הסיבוב של איילת – סיפור מאת גורי

גורי שלח לי את הסיפור הזה, נקווה שיהיו נוספים.
==============================
איילת נסעה באוטובוס לבית של דודה סיוון. השיר שהיא הכי אהבה התנגן באוזניות, בדיוק עומד להסתיים, והיא העבירה אותו שוב להתחלה. היא ליטפה את הצמה הארוכה שלה, ושלחה אותה אל מעבר לכתף. זה היה יום רביעי שמשי ומנומנם, הנהג טיפף על ההגה לפי קצב כלשהו והאוטובוס היה כמעט ריק לגמרי, איילת הניחה ראש על זגוגית החלון הרועדת ושקעה במחשבות, היא חשבה על הנשף בעוד שבוע ויום, היא עוד לא מצאה שמלה אבל דודה סיוון הבטיחה לה שתיקח אותה לסיבוב בתל אביב, היא חשבה על אסף, חבר שלה, מדמיינת שיפתיעו אותו וישחררו אותו לשבת הביתה, ואז הוא יבוא לפגוש אותה בתל אביב. אולי הוא יבוא לבקר אותה אצל דודה שלה ואם יהיה מאוחר אולי הוא אפילו יוכל להשאר לישון איתה ביחד על הספה בסלון. המחשבות שלה נדדו עוד ועוד, היא אפילו לא שמה לב שהיא נרדמה עד שהיא הרגישה יד על הברך שלה.
"סליחה, המושב הזה פנוי?" איילת התיישרה בכיסא, מבולבלת קצת, אבל מודעת מאוד ליד החמה המונחת על הברך שלה.
"כן" היא ענתה, לא מצליחה להתיק את עינייה מהאיש שהתכופף מעט להכניס את תיק המסמכים שלו מתחת למושב.
היא הסתכלה מסביבה על האוטובוס, למרות שבאמת נכנסו כמה אנשים חדשים היא ראתה הרבה ספסלים ריקים סביבה והרגישה איך הפה שלה מתייבש. פתאום היא הרגישה מבודדת בתוך האוטובוס, רחוקה משאר האנשים."למה הוא מתיישב לידי?" היא חשבה ומיד ניסתה לנתח האם יש לה סיכוי במקרה שתאלץ להלחם בו ומחשבה בהירה ומפחידה אחת נשארה צלולה בראשה, שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה, וכל הגוף שלה התקשח מתחושת הסכנה.
האיש הזר התיישב בכיסא לידה, היא יכלה לחוש את השערות על היד שלו מצמררות את העור על גב ידה. היא עדיין הרגישה פעימות של חום בנקודה בה נגע בה בברך, כאילו הוא סימן אותה בדרך כלשהי ולרגע דמיינה את עצמה מסומנת כמו בקר במרעה, המחשבה הזאת זעזעה אותה לחלוטין. היא בקושי הצליחה לחשוב במשך דקות ארוכות, לא מצליחה להוציא את התמונה הזאת מהראש.
"אני מצטער אם הבהלתי אותך" הוא חייך אליה.
"אני פשוט…ישנתי" היא מלמלה, משתדלת לשמור על ארשת נורמליות ולא לחשוף את הפחד שלה. היא ניסתה להביט מחוץ לחלון, להבין עוד כמה זמן היא תגיע סוף סוף לחוף מבטחים, אבל כל הכבישים נראו לה זרים, היא הרגישה כאילו נדבק לה מסטיק בתוך המוח וכעת היא לא יכולה למצוא שום סדר במחשבות שלה.  "דודה שלי מחכה לי ליד התחנה" היא העירה אחרי שניות ארוכות, רק אחרי שהמילים יצאו לה מהפה היא הבינה כמה טיפשה ומפוחדת היא נשמעה. "תתבגרי" היא חשבה לעצמה "צאי מהפניקה לא קרה כלום".
האיש חייך, ומשהו קטן התעורר בתוך הבטן של איילת, היא לא ידעה מה זה היה, אבל התחושה הייתה חמימה ומלטפת.
"זה טוב" הוא אמר "לא כדאי לילדות קטנות להסתובב לבד במקומות שהן לא מכירות" "סליחה?" איילת חשבה לעצמה "על מה האיש הזה מדבר?" תחושת הסכנה שהספיקה לשכוך קצת התגברה, אבל במקום להבהיר לאדון הזה שהיא דווקא מכירה מצויין את האזור היא אמרה לו "למי קראת ילדה קטנה?" ולא האמינה שהיא האדם שאמר את המשפט הזה, זה בכלל לא מה שרצתה להגיד, רק אחרי שהמילים יצאו לה מהפה היא הבינה שחשוב לה להרשים את האיש הזר הזה, שנראה לה מבוגר ממנה לפחות בשלושים שנים, האיש שלפני כמה רגעים היא ממש חששה לחייה בגללו, ופתאום היא רצתה מאוד שידע שהיא כבר בוגרת, ולא כמו שהוא קרא לה…ילדה קטנה.
הפעם הוא שתק למשך זמן ארוך ובהה בה ממושכות. איילת כבר התחילה לפחד שהוא לא יענה לה לעולם וככה הם ימשיכו בנסיעה כשהמילים הילדותיות שלה תלויות בינהם.
"לא התכוונתי שזה ישמע ככה…" היא העירה, כמעט בלחישה, והרגישה איך התחושה החמימה מתפשטת ברחבי הבטן שלה.
"לא נעלבתי" הוא חייך, והחיוך שלו גרם לאילת להרגיש כאילו היא צופה בזאב מותח את טלפיו, דקירה של פחד גרמה לנשימה שלה לעצור, אבל משהו אפל וסקרן בתוכה, שהרים את ראשו כבר לפני דקות ספורות רצה לדעת איך זה ירגיש להיות טרף לזאב הזה. האיש הניח את היד שלו שוב באותה נקודה על הברך שלה.
הגוף של איילת קפא. למרות שהיא הרגישה עדיין בתרועות הסכנה באחורי הראש שלה, היא הרגישה שמשהו בה מאוד רוצה שהיד שלו תישאר שם על הברך שלה.
"אז בת כמה את?" הוא שאל, הפעם הוא לא יצר איתה אפילו קשר עין. היא הרגישה את היד שלו מלטפת לה את הברך באיטיות, מתקרבת אט אט לפנים הירך שלה, אבל ההפתעה האמיתית הייתה שהגוף של איילת שיתף איתו פעולה…הברכיים שלה, שעד לפני מספר שניות ננעלו החוזקה, כעת התרחקו זו מזו בפיסוק קטן.
"שמונה עשרה" היא ענתה, עוצמת עיניים ומשעינה את הראש לאחור, זה הרגיש לה כל כך טבעי פתאום, היא בקושי יכלה להודות בפני עצמה כמה היא רוצה את זה.
"אז את כבר ילדה גדולה" האיש העיר.
"כן…" לחשה איילת, לא בטוחה אם היא עונה להערה או נאנחת לתחושת האצבעות הזרות שנגעו בה בדיוק מתחת למכפלת של המכנסיים הקצרים שלבשה.  קול קטן בתוך איילת התפלל שהם יגיעו כבר לתחנה המרכזית כדי שהטירוף הזה יגמר כבר והיא תוכל לברוח מפה וללכת לדודה סיוון ולהעביר אצלה כמה ימים של כיף עם הדודה האהובה עליה, כמו שהיא תכננה.  אבל הגוף שלה רק רצה שהאיש ימשיך ללטף אותה שם, היא הרגישה בפטמות שלה מזדקרות ובחום יוקד בין רגליה.
"תראי לי את התחתונים שלך" האיש לחש לה באוזן, היד שלו מלטפת את איילת מתחת למכנסיים, מרעידה את ליבה,כמעט גרמה לה לפספס את הדרישה.
העיניים של איילת נפקחו אוטומטית.
"לא" היא ענתה במהירות, ותחושת ניצחון קלה עטפה אותה ברגע שאמרה לו את זה, היא הרגישה שהיא לוקחת חזרה את השליטה בגופה.
"אה…" האיש העיר באכזבה, וידו השתחלה החוצה מהמכנסיים שלה, נסוגה חזרה לצד גופו, משאירה אחריה שובל של כמיהה.
עכשיו איילת הרגישה שוב טיפשה. וחרמנית. כן כן…היא ידעה להודות בזה פתאום עם עצמה, היא רצתה כל כך שיגעו בה שם…בין הרגליים.
"בבקשה…תמשיך…" היא לחשה שוב בעיניים עצומות, וחשה את ההשפלה משתלטת עליה.
"תראי לי קודם שאת לובשת תחתונים של ילדות גדולות" היא שמעה לחישה באוזן.
איילת שלחה שתי ידיים ופרמה במהירות את כפתורי המכנסיים מעל הרגליים המלאות שלה, היא פתחה את כל הכפתורים והפפיון שעל התחתונים שלה הציץ מבין הכפתורים.
"לא רע…" הוא אמר "אבל אני רוצה לראות מאחורה" איילת התחילה לאבד סבלנות "איך אני יכולה להראות לך את המאחורה פה?! כולם יראו אותי"
"ששש…אל תהיי תינוקת, תתהפכי מהר לפני שמישהו יבוא"
היא נעמדה עם הפנים לכיסא ונשענה קדימה, הפחד והריגוש כמעט והעבירו אותה על דעתה, ואז היא הרגישה בידיים שלו מפשילות לה את המכנסיים עד הקרוסליים ונאנחה. היא שמעה אנחה קלה של סיפוק מצידו, היא דמיינה אותו מסתכל על הפס השחור העבה נעלם בין הגבעות המלאות של ישבנה, המחשבה על המבט הארוך והבוחן שהוא מעביר על גופה גרם לה להיות מודעת לחלקים העגולים והרכים בגופה, אלה שתמיד היו מקור לחוסר ביטחון אבל עכשיו גרמו לה להרגיש כמו פרה תחת מבטו הבוחן של הקצב והיא לא יכלה לרמות את עצמה שמהמחשבה הזאת לא שלחה גיצים של התרגשות בין רגליה.
"מה זה?" הוא גיחך פתאום, אחרי שסיים לבחון אותה ארוכות "תראי אותך עומדת פה באמצע האוטובוס בלי מכנסיים" הוא העיר, והאצבע שלו חלפה מהנקודה שבה הבד הסתיר את פי הטבעת שלה ועד לחוליות התחתונות של גבה, שולחת בה צמרמורת עונג.
איילת השפילה את ראשה, היא רק רצתה שהיד שלו תיגע בה שוב, רק עוד קצת, כל הגוף שלה רועד מהתרגשות.
"בסדר, ראיתי…את יכולה לשבת עכשיו" הוא העיר לה בשיעמום ונשמע לה פתאום חסר סבלנות, אולי אפילו מאוכזב. איילת הרגישה שכל הגוף שלה רותח מהכעס וההשפלה
"לא! אתה הבטחת!" היא הרגישה מגוחכת אבל היא לא יכלה לשלוט בעצמה, חייבת להרגיש אותו שוב, היא ידעה שתעשה כל מה שתצטרך.
עכשיו האיש ממש צחק "אם את רוצה לבקש משהו, כדאי שתבקשי מהר לפני שנגיע לתחנה"
"בבקשה…תיגע בי שוב, אני מתחננת."
האיש נראה לה פתאום שבע רצון והעיניים שלו ברקו. הוא השעין כעת את פלג גופה העליון על ברכיו, קובר את פניה בחולצה שלו, ושלח יד ללטף את פלחי העכוז שלה, שולח בה צמרמורת, הוא הסית לצד את התחתונים שלה בעדינות, והעביר אצבע על שפתי הפות המגולחות שלה "תראי איזה רטובה את, חשבת היום בבוקר שככה תראה הנסיעה הזאת? דמיינת שככה גבר זר ידחוף לך אצבעות באמצע האוטובוס?" המילים שלו שלחו את איילת אל מחוץ לאטמוספרה, היא חשבה לעצמה שהיא התמכרה ליד שלו, והמחשבה הזאת רק האכילה את האפלוליות החמימה בתחתית הבטן שלה. "בואי מתוקה" הוא לחש, "תורידי את התחתונים, את לא צריכה אותם." היא הסמיקה, ונהייתה פתאום מאוד מודעת לחלקלקות הרטובה בין ירכיה, בידיעה תכופה שאין לה זמן להתווכח היא הפשילה את התחתונים ופשקה את רגליה
"ילדה טובה" הוא חייך, חושף שיניים, והמילים שלו שלחו בה צמרמורת. הוא תפס את אותה מהצמה ושלח יד למפשעה הרטובה שלה, איילת איבדה את תפיסת הזמן אבל ידעה בוודאות שהרגישה את הרגליים שלה נחלשות ואת הראייה שלה מטשטשת לפחות שלש פעמים והאצבעות שלו עוד המשיכו לחדור אליה שוב ושוב עד שהיא לא הצליחה להמשיך לספור, נוהמת לתוך החולצה שלו, מרגישה שעוד רגע היא מאבדת את זה.
 
 
אחרי דקות ארוכות היא התרסקה חזרה למושב שלה, בידיעה שאין לה עוד הרבה זמן לנסיעה הזאת אבל היא לא הצליחה לשלוט בעיניים שלה, והרגישה אותן נסגרות מעצמן, והיא נרדמה תוך שניות לא מצליחה לאזור כוחות להרים את המכנסיים שלה מהרצפה.
היא התעוררה בבהלה מעצירה חזקה של האוטובוס, אבל מיד הבינה שהמכנסיים שלה במקום. היא ירדה מבולבלת, משתדלת לא ליצור קשר עין עם אף אחד מהנוסעים ועדיין מחפשת את השכן שלה לנסיעה בזווית העין.  אבן נגולה מליבה כשהבינה שכנראה זה היה רק חלום. "הלוואי שאסף יצא השבת" היא חשבה בינה לבין עצמה, ושלחה לו הודעה "מה קורה?" למרות שידעה שכך או אחרת את ההודעה הזאת הוא יראה רק עוד כמה שעות טובות.
כשדודה סיוון נישקה אותה איילת עדיין לא הצליחה להתאפס על הפרטים, ורק שליחת יד דיסקרטית בתוך האוטו לימדה אותו שמתחת למכנסיים שלה היא לא לובשת דבר, זה רק בלבל את איילת עוד יותר, היא כבר השלימה עם כך שזה היה רק חלום, ותחושה חמצמצה של אכזבה עצמית התפשטה בגופה. כמה קל לנו להאמין שעשינו דברים שלא יעלו על הדעת בחלום, ככה קשה לנו להאמין שעשינו אותם במציאות, ברגע של טירוף.
את כל הנסיעה ברכב של סיוון היא העבירה בתוך ערפל כבד, והדבר היחיד שהציל אותה מהצורך הממשי לנהל שיחה עם דודה שלה הייתה העובדה שזאת הייתה שקועה בשיחת טלפון שכנראה שהטרידה אותה מאוד, אבל למרות שהיא דיברה על ספיקר איילת בקושי הצליחה לקלוט שברי משפטים ולא הצליחה להבין מי הדמויות הפועלות: "…אחרי מה שקרה…" "…אבל עבר כל כך הרבה זמן…" "…פעם ראשונה שהוא מגיע לארץ מאז…"
רק כשסוף סוף הן עלו לדירה המגניבה של סיוון, המצב רוח שלה השתפר. היא החליטה שכנראה לעולם לא תבין מה בדיוק קרה ועדיף לה להשאיר את זה ככה.
מיד כשנכנסה לדירה מיהרה להתקלח ודודה סיוון הזמינה מגש פיצה ואמרה לאיילת שהיא חייבת לספר לה משהו ממש חשוב, ואיילת יכלה שוב לדמיין שתשים את כל הסיפור ההזוי הזה מאחוריה, כנראה הייתה פשוט עייפה והדמיון שלה עבד שעות נוספות, לכולם יש חלומות רטובים לפעמים, ואמרה לדודה סיוון שהיא צריכה לנוח קצת אבל יוכלו לדבר בערב.
כשהערב הגיע איילת כבר הרגישה כמו חדשה, החבר החדש (והחתיך) של דודה שלה הגיע, וסיוון התחילה לספר לשניהם שאיזה בן דוד רחוק שלה הגיע מלוס אנג'לס בהפתעה וכל המשפחה קצת בכוננות כי הוא לא היה בארץ מאז שהוא השתחרר מהצבא, "הוא עזב את הארץ אחרי איזה סיפור לא נעים בינו לבין אבא שלך, זה היה כשהם היו ממש צעירים אבל הם אף פעם לא חזרו לקשר ופתאום הוא מגיע לארץ…"
איילת בדיוק שאלה על מה הם הסתכסכו כשהפלאפון שלה החל לצלצל, "היי מאמי" היא ענתה לאסף בחיפזון, ומיהרה מהסלון לחדר השינה של סיוון, סוגרת אחריה את הדלת. היא ידעה שאסף קצר בזמן, לכן כששמעה צליל של הודעה נכנסת היא שמה את אסף על ספיקר  ופתחה אותה בחוסר תשומת לב, מרוכזת בסיפור שלו על איך שאיבד מימיה וכנראה יקבל שעה ביציאה בגלל זה.
הלב שלה קפא למראה התמונה שנשלחה אליה, של שולחן קפה ועליו ספל, מגזין, ניירות גלגול וחוטיני שחור עם פפיון. היא יצאה מהתמונה לראות מי השולח והרגישה שכל הדם אוזל מפניה כשקראה "אני מתחת לבית של סיוון ביונדאי שחורה בואי בלי תחתונים" כשסוף סוף הצליחה לנתק את עינייה מהמילים האלה היא ראתה סוף סוף את שם השולח
"דוד גדי".