לפרק הקודם
=======================
כאשר נפגש עם דודתו בוילה מאוחר יותר לא אמר מילה על המפגש תחת עץ המחשבות ולא רמז על כל התנהלות יוצאת דופן לה היה עד, השיחה בינהם הייתה קורקטית וחמימה כמו בימים הקודמים. בארוחת הערב שאל דוד אריק את ערן למעשיו באותו היום וזה סיפר שוב על נדודיו בסביבת האחוזה.
"אתה אוהב לטייל, מה?”
"כן.” הודה ערן. “בארץ אני מטייל הרבה עם אבא.”
"אולי נצא לטיול רגלי ארבעתנו לקראת סוף החופשה שלך.” הציע דוד אריק. “נארוז אוהל, שקי שינה, אוכל. יש כמה מסלולים שדודה שלך ואני עשינו כשהיינו צעירים יותר שהיו ממש מהנים. יש לי גם בקתה ביער, לא רחוק. אפשר לישון שם.”
"גם אני צריך לבוא?” התפלץ יקי.
"זה לא יזיק לך.” אמר אביו. “שלא תגדל להיות פדלאה עם תחת גדול כמו מישהו אחר כאן.” דודה ענת לא אמרה דבר.
"אני לא רוצה.”
"אתה מגיע. צריך לגרור אותך קצת מהמחשב שלך ומהאינטרביט שלך.”
"אינטרנט!”
"כן, מה שזה לא יהיה. יש לכם אינטרביט בישראל?”
"שמעתי משהו.” הודה ערן. “אבל מחשבים זה לא ממש התחום שלי.”
"אני לא שואלת כי אני הבנתי שאני לעולם לא אבין את זה.” אמרה דודה ענת וחזרה אל בנה: “בקיצור, כולם הולכים. אני אבדוק במפות ואבחר לנו איזה מסלול נחמד. זה יכול להיות מהנה. רעיון טוב, אריק.”
"תודה.” רטן בעלה.
יקי מחה ומלמל משהו ארסי באיטלקית אך אימו צלפה בו בלשונה והוא השתתק.
"אני עייפה, ברשותכם אפרוש.” אמרה להפתעתו של ערן. בעצם, הוא הבין, הוא לא אמור להיות כל כך מופתע. לא בטוח שהיא רוצה לענות על שאלותיו במהלך כוסית הלילה שלהם.
"אתם רוצים שאקח אתכם איתי מחר לעבודה?” הציע דוד אריק. “תוכלו לשוטט קצת בעיר ולקנות לעצמכם ציוד לטיול.”
יקי גנח אך דוד אריק התעלם ממנו וערן ענה: “בסדר, זה יכול להיות נחמד.”
יקי קם מהשולחן, משאיר את ערן ואת דוד אריק לבדם.
"תתעלם מההתנהגות שלו…פינקנו אותו קצת והוא מתנהג יותר מדי כמו בן יחיד. קשה לו עם זה שאתה כאן. בדרך כלל הוא לא מתנהג ככה.”
"זה בסדר, אני פשוט מתרחק ממנו.” אמר ערן. “אנחנו טיפוסים שונים, זה הכל.”
"אני חושב שאתה גם מלחיץ אותו עם הספורט והטיולים שלך, כל מה שאנחנו יורדים עליו שהוא לא עושה, אתה עושה. חשבנו שאולי תהיה לך השפעה טובה עליו אבל בינתיים זה לא מוכיח את עצמו.” הודה דוד אריק. “גם לא נעים לי ממך, קיוויתי שהוא יהיה חבר טוב יותר.”
"אולי בטיול משהו ישתנה.” אמר ערן. "אולי נצליח להתחבר. ואם לא, לא נורא. אני די רגיל להיות לבד.”
"טוב. אני הולך לישון. מחר בבוקר תעשו קצת קניות לטיול.”
למחרת, לאחר ארוחת הבוקר, לקח אותם דוד אריק אל חנות כלבו גדולה בעיר וצייד אותם בכסף מזומן. אם קיווה שבנו וערן יתחברו בעקבות חוויה זו, הרי שערן הבין שהתקווה עומדת להתבדות במהירות. הוא נאלץ להיעזר ביקי לצורך תרגום בכלבו אבל יקי היה לקוני וסרקסטי ולא הפגין שמץ התלהבות לקראת הטיול הצפוי, להיפך. מדבריו הבין ערן כאילו הוא, ערן, אשם בכך שיקי נגרר "לטיול המטומטם".
"זה לא אני, זה אבא שלך.” אמר ערן לבסוף. “תרגיש חופשי לרדת ממני.”
"לאבא שלי לא היו רעיונות כאלה עד שהגעת, ילד טבע.”
"אני מצטער, אם זה עוזר לך איכשהו.”
"זה לא.”
"חבל. עכשיו אנחנו צריכים שקי כביסה. אתה יודע איפה יש?”
"נראה לך שאני עובד כאן?”
"אתה יכול לשאול אותם?”
"כן.”
כשדוד אריק אסף אותם מחנות הכלבו הוא הבין מהבעות פניהם שתקוותיו נתבדו והוא נפנה, בפנים נפולות, לעבור על הציוד שרכש ערן. לאחר שווידא שכל מה שנדרש אכן נקנה, הם עלו על המכונית וחזרו הביתה, עוצרים בדרך באתר נחמד בו גלשו במורד הר בקרונית הרתומה למסילה ולאחריה אכלו ארוחת צהריים וחזרו הביתה. את החצי השני של היום בילה ערן לבדו בירי בחץ וקשת.
השעה הייתה שעת ערב והבית התכונן לארוחה, המבשלת עורכת את שולחן האוכל ומחממת את המנות. דודה ענת ישבה על ספסל על המרפסת, קוראת ספר. השמש הייתה עדיין גבוהה בשמיים בשביל שעה כה מאוחרת; ערן עדיין לא הצליח להתרגל לימים הארוכים של הקיץ האירופאי. הוא ניגש אל דודתו הקוראת ואמר:
"קצת בודד לי פה אם אני לא מדבר איתך. אני מבטיח לא לדבר על מה שאת לא רוצה שאני אדבר אבל אנחנו עדיין יכולים לשבת אחרי האוכל, טוב?”
היא הסירה את משקפי הקריאה שלה וחייכה אליו.
"טוב.”
"אז… אפשר שנדבר אחרי האוכל?”
"קבענו.”
בארוחת הערב עבר ערן על רשימת הציוד שקנה ודודו ודודתו העירו את הערותיהם. דודה ענת הביאה פנקס והם החלו לחלק את הציוד לתרמילים.
"מגבת אחת לכל אחד…פנס…אריק…משחה נגד יתושים…ענת…שימורים…יקי…”
"למה אני צריך לסחוב את הדברים הכי כבדים?” התלונן יקי.
"זה רק שימורים.” הסביר דוד אריק.
"…ושימורים זה כבד!”
"אנחנו נאזן את זה עם הדברים האחרים שתיקח.” המשיך אביו.
"לא רוצה לסחוב את הדברים הכי כבדים ולא רוצה לצאת לטיול המטומטם הזה בכלל!”
"יקי, אין כאן ויכוח.” אמרה דודה ענת.
"טוב, אני עייף. לילה טוב. תחליטו אתם מה אני אסחוב. ממילא אתם לא שואלים אותי, נכון?!”
דוד אריק נאנח ודודה ענת אמרה לו משהו באיטלקית.
"טוב, נמשיך?” שאל דוד אריק. במהלך עשרים הדקות הקרובות המשיכו לחלק את הציוד עד שהגיעו לחלוקה הגיונית. אחר כך פינה ערן את השולחן והם ישבו לתכנן את הטיול. השביל היה מסומן, הסביר דוד אריק, אבל עדיף לרשום מראש לאן פונים באיזו צומת. הוחלט שהם יטיילו יום אחד, ילונו בבקתה של דוד אריק ואז ימשיכו לנקודה אליה יזמין דוד אריק נהג מונית שיחכה להם. לאחר שהמסלול היה מסומן כהלכה, התנצל דוד אריק ופרש לישון, מותיר את ערן ודודה ענת לבדם במטבח.
"יין?” הציעה דודה ענת, והוציאה בקבוק ושתי כוסות. היא לבשה שמלת בית ורודה ופרחונית
"בבקשה.” אמר ערן.
"אני מקווה שאני לא הופכת אותך לאלכוהוליסט.” היא אמרה וערן צחק.
"מוכנה לטיול מחר?”
"כן. יהיה נחמד לטייל קצת בטבע. הרבה שנים לא עשינו את זה. פעם היינו מטיילים הרבה.”
"למה הפסקתם?”
"מאותה סיבה שהפסקנו הרבה דברים אחרים.”
"זה עוד נושא שאת לא רוצה לדבר עליו?”
היא חייכה והגישה לו את כוסו לנקישה.
"לחיי דברים שלא רוצים לדבר עליהם.”
"לחיים.”
* * *
למחרת בבוקר הם התעוררו זמן קצר אחר עלות השחר והחלו להתארגן. בעודם מתארגנים במטבח, הבחין ערן שיקי נראה חיוור וגמלוני יותר מתמיד.
"הכל בסדר?” שאל את בן דודו.
"לא.”
"מה קרה?”
"הקאתי שלוש פעמים וגם שלשלתי.”
"אמרת לאמא שלך?”
"אבא שלי יהרוג אותי אם אני לא יצא לטיול הזה. יהיה בסדר. אני מרגיש יותר טוב.” הוא הוסיף במרץ קלוש. “בוא נלך לאוטו.”
הם הכתיפו את תרמיליהם ונכנסו אל המכונית, שם חיכו להם כבר דודה ענת ודוד אריק.
"מוכנים?” שאל דוד אריק. “נסענו.”
הכפר היה שקט בשעת הבוקר המוקדמת ורק אנשים מעטים נראו ברחוב הראשי. לפעמים ערן היה יוצא לשחיות בוקר לפני הלימודים והוא אהב את השלווה הזאת של הבוקר.
"ראיתי את הגנן…מה שמו…סרז'…אתמול במכולת. הוא נראה עצבני. אמרת לו משהו?” אמר דוד אריק וערן היה זקוק לכל השליטה העצמית שלו כדי לא לפעור את עיניו.
"פיטרתי אותו.” אמרה דודה ענת.
"למה? חשבתי שאת מרוצה ממנו?”
"לא אהבתי את איך שהוא הסתכל עלי.”
"עלייך?” גיחך דוד אריק. “למה שחתיך צעיר כזה יסתכל עלייך? הוא גנן, לא ארכאולוג.”
דודה ענת לא ענתה, רק נתנה בבעלה מבט קר.
קול גרגור עלה מכיוון יקי וערן הספיק להסתובב אליו ולראות את בן דודו מתחיל להקיא. קיבתו כבר הייתה כנראה ריקה מהלילה שעבר ורק מעט מיצים נשפכו על חולצתו.
"מה קרה?” שאלה דודה ענת והסתובבה.
"הוא מקיא.” הסביר ערן. “הוא הקיא כל הלילה. וגם שלשל.”
"רגע, חמוד. אני מיד מביאה לך משהו לנגב את הפה.”
היא שלפה נייר טואלט ובקבוק מים והגישה אותם לבנה וזה ניסה לנקות את עצמו כמיטב יכולתו.
"זה נכון?” היא שאלה אותו. “אתה מקיא כל הלילה?”
"כן.” הוא הודה חלושות.
"אז למה לא אמרת כלום?”
"כי לא רציתי שאבא יכעס…” הוא אמר ופרץ בבכי.
"כוס אמק.” סינן דוד אריק מהמושב הקדמי. “טוב, תפסיק לבכות, בסדר?”
יקי ניסה לרסן את בכיו והדוד והדודה פצחו בהתייעצות קצרה וחרישית.
"טוב, זה מה שקורה.” הודיע דוד אריק לאחר כמה רגעים. “אנחנו ניסע לתחילת הטיול, נוריד שם את ערן ואת אמא ואז נחזור שנינו הביתה, בסדר?”
"בסדר.” מלמל יקי בעליבות.
* * *
החניון שכן לצד הדרך והיה מכוסה בכורכר ומוצל בעצי זית. דוד אריק סייע לערן ודודה ענת עם תרמילהם ואז חזר למכונית, לאחר שדודה ענת חזרה פעמיים על כל ההוראות לגבי הטיפול ביקי.
"להתראות, חמוד.” היא אמרה לבנה.
"שלום.” הוא ענה.
"תרגיש טוב.” אמרה דודה ענת. “אריק, אתה בטוח שתהיו בסדר?”
"כן, יהיה בסדר. זה מקסימום איזה וירוס.”
"להתראות.” אמר ערן ונופף לדודו ובנו.
דוד אריק שילב להילוך והמכונית התרחקה מהחניון. שלט גדול באיטלקית בירך את המטיילים וסימן בחצים את הנקודות הבאות ואת המרחקים אליהם בקילומטרים. דודה ענת התקרבה אל השלט, הורידה את תרמילה והחלה לחפש את השביל שלהם, משווה את השמות עם המפה בידה.
זו הייתה הפעם הראשונה שערן נפנה להציץ בדודתו מהבוקר וכעת, כאשר הייתה שקועה במפה הוא סקר אותה בעיון. דודה ענת נעלה מגפי צעידה גבוהות אשר הגיעו עד מתחת לברכיה ומהן הציצו גרבי צמר אפורות אשר כיסו את ברכיה. ירכיה הבהירות היו חשופות מהגרביים ועד מכנסי החאקי הקצרים שלבשה והיא לבשה חולצת כפתורים דקה בצבע חאקי אשר לא הסתירה את גודלם של שדיה. להיפך.
"טוב.” אמרה דודה ענת והורידה את המפה. היא הבחינה בערן הסוקר את גופה אך לא אמרה דבר, רק נדה בראשה לשלילה, כאילו אומרת: “אין לך תקנה.”
“השביל הירוק.” היא אמרה, מחווה לעבר השביל מימין.
הם התחילו ללכת זה לצד זו. האוויר היה צונן עדיין והשביל היה כבוש בעלים לחים, מוצל בעצים גבוהים אשר הצלו עליהם. הם החלו לפטפט נינוחות, ערן מספר לה על החיים עם אבא, על בית הספר ועל הכדורמים.
"הלוואי ויקי היה מתעניין יותר בספורט.” נאנחה דודה ענת. “כל היום הוא מול המחשב והאינטרביט הזה. איך אפשר לשבת מול המחשב הזה כל כך הרבה שעות?”
"אולי זה מעניין אותו.”
"כנראה שכן, אני פשוט לא מבינה למה. כשאני הייתי קטנה לא היו לנו מחשבים בכלל. היינו בחוץ כל היום וזהו. במושב.”
השביל הרחב הפך צר יותר כשהוא החל להעפיל על גבעה מיוערת והם נאלצו ללכת בטור כאשר דודה ענת מובילה.
"בכלל, נראה שהחיים היו פעם יותר פשוטים. אני יודעת שככה אנשים מבוגרים תמיד מרגישים אבל נדמה לי שבמקרה שלנו זה נכון. הדורות הופכים להיות מהירים כל כך.”
"אני חושב שלמרות שאני בקושי בן חמש עשרה, אני יכול להסכים איתך.” אמר ערן בכובד ראש. “לדור שלכם לא היו אפילו טלפונים בכל בית. עכשיו אומרים שעוד מעט לכל אחד יהיה טלפון שהוא יוכל להסתובב איתו. אלה שינויים מאוד מהירים ונראה לי שלמרות שהם עוזרים לנו, הם גם מסבכים את החיים.”
"נכון מאוד.”
הם ממשיכים את השיחה אבל תשובותיו של ערן הלכו והתקצרו והוא נטה להסכים ולהמהם לדבריה. הסיבה ללקוניות הפתאומית שקפצה עליו הייתה כמטר ממנו, מעכסת ומתנדנדת מצד לצד. ישבנה של דודתו, מלא ועסיסי במכנסי הצעידה הקטנים, כמעט היפנט את ערן בקצב האיטי והחושני שלו. הוא בהה בשרירי ירכיה המשתרגים עם כל צעד, באופן שבו פלחי עכוזה מתכווצים ונרפים מתחת למכנסיים ורמז האקראי לקפל המתוק שבין פלח העכוז לירך העליונה אשר צץ לפרקים, אם במציאות ואם בעיני רוחו של ערן.
"טוב, אני חושבת שנעצור לשתות קצת.” אמרה דודה ענת.
הגבעה השתפלה בתלילות מטה לעבר הנחל, המתלול מזכיר מצוק כמעט. למטה השתפל הנחל בניצב אליהם, מעניק להם הצצה עוצרת נשימה אל תוך עמק ארוך וירוק.
"איזה יופי.” אמרה דודה ענת, מורידה בכבדות את תרמילה מגבה. היא התכופפה אל תיקה כדי להוציא משם בקבוק מים ונשימתו של ערן נעתקה למראה ישבנה הנאבק במכנסי הטיולים הקטנים, משתוקק, בעיני רוחו של ערן, לצאת לחופשי. דודה ענת החלה לפשפש בתיקה, ישבנה המלא מול עיניו של אחיינה המתחרמן אשר החל להתקרב אל התחת אשר מולו כמהופנט, כמעט אוחז בו בידיו, כמעט נוגע בו ו…
דודה ענת הזדקפה, בקבוק פלסטיק בידה. היא פתחה אותו ולגמה לגימה ארוכה ואז נאנחה בסיפוק.
"קח, תשתה.” היא הגישה לו את הבקבוק וערן שתה מספר לגימות.
"זאת הייתה יופי של עליה, הא?”
"כן.”
"ועשינו את זה. לא רע בשביל זקנה וילד.”
"בת כמה את באמת?”
"ליידי לא מגלה שהיא בת שלושים ושבע.” אמרה דודה ענת וערן צוחק.
"מתחיל להיות חם, למרות שהעננים האלה מדאיגים אותי.”
מעל העצים מתאבכים עננים אפורים, אך החורש התחמם ואגלי זיעה החלו מרטיבים את שניהם.
"את חושבת שירד גשם?”
"אמרו ברדיו שיכול לרדת גשם קל.”
"נקווה שלא, לא בא לי ללכת רטוב.”
"זה ממש רעיון רע. אני יודעת שזה לא נראה ככה אבל יכול להיות כאן קריר למדי. זה צפון איטליה, לא הדרום החם. אבל עכשיו חם לי.”
היא הפנתה אליו את גבה וערן הבחין שהיא מתירה את כפתורי חולצתה ואז קושרת משהו. כאשר הסתובבה התנשף ערן בהתרגשות ופליאה: דודה ענת קשרה את שולי חולצתה התחתונים, חושפת את חלקה התחתון של בטנה ואת טבורה. בחלקה העליון של החולצה היא פתחה כפתור אחד או שניים וכעת חלקם העליון של שדיה הנדיבים הציצו בסקרנות מחולצתה, בהירים ומיוזעים בחזייה הלבנה.
"ככה יותר טוב.” היא נאנחה בסיפוק, עיוורת לכאורה לאחיינה הבוהה בשדיה. “נמשיך או שאתה רוצה להציץ עוד קצת בנוף?”
נדרשו לערן שנייה או שתיים עד שהבין את הבדיחה. הוא חייך ולא אמר דבר, סוקר שוב את גופה בהתרסה.
"יאללה, פושטק. ממשיכים.” הודיעה דודה ענת והמשיכה ללכת. השביל עלה וירד עם הגבעה, חלקו מוצל וחלקו בשמש. החום התגבר ורחשי היער דעכו לאיטם: הצפרדעים והציפורים העדיפו לנוח בחום ולא להרעיש אך הציקדות המשיכו בצרצורן. ערן ודודה ענת הלכו ללא אומר ועד מהרה החל השביל לרדת עם הגבעה. ההליכה עכשיו הייתה מהירה יותר אך גם מעייפת וקשה: הציוד הכבד שעל גבם אילץ אותם לבלום בכל צעד ושרירים אחרים מאלו שניצלו בטיפוס עבדו עכשיו.
"ששש…” אמרה לפתע דודה ענת והצביעה על המשעול לפנים. השביל התעקל ופגש את הנחל ועל הגדה עמדו שני צבאים, אמא ועופר קטן, ושתו מהמים.
"איזה יופי…” הוא אמר בשקט.
הצבאים נחרדים לפתע ומביטים לעבר ערן ודודתו, ובתוך שניות הם נעלמים ביער.
"כך כך יפים.” אמרה דודה ענת. “אני מתביישת להגיד שאני לא זוכרת, אבל יש בישראל כאלה?”
"כן, אבל מעט.”
"חבל.” אומרת דודה ענת וממשיכה ללכת.
"בכלל, יש כאן יותר טבע מאשר אצלינו. כל כך הרבה עיטים, וסנאים לחיות בכל מקום.”
"ישראל קטנה יותר וצפופה יותר.” הסבירה דודה ענת. “יש פחות טבע.”
הם המשיכו ללכת. התרמיל החל להציק לערן והזיעה שרפה בעיניו אך הוא התעקש שלא לבקש לנוח, לא להיות ילד. נוכחותם כאן לבד באמצע הטבע, הרחק מהבתים והרחובות העירה בו משהו חזק וקדמון ומרגע לרגע הוא הפך מודע לכך שמעבר להיותה דודתו והיותו אחיינה, היא אישה והוא גבר. גבר קטן, אבל לא ילד. כל עוד הוא סחב את התרמיל והתנהג בבגרות הוא הצליח לשכנע את עצמו שהוא לא ילד בן חמש אלא גבר. וגבר לא מתחיל להתבכיין שהתרמיל כבד לו.
"טוב, אני חייבת לנוח, מה איתך?” אמרה דודה ענת לאחר שעה קלה. השמש כבר עלתה גבוה בשמיים וערן היה מכוסה זיעה, חולצתו דבוקה לגבו. הוא התאמץ להסתיר את התנשפויותיו והזדקף למשמע קולה.
"אני בסדר, אבל אפשר לעצור.” הוא אמר בשוויון הנפש הרב ביותר שהצליח לזייף. השביל אותם לבריכה חמודה מתחת למפל קטן ואלון גדול הצל על קרחת ליד הבריכה.
דודה ענת נאנחה ושמטה את התרמיל על האדמה מתחת לעץ וערן עשה כמוה, מתאמץ לרסן את נפילת התרמיל כדי לשוות לפעולה נופך של קלילות. רק לאחר שדודה ענת התיישבה באנחה רמה על האדמה ונשענה על תרמילה הוא חיקה אותה, מקפיד לנוע בקלילות הרבה ביותר שהצליח לזייף.
"איזה חום…” נאנחה דודה ענת. “נדמה לי שהעננים האלה מחמירים את המצב. אין בריזה בכלל.”
השמיים היו אפורים ולוהטים ונדמה היה שבקדרות הזו הרוח לא מוכנה לנשוב. ערן שיווע לבריזה שתקרר אותו אך זו מיאנה לבוא והוא נאלץ לנפנף בידו על פניו לפני שתפס את עצמו והפסיק עם ההתנהגות התינוקית.
המים נראו קורצים וקרירים והוא כמעט שאל את רשותה של דודה ענת להיכנס לנחל אך עצר בעצמו.
"אני נכנס למים.” הוא הודיע לה והחל להתפשט.
"רגע, אני אתן לך בגד ים.” אמרה דודה ענת.
“אוי לא…” אמרה לאחר כמה שניות.
"מה קרה?”
"בגדי הים. הם בתיק של יקי. הוא התלונן שהתיק שלו כבד אז נתתי לו את בגדי הים ולקחתי ממנו את השימורים…”
ערן משך בכתפו, הפנה אליה את גבו ופשט את חולצתו, מוצא את עצמו מתרגש לנוכח העובדה שהוא מתפשט מול דודתו. לאחר היסוס קצר הוא החליט בפרץ של תעוזה לפשוט גם את תחתוניו, ממהר להיכנס אל תוך המים לפני שדודה ענת תוכל למחות.
"איזה כיף!” הוא קרא. הוא צלל אל תוך הבריכה, מוצא אותה עמוקה מספיק כדי לצלול בה אך רדודה דיה כדי לעמוד.
"איזה מים! כיף!” הוא קרא לעבר דודתו אשר ישבה מתחת לעץ, מיוזעת. “בואי למים!”
"אין לי בגד ים.” היא התלוננה, מוחה את הזיעה ממצחה.
"נו, אז תחתונים וחזייה…” אמר ערן.
"השתגעת?!” קראה דודה ענת.
“זה כמו ביקיני.”
"אני לא יודעת…” אמרה דודה ענת, מביטה סביב, במעלה השביל ובמורדו.
"נו?!” קרא ערן, מתיז עליה מים צוננים. “בואי למים!”
"תפסיק עם זה!” קראה דודה ענת בצחוק.
"חם לך אז אני מקרר אותך…” אמר והתיז עליה שוב.
"די!”
"תיכנסי למים!”
"טוב, טוב, רק תפסיק להתיז עלי כבר…”
ליבו של ערן ניתר בהתרגשות כאשר דודתו חזרה אל צל העץ והחלה חולצת את מגפי ההליכה הגבוהות ואחר כך את גרביה. חולשה פשתה בו בעודו צופה בה פושטת באטיות את חולצתה, חושפת את שדיה הגדולים, הכלואים בחזייה לבנה. בלב הולם הוא בהה בה כאשר פשטה את מכנסיה, ותחתוניה הלבנים והעדינים התגלו לעיניו כשנותרה בבגדים תחתונים בלבד.
דודה ענת נתנה עוד מבט זהיר סביב ונכנסה אל הבריכה, רווחה ממלאת את פניה כאשר הקרירות הנעימה מהמים סילקה את החום מגופה, וערן צפה במים בולעים את גופה החושני. היא טבלה את ראשה במים ואז הוציאה אותו בתנועה מהירה, שיערה מצליף לאחור ומרטיב את ערן.
"הי, תיזהרי עם השיער!” הוא התלונן.
"אתה מדבר? אחרי שהשפרצת עלי?” דודה ענת הכתה בידיה במים, שולחת נתזים לעבר ערן. ערן לא הבליג והחל להתיז עליה בחזרה. היא השיבה מים בצווחות צחוק וערן עשה באופן אוטומטי את מה שעושים בבריכה כאשר משחקים מלחמת מים עם החברים: הוא החל להתקדם לעברה בהליכה בעודו מתיז. הוא הגיע אל דודה ענת וניסה ללכוד את ידיה ביד אחת ולהמשיך להתיז עם השנייה אך דודה ענת, צוחקת וצועקת, נאבקה בו, מנסה להשתחרר ממנו ולהתיז עליו בעת ובעונה אחת.
ערן היה צעיר מדודה ענת ונמוך ממנה אך הוא היה בכושר טוב בהרבה, חש נינוח יותר במים וגדוש באגרסיביות טיפוסית לנער מתבגר. בתוך כמה רגעים של משחק–מאבק הוא הדף את דודתו המצחקקת אל המפל, דוחק אותה אל קיר הסלע.
"את מפסיקה להשפריץ עלי?”
"בחיים לא!” צחקה דודה ענת והתיזה עליו ביד שמאל, מעודדת אותו להמשיך במשחק.
"אוקיי.” גיחך ערן, מחדש את מאמציו לרסן אותה.
הנגיעה הראשונה שלו בשדהּ הגדול של דודה ענת הייתה אקראית והוא בקושי חש בה, לא יותר ממגע מקרי בלהט המשחק. גם הנגיעות הבאות בישבנה ושדיה היו אקראיות אך בחלוף הרגעים ערן התחיל לשים אליהן יותר, והן הפכו להיות אקראיות פחות ומכוונות יותר. למרות שידיו נגעו שוב ושוב את אזוריה המוצנעים, לא אמרה דודה ענת דבר והמשיכה לצחוק, להתיז עליו ולנסות להשתחרר מלפיתותיו.
ערן ניסה את מזלו: לרגע קט הוא חפן את שדה השמאלי של דודה ענת מעל החזייה, משחרר את השד במהירות לפני שיינזף, והמשיך לנסות להשתלט עליה כביכול ולעצור את ההתזות שממילא הלכו ונחלשו. למרות המגע האסור דודה ענת לא אמרה דבר וערן אזר אומץ במשך כמה רגעים לב הולם עד שניסה שוב. הנגיעה המקרית הבאה הייתה בישבנה של דודה ענת והוא חפן פלח עכוז גדול מתחת למים במשך כמה שניות, לפני שהמשיך הלאה לאחוז ברגלה, אך גם הפעם לא הגיבה דודה ענת לחוצפתו המתגברת של אחיינה. היעד הבא של ערן היה מפשעתה של דודתו והוא הפתיע אותה כאשר שלח את ידו אל בין רגליה של דודה ענת, חש בהתרגשות בערוותה מתחת לבד התחתונים הדק. דודה ענת סגרה את רגליה ושלחה את ידיה להרחיק את ידו אך במקום לגעור בו, שוב רק צחקקה והתיזה עליו מים, מאלצת אותו להתגונן ולסגת.
ההתזות הפכו להיות העמדת פנים קלושה למשחק האמיתי. בעודו נצמד אליה מאחור, זקפתו מתחככת בירכיה הרטובות, ערן התיז מעט מים בפניה של דודה ענת ואז ניצל את צווחות המחאה שלה כדי לחפון את שדיה הגדולים של דודתו מאחור, מעל החזייה, בקושי טורח להעמיד פנים שהמגע הוא אקראי, מעסה ולש אותם ככל שיוכל. מצידה היא התיזה עליו בחזרה והדפה אותו והוא נסוג רק כדי לחזור בחוצפה מתגברת ומבלי לחשוב דחף את ידו הימנית לתוך תחתוניה, אצבעותיו מחליקות אל סבך שיערות ערוותה של דודתו.
דודה ענת צווחה כאשר אצבעו מצאה את דגדגנה.
"הי! בכלל לא הגזמת!” היא קראה וערן הסיג את ידו במהירות מתחתוניה, ידו השמאלית יוצרת הסחה בדמות התזה פתאומית על פניה.
"ערן די!” קראה דודה ענת והדפה אותו. לרגע מפחיד אחד הוא לא שעה אליה וניסה לחזור ולנשק אותה אך היא הדפה אותו בשנית. “די! מספיק!”
ערן התעשת, כמו מקיץ מחלום, מביט במבוכה בדודתו העירומה והרטובה מתחת למפל. הוא נד בראשו כלא מאמין ואז צלל אל המים לכמה רגעים, מניח למוחו להירגע מהטירוף שאחז בו. כאשר עלה אל המים, הביטה בו דודתו במבט זהיר והוא הרים את ידו לאות הפסקת אש, מחייך חיוך קטן ומתנצל. חיוך דומה הפציע על פניה של דודה ענת והיא המשיכה להתלבש.
"אני חושבת שהתקררנו מספיק.” אמרה דודה ענת.
"כן.” אמר ערן. “לגמרי. אני רעב.”
הם יצאו מהמים וערן היה מודע יותר לעירומו, נבוך לנוכח הגאווה הילדותית שחש קודם וההתפרצות החייתית כמעט שלו. בושה מילאה אותו והוא מיהר מצוא את תחתוניו וללבוש אותם בעוד דודה ענת התנגבה, התלבשה ונעלה את נעליה.
"נאכל?” היא שאלה.
"אני מת מרעב.” הוא אמר, שמח לנהל שיחה נורמלית, עדיין מתאושש מהטירוף שאחז בו.
הם ערכו ארוחה על שמיכה שפרסה דודה ענת. היו כריכים שהכינה המבשלת, קצת פירות ועוגה יבשה המתאימה במיוחד לטיולים וערן טרף את הכל וביקש עוד.
"מישהו פה רעב…” אמרה דודה ענת.
"אבא אומר שאני תמיד רעב ושאם היה מקום במקרר למיטה שלי, הייתי לוקח שמיכת פוך ועובר לגור שם.”
"הוא צודק?”
"נראה לי שכן.” צוחק ערן והיא מצטרפת לצחוקו. אחרי המנה הנוספת הם החליטו להישאר ולנוח תחת העץ. היום היה חם והקצב שלהם היה משביע רצון מספיק כדי להרשות לעצמם לנוח בצל ובמהרה שניהם שקעו בתנומה.
=================
איי איי איי. לא חיכינו כל כך הרבה לפרק מרתק אומנם, אך דל שומן במיוחד
וואו. כמו תמיד… בנוי טוב והמתח בשיא!
די תמשיך….
הבניה טובה של העלילה, יצירת מתח מיני. אך כמו קודמי, מצר על המתנה ארוכה בין פרק לפרק.
מעולה! בשונה משאר המגיבים אני דווקא אהבתי את הבניית מתח שאתה עושה פה… בשביל כאלו דברים אני פה….תודה!
נ.ב. בדומה לשאר המגיבים אני גם מיצר על ההפסקות הארוכות בין פרק לפרק….
אבל זכותך ואני אומר תודה על מה שאתה נותן לנו…
עדין ויפה. נהדר. מחכה בשקיקה להמשך. מתי שיבוא – תבורך
מדליק 🙂
נהדר, כתמיד. הציפייה המורטת עצבים לחלק הבא… קשה, קשה.
אני לא אתן לך ציונים כי מי אני בכלל לתת ביקורת עליך??
רק אומר שמחכה לעוד. ועוד ועוד.
אני בכלל אוהב נשים צעירות ככל האפשר ושהן החסרות אונים.
ואתה מצליח לכתוב אירוטיקה כל כך טובה שאני מתחבר למקומות שבכלל לא יצא לי לחוות.
אבל אולי בכל זאת איזה אחות קטנה במקלחת שמסכימה רק לאנאלי וגם מוצצת מיד אחרי? (;
אחות קטנה שמקבלת בתחת במקלחת? הסצנה הזאת כבר כתובה מזמן…כשיגיע סיפור שלגיבור יקראו עזי ולאחותו שירן אז תדע שהסצנה שלך מגיעה (בפרק השלישי לדעתי, אבל זה יקח כמה שנים עד שאפרסם).
אני יוריד אותך לזנות אם אציע העברה בנקאית ותשלח לי בדואר?
עוד כמה שנים?? שנים???
אתה פשוט נהנה מסדיזם, הרי זה שזור בכל הסיפורים שלך. שחרר לנוווו
תודה על הסיפורים הנפלאים!
יש לך סבלנות מדהימה
ואו
תכלס(:
וואו
המתח בין החרמן החוצפן והקטן לנימפומנית הפתיינית נבנה בידי דור האמן .
יאללה שכבר תעשה לו את הסיפתח ושהוא יקרע לה את הצורה!
רץ מהר מידי
היתי מצפה שהדודה תיקח יומזה, ואכן כל הדרך אתה מרמז שהיא מתקרבת אליו..
נער בן 15-16 לא מנוסה ככה להתחיל עם הדודה.
פרק מעולה!!!