פייגי און די פייגלע – פרק ג: הרגליים של פייגי

לפרק הקודם
==============

רפי מגיע לפניה למשרד למחרת אך לא מכין לעצמו קפה אלא מחכה לפייגי. זו מגיעה קצת אחרי תשע, מנשקת את המזוזה, משאירה את הדלת פתוחה במרווח הצר שלה ומברכת אותו בברכת בוקר טוב.

"רוצה קפה?" היא שואלת מהמטבחון.

"בשמחה."

היא מגיעה לשולחנו כמה דקות אחר כך והוא מבחין שהיא לובשת חצאית כחולה והדוקה יותר ממה שראה אותה לובשת אי פעם. החצאית מכסה את ברכיה כמובן אך קצרה יותר מכל השמלות והחצאיות שראה אותה לובשת עד כה. הסוודר מעט הדוק יותר סביב מותניה, רומז על שדיים שופעים מעל מותניים צרות. בנוסף נראה שהיא שמה סומק אך הגזימה מעט עם הכמות.

"תתחדשי." הוא אומר ופייגי מסמיקה.

"תודה. מוצא חן בעינייך?" היא שואלת, מסמיקה בעליל.

"מאוד." הוא אומר וגוון פניה מתקרב במהירות לזה של עגבנייה, במיוחד עם האיפור. "אבל לגבי הסומק, אולי כדאי שתתייעצי עם המוכרות, נראה לי ששמת טיפה יותר מדי."

פייגי מהנהנת, מסמיקה עוד יותר.

"אני גם רוצה לקנות מגפיים כמו שהצעת." היא מוסיפה במבוכה.

"נראה לי שזה ידגיש עוד יותר את הרגליים שלך."

"בסדר." אומרת פייגי, חזה עולה ויורד במהירות, שדיה גדולים בעליל מתחת לסוודר אפור. "טוב, יש לי מלא עבודה." היא מסתובבת ופוסעת לעמדתה, ישבנה מתנודד בשובבות. איברו של רפי מתמתח במכנסיים והוא מגחך לעצמו. תרגיע, הוא אומר לעצמו. זה לא יקרה.

"תגיד לי,” היא פותחת לקראת השעה עשר. “מה אומרים ההורים שלך שאין לךשאתה לא נשוי? זה לא מפריע להם?”

"זה מאוד מפריע להם, אבל מה אני יכול לעשות? אני חושב שעמוק בלב אמא שלי חושבת כמו אבא שלך.”

"תסכים? במה?”

"שאני פייגלע.” אומר רפי ופייגי צוחקת מאחורי המסך שלה.

"אבא אמר שאתה גר עם גבר?”

"שוכר דירה, זה לא 'גר עם גבר'. הדירות בתל אביב יקרות בטירוף.”

"ומה אתה עושה אחרי העבודה? אם לא אכפת לך שאני שואלת.”

"לא, זה בסדר. אחרי העבודה, או שאני קורא או שיוצא להליכה בטיילת. אני מאוד אוהב לראות את הים, להריח את המלח. אני אוהב את הרוח מהים. פעםפעמיים בשבוע אני גם משחק סקווש עם חברים ולפעמים אני יוצא למסעדה או פאב עם חברים לשתות קצת.”

"מה זה פאב?”

"זהמקום כזה ששותים בו בירה ואלכוהול. ומה את עושה אחרי העבודה?”

"מדברים עלייך, לא?” שואלת פייגי ורפי צוחק.

נו?”

"אני?” אומרת פייגי. “לא הרבה. מסדרת את הבית. אבל בלי ילדים אין הרבה מה לסדר. לפעמים הולכת לאמא לעזור לה עם האחיינים, למרות שהם כבר לא תינוקות. ובימי שני בערב אני נמצאת ב'גמ"חפלד'.”

"ב'מה'?"

"ה'גמ"חפלד. מה זה גמ"ח אתה יודע? מקום שעוזרים לאנשים? גמילות חסדים?"

"כן."

"אז לאבא שלי יש מחסן שיש שם גמ"ח של לולים ומיטות לתינוקות וזה מאוד מצחיק אותו לקרוא לו 'גמ"חפלד' כי קוראים לו ברכפלד. אז אנחנו האחים והאחיות והאחיינים מפעילים את הגמ"חפלד בערב."

"הבנתי, ואיפה יששכר בזמן הזה?"

"בדרך כלל בא והלך ל'סדר שלישי', בחזרה לכולל.”

"מה זה 'סדר שלישי'?”

"עוד לימודים.” נאנחת פייגי. “במקור זה נועד לאנשים עובדים אבל בשביל העויבד היקר שלי, זאת עוד סיבה להיעדר מהבית ולא להיות איתי.”

זה יום חמישי והם גומרים את מטלות סיכום השבוע בדממה המופרת רק כל ידי תקתוק מקלדות ועכברים ושיחות טלפון ענייניות.

"להתראות." אומרת פייגי כאשר היא אוספת את חפציה.

"להתראות." עונה רפי. "ובהצלחה."

"עם מה?"

"עם יששכר." הוא עונה ופייגי מסמיקה שוב. היא יוצאת מבלי לומר דבר.

סוף השבוע מגיע, מעיק כמו אבן ריחיים. יגאל השותף שלו הביא את הילדים שהם נחמדים בדרך כלל אבל הפעם הרעש שלהם מציק לו והגשם בחוץ מונע ממנו לטייל ברחובות כמו שהוא אוהב, לכן הוא רק פותח את החלון ויושב קרוב אליו, מניח לרוח לפרוע את פניו.

הרוח מרגיעה אותו והוא נשכב על המיטה וקורא ספר. אחר כך הוא מבשל פסטה לו, ליגאל ולילדים ואחרי האוכל צופה בסרט במחשב שלו. את יום שבת הוא מבלה בקריאה ומשחק במחשב וכשהגשם נרגע קצת, טיול רגלי ארוך לאורך החוף.

ביום ראשון הוא מגיע לפני פייגי ומוצא שהוא מתרגש לראות אותה ולשמוע מה תספר. כאשר היא נכנסת בדלת הוא מזדקף אך הבעת פניה קשה ומלבד ברכת בוקר טוב הוא לא חוקר אותה.

"רוצה קפה?" היא שואלת מהמטבחון.

"כן, בבקשה." הוא עונה.

"איך היה בשבת?" הוא שואל בזהירות כאשר היא מביאה את הקפה שלו.

"לא כל כך טוב." היא עונה, פניה היפות מזכירות לו את החוף הסוער. לפחות נראה שהאיפור שלה השתפר קצת והוא יותר מדויק ועדין.

"מה לא הלך?"

"הוא לא שם לב." היא מתריסה. "הוא היה אותו דבר. הוא לא רוצה."

"מה לבשת?" הוא שואל.

"בדיוק את זה." היא עונה.

פייגי לובשת את החצאית היותרהדוקה שהראתה לו ביום חמישי ונועלת מגפיים חומים.

"אולי הרגליים שלי עקומות או משהו." היא מפטירה.

"אני בספק."

"אתה לא יודע."

"לא."

היא מסתובבת בחזרה וצועדת במהירות אל עמדתה ובמהלך היום אצבעותיה הולמות במקלדת כאילו הכפתורים עשויים מפלדה. כאשר היא מדברת עם הלקוחות, רפי שומע שהיא קצרת רוח ונרגנת והוא לא בטוח שהטלפון ישרוד את טריקות השפופרת שלה.

"את רוצה להראות לי את הרגליים שלך?" הוא שואל לקראת אחר הצהריים, מסכי המחשב מפרידים בין פניהם.

"מה?!"

"אם את חושבת שהן עקומות."

"אמרת שלא."

"אמרתי שנראה לי שלא."

"אתה לא יכול להסתכל לי על הרגליים, אני נשואה!"

"בסדר. גמור, רק הצעתי. תשכחי מזה."

"שכחתי. ואל תעלה יותר רעיונות כאלה, בסדר?"

"בסדר."

כאשר רפי מגיע למשרד למחרת הוא מוצא אותה אדומת עיניים ומקנחת את אפה.

"בוקר טוב." הוא אומר.

"גיט מורטען." היא עונה מתוך הממחטה.

"הכל בסדר?"

"נאיין." היא עונה ולא מפרטת.

"קפה? תה?"

"אפשר תה?" היא מתפנקת.

"בוודאי. עם דבש ולימון?"

"כן בבקשה."

היא מחייכת אליו כאשר הוא מביא לה את התה.

"תודה."

"אין בעד מה." הוא אומר וחוזר למקום שלו.

בצהריים נשמעים צעדים במסדרון ולאחריהם הדלת נפתחת וזבולון נכנס, מלווה באישה מבוגרת בשביס. זבולון נשען על מקל והולך בכבדות אך פניו זורחות מבעד לעשן הסיגריה. האישה שאתו סוקרת את רפי במבט נוקב.

"אוהו, בעל הבית!" מחייך רפי.

"אני בעל הבית? מאז שנפצעתי אתה בעל הבית."

"אני? אני רק חושב 'מה זבולון היה עושה' ומיד יודע מה לעשות."

"הצנוע הידוע ממש." צוחק זבולון. "לאה, תכירי, זה רפאל. רפאל, זאת לאה, העזר כנגדי."

"נעים מאד." אומר רפי.

"נעים מאוד." היא מחייכת בחשדנות אל הגבר שנמצא עם בתה ביחידות כל היום. אחר כך לאה נוטשת אותם והולכת לשוחח עם פייגי וזבולון ורפי נשארים לבדם.

"אז מתי אתה חוזר?" שואל רפי.

"לא יודע." מתקדרות פניו של זבולון. "הניתוח הצליח אבל לא לגמרי והרופאים ממש לא רוצים שאני אסתובב. רק שאשכב בבית ואעשה פיזיולוגיה או איך שקוראים לזה. בעוד חודש יעריכו שוב את המצב. דאקטוירים ווייסן אַ קרענק."

"ישועת השם כהרף עין." אומר רפי.

"יש די הרבה 'הרף עין' בחודש אחד." מחייך זבולון במרירות. "איך פייגי ואתה? מסתדרים?"

"מה שצריך." עונה רפי.

"אתם עושים עבודה טובה. הספקים ומנהלי העבודה מאוד מרוצים."

"הנחת תשתית טובה." אומר רפי. "והכל בסדר כאן."

"הנה, קח." אומר זבולון ומוציא מכיסו כמה שטרות, מגיש אותם לרפי. "תודה על ההשקעה ועל העבודה הטובה."

"תודה רבה."

"רֶבּ ברכפלד, הביתה." פוסקת לאה. "אמרנו חמש דקות, עברו חמש דקות."

"א מאן מיט א ווייב, זענען ווי א איינס מיט א נול.” ממלמל זבולון וקורץ לרפי.

"ווס?!” שואלת אשתו בחדות.

"אמרתי: 'אשת חיל מי ימצא.'" מסביר זבולון בגיחוך.

"שמעתי אותך." אומרת אשתו.

"להתראות, ואני במחשב אם אתם צריכים אותך."

"העולם מסתובב גם בלעדיך, רֶבּ ברכפלד." עונה אשתו והם יוצאים מהמשרד.

איך בין נישט פארקאלאכט, לאה'לה. אני עוד יכול לעזור פה.” נשמע קולו של זבולון.

"הם נראים יופי של אבא ואמא." מחייך רפי.

"ההורים הכי טובים בעולם." עונה פייגי.

שארית היום עוברת בשלווה והם לא מדברים על הדמעות שלה בבוקר.

רפי מגיע למשרד ראשון בבוקר הבא. הוא עובר על מיילים ומכין את סדר המעקב אחרי הפרויקטים של היום כאשר לפתע הוא שומע רחש מוזר מחוץ לדלת.

הוא קופא במקומו והקול ממשיך, ממש מחוץ לדלת. רפי קם ומתקרב אל הדלת והקול מתגבר. קול אנושי, עמום. הוא פותח את הדלת.

פייגי עומדת במסדרון המטונף ומתייפחת לתוך ממחטה. כאשר היא רואה אותו גואה הבכי שלה והיא עומדת בחוץ, מתייפחת וכתפיה רוטטות.

"כנסי." הוא מורה לה.

"גיט מורטען." היא אומרת ומושכת באפה.

"בוקר טוב. שבי, אני אכין לך תה."

"תודה."

כאשר התה מוכן היא כבר רגועה יותר והיא מחייכת אליו, עיניה אסירות תודה.

"רוצה לדבר?" הוא שואל.

"לא." עונה פייגי. "עוד לא."

"בסדר." עונה רפי וחוזר לעמדתו.

הוא שוקע בפרויקט, משוחח מדי פעם עם זבולון במחשב. אחר כך נכנס מבול של טלפונים שמעסיק אותו עד הצהריים, כאילו כל מנהלי מנהלי העבודה החליטו בבת אחת להתקשר, למרות שהפרויקטים מפוזרים בכל הארץ, מקרית שמונה ועד שדרות. אחר כך הוא משדרג את התכנה שלו והתהליך מסורבל ומגושם ולוקח לו שעה וחצי של קללות וטרוניות כלפי המפתחים של התכנה ואמותיהם, ואםאמותיהם.

לפתע הוא מבחין בפייגי עומדת לצד השולחן שלו, ידיה אוחזות בשולי שמלתה. היא מביטה בו במבט נחוש והוא מחזיר לה מבט.

פייגי סוגרת את דלת המשרד בנקישה ואז פונה אל רפי. היא מרימה באטיות את שולי שמלתה, חושפת את רגליה הנעולות במגפיים. השמלה עולה מעלה, חושפת ברכיים עטויות בגרביים שחורים ועוד יותר למעלה, חושפות את ירכיה עד חצי הדרך למפשעה.

"הן עקומות?" היא שואלת מבלי להביט בו.

"תסתובבי." הוא אומר והיא פוערת לרגע את עיניה ואז מצייתת.

"לא עקומות." הוא מודה. "יש עליהן פצעים או חבורות? כתמי לידה או צלקות?"

"לא." היא אומרת, גבה עדיין פונה אליו.

"אני רוצה לראות." הוא שומע את עצמו.

פייגי לא עונה, רק עומדת בגבה אליו, והוא רואה לפי תנועות גבה שהיא מתנשמת בכבדות.

"תורידי את הגרביים."

פייגי קפואה. לא מסתובבת, לא מדברת.

"פייגי." הוא מתעקש.

פייגי חולצת מגף אחד ואז את השני ואז מפשילה את גרביה הארוכות. השחור מתקלף ממנה, והיא נותרת בגרביונים בלבד. כאשר היא גומרת לפשוט את גרביה הארוכות, היא מסתובבת.

גם את הגרביונים.” הוא מתעקש.

מה?!”

מה ששמעת.”

היא מביטה בו ואז בחלון, הבעת פניה רומזת לו שהיא רואה מעבר למשרד ומעבר לשמיים. אחר כך היא מקלפת בזהירות את הגרביונים החומים, חושפת מתחתם את עורה החלק שהתברך בגוון דבשי כהה במפתיע.

"תראי לי את הרגליים." אומר רפי בשקט.

פייגי משפילה את מבטה ומתחילה לחשוף שוב את רגליה, רק שהפעם הן עירומות מול מבטו. קרסוליה נחשפים ואז ברכיה והיא נעצרת מעליהן. מהססת. מתנשמת.

"עוד." אומר רפי ופייגי מעלה את שמלתה מעלה, חושפת את את ירכיה העירומות לעיניו. מעלהמעלה עולים שולי החצאית, חושפים שוק וברך וירך עד שהיא נעצרת סנטימטרים מתחת לקו המפשעה.

"תסתובבי." הוא מורה לה והיא מסתובבת, מציגה את שוקיה הנהדרים ואת חלקם האחורי של ירכיה.

"הרגליים שלך מושלמות, פייגי." הוא אומר בשקט, איברו קשה במכנסיו. "כל גבר היה שמח באישה עם כאלו רגליים."

"חוץ מיששכר." היא אומרת, גבה אליו.

"התחתונים שאת לובשת הם יפים?" הוא שואל.

"אני לא הולכת להראות לך את התחתונים שלי."

"רק שאלתי."

"אני קונה מה שיש בסופר."

"יש חנויות להלבשה תחתונה." אומר רפי. הוא שם לב שפייגי עדיין אוחזת בשמלתה וחושפת את רגליה לפניו. "מוכרים שם לבנים יפים מאוד. סקסיים."

"לפרוצות."

"לנשים."

פייגי נושפת ומשחררת את שמלתה. מבלי להסתובב היא אוספת את הגרביונים, הגרביים והמגפיים וחוזרת אל עמדתה. במהרה חוזרים המקשים לתקתק. רפי מחפש באינטרנט חנויות ללבני נשים באזור ושולח לה כמה כתובות בתכנת המסרים.

"הלבשה תחתונה, אם תרצי." הוא כותב. פייגי לא עונה, אבל יומיים אחר כך היא מגיעה באיחור וכאשר היא נכנסת היא אוחזת שקית ועליה מתנוסס שם אחת החנויות שאליהן שלח אותה רפי. כאשר היא מבחינה במבטו היא מסמיקה ומשפילה את מבטה.

"בוקר טוב." הוא אומר.

"גיט מורטען."

"עשית קניות בחנויות ששלחתי לך?"

"כן."

"יופי, רוצה להראות לי?"

"מה? אתה חושב שאני הולכת להתפשט בפניך?” היא רושפת. “אני מזכירה לך שאני אישה נשואה. אולי נשים אצלכם מראות את התחתונים שלהן לגברים זרים, אבל אצלנו דברים עובדים אחרת."

"התכוונתי שתראי לי מה קנית, לא בהכרח עלייך."

"אה, נבהלתי לרגע.”

"אבל מעניין שזו הייתה המחשבה הראשונה שלך." הוא אומר ומביט בעיניה. פייגי משפילה את מבטה ומסמיקה שוב.

"רוצה קפה?" היא שואלת.

"אני אשמח."

היא עדיין סמוקה כאשר היא מגישה לו את הקפה שלו והוא מניח לה ללכת מבלי לומר דבר, נבוכה ושפלת מבט.

"היו לי טלפונים?" היא שואלת.

"שניים, השארתי לך את השמות והמספרים."

"תודה."

בצהריים הוא שואל:

"נו, החלטת מה ללבוש לכבוד יששכר?"

פייגי לא עונה ורפי לא לוחץ, אך כעבור כמה דקות היא אומרת:

"אני יכולה להראות לך?"

"כן. בואי הנה."

פייגי מגיעה ובידה השקית. היא מוציאה כמה שקיות, ושולפת מהם כמה סטים של תחתונים וחזיות, חלקם נועזים במפתיע, אחרים ילדותיים ומקושקשים.

"זה נחמד." הוא מצביע על סט אחד. "גם זה.” הוא מצביע על סט אחר. "זה נראה לי קצת מגוחך. זה סקסי. זה נראה לי לא נוח וזה גם מאוד סקסי בעיני."

"אזמה כדאי לי?" היא שואלת בקול קטן.

"הייתי אומר זה או זה או זה." הוא מצביע על שלושה סטים. "כמובן שקצת קשה לי לראות כשהםביד שלך."

"אתה רוצה שאני אלבש אותם?" היא מתנשמת.

===============

לפרק הבא

Print Friendly, PDF & Email

18 thoughts on “פייגי און די פייגלע – פרק ג: הרגליים של פייגי”

  1. תהליך הדרדור מרתק כל כך וכתוב בצורה נהדרת (כרגיל). האיטיות בהתפתחות העלילה לא הייתה מפריעה אם קצב הפרסום היה תכוף יותר (אחת לשבועיים כיום). דור, אשמח אם תוכל בשלבים הראשונים של הסיפור לפרסם אחת לשבוע. לאחר מכן אחת לשבועיים.

  2. מאמין לסיפור. יודע טוב מה זאת חרדית שמרגישה לא נחשקת בבית ולפתע מגלה את החיים שבחוץ ומוצאת נחשקות עם זר. זה מתואר כל כך טוב שהדמיון רץ קדימה ולא מצליח להתאפק.

  3. פרק מעולה. הצעד אחד קדימה ושניים אחורה ממש מרשימים בסיפור הזה. במיוחד הקטע שמתערבב לה הרגשות אכזבה על שלא הולך לה בבית עם התמיכה שמקבלת במשרד.
    נ.ב. למרות שניכר הידע שלך בעולם החרדי לפעמים יש כמה קטנות שצריך שיפור לדעתי. אם תרצה עזרה אשמח לעזור.

  4. עד עכשיו אחד מהסיפורים היותר טובים שלך האפשרות שזה יקרה במציאות גדולה….רק להזהר בהתקדמות העלילה לא להגזים יותר מדי שזה כבר נשמע הזוי

  5. מעניין בהחלט. קצת הפתיע אותי והייתי בטוח שייקח לה עוד זמן להגיע למצב כזה. אבל מקבל ובסופו של דבר אנחנו כבר בפרק 3

    1. זה סיפור,ג׳וני…
      אגב, אתה בעצמך לא כותב יותר ? הסיפור שפירסמת היה אליפות בשביל סיפור ראשון

  6. קוראים לסיפור של ג׳וני "הבוטקה".תסתכל באינדקס.תהנה…?
    לא להחליף עם הסיפור של דור שלקח את זה לכיוון של הארד כזה..?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *