הרבה גברים.”
"ואת בלי תחתונים ובלי חזייה.” אמר רפי ופייגי מהנהנת.
"איך זה היה?”
"מביך.”
"וגם מרגש?”
פייגי לא עונה, רק נושכת את שפתה התחתונה. מבטה נעוץ מבעד לחלון, הרחק מכאן.
"המדורות שאתה מדליק כאן, אני לא בטוחה שיששכר יוכל לכבות.” היא אומרת בשקט.
"את, רוצה לכבות אותן?”
פייגי נאנחת מעומק הלב ומסתובבת בדרכה לשולחנה.
"אני כבר לא יודעת, רפי.”
עיניו של רפי נעוצות בישבנה המתרחק, חבוי מתחת לשמלה הירוקה, עגול ועירום וחצוף.
יום עבודה שגרתי ממשיך משם. שיחות טלפון שלו ושל פייגי, תכנונים והרצות של סקריפטים וחישובים, מציאת תקלות ותיקונן. הם ממעטים לדבר בינהם, מדי פעם מסתנכרנים על מצב של פרויקט או פרטי גביה וזהו. עוד יום רגיל במשרד. את הארוחות הם מביאים מהבית ואוכלים אותן לבד. כאשר זבולון היה במשרד, לפעמים הייתה פייגי יוצאת לאכול איתו אבל עכשיו ברור שהיא לא תצא לאכול עם רפי.
"מזמן לא דיברנו על יששכר.” אומר רפי אחרי שהוא גומר לשטוף את כלי האוכל שלו. בדרכו לעמדתו הוא נעצר ליד השולחן שלה, קופסאות הפלסטיק השטופות שלו בידו. פייגי נאנחת.
"מה יש לדבר? יששכר חזק בלומדעס, זה מה שחשוב.” היא אומרת, הסרקזם ניגר על סנטרה כמו רוטב מריר. “ישיבה בּוּחער מספר אחד. תשאל את ריבקי.”
"מי זאת ריבקי?”
"אחותי הקטנה.”
"ואיך היא קשורה לעניין?”
"לא משנה.” מפטירה פייגי ונדה בראשה.
"בסדר…אז חוץ מריבקי, זה עוזר? מה שאנחנו עושים כאן?”
"א מענש טראחט און גוט לאחט.” היא מסננת. "התוכניות שלך…שלנו…לא ממש עובדות.”
"שום דבר שאנחנו עושים לא עובד?”
"על מי?” שואלת פייגי.
"על יששכר.”
"אין חדש תחת השמש. רק רואה אותי, נופלת עליו עייפות גדולה, או שנזכר שהוא צריך לחזור על איזו מסכת בחדר העבודה. ואם אני בסלון, יש לו עניינים במטבח ואם אני בחדר השינה, יש לו עניינים בסלון. ויש גם 'סדר שלישי', עוד סיבה לחזור לחברים שלו. גם אם אני לובשת הלבשה תחתונה 'סקסית', או בלי הלבשה תחתונה בכלל…ואם אני נוגעת בו, הוא זז. תמיד זז. ואם כלו כל הקיצין והוא לכוד איתי במיטה שלו…העסק שלו שם…משהו לא עובד…גורנישט מיט גורנישט.”
"לא עומד?”
"לא.”
"ומה הוא עושה אז?”
"צועק עלי שאני האישה הכי גרועה בעולם ושאני משגעת אותו ושאני אחזור למיטה שלי. פעם אחת הצליח, לפני כמה חודשים…היינו אצל ההורים, בחדר שלנו. שנינו במיטה שלו…והתחלתי ללטף אותו ואז…פתאום, הוא שואל אותי שאלה. אתה יודע מה הוא שאל?”
"מה?”
"אתה יודע מה היה לו חשוב לדעת כשהוא במיטה עם אשתו העירומה?” קולה מתגבר מבלי משים.
"מה?”
"איך הייתה ריבקי בתור ילדה.” היא מחייכת חיוך מריר. “כי זה מה שחשוב. אני מלטפת לו את ה…שמוק…והוא רוצה לדעת איך ריבקי הייתה בתור ילדה.”
"ומה עשית?”
"סיפרת לו והמשכתי…לגעת לו שמה והרגשתי שהוא גדל ומתקשה…ו'ריבקי ככה' ו'ריבקי ככה' והוא אמר לי לעשות לו מהר ולא להפסיק לספר…ואז הוא התנשף ככה ו…לכלך לי את היד והסתובב ונרדם.”
"מישהו יודע?”
"חס ושלום!” מזדעקת פייגי. “בדיוק מה שאני צריכה, שמועֶס שבעלי רוצה לשמוע סיפורים על אחותי הקטנה אחרת השמוק שלו כמו אטרייה.”
רפי שותק ומביט בה ופייגי לועסת בעצבנות את שפתה התחתונה.
"ועלייך, מה שאנחנו עושים כאן עובד?” הוא שואל.
"יותר מדי.” היא פולטת במהירות ומשפילה מבטה, פניה מאדימות במהירות. אבל רפי לא מניח לה לשתוק, הוא עומד לידה מבלי לזוז, מחכה שתוציא את הכל.
"כל היום אני…מלאת מחשבות.” היא אומרת לבסוף. “מהבוקר עד הערב. אף פעם לא הייתי ככה. אמרת 'להוציא את הפרוצה שבי'? אז הצלחנו. בזה הצלחנו ללא ספק. היא תמיד איתי, החברה החדשה שלי. בבית, בדרך לעבודה, במשרד, בארוחת השבת אצל אבא ואמא. הצלחנו להוציא את הפרוצה שבי.” היא צוחקת במרירות. “השאלה היא מה נעשה איתה עכשיו?”
רפי חוזר לנושא הקודם.
"כשאתם במיטה, מה את עושה בדיוק?”
"הוא רצה אחר כך שוב שאני אספר לו על ריבקי אבל לא הסכמתי.”
"אז מה את כן עושה?”
"מלטפת אותו…שם…” היא אומרת במבוכה, סמוקה לגמרי. “זה בסדר?”
"ניסית להכניס את האיבר שלו לפה?”
"לאן?” מזדעקת פייגי.
"לפה. זה נקרא 'מציצה'. גברים אוהבים את זה.”
"'מציצה'? וי זמיר, זה מלוכלך!”
"סקס יכול להיות קצת מלוכלך, זה חלק מהכיף.”
"רפי, אני לא יכולה…”
"תראי, אני יודע שאתם חרדים ובני ברק וכל זה אבל…באמת לא שמעת על זה אף פעם? לא דיברתן על דברים כאלו בחדרי חדרים? בסמינר? עם החברות אולי? אתם בכל זאת לא באמת בימי הביניים.”
"היו בנות שדיברו על…תשמישי מיטה. אפילו לפני הנישואין.” מודה פייגי. “גיטי. שיינדי. רוח'לה. אהבו לצחקק וללחוש שטויות כאלה. אני בטוחה שהן שמעו על 'מציצה', אבל אני התרחקתי כשדיברו. אולי חבל שהתרחקתי.”
"רוצה לראות מה זאת מציצה?”
"מה?!” מתחלחלת פייגי. “אני בשום פנים ואופן לא הולכת ל…”
"במחשב, נו.” הוא קוטע אותה. “את רוצה לראות תמונה?” הוא שואל בשקט.
הטלפון שלה מצלצל והיא ממהרת לענות, רווחה על פניה. רפי חוזר באטיות אל הספסל שלו, פותח את הפרויקט שגמר את עיבודי הנתונים בינתיים ובודק את התוצאות. אחר הטלפון שלו מצלצל והוא עונה לכמה שאלות של מהנדס עירוני מאלעד ומדבר קצת עם מנהל העבודה, ערבי בשם סאמר שכבר יצא לו לקשקש איתו קצת בטלפון. אחר כך שקט, הקלדות מקלדת ותקתוקי עכבר.
"הוא לא נותן לי.” אומרת פייגי בקול רם כעבור זמן מה.
"מי לא נותן לך מה?”
"המחשב. הוא אומר שהאתר חסום.”
"איזה אתר?” שואל רפי וקם מהספסל.
"חיפשתי 'מציצה' כמו שאמרת, אבל המחשב לא נותן לי.”
היא נבוכה לגמרי כאשר הוא מתקרב, ידה על פניה.
"אני לא מאמינה שאני עושה את זה.” היא ממלמלת.
"אינטרנט כשר.” מבין רפי. “האינטרנט במשרד חסום. רגע.”
הוא מביא את הטלפון שלו, מנתק כבלים ומחבר מחדש וכעבור כמה רגעים אומר:
"זה עובד. מוכנה?”
"לא יודעת.”
רפי מביא את הכיסא של זבולון ומתיישב לידה, שומר על מרחק של כעשרים סנטימטרים בינהם. הוא פותח את מסך החיפוש ומקליד באנגלית "blowjob.”
"למה באנגלית?” תוהה פייגי.
"יותר תוצאות.” מסביר רפי ולוחץ על חיפוש.
עיניה של פייגי מתרחבות כאשר היא רואה את שלל התמונות.
"השם ישמור.” היא ממלמלת. על המסך מופיעות כעשרים תמונות של מציצות, מקלוז אפים של שפתיים ואיברים זקורים ועד לצילומים מרוחקים יותר של נשים כורעות ומענגות גברים בפיהן.
"סדום ועמורה.” היא אומרת כאשר הוא גולל מטה, חושף עוד עשרות תמונות. “סדום ועמורה ממש. אנחנו צריכים להפסיק.”
אבל רפי לא מפסיק. הוא מוצא עוד ועוד תמונות ומוצא אתר ונכנס אליו והמסך מתמלא שפתיים חושניות וזרגים זקורים ובחורות מאושרות המענגות אותם בפיהן. פייגי צופה בתמונות בעיניים קרועות, מבטה מדלג מתמונה לתמונה.
רפי מעביר את העכבר לידה ואומר: "אני צריך שנייה לבדוק אם התכנה שלי גמרה את העיבודים.” פייגי מהמהמת משהו.
הוא קם בשקט מהספסל שלו וניגש את העמדה שלו, אך יושב שם, חרישית, ומקשיב לקולות. חיוך זעיר צץ על פניו כאשר הוא שומע אותה מקליקה בעכבר. הקלקה מהוססת וכעבור כמה שניות עוד אחת. מדי פעם הוא שומע אותה ממלמלת "סדום ועמורה" אך היא אינה מפסיקה להקליק.
ואז הוא שומע צליל אחר ונדרך. אך הצליל, חרישי וחמקמק, חוזר. ושוב. ושוב. צליל עדין וחורקני, כמו חריקת כיסא עדינה וקצובה.
רפי יורד בזהירות אל מתחת לשולחן ומציץ, מקפיד שלא להרעיש בעצמו. מטעמי צניעות ,חלקם הקדמי של כל שולחנות הכתיבה חסום ומסתיר את רגלי היושב עד כעשרים סנטימטרים מעל הרצפה אך ברווח שבין הרצפה למחסום, הוא רואה את רגלה האחת של פייגי נחה על הרצפה ואת השנייה, המשולבת עליה עולה ויורדת בתנועות אטיות. הוא מאמץ את שמיעתו עוד יותר ומצליח לשמוע מדי כמה רגעים נשימה אחת שלה שהיא חזקה יותר, מהירה יותר, כאילו התנשפות נרגשת של מישהי הצופה בתמונות סדום ועמורה בעודה מחככת את ירכיה העירומות זו בזו.
קצב תנועות רגליה נשאר קבוע אך עוצמתן עולה מעט ומחאתו החורקנית של הכיסא של פייגי מתגברת מדי פעם. גם נשימותיה של פייגי שטוחות ומהירות מעט יותר והיא כבר לא אומרת דבר, רק מניעה את רגליה בקצב אחיד, מקליקה מדי פעם ומתנשפת חרישית בקרשנדו של רחשים אסורים אשר מתנפץ כעבור כמה רגעים בהתנשפות יחידה ורמה ואחריה דממה. חיוך קטן מתפשט על פניו של רפי וגם לבו שלו הולם בפראות.
רפי שומע אותה קמה לשירותים וממהר לעמדתה אחרי שהיא סוגרת את דלת התא הקטן. היא לא סגרה את המסך והוא רואה שהיא התקדמה מהר בלימודיה ואת המסך שלה ממלאת תמונה של גבר שרירי שוגל אישה השוכבת תחתיו פשוקה ונסערת. הוא ממהר לחזור לעמדתו לפני שתחזור ומעסיק את עצמו בתכנה שלו. הוא מחכה עד שתחזור מהשירותים ותתחיל לעבוד ואז ניגש אליה.
"נו, אז למדת מה זאת 'מציצה'?” בתמימות ופייגי מסמיקה ומהנהנת מבלי להביט בו.
"אני יכול לקחת את הטלפון שלי?”
"כן, תודה.” עונה פייגי וממהרת לסגור את החלונות שפתחה.
"מהניסיון שלי, גבר לא יכול לומר 'לא' לאישה שמוצצת כמו שצריך. זה כמו סגולה להצלחת הקשר.”
"באמת?” נפערות עיניה של פייגי.
רפי מהנהן.
"אישה שמוצצת כמו שצריך שווה את משקלה בזהב. אבל, וזה אבל גדול, אישה שמוצצת גרוע זה פחד אלוהים.” הוא אומר ונוקש בשיניו באיום.
פייגי מביטה בו והוא מחזיר לה מבט.
"מחר בערב אני גומרת שבעה נקיים ונוסעת למקווה.” היא אומרת ורפי לא אומר דבר. הוא רואה שהיא חושבת, נאבקת עם עצמה, מסדרת את המלים ואוזרת אומץ לומר אותן.
"אני רוצה לנסות לעשות לו 'מציצה'.” היא אומרת לבסוף.
"למצוץ לו.” הוא מתקן אותה.
"כן.”
"שיהיה לך בהצלחה.” הוא מחייך אליה. “אבל תנסי שיהיה טוב, כן? ובלי שיניים. לא נראה לי שלישיבה בּוּחער שלך יש הרבה סבלנות ואם תפחידי אותו פעם אחת, אולי הוא לא ירצה פעם שנייה.”
פייגי מהנהנת במהירות, מביטה סביב באומללות גלויה.
"אני מפחדת.” היא אומרת.
"זה רק שמוק…”
"אני מפחדת לטעות. אתה צודק, אני לא יכולה להיכשל.”
רפי מושך בכתפיו.
"תקווי לטוב. אני מניח שיש איזה פתגם כזה ביידיש, אבל אני לא יודע אותו.”
הוא מתחיל להסתובב ופייגי פולטת:
"אולי אתה..?”
"אולי אני מה?”
"אולי אתה…תלמד אותי?”
רפי נושף ונד בראשו.
"זה לא רעיון טוב. בניגוד למה שאבא שלך חושב, אף פעם לא הייתי בצד הנותן, רק בזה שמקבל.”
"אז…אני יכולה…” היא מתחילה לומר ורפי לא מסייע לה לגמור משפט, מניח לה לומר את המלים בעצמה. “אני יכולה לנסות…עלייך. רק בשביל לנסות.” היא מוסיפה במהירות.
"בואי נפסיק את השיחה הזאת עכשיו.” אומר רפי. “כדאי שתחשבי טוב טוב מה שאת מבקשת וכמה איסורים את מפרה וכמה גדרות את פורצת.”
"אני יודעת טוב מאוד כמה גדרות אני פורצת! ”רושפת פייגי ומזדקפת. “אני יודעת טוב מאוד כמה כל מה שאנחנו עושים כאן לא שייך! טוב מאוד, רפי! אבל אני לא יכולה יותר שהוא לא יגע בי. אני לא יכולה יותר לרצות לחנוק את ריבקי כל פעם שאנחנו נפגשות ואני לא יכולה יותר לשנוא את עצמי. אני לא יכולה יותר שישאלו אותי בעדינות 'מה קורה' כשבעצם כולם שואלים 'למה את לא בהריון כבר?' אני לא יכולה שאמא ואבא ידעו שבעלי חושב על אחותי כשהוא איתי במיטה. ואני לא יכולה יותר להסתובב עם הלילית הזאת שהערת בי! באוטובוס, במשרד, במקלחת, בכל מקום הלילית איתי! אז כן, רפי, אני יודעת 'כמה גדרות אני פורצת'!”
עיניה השחורות של פייגי רושפות וחזהּ הגדול עולה ויורד במהירות. רפי מתקרב אליה ואז מניח יד בעדינות מאחורי ראשה ומנשק אותה על שפתיה במהירות.
"מה אתה עושה!?” היא שואלת כאשר הוא נסוג.
"בודק אם את רצינית לגבי מה שאמרת."
"אני רצינית.”
"רדי על הברכיים.”
פייגי מעפעפת כמה פעמים ומלקקת את שפתיה. לאחר מכן היא מהנהנת וכורעת תחתיו, עיניו נעוצות בו, מתריסות.
"את רצינית?” הוא שואל ומניח יד על ראשה המכוסה בשביס, מלטף אותו באגודלו.
"כן.”
===================
שתבוא אליו למיטה בליל הטבילה ותלחש לו באוזן: קוראים לי רבקי!
חייב דחוף המשךךךך כתיבה מטורפת
וואו פרק מופלא. אני חושב שהפרק הכי טוב שלך מזה תקופה.
אתה קראת לו "מציצה" לי יש שם חילופי אם יורשה לי "השבירה". זה הנקודה הכי חשובה בכל סיפור, הנקודת זמן שאפשר להצביע עליה שהגיבורה נשברה ונכנעה, באיזה מקום זה השיא. מעכשיו גם יהיה משברים ופיתולים עדיין היא כבר בפנים.
שם שני שאפשר לקרוא לפרק זה "מעבר למילים" כי נאמרו בו הרבה מילים אבל ההתרחשות לא קרתה.
נקודה נוספת שמעניינת בסיפור הזה בנתיים זה שפה בשונה מסיפורים אחרים נראה שלגיבור אין שום אינטרס בבחורה למעט ניצול הזדמנויות, הוא לא רוצה לנקום ודברים כאלה. לדעתי זה גם מוסיף הרבה.
סליחה מכולם על החפירה
בישלת אותנו ואנחנו בוערים עכשיו כמו פייגי.
וואי וואי
מה שיפה בבישול על אש קטנה, זה הרגע שהנוזלים מתחילים לבעבע 🙂
אני כבר חשבתי שיששכר הוא הפייגלע של הסיפור, מסתבר שהוא פדופיל.
בלי הנחות, מה?
למה פדופיל?! הילדה גדלה בינתיים.רק בתור אחד כזה שלומד הוא צריך לדעת , שזו בעיה חמורה להיות במיטה עם אשתו ולחשוב על אישה אחרת.ואשתו הייתה אמורה להתחיל לחפש מטפל במקום להציע למצוץ למישהו מעבודה
לגמרי פדופיל. הרי שאל איך הייתה בתור ילדה בשביל להתגרות.
שלום דור,שלום כולם!
אתמול שכבתי על הספה עם הלילית שלי,הייתי עייפה מתה והיא ישנה עמוק.נכנסתי לבלוג לראות אם יש תגובות חדשות.פתאום אני קולטת שמדברים על משהו שאני עוד לא מכירה! אז הערתי בזריזות את הלילית.אמרתי לה:" בואי נקרא ביחד!"
היתה פסקה חזקה על הפרוצה שבה.אהבתי.אהבתי את השאלה שאלה על מי זה עובד..אבל לצערי בהתחלה לא הצלחנו להתחרמן.
צורת הכתיבה באידיש היא שונה.אבל נעזוב את זה.דור! בבקשה! תמצא דקה לדבר עם החרדי ההוא שהציע לך כי לא עושים את זה במיטה שלו.המשפט שתעוף למיטה שלה לא היה יכול לבוא לעולם.וכנראה בגלל שהסיפור הקודם היה מרוח ,הזדרזת להביא אותם לכל מיני מצבים שלא יכלו לקרות באמיתי במהירות כל כך הזויה.
מה שאני עוד אהבתי זו צורת ההתנהגות שלו.הייתי נמסה במקומה אם הייתי בונה איתו קשר ריגשי לפני.
אחרי ה"בהתחלה" אמרנו אחת לשניה,:"יאללה,נשים בצד את הטפל(בפרט הלחץ הנפשי מה אני אמורה להרגיש בתור חרדית ואיך אני אמורה להגיב…☺) ונתרכז בעיקר".ואז כמובן דור הוא אלוף.בכתיבה בעלילה ובהכל!
אל תהיי כלכך קשה איתו.. הבחור משתדל..
מה גם שיש חרדים, קיצוניים אומנם, שכן ישנים במיטת נפרדות.
מכירה כאלה שישנים במיטות נפרדות.לכן. אני יכולה להגיד בוודאות שמקיימים יחסים במיטה של האישה
אמאלה זה מחרמן. אני אוהבת את האיטיות ואת זה שבינתיים הכל מרומז. אני נוטפת פה
נכון.אולי אתה צודק לגבי הפדופיל.. וגם לגמור מחוץ לאישה זה גם חמור מאוד.בקיצור הוא בחור מוזר.אין מה לומר.
מלאכת הפיצוח מקבלת צורה, הלילית פרצה החוצה.
קצב מהיר? אנחנו בפרק חמישי ורק כעת לראשונה יש מגע בין הגיבורים. שכחתם שאנחנו בפורום סקס ומחפשים להשביע את היצר?
דור. תודה
ביינישבלאד אתה חי ?
יש לך קצת חובות כלפינו. להפסיק לכתוב ולהשאיר אותנו באמצע. נכון שאינך חייב ולמרות הכול האמירה ההמשך יבוא משאירה רבים במצב של " מעונן חלקית".זה גובל בהתעללות נפשית. אז אנא, חזור אלינו והמשך. תודה מראש. חג שמח
2018 במיטבה
עושה לי חשק לחזור ולכתוב
דור הכתיבה שלך מעולה
העלילה קצת לא מציאותית
ויש לי נסיון רב!
ההנגשה נורא נורא חשובה
בכל אופן תודה רבה על ההשקעה
דוד כץ
המכונה שנקר
בייניש מה איתך?? הפסקת לכתוב?
👍
הבעיה היחידה בפרק הזה שהוא לא אמין.
חרדיות אשכנזיות לא חובשות שביס אלא פאה.
דוררר! מחכים לעוד פרק. היה לך חזקה של מוצש. התרגלנו כבר….