ארוס, אדוניס, ארס – פרק ח'

לפרק הקודם
==================
"לא משהו מיוחד.” הוא אומר בזהירות. “למה אתה חושב?”
"סתם…” מגחך דוד אריק. “אני מכיר אותה…”
"מה זאת אומרת?”
"אני מכיר את תנועות הידיים שלה, את…איך אומרים ה…שפת גוף שלה. לא שמעתי מה אמרתם וגם לא ראיתי טוב בגלל השמש אבל היה נראה לי שקצת הרגזת אותה, לא?”
ערן חש במתח מתפוגג מחזהו במהירות והוא צוחק מרווחה. דוד אריק לא הבין מה הוא ראה.
"צדקתי, הא?” מצחקק שוב דוד אריק. “אני מכיר אותה, תאמין לי.”
"כן, נכון.” מודה ערן. “אולי קצת עליתי לה על העצבים.”
"מה עשית?”
"אמרתי לה ש…אני…לא…לא רוצה ללכת ללמוד.” הוא מאלתר.
"אה,” מהנהן דוד אריק. “אני מבין כמה זה מעצבן אותה.”
"כן, היא ממש התחרפנה שם לרגע.”
צחוקו של דוד אריק נרגע והוא אומר:
"אני חושב שכדאי שתלך להתנצל.”
"אתה חושב?”
"כן. הכי טוב עם נשים להתנצל מיד.” מסביר דוד אריק. “בסוף ממילא תתנצל, עדיף לגמור עם זה מהר. במיוחד עם זאת, אתה לא רוצה להסתבך איתה, תאמין לי.”
"מה, עכשיו?”
"כן. היא במטבח. יש לנו ארוחה גדולה בעוד כמה ימים אז היא מכינה כמה דברים. יותר נכון: מכינה אוכל גרוע כדי שהיא תוכל לבקש ברגע האחרון מפרני שתציל אותה. אבל אין לי כח לזיוני שכל שלה אם לא תגמור עם זה, איכשהו היא תאשים אותי, הקסנטיפה. לך, לך תתנצל.”
איברו של ערן מתקשה כאשר הוא נעמד ונכנס אל הבית. הוא חוצה את אולם הכניסה והסלון ואז נכנס אל המטבח, שם עומדת דודתו ליד האי, פניה אליו, והיא חותכת ירקות.
דודה ענת מרימה אליו את מבטה אך הוא אינו מצליח לפענח את הבעת פניה. היא לבושה בשמלת קיץ מקושטת באיורי עלים ושדיה הגדולים מציצים מבעד למחשוף, משלחים דילוג נרגש בלבו.
"שחית קצת?” היא שואלת בנימת קול ניטרלית.
"א-הה. דוד אריק ראה אותנו.” מוסיף ערן.
"מה?!” מתרסקת שלוותה המדומה של דודה ענת, עיניה נפערות כצלוחיות.
"כן.” ממשיך ערן. “הוא לא ראה בדיוק כי הוא היה מסונוור אבל משפת הגוף שלך הוא חושב שאת כועסת עלי.”
"באמת?”
"כן.”
דודה ענת לא אומרת דבר וערן רואה שחזהּ השופע עולה ויורד במהירות מההתרגשות.
"למעשה…” הוא אומר ומקיף את האי, מתקרב אליה. “הוא שלח אותי אלייך להתנצל שהרגזתי אותך.”
"אבל לא הרגזת אותי.”
"דווקא כן, כשאמרתי לך שאני לא מתכוון ללמוד לתואר.”
דודה ענת חושבת לרגע ואז מחייכת כאשר היא מבינה.
"אתה חושב מהר, הא?”
"כן. אז מה את אומרת?” שואל ערן ומחבק את דודתו מאחור. “אני חייב לך התנצלות.”
"התקבלה.” היא אומרת ונושכת את שפתה התחתונה ברכות.
"כל כך מהר?” שואל ערן, נושק לעורפה, ידיו משרטטות מעגלים עדינים על שדיה.
"כן…ותפסיק עם זה…הוא עלול להיכנס בכל רגע.”
"הוא יושב לו עם היין והסיגר שלו, הוא לא יכנס עכשיו.” אומר ערן באוזנה, ידיו נועזות יותר עכשיו, אצבעותיו מלטפות את חלקם העליון של שדיה.
"ערן, לא…” אומרת דודה ענת מבלי לזוז וערן מתעלם ממנה ומנשק את עורפה.
"אני חייב להתנצל…בשביל זה הוא שלח אותי…” הוא אומר, נשיקותיו ניגרות עכשיו במורד צווארה, נושקות לכל חולייה בצוואר.
"לא ככה…זה מסוכן מדי…” היא אומרת אך ערן לא שועה לה. הוא מנשק את גבה, ידיו אוספות באטיות את שמלתה מאחור. במהרה ישבנה גלוי לעיניו, זוג פלחי עכוז עגולים ועסיסיים בתחתונים כחולים, קטנים וחצופים.
"ערן די…” היא ממלמלת כאשר הוא כורע מאחוריה ומנשק לפלח ישבנה השמאלי.
"אי אפשר…” היא מתנשפת מעליו בעוד לשונו עוברת מעל החריץ שלה, מלמטה למעלה.
ערן מכניס את ראשו אל מתחת לשמלתה, כאילו פסע דרך פתח סודי לעולם המכיל רק את ישבנה של דודה ענת המכוסה בתחתונים. הוא שולח לשון חרוצה ומלקק את החריץ שלה על בד התחתונים ודודה ענת מתנשפת מעליו. שיניו נוגסות בעדינות באחד הכדורים החמימים של ישבנה ואז לשונו מלקקת את בשרה. ריח ההתרגשות שלה מתחיל למלא את אפו, חמים וסודי ומסעיר וערן תוחב את אפו בחריץ שבין שפתי ערוותה ומניע אותו מצד לצד, סוחט ממנה נאקת התרגשות. ברגעים הבאים ידיו מעסות את ישבנה באצבעות חזקות ואפו עולה ויורד בחריץ הרטוב עכשיו שלה, נשימותיה מתגברות והולכות.
הוא שולח אצבעות כדי להסיט את תחתוניה אך היא מניעה את אגנה ומתחמקת. הניסיון השני נכשל גם הוא ודודה ערן ענת אומרת:
"די, ערן!”
"למי דיברת?” נשמע קולו של דוד אריק וערן קופא באימה מאחורי האי, ראשו מתחת לשמלתה של דודה ענת. האי מסתיר אותו מעיניו של דוד אריק אשר כנראה רואה רק את פלג גופה העליון של אשתו אבל מה יקרה אם יחליט להקיף את האי לכיוון המקרר? מחשבות מתרוצצות בראשו של ערן: הוא צריך לזחול משם? אולי לקום ולהעמיד פנים שהרגע התכופף כדי להביא משהו? ואיך יסביר את פניו הסמוקות?
"סתם…שרתי לעצמי.” הוא שומע את דודה ענת מעליו.
"הכל בסדר?”
"כן…כן…” עונה דודה ענת מעליו.”למה אתה שואל?”
"את נראית…לא יודע…סמוקה…את מרגישה בסדר?”
"כן זה…הבצל. חתכתי בצל.” עונה דודה ענת.
ערן מתחיל להירגע מתחת לשמלה ומלטף את ירכיה של דודתו.
"איפה ערן? שלחתי אותו להתנצל, שמעתי שרבתם.”
"הוא…הוא היה כאן קודם והלך.” עונה דודה ענת. באטיות אין קץ ערן מסתובב עכשיו כך שגבו שעון על המדפים בחלקו התחתון של האי, ראשו פונה אל קדמת ערוותה של דודתו, מוכן לשלב הבא בתכנית המתגלגלת שלו. בחוצפה אינסופית הוא מסיט את תחתוניה של דודה ענת הצידה, חושף את פרוות ערוותה הסמיכה .
"אז מה, הוא עצבן אותך כשהוא אמר שהוא לא ילך ללמוד?” מצחקק דוד אריק וערן מנצל את ההזדמנות כדי להעביר את לשונו על שפתי ערוותה התפוחות של דודה ענת.
"כן, קצת…” ערן שומע את המאמץ בקולה כאשר הוא מלקק את החריץ הלח שלה. “זה…בזבוז של פוטנציאל, לא?”
"כן.” מסכים דוד אריק. “אז מה, רבתם קצת?”
"טיפה.” מתנשפת דודה ענת בעודו לשונו של ערן מחליקה מעלה ומטה בין שפתיה הבשרניות. הוא מוצא את הדגדגן שלה, חש בגופה מתקשח כאשר לשונו פוגשת בכפתור הרגיש.
"אבל הוא התנצל?”
"כן, כן.” עונה דודה ענת בחוסר סבלנות.
"יופי, הדבר האחרון שהייתי צריך זה שתשבי לי על הראש בגלל השטויות שלו.”
דודה ענת לא עונה ומתחת לשמלתה, ערן מפשק את פלחי עכוזה הנדיבים ותוחב את לשונו אל החריץ הרטוב שלה. למרות שהיא מנסה לרסן את עצמה, הוא שומע את התנשפותה.
איש לא מדבר עכשיו במטבח וערן תוהה בינו לבינו אם דודו כבר עזב את החדר או לא. לאחר כמה שניות של היסוס הוא מחליט שכן וממשיך את ההסתערות שלו על ערוותה החמה של דודתו.
דודה ענת נאנחת חרישית והודפת את שטיח פרוותה הרטובה אל פיו של ערן והוא מסתער עליה בלשון חרוצה ושוקקת. הוא מגביה אצבע ומחדיר אותה אל החריץ הנובע של דודתו וזו משיבה לו באנחה רמה יותר. ערן מתחיל לבעול אותה באצבעו עכשיו, מניע את ידו מעלה ומטה בתנועות קצובות, לשונו מטריפה את הדגדגן שלה, מעלפת את הכפתור הקטן בריפרופים מהירים ומענגים.
ברגעים הבאים ערן לא משנה את הקצב או את התנוחה. הוא נשאר ממוקד על הדגדגן שלה ומעליו, גבוה מעל הירכיים והשמלה הוא שומע את דודתו מתנשפת בתדירות הולכת וגוברת, חש ברעידות המרטיטות אותה מרגע לרגע עד שהיא נרגעת באחת ואנחה אחת גבוהה ושקטה בוקעת מגרונה ובמשך רגעים ארוכים היא רק נאנחת ורגליה רועדות משני צידי ראשו של אחיינה המלקק את ערוותה הרטובה. ערן מדמיין אותה נאחזת בשיש בעודה מתפרקת מעל ראשו, אולי נושכת את שפתה בראש מורכן.
דודה ענת נרגעת, מתנשפת בכבדות, וערן מחליק מתחת לשמלה, ממצמץ לרגע כעכבר המציץ מחורו. עורפו נוקשה ופניו משוחות במצי כּוּס אך חיוך גדול מרוח עליהן. הוא נעמד לצד דודתו.
"את סולחת לי?”
"זה היה מסוכן מדי, הגזמת לגמרי.” היא אומרת בקול שטוח, פניה מיוזעות וסמוקות. “בכל פעם שאני חושבת שאתה בנאדם מבוגר אתה מתנהג כמו ילד שוויצר.”
"די, נו…”
“תעזוב אותי בבקשה.” היא אומרת בנוקשות.
ביומיים הבאים דודה ענת שומרת ממנו מרחק ושוב מסתופפת בצלו של דוד אריק, נזהרת שלא להתקרב אל אחיינה אבל לערן לא אכפת. להיפך. בזמן הפנוי,תוך כדי שהוא מתקן את המכונית, שוחה או סתם משתזף הוא משקלל שוב ושוב את המשתנים ובוחן את התנהגותה של דודתו. ככל שחולף הזמן הוא מבין שדודתו לא מצליחה לעמוד בשום גבול שהציבה להם כביכול.
דוד אריק והיא עסוקים באיזו ארוחה שהם מארחים אצלם בקרוב אך בכל פעם שערן מבחין בה היא משפילה את מבטה ומלבד דברי נימוס כדי שלא להראות חשודה בעיני בעלה היא מעמידה פנים שלא קרה בינהם כלום וגם לא יקרה. ערן לא לוחץ, יש לו זמן. עם קצת עקשנות מצדו הנחישות שלה תתמוסס והוא ישיג את מה שרצה.
* * *
ביום הארוחה ערן נשאר בחדרו רוב אחר הצהריים וכאשר האורחים מגיעים הוא לא שש לצאת אך לקראת הערב הרעב מכריע אותו והוא מתקלח, מחליף בגדים ויוצא מהחדר.
כעשרה אורחים, ארבעה זוגות ועוד שני גברים בודדים, יושבים סביב שולחן האוכל אשר בסלון. השולחן ערוך כמו בסרט: כלי כסף לצד כוסות יין כמותן לא ראה מעודו, צלחות חרסינה ירוקה על מפה צחורה וטסי כסף עליהם נחים עופות ופסטה, דגים וסלטים. פיו של ערן מתמלא רוק כאשר הוא מבחין בדודתו משוחחת עם שני גברים כסופי שיער.
דודה ענת לובשת שמלת ערב שחורה ואלגנטית, צמודה למותניה הצרות, התלויה על כתפיה הבהירות בזוג רצועות ספגטי דקות. המחשוף שלה שמרני אך אינו יכול להכיל את מלוא שדיה וחלקם העליון מציץ מעל הבד השחור כזוג ירחים המבצבצים בין העננים. שרשרת הפנינים שהיא עונדת מדגישה את צווארה העדין ומחליקה אל בין שדיה, מאלצת את הצופה בה להביט על הגבעות המופלאות שלה, הרוטטות בכל פעם שהיא נעה.
"ערן!” קוראת דודתו ואז מדברת לאורחיה באיטלקית, כפי הנראה מסבירה מי הוא. הם מחייכים אליו ומברכים אותו לשלום והוא מחייך בחזרה, לוחץ ידיים ועונה באיטלקית שבורה. במהרה מישהו מבין שאנגלית יכולה לגשר בין האנשים וערן מוצא את עצמו משוחח עם אנשים מבוגרים שהוא לא מכיר, מספר להם מעט על עצמו, על ישראל ועל תכניותיו לעתיד.
"So, you're the cousin?” נשמע קול נשי מאחוריו וערן מסתובב וחוטף את ה"וואו" בפרצוף.
היא כבת ארבעים, בלונדינית עם עיני תכלת ושפתיים אדומות, לוהטות ומלאות. עורה שזוף לזהב עמוק וגופה מלא אך היא אינה מסוג הנשים שמתביישות בגוף כזה, להיפך. לגופה היא לובשת שמלת מעטפת אדומה והדוקה הנצמדת בחמדנות לגופה השופע. הבד הדק מגלה תחתיו ירכיים ומותניים עבות וישבן גדול, שדיים גדולים (זקופים באופן חשוד) וכתפיים וזרועות מלאות ועגולות. לרגליה היא נועלת נעלי עקב גבוהות וערן מבחין שגם ציפורניה עשויות בקפידה וצבועות באדום. היא עונדת שרשרת כסופה ויקרה אשר ממנה משתלשל לו צלב הנח סנטימטרים ספורים מעל הנקיק שבין שדיה השזופים, הזרועים נמשים.
"אה…יס…יס….” אומר ערן, מתאושש במהירות.
"אלוּרה.” היא מציגה את עצמה, מגישה לו יד מטופחת ללחיצה וערן לוחץ אותה מופתע לחוש להרף עין את אגודלה מרחף באטיות על גב כף דיו. הוא מביט באלוּרה בהפתעה, אולי אפילו בשמץ מבוכה, אך היא שומרת על פוקר פייס ואינה מגיבה. היא ליטפה לו את היד הרגע?
"אז…מה מביא אותך לאיטליה?” היא שואלת באנגלית במבטא איטלקי משכר.
"אני נח קצת אחרי הצבא. בישראל משרתים בצבא שלוש שנים.”
"אה…ודודה שלך מארחת אותך יפה?” היא שואלת וזוקפת בעדינות גבה אחת במחווה שערן תוהה איך לפרש. האם דודה ענת סיפרה לה משהו?
"אה…כן, יפה מאוד.”
"אני בטוחה. כל אחת הייתה שמחה לאורח כמוך.” מחייכת אלוּרה ומניחה יד מטופחת ציפורניים על זרועו השרירית.
"אני אחיין שלה.”
"חבל שאתה לא אחיין שלי.”
"אין לך אחיינים?”
"לא יפים כמוך.”
בדקות הבאות הוא מגלה שהיא אשתו של ג'נטלמן מקשיש בשם רודולף, שותף עסקי של אריק, או שהיה שותף עסקי של אריק, ערן לא כל כך מרוכז. מה שמעניין אותו זאת האישה המופלאה הזאת שכל גופה משדר סקס אך התנהלותה דווקא שמרנית ומנומסת הרבה יותר. הכל אצלה גדול, מבין ערן בלב הולם, מבלי שהיא תהיה שמנה. הכל מלא ועסיסי אך מוחזק היטב, ללא קפל שומן מיותר על זרועותיה או בטנה.
"כמה שנים את מכירה את דודה שלי?”
"מספיק בשביל להכיר את דודה שלך…” היא שוב מחייכת וזוקפת גבה זהובה במחווה משועשעת.
"מה זאת אומרת?”
"זאת אומרת שהחברה הוותיקה שלי…איך אומרים באנגלית…רצה במעגלים מאז שהיא יודעת שאתה מגיע. עכשיו אני מבינה למה.” היא אומרת ושוב סוקרת אותו בחוצפה מלמטה למעלה.
"את לא רצה במעגלים בשביל אך אחד?”
"אני נראית לך כמו מישהי שרצה?” היא זוקפת גבה משועשעת. “אני יותר הטיפוס שנשכב על הגב.” היא מנמיכה את הקול.
איזה סקסית היא, הזין שלו קשה כמו ברזל במכנסיים. הוא חייב להביא אותה לפינה מבודדת ולהתחיל לראות אם היא רצינית או סתם מפלרטטת.
מראש ערן עמד בקצה החדר כך שכבר מההתחלה הם היו מעט מבודדים מהשאר. עכשיו הוא מסתובב באטיות עד שהוא מסתיר אותה מרוב האנשים ואז מביט בצלב שעל צווארה ואומר:
"איזה צלב עדין, ממה הוא עשוי?”
"זהב לבן.” מסבירה אלוּרה בקולה המתוק, עשיר במבטא איטלקי כבד.
"אפשר לראות?” הוא שואל ובחוצפה ישראלית, בלי לחכות לתשובה, אוחז בו באצבעותיו. עכשיו יש לו תירוץ להביט מקרוב בשדיה הגדולים ובלי להתבייש הוא מרשה לעצמו ללטף את חלקם העליון עם הזרת בעודו בוחן כביכול את עבודת הצורפות. אלורה מתנשפת בהפתעה אך רק מעיפה מבט חטוף סביב ואינה אומרת דבר. אוקיי, זה היה אור ירוק מבחינתו, זה סימן שאפשר להעלות הילוך.
"מדהים.” הוא אומר ונותן עוד ליטוף חצוף על שדיה באצבעו. היא מביטה בו, משועשעת ומופתעת ומתחילה להגיד משהו אך משתתקת.
"וגם העגילים…” הוא מוסיף ומלטף את לחיה בגב ידו בעודו בוחן את תנוך אוזנה. “הם מאותו צורף?”
"כן.” היא מתנשפת.
"היית כבר בבית הזה?” הוא שואל ומתקרב אליה, חודר אל המרחב האישי שלה ללא בושה. אלוּרה מתרחקת אינסטינקטיבית אך בכך היא מתרחקת עוד יותר ממרכז החדר ומתקרבת אל מסדרון היציאה.
"פעם או פעמיים בעבר, אבל רק לארוחה.”
"בואי, אני אערוך לך סיור.” אומר המארח המושלם ומבלי לחכות לתשובה, אוחז במרפקה השמנמן כג'נטלמן המלווה גברת ענוגה. ערן אוחז בה בעדינות אך ידו החזקה אינה מאפשרת לה להיחלץ בלי להיאבק בו והיא נאלצת להתרחק מחדר האירוח ומשאר האנשים.
"עוד מעט אוכלים.” היא מנסה להינצל בעוד המלמול והפטפוט של האורחים גווע מאחוריהם אך ערן מתעלם מדבריה ואומר:
"ייקח להם עוד שעות לקשקש, יש לנו זמן.”
הוא מוביל אותה הרחק מהביטחון של העדר, מבודד אותה לעבר אחד החלקים המרוחקים והאפלים של הבית.
"זמן למה?” היא שואלת, התרגשות בקולה.
"להכיר אחד את השני טוב יותר.” הוא מסביר וידו שאחזה בנימוס במרפקה נחה עכשיו על גבה התחתון, ספק מוביל אותה בסיור ספק גורר אותה לסמטה חשוכה. צעדיה אטיים יותר עכשיו אבל ערן הוא בחור חזק וידו הודפת אותה בנחישות בכל פעם שהיא מאטה. כאשר הם רחוקים דיים מחדר האוכל הוא מאט ומרשה לידו להחליק מטה, מניח אותה על ישבנה הגדול ומלטף אותו בגלוי מעל השמלה. אצבעותיו מתענגות על המגע האסור, ישבנה רך ומוצק בעת ובעונה אחת והבד נדיב מספיק כדי להעביר תחושה מדויקת כל כך עד שנדמה שהיא עירומה ממש.
"ערן, בבקשה…” היא אומרת. “אני נשואה, אתה אחיין של אריק…ענת תהרוג אותי…”
היא שואפת בחדות כאשר אצבעותיו של ערן חופנות בחמדנות את פלח ישבנה הימני, אומדות את מוצקותו.
"ששש…” הוא אומר. “הגענו.”
הם עומדים בפתח חדרו של ערן. אור קטן מאיר את מיטתו הרחבה של ערן ועיניה של אלוּרה מתרחבות כאשר היא מבינה את כוונתו. ערן נעמד מאחורי האישה הגדולה, מחבק אותה מאחור ואומר באוזנה:
"זאת המיטה שלי. את רואה אותנו שם עליה?”
אלוּרה שותקת, קפואה וערן אוחז בצלעותיה כמו שחקן שחמט המאיים על שדיה הגדולים.
"אנחנו שם, ואת שוכבת מתחתי.” הוא ממשיך, מצמיד את זקפתו אל ישבנה הגדול ואלוּרה נאחזת במשקוף ומתנשמת במהירות מבלי לומר דבר.
"את לבושה בשמלה הזאת, נעל אחת זרוקה על השטיח, את השנייה את עדיין נועלת.” הוא מתאר לה ומנשק את אוזנה. “השמלה מופשלת למעלה והתחתונים שלך מוסטים הצידה. אני בתוכך.” הוא מוסיף ונאקה קטנה נפלטת מגרונה של האישה המבוגרת.
"ניסית להיאבק בי אבל אני צעיר וספורטיבי, חזק מדי בשבילך. אני מחזיק לך את הידיים ודופק אותך, חזק ועמוק…”
"ערן…” ממלמלת אלוּרה, מרותקת לתמונת הרפאים בעוד ערן נצמד אליה מאחור וחופן את שדיה הגדולים מעל השמלה.
"את רעיה טובה, לא הייתה לך ברירה.” הוא מסביר, חומס את שדיה בעוד איברו נדחק בין פלחי עכוזה הגדולים. “באמת ניסית להיאבק אבל התגברתי עלייך ובסוף פשוט נכנעת. לא הייתה לך ברירה.”
אלוּרה נאנחת אנחה חרישית בקול גבוה וצמרמורת חולפת בגופה.
"ואני חזק כל כך בין הרגליים שלך. צעיר ושרירי כל כך…”
"ערן…” היא ממלמלת ונמסה לאיטה, מתרפקת עליו, ראשה נשען אחורה על כתפו בעוד ידיו מלטפות אותה מעל השמלה בכל מקום אסור.
ערן אוחז בשערותיה החלקות באגרופו ומושך מעט, רק כדי להדגיש לה את השליטה, והאשה הגדולה נאנחת שוב.
"עכשיו אני הופך אותך על הבטן ומעמיד אותך על הברכיים. את אוהבת דוגי סטייל?”
"ערן, די…” ממלמלת אלוּרה בזרועותיו החזקות.
"תעני לי על השאלה.”
"כן.” היא נאנחה, ראשה מתגלגל על כתפו החסונה.
"את עומדת על ארבע עכשיו ואני כורע מאחורייך. אני דופק אותך חזק.”
"אוהּ…” היא מתנשפת, ידה נעה אחורה ונוגעת בירכו אך היא מסלקת אותה משם כנשוכת נחש.
פעמון צלול נשמע מחדר האוכל.
"ערן, אנחנו צריכים לחזור…” היא נאנחת, רכה ומתמסרת בזרועותיו החובקות אותה.
"בסדר, רק דבר אחד לפני כן.” עונה ערן. הוא אוחז שוב בשיערות ראשה ומוריד אותה בכוח על ברכיה ביד אחת, בשנייה משחרר את חגורתו.
"לא!” נפערות עיניה התכולות של אלוּרה אך ערן לא שועה לה. שיערותיה לפותות בידו והוא מפשיל את מכנסיו ותחתוניו ואיברו משתלשל החוצה מכלא הבד שלו, זקור כמעט לחלוטין.
"רק מציצה קצרה, אל תדאגי, אני לא הולך לגמור עכשיו.”
"בבקשה, מישהו יבוא!” היא מתחננת מתחתיו.
"אז כדאי שתתחילי ואני אוכל לשחרר אותך. אני לא הולך לגמור.”
"אני אישה נשואה!”
"אז היו לך הרבה שנים להתאמן, תתחילי.”
אלוּרה מעיפה מבט במסדרון, נושכת את שפתה התחתונה כמי שפוסחת על שני סעיפים ואז מפשקת את שפתי המוצצת המלאות והאדומות שלה ומכניסה אותו בינהן, עוטפת אותו באהבה בפה חם ורטוב. בזהירות כדי שהשפתון לא ימרח לה, היא מניעה את ראשה קדימה ואחורה, מלטפת את אשכיו בידה העדינה. ערן מסיר מראשה את ידו והיא ממשיכה במלאכתה, מוצצת ומלקקת את הזין בעודה משחקת עם האשכים. אלוּרה מרימה אליו את עיניה התכולות בעודה מוצצת, פניה היפות מעוותות בגלל הזין הנעוץ במרכזו והשפתיים המאמצות להכיל אותו.
"אוקיי, מספיק בינתיים.” אומר ערן אחרי כמה רגעים ומסייע לה לקום.
"לא, זה מספיק בכלל.” היא אומרת ומסדרת את שמלתה. “אני אישה קתולית נשואה ומה שקרה היה חטא שלא יחזור על עצמו.”
"אני הולך לזיין אותך הלילה, אלוּרה.” אומר ערן באדישות בעודו מכניס את איברו למכנסיו. “בתחת, למען האמת.” הא מוסיף ועיניה הכחולות נפערות.
"לא.” היא ממלמלת בהתרגשות.
"כן.” הוא מהנהן ומכניס את החולצה למכנסיים. “הציד התחיל, נסי להישאר עם העדר שלך אבל אני הולך לנסות לבודד אותך ואז…את שלי.”
אלוּרה לא אומרת דבר, רק מביטה בו בתערובת של שעשוע והלם ומתחילה להתרחק. צלצול נוסף נשמע ואלוּרה מביטה בו מעבר לכתפה ומתרחקת במהירות במסדרון לעבר הקבוצה, פלחי עכוזה גדולים מתנודדים בהולכה.
ערן חוזר לחדר האוכל כעבור כמה דקות. האורות הגדולים כובו וכעת החדר מואר בעשרות נרות, שלהבותיהם מתנוצצים על כלי הכסף וכל האורחים כבר ישובים במקומותיהם. דודה ענת מביטה בו כשהוא נכנס אבל הוא מיתמם ותר אחרי אלוּרה. הוא מוצא אותה יושבת ליד השולחן, בעלה מצד אחד וגבר שמן מצידה השני.
"אכפת לך להניח לי לשבת כאן?” הוא מחייך אל השמן. “זה הכיסא שלי בארוחות משפחתיות.”
"בוודאי, בוודאי.” אומר השמן ומוצא לעצמו מקום אחר, המקום המקורי שהיה שמור לערן.
"בואנו סרה.” אומר ערן לגבר הממושקף היושב משמאלו.
"בואנו סרה. אתה האחיין?”
"סי.” מחייך ערן והם מתחילים לשוחח.
הוא מחכה עם המתקפה שלו עד אחרי המנה הראשונה אך כאשר הברווז מוגש לצלחות וכולם נועצים את מזלגותיהם בבשר העסיסי, ערן מניח את ידו הימנית על ירכה הדשנה של אלוּרה מתחת לשולחן, מתענג על מגע עורה החלק והחמים.
אלוּרה מרחיקה מעט את ירכיה ממנו אך ערן פשוט רודף אחריה. הוא לובש שחור ובתאורה הרומנטית אך הקלושה, ידו כמעט בלתי נראית וגם כאשר היא מתרחקת רחוק ככל שהיא מצליחה להסתובב הוא עדיין משיג אותה ללא קושי. אצבעותיו החזקות של ערן נסגרות על ברכה השמאלית והוא מושך אותה בכח אליו, צווחת הפתעה זעירה נפלטת מפיה. חלק מהאנשים משתתקים וכמעט כולם מביטים בה, אפילו ערן מסתובב ומביט בה בסקרנות מעושה, מרחיק בינתיים את ידו מירכה.
"אלוּרה?” שואלת אישה אחת ומוסיפה כמה מלים מהירות מדי באיטלקית.
אלוּרה מחייכת במבוכה ומסבירה משהו שערן לא לגמרי מבין, אולי שנשכה את את עצמה או שמשהו פגע בשיניה. האורחים מחייכים אליה בסימפתיה והשיחה חוזרת אל השולחן. ערן חוזר אל בן שיחו משמאל ומחזיר את ידו אל ברכה של אלוּרה. גם הפעם היא מנסה להרחיק אותה ממנו אך ערן לא מוותר ולאחר מאבק קצר היא נאנחת חרישית ונכנעת, מניחה לערן לגרור את ירכה קרוב אליו.
בגבו עדיין אליה, הוא מלטף עכשיו את רגליה מתחת לשולחן ומעל בד השמלה ואלוּרה קופאת בכל פעם שהוא מתקרב אל מפשעתה. מדי פעם היא מנסה להרחיק את רגליה ממנה אך ערן תופס אותה בסבלנות ומחזיר אותה למקומה. כאשר הוא מכניס את ידו בין ברכיה היא קופצת אותן ולוכדת את היד בינהן, מונעת ממנו לזוז. ערן שמח לגלות שהיא אינה לובשת גרביונים משום סוג ועורה החלק רך מתחת לאצבעותיו.
רוב המנות כבר חוסלו ובקבוקי היין כבר ריקים כמעט עד הסוף ובכלל האלכוהול נותן את אותותיו בכמות הצחוק ועוצמת הדיבור. בעלה של אלוּרה אומר משהו בקול וצחוק רם פורץ ומתגלגל סביב לשולחן. השמן מקודם עונה בקול רם ועכשיו הצחוק מחריש אוזניים וכמה אפילו דופקים על השולחן בסכו"ם. אפילו דוד אריק מנסה לצעוק משהו אך קולו נבלע בפינג פונג שבין בעלה של אלוּרה וחברו השמן ואיש אינו שם לב לדוד אריק, או למאבק המתחולל מתחת לשולחן.
אלוּרה מתאמצת לשמור את ברכיה, הלוכדות את ידו של ערן, סגורות וערן מצדו נאבק לפשק את אצבעותיו. ירכיה העסיסיות מתהדקות בעוצמה אך ערן לא נשבר והוא ממשיך להיאבק בה באצבעותיו החזקות, שומר על חזות פנים רגועה בעודו מתיש אותה בכל רגע שעובר. המאבק נמשך ללא הפוגה וכעבור כמה דקות הוא מתחיל לחוש בשריריה רוטטים ממאמץ, ידו כמו קפיץ מפלדה מפעילה לחץ אכזר ובלתי מתפשר על ברכיה הנחלשות.
עיניו של ערן פוגשות פתאום את אלו של דודתו. היא רואה. היא מבינה. הוא מחייך אליה חיוך קטן וזאבי. שתראה. הוא מקרב את אצבעו אל אפו, כאילו כדי לגרד באף אך למעשה הוא מניח את האצבע על שפתיו במחווה ברורה: “ששש…”. מבטו של ערן קר, מאיים כמעט, מבט של זאב המתרה בחיות האחרות שלא יעזו להפריע לו בציד.
"אלוּרה? הכל בסדר?” שואלת אישה מולם באטלקית. “את מאוד (משהו שערן לא מבין), את מרגישה טוב?”
אנשים מסתכלים וממלמלים בהסכמה ודאגה וערן מפסיק לרגע את המתקפה אך לא מסלק את ידו מהמיקום האסטרטגי.
"סי..סי…” מהנהנת אלוּרה ושולחת חיוך יפה ונבוך בכולם. “אולי שתיתי מהר מדי.”
בעלה אומר משהו חד ורעם צחוק מתפוצץ סביב השולחן וכעבור כמה רגעים כולם שוכחים מהם וערן מחדש את ההתקפה ביתר שאת. היא חלשה עכשיו יותר ושריריה רוטטים במאמץ בעוד ערן נאבק ללא פשרות לפשק את ירכיה, מהמהם מדי פעם לעבר בן שיחו משמאל, מבטו פוגש מדי פעם את מבטה היוקד של דודתו. מימינו שומע ערן התנשפויות חרישיות ויודע שאלוּרה לקראת כניעה והדבר מפיח בו כוח מחודש והוא יוצא לעוד התקפה חסרת רחמים.
בהתנשפות עדינה נכנעת האישה המבוגרת ומפשקת את ירכיה מתחת לשולחן. ערן נותן מבט ניצחון בדודתו ומתחיל ללטף את הירכיים המלאות מתחת לשמלה. עורה חלק וללא רבב ואצבעותיו מחליקות על הירכיים השמנמנות והעירומות כמו על משי, מעפילות למעלה ואז זולגות מטה, טפח כלפי הברכיים וטפחיים כלפי המפגש האסור שבין רגליה. מימינו הוא שומע את האישה הלוהטת נאבקת להסדיר את נשימתה, ללא הצלחה מרשימה. כאשר הוא מגיע לשלושת רבעי הדרך בערך היא עושה עוד ניסיון קלוש לסגור את ירכיה אך הוא הודף אותן בכוח, חסר סבלנות והיא נאלצת לפשק אותן, מפקירה את ערוותה לאצבעותיו.
אלוּרה שואפת אוויר בקול כאשר אצבעו פוגשת בתחתוניה מתחת לשולחן וערן מניח לה להתרגל לרגע לפני שהוא מתחיל לעסות בחוצפה את ערוותה מעל התחתונים. הבד הדקיק מסגיר את סודותיה והוא מוצא את שפתי ערוותה, אצבעו חשה בחמימות והרטיבות הבוקעים משם בעודו מלטף את הסדק. הוא מכין את הצעד הבא ועובר בדיוק על מה שיגיד באיטלקית, מוודא עם עצמו שכל המלים מוכנות במקומן והוא יודע איך להגות אותן. כרית אצבעו פוגשת בדגדגן שלה ומתחילה לעסות אותו, הבד הדק מעביר אליה את התחושות בדיוק משכר.
"אלוּרה? את בטוחה שאת בסדר?” שואלת האישה מקודם ושוב נקטעת השיחה, אם כי כמה מהאורחים אשר שתו יותר מדי עוד לא מבחינים במתרחש. בדיוק להזדמנות כזאת חיכה ערן, אפילו תרגל את המשפטים הבאים באיטלקית בראש כדי שיוכל להגיד אותם בביטחון.
"הייתי חובש בצבא בישראלי.” הוא אומר במהירות ובבירור באיטלקית הטובה ביותר שהוא מצליח לגייס "אני חושב שהיא צריכה קצת אוויר צח, אני אוציא אותה החוצה לטיול קצר. בואי בבקשה.” הוא אומר ונעמד, אוחז במרפקה.
"לא, אין צורך…” היא ממלמלת אך דבריה נבלעים במקהלת ההסכמה של שאר האורחים. ערן לופת את מרפקה של אלורה בעוצמה ומקים אותה בכוח מכיסאה במראית עין של עדינות. מבטה פוגש לרגע את מבטו, עיניה הכחולות נרגשות ומבועתות. הוא קולט את דודה ענת מזווית העין ומשגר אליה חיוך זאבי מהיר ואז הודף את אלוּרה מהביטחון היחסי של חדר האוכל אל הבלתי נמנע.
==============
לפרק הבא