פייגי און די פייגלע – פרק א'

"אתה תצטרך לשים כיפה.” אומר זבולון בפעם האלף. “שחורה, יו? איך מיין, זה בני ברק. שלא תבוא לי עם סרוגה.”

"אני יודע. כבר יש לי. וגם ז'קט שחור יש לי. וחולצה לבנה.” עונה רפי בסבלנות. “אני יכול להתלבש כמו שחור מושלם. אמרתי לך, כבר הייתי דוס עד הצבא.”

"היית מזרוחניק.” מדגיש זבולון, נאנח ומביט סביב. בית הקפה הכשר למהדרין נמצא בתל אביב, שנות אור מבני ברק, אבל לך תדע מי יכול לראות אותם. “נו, שוין, אז מידארף דעם גנב, שניידט מען אים פון דה תלייה.”

"היידיש שלי קצת חלשה.” מפטיר רפי.

"אם צריך את הגנב, מורידים אותו מעמוד התלייה.” מסביר זבולון. "אני מצטער שאני קצת…קפדן. פשוט הבת שלי שם. במשרד.”

"מה? לא הבנתי.”

"העסק קטן. זה רק אתה, אני ופייגי, הבת שלי. אני מביא מנהלי עבודה לפי פרויקט והם ממילא לא מגיעים למשרד אף פעם. אם אנשים ידעו שהיא במשרד כל היום עם חילוני לא עלינו…”

"הבת שלך לא מעניינית אותי.” אומר רפי במהירות. בדיוק גמר מערכת יחסים הרסנית עם איזו פסיכית והוא ממש לא רוצה לשמוע עכשיו על שום בחורות. בטח שלא חרדיות.

"למה, אתה נשוי?” חוקר זבולון.

"לא.”

"גרוש?”

"לא.”

זבולון מסתכל עליו בתמיהה ורפי מצליח לקרוא את מחשבותיו בלי שום מאמץ. בחור נאה, רהוט, למה אין לו בחורה? בדיוק אותה שאלה שעוברת לאמא שלו בראש בכל פעם שהיא חושבת עליו.

"אתה גר לבד?” חוקר זבולון בזהירות.

"עם שותף.” ורפי רואה איך מגיע לזבולון המסקנה הכל כך מתבקשת עבורו, זו שכבר עברה לאמא אלף פעם בראש וגם נפלטה לה פעם או פעמיים מהפה.

"אתה…פייגלע?” שואל זבולון בשקט, במהירות. אך תחת שפניו יביעו איבה וחשש, רפי רואה בהם משהו אחר: תקווה.

הדחף הראשוני של רפי הוא לקום וללכת, להגיד לו שילך לעזאזל ומה הוא נדחף עם השאלות המזדיינות שלו אבל הוא צריך את הכסף וסך הכל זבולון הזה נראה בנאדם טוב: לא אכפת לו מרפי או מהומואים, אכפת לו מהבת שלו.

"מי שאני אוהב ועם מי שאני שוכב זה ענייני הפרטי.” עונה רפי תשובה דו משמעית זהירה.

"בסדר, בסדר, זה…זמנים מודרניים עכשיו. אתה לא הבן שלי.” ממהר זבולון לקבל את התשובה. “לי זה אפילו יותר טוב. אמרתי לך, זאת הבת שלי שם במשרד. אז…היא לא מעניית אותך, יו? אתה לא 'תתחיל' איתה?"

"ממש לא.” עונה רפי בהחלטיות. הוא אפילו לא מסוגל לחשוב על להתחיל עם מישהי היום.

"מתי אתה יכול להתחיל?”

"יש לי עניינים לסדר.” משקר רפי, כי הוא לא רוצה להיראות להוט מדי. “יום ראשון הקרוב?”

"אור אינסוף. שיהיה במזל.” מחייך זבולון ולוחץ לו את היד. “אני צריך לזוז, נתראה ביום ראשון. ואל תשכח את הכיפה, כן?”

"שחורה.” עונה רפי.

מי היה מאמין שתוכנה מטופשת שהוא למד בקורס שולי באוניברסיטה תכתיב לרפי את מהלך החיים המקצועיים שלו. אבל זה בדיוק מה שקרה. קצת לפני שגמר את התואר ראה מודעת דרושים למומחים בתוכנה הזו, תכנת בה חמש שנים במשרד מהנדסי מיזוג אוויר ואז נסגרה החברה. הוא היה מובטל חודש ואז, בום! פרויקט מיזוג במשרד הביטחון ומשם הלאה והלאה, בכל פעם לחשב נפחים, BTU, מסילות, מעברים, כבלים וכיוצא באלה. עם השנים הוא כבר נהיה חצי מנהל פרויקט וכבר תפס כמה תקלות ותכנונים לקויים בהם שגו המהנדסים המוסמכים.

עם השנים החליפו תכנות מודרניות יותר את התכנה "שלו" אבל תמיד יש משרדים ותיקים שלא רוצים להחליף או פרויקטים ענקיים שבהם זה לא משתלם. מכיוון שמדובר בתוכנה ששורשיה נעוצים בשנות השמונים אז החדשים לא מכירים אותה אז גם אין לו הרבה תחרות בשוק וככה הגיע אליו זבולון.

לזבולון יש משרד לפרויקטים של מיזוג אוויר עם התמחות במבנים ישנים של המגזר החרדי. הרבה שנים הוא עבד עם מתכנתת מהמגזר שלהם אבל זו פרשה עכשיו כדי לטפל בבתה שההיריון שלה הסתבך ולאחר כמה שבועות של חיפוש מועמדים אינטנסיבי הוא נאלץ להתפשר על גבר, ועוד חילוני. לפחות הוא פייגלע, או כך חושב זבולון, ולרפי אין שום כוונה להעמיד אותו על טעותו. הוא לא אמר את זה בשום שלב, זה שקר שזבולון מספר לעצמו, שיהיה לו לבריאות. זבולון צריך את המתכנת שלו, רפי צריך להתפרנס, כולם מנצחים.

המשרד נמצא באזור התעשייה של בני ברק, בבניין המשרדים המגעיל ביותר, ברחוב המכוער ביותר שראה רפי אי פעם, מוקף במדרכות שבורות, מוסכים מזוהמים אשר מזרימים שפכים תעשיתיים באין מפריע לרחוב, רעשי ניסור וחיתוך, צפירות ודפיקות. המעלית מקרקשת ודופקת כאשר היא עולה לקומה הרביעית ורפי לא בטוח שיגיע בחיים אך לבסוף המעלית נעצרת והוא יוצא, מוצא עצמו במסדרון קטן ומלוכלך. הוא מתעלם מדלת קטנה ולא מסומנת ומוצא דלת גדולה יותר אשר לידה כתוב: "זבולון ברכפלד, מיזוג אוויר".

הוא דופק וזבולון פותח את הדלת.

"שולום עליכם, ברוך הבא!" מחייך אליו היהודי המבוגר, סיגריה דולקת בידו.

"שלום." מחייך רפי.

"פייגי, דעם נייַ קאָדער." אומר זבולון למישהו. "די פייגלע."

"טאטע!" נשמע צחקוק נשי.

רפי נכנס למשרד. המשרד בנוי כחלל גדול המכיל שלושה שולחנות כתיבה גדולים. האחד עבורו, השני עבור זבולון והשלישי משתמש את בתו של זבולון היושבת מאחוריו. למרות מזג האוויר החורפי, המזגן מחמם בעוצמה גבוהה ורפי חש בגל חום מכה בפניו, מעורב בעשן סיגריות.

"דעם איז רפי." מציג אותו זבולון והאישה מחייכת אליו חיוך נימוס קר. היא נראית לרפי בשנות העשרים לחייה אבל כיסוי הראש מקשה על הערכה מדויקת יותר של הגיל. מעבר לחיוך הנימוס היא לא משפילה במהירות את עיניה וחוזרת אל המסך שלה.

"וזאת פייגי, הבת שלי." ממשיך זבולון.

"נעים מאוד." אומר רפי אבל פייגי כבר ניתקה קשר עין והיא רק מניעה את ראשה בניעה מינימלית של נימוס מול המחשב.

"זה השולחן שלך, ושם זה השירותים והמטבחון אבל כמו שהעומס נראה עכשיו, לא יהיה לך הרבה זמן להשתמש בהם…"

רפי צוחק ומתקרב אל השולחן שלו, שם הוא מבחין להפתעתו שבמקום כיסא, יש מעין ספסל רחב, מרופד עור.

"אוי, אני מצטער." אומר זבולון. "הכיסא שהיה כאן נשבר והבאתי את זה עד שההוא יהיה מתוקן ושכחתי לגמרי מכל הענין…"

"שטויות, אין בעיה." פוטר אותו רפי במשיכת כתף. "נראה לי שקראתי שבלי משענת זה בכלל יותר בריא לגב."

שניהם מתיישבים על הספסל זה לצד זה, וזבולון מתחיל להסביר לו את העייסק.

"הנה, בוא תפתח את התיקייה הזאת, הנה הפרויקטים מסודרים לפי תאריך…תפתח את זה…"

וכך זה מתחיל. רפי מגיע לאזור התעשייה בכל בוקר לבוש בתלבושת הדוס, עולה למשרד, מפלס את דרכו בעשן הסיגריות של זבולון שלו ומתחיל לעבור על הפרויקטים. הוא צריך כמה ימים כדי להיכנס לראש (העקום) של המתכנתת החפיפנית שהחליף אבל אחר כך זה מתחיל לרוץ לו. הוא דווקא שמח לשקוע בעבודה ולשכוח את שלי המופרעת שדיברה איתו על ילדים, גנבה לו תמונות מאלבום הילדות שלו (מה?!), הזדיינה עם שגיא החבר הכי טוב שלו, נכנסה להריון משגיא וניסתה להפיל את זה על רפי. הסקס איתה היה טוב אבל כל השאר היה כמו להיות קשור ברכבת הרים עם רוטוויילר חולה בכלבת במושב לידך.

הוא עובד מבוקר עד ערב. זבולון ופייגי מגיעים לפניו אבל כבר ביום השלישי הוא נשאר אחריהם ונועל את המשרד, מעדיף לשקוע בקוד מאשר לחשוב על שאר החיים שלו ואפילו הספסל המרופד מתגלה ככל כך נוח שכאשר חוזר הכיסא מהתיקון, רפי מוותר עליו ונשאר עם הספסל המוזר. במהלך הימים זבולון מתאם את הפרויקטים ומדבר עם הצוותים בשטח אבל לעתים נדירות יוצא מהמשרד לשטח וכאשר הוא עושה זאת, פייגי מתלווה אליו בתואנה זו או אחרת, למרות שלרפי די ברור שהם נזהרים מאיסור ייחוד, שחס וחלילה רפי לא ישאר לבד עם פייגי, הומו או לא. פייגי מנהלת את הכספים וקשרים עם לקוחות וספקים ואינה פונה אליו כלל, אם כי היא מדברת עם אביה לא מעט, ורק ביידיש ("טאטע, דעם איז אויך הייס!" היא מתלוננת על המזגן שקבוע תמיד משום מה על "חם מדי"). רפי לא שותף לשיחות שלהם גם מפני שהיידיש לא שגורה בפיו וגם בגלל שהוא שקוע בעבודה. לפעמים הוא שומע "די פייגלע" וזבולון ובתו מגחכים אבל זה לא מזיז לו. זבולון נחמד, משלם בזמן ופייגי לא קיימת.

רוב היום הם שקועים איש איש במשימותיו וגם ארוחות צהריים הם לא אוכלים ביחד. זבולון ופייגי אוכלים יחדיו ליד שולחן האוכל הקטן במטבחון וכאשר הם גומרים, רפי מחמם את האוכל שלו. פעמיים הוא רואה אותם משחקים במשחק שבו פייגי קושרת את עיניו של אביה ומגישה לו אוכל והוא צריך לנחש את טיבו ולפי צעקותיו של זבולון, מנחש רפי שלפעמים היא מגניבה לפיו דבר מה חריף או מר במיוחד אך נראה שפייגי לא מוטרדת מהצגותיו של אביה והיא רק צוחקת בקול לנוכח תלונותיו.

לפעמים זבולון עסוק בשיחה אחת ומגיעה שיחה נוספת ואז הוא מבקש מרפי לקחת פרטים. בהתחלה הוא רק רשם שם ומספר טלפון אבל כאשר מנהל עבודה בשטח שאל אותו שאלה לגבי פרויקט שרפי עבד עליו, הוא ידע לענות לו תשובה נכונה וזבולון חייך באישור. מאז הוא עוזר לפעמים לזבולון כשיש הצפה בטלפונים ומסייע לצוותים בשטח לפי היכרותו את הפרויקט. זה גיוון מעניין ולרפי לא אכפת.

בוקר אחד אומר זבולון:

"בוא, רוצה לנסוע לשטח?"

"סבבה, לאן?"

"טבריה."

"אוקיי." רפי מכיר את הפרויקט כמובן, מבנה צבאי ישן שהוסב לכולל. היו שם כמה סיבוכים שהם תפעלו בטלפון אבל כנראה שאין מנוס מלקפוץ לשטח. לזבולון יש פורד ענקית ובתוך כמה דקות הם עוזבים את רחובות בני ברק ומתחילים לנסוע צפונה על כביש מספר שש.

"נו, איך העבודה אצלי?" שואל זבולון.

"מעניינת."

"יותר מ…מה זה היה…משרד הביטחון?"

"גם. זה משרד קטן, אני עושה יותר דברים, זה מגוון." עונה רפי.

זבולון מהנהן.

"אתה יודע, בהתחלה לא האמנתי שאתה באמת…אתה יודע…עם גברים."

"והיום?"

"אני רואה איך אתה אדיש לפייגי. בחורה כל כך יפה, אף גבר לא נשאר אדיש אליה."

רפי ממהר לשנות את הנושא לפני שיצטרך לשקר.

"היא נשואה?"

"כן."

"ילדים יש? אתה סבא?"

זבולון נאנח.

"ילדים אין אבל אני סבא מהאחים והאחיות שלה."

"בן כמה אתה?"

"חמישים ותשע." אומר זבולון ומחייך לנוכח שריקת ההתפעלות של רפי.

"אתה נראה בן ארבעים ומשהו."

"ישתבח שמו."

"כמה זמן הם נשואים?"

"שנה." עונה זבולון ופניו מתקדרות.

"ואיך בעלה?"

"ישיבה בוחער. בחור חכם."

"אתה לא אוהב אותו."

זבולון נאלץ לגחך.

"אני כל כך שקוף? הוא…קצר רוח. אף פעם אין לו סבלנות לאף אחד. גם לפייגי. אבל מאוד חכם, באמת. בכל פעם שאני מגיע לבית הכנסת, מספרים לי איזה עילוי הוא."

"אני מאמין שזה יסתדר להם." אומר רפי. "יש דברים שפשוט לוקחים זמן."

"פון דיין מויל אין ג–ט'ס אויערן, אמן."

הם מגיעים לטבריה שעה אחר כך ומסתובבים במבנה, לוחצים ידיים למנהל העבודה ועוברים איתו באתר. לרפי קצת מוזר לראות את התרשימים והשרטוטים שלו קורמים עור וגידים אבל הוא מתאפס מהר ומזהה בעיה שזבולון שמח לגלות. הם מסתובבים באתר עוד חצי שעה ואז חוזרים בחזרה לפורד.

"אחחח!" קורא זבולון בכאב כאשר הוא מטפס למושב שלו.

"מה קרה?" מזדעק רפי. זבולון תלוי בחצי הדרך למושב, רגל אחת על הקרקע והשנייה על מדף העליה לרכב.

"מיין צוריק." נאנק זבולון. “הגב.”

רפי ממהר לצאת מהרכב ולהגיע לצד השני.

"לעלות או לרדת?"

"לעלות." נאנק זבולון וזועק כאשר רפי מסייע לו להיכנס לקבינה. רפי חוזר למקומו וכאשר הוא מתיישב, הוא מוצא שזבולון חיוור לגמרי.

"אתה בסדר?"

"יוֹ…יוֹ…רק הגב הזה…כל פעם סיפור אחר…."

"אתה יכול לנהוג?"

"כן, רק תן לי שנייה."

זבולון מתעקש לנהוג לבני ברק למרות שרפי רואה שהוא סובל כאבים איומים. הוא מוריד את רפי במשרד ואז נוסע לביתו.

פייגי מביטה בו בהפתעה כאשר הוא נכנס למשרד לבדו.

"אבא שלך נסע הביתה." הוא מסביר. "כואב לו הגב." פייגי מהנהנת, ניגשת אל הדלת מבלי לומר דבר, פותחת אותה כדי סדק וחוזרת למקומה, בעוד רפי חוזר לשולחן שלו ומתחיל לעבוד.

למחרת בבוקר מצלצל הטלפון כאשר הוא בדרך למשרד.

"בוקר טוב." הוא עונה.

"בוקר טוב, רפי." אומר זבולון מהצד השני.

"מתברר שיש לי איזה סיפור בגב. הרופאים ואשתי לא מוכנים שאני אצא מהמיטה, אז אני אנהל את העניינים מהבית, בסדר?"

"בסדר גמור."

"אני אעביר את השיחות מהמשרד אלי והכל יהיה אותו דבר."

"מצוין. ורפואה שלמה."

"תודה!" אומר זבולון ורפי שומע אותו נאנק לפני שהשיחה מתנתקת.

פייגי כבר במשרד כאשר הוא נכנס והיא מזכה אותו במבט נדיר, אך הוא רק מחייך אליה בנימוס והולך למקומו. תכלס הוא לא צריך את זבולון לידו כשהוא עובד אז מבחינתו לא יהיה הרבה שינוי, חוץ מאשר שלא יהיה מי שיגביר כל הזמן את המזגן. הטלפונים מצלצלים אך אחרי צלצול אחד משתתקים והוא מניח שזבולון ענה להם מביתו. בצהריים זבולון מתקשר ומבקש שרפי יתקין לשלושתם תכנת מסרים מידיים כדי שיוכלו לדבר בקלות מבלי להתקשר ורפי מסכים.

הוא מוצא תוכנה ומתקין אותה אצלו ואז מתקשר לזבולון ומנחה אותו מה לעשות וכעבור כמה דקות הם מצליחים לצ'וטט.

"אתה יכול להתקין גם לפייגי?" שואל זבולון.

"בוודאי." עונה רפי. הוא קם ומתקרב לשולחנה של פייגי.

"אני…אבא שלך ביקש שאתקין לך תוכנה במחשב. כדי שתוכלי לדבר איתו במחשב."

"אין בעיה." היא אומרת בעברית. "אני רק גומרת כאן מסמך, בסדר?" היא שואלת.

"תודיעי לי מתי." אומר רפי וחוזר לספסל שלו.

"בסדר, גמרתי כאן. אתה יכול להתקין את התכנה."

פייגי עוזבת את העמדה שלה והולכת למטבחון ורפי מתיישב בכיסא שלה. תחושה מוזרה אופפת אותו, כאילו הוא נמצא במקום אינטימי שלה. ריח קלוש של בושם או שמפו מגיע לאפו ופריטים נשיים קטנים משווים לעמדת העבודה אופי אישי ופרטי יותר. הוא מתקין את התכנה, בודק עם זבולון שהיא עובדת, ואז חוזר למקומו. כאשר פייגי חוזרת לשולחנה, היא אומרת בקול:

"זה התכנה החדשה? התכלת הזה?"

"כן."

"ומה עושים?"

רפי קם מעמדתו וניגש אליה, נעמד כחצי מטר מאחוריה, נזהר לא להתקרב.

"את לוחצת לחיצה כפולה על האייקון התכלת." הוא מורה והיא מצייתת. "כן, ככה. עכשיו את רואה את השם שלי ואת השם של אבא שלך. תלחצי פעמיים על השם של אבא שלך. כן. עכשיו תכתבי לו משהו ותלחצי על 'אנטר'."

"זהו?"

"כן."

"די פייגלע אינסטאַלירן מיין ווייכווארג." כותבת פייגי לאביה וזה עונה לה בחייכן.

רפי חוזר למקומו ולפרויקט שלו. הם לא מדברים יותר עד סוף היום.

התקשורת במשרד עובדת עכשיו בצ'ט. כאשר הטלפונים מצלצלים זבולון עונה להם מהבית והוא מנהל את רפי ופייגי דרך הצ'ט. לפעמים צלצול הטלפון מתארך ואז זבולון מבקש מרפי בצ'ט שיענה לטלפון והוא עונה כמו תמיד, שולח לזבולון את פרטי השיחה בצ'ט. מלבד שיחות הטלפון הבודדות שהוא עונה, היום עובר בדממה מוחלטת למעט שיחות טלפון בודדות של פייגי עם ספקים ולקוחות. אין ספק שמאז חופשת המחלה של זבולון, המשרד שקט ודומם יותר. מבחינת רפי זה מצוין, יותר קל להתרכז.

עוברים יומיים נוספים כאשר קולה של פייגי נשמע לפתע, מכיוון העמדה שלה:

"אז מה, היית פעם דתי?"

רפי מופתע מהשאלה. הוא מעיף אליה מבט אבל היא מתחבאת מאחורי המסך הגדול שלה.

"אבא שלך אמר לך?"

"כן."

"אז כן."

"ולמה אתה לא?"

"כל מיני סיבות.”

"איזה סיבות?”

"כי…כבר בישיבה הבנתי שזה לא מתאים לי.”

"אז מה עשית?”

“הפסקתי.”

“איך הפסקת?”

“בשלבים.”

“נו, תספר כבר.” מתעקשת פייגי להפתעתו של רפי. זה קצת מוזר, לדבר אליה ככה כשהיא חבויה מאחורי המסך אבל יאללה.

"בהתחלה הייתי מגניב רדיו לחדר והייתי שומע גלי צה"ל בשבת.” הוא מתחיל, בעצמו נועץ מבט במסך שלו. “אחר כך, מסקרנות, יצא לי לאכול לא כשר וראיתי ש…לא אכפת לי. לאט לאט הבנתי שמה שמעניין אותי לא נמצא בעולם התורני ומה שנמצא בעולם התורני לא מעניין אותי."

"וזהו? הורדת כיפה?"

"בהתחלה הורדתי בלב, אבל שנתיים עוד המשכתי לזייף בשביל אבא ואמא. לצבא כבר התגייסתי בלי כיפה."

"ואתה לא מתגעגע?" חוקר קולה של פייגי.

"קצת. לפעמים. זה נחמד להיות בעולם רעיונות שלהכל יש סיבה ויש מישהו חזק בעולם שדואג לי ואכפת לו ממני. אבל כנראה שזה לא מספיק חזק בשבילי בשביל לקבל את 'כל החבילה', את מבינה?"

"לא יודעת." מודה פייגי.

"לך לא היו תהיות כאלה?" הוא שואל.

"אנחנו מדברים עלייך עכשיו." קולה נשמע מחויך.

רפי מרים את מבטו אליה ורואה שהיא זזה עכשיו כך שהוא יכול לראות מחצית מפניה והיא מביטה בו בסקרנות. היא באמת יפה, הוא מבין עכשיו. יש לה שפתיים מלאות ועצמות לחיים גבוהות ועיניה השחורות גדולות ומלאות חיים. פייגי מבחינה במבטו ומסבה את מבטה במהירות והוא כמעט יכול לשמוע את תריס ההגנה שלה נסגר ברעש. הם לא מדברים יותר באותו יום.

למחרת הוא מברך אותה בברכת "בוקר טוב" כשהיא נכנסת והיא מחייכת ועונה לו בחזרה בדרכה למטבחון.

"מה שלום אבא שלך?"

"הוא יצטרך להיכנס לניתוח." היא נאנחת מהמטבחון. "כבר שנים אומרים לו את זה."

"ו..?”

"וואָס נוצט ליכט און אַ בריל, ווען דער מענטש נישט זען וויל?! אבא שלי עקשן כמו פרד ממש. אתה רוצה לשתות משהו?"

היא מפתיעה אותו בשאלה.

"לא, תודה, כבר הכנתי לי קפה."

אבל למחרת כאשר הוא מגיע למשרד הוא לא מכין לעצמו קפה וכאשר היא מציעה לו, הוא אומר:

"כן בבקשה."

"איך אתה שותה?"

"כפית קפה שחור."

"סוכר?"

"לא, תודה."

כעבור דקה מגיעה אליו פייגי ומניחה את הקפה על שולחנו ולרפי יש חצי שנייה להביט בגזרתה. קשה לראות בבירור אבל נראה שהיא התברכה בגוף לא רע בכלל. מתחת לחצאית הארוכה והמגושמת היא מנחש את קווי המתאר של רגליים ארוכות ונראה שגם מותניה צרות. הוא לא מעז להביט בחזהּ כדי לא להרתיע אותה אבל מתחת לקו המותניים היא נראית לא רע בכלל וגם ישבנה נראה חצוף ומלא חיים כאשר היא מסתובבת לחזור לשולחנה.

"אז מה הקטע של היידיש?" הוא שואל אותה מאוחר יותר, בצהריים.

"מה הכוונה?"

"למה דיברתם רק יידיש לידי? הרי שניכם מדברים עברית."

"זה הרעיונות של אבא. הוא לא רצה שיהיה בינינו קשר. למרות שאתה…"

"אני מה?"

"נו…פייגלע."

רפי לא עונה וזה סוף השיחה לאותו הרגע ולאותו היום. בבוקר למחרת היא שואלת אותו שוב אם הוא רוצה לשתות והוא מבקש קפה, תודה. כאשר היא מביאה לו היא לא מסתלקת מיד אלא שואלת:

"אז…אתה פייגלע?"

==========

לפרק הבא