פייגי און די פייגלע – פרק ד': לשחרר את הלילית

לפרק הקודם
===============

"אני לא רוצה כלום, זה לא בשבילי. אם אני אראה אותם עלייך, יהיה לי יותר קל להמליץ לך. אבל זה לא בשבילי, זה רק בשביל יששכר ובשבילך."

פייגי מהנהנת באטיות.

"נכון. זה בשביל יששכר.” היא אומרת בשקט. “ובשבילי. ובשביל אבא ואמא."

"ואם זה לא נוח לך אז אפשר לרדת מכל הרעיון."

"אני צריכה לחשוב על זה."

"אוקיי."

היא חוזרת לעמדתה אבל רפי כבר שומע את קצב הפעילות שלה יורד. ההקלקות אטיות וספורדיות יותר. היא לוקחת יותר הפסקות סריגה וכשהיא סורגת קרקוש המסרגות מהיר, אגרסיבי כמעט. פייגי לא מתקשרת לאף אחד מהלקוחות והספקים שהתקשרו בבוקר, רק עונה לאלו שמתקשרים אליה. הוא כמעט יכול לשמוע את גלגלי המוח שלה מסתובבים, את המחשבות מתגלגלות בראשה, את הלבטים. כאשר הוא קם למטבחון הוא רואה אותה מביטה בשלושת הסטים שבחר, בוחנת אותם בעיון, כאילו נעוצה בהם איזו תשובה. היא קמה הרבה, הולכת למטבחון. חוזרת. קמה שוב. ושוב דקות של שקט או של תקתוק העט בשולחן.

נדרשות לה שלוש שעות להגיד מאחורי המסך שלה:

"בסדר."

"מה בסדר?"

"בסדר. אני אראה לך איך הם נראים עלי. אבל אתה לא תספר על זה לאף אחד."

"ברור." אומר רפי וחש בפיו מתייבש.

פייגי קמה ממקומה והולכת אל חדר השירותים. כאשר היא חוזרת, היא עדיין לבושה בשמלה והשביס אבל הוא רואה שהיא יחפה. היא נעמדת מולו ומתנשמת, אוזרת אומץ כמו קופצת למים לפני קפיצה עמוקה לתהום אפלה.

היא מעיפה מבט בדלת הפתוחה כדי סדק. במשך כמה שניות היא מתלבטת מה לעשות ואז הארה ממלאת את פניה והיא ממהרת להתרחק אל המטבח. רפי שומע שם חפצים מוזזים בקדחתנות ואז דלת נפתחת בחריקה. אחר כך היא חוזרת לעמדתו של רפי וסוגרת את הדלת.

רפי מביט בה בשאלה.

“יש עוד דלת למסדרון.” אומרת פייגי בעצבנות. "אף פעם לא השתמשנו בה כי אין כלום בצד הזה של המסדרון. אבא קנה את שני המשרדים האלה ואיחד אותם, ושם אין כלום. אז יש שם דלת ופתחתי אותה.”

“אוקיי.” אומר רפי בשקט. פייגי מביטה בו ומתנשמת, שדיה הגדולים עולים ויורדים במהירות.

פייגי אוחזת את השמלה ומתחילה להרים את הבד, חושפת את קרסוליה וברכיה העירומות. היא מהססת לרגע כאשר היא עוברת את קו הברכיים ואז ממשיכה, חושפת את הירכיים ולבו של רפי עולץ כאשר תחתוניה מתגלים, שחורים והדוקים כתחתוניה של נערת ליווי יקרה. היא ממשיכה להיחשף ומפשילה את השמלה מעלה, חושפת בטן שטוחה וחזייה שחורה ונשארת כך, אוחזת בשמלתה מעל לגובה החזה. שדיה של פייגי נראים גדולים ומוצקים מתחת לחזייה ורפי מגדף את יששכר האידיוט שלא יודע איזה אוצר יש לו ביד.

"תפשטי את השמלה." מורה רפי.

"למה? אתה כבר רואה."

"ככה. תפשטי את הכל." הוא מתעקש.

פייגי נושמת נשימה עמוקה ואז פושטת את השמלה ועומדת מולו, עדיין בשביס כחול, לבושה בתחתונים וחזייה בלבד. היא בחרה סט תואם של משי שחור והתחתונים מחבקים את מותנים הדקות, החזייה שרה שיר הלל לאשכוליות שדיה הגואים ונסוגים במהירות בקצב התרגשותה.

"תסתובבי." מורה רפי ופייגי מצייתת, מפנה אליו את ישבנה הקטן והעגול, הנתון בתחתונים משולשים, קטנים ושובבים.

"יפה מאוד." הוא אומר, איברו זקור במכנסיו. "מה עוד?"

"אני אראה לך." היא אומרת וממהרת להתרחק אל החדרון שהפך להיות חדר ההלבשה המאולתר שלה. את השמלה היא השאירה מאחור.

פייגי חוזרת כעבור דקותיים, פחות מבוהלת אך עדיין נרגשת בעליל. היא לובשת סט תואם של תחתונים וחזייה בצבע ורוד, ילדותי ומתוק עם מלמלה עדינה ולבנה בשוליהם.

"מקסים." הוא אומר. "תסתובבי."

התחתונים הם בגזרת מכנסונים והם מחבקים את את עכוזה של פייגי בכזו חמדנות שנדמה שהם בעצמם מתחרמנים מהמגע עם הטוסיק השובב. רפי נאלץ להחזיק את עצמו כדי לא להתקרב אליה אבל הוא מבין שאם יעשה טעות הוא יבריח אותה לנצח, לכן הוא רק נשאר שָלֵו ככל שהוא יכול.

"יש עוד או שרק שני אלה?"

"עוד זוג אחד, למרות ש…אני לא יודעת."

"למה לא?"

"הוא נראה לי קצת…נועז מדי." היא מסתובבת אליו.

"זאת החלטה שלך." הוא מזכיר לה. "אני אראה אותם דקה, יששכר אולי יראה אותם כל החיים."

לאחר כמה רגעי התלבטות היא מהנהנת.

"בסדר. אתה צודק."

היא שוב מתרחקת ועיניו של רפי גומעות את גווה צר, שוקיה המפוסלים, החריץ המרומז שבין פלחי עכוזה. הוא מלטף את איברו מעל המכנסיים ומנסה להרגיע את נשימתו. וכאשר היא יוצאת הפעם השלישית הוא באמת צריך להירגע.

רפי מבין מיד למה היא חשבה שהזוג הזה נועז מדי. פייגי לובשת תחתונים וחזייה לבנים ושקופים כמעט לחלוטין. עוד מרחוק הוא מבחין באזור הכהה במפשעתה וכאשר היא מתקרבת הוא מבחין במדויק בצורה המשולשת של שיערות ערוותה. גם החזייה עשויה מאותו בד והוא מבחין בבירור בפטמותיה שכמו בוערות באש וורודה על עטרות גדולות.

"את זה." אומר רפי. "ללא ספק."

"כן? זה לא גורם לי להיראות קצת כמו…פרוצה?" היא שואלת במבוכה.

"זאת הכוונה, פייגי. זאת בדיוק הכוונה. תסתובבי."

"אני לא מבינה." אומרת פייגי ומסתובבת, גורמת לו כמעט להשתנק למראה החריץ שבין פלחי עכוזה.

"גבר רוצה אישה שבחוץ היא מלכה אבל בבית היא פרוצה."

"באמת?"

"כן."

היא כל כך יפה עכשיו, לבושה בבגדיה התחתונים, השקופים, השביס עדיין לראשה וגבה מופנה אליו בצייתנות שהוא כמעט נוגע בה, כמעט שולח יד אל הגבעות המושלמות של עגבותיה. אבל הוא מצליח להתאפק ורק אומר:

"טוב, תסתובבי. יש לי שאלה אלייך."

"מה?"

"יש לך אחיות, חברות, אמא. למה את מתייעצת איתי? אין לך עם עוד מישהו להתייעץ?"

פניה של פייגי מתקדרים באחת.

"ומה, שכולם ידעו שפייגי ברכפלד לא יכולה לגרום לבעלה…אתה יודע…"

"לא יודע. אין לי בעיה לעזור לך ואני גם כמובן לא אגיד לאף אחד שמכיר אותך, סתם תהיתי."

"מ'גיט זיך אַ קניפ אין באק – אבי די פאַרב זאל שטיין."

"שזה אומר..?”

"אני מעדיפה לצבוט לעצמי את הלחיים רק שיהיה בהן בצבע. אני, את הכביסה המלוכלכת שלי, מעדיפה לכבס בבית."

"במשרד." הוא מחייך אליה וענניה מתפזרים מעט.

"אני לא מבין: כשהתחתנת, לא עברת איזה הדרכה? רבנית, אנא עראף?”

פייגי צוחקת צחוק מריר.

"כן. קוראים לזה 'מדריכת כלות' ומה שהיא לימדה אותי זה איך לחשב את…ימי הווסת, הימים הנקיים, ימי ההפלגה ועוד כהנה וכהנה ימים אסורים. כל מה שחשוב לרבנים, שום דבר שעוזר לי עכשיו. וכן, אולי אני קצת גאוותנית אבל אני לא מוכנה לדבר על זה עם אף אחד במשפחה או החברות.”

אחרי כמה שניות היא נזכרת שהיא כמעט עירומה מולו וממהרת להתרחק וכאשר הוא צופה בישבנה העירום למחצה מתנדנד בעליצות הזין שלו קשה כל כך שזה כואב.

ביום ראשון מתעורר רפי נרגש, מצפה לשמוע איך עבר סוף השבוע על פייגי ויששכר. הבשורות הטובות יהיו בשורות רעות, הוא חושב לעצמו. ובשורות רעות, מה הן יהיו? הוא מתקלח ואוכל ארוחת בוקר חטופה ואז ממהר אל המשרד. כרגיל הוא עובר על הבלגן שנשאר מהשבוע שעבר ומתכנן את השבוע הקרוב, מריץ קוד ומחפש תקלות שאולי החמיץ בשבוע הקודם.

הוא שומע את צעדיה של פייגי הולמים בחוץ והיא נכנסת כרוח סערה אל המשרד, נעמדת בדלת ונותנת בו מבט מאשים.

"הוא לא רוצה פרוצה." היא מסננת.

"בוקר טוב." אומר רפי.

"אל תגיד לי 'בוקר טוב'. ביישת אותי בפני בעלי עם העצות אחיתופל שלך. דרעק מיט חרוסעס."

"מה היה?"

"לא משנה מה היה. משנה ששוב חזרתי לנקודת ההתחלה." היא אומרת, מסכת הזעם שלה מתחלפת במהירות לאומללות וסנטרה מתחיל לרעוד.

"בואי נדבר, בסדר? את רוצה תה? קפה?"

"תה בבקשה." היא אומרת בכתפיים שמוטות, רוח הקרב נוטשת את מפרשיה.

"שבי." הוא מורה לה ופייגי מתיישבת במקומה. רפי מכין לה כוס תה וניגש אל השולחן שלה, מתיישב עליו כבדרך אגב, ברכו כשלושים סנטימטרים מפניה.

פייגי לוגמת מהתה וסנטרה מפסיק לרעוד. נדמה שהיא מתעשתת.

"אז מה היה?" הוא שואל.

"אני לא אכנס לפרטי פרטים." היא ממהרת לומר. "רק אומר שברגע שהוא ראה אותי שוכבת בבגדים האלה הוא הסתובב ויצא מחדר השינה. לא ידעתי מה לעשות. הוא הלך לישון בסלון ואני נרדמתי ככה. כל כך התביישתי."

"רגע, הוא נכנס לחדר השינה ואת שכבת בבגדים תחתונים?"

"כן."

"על הגב?"

"כן." מסמיקה פייגי.

"כמו שק תפוחי אדמה?"

"מה?"

"תראי. פרוצה זה לא בגד או אורך שמלה. פרוצה זה פה.” הוא אומר ונוקש באצבע ברקתו. “בראש."

"אני לא מבינה."

"פייגי, את צריכה להרגיש יותר נוח עם הגוף שלך. עם המיניות שלך. את צריכה לאהוב את הפרוצה שבך."

"למה אתה חושב שיש בי פרוצה?"

"בכל אישה יש צדקת, נכון?"

"כן."

"באותו אופן, בכל אישה יש פרוצה, לילית. את צריכה לתת לה לצאת. בבית כמובן. רק עבור יששכר. אבל את צריכה לתת לה לצאת. וכשהיא תצא, היא תצא אל יששכר."

"אני לא יודעת איך."

"נו, תחשבי על זה. זה לא מסובך." אומר רפי וחוזר לשולחנו לפני שפייגי תבחין בזקפה המפוארת שלו. הוא שוקע בעבודה ובטלפונים ומתעלם מפייגי האומללה לגמרי בעודו משוחח עם מנהל העבודה של האתר בטבריה. זבולון מתקשר אחר כך כדי להתייעץ איתו לגבי פרויקט חדש שפנו אליו בעניינו ורפי שומע את הפרטים ומבקש מזבולון שישלח לו פרטים כדי שיוכל לעבור עליהם. אחרי השיחה הוא חוזר לתיקיית הפרויקטים שלו ומתחיל לעבור על הפרויקט באלעד. זה אמנם רק שיפוץ אבל עדיין דברים עלולים להשתבש.

"אני לא יודעת איך להיות פרוצה." אומרת פייגי מהשולחן שלה.

"תורידי את התחתונים והחזייה."

"מה?!"

"תורידי את התחתונים והחזייה.”

“לא הבנתי. לשכב עירומה במיטה?”

“לא, עכשיו. תורידי את התחתונים והחזייה.”

"האקט נישט אין טשייניק. אני לא הולכת לתת לך לראות אותי עירומה!"

"אני לא אראה אותך עירומה, את עדיין תישארי עם השמלה. את אפילו לא צריכה לבוא אלי."

"אז למה…להוריד את התחתונים?"

"כדי להרגיש חשופה. נגישה. כמו פרוצה."

פייגי משתתקת.

"אני לא יודעת.” היא אומרת לבסוף.

"לא צריך.” הוא אומר וחוזר אל הפרויקט שלו.

באופן מפתיע הוא מצליח להתרכז, מחשב נפחים וטמפרטורות, עומסי חשמל ותעלות קירור. הוא שומע את הכיסא שלה חורק מעט ואוושת בד מחליק על עור אך הוא לא שואל ולא מעיר כלום.

"הורדתי." אומרת פייגי כעבור כמה דקות נוספות.

"יפה מאוד, תני לי אותם."

“האקט נישט אין טשייניק” היא נזעקת שוב. "מה פתאום?"

"פיתום ורעמסס. בואי הנה ותני לי אותם."

"אבל למה?"

"את צריכה להרגיש את העירום. את צריכה להרגיש שאת עירומה עם גבר זר בחדר. אם את רק תשבי שם זה לא יעזור כלום."

פייגי מהססת אך איברו מתקשה כאשר הוא שומע את חריקת הכיסא שלה. כמה שניות אחר כך היא מתקרבת אל שולחנו באטיות, מביטה בסדק הדלת ואז מניחה שתי פיסות בד קטנות על שולחנו. כאשר הוא שולח את ידו אליהן היא נרעדת במבוכה.

"את עירומה מתחת לשמלה?"

"כן."

"ואיך את מרגישה עם זה?"

"נבוכה."

"בסדר. מהיום ועד שאני אגיד אחרת, את לא לובשת תחתונים וחזייה במשרד."

"מה?!"

"מה ששמעת."

"זה מוגזם, רפי. ממש מוגזם."

"תעשי מה שאת רוצה." מושך רפי בכתפו. הוא שומר על ארשת פנים שלווה אך בתוכו נדמה לו שאולי הוא הגזים הפעם. "אני מזכיר לך שזה לא רק בשבילך, זה גם בשביל יששכר."

פייגי לא אומרת דבר. היא מתבוננת בו עוד כמה רגעים ונדמה לו שהיא עומדת להתריס ואולי לשבור את הכלים אך לבסוף היא רק שואלת:

"וזה יעזור?"

"אני מקווה." אומר רפי בביטחון מזויף. "את בדרך הנכונה."

"אמן ואמן." היא מחייכת חיוך קטן. "ו…אני מצטערת אם אני קצת קטנת אמונה. אני לא מנוסה כמוך."

"זה בסדר." מחייך אליה רפי. "אני כאן בשביל לעזור."

"תודה." אומרת פייגי וחוזרת לשולחנה. הם ממשיכים לעבוד עד הערב ואז הוא שומע אותה מכבה את המחשב, נעה לאחור בכיסא ומתקרבת אליו.

"אני רוצה ללכת הביתה."

"לילה טוב."

"אני…צריכה את התחתונים והחזייה שלי." היא מסמיקה.

"לא."

"מה לא?"

"לכי הביתה בלעדיהם. סעי באוטובוס בלעדיהם. תרגישי עירומה ולבושה בעת ובעונה אחת. תכירי את הפרוצה שבך."

"אני לא יכולה, רפי."

"את יכולה."

"רפי, ברצינות."

"אני רציני לגמרי. לילה טוב. את לא מקבלת אותם, לכי הביתה."

פייגי מנסה להתווכח עוד כמה דקות אך רפי לא מוותר ולבסוף היא נכנעת ויוצאת מהמשרד, עירומה מתחת לשמלה.

===============

לפרק הבא