הבוטקה – גרסת דור נוב – פרק א'

בתחילת 2013 פירסמתי את הסיפור אני, שירן והבוטקה מאת ג'וני. בהתכתבות איתו הבטחתי לערוך את הסיפור ובמהלך העריכה צצו לי המון רעיונות חדשים ורצתי איתם. הפרק הזה מבוסס כולו על הסיפור המקורי, הבאים מפרי דמיוני הקודח.
====================

"מאמי, את הזיון הזה אני מקווה שלא תשכח גם שאתה שמה, רחוק". הדהד המשפט במוחי. רחוק ממנה ורחוק מהבית, באמצע איזה עמדה מזורגגת ליד התנחלות שלא היה לי מושג על קיומה עד שהגעתי לשמור עליה.

נתחיל קצת לפני המשפט שהרצתי שוב ושוב בראשי באמצע עוד שמירה משמימה באמצע הלילה.

קוראים לי רועי, והמשפט הנ"ל שייך לחברה שלי – שירן. אנחנו ביחד כבר 8 חודשים, ומדובר במישהי שידענו דבר אחד כבר אחרי חודש – אנחנו זוג חרמנים מטונף. הדרך מהמזמוז הראשון אצלי באוטו (שהתחיל בנשיקה ונגמר ביד שלי בתוך הסקיני ג'ינס שלה ואז בתוך התחתונים שלה ןאז בתוך הכוס שלה) עד למיטה שלה (בשישי בערב שהמשפחה שלה הייתה בסלון אם אתם חייבים לדעת) הייתה קצרה מאוד. ומהר מאוד הגענו לדרך הארוכה של חויות מיניות שונות ומגוונות, ש(אולי להפתעתכם) שירן יזמה חלק לא מבוטל מהם. מה לא עשינו, ואיפה לא ניסינו, אני והיא היינו סוג של הרפתקני סקס, דבר שאחרי כמה שנים גיליתי שהיה סתם צירוף מילים משעשע של בני 18 חרמנים. (למרות שאודה, שירן נשארה אחד הזיונים הכי טובים שהיו לי עד היום).

אני בדרך כלל לא הטיפוס של kiss and tell, אבל עברו כמה שנים טובות וכעת אני מרשה לעצמי לספר קצת עליה ועל מה שעברנו ועל שאר ההרפתקאות. שירן הייתה ברונטית אמיתית עם שיער שופע שהגיע עד לשכמות, דבר שאהבתי מאוד לראות עולה ויורד או מקפץ לו שוב ושוב לפי הקצב ששירן או אני הכתבנו לו. עיניים ירוקות שאהבתי מאוד לבהות ולהראות בהן, וגוף נפלא – חזה קטן אך יציב ומתאים, ותחת שאי אפשר לסרב לו, קטן וקומפקטי. הוסיפו לכל זה בטן שטוחה ורגליים ארוכות למדי למישהי בגובה 1.67, וקיבלתם את שירן.

בסופ"ש לפני שהתגייסתי, שירן דאגה לתת לי מתנת גיוס מעולה, היא לא נתנה לי לקחת שום סוג של שליטה או אפילו נקיטת מאמץ ופשוט רכבה עליי במשך כמה שעות במצטבר, עוצרת רק לפעמים שאחד מאיתנו גמר, או כדי למצוץ את הזין שלי ולטעום את המיצים שבו הוא היה ספוג, מלקקת ומענגת כל סנטימטר שהיה מכוסה במיצי הנרתיק שלה, ובזרע שלי, כולל ביקורי לשון ופה עדינים על האשכים, שואבת כל אחד בשקיקה, שואבת ומוציאה כל כמה שניות, ומיד לאחר מכן עוברת ללקק את כל הזין מההתחלה עד הבסיס בשקיקה. כשהפה שלה לא היה עסוק בלגנוח או לרדת לי, היא אהבה להגיד לי "זאת המתנה שלי לך מאמי" ו"שמה שאני עושה עכשיו איתך יספיק לך גם אם תסגור 28" וש"שלא תעז לשכוח אותי, אה?" ועוד דברים בסגנון הזה, ובאמת שצייתתי. בכל הזדמנות אפשרית התגעגעתי אליה,והתמונות שהיא דאגה לשלוח לי לפלאפון, שלה מדגמנת כמה לנג'רי שדאגתי לקנות לה מבעוד מועד, וכמובן תמונות בסגנון הקלאסי – עירום מלא דאגו להזכיר לי אותה עוד יותר ולהעביר לילות בודדים בצבא ובכלל.

אבל יותר מהתמונות, שאמנם היו אחלה של דבר ובאמת עזרו לי ברגעים שהייתי חרמן (בייחוד בטירונות). היה לנו מנהג יותר מעניין – כאשר הייתי שומר לילה והיא לא הייתה צריכה לקום מוקדם למחרת (ולפעמים גם אז), הייתי נוהג לצלצל אליה והיינו מעלים זיכרונות ממשגלים קודמים, והיינו נוהגים לספר אחד לשני מה בדיוק נעשה אחד לשני כשאני אצא הביתה. הרבה פעמים היינו מתכננים לפרטי פרטים ודואגים לבצע הכל בהזדמנות הכי קרובה במדויק. הדבר נהפך לאט לאט לריטואל והייתי אפילו מצפה לפעמים לשמירת לילה, רק כדי שאני אוכל לתכנן איתה על איזה תנוחה ננסה או אפילו הקצב שבו הכל יקרה ואפילו מוזיקת הרקע שנשים. כמובן שהרעיון המשיך גם לאחר הטירונות, גם לאחר שהגעתי עם הפלוגה שלי לאותו אמצע שוםכלום שבו מתחיל הסיפור.

כשהסיפור מתחיל הייתי בשמירת לילה באזור משמים ליד איזה התנחלות שאני לא מכיר. האמתי שבאותו גיל לא ממש גיבשתי דעות פוליטיות מחוסר אכפתיות, הלכתי לקרבי כי הפרופיל שלי אמר ככה וזהו. ובתכלס את מי עניין מה שקורה במדינה שלא קשור אליי ישירות בגיל הזה? שירן גם אחזה באותן דעות כמוני, וכשלא היינו עסוקים בלהשתגל כמו משוגעים בוודאי שלא הקדשנו את זמנינו לוויכוחים פוליטיים. בכל מקרה, על ההתנחלות הספציפית הזאת ידעתי שאפשר לוותר בקלות: היה מדובר בכ15 בתים ארעיים שכאלה, ספק קרוון ספק בית, שהיו מרוכזים פחות או יותר בהפרשים של כמה מטרים האחד מהשני. היו גינות וכמה מבנים ששימשו לרווחת התושבים, בית כנסת ו…זהו. העמדה שלי שכנה כמה מטרים מלפני הבית הראשון בסידור, מופרד בינינו אליו כמה מהמכוניות של תושבי ההתנחלות, רובן מכוניות בסגנון הסובארו המשפחתית של שנות ה80. הבסיס עצמו היה במרחק של כמה מאות מטרים משם והיינו נוסעים אליו עם האמר שהיה בא לקחת ולהחזיר כל שומר בהתאם לשעה. מיותר לציין שלא היו לא לנו ביקורות פתע וגם אם היו, אותו קצין שאפתן היה צריך להגיע בהאמר מטרטר ודי להרוס את ההפתעה, דבר שהיה לי נוח מאוד, בייחוד בלילות עם שירן.

האמת היא ששוב, בלי הקטע הפוליטי, התושבים שמה הצטיירו כחביבים בסך הכל, כמעט תמיד ברכו אותנו לשלום כאשר עברו ליד העמדה ולפעמים, בייחוד בסופי שבוע, הם דאגו להביא לנו איזה משהו נחמד לאכול, וכמובן קפה או תה עם עוגיות בימים רגילים. ההתנחלות עצמה לא התאימה לי וממש לא היה לי כח לשמור עליה, אבל בהחלט שלא הייתה לי בעיה עם האנשים.

באותו היום נקבעה לי שמירת ערב מוקדמת יחסית, בין 8 בערב ל12 בלילה. בבוקר שמרתי בשעות האלה גם, אבל לא היה שום דבר ראוי לציון במהלכה, אפילו מבחינת האנשים באזור יצא לי לראות רק משפחה אחת שחזרה מאיפשהו בסביבות השעה 11, ודאגה לברך אותי בברכת שלום לבבית. נופפתי להם בחזרה, משפחה שלא יצא לי להכיר כל כך, אמא כבת 40 בערך, עם 2 בנות ובן, הילדה האחת כנראה הייתה הבכורה והייתה בסביבות הגיל שלי בערך, מלווה באחותה הקטנה יותר, בת 10 בערך, הילד היה בן ארבע פחות או יותר. לא התעניינתי יותר מדי ולאחר ניפוף קצר לשלום חזרתי לעמדה שלי, בודק קצת את הפייסבוק ומחכה ללילה לשיחה מוקדמת עם שירן.

הלילה הגיע, מכיוון שהייתה שעת ערב מוקדמת למדי ואנשים עדיין היו בחוץ, התביישתי קצת והעדפתי לחכות עד 22:00 כדי להתקשר אליה מפני האנשים בחוץ, שאפילו אם היו רוצים אני בספק שהיו יכולים לשמוע אותי מדבר איתה במרחק של כמה מטרים טובים. בכל מקרה, בערך בסביבות 21:30 כבר לא ראיתי נפש חיה אבל החלטתי לחכות עוד קצת ליתר בטחון והתקשרתי אליה בול ב22:00, משתוקק כבר שתענה לי ונתחיל באותו טקס חדש–ישן וטוב.

"היי מאמי" היא ענתה ישר, כנראה שהיא גם ציפתה לשיחה ואפילו לא חיכתה ל"הלו" המסורתי.

"היי שירני". השבתי. "אז מה נעשה היום בערב?"

"וובכן רועיקי, אם תואיל בטובך להגיע הערב… ואני לא ארדם עד אז, תזכה לראות אותי בגופיית ספגטי ללא חזיה, ועם מכנסיים קצרים, תנחש מה יש מתחת?" השיבה.

"אני חושב שמדובר כאן על חוטיני, תני לי לנחש… משולש!" אמרתי.

"לצערי רועיקי שלי, אתה טועה. כרגע יש לי חוטיני חוט אך אני אשמח להחליף לחוטיני משולש לאחר המקלחת. אתה בא?"

"בהחלט, יקירתי. תתחילי להתקלח, ובינתיים, בזמן שאת מתחילה כבר והמים זורמים על הגוף שלך, אני מצטרף, כמובן שקודם כל בודק אצלך את השטח, עובר לאט ובזהירות על כל איבר בגוף כדי לוודא שאכן המים החיוניים הגיעו אלייך. אני אדאג להוסיף למים שניתזים עלינו קצת מים ממקור אחר ועם יד אחת על התחת, אדאג לבקר את הכוס שלך, שירני. כמו שאת אוהבת, עם אצבע אחת על הדגדגן והשאר חוקרות את הנרתיק, אדאג לטפל בעניין במהירות המותרת תוך כדי שאני בודק מה קורה בגזרת השפתיים האחרות שלך עם הלשון."

"אוווו" היא סיננה. "רועיקי, עם כזה טיפול אני חייבת לתת משהו בתמורה, לא?"

"מאמי, אני אף פעם לא מכריח, אמא לימדה אותי לא להיות נודניק גם אם חייבים, אבל אם את באמת רוצה…" גלגלתי עיניים תוך כדי המשפט בתקווה שתוכל לראות את זה בדרך קסומה כלשהי דרך הטלפון.

"טוב, אבל –רק– אם אני באמת רוצה, אני אדאג מיד אחרי שאגיע לסיפוקי לרדת על ברכיי ולהכניס את הזין שלך לתוך הפה שלי, עם יד אחת עליו ויד שניה מלטפת לך את הביצים, אבל שוב, –רק– אם אני רוצה, אני אנסה להכניס את כולו ואתייאש באמצע, אבל לא נראה לי שיהיה אכפת לך יותר מדי, אתה כבר יודע במה אני כן עושה עבודה טובה. אחרי כ3 דקות מדודות, אני אעבור לביצים שלך ואשאב אותן אחת אחת, תוך כדי שאני עושה לך ביד ומלטפת את הביצה הגלמודה. כאשר תואיל בטובך לגמור אבל –רק– אם אתה רוצה, אני אדאג לבלוע את הזין שלך עמוק בגרון כדי שגם אני וגם אתה נהיה מרוצים."

"עם כזאת שביעות רצון שירני, אני חייב לגמול לך טובה שוב!" השבתי בחיוך גדול וזקפה גדולה עוד יותר.

"אני מרים אותך מהרצפה, ומרים לך את רגל ימין, תוך מספר שניות אני כבר נכנס ויוצא לך מהכוס, דואג להרים את אותה רגל סוררת כמה שיותר גבוה, ודואג לזיין אותך כמה שיותר חזק. ואז…"

"שלום?" שמעתי קול נשי שלא היה הקול של שירן, והוא גם לא היה מהטלפון.

"אממ.. שירן? אני אצלצל אלייך עוד כמה דקות?" אמרתי בטון לחוץ, מנתק ישר אחרי שסיימתי את המשפט.

הספקתי לשמוע התחלה של משפט מצד שירן אבל הייתי מבוהל ומפודח מדי מכדי להבין מה הוא היה.

הסתובבתי לאט, לבי הולם בפראות. אני במקלחת עם שירן והחליטו לקפוץ לבקר אותי, דווקא עכשיו? בעשר ומשהו בלילה?

ושם היא עמדה, לא חיילת, נערה בגילי. אולי קצת פחות. זכרתי אותה, זאת הייתה הנערה מהמשפחה שנופפה לי לשלום כמה שעות קודם לכן.

"אה, היי!" אמרתי משהו בכמה שיותר מהר ובכמה שיותר ניסיון להגיד משהו שלא יהיה מפגר. טוב, נגיד.

"הכל בסדר?" היא שאלה. מה, אף פעם לא קרה לך שדיברת עם חברה שלך על מה תעשי לה במקלחת ולפתע נכנסו לך באמצע? כנראה שלא.

"כן.. פשוט הפתעת אותי קצת." ניסיתי לסחוט קצת מידע. "לא שמעת שאני בטלפון?"

"האמת היא שבאתי עכשיו אז לא ממש יצא לי לשמוע את השיחה." הרשיתי לעצמי להירגע קצת. עכשיו יכולתי לשים לב שהיא מחזיקה בשתי ידיה מגש.

"הבאתי לך קפה עם כריך, שוקולד, מקווה שתאהב." היא אמרה. בהיתי בתוכן המגש למספר שניות ואז נזכרתי שצריך להגיב.

"כן, תודה רבה! באמת תודה, הייתי בטוח שאין אף אחד בחוץ בשעות כאלה".

"לרוב אין." היא השיבה. "אבל יש דברים שצריכים לעשות גם בלילה, בייחוד אם זה להביא איזה משהו קטן לחיילים." היא חייכה בביישנות.

"כן, זה מאוד נחמד מצידך, ומצידכם." חייכתי גם אני. "אבל את בדרך כלל יוצאת בשעות האלה?"

"האמתי שלא" היא ענתה. "בדרך כלל אבא שלי יוצא בשעות האלה ובכלל, הוא מעדיף שאת הקשר היותר אישי בין החיילים הוא ידאג לעשות" היא אמרה. "אבל כרגע הוא במילואים." היא ענתה והמשיכה ישר. "לחודש, יצא היום. כשראית אותנו קודם חזרנו מללוות אותו לשמה."

"הבנתי." עניתי לה, נזכר במי מדובר. אדם כבן 40 כבערך עם זקן מפואר, לפעמים היה באמת בא לעמדה שלי בלילה ולפעמים היינו מדברים על השירות הצבאי שלו בצנחנים, הוא אהב לספר על דברים שעשה אז ועל איך שעדיין הוא לוקח חלק פעיל בשירות, ומסתבר שאכן כך הדבר. “שלום קוראים לו, לא?”

"שלמה.” היא חייכה.

"שלמה, נכון. היו לנו כמה שיחות. נראה לי אחלה אבא יש לך.”

"כן, נכון. טוב, אני…אחזור הביתה." היא ענתה "לילה טוב."

"לילה טוב" אמרתי, דואג לקחת שלוק מהקפה וביס מהכריך כדי להראות לה את שביעות רצוני מהמחווה.

חיכיתי עוד כדקה עד שהצצתי לכיוון היישוב, בודק שאכן היא הלכה. הספקתי לראות צללית שנכנסת לאחד הבתים, מוארת באור חרישי שבא מפנים הבית. ואז המחשבות התחילו לעלות.

יכול להיות שהיא שמעה את השיחה? לא.. אין מצב. היא בעצמה אמרה, ואם היא הייתה שומעת היא בטוח הייתה מגיבה אחרת. אני באמת מקווה שהיא לא סתם אומרת… פאק, אני חייב להיזהר בפעם הבאה. זהו, אין יותר שיחות מוקדמות עם שירן.

"היי שירן." אמרתי כאשר השיחה נענתה כדקה אחרי.

"הכל בסדר מאמי?" היא שאלה בדאגה.

"כן, כן". השבתי. "פשוט הביאו לי פה איזה כריך שוקולד וקפה וחשבתי שעושים ביקורת או משהו, מצטער על זה."

"המתנחל הזה נחמד אלייך אה?" היא ציחקקה.. לא טרחתי לתקן אותה. "בתאבון מאמי. אתה צריך לצבור אנרגיות לקראת הסוף שבוע הבא." היא אמרה בטון רומז משהו.

"כן, כן…" השבתי לה, עדיין חושב על העניין שקרה רק לפני מספר דקות.

"הכל בסדר מאמי?" היא שאלה בשנית.

"אה כן שירני, הכל מעולה. סתם…התפדחתי." השבתי.

"אין לך מה להתפדח רועיקי, זה משהו בריא. אני בטוחה שהוא יבין ואם הוא לא, הוא לא יודע מה הוא מפסיד. מקסימום אני אבוא איזה פעם, אלמד אותם איזה דבר אחד או שניים."

צחקתי, היא באמת יכולה לעשות משהו כזה, והתיאור שלה באה לביקור ונותנת לתושבי המקום שיעור

או שניים בענייני מין יהיה בהחלט מבדר.

"ככה אני אוהבת אותך מאמי, ככה, ועוד משהו… אז איפה היינו?" היא אמרה שוב בטון הסקסי.

"בדיוק התחלתי לזיין אותךבמקלחת, שירני." השבתי, היא יודעת איך להחזיר אותי למצב רגיל אחרי מצב שכזה. מת עליה. אחרי רבע שעה גמרנו ואיחלנו זה לזו לילה טוב.

את המשך השמירה ביליתי במבטים ארוכים לעבר ההתנחלות, דבר שבדרך כלל לא עשיתי. ניסיתי לראות אם יש עוד מישהו ער, לאו דווקא בקטע של למנוע מעצמי עוד הפתעה, אלא אפילו לשבת עם מישהו ולדבר. הבנתי לפתע שמלבד אותו אבא מדובר של אותה עלמת חן שתפסה אותנו באמצע, רק עוד שני אנשים לרוב יוצרים סוג כלשהו של סמול טוק. לרוב משהו שנמשך מספר דקות ולא יותר, משהו שלא הפריע לי עד עכשיו, אבל מאותו הלילה נהיה בי חשק באמת לשבת ולהעביר את השמירה לא רק עם שירני, והאמתי שפתאום קלטתי שהשיחות האלה לפעמים רק עושות יותר גרוע ומעוררות בי לא רק חרמנות נוספת (שלא חשבתי שאפשר יותר מזה בתקופת הצבא) אלא גם יותר געגועים.

שמתי לב לעוד עובדה, והיא שלמרות שהרבה פעמים אלו שמביאים לי את האוכל והשתייה במהלך היום הן נשים, אבל לא זכורה לי פעם אחת שבהן ניהלתי שיחה כלשהי מלבד "תודה" ו"יום טוב" ו"בתאבון". ידעתי שכולם שם היו דתיים, אבל באמת שהייתי יותר משמח לנהל שיחה גם עם נציגות המין הנשי.

לקראת תום המשמרת כבר קיבלתי החלטה לנסות ולהכיר יותר את תושבי המקום, בטח עכשיו כאשר שלמה שהיה נוהג באמת לדבר איתי לא יהיה פה חודש. גם בדרך חזרה, ניסיתי לדבר קצת עם הנהג לגבי אופי המקום והאנשים, אבל הוא נראה עייף למדי ואמר שהוא לא ממש יוצא מההאמר כשהוא באזור, והעדפתי לוותר לבינתיים. אולי בפעם אחרת.

ביומיים הבאים לא היו לי שמירות, והשתדלתי לדבר עם שירן בהפסקות מתי שיכולתי, אמנם לצערנו, לא ממש יכולנו להרשות לעצמנו את השיחות העצמאיות באמצע הבסיס, וסיכמנו שבשמירה הבאה נחזור לדבר על העניין.

השמירה הבאה שוב הייתה בשעות האלו, והפעם באמת שבחרתי להסתכל לכיוון ההתנחלות, בוחן מי שעוד נמצא בשעות הערב. נתקלתי בבחור צעיר שחזר רגלי, ובירכתי אותו לשלום, דבר שכמעט ולא הייתי נוהג ליזום. הוא זיהה אותי ובא לעברי, מדובר היה בבחור שמדי פעם הייתי רואה אותו יוצא וחוזר ברגל, ודאגתי לדבר איתו על העניין. מסתבר שהוא עובד במפעל קרוב והוא יוצא כל בוקר לטרמפיאדה קרובה וחוזר משמה גם משום שזאת התחנה הכי קרובה שיש לו להסעות. הוא סיפר לי שהוא עובד במפעל אלומיניום במרחק של כחצי שעה נסיעה מכאן, ושמשום מה הוא היחיד מההתנחלות שעובד שמה, הוא סיפר לי גם שהוא ניסה לשכנע כמה מהחבר'ה הצעירים לבוא לעבוד שמה, אבל ללא הצלחה.

"שוק עובדי האלומיניום מחפש עובדים". הוא אמר. "ואנשים פה לא מבינים שכשיש מחסור משלמים יותר." הוא אמר בטון מאוכזב, כאילו קיוה להקים פה מושבת עובדי אלומיניום. סיימנו את השיחה לאחר מספר דקות שבסופה הבטחתי לו שבמקרה ואחרי השחרור ארצה לעבוד בעסקי האלומיניום אדאג ליצור איתו קשר (לא נראה לי). בכל מקרה, הייתה שיחה נחמדה ושמחתי שנפתחתי יותר בעניין הזה, ואם יהיו לי עוד שיחות שכאלה כל שמירה היא בכלל תעבור בכיף. כמה אפשר כבר לשחק בסלולארי?

המשכתי לצפות בחלון, ולצערי לא קרה עוד משהו מעניין. הסתכלתי בשעון ולפתע קלטתי שהשעה כבר 22:00 ואת רוב המשמרת שלי העברתי בהסתכלות, מצד אחד שמחתי שהזמן עובר מהר אבל מצד שני ידעתי ששירן מחכה לטלפון (היא אף פעם לא מתקשרת כי מאז הטירונות שבה הסברתי לה שמחרימים לנו פלאפונים היא מפחדת להרים צלצול). כבר עמדתי לצלצל, שלפתע ראיתי אור מאחד הבתים, אותו בית שאליו נכנסה אותה עלמת חן. החזרתי את הפלאפון לכיס והסתכלתי.

בהתחלה שוב לא יכולתי לראות, אבל אחרי כמה מטרים כבר יכולתי לזהות שזאת אכן אותה הבחורה, מחזיקה במגש, ככל שהיא התקרבה יכולתי לראות אותה יותר בבירור אבל לא היה לי ברור מה לעשות. החלטתי שעדיין לא מתאים שאני אצא החוצה במיוחד, והחלטתי להתיישב בכיסא שליד החלון שמשקיף לכיוון הבסיס. ישבתי, מביט בחלון, בתקווה שאני אראה לה "שומר".

היא התקרבה אל העמדה, עדיין לא אומרת כלום ואני הבטתי עליה, ובירכתי אותה ב"היי". רק עכשיו שמתי לב לאיך היא נראית, דבר מוזר כשלעצמו, אבל בנסיבות הקודמות לא ממש טרחתי לתת לה תשומת לב ולפני 3 ימים הייתי מופתע מדי מכדי לחשוב על דברים כאלה.

היה לה שיער בהיר, שרובו היה אסוף לצמה ארוכה, עיני איילה גדולות וחומות, וגומת חן קטנות וחביבות. היא הייתה די גבוהה, בערך כ1.70, ולבשה מין שמלת אוברול שכזאת, מעל לחולצה ארוכה ואדומה. האוברול עצמו היה ג'ינס. הגוף שלה עצמו היה נחמד ממה שיכולתי לראות, רזה למדי, עם חזה שבגדיה השמרניים הצליחו להסתיר את הצורה שלו אבל לא את הגודל. היא נראתה לי בערך בגילי, דבר ששמחתי לחשוב משום שקיוויתי לבת שיחה בדמותה. אבל מה היא חושבת על לדבר עם חייל זר ביחידות, אם בכלל?

"ה..היי" היא אומרת. דאגתי לקום מהכיסא ולבוא לקראתה, לוקח את המגש הבורדו שהיא החזיקה. היה עליו עוד כריך, הפעם בתוספת סלט קטן, ולצידם היה כוס מיץ.

"תודה רבה." אמרתי. "אני רואה שהוספת לי בונוס היום" אמרתי, בניסיון לשבור את הקרח.

"כן" היא צחקקה. "נשאר קצת סלט מארוחת הערב." היא אמרה. "עדיין אמא מכינה כמות כמו קודם ועכשיו שאבא במילואים נשאר די הרבה.”

"אני אמנם לא אבא שלך אבל אני אשמח לאכול אם נשאר משהו." אמרתי, מופתע מעצמי קצת. הרגשתי קצת נועז עם ההצעה הזאת.

"אני.. אבדוק את זה." היא אמרה, מחייכת חיוך נבוך שוב. "האמת היא שלא ידענו בכלל אם אתה אוהב סלט."

"אה, אני אוהב." אמרתי. מניח את המגש על השולחן ליד. "אבל באמת נחמד מצידכן לחשוב עליי ככה". השבתי.

"אין בעיה" היא אמרה. "אם יישאר עוד אני אגיד לאמא שלי שנביא לך גם קצת." החיוך שלה הפך פחות נבוך ואפילו חינני.

"תודה רבה." אמרתי "אגב, מצטער שלא אמרתי קודם, אבל אני רועי." אמרתי, מושיט אליה יד, עומד כמו מפגר מספר שניות עד שקלטתי שזה לא סתם שהיא בוהה בי ולא מושיטה לי יד גם.

"אוי!" אמרתי. "אני ממש מצטער, שכחתי מזה לגמרי! אני באמת, באמת, באמת מתנצל." אמרתי. לא היה לי נעים, בלשון המעטה.

"זה.. זה בסדר." היא אמרה. "אני מניחה שלא ידעת." החיוך חזר להיות נבוך במקצת.

"האמתי שדווקא יצא לי לשמוע על זה קצת בטלוויזיה.. ויש לי קרובי משפחה דתיים." אמרתי. " אבל שוב, אני באמת מתנצל, אני מקווה שלא נפגעת או משהו."

"אה לא, מה פתאום." היא אמרה. "ליבי". היא אמרה.

"מה?" לא הבנתי למה היא מתכוונת.

"קוראים לי ליבי". היא אמרה, שוב הרגשתי מטומטם. וגם נשמע לי מוזר שם שכזה למתנחלת, ועוד דתייה.

"אה, היי ליבי". אמרתי. "שוב, תודה רבה לך."

"אני שמחה לשמוע." היא אמרה שוב. "אז, אני אלך בינתיים. אתה תסתדר, נכון?"

"כן, אני אסתדר." אמרתי, ואח"כ קיללתי את עצמי על המשפט הזה. "אבל מה עם הכלים?"

"זה בסדר" היא אמרה. "תשאיר את זה פה וניקח בבוקר, רק תאכל ותשתה, בסדר?"

"כן, אין בעיה. שוב, תודה רבה!" אמרתי.

"להתראות" היא אמרה, פונה לעבר היציאה.

"ביי…" אמרתי לה, כעבור מספר שניות הולך לחלון כדי לראות אותה חוזרת לביתה. איזה ביאוס.. ביאוס עצמי.

הלכתי לאכול, ואחרי מספר דקות נזכרתי שצריך להתקשר לשירן. השעה כבר הייתה 22:20.

"מאמי מה קורה?" שירן אמרה בדאגה. "חשבתי שתתקשר ב21:00 מקסימום. כבר חשבתי להתקשר בעצמי…" היא אמרה. "אל תבהיל אותי ככה."

"הכל בסדר מאמי". אמרתי. "פשוט דיברתי פה עם כמה אנשים.”

"אתה מתחיל לשכוח אותי?" היא אמרה בטון מהתל. "תזהר ממני".

"חס וחלילה שירני, חס וחלילה." אמרתי.

בהמשך השיחה דאגנו כמובן להמשיך את הטקס שלנו, הפעם בשירותים ציבוריים של מסעדה שאנחנו אוהבים ללכת אליה, בין המנות תכננו ללכת שנינו לשירותים, ולאחר מנה ראשונה שלה יורדת לי כאשר היא יושבת על מכסה האסלה ואני עומד בסבלנות, סקס כאשר היא עליי בישיבה, עם הפנים אליי כמובן, כמנה עיקרית, ולאחר מכן על קיר השירותים בתור קינוח. היה טעים. כל הסיפור נמשך כבערך שעה וקצת, וכבר הסברתי לה שאני תיכף צריך להתארגן לקראת סיום השמירה.

"ביי מאמי, לילה מקסים, ואל תשכח אותי!" היא אמרה.

"ברור מאמי, רק עלייך אני חושב." השבתי.

האמר בא כמספר דקות אחרי, מוריד את החייל שבא להחליף.

באתי כבר להיכנס, שלפתע נזכרתי בכלים שנשארו בבוטקה. "חכה רגע אחי, בסדר?" אמרתי לנהג, שלא הבין ממש מה אני רוצה אבל לא היה לו כוח כבר לשאול.

רצתי מהר לעמדה, ולהפתעת החייל שכבר הספיק להתמקם לקחתי את המגש עם הכלים שעליו, ורצתי לעבר אותו בית שממנו יצאה ליבי. מניח במהירות את המגש ליד מפתן הדלת ורץ בחזרה להאמר. הייתי חייב.

הנהג רק הביט בי בתימהון לכמה שניות והתניע את ההאמר. נסענו ונגמר לו עוד יום של שמירות. שנינו היינו עייפים מדי מכדי לדבר, בדרך למיטה חשבתי קצת על העניין והבנתי שבהחלט השמירות נהיות נחמדות הרבה יותר שיש עם מי לדבר, עם כל הכבוד לשירן, פנים אל פנים הרבה יותר נחמד משיחות טלפון, ושיחות סקס זה לא הכל בחיים.

נרדמתי די מהר, אבל בבוקר הצלחתי לזכור חלום, דבר שלא קורה לי בדרך כלל. זיכרון קצר של כמה שניות, שבו שירן הייתה לבושה בחצאית ארוכה. התפלאתי קצת על העניין משום שלא היה זכור לי שלשירן יש חצאיות שאפילו קרובות לחצי מהאורך של החצאית בחלום, אבל לא חפרתי בזה יותר מדי. כולה חלום.

למחרת היה יום חמישי, והתכוננתי ליום השמירות האחרון להשבוע, מהמגדל למיטה, ומהמיטה הביתה, הגיע הזמן.

משמרת הצהרים נגמרה ודרביאן, חבר מאותו מחזור הגיוס, הגיע כדי להחליף אותי. שאלתי אותו מה קורה הוא החליף את החיוך לפרצוף קצת מבואס.

"האמתי באסה אחי, פרסמו את הלוח לשבוע הבא וכל השבוע אני שמירות. ביקשתי מקובי שיסדר לי שבוע בלי כי יש מצב שאני אצטרך אפטר באמצע השבוע, אבל הוא אמר לי שמאוחר מדי והלוח כבר מוכן. אמר לי 'לך תחפש מישהו שיחליף איתך אם זה כזה דחוף'. הוא רציני? הוא לא יודע שאף אחד לא יסכים?"

"האמתי" הגבתי מהר בלי לחשוב יותר מדי. "שאני יכול לעזור לך עם זה."

המבט שלו התחלף ממבואס לתמוה. ובצדק. מי מתנדב לשמור שבוע?

"רועי? אתה, אתה רציני אחי?" זה כל מה שהוא היה יכול להגיד.

"את יודע שאני לא מתבדח על הדברים האלה." אמרתי.

"אתה לוקח את השמירות שלי שבוע הבא?" הוא אמר שוב "בטוח?"

"כן, אני בטוח. לא מתאים לי להיחנק שבוע בבסיס."

"תודה אחי!" הוא אמר בחיוך גדול. "אני אעדכן את קובי כשאני אסיים את המשמרת".

"בכיף" אמרתי "שמירה נעימה". התחלתי ללכת לכיוון ההאמר.

"שוב תודה אחי!" הוא אמר שוב בזמן שהלכתי להאמר. לא טרחתי ממש להסתכל אבל נפנפתי לו לשלום.

האמת היא שרק בנסיעה חזרה התחלתי להבין מה עשיתי, אבל עדיין לא התחרטתי על כך. שמירות זה לא הדבר הכי כיפי אבל הרעיון עם השיחות עם המתנחלים כאן התברר כרעיון נחמד ביותר. גם ככה סביר להניח שבשעות האלה בבסיס לא הייתי עושה יותר מדי. ובכלל, ליבי נשמעת כמו בן אדם נחמד. ליבי… וגם האחרים, לא זוכר איך קוראים להם, אבל גם הם נחמדים, כמו ליבי. כן, עשיתי את הבחירה הנכונה, שכנעתי את עצמי בצדקת דרכי.

הסופ"ש הגיע, ובדרך חזרה כבר כמובן עדכנתי את שירן שאני בא הביתה. היא אמרה שהיא מתארגנת וקופצת אליי. בקושי הספקתי להיות בבית שעה ולאכול איזה משהו של אמא וכבר היא באה, לבושת חולצת סטרפלס שחורה עם הדפס ורוד שכתוב עליו "LOVE IS THE DRUG" ושורטס ג'ינס, מלווים בכפכפים לבנים. הספיק לי כדי להיזכר בזה שהולך להיות מהנה הסופ"ש.

"מה קורה מאמי?" היא ישר נכנסה, מנשקת אותי על הלחי, גוררת אותי לחדר השינה מבלי להמתין לתשובה.

היא לא טרחה לבזבז זמן, ורק בין לבין הורדת הבגדים מעליי היא טרחה להגיד "כמה חיכיתי לזה" או "מהר, מהר". נשארתי רק עם בוקסר כאשר הגענו למופע המרכזי – שירן. היא הורידה את השורטס שלה, חושפת חוטיני שחור וקלאסי. היא התחילה קצת לשחק קצת עם מפשעתה, מעבר לבד, מתגרה בי.

"היום אני נשארת עם החולצה." היא הכריזה. זיון עם חולצה, היה לה שיגעון כזה לפעמים ואני זרמתי איתה.

היא השכיבה אותי על המיטה, רוכנת מעליי עד שהתמקמה על הזין שלי, שכבר מזמן היה קשה. בידיעה הנ"ל החליטה ללא בושה לחכות קצת ורק להתחכך בו, סקס יבש של שני בני 18 שכבר יודעים מה זה סקס, קוק טיזרית גם דקה לפני הסקס עצמו. אבל זה כנראה אחד הדברים שתמיד עשו לי את זה אצלה.

אחרי דקה שבה כבר הופיע כתם על הבוקסר שלי, שירן טרחה לרדת מהזין שלי, היא עברה מהמיטה לרצפה, נשענת קדימה במקצת ומפשקת לי את הרגליים. היא החלה לאט לאט להוריד לי את הבוקסר, תופסת את ראש הזין בעדינות בשפתיה. לאחר שהבוקסר כבר ירד לי לברכיים, היא החזיקה אותו ביד ימין. את הפה שהתפנה לו היא ניצלה לצורך ליקוק הזין שלי מהבסיס ועד הראש, ליקוק ביצה וחוזר חלילה. לאחר מספר סשנים כאלה היא עברה לריל דיל והכניסה אותו לפיה, יונקת אותו בתאווה, ראשה עולה למעלה ולמטה ואני מתהפנט לי לאט לאט מהמבט של השיער השחור והשופע שלה עולה ויורד, משאיר לי לראות רק חלק מפניה ואת החלק התחתון של הזין שלי. הרגשתי שבכל ירידה שירן מתאמצת לבלוע עוד קצת מהזין, והערכתי אותה על העניין. מה שיכולתי לעשות היה רק ללטף את אותו שיער שופע ולהזיז אותו קצת לצד, מרשה לעצמי לראות יותר מהפרצוף שלה בזמן שעבדה על הסיפוק שלי.

לאט לאט הקצב התגבר והראש ירד עמוק ועמוק יותר. שירן עוד לא הצליחה לבלוע את כל האיבר שלי, אבל עם ההשקעה שלה וההתמדה הייתי בטוח שזה יקרה בקרוב. להערכתי, היא כבר הגיעה לבערך שלושה רבעים מהאיבר בירידה אחת, אבל שוב, אני נותן לה את הזמן להגיע לזה לבד. היא יודעת שאני מאמין בה.

אחר כך היא הורידה את החוטיני, שוב משחקת עם הכוס שלה. היא התמקמה במהירות על הזין שלי, גונחת כאשר התמקמה עליו לאט לאט, מיד לאחר שהזין שלי נכנס לתוכה, היא החלה לרכב עליו במהירות. החולצה נשארה, אך היא דאגה למשוך את יד ימין שלי אל עבר שדה הימני. עיסיתי אותו באטיות, דואג להשגיח יותר על קצב הזיון מאשר על קצב העיסוי. תוך כדי הנחתי יד על מותן שמאל שלה כדי לעזור לה לווסת את קצב הזיון. אחרי מספר שניות שבהן קלטה את הרעיון ולא אהבה אותו, היא הזיזה את היד שלי, מבהירה לי שהיא זו מחליטה מה יהיה הקצב. נכנעתי ללא התנגדות מצידי ועברתי לשד השני שלה, מעסה את זוג עופריה בעודה רוכבת עלי. תוך כדי גם עליתי לעברה, מנשק אותה בלהט. שום דבר ממה שעשיתי לא הפריע לקצב שלה אפילו במעט. היא שלטה על העניין במיומנות, ושמרה על קצב אחיד ומהיר. ידעתי שאני אגמור בקרוב, אבל החלטתי בינתיים לשמור את זה לעצמי.

הסקס עם החולצה היה מאוד נחמד, אבל הבנתי שלא ראיתי אותה בעירום מאז..הפעם האחרונה שנפגשנו, שזה היה לפני שבועיים, שזה המון זמן לגבר לא לראות את החזה של חברה שלו. ניסיתי להפשיט את חולצתה מלמטה, אך ללא הצלחה. שירן קלטה את הכוונה שלי והסיטה לי את היד שוב, תוך כדי מנופפת לי באצבעה על המעשה הנפשע שניסיתי הרגע. לא ויתרתי ופשוט העברתי את שתי ידיי במעלה גופה, דרך הידיים. כאשר הגעתי לכתפיים, החלטתי פשוט להוריד את החולצה משמה, ולפחות לראות את החזה שלו ציפיתי. שוב נזעקה שירן ומנעה ממני את המבט, אבל היא פספסה והחולצה ירדה למרות ניסיונה להחזירה למקום, חושפת את קצה השד שאותו ממש רציתי לראות. בפרץ תושייה משכתי עוד קצת את צד שמאל, חושף את שד שמאל כמעט במלואו ושירן כנראה החליטה לרחם עליי והשאירה את המצב כך. היא חזרה להתרכז בסקס עצמו, עולה ויורדת על הזין שלי בקצב מהיר, לא משאירה מקום למישהו אחר שיכתיב לה אותו. כעבור מספר דקות שבהן החזקתי באומץ, כבר לא יכולתי. "אני, גומר, שירני…" סיננתי "כבר".

היא הבינה את המסר ולמרות האכזבה מיהרה לרדת מהזין שלי, שוב רוכנת לעברו אבל הפעם רק מסתכלת, היא שפשפה את איבר מיני ביד ימין שלה, מסתכלת כדי לראות מה יעמוד בגורלו. ליקוק פה וליקוק שם, וכבר הייתי בקצה גבול היכולת שלי. תוך בערך דקה כבר עפו להם מספר מטחים של זרע, היישר לשיער והמצח של שירן שלא טרחה ממש להסתתר מהם. היא חייכה אליי, כל החלק העליון של ראשה מכוסה בחוטים דקים ולבנים של שפיך אשר נמתחו לה לאורך אותו איזור, פס על הפוני לצד, פס על המצח. כמה טיפות על הגבה ועוד כמה פסים בזויות מגוונות על השיער. היא חייכה אליי. חיוך יפה כל כך אבל לא יכולתי שלא להעלות חיוך בסיטואציה שגרמה להווצרותו. זאת שירן שלי, בחורה שיכולה לחייך גם כמה שניות אחרי שהלשון שלה גרמה לזין שלי להעיף עליה מספר מטחי זרע מכובדים. נחנו לדקה, זאת אומרת, אני נחתי. שירן לא חיכתה יותר מכמה שניות כדי לעשות משהו אחר עם הפה חוץ מלחייך – היא הכניסה את הזין שלי לפיה, מוצצת כל שארית זרע שנשארה עליו. מלקקת בתאווה כל פינה שנשארה בפינות סיבוביות על ראש הזין, עוברת לה לאיטה על שאר האיבר לאורכו, עוצרת כל כמה סנטימטרים ומלקקת שוב בתנועות סיבוביות. תוך כשתי דקות לא רק שהזין היה נקי מכל שארית זרע, הוא גם עמד לתפארת, מוכן לפעולה.

"אז מה עכשיו?" היא שאלה. ידעתי שהיא לא מנקה לי את הזין סתם כמחווה של רצון טוב..

"תגידי, שירני, זוכרת על מה שדיברנו לפני חודש?" אמרתי בהיסוס קל.

למה היסוס אתם שואלים? וובכן, ההיסוס בא מעצם ההצעה שהייתה לפני חודש, הצעתי לשירן לנסות מין אנאלי. שוב, שירן הייתה מאוד חרמנית והייתה נמרה במיטה. אבל אף פעם לא ניסינו מין אנאלי. באחת הפעמים הראשונות שלנו, כאשר היא רכבה עליי עם הגב אליי, וניסיתי לעשות משהו שראיתי בכמה וכמה סרטי פורנו. תוך כדי ששירן הייתה עסוקה בשליטה בקצב המשגל, החמקתי אצבע שובבה לישבנה, מנסה לחדור פנימה בתקווה שכמו בפורנו, גם זה יגרור תגובת קסם והיא תסכים ישר לנסות מין אנאלי. כמה תמים הייתי.

מיד כאשר היא הרגישה שמשהו פה שונה היא עצרה. ושירן לא עוצרת באמצע. בטח באמצע משהו שהיא יוזמת ושולטת עליו. היא הסתובבה אליי, מנסה להבין מה לעזאזל קורה פה, הייתה לה מורת רוח די ברורה מהעניין על פניה.

"רועיקי, בייב" היא אמרה בטון חוקר. "מה עשית?"

"אממ.. כלום שירני." אמרתי, מסתכל עליה במבט מפוחד וחיוך טיפשי. "רק רציתי לנסות איזה משהו שראיתי פעם." אמרתי, מריץ כל מילה מספר פעמים בראש כדי למנוע קטסטרופה בינלאומית אם אתן תשובה לא נכונה.

"את הפורנו שלך תשמור לעצמך, רועי." היא אמרה בשמץ כעס, והמשיכה להביט בי. "שלא תעז לעשות משהו כזה שוב.” הנהנתי בצייתנות.

לאחר עוד כדקה שבה כבר עמדתי לפרוץ בתחנונים שתסלח לי, היא סיננה: "יש לך מזל שאני אוהבת אותך." היא אמרה, חוזרת לרכב עליי. ורק אז נפל לי האסימון שבכל המקרה ההזוי הזה עדיין הייתי בתוכה והיא עליי. המשכנו כרגיל. ואז קרה המקרה של החודש שעבר.

בפעם ההיא לא לקחתי סיכון, שום דבר ספונטני, תכננתי את השאלה כבר יום לפני. היינו לבושים ואצלי בחדר. שירן לבשה טייץ שחור והדוק שהבליט לה את התחת הקטן והזקוף שלה (דבר שרק הגביר לי את הרצון לנסות לבתק את בתוליו של הטוסיק המתוק הזה) וגופיה לבנה. ישבנו שנינו על המיטה שלי וראינו טלוויזיה ואני תזמנתי את הפסקת הפרסומות כדי להעלות את העניין.

"שירני?"

"כן מאמי?" היא השיבה.

"תראי, חשבתי על הנושא של מין אנאלי, והייתי רוצה לנסות…"

אני לא אלעיט אתכם בפרטים, אבל היא אמרה שבערך שבוע אחרי התקרית דאז, היא ניסתה להחדיר אצבע לפי הטבעת שלה כדי לנסות איך זה. התחושה הייתה מוזרה והיא החליטה שהיא לא רצתה לנסות יותר מזה. ההחלטה שלה הייתה סופית.

ובחזרה לזמנינו. שירן הרימה גבה: "אל תגיד לי שאתה רוצה לדבר על זה שוב". היא אמרה.

"רק חשבתי.." אמרתי. באמת שרק רציתי לברר אם יש חדש בעניין.

"רועי, אני לא מאמינה. מה רע במה שאנחנו עושים עד עכשיו?" היא התחילה לשאול בקול הולך ומתעצבן. "מה השתנה?" היא אמרה. "לא כיף לך יותר הסקס שלנו?" היא כבר הייתה על סף צעקות. מה לעזאזל עשיתי?

"מאמי, לא התכוונתי.. רק חשבתי ש…" אמרתי, מנסה לתקן את הבעיה שיצרתי במו ידיי.

"זאת הבעיה רועי! שאתה חושב, אבל רק על עצמך! גם לי יש רצון ועם כמה שאני אוהבת אותך ואוהבת להיות איתך גם לי יש רצונות וגבולות! הבהרתי לפני חודש שזה סופי! אני לא רוצה את זה שם, מה לא ברור?!" היא אמרה, מרימה את הטון שלה. האמת היא שבנקודה הזאתי כבר התחלתי לשים לב פחות לתסכול שלה ויותר קיויתי שאמא שלי לא תשמע את הדברים האלה.

"שירני, בייבי, זהו, זה נגמר. אני לא שואל את זה יותר." אמרתי. חזרתי לקוות שזה יעבוד והיא תרגע.

"לא, זה לא קשור לאם תשאל, זה קשור לזה ששאלת. לא כיבדת את הרצון שלי." היא אמרה והחלה לדמוע.

לא האמנתי. לפני פחות מחמש דקות היא חייכה אליי חיוך כל כך יפה שלא יכולתי שלא לחייך בחזרה, חיוך כל כך יפה, וחיוך כל כך מיוחד עם הזרע שלי בשיער שלה, והנה עכשיו צעקות והיא בוכה. קפאתי למספר שניות, פשוט מנסה להבין מה לעזאזל קורה פה. בזמן שהיא הטיחה בי מספר ומספר טענות שאני לא רגיש ושלא אכפת לי ושאני אגואיסט. הקיפאון נפסק שהבנתי שלפחות כדאי לי לנסות ולהביא לה נייר טואלט (לשני המקרים…). הבאתי לה, היא לא אמרה כלום ורק השתמשה בו כדי לנגב את דמעותיה. לאחר מכן החלה להתלבש, לא אומרת לי מילה. תוך דקה היא כבר הייתה לבושה לגמרי, הפרצוף הבוכה חזר להיות פרצוף זועם.

"שירני.. השיער שלך" הצבעתי. לא הכי טאקט כרגע אבל לא נראה לי רעיון טוב לתת לה לעזוב במצב כזה.

"יופי שנזכרת, אידיוט. בטח החולצה שלי התלכלכה. אולי אם היית טורח להסתכל על מי שלידך…" היא אמרה, מנגבת את שיערה.

"זה לא ככה מאמי, ממש לא…" אמרתי שוב, מנסה להתגונן, להתחפר, לרכך. ללא הצלחה.

"רועי, שתלמד להתנהג ולא לחשוב על עצמך תדבר איתי." היא אמרה.

ללא מילה נוספת, שירן סובבה אליי את גבה והלכה. משאירה אותי עירום, הן בגוף והן במחשבות. סימני השאלה לא נעלמו, הם פשוט הפכו לסימני שאלה אחרים. האם נפרדנו? האם זאת הפסקה? ריב רגיל? מה קורה פה?

התיישבתי על המיטה, מנסה להבין מה עושים עכשיו. משום מה הרגשתי שלחשוב על שירן החברה, ולא רק על שירן שהרגע זיינתי לא הגיוני במצב כזה ושמתי בוקסר, בתקווה שאיכשהו הוא יחדד את חוט המחשבה שלי. נשכבתי על המיטה, מנסה להבין מה עשיתי רע ואיך אני מתקן את זה. החצי שעה האחרונה התנגנה לי שוב ושוב, החל מהזיון ועד הריב, מנתח כל מילה ומנסה להבין מה הייתה התוצאה שאליו שירן ניסתה להגיע.

את שאר הסופ"ש העברתי עם מספר חברים, שדי תהו היכן שירן, שתמיד הייתי יוצא איתה לבד בערב או ביחד איתם. הסברתי להם שהיא לא מרגישה טוב. באחד הסיבובים שלנו ראיתי שתיים מחברותיה הטובות יושבות באחד מבתי הקפה באיזור, הנחתי שהיא באמת לא הרגישה טוב וכנראה ויתרה על היציאה בערב. הרגשתי רע עם זה, רע מאוד. אני יושב כאן ומבלה בזמן שהיא בטח בוכה גם בבית. אבל ידעתי שאני צריך לתת לה את הזמן מחשבה הזה.

הסופ"ש עבר לו מהר כמו כל סופ"ש, ושוב הייתי בדרך לבסיס, עדיין חושב איך אני יכול לפצות על זה ומתי כדאי להפסיק לחכות לתשובה ממנה ופשוט לדבר איתה. גיבשתי תכנית שבמקרה הכי גרוע אני אגש אליה אישית הביתה לפצות אותה בדייט מיוחד ביציאה הבאה שלי, והרעיון יישב את דעתי. רק בדרך לבסיס נזכרתי שהבטחתי לדרביאן החלפה במשמרות והעניין הזה, בנוסף לכל מה שקרה עם שירן, גרם לי לשחרר איזה קללה עסיסית. המוטיבציה להעביר עוד שבוע בשמירות נעלמה לה, שכחתי מהאנשים שאיתם רציתי לדבר, רק רציתי לדבר עם שירני שלי.

השמירה הראשונה שלי, שהחלה רק כשעה אחרי שהגעתי לבסיס ובקושי הספקתי להתארגן, הייתה מ10 עד 14, כל אותה שמירה לא טרחתי אפילו להציץ מהחלון ורק ישבתי, נזכר בכל מיני קטעים עם שירן ומנסה לבנות את הפיצוי, חושב על מקומות שהיא תאהב, דברים שאני אתן לה בתור סוג של מתנת פיצוי.. תכננתי הכל לעומק ולא טרחתי להסתכל אפילו ולבדוק אם יש אפשרות להגשים את המטרה שגרמה לי לקחת את השבוע שמירות הזה מלכתחילה – אנשים! המשמרת עברה לה די מהר משום שלא טרחתי לבדוק מה השעה בכלל. מדני, החייל שהחליף אותי ניסה לשאול מה קורה איתי. "רועי, הכל בסדר אחי?" הוא אמר בחיוך, אבל לא יכולתי שלא לסנן לו באיטיות ובטון מדוכא למדי "הכל בסדר". הכי לא בסדר שיש.

את שאר היום העברתי במיטה, מנסה לישון כדי להעביר את הזמן עד השמירה ולהשכיח ממני את העניין לפחות לכמה שעות, לפחות בזה הצלחתי. טביב, החבר לחדר העיר אותי בערב.

"קום, קום אחי. תיכף סוגרים את הארוחת ערב." הוא אמר.

"פאק" סיננתי. "היית יכול לצלצל." אמרתי לו, עדיין מנסה להתעורר.

"מצטער אחי, השארתי את הפלאפון בחדר." הוא הצביע על המיטה שלו שם שכב הפלאפון.

רצתי לחדר האוכל, מתבאס לראות שכבר החלו לפנות את המגשים. הצלחתי להשיג מחבר שבדיוק היה בתורנות מטבח להשיג לי איזה שוקו ומעדן, מן הסתם לא הספיק לי אבל הוא הסביר שלא ממש נשאר משהו. הודיתי לו אבל רק טרחתי לסיים את זה כמה שיותר מהר ולחזור לחדר, כדי שאוכל להמשיך לרטון שמה. בדרך חזרה לא טרחתי אפילו להסתכל קדימה ורק הסתכלתי על הדרך לחדר, מייחל להגיע כמה שיותר מהר ללא הפרעות.

בחדר חיכיתי עוד מספר שעות, משחק בפלאפון, עד להעלאת המסדר. התארגנתי והלכתי במהירות, מקווה שאולי בלילה, בישיבה שמה אוכל לתת מנוח למחשבות שלי.

בבוטקה עצמו שוב נהגתי באותה רוטינה מהצהריים, קצת עם פחות אנרגיות לרטון, אבל עדיין ישבתי לי בבוטקה, משעין את ראשי על היד ופשוט בוהה בנקודה בקיר ותוהה מה עושים עכשיו. המחשבות האלה לא עוזרות לי, הן עושות יותר נזק, חשבתי לעצמי, אך לא יכולתי להפסיק לחשוב על העניין.

"היי." שמעתי. אמנם השעה הייתה מאוחרת למדי ולא ציפיתי שמישהו יבוא בכלל, אבל עדיין נזפתי בעצמי על חוסר תשומת הלב שלי. מעוצבן או לא, אני צריך להיות יותר ערני. החמאסניק לא יגיד "היי", הוא יגיד "אללה הוא אכבר.”

"אה, היי" אמרתי מרים את ראשי. "ליבי?"

"כן, מה שלומך?" היא אמרה, מחייכת חיוך צנוע חינני שחשף את שיניה הצחורות. היא לבשה חולצה ורודה שהגיע עד מתחת למרפקים, וחצאית ג'ינס שכיסתה רגליים ארוכות שהסתיימו במעין נעלי בובה מהדור הישן שנראה שצופו בלקה. שערה הבהיר היה אסוף בקוקו זנב סוס מתוח.

"שלומי, אממ, בסדר." הגבתי.

וכך ישבנו, כל אחד בצידו, ליבי עומדת קצת קרוב לדלת, ואני יושב, משעין את ראשי על הידיים ומביט בנקודות שונות בחדר. ואז קלטתי: על מה לעזאזל נדבר?

את המוזיקה שלי היא לא שומעת, לבילויים שלי היא לא הולכת, אני לא חושב שיש להם כאן טלויזיות או אינטרנט בכלל ואם כן זה בטח מסונן.. שלא נדבר על הנושא המעניין מכולם. ניסיתי לקלוע לנושא שכל אחד בארץ מכיר, וקיויתי שאני אצליח.

"בת כמה את?" שברתי את הדממה בשאלה בנאלית.

"18 וחודש." היא אמרה. הופתעתי, חשבתי ששנתיים וחודש פחות.

"באמת? ואת מתגייסת?" אמרתי.

"שירות לאומי בעוד 4 חודשים." היא השיבה "בקיץ", בדרך לעוד מבוי סתום שנפתח עם תשובה בלי הרבה חשיבה לפניה.

"באמת? חברה שלי גם הולכת להתגייס בקיץ!" השבתי, קולט מה אני אומר. האמירה נהפכה לאנחה קלה ומבט עצוב שנזכרתי מה אני אומר.

"הכל בסדר?" היא שאלה.

"האמת היא שלא." שמעתי את עצמי מדבר על הנושא שלא חשבתי שאני אדבר עליו. "…רבנו בסוף השבוע". אמרתי, היה טוב לפרוק.

"למה?" היא אמרה, ראיתי שהיא לא כל כך תדע לייעץ לי מניסיון, אבל בהחלט הערכתי את הנכונות לעזור, גם אם היא לא יכולה.

"סתם.”

"נו, תגיד. על מה?" היא התעקשה לדעת. ואני ידעתי שעם כל הפתיחות הפתאומית הזאת אני לא יכול לספר לה מה בדיוק קרה.

"זה בגלל.. אממ.." מנסה למצוא את המילים. "התעלמתי ממשהו שכבר דיברנו עליו." היה הסיכום הטוב והמהיר ביותר שמצאתי.

"אז למה אתה מחכה?" היא ענתה במהירות, כאילו היה לה מנגנון לטיפול בטראבל מייקרס כמוני.

"למה את מתכוונת?" השבתי, מטה את ראשי לצד תוך כדי שאני בוהה בה.

"תראה, זה משהו שאתה גרמת לו." היא אמרה.

"זה די נכון" אמרתי בטון עולה, מתחיל להבין לאיפה זה הולך ומאיפה זה התחיל.

"אז מתפקידך לתקן את זה, רועי." אהבתי את הצליל של השם שלי בקולה, ואהבתי שהיא זכרה את השם.

"לדבר איתה?" שאלתי.

"כן!" היא אמרה.

"את צודקת.. באפטר הבא שלי, אני אדבר איתה." אמרתי.

"מה אפטר הבא? עכשיו תתקשר אליה! יש לך טלפון, נכון?" היא אמרה בנחישות. אם לא הייתי באיזה התנחלות הייתי בטוח שמדובר מינימום במישהי עם תכנית רדיו שבועית שבה היא מייעצת למאזינים מבולבלים.

"את באמת חושבת ככה?" למה אני מפקפק במשהו כל כך בטוח ונכון?

"קדימה! אני הולכת ואתה מתקשר." היא אמרה, מעלה חיוך ומקיימת את מה שהיא אומרת, מסתובבת ויוצאת דרך הדלת. שמעתי "להית'" מעבר לקיר.

עכשיו אני לבד, תוהה על העצה הפלאית שקיבלתי הרגע ממקום וברגע לא צפוי.

היא צודקת.. היא צודקת.. אבל האם אני יכול? זה הזמן המתאים? היא תבין? היא יודעת מה היא אומרת? האם זה יעבוד עם מישהי אחרת? האם היא הייתה מייעצת את זה לעצמה?

קמתי מכסאי והתקשרתי אל שירן, מחכה בסבלנות ומקווה.

"הלו?" זה נשמע, כל כך.. קר. לא זכרתי פעם אחת שהיא ענתה לי ככה מאז שנהיינו זוג.

"בייב, שירני.. זה אני." עניתי, מנסה להרגיע את הרוחות שעוד לא סערו להן, בתקווה שלא יסערו גם.

"אני יודעת." היא אמרה שוב, בטון קר למדי.

"תקשיבי, חשבתי.." לא יכולתי גם פה להגיד לה מן הסתם את הסיפור המלא. "וזה פאשלה שלי, פאשלה ענקית, שירני בייב, אני מבקש סליחה, לא הייתי צריך לעשות את זה, אני אידיוט, טמבל, מפגר, חרא, אבל בבקשה תסלחי לי!" לא היה אכפת לי להגיד את זה כבר לאחר השיחת עידוד הזאת אבל כל כך היה אכפת לי מהתשובה שאני אקבל.

"רועי." שוב שמחתי לשמוע את השם, הפעם על שפתיים אחרות וקול קצת אחר. "באמת פגעת בי אז. כבר סיכמנו, חשבתי שזה מאחורינו."

"בייב, חשבתי מהזין, התעלמתי מזה בלי לחשוב, את עשית בצדק שכעסת עליי וזה מגיע לי, אבל בבקשה בייב, קלטתי, ואני מתגעגע, אכלתי את עצמי על זה ואני עדיין אוכל את עצמי על זה." אמרתי.

"רועי.." היא אמרה.

"כן?" אמרתי בתקווה.

"אתה כל כך חמוד שאתה מתנצל." היא אמרה, הקרח הפשיר!!! החיוך עלה על פניי.

"בייב!!!" שאגתי. שמח.

"אז מה אני אעשה איתך?" היא אמרה.

"הממ, אני יודע שאני בשמירה ובהחלט יש משהו לעשות." השבתי, החיוך הצר, הופך לחיוך ערמומי. אהבתי את השיחה הזאת יותר ויותר.

"רועיקי!" היא אמרה, שוברת את הריב סופית. "זה לא יכול להיות סתם אחד רגיל". היא אמרה. לא הבנתי.

"לא הבנתי?" היי, אני אומר את מה שאני חושב.

"רועיקי, טיפשון חמוד שלי, אחרי ריב צריך לעשות מייק אפ סקס!" היא אמרה. יכולתי לשמוע שגם היא כבר מחייכת דרך קולה.

"אבל איך?" תהיתי.

"עד האפטר יש זמן, עכשיו אני רוצה שנדבר על זה.. אבל אני רוצה יותר מסתם שיחה רגילה" היא אמרה, זה נשמע מעניין.

"מה יגרום לזה?" שאלתי.

"בייב, אני רוצה שתעשה משהו תוך כדי, אני רוצה שזה יהיה יותר אינטימי, יותר אמיתי, אני רוצה, ואני לא צוחקת, שתוציא את הזין שלך החוצה ותיגע בעצמך בזמן השיחה." היא אמרה והוסיפה: "אני גם, כמובן אעשה אותו דבר, רק בלי הזין, לצערי.”

"באמת?" אמרתי.

"כן רועי, זה תמיד אמור להיות יותר טוב מסקס רגיל." היא השיבה.

"אבל.. איך?" הבנתי את הרעיון, אבל למה היא מתכוונת? כל השיחה והעובדה שאני זה ששואל נראה לי תמוה ביותר.

"רועיקי, אני רוצה שתוציא את הזין שלך, ואני רוצה שמתי שאתה תדבר ומתי שאני אדבר אתה חושב רק עליי ועלייך. ושאתה תתחיל לאונן אתה תאונן עליי. הבנת?" היא הפתיעה אותי לחלוטין, אבל גם הפתעות יכולות להיות טובות.

"הבנתי." נימה של בטחון נשמעה בקולי. זה בהחלט משהו שלא קורה כל יום.

"חכי שנייה." אמרתי, בעודי פושט את המכנסיים עד הברכיים ומוציא את הזין שלי דרך חור הבוקסר. הזין כבר עמד זקוף, מתרגש לקראת המאורע המיוחד. גם לדברים כאלה יש פעם ראשונה. במקרה הזה, זאת גם הייתה הפעם האחרונה.

"אוקיי מאמי, אני איתך." אמרתי. מתחיל לשפשף את איברי לאט, לא מתרגש.

"הזין ביד?” היא וידאה.

"ביד.” עניתי.

"בייב, אני איתך, ואני לובשת.. הממ… קשה לי לחשוב על מה אני לובשת שאני ערומה עכשיו, רועיקי, תעזור לי." היא אמרה. "בזמן שאני אשחק עם עצמי קצת."

"את לובשת גופיה לבנה, עם גוזיה שחורה מתחת, שילוב קלאסי. טייץ שחור והדוק, שמבליט לך את הכוס כמו שצריך." אמרתי, שומע ברקע התנשפויות עמומות. המחשבה שלי עליה באותו לבוש עברה מהר מאוד למחשבה של שירן שוכבת על המיטה שלה, ערומה לגמרי מחזיקה פלאפון ביד אחת וביד השניה מעבירה את ידה לאט לאט על גופה, מלמעלה למטה, עוברת על שד ימין שלה, צובטת את פטמתה, לאחר מכן עוברת למרווח בין שדיה ולאט לאט מעבירה את ידה למטה ולמטה יותר, עוצרת לשניות מעטות בטבור. מכאן הדרך קצרה אל ערוותה, שם היא מתחילה לשחק לאט לאט באותו אזור, ומתחילה לקמר את גופה לאט לאט, מתחילה לגנוח גניחות קטנות ושקטות, וכל כך חמודות. קצב השפשוף שלי עלה פי כמה.

"רועיקי?" היא אמרה, כנראה שהפלגתי במחשבות יותר מדי.

"כן בייב" חזרתי לעצמי. "את באה אליי, אני רק עם הבוקסר השחור שאת אוהבת, ואני נשכב על המיטה ואת עולה עליי, עדיין עם הטייץ, מתיישבת על הזין שלי ומתחילה להתחכך בו לאט לאט, מגבירה את הקצב כל כמה שניות ומוסיפה תנועות סיבוביות פה ושם. הזקפה שלי חוגגת."

"בתיאור שלך או על אמת?" היא ציחקקה.

"בשניהם" השבתי. הצחקוק חזר לגניחות הקטנות.

"את עליי…" אני ממשיך. "אני מוריד לך את הגופיה ואת נשארת רק עם הגזיה, משעינה את עצמך לאחור ונתמכת עם ידייך, מקרבת אליי את הבטן ואת המפשעה.. ויוצרת מגע קרוב יותר והדוק יותר עם הזין שלי. את מעלה את הכוס שלך למעלה ולמטה על הזין שלי, משפשפת אותו דרך הבד." אח, הלוואי וזה היה אמיתי הרגע.

"כן, כן.." הגניחות החלו להתגבר.

"אני מתיישב ותופס אותך בתחת, עוזר לך להתחכך בי עוד כמה שניות ותופס את הטייץ הסורר, מקלף אותו ממך כדי לגלות את התמריץ האמיתי – את ללא תחתונים בכלל. ערומה לגמרי. אני מזכיר לך, את כרגע רק עם גזיה, והתחככת לי על הזין במשך כמה דקות קרובות, שנינו חרמנים מאוד מאוד מאוד…" אני אומר.

המענה היחידה שהיה היה עוד גניחות מצידה של שירן, היא עברה את שלב הדיבורים.

"אני משכיב אותך על המיטה." המשכתי "…מפלס לי דרך בין הרגליים שלך, ותוך כדי מנשק אותך. בשבילי מספיק רק לשלוף את הזין מהבוקסר ולחדור בלי שאלות מיותרות. אני עושה את מה שאני יודע הכי טוב, שירני."

האנחות רק התחזקו, ואני בעצמי הרגשתי שאני קרוב לגמירה – כל הסיפור הזה גרם לי להגביר קצב בכמה מאות אחוזים והזין שלי עמד במלוא תפארתו, חייכתי לעצמי, זחוח מהתרחיש שמתרחש כרגע, שאמנם התחיל עם שירן, אבל למה שכרגע קורה אני אחראי. החיוך הזה גרם לי כמעט ולשכוח מכך שאני באמצע הצבא, באמצע בוטקה, באמצע התנחלות, באמצע שומקום, יושב באמצע הלילה ומאונן תוך כדי שאני בשיחת טלפון עם חברה שלי שעד לפני שעה היינו בברוגז כי רבנו על מין אנאלי. כן.. מתעלם לגמרי מהבוטקה המסריח ומהמישהי הזאתי שעומדת בכניסה עם יד על הפה ומבט נדהם.

רגע, מה?

"פאק!" קראתי. מרים את מכנסיי כמה שיותר מהר. "שירני, נתפסתי, חייב לסיים." הטרן אוף הכי גדול שהיה אי פעם בהיסטוריה.

זאת הייתה ליבי. ליבי שהלכה רק לפני כמה דקות ומשום מה הייתה חייבת לחזור ולתפוס אותי ככה.

"ליבי.." התביישתי אפילו להגיד את שמה עם האירוע המוזר הזה. היא עדיין עמדה באותה תנוחה.

לאחר כמה שניות היא התעשתה, פלטה "לילה טוב" מהיר והלכה. הנחתי שהיא לא תחזור הלילה, אם בכלל. לא ידעתי מה לעשות – מה יקרה איתה? האם היא תספר הלאה? מה אני יכול לקבל על זה? איך יקבלו את זה? וכמה זמן היא עמדה שם? לאחר כמה רגעים גם קלטתי את הסיבה שגרמה לה לחזור: המגש שנשאר על השולחן, מגש שגרם לשטות כזאת גדולה.

השאלות המשיכו להדהד במוחי במשמרת ואחריה, בדרך לחדר. העדפתי לגשת ישר למיטה, נופל עליה ונותן לשינה לתת לי מנוחה מכל המחשבות האלו.

יום המחרת עבר כרגיל, ללא שום אירוע מיוחד, למעט המחשבות והספקות שלא נתנו לי רגע של מנוחה. מה היא ראתה? מה היא הבינה? האם היא תלשין עלי? האם אני אחטוף עונש מהממ”מ?

בבוטקה, המגש המדובר נעלם לו מהשולחן. המחשבות ניקרו במוחי ללא הפסקה אבל למזלי ולצערי לא ראיתי את ליבי באותו היום.

ארבעים ומשהו השעות מאז אותה תקרית חלפו ללא אירוע מיוחד. העדפתי להשתעמם בבוטקה, עם שירן דיברתי רק שיחות רגילות מהפחד שאתפס שוב, מיותר לציין שלא ניסיתי ליצור קשר עם תושבי המקום, מפחד שהשמועה על התקרית עשתה לה כנפיים והם כולם יודעים איזה סוטה נמצא להם שמה ושומר עליהם בלילות.

למרות כל החששות, לא נראה כי היחס אלי השתנה. עדיין אמרו לי שלום שראו אותי ושאלו פה ושם לשלומי. מצדי, עדיין העדפתי שלא להאריך בשיחה. והנה יומיים אחרי הגיעה לה עוד משמרת לילה, שבה כבר התחלתי להרגע מכל המחשבות על האירוע המוזר. והנה הכף שתערבב את הכל מחדש נזרקת לתוך בליל המחשבות שכבר החל להתקרר.

השעה הייתה 22:15. כבר עברתי את חצי המשמרת. חשבתי אולי להתקשר לשירן מוקדם יחסית ולהעביר איתה את הזמן עד סוף השמירה אבל ידעתי שאם נדבר כל כך הרבה זמן זה יגרר למקום הזה. השעמום התחיל לנגוס בי לאיטו. ואז, ראיתי אותה בדלת.

ליבי.

מה היא עושה פה? מה היא רוצה?

היא החזיקה בידה צלחת חד פעמית שעליה היו מונחים כריך שוקולד ותפוח. היא הגישה לי אותם בלי להגיד כלום. חשבתי שהיא תלך ישר אחרי, אבל היא פשוט נשארה והסתכלה עליי בזמן שלקחתי את הצלחת, בחנתי את מה שהיה עליה. הכריך נראה עשוי די מרושל והתפוח היה שלם. מוזר, עד עכשיו שהיו פירות במנה הלילית הם היו חתוכים. זה נראה כמו משהו שהוכן על ידי מישהו אחר.. לא על ידי אמא של ליבי כמו שהיא אמרה לי פעם.

רגע. יכול להיות שאני צודק? הבטתי על ליבי, דבר שגרם לה לדבר, סוף סוף.

"היי" היא אמרה. "אתה לא מתכוון לאכול?" היא נשמעה לחוצה קצת, מחכה שאני אאשר את הסיבה שהיא הגיעה לפה.

"תשמעי…" התחלתי, עכשיו היה תורי להיות לחוץ. "לגבי שלשום, אני ממש מצטער". אמרתי. לא ידעתי איך לנסח את על מה בדיוק אני מתנצל.

"תראה," היא אמרה. "אף פעם לא…ראיתי את זה, אבל אני מבינה שזה משהו ביניכם. אני מצטערת." היא אמרה שוב. "הנה, גם עכשיו לא הודעתי שאני נכנסת. לא הייתי מנומסת."

הסמקתי במקצת למשמע תשובתה. היא תופסת אותי מאונן ועוד מנסה לקחת עליה את האשמה?

"ליבי." הבהרתי לה. "את לא אשמה בכלום. אני זה שהחליט לאונן בבוטקה פתוח לכל וזה שאת נכנסת לא גורם לי לצאת פחות אשם." אמרתי, לא שוקל את המילים אבל בהחלט דואג להדגיש לה כל חלק חשוב כדי להעביר את המסר. הבנתי והתביישתי בעצמי ולא רציתי לתת לה להרגיש אפילו חלק מאותה הרגשה. התחלתי להתבייש שוב כאשר קלטתי את השימוש במילים. לדבר עם בחורה דתייה על לאונן? כמה מפגר אני יכול להיות?

היא הנהנה בהסכמה. ניצחתי בזה. אבל איבדתי את הבטחון כאשר היא שוב פתחה את הפה.

"תגיד, מה שעשית אז.. אתה עושה את זה כל הזמן?"

שמעתי נכון?

"אממ, ליבי" התחלתי לגמגם, מסתכל עליה, אבל היא המשיכה להסתכל עליי. היא באמת חיכתה לתשובה.

"זאת הייתה הפעם היחידה שעשיתי את זה פה. את מבינה.. חברה שלי…" מה מבינה מה? איך היא תבין את זה? היא יודעת מה זה חברה בכלל? מה אנחנו עושים?

"רגע, חברה שלך? דיברנו עליה מקודם, לא?" היא צודקת.. השיחה הזאת התחילה מהעצה שלה. אבל לא, אני לא אציין את זה, זאת עדיין אשמתי שחשבתי שלהתחיל לאונן בבוטקה פתוח זה רעיון טוב.

"כן.. התקשרתי אליה אחרי שאמרת." הרעיון העלה בה חיוך מסוים. אווירה חדשה ומוכרת החלה להיות באוויר. מוכרת אך מעורבת עם תחושה מוזרה של "זה לא אמור להיות ככה בין שני אנשים כאלה."

"ואז?" היא שאלה. מה לעזאזל? לא היה לי כח לחשוב או לנסות להתנגד למשחק הפינג פונג המוזר הזה.

"ביקשתי סליחה וחזרנו לדבר. היא רצתה.. מייק אפ סקס. אבל דרך הטלפון." שוב. בחירת. מילים. בלי. לחשוב.

"סקס של.. השלמה?" לפחות את השפה הזאת היא יודעת. עכשיו לתרגם לשפה הקשה יותר.

"אממ, זה לרוב מה שאנחנו (אחלה הבדלה) עושים אחרי ריב, זה תמיד יותר כיף." השבתי.

"באמת נשמע ככה." היא אמרה, מפתיעה אותי שוב. "אז בגלל זה עשית את זה?"

"כן" השבתי. "היא ביקשה במיוחד". טוב, מותר לי להאציל סמכויות קצת לשירן.

"טוב לדעת." היא חייכה שוב. "תודה על התשובות".

ליבי יצאה, מנפנפת לי לשלום ומאחלת לי לילה טוב. פאק. מה לעזאזל קרה כאן?

הייתי חרמן ברמות מטורפות למשך אותו הלילה וגם למחרת. לא חרמן מספיק כדי לעשות את הטעות של לאונן שוב, אבל מספיק כדי לספור את הדקות עד למתי שאני אוכל שוב. אה כן, לא הייתי מספיק חרמן ככה עד שמירת הלילה. הרמתי טלפון לשירן כבר ב21:45. מרוב החרמנות כבר הכנסתי יד למכנס בזמן שחיכיתי למענה. מזכירה קולית. גם הקול של המזכירה לא רע בכלל במצב כזה, אבל לא מה שציפיתי וגם קצר מדי. קיבלתי סמס חזרה שהיא כרגע רואה סרט עם שתי חברות שלה ושהוא רק התחיל. התבאסתי עוד יותר. מה עושים?

טוק טוק.

"כן?" אמרתי. מופתע למדי מהמחווה החדשה.

ליבי נכנסה לה בדלת, שיערה הפעם היה פזור, ולגופה היא לבשה חולצה ורודה עם שרוולים עד המרפק, ממשיכה עד למטה עם חצאית ג'ינס כהה ומדורגת, ולרגליה נעלה נעלי ספורט לבנות–ורודות. החולצה הוורודה הפתיעה אותי קצת: בניגוד לכל הצ'קמוקים שהיא לבשה עד עכשיו זאת הייתה הדוקה לאללה ונראתה דקה מאוד ככה שהיא הבליטה את שדיה הגדולים באופן שלא ראיתי כמוהו בישוב הזה מאז שהגעתי. אני לבשתי מדים וזקפה רצחנית שכאילו ונשארה עומדת לה כבר מאתמול. לפחות הספקתי להוציא את היד מהמכנסיים.

"מה קורה?" היא אמרה בחיוך. נראה שכאילו מה שקרה כבר מאחוריה ודברים חזרו לתיקונם, עם טויסט קטן שעוד לא הצלחתי לעמוד על קנקנו.

"בסדר". אמרתי. "אצלך?"

"אצלי נחמד." היא השיבה. "הכל בסדר?" יכולתי להשבע שקלטתי אותה שולחת מבט לעבר המפשעה שלי.

"כן. למה?" אמרתי.

"סתם…" היא אמרה בתמימות. "מה שלום חברה שלך?" שאלה די נועזת אם תשאלו אותי.

"עסוקה כרגע לצערי.." אמרתי ובדחף בלתי נשלט העברתי מגע קצר בזין, מסיט את היד מהר כאשר קלטתי מה אני עושה. החרמנות מתחילה לעלות, וכל שניה גרמה לי פחות להיות אכפתי לגבי זה שאני חולק חדר עם דתייה. נראה שגם היא קצת שוכחת את זה.

"תכננתם שוב משהו?" היא חייכה. "מקווה שלא הפרעתי."

"דווקא לא." השבתי בחיוך ערמומי. "באת בדיוק בזמן." הבילד אפ כבר החל בלי שאף אחד מאיתנו ידע את זה.

"באמת?" היא אמרה בתהייה גדולה. "מה הזמן?" לא ידעתי מה לענות.

"התכוונתי להתקשר אליה". אמרתי. "אבל לא התכוונתי.. לעשות את זה שוב."

"כן? באמת?" היא אמרה. והפעם לא חשבתי, קלטתי שהיא מסתכלת לי על המפשעה, כאילו מנסה להוכיח לי שאני מחרטט ושכן התכוונתי לעשות את זה ושזה מסגיר את זה. החרמנות פנתה לצד לרגע – כעס התחיל לעלות בי. מי היא בכלל שתגיד לי מה התכוונתי להגיד לחברה שלי?

"את לא קצת חטטנית?" התרגזתי. "את יודעת על מה אני וחברה שלי הולכים לדבר?"

אצלי הכעס עלה, אצלה הרגש. היא לפתע החלה… לבכות. דמעות החלו לזלוג על לחיה והיא ניסתה לנגב אותן עם יד ימין, לוקחת צעד לאחור. הדמעות החלו להתגבר כך שהיא הייתה צריכה גם את יד שמאל.

עכשיו שוב תורי במשחק השחמט המטורף הזה, ובניגוד למשחקי שחמט, שוב לא חשבתי. ראיתי בחורה בוכה, וישר עשיתי את האינסטיקט הבסיסי שלי – קמתי לחבק אותה, תופס בידי גליל נייר טואלט שהבאתי איתי מהתיק. שוכח רק דבר אחד – היא שומרת נגיעה. נזכר בזה מאוחר מדי.

חיבקתי אותה ואמרתי לה בקול רגוע: "אני מצטער. לא התכוונתי לצעוק. הכל בסדר. לא התכוונתי. אני מצטער, ליבי."

המשכתי לחבק אותה, אבל הסטתי את ראשי אחורה כדי להסתכל עליה. היא עשתה דבר דומה והרימה את ראשה לעברי. המשכנו להיות ככה, מחובקים, פניה הדומעות מביטות אליי. הסתכלתי לתוך עיניה החומות שנצצו להן. אהבתי את מה שאני רואה לכמה שניות עד ששנינו קלטנו – אנחנו לא אמורים לעשות את זה. ואז אני קלטתי, שאנחנו מתחבקים, ויש לי זקפה אימתנית ממקודם – והכי נורא – היא רק התחזקה מאז החיבוק. לפי השינוי בפניה נראה שהיא הבינה את זה גם והתחילה לקלוט מה בדיוק לוחץ לה על הבטן התחתונה.

הגלגל הגיע לסיבוב חדש – החרמנות עלתה בי שוב, ושוב, בלי לחשוב, ובלי בושה, שיחקתי אותה כאילו הכל כרגיל והמשכתי לחבק. היא לא.

"מה זה?" היא שאלה, מביטה בזרועותיי העוטפות אותה.

"אל תבכי." אמרתי, מנסה להרגיע.

היא החלה להתרחק מהחיבוק ולשאול: "שכחת שאני שומרת נגיעה?" היא אמרה, עדיין במגע איתי. היא לא מיהרה לצאת מהחיבוק כמו שחשבתי שתעשה. מוזר. הרגשתי את השדיים הגדולים שלה על החולצת מדים שלי וזה רק הפך את המצב ליותר קשה אם אתם מבינים למה אני מתכוון.

"אני מצטער.." התחלתי שוב. "ראיתי שאת בוכה, זה אינסטיקט אצלי".

"הממ" היא אמרה בטון רגוע מבלי לנסות להתרחק. "אני יכולה לשאול שאלה?"

"כן, בטח".

היא התנתקה ממני, לוקחת צעד אחורה ומסתכלת עליי, בוחנת את גופי ונעצרת בנקודה מסוימת מתחת לבטני.

"הרגשתי משהו כש… חיבקת אותי". אפילו משהו כזה פשוט בשבילי כמו לחבק נשמע אצלה כאילו זאת מילה גסה. "לוחץ עליי."

"מה, איפה?" היתממתי, או שאולי רציתי לשמוע אותה אומרת את זה?

"ל.. למטה.. בבטן." היא השלימה.

"אה, אממ…" לא ידעתי מה אומרים על דבר כזה. סליחה?

"זה.. הזה שלך?" היא שאלה, מפתיעה אותי שוב. היא אכן ידעה שמשהו פה לא הגיוני, ואני מניח שהיא גם קולטת שהזקפה שלי עדיין ניצבת לה במלוא תפארתה, חזקה מתמיד אחרי כל מה שקרה הרגע, והיא לא מתכוונת לעצור כאן.

"כן, זה.. הזה שלי." יש הרבה כינויים לזה, אבל הפעם העדפתי להשתמש בשפה שלה.

"למה.. הוא ככה?" היא שאלה. "הוא.. תמיד ככה?" התמימות שלה הרגה אותי, אבל אצלי פעל משהו הפוך לחלוטין מאשר תמימות.

"ליבי" התחלתי. "זה לא ככה בדרך כלל…" המשכתי. "הוא נהיה ככה רק מתי שאני מתרגש ושאני.. אממ.. חרמן…" כדור השלג החל להתגלגל לו.

"שמעתי את המילה הזאת פעם." היא אמרה. "חברות שלי פעם צחקו מהמילה ואמרו שהן שמעו משהו כזה פעם מאיזה מישהו שהלך ברחוב עם חבר שלו.. באחד הטיולים שהיינו." היא חייכה. "אבל אף פעם לא הבנתי מה זה אומר, ולא רציתי לשאול".

"יש דברים שבסופו של דבר מקבלים את התשובה אליהם, בין אם רוצים ובין אם לא". השבתי. התעליתי על עצמי עם המשפט הזה. והתחלתי לרכב עליו.

"יש עוד דברים שאת רוצה לדעת?" שאלתי בטון בטוח ובוטח, הבטתי בה, מראה לה שאם היא רוצה לשאול משהו, שתשאל. אם היא לא בטוחה, שתגיד את זה ואני אעשה כל מה שאני יכול כדי להסיר ממנה את התחושה הזאת. תחושה נפלאה שרוב בני האדם אולי יחוו פעמים בודדות בחייהם, אם בכלל. דברים רבים גורמים לבני אדם לקבל בטחון, טיפשות, חוכמה, לחץ חברתי, לא חסר. אצלי זאת הייתה החרמנות.

ליבי היססה לרגע. הייתה לה שאלה, אבל שאלה לא קלה. היא עשתה חושבין אם באמת כדאי לשאול אותה. ובסופו של דבר היא החליטה שכן.

"איך.. הוא נראה?" הייתי אמור להיות מופתע אבל לא הייתי, הרגשתי תחושה של זחיחות, לא הופתעתי כי זאת המטרה שאליה רציתי להגיע, השכל שלי אכן נמצא בתחתונים כרגע. “אין לי אחים…רק אחיות. לכל החברות שלי יש אחים.”

"ליבי" אמרתי שוב בטון מרגיע שהוא היחיד שאולי יגרום לקטע המטורף הזה לעבוד. "הדרך הכי טובה לענות על כך תהיה.. שתראי בעצמך."

"אתה רציני?" היא אמרה, מרימה גבה.

"רק אם את רוצה." אמרתי, מתיישב לי על הכיסא, מפסק את רגליי, מניח את שתי ידיי על ירכיי, מסתכל לעברה וחיוך ערמומי על שפתיי.

"אני.. לא יודעת". היא אמרה אבל היה נראה לי שזאת איזה הצגה, כאילו משחקת את הקטע של דתייה תמימה. היה נראה לי שהיא כבר קיבלה את ההחלטה.

"תראי, ליבי" השבתי. "שאלת שאלה, אני אשמח לענות עליה." המשכתי, מצביע עם כף ידי הימנית על הזקפה הבולטת דרך מכנסיי. "לדעתי, הדרך הכי טובה לענות על שאלתך היא להראות לך אותו. את רוצה שאני אענה לך על השאלה?"

היא המשיכה להסתכל בפניי לעוד מספר שניות. קלטתי אותה מעיפה עוד מבט אל עבר מפשעתי. זה רק ניסיון שלה לראות אם אני רציני ולא להראות מה היא באמת חושבת. המשכתי להסתכל עליה ברוגע, מחכה לתשובתה, גם אם היא תיקח כמה שנים טובות.

בסופו של דבר היא “נשברה”.

"אם אני אומרת מספיק, אתה מחזיר אותו פנימה!" היא אמרה. הנהנתי בהסכמה. זה התחיל, ולא הייתה דרך חזרה.

התחלתי לפתוח את מכנסיי, פותח כפתור אחר כפתור באטיות. פתחתי את החנות, נתתי לה כמה שניות לקלוט שיש תחתוני בוקסר מתחת, ולתת לה לראות חלק קטן מהזין שלי דרך חור הבוקסר. אחרי כמה שניות כבר שחררתי את קצה הזין לחופשי דרך החריץ שבקדמת התחתונים. השעה היא בערך עשר בלילה, ואני כרגע יושב בבוטקה, מראה את הזין שלי לבחורה דתייה.

ליבי נראתה מבוהלת.

מה?

התחלתי לקום, שוב, מתוך אינסטינקט. היא קלטה את זה, אותי עומד ככה, עם הזין בחוץ ומנסה לגשת אליה שוב. היא הרחיקה אותי עם ידה, מסמנת לי להתיישב.

"הכל בסדר?" שאלתי.

"כן, כן, אני.. בסדר". היא אמרה, מתעשתת. "פשוט, אף פעם לא חשבתי שזה נראה –ככה-". היא אמרה.

היא בהתה כמה רגעים טובים בזין שלי.

לאט לאט היא החלה להתקרב, מבלי להסיר את מבטה.

"יש עוד חלק שלא ראית." שברתי לה את הטראנס. קמתי במקצת מכסאי כדי להוריד את המכנס והבוקסר שלי, חושף את הזין במלוא תפארתו. אחר כך התיישבתי כאשר המכנסיים מופשלים עד ברכיי.

"מה דעתך?"

"אני.. לא יודעת" היא אמרה. "אני באמת לא יודעת."

"יש לך עוד שאלה?" כן, כאילו היא יכולה לחשוב על משהו אחר עכשיו.

"אממ.. איך.. זה.. פועל?" היא שאלה, שוב הטון התמים התנגן באוזניי. "זה.. כאילו.. עם ה.. זה שלי?"

"יש לך עוד זמן עד אז." השבתי. המצפון שלי כנראה יותר חזק מהחרמנות. "אבל כן, בעקרון זה שלי.. והזה שלך.. הולכים ביחד בסופו של דבר".

"אבל מה שעשית.. עם חברה שלך.. לא היה.. עם הזה שלה.." היא התקילה.

"נכון." השבתי. "זה משהו אחר, זה נקרא.. לאונן." אמרתי. "זה משהו שאנחנו עושים בדרך כלל שאין אפשרות אחרת ואנחנו.. חרמנים." אמרתי, אכן הייתי חרמן ונראה שלא הייתה אפשרות אחרת. הנחתי את יד ימין על הזין שלי, מתחיל לשחק בו קצת וללטף אותו, הכל אל מול עיניה של ליבי שעדיין בהתה בו בפליאה.

"מה אתה עושה?" היא אמרה, מגיבה לשינוי שחל הרגע מולה.

"אני חרמן, ליבי" אמרתי. "זה מפריע לך?"

היא לא ענתה. החלטתי לקחת את זה הלאה.

"את מסתכלת עליו הרבה. את אולי רוצה לראות.. מקרוב?" אמרתי, מזמין אותה. זה היה אחד הרגעים המותחים והמחרמנים שהיו לי אי פעם. סיכון כל כך גדול מול סיכוי לרווח עצום.

עיניה של ליבי התרחבו. מנסה לקלוט יותר מהמחזה שמתרחש מול עיניה בלי שום תסריט, היא בהתה, נעצה מבט קדימה, אל מה שנמצא מולה. שפתיה רחוקות מרחק קצר אחת מהשנייה, יוצרות מבט נדהם. הבהייה נמשכה כמה שניות בעודה חושבת על מה לעשות, מה להגיד, איך לפעול, במה לבחור. כל כך הרבה דברים בזמן כל כך קצר.

וכמו שזה התחיל ככה זה המשיך. האומץ בא לו, עם פוש אדיר של הסקרנות ואולי גם החרמנות. ליבי התקרבה עוד קצת, ואז, הכניעה המוחלטת: היא ירדה על ברכיה מולי, צופה מקרוב בהשתאות בזין שלי, ליבי, פאקינג ליבי הדוסית שאני מכיר בערך שבועיים ורק באה להביא לי אוכל במשמרות הלילה, עכשיו יושבת על ברכיה במרחק כמה עשרות סנטימטרים מהזין שלי, שעד היום רק שירן ראתה. שירן.. שלא יודעת את זה. השכל החל לשגר אותו אזהרה, אבל הזין רק התקשה עוד יותר, לוקח איתו את טיפות הדם האחרונות שזרמו אל מוחי באותה שעה ארוכה.

איבר אחר זז לו לעברה. זאת הייתה יד ימין שלי, לא יכולתי לחכות כבר.

הושטתי את ידי ואחזתי בידה. התחלתי ללטף קצת את פנים כף ידה, מנסה להעניק לה תחושת בטחון. לאט לאט התחלתי לקרב את ידה אל הזין שלי, מקווה שהיא סומכת על שיקול הדעת שלי. לאחר שניות שנראו כמו נצח, הצלחתי במשימה שלי: ידה הרכה של ליבי הייתה על ראש הזין שלי, נוגעת בו בקושי אבל נוגעת. מכאן, אין דרך חזרה. הסרתי את ידי, נותן לה להבין את מה שהיא עשתה כרגע, ביודעין או שלא ביודעין.

המבט המופתע חזר, קצת שונה, נוספו לו אלמנטים של בעתה, של הבנה של מה כרגע קרה ושאת הגלגל אי אפשר להחזיר. אחרי כמה שניות של הבנה, היא הבינה משהו אחר – את הגלגל אי אפשר להחזיר, אבל אפשר לסובב אותו קדימה.

היא החלה להעביר את אצבעותיה מראש האיבר עד לאשכיי, מלטפת אותו ליטוף קל וכה נעים. היא בחנה אותו, מנסה להבין את המרקם והתחושה שלו. גנחתי קלות, בספק שזה הפריע לה בתהליך המחקר שאותו החלה. עוד ליטוף, עם קצת יותר לחץ. לאחר מכן היא תפסה בקצות אצבעותיה את ראש האיבר, מעבירה אגודל על הוריד הקדמי, מנסה להבין את טיבו. עשיתי הרבה יותר מזה עם שירן, אבל הרגשתי בעננים. אנשים אוהבים לשבור שגרה, אני שברתי אותה עם פטיש 10 קילו.

הליטופים התגברו, היא רק הבינה שאני נהנה מזה. היה נראה לי שהיא גם מצאה סוג של הנאה בדבר, לא יודע אם יותר מהדברים שהיא מגלה או מהעובדה שאני נהנה מכל מה שהיא עושה. הבעיה הייתה שהיא לא ידעה בדיוק איך עושים את זה ואני נהייתי מתוסכל מחוסר היכולת לגמור עד שנגעתי בעדינות בידה וסימנתי לה להתרחק. אחר כך המשכתי את העבודה שלה, מאונן במיומנות מול עיניה, רק עושה זאת יותר טוב. המבט שלה השתנה למבט תוהה.

"מה.. שעשיתי.. לא היה טוב?" היא שאלה, בטון נעלב במקצת. אולי אפילו כועס.

"אה לא, מה פתאום." השבתי. "אבל אני לא אגמור ככה." כל המשפט הזה היה תוך כדי שאני משפשף את הזין שלי מול הפנים שלה, מאוד רומנטי, אני יודע.

היא נשענה קצת לאחור, נותנת לי את המושכות ורק רוצה להתבונן ב"מה זה לגמור", כל התרחיש הזה גרם לי, כמו שאתם מנחשים, להגיע לשמה מאוד מהר. תוך בערך שתיים או שלוש דקות כבר התחלתי לגמור: כמה מטחים טובים יצאו להם, מבשרים את אחת האורגזמות החזקות שהיו לי אי פעם. בניגוד לסרטי פורנו, שום דבר עף על ליבי, לצערי. היא עדיין הושפעה רבות מהמראה, ופשוט המשיכה להסתכל. עדיין החזקתי אותו, מוריד את היד שלי כך שהאיבר פנה אליה.

כעבור כשתי דקות ליבי כבר נעמדה, הסתכלה עליי בחיוך מסתורי שכזה, ואיחלה לי לילה טוב, משאירה אותי יושב ככה לעוד כמה רגעים עד שקלטתי שאחרי כל מה שהיה יש עוד דברים לעשות חוץ מזה, כמו לנקות את כל הבלאגן לפני שהחייל יתהה למה העמדה מריחה כמו שפיך.

לא יאומן, המשמרת הזאת, מה שקרה הרגע.. היה פשוט סימפוניה של כמעט כל הדברים שמפריעים לשכל לפעול כמו שצריך – רגש, כעס, חרמנות ומה לא. הכל התערבל לו לבליל של חוויה מסתורית שמתרחשת רק פעם בכמה מיליוני מפגשים שכאלה. מדברים מטורפים יוצאים רק דברים מטורפים, אם כי מהנים לפעמים.

אחרי לילה כזה, למי אכפת משאר היום. מיותר לציין שכל מה שקרה רץ אצלי בראש יותר פעמים משידורים חוזרים של סרטים בהוט. ביום, מפנטז על מה שקרה, בלילה, מחכה שזה יקרה.

והיא אכן באה, גם למחרת בערב. מחזיקה בידה עוד מנה שהוכנה על ידי העלמה ה"מסתורית" שהיא בהחלט לא אמא של ליבי. הצלחת הונחה לה על השולחן, והפעם ליבי יזמה את ה"מה שלומך".

"אצלי בסדר, איתך?" השבתי, לוקח את הכריך ומתחיל לאכול.

"אצלי מעולה" היא אמרה.

עברו כמה רגעים ועדיין לא דיברנו, היא עמדה, נשענת בידה על השולחן. מסתכלת עליי. הבנתי את הרמז עוד לפני שהיא נכנסה, אבל שיחקתי אותה לא מבין, אוכל את הכריך בלב הולם. היא המשיכה להביט, ואני בתגובה, הגברתי את קצב האכילה. יש גבול למשחקים שמדובר במצב כזה נדיר וכזה… מרגש. לאחר שגמרתי התחלתי לשחרר את החגורה ונעמדתי, דבר שגרם לה להפסיק להישען ולעמוד רגיל. ההשערה שלי הייתה נכונה. Once you go Roey, you can't unsee

מבלי לומר מילה הוצאתי אותו לחופשי, ולרווחתי לא היינו צריכים לשחק משחקים: ליבי ויתרה על הממלכתיות ופשוט ירדה על ברכיה שוב, והחלה שוב לבחון את האיבר, בשונה מאתמול, האגודל שלה גם לקח חלק והיא יותר הקיפה אותו, כאילו היא בודקת ששום דבר לא השתנה מאתמול.

ועכשיו השוני מאתמול התחיל אצלה, היא לפתע החלה לאחוז את האיבר שלי ביד ימין שלה, האסרטיביות הפתיעה אותי. היא למדה איך עושים את זה ורצתה לנסות גם.

הסתכלתי עליה, היא הסתכלה עליי והנהנה קלות. ידה התחילה לרדת למעלה ולמטה במורד הזין שלי, אם הייתם שואלים אותי לפני שבוע אם הייתי מאמין שיקרה דבר כזה, הייתי צוחק לכם בפנים. אבל הנה, ליבי לקחה את המושכות ועכשיו עושה לי ביד באמצע הבוטקה, באמצע הלילה. הקצב התחיל להתגבר, וההנאה התחילה להצטבר. אבל פתאום, אחרי כמה דקות, הפסקה.

"התעייפה לי היד". אמרה.

התבאסתי טילים אבל לא יכולתי להכריח אותה שהיא אמרה את זה בטון כה תמים וכה מתוק. לקחתי את המושכות, עשית מספיק להיום, הכל בסדר. אבל האם אני יכול..?

הושטתי יד לעבר הכתף שלה שוב, אבל הפעם לא הלכתי על היד, התחלתי להעביר את ידי אל עבר החזה שלה, מנסה לבדוק אם לפחות בזה אני יכול להיעזר.

היד הוסטה במהירות "לא" היא אמרה. הבנתי. גם במצבים הזויים שכאלה עדיין צריך גבולות כלשהם וטוב שהיא אמרה את זה, הייתי צריך את זה.

המשכתי לאונן, גם בלי חוש המישוש היה לי מספיק חומר לעבוד איתו. כמו אתמול, גמרתי בתוך דקות ספורות, הפעם ליבי כבר הייתה יותר רגועה כאשר היא הסתכלה. היא אפילו לקחה את אצבעה, מניחה אותה על החור ומחזירה, יוצרת שובל דק של זרע אחריה, אך במהרה הורסת אותו ומנקה את ידה.

"ביי, לילה טוב!" היא אמרה בחיוך תוך כמה שניות שבהן הספיקה לקום ולהסתובב לכיוון היציאה.

המשמרת הבאה באה לה שוב וכאשר ליבי הגיעה לא בזבזנו זמן. הפעם היה רק תפוח אבל לא טרחתי לאכול אותו אפילו. נעמדתי מעליה והיא כרעה בצייתנות, מחכה שאפתח את החגורה. כאשר שחררתי את הזין היא מיהרה לאחוז בו בידה הרכה והחלה לאונן לי, חולבת אותו בתנועות די מטריפות. הימים האחרונים הגבירו את המיומנות שלה והסשן היה מענג במיוחד, במיוחד כאשר הזכרתי לעצמי שוב ושוב שזו הבת הדוסית של שלמ'קה המזכיר שמביאה לי כאן ביד, נועצת בי מבט מתחת בעיניה הגדולות והיפות. שדיה הגדולים רקדו בכל ניעה של ידה ואני לא יכולתי שלא לחלום על הרגע שבו הם יעטפו את הזין שלי, רכים ומפנקים.

היא חיקתה אותי והחלה להשתמש ברוק והאנחות הרמות שלי העלו חיוך ניצחון על פניה. באור החיוור מבחוץ ראיתי את איברו מתנוצץ מרוקה בעוד ידה הענוגה חולבת אותו בתנועות רכות אבל בלתי מתפשרות. ידעתי שאני הולך להתפוצץ ומחשבה פרועה מילאה את ראשי: אני הולך לגמור לה על הפרצוף היפה שלה.

"אני הולך לגמור…” הודעתי לה. “אני רוצה לגמור לך על הפרצוף…”

"באמת?!” נפערו עיניה אך היא לא נרתעה ולא הפסיקה לאונן, רק האטה לשנייה.

"כן, זה יהיה כל כך מרגש…”

הלב שלי כמעט עף לי דרך הגרון כשליבי הנהנה בהסכמה והמשיכה לאונן לי. בתוך כמה רגעים הרגשתי את האורגזמה מדגדגת את גווי, שוטפת את גופי ומרעידה את גפי. כאשר נתזי הזרע הראשונים החלו לזנק לעברה של ליבי היא לא נרתעה, ממשיכה לסחוט אותי באומץ בעוד חוטים של שפיך נוחתים לה על הפנים והשדיים הגדולים.

כשהיא הפסיקה בסוף ידיה היו מכוסות בזרע. היא הרשתה לעצמה לנסות ולטעום את הזרע, אבל בסופו של דבר טעמה אולי טיפה קטנה ולא מספקת משום שכנראה החליטה שהרעיון עוד מוקדם בשבילה.

"לילה טוב.” היא אמרה כאשר יצאה מהבוטקה בפנים מלאות שפיך.

"לילה טוב.”

הייתי כל כך חרמן שאחרי עשרים דקות אוננתי וגמרתי שוב פעם.

הערב שלמחרת היה דומה והיא שוב חזרה הביתה לאמא'לה ואבא'לה שהיא כולה מכוסה בשפיך חמים וריחני. ביום החמישי כבר הרשיתי לעצמי לנסות שוב לגעת בשדיה הגדולים מתוך הנחה שהפתיחות שהגענו אליה, בה היא כבר לוקחת את המושכות ואף הורידה את החגורה בעצמה, נותנת לי סוג של אור ירוק. הגשתי שוב יד אל עבר חזה, הפעם הידיים שלה התרכזו בלהמשיך לאונן לי במקום להרחיק את ידי משדיה. התחלתי ללטף את האזור, אוחז קלות מפעם לפעם. גם במעבר אליה השתדלתי שהעניין יהיה קל בשבילה ובהדרגתיות. החזה היה גדול, הימרתי שבסביבות מידת D. היה קצת מוזר להרגיש את החזה דרך כל השכבות, הרגשתי כאילו אני מתמזמז עם מישהי בחטיבה, שעוד לא הגענו לרמה של מתחת לבגדים. אבל היי, זה היה חלק מהריגוש. שוב גמרתי לה על השדיים, ממלא את חזית חולצתה בשפיך.

השמירה החמישית הייתה האחרונה לפני הסופ"ש שלי, שבו הגעתי הביתה. שירן חיכתה לי, ידיה קמוצות לאגרופים שנשענו על שני צידי מותניה.

"תראו מי לא מתקשר?" אמרה, במבט זועף מצחקק שכזה, מבט שמיוחד רק לה.

"מאמי, את יודעת טוב מאוד למה." נתתי בה מבט של קפטן אובוויוס.” את יודעת טוב מאוד שאחרי מה שקרה שמה אני מפחד אפילו לסמס לך. אני צריך לקבל תוספת סיכון על הדבר הזה…" השבתי בחיוך.

"אם לא היית מסמס אז גם כשהיית מגיע הביתה היית צריך תוספת סיכון, אדון רועי היקר!" האמתי, עם כמות הסמסים המעפנה שהייתי שולח לה (ובעיקר ביום) היא באמת הייתה צריכה כבר להרוג אותי על המקום, או לפחות לחשוד שמשהו לא בסדר.

"טוב, בוא." היא הובילה אותי לחדרי, פרקתי את התיקים על הרצפה ליד המיטה, שירן דחפה אותי עליה, נשענת עליי ומתחילה להזיז את אגנה על הזין שלי, כמו חיה מיוחמת שרק מחפשת כמה שיותר נקודות להתחכך בהן כדי להרגיע ולו בקצת את החרמנות. היא הזיזה את עצמה קצת אחורה, מתחילה להסיר את החגורה שלי ולפתוח את מכנסיי. לקחתי את שתי ידיה והדרכתי אותן אל עבר הזין שלי, רומז לה במה אני מעוניין. היא הבינה את המסר מאוד ותוך מספר שניות כבר החלה לאונן לי במרץ, מגוונת מפעם לפעם עם ליקוק לאורך הבסיס או נשיקה על ראש האיבר. לקח קצת זמן, אבל אכן גמרתי. שירן ניסתה לקלוט כמה מהזרע בפיה, אבל חלק דלף לו, היא מיהרה לנקות את האיבר ברעבתנות. משאירה אותו רטוב ובוהק.

"שירן.." אמרתי, בטון עייף.

"מה מאמי?" היא אמרה, מנסה להבין מה אני פתאום מתחיל לדבר באמצע ובאיזה טון. זה המגרש שלה, לא?

"אני נורא עייף.” אמרתי, מכניס את האיבר למכנס ומתחיל לכפתר אותו. הרמתי את עצמי, עובר לכרית. "זה באמת.. הספיק לי.”

רק הנדג'וב פשוט. הנדג'וב פשוט מליבי… אממ שירן.

"מאמי, הכל בסדר??" היא התחפרה לידי, מנסה להבין מה היא עשתה לא טוב.

"הכל בסדר מאמי." אמרתי. "את לא מבינה איך טחנו אותנו בלילה, אני ממש עייף." השבתי. לא באמת נטחנתי מאמי, סתם סוג של בגדתי בך עם מתנחלת בשבוע האחרון.

התעוררתי לי מאוחר יותר, עוד לא קולט מה השעה, אבל מרגיש תחושה נעימה מאוד בחלק התחתון שלי. התמקדתי, תחושה מאוד נעימה במפשעה שלי. קלטתי לי ידיים עובדות קשה ותחושות רטיבות הקיפו את לשוני מפעם לפעם.

ליבי? חשבתי לעצמי. הראש שהורם לעברי התברר כשירן. פאק. אני חייב להפסיק עם זה. המשכתי להראות כמה שיותר עייף ונתתי לה לעבוד, כאשר גמרתי בפיה העייפות התחזקה והרשיתי לעצמי להמשיך לישון, אפילו לא טורח לכסות את הזין. הנחתי שאמא לא תכנס בשעות הקרובות לחדר גם ככה ושלשירן זה אפילו עוזר.

כשקמתי שוב שירן כבר נעלמה, הסתכלתי מהחלון, ערב כבר ירד לו על העיר. החלפתי לבגדים נורמליים, וכשיצאתי אמא אמרה ששירן עזבה לפני שעה בערך, אמרה שיש ארוחה אצל קרובי משפחה שלה בצפון. באסה. אכלתי לי מארוחת הערב ולאחר שעה בערך כבר פרשתי מהסלון למיטה, ממשיך לישון. בערב, כמה חברים הציעו שנצא לפאב. שירן לא ענתה לי לפלאפון, ולאחר מכן הסבירה בסמס ששכחה אותו אצל חברה שלה והתעצלה לקחת. או וול. השבוע אני אפצה על זה. חבל שלא עם שירן.

השבוע התחיל לו שוב, מבשר לו בשורה מרעננת. הבוקר התחיל באופן משעשע. מי שעצר לי מתחת להתנחלות כדי לקחת אותי טרמפ היה לא אחר מאשר שלמ'קה, אבא של ליבי. הוא סיפר לי על האימון שהוא עושה במילואים ואני לא יכולתי לחשוב על ליבי בתו הצעירה, פניה היפים מכוסים בשפיך. מדי פעם הייתי מהנהן או שואל שאלה סתמית בעודי מתכנן מה אעשה עם הבת שלו עוד באותו ערב. מאוחר יותר ראיתי אותו לבוש מדים יורד לכיוון הצומת, מחכה לטרמפ שלו בדרך לאימון. להתראות, שלמ'קה. תהנה בצבא. אני הולך להנות מהבת שלך.

ליבי באה לה שוב בערב, הפעם עם אוכל, שנראה כמו האוכל המקורי שהיא הייתה מביאה. היא הסבירה לי שלפני כמה ימים אמא שלה הייתה חולה ולכן לא ממש יכלה להכין אוכל, אבל עכשיו הכל בסדר והיא אפילו מוסרת סליחה על השבוע שעבר שבו לא יכלה להכין לי אוכל.

"תמסרי לאמא שלך שאין לה מה להתנצל, אם כבר אני זה שצריך להתנצל.” אמרתי לה. "בואי הנה.” הוספתי בפרץ של אומץ מתוגבר בחרמנות וליבי מיהרה לציית, כורעת על ברכיה בהתרגשות. בלי לחכות להוראות נוספות היא ישר פתחה את חגורת המדים שלי ושחררה את הזין שלי באצבעות מיומנות. כאשר היא שלחה יד אל הזין כדי להתחיל לאונן, הרחקתי את ידה ממנו. היא הביטה בי בהפתעה.

"תכניסי אותו לפה.”

"מה?!”

"תכניסי אותו לפה. זה נקרא מציצה. אני רוצה שתמצצי לי, ליבי.”

"גם…שירן…מוצצת לך?”

"שירן מתה על זה.” אמרתי בכנות.

זה כל השכנוע שהיא הייתה זקוקה לו. לאחר רגע נוסף של היסוס ומבוכה היא קירבה את פניה היפים לאיברי הזקור, פערה את שפתיה והכניסה בזהירות את ראש הזין אל פיה החם והרטוב.

"יופי…את עושה את זה יופי…עכשיו תזיזי את הראש קדימה ואחורה…” עודדתי אותה למרות שהיא הייתה רחוקה שנות אור משירן. התנועות שלה היו אטיות ומגושמות וכללו הרבה יותר שיניים מהסטנדרט של שירן. מצד שני, היא הייתה מתנחלת עם שדיים גדולים אז זה סוג של פיצה על זה. קדימה ביץ', חשבתי לעצמי.Suck it.

"תנסי מה שפחות שיניים.” ביקשתי. “יופי…ככה…”

משהו במבנה של הפה שלה או משהו אחר גרם לה להגיר הרבה יותר רוק משירן ובמהרה חולצתה הייתה רטובה מרוק שניגר לה על הסנטר וטפטף על שדיה. לי זה לא היה אכפת, מציצה רטובה זה מציצה סקסית. בסקרנות היא שלחה יד לחקור את אשכי הרטובים ולאחר כמה הנחיות ממני למדה איך ללטף אותם ולהפניק אותי ,תוך שהיא מוצצת את הזין.

"נהנית?” שאלתי ביהירות גברית והיא הנהנה בפה מלא זין.

"זה טוב…” נאנחתי, מלטף את שיערותיה. הרגשתי שאני הולך לגמור ושקלתי אם להיות מנומס ולהזהיר אותה או לגמור לה בפה. בסוף החלטתי ללכת על הגישה המשולבת.

"אני הולך לגמור…” הודעתי לה שנייה לפני שזה היה מאוחר. "אל תפסיקי." דרשתי.

עד שהיא הספיקה להבין את המשמעות כבר מילאתי את הפה שלה בשפיך. נאמנה להוראותיי היא לא סילקה אותי מפיה אך הפסיקה את המציצה עצמה, מניחה לי לגמור לה בפה. היא פלטה חלק מה"סחורה" על החזה אבל קלטתי אותה בולעת לפחות פעמיים.

"איך היה?” שאלתי אותה לאחר שקרסתי לכיסא.

"נחמד ביותר.” היא אמרה באומץ, החולצה שלה רטובה מרוק ושפיך. “ולך?”

"מצוין למתחילה, אבל יש עוד מקום לשיפור.”

"אני אוהבת להשתפר.” היא אמרה בתעוזה. בנחישות אפילו, ולשנייה הבהב לה שם משהו פחות מתוק ותמים, כאילו יש לה איזה צד אפל גם כן.

ביומיים הבאים עבדנו על שיפור הטכניקה שלה, כאשר אני הולך ומעניק לעצמי חרויות נדיבות יותר בשדיה מעל החולצה. בינתיים. למדה למצוץ לי את הביצים, לאונן לי תוך שהיא מוצצת וגם לבלוע הכל כמעט עד הטיפה האחרונה מה שמבחינתה פתר את הבעיה של להסתיר את החולצות המגו'יפות מאמא שלה.

בערב אחר כך הרשיתי לעצמי גם להעלות הילוך. התחלתי למשמש את שדיה ואמרתי בתמימות: "החולצה הזאתי מפריעה להרגיש.." זה.. עבד?

ליבי הורידה חולצה, חושפת חולה ארוכה אחרת, דקה יותר. בצבע תכלת. היא חזרה לעבוד על הזין שלי, כאילו כלום לא קרה, מוצצת אותו עמוק ורטוב. המשכתי למשש, מפעיל קצת יותר מגע מבעבר, בא לי עוד.

"ליבי?"

"הממ..?" היא אמרה, בוהה בי עם הזין שלה בפה, מראה מטריף כשלעצמו.

"אפשר גם את זאת?" הצבעתי על חולצתה התכולה, מקווה לטוב. מתחת לחולצה הדקה כבר ראיתי בבירור את קווי המתאר של חזייתה. היא נראתה מסיבית למדי, כצפוי מחזייה שאמורה לתוך בזוג בזזים כאלו.

"באמת?" היא שאלה.

"באמת." לא ידעתי למה היא התכוונה, אבל כן, באמת.

היא נאנחה, והסירה את חולצתה, שוב, לאט יותר מפעם קודמת, כנראה שהיא התחרטה קצת אבל החליטה בסופו של דבר להמשיך עם האקט. להפתעתי, לא הייתה חולצה קצרה. ליבי לבשה חזייה לבנה, חושפת חזה גדול כפי שדמיינתי. התפעמתי לי מהמראה המרהיב וליבי אשר קלטה שאני מתבונן, נשענה מעט לאחור, נותנת לי ליהנות. היא כנראה הרגישה סוג של השתוות, בהתחשב בזה שאני גם חצי ערום בשבילה כבר כמעט שבועיים.

"בוא נשאר ככה." היא אמרה בהחלטיות.

לא התווכחתי. לאחר שהיא הבינה שיש הסכמה היא חזרה לעבוד על איברי, הפעם מלקקת אותו בתנועות סיבוביות, עוד משהו שהיא למדה לפני יומיים. התחלתי לשחק עם חזהּ, מתלהב מהעובדה שאפשר ממש להרגיש את החזה. התבאסתי שאני לא יכול לראות, אבל אני די בטוח שהתחלתי לראות קצה של פטמה ורודה לשנייה וחצי כאשר משכתי שד אחד קצת יותר מדי. נראה שהיא לא שמה לב, וכאשר גמרתי לה בפה (במה שהפך להיות הרגל ביומיים האחרונים) היא מיהרה להתלבש ולהגיד לי שלום. כנראה התביישה ברגע שהבינה מה הולך.

למחרת… שוב החלטתי לבדוק את הגבול. לקראת סיום, הוצאתי את איברי מפיה, החזקתי אותו וכוונתי אותו אל עבר השד השמאלי, מתחיל ללטף איתו את השד , מפעיל קצת לחץ פה ושם ואף מעביר אותו ברווח בלי בושה. היא עשתה פרצוף מופתע בהתחלה, אבל הסקרנות שוב גברה והיא ניסתה להבין לאיפה אני מנסה להוביל את זה. התחלתי לשחק עם הזין, מעביר אותו משד ימין לשד שמאל ומשמאל לימין והכתפיות שלה החלו להישמט. התחלתי להחזיק ולשחק בחזה שלה בתורות, יד ימין מלטפת את השד שמולה בזמן שיד שמאל מכוונת את הזין שלי אל השד השני בעודי משפשף את ראש הזין בבסיס החזה שלה ואף בחזייה עצמה.

שמתי לב לפטמות שבלטו דרך החזייה לאחר מספר שניות, וחייכתי חיוך ערמומי כאשר הבחנתי בה מתנשפת ברכות מבטה פוגש במבטי. היא קלטה שסוד החרמנות שלה התגלה והעניקה לי את השליטה, פורסת את ידיה לצידי הגוף ומעניקה לי גישה לגבה.

פתחתי את תופסן החזייה תוך מספר ניסיונות, משחרר את שדיה לחופשי. ואיזה חזה התגלה! שדיה היו גדולים ועגולים, ופטמות קטנות וורודות היו ממוקמות במקום המושלם בדיוק במרכזם. התחלתי לשחק עם כל שד, מעביר את משקלו מצד לצד ומיד ליד. בינתיים ליבי קלטה שהזין שלי שוב שבר שיא בהתקשחות והחלה לשחק שוב עם הזין שלי, מאוננת לי במרץ. לא האמנתי שזה קורה, אבל כן, זה קורה.

"תמצצי אותו רגע." הוריתי לה והיא הכניסה אותו אל פיה, מושחת אותו ברוק מהראש התפוח ועד מחציתו. עם הלשון היא ליקקה את חלקו התחתון בעודה מוצצת (עוד “קפיצת מדרגה” שעשתה), ואני הבטתי במפל הרוק הניגר על שדיה העירומים, המתנודדים בעודה מוצצת לי.

"תחזיקי אותם ככה.” הוריתי לה, מתווה את האופן המדויק בידי והיא חיקתה אותי, אוחזת שד גדול בכל יד, הודפת אותם זה אל זה.

אל תוך הנקיק שנוצר בין שדיה דחקתי את איברי, מתנשף בהתרגשות. אחזתי בכתפיה העירומות (אפילו זה היה סקסי בטירוף) והתחלתי לחכך את הזין בשדיה הגדולים, הרטובים עכשיו מרוק. ליבי הביטה בי בפליאה מתחת בעודי מזיין את שדיה, כאילו תמהה כמה עוד פלאות תמצא מאחורי דלת הקסמים שפתחה כך בבוטקה.

"איזה שדיים, ליבי…” מלמלתי מבלי להפסיק לזיין את חזהּ השופע. ראש הזין שלי נעלם ובצבץ חליפות בתלם שבין שדיה ופטמותיה עמדו זקופות ונרגשות מהאורח השמנמן שבא לבקר. כמעט התעלפתי כאשר ראיתי אותה אוחזת בפטמותיה ומשחקת איתן בעדינות בין אצבע ואגודל, מתנשפת מריגוש. מדי כמה רגעים היא טפטפה זרם נדיב של רוק אל איברי, וזה התפנק לו בחלקלקות שבין שדיה כחתלתול המתפנק בשמש.

"הו…ליבי…” נאנחתי, צמרמורות אורגזמה ראשונות מדגדגות את אשכי. חלל הבוטקה התמלא בהתנשפויות נרגשות וקולות חיכוך חלקלקים של זין ודדיים. בתוך כמה שניות נרעדתי ונתזים ראשונים של זרע החלו לזנק אל תוך שדיה, מורחים את הנקיק הקטיפתי בשפיך מהביל. שרוכים לבנבנים ניגרו במורד שדיה בעודה ממשיכה להניע אותם, סוחטת את איברי עד הטיפות האחרונות. התיישבתי באפיסת כוחות על הכיסא שלי, בוחן את מעשה ידי:

ליבי כרעה על ברכיה, שדיה הגדולים והעירומים מתנודדים באטיות. חזהּ היה מכוסה בפסי שפיך והללו נצצו באורות התאורה ההיקפית. הם עלו וירדו בעודה מתנשפת, מביטה בי בתמהיל חמוד של התרגשות ומבוכה. הושטתי לה גליל נייר טואלט שגם אותו אמא שלי דאגה לשים בתיק, אני מניח שלמטרות אחרות מאשר לתת לליבי אופציה לנגב את הזרע מהחזה. פאק, איזה התקדמות בשבועיים, פשוט טירוף.

"אני חייבת ללכת.” אמרה ליבי, מעמיסה את שדיה לתוך החזייה.

"אני יוצא מחר לשישבת.”

היא עיוותה את אפה החמוד במחוות אכזבה.

"אבל ביום ראשון אתה חוזר?”

"ברור.”

"אתה תהיה עם שירן?” היא שאלה בקול חסר רגש.

"כן.”

משהו לא ממש נעים הבהיק לה בעיניים והיא יצאה מהבוטקה בלי להגיד מילה.

כשהגעתי הביתה, הסיפור משבוע שעבר חזר על עצמו. שירן כבר תהתה למה גם הסמסים פחתו ("את לא מבינה כמה אני עובר"/ "מפקד חדש שרוצה להתלהב עלינו ולהראות מי הבוס". ממש, אולי ליבי לוקחת קצת פיקוד פה ושם אבל אצלה הכל כוונות טובות). יודעים משהו? הרבה פעמים שבן אדם משתנה או מסתיר משהו הוא לא מודע שאחרים שמים לב לזה, והוא באמת מכחיש. אבל אני שמתי לב לכך שאני מסתיר, לכך שאני מתנהג שונה, יותר שחצן, פחות שם לב, והשיא: רק מסתפק בהנדג'וב ותו לא. משירן, הבחורה שנהגה לא לתת לי לישון לפני שנתתי לה מינימום 3 פעמים בלילות מסוימים, אשר מצאה עצמה מתפלאת איך אני שוב מסתפק רק בהנדג'וב.

למחרת אמנם היא באה אליי שוב והסכמתי (ברוב טובי) בטובי לקיים יחסי מין, אבל הפעם נתתי לשירן באמת להשתלט על הכל, ורק שכבתי לי, לא מנסה להחליף תנוחה, לא כלום, העיקר שתפסיק לשגע אותי לגבי הסמסים. אבל ההבדל בין הסקס של פעם לסקס של עכשיו, וזה הבדל ששירן טרחה לציין אותו ולתהות עליו כמה פעמים במהלך האקט, היה ש"רועי, אתה נראה.. כאילו אתה במקום אחר!". והיא צדקה, לא יכולתי כבר להסתיר את העובדה שהמציאות התערבבה לי, ובצדק. ערבבתי כמה מציאויות ביחד, ועכשיו זה התפוצץ לי בפנים, בזמן שאני מלקק לשירן את השדיים, אני מדמיין אותם קצת יותר גדולים ועם פטמות קצת יותר ורודות. אני משווה לי את הלחץ ששירן לפעמים מפעילה על הזין שלי לתנועות העדינות של ליבי, בייחוד בהתחלה.

שירן וליבי היו בסוג של תחרות השוואתית שהתרחשה בראשי תוך כדי מעשה, ואף אחת מהן לא הייתה מודעת לה. שירן רק ידעה שמשהו לא בסדר והתחילה לתהות שוב, וללחוץ על כך. משפטי ה"אני עייף וטרטרו אותי" כבר איבדו את ההשפעה שלהם, ובמקום למצוא דברים אחרים בחרתי בשיטת "להגיד אותו דבר אבל בטון כועס יותר", דבר שכמו שהאנשים עם קצת ניסיון חיים יבינו גורם רק לכעס מהצד השני – השאלות החלו להיות יותר נוקבות, והתשובות התחלפו – מ"טרטרו אותי" זה הפך ל"אני לא יודע" בטון כועס. אתם יכולים לנחש לאן זה הדרדר מפה. שירן התחילה להתחרפן, אומרת לי שעד שהיא לא תדע מה הולך ומתי זה יפסיק להיות מוזר יותר ויותר אני יכול לשכוח ממנה. עניתי לה ש"אין בעיה ושהיא תקלוט שאין שום בעיה ושהכל בסדר".. כן, בטח. שירן עזבה באמצע, משאירה אותי שוב בחדר לחשוב על העניין, בניגוד לפעם אחרת, המחשבות הוסטו מהר לליבי, משכיחות לי את הריב ומזכירות לי רגעים יפים יותר. שמחתי שהיא הלכה וביום ראשון שוב הייתי בדרכי לעוד שבוע של כיף.

ליבי הגיעה אלי לבוטקה ביום ראשון בערב, נושאת מגש עם ארוחה.

"הי.” חייכתי אליה.

"הי.” היא ענתה. “איך היה סוף השבוע?”

"בסדר. איך שלך?”

"משעמם כרגיל. החיילים האחרים לא נחמדים כמוך.”

"בדקת?” הרמתי גבה.

"מה פתאום?!” היא נזעקה, מבינה באיחור מה רמזתי. אפילו באפלולית של הבוטקה ראיתי אותה מסמיקה. “מה שלום שירן?” היא שאלה.

"באמת מעניין אותך?”

"לא.” היא הודתה, פניה מקדירים לרגע באיזו עווית של כעס כאילו חושפת את הצד האחר שלה שבצבץ מדי פעם אבל אחרי שנייה היא חזרה להיות המנומשת המתוקה הרגילה. זה קרה כל כך מהר שהיה נדמה לי שדמיינתי את זה אבל כמה ימים אחר כך חזרתי לרגע הזה שוב ושוב, לפרצוף המפחיד הזה שפתאום הגיע לו משומקום. אבל המחשבות היו אחר כך, עכשיו הזין ניהל את העניינים.

"את יודעת מה עוד לא עשינו?” שאלתי.

"מה?” היא שאלה, פוערת את עיני האיילה שלה בהתרגשות.

"עוד לא התנשקנו. בואי הנה.”

ליבי פלטה התנשפות נרגשת קטנה כזו והתקרבה אלי. באפלולית של הבוטקה אספתי אותה בזרועותיי, קירבתי את פניה לפני ונישקתי אותה על שפתיה המלאות. לשוני נגעה בפיה, רומזת לה לפתוח אותן והיא הבינה את המסר ופשקה את שפתיה. פלשתי בלשוני אל פיה, מוצא שם את לשונה הביישנית והיא נאנחה ברכות כאשר החל הריקוד החושני בין שפתותינו.

המשכתי לנשק אותה כך, נשיקות זה משהו שאני עושה טוב. אחרי כמה רגעים עברתי לנשק גם את סנטרה ואת לחייה, בחזרה אל שפתיה ואז אל מצחה. כאשר הגעתי אל אוזניה היא כבר התנשפה בקול, גופה נצמד אלי, רעב ואינו יודע למה.

שלחתי את יד שמאל ללטף את חזהּ השופע. היא לבשה סווצ'ר לבן וחסר יחוד עם קפוצ'ון ורוכסן מלפנים אבל כאשר התרתי אותו הרוכסן מצאתי אותה לובשת רק גופייה דקיקה וארוכת שרוולים, בלי שום חזייה מתחת. בת זונה.

"הפתעה נחמדה, ליבונת…” מלמלתי באוזנה, אצבעות ידי השמאלית משחקות בפטמותיה מעל הגופייה.

לידי הימנית הייתה שמורה משימה נאצלה יותר. היא החליקה בין ירכיה של ליבי, מלטפת את הירכיים מעל החצאית. לזכותה של הדוסית החמודה יאמר שברגעים הראשונים היא סגרה את רגליה אינסטינקטיבית אבל לבסוף הניחה לי ללטף שם כאוות נפשי. היא התנשפה בהתרגשות כאשר התחלתי לאסוף לה את החצאית, מלטף את ירכיה החלקות מתחת לבד. היא אשכרה יבבה כאשר האצבע שלי החליקה מעל התחתונים שלה, מוצאת אותם רטובים וחמים.

המשכתי לפנק אותה ככה, יד שמאל מלטפת את השדיים שלה מעל הגופיה ויד ימין בתחתונים הרטובים שלה. ליבי הייתה כל כך חרמנית שעוד רגע הייתה מטפסת על התקרה. היא התפתלה ונאנחה, רוצה ולא יודעת בדיוק מה ומפחדת ממה שהיא יודעת שהיא רוצה. ידה מצאה את זקפתי והיא החלה לפשפש במפשעתי, משחררת את הזין משביו.

"אני צריכה אותך…” היא מלמלה.

זה היה הסימן. אצבעי חמקה מבעד למחסום הרטוב של תחתוניה וליבי נאנקה בקול כאשר נגעתי בכּוּס הרטוב שלה, שיערות חמימות מברכות את אצבעי.

"אני כל כך צריכה אותך…” היא נאנחה אבל לא התכוונתי לגזול את בתוליה. לא ככה. במקום זה המשכתי לאונן לה, מוצא את הדגדגן שלה ומתחיל לנגן עליו. בין האצבע שלי בכּוּס שלה, הלשון שלי באוזן שלה והיד ששמתי לה על השדיים היא עפה לירח די מהר, קולנית כל כך שקיוויתי שאף אחד משכניה לא ישמע.

"שמע ישראל, זה היה…” היא מלמלה כעבור כמה רגעים. “משהו משהו.”

"נהנית?”

"מאוד!” היא צחקקה. “אתה…גמרת?”

"לא, אבל לא נורא, העיקר שאת.”

"מה פתאום? מה בא לך?”

"אין כמו עבודת יד.” אמרתי והיא צחקקה. עבודות היד שלה היו טובות כמו המציצות ואפילו חידשתי לה בשפופרת וזלין שהגשתי לה. היא חלבה אותי בסבלנות ובשקדנות עד שלא יכולתי יותר והתפוצצתי לה על הסווצ'ר הלבן. התנשקנו והיא נפרדה ממני.

אחרי יומיים במהלך עוד משמרת לילה, חיכיתי לליבי שהתעכבה לה בכמה דקות (זה כבר קרה פעמיים, והיא הסבירה שהיא מחכה עם המשלוח עד שאמא שלה תלך לישון). התחלתי לבדוק את הפלאפון, מסתכל באלבום התמונות שצולמו. הסתכלתי בכמה תמונות שלי ושל שירן, והתחלתי לתהות לי על מה נהיה מאיתנו ומה יהיה הלאה. ליבי הופיעה אוחזת במגש, וכאשר ראתה מה אני עושה, שאלה מה הקטע ולמה אני כזה עצוב. למעשה, היא כבר באה להוריד את החולצה העליונה אבל הפסיקה זאת בגלל הפרצוף הרציני שלי.

"שירן.." אמרתי. מראה לה את הפלאפון, משום מה. תמונה שלי ושלה מלפני 4 חודשים, שצילמנו באחד מבתי הקפה הפופולארים במרכז העיר. שנינו היינו מחוייכים ומחובקים.

"זאת.. שירן חברה שלך?" היא אמרה. המשפט הזה גרם לשנינו להבין ולהיזכר שלמישהי שמחכה לי בבית יש גם פנים ויש עוד רובד לא מוסרי בכל הסיפור.

"רבנו שוב" אמרתי, הצחיק אותי שהיא די מכירה את שירן מריב אחד, מייק אפ "סקס" אחד ושוב מריב.

"אני חושב שהיא יודעת שמשהו הולך והיא לא אוהבת את זה. אפילו הפסקנו… באמצע" אמרתי. לא הבנתי למה דחפתי את זה למשפט. התחלתי להבין, שבאמת יש מצב שאני ושירן.. הסוף? אבל למה אני כל כך מבואס? זה לא מה שטוב לכולנו בכל הסיפור המטורף הזה? כמה שפחות כאב?

ציפיתי לעצה מליבי, אבל לא האמנתי למשמע אוזניי, ליבי שייעצה לי איך לסיים את הריב הזה נתנה תשובה אחרת, בטון אחר, תשובה מפתיעה במיוחד.

"הפסקתם באמצע? באמת?" זאת אפילו לא הייתה תשובה. היא כאילו והתמקדה רק בחלק אחד של הסיפור. דווקא החלק שעליו תהיתי למה בכלל סיפרתי עליו מלכתחילה.

"אה… הא" הנהנתי בתמיהה.

"אני ממש מצטערת." היא אמרה אבל הבעת פניה הייתה של ניצחון, שוב אותו מבט קצת פראי שקופץ מאחורי מסכת הדתייה המנומשת החמודה.

"מה אני אעשה?" אמרתי לה.

"אני חושבת שאני יכולה לעזור." היא השיבה. העליתי חיוך, מקווה לעוד עצה טובה.

"אמרת שאתה והיא.. עושים את זה.. נכון?" היא אמרה. הא? מה זה קשור עכשיו?

"כן".. השבתי בטון תוהה, מרים גבה.

"תשמע, חשבתי על זה כבר כמה זמן, אבל זה באמת מוגזם, אבל שמעתי איזה משהו.. פעם.. שאפשר אממ.."

"מה?" אמרתי, הגבה הורמה אפילו גבוה עוד יותר. אני שומע מה שאני באמת שומע?

"לא שמעת את מה שאמרתי לך הרגע?" אמרתי לה. התחלתי להרגיש שהמילים האלו תוכננו מראש. זה משהו שהיא שמעה פעם, וחשבה עליו כבר יותר מפעם, והיא רצתה לנסות. כאילו הדלקתי בטעות איזשהו כפתור שהחל להריץ בראשה איזושהי תוכנה כתובה מראש.. איזשהו טראנס שאליו נכנסה אך עדיין נשארה במודעות מלאה.

"שמעתי רועי, שמעתי." היא אמרה. "אבל הנקודה היא ככה, אני גרמתי לעניין הזה (באמת? אני לא זוכר ככה…) ואתה רבת איתה. אני רוצה לפצות על זה, ואני רוצה לנסות, אני באמת רוצה לנסות."

"לנסות מה?" השבתי.

"אני… שמעתי.. שאפשר לנסות.. סקס כאילו…לא שמה… ב.. צד השני.".. היא אמרה מתנשפת בהתרגשות לנוכח דבריה שלה.

לקח לי כמה שניות, אבל נפל לי האסימון. פאק. זה לא יכול להיות רציני, נכון?

"את רצינית, ליבי?" אמרתי "את באמת מעוניינת?"

"עברנו כל כך הרבה.." היא השיבה. "ועד עכשיו רק אתה נהנית. זאת אומרת.. אני גם רוצה. חשבתי על זה כמה זמן, אבל אחרי הפעם האחרונה הבנתי שאני חייבת אותך בתוכי…" לא האמנתי למשמע אוזניי אבל באמת שלא ידעתי כבר מה להגיד במצב כזה. המשכתי לשבת לי, מבט של דג בן יומו, ליבי התביישה והחלה להסמיק, והסתובבה ממני, חשבתי שכדי להסתיר את הבושה, אבל הבנתי שההיפך הוא הנכון: לליבי כבר אין בושה כנראה. התחלתי לשאול את עצמי אם אי פעם הייתה לה.

היא הפנתה אלי את גבה אבל החלה להרים את חצאיתה, חושפת את רגליה שהתחבאו להן מתחת כל הזמן הזה. לא האמנתי למראה עיני: ירכיה היו בהירות ומלאות מרמזות לי רמזים נפלאים על הישבן המסתתר מתחת לחצאית.

הושטתי ידיי אל רגליה, מתחיל ללטף אותן. לא האמנתי שאני מתקרב לקטע הזה בכלל, גם עם כל המתירנות שהגענו אליה בשבועות האחרונים הנחתי שזה עדיין איזור שנחשב מחוץ לגבול וגם כדי להגיע אליו תידרש עבודה רבה. אבל, דווקא שחושבים שיהיה קשה, נהיה קל, זה עוד מילא, אבל ליבי פשוט הפתיעה גם אותי לגמרי, ואפילו עוררה בי תחושה מוזרה, כאילו…לא חראם על בתולה חמודה? אבל לא נתתי למחשבות להשפיע עליי, והמשכתי הלאה, חוקר את רגליה של ליבי ומרשה לי לעלות למעלה. לאט לאט, נתקלתי לי בפיסת בד. התחתונים של ליבי. הסתכלתי מעבר לרגליה, והיא הסתכלה אליי בחזרה, מהנהנת. ההנהון הזה היה הסימן שסגר את כל העידן הזה. מה שהגעתי אליו היה הנקודה האחרונה, ואני עמדתי להגיע אליה, נקודת האל חזור, הלב שלי לא היה שלם, אבל סמכתי שליבי יודעת מה היא עושה, לא הכי חכם, אבל באמת תאשימו בן 18 בהחלטות מפגרות שכאלו?

המשכתי הלאה, מוריד לאט את תחתוניה, עדיין לא רואה מה בדיוק קורה שם כי החצאית הסתירה לי. כאשר הורדתי את תחתוניה עד הברכיים, היא הרימה את רגל ימין ולאחר מכן את רגל שמאל, נפטרת לחלוטין מהתחתונים. החששות שלי התפוגגו – היא אכן יודעת מה היא עושה והיא אכן רוצה לעבור את נקודת האל חזור ואני לא יכולתי להגיד לנחישות הזאת לא. הרמתי את החצאית ולעיניי נגלה ישבנה של ליבי: ישבנה היה עגול ומושלם, לא קטן וספורטיבי כמו זה של שירן אלא מלא ועסיסי, בדיוק רגע לפני שמנמן אבל לא שם, עם קפל סקסי בדיוק בחיבור בין ירך לכדורי התחת. החוויה הקודמת שבה אני הייתי זה שחשף את החלק התחתון שלו התהפכה. הפעם ליבי הובילה, ואני הלכתי ונפלתי יותר מהר ובפחות היסוס. כבר לא ידעתי מי מוביל, אם בכלל. כמעט התעלפתי כשהבנתי שאני הולך לזיין אותה בתחת כאן ועכשיו.

עכשיו הגיע תורי, ידעתי כבר מה צריך לעשות ממחקר קודם שאותו קיימתי שחשבתי על מין אנאלי עם שירן. לקחתי את מיכל הוזלין, ומרחתי קצת על אצבעי, סיננתי לה "שנייה" בנונשלנטיות והתחלתי להחדיר באטיות את אצבעי המשומנת לתוך פי הטבעת שלה, מפלס את דרכי ודואג לשמן שוב עוד פעמיים כדי לוודא שעשיתי את העבודה כמו שצריך. היא התנשפה בהתרגשות ובחשש כאשר החדרתי אליה את אצבעי אך מלבד זאת לא אמרה דבר, רק נאחזה בשולחן והתנשפה. אחרי האצבע הראשונה הכנסתי עוד אחת וככה זיינתי אותה בתחת בשתי אצבעות בלי הפרעה ורק ה"ווש ווש" של האצבעות שלי היה הרחש היחיד בבוטקה. ליבי לא אמרה כלום ורק נשמה בקול רם, מתרגשת ממה שהולך לקרות.

רגע האמת הגיע: מרחתי כמות נדיבה של וזלין על הזין שלי, דואג שיהיה מגורז כמו שצריך.

"אני.. מוכן." אמרתי.

היא הסתכלה עליי, הפנתה את ראשה ממני ושוב הנהנה, צמתה מתנודדת באפלולית. דווקא עכשיו אין לך מה להגיד?

הנמכתי אותה מעט והיא נתנה לי למקם אותה בגובה המתאים. התחלתי לקרב את ראש האיבר אל עבר ישבנה, אך החלטתי להתחיל במגע בלבד, מלטף את הכניסה בתנועות סיבוביות, נותן לה להתרגל לרעיון בעודי מושח את האזור בוזלין, משתמש בזין שלי כמו מברשת. כאשר הרגשתי בטוח מספיק ושגם היא קצת נרגעה החלטתי להמשיך: התחלתי להחדיר את האיבר, לאט לאט, יודע שיש לי זמן מספיק בשביל לזיין אותה כדת וכדין. באפלולית של הבוטקה צפיתי בזין שלי נעלם לו לאיטו, חודר עמוק ועמוק יותר לישבנה הלבנבן.

כאשר הגעתי לחצי החלטתי להתחיל להוציא באטיות. עד אז ליבי לא אמרה דבר אך לאחר מכן היא שחררה מין אנחת כאב חרישית, הרגעתי אותה – "הכל בסדר מאמי" הופתעתי קצת מהשימוש בשפה, אבל בדיעבד הבנתי שגם ניסיתי להרגיע את עצמי ושהכל בסדר, וגם זה שכל מה שהיה לפני חודש די התהפך סופית ברגעים אלו, יסתדר בסופו של דבר.

הוצאתי את איברי חוץ מראש הפין, ושוב התחלתי לחדור, מתחיל להעמיק עוד יותר את החדירה, נותן לעוד כמה סנטימטרים להיכנס, ואז שוב מוציא, אומנם באיזי אבל גם פותח לה את התחת כמו שצריך. התחלתי להיכנס לתהליך שוב, כל פעם מחדיר יותר ויותר עמוק. בין היתר, התחלתי להגביר את הקצב. ליבי ניסתה להקשיב למילות הרגיעה שלי אבל מדי פעם יכולתי לשמוע אותה מסננת איזה "אווו". מה שעודד אותי להמשיך הייתה העובדה שבנוסף לכך שהתחלתי ליהנות, נראה שליבי גם החלה להתרגש, או לפחות כאב לה הרבה פחות בהתחשב בכך שהיא כבר הפסיקה ליבב. כבר יכולתי להרשות לעצמי להתלהב יותר, והתחלתי להגביר את הקצב, כאשר אני כבר כמעט מכניס את כל האיבר שלי לאחוריה.

וואו.

תוך כשתי דקות כבר התחלתי לתפוס קצב, וכבר התחלתי להכניס ולהוציא את איברי די מהר. ליבי כבר התחילה להתרגל והצלחתי לשים לב ליד שלה חומקת לה בין רגליה. בכל אותו האקט לא העזתי לגעת באיזור הזה, למרות כל מה שקרה הרגע.. החלטתי להשאיר אותו כך, מחוץ להשגתי.

כעבור עוד מספר דקות כבר שמרתי על קצב אחיד, לא מהיר אבל לא איטי. חפנתי את שדיה, והיא בתגובה הורידה את חולצתה ונשארה עם החזייה, מה שעודד אותי להסיר לה את החזייה. למרות שהשעה הייתה 23:00 בלילה, ידעתי שבניגוד למצבים קודמים, במקרה ונתפס לא נוכל להסתיר כלום או ליצור מצב של "זה לא מה שאתה חושב", דבר שרק הדליק אותי עוד יותר, נראה כאילו שכאשר חשבתי זאת שמעתי אותה גונחת גניחה חרישית, תוהה אם אכן יש בינינו טלפתיה כלשהי. זיינתי את הדתייה הצעירה בתחת תוך כדי זה שאני חופן את שדיה הגדולים והיא התנשפה בקול, מאוננת לעצמה במרץ.

כעבור כמה דקות לא יכולתי להחזיק יותר, ניסיתי לשווא להאט את הקצב, אבל הסיטואציה חזקה ממני. החלטתי לבד שהכי טוב לגמור בפנים, וכאשר הרגשתי את הפיצוץ נאנחתי והזדעזעתי, תוקע את איברי עמוק בתחת הרך שלה כשהתחלתי להשפיך. ליבי החלה לגמור גם היא אך הייתי עסוק יותר בתחושה המשכרת של להשפריץ לה סילונים של שפיך אל תוך התחת החמוד שלה מכדי לשים לב אליה.

בעודה משופדת עלי התיישבתי בזהירות על הכיסא כשאני עדיין בתוכה ומחזיק אותה מהמותניים. היא התיישבה איתי, וכך, שאני עדיין בתוכה, נחנו קצת מכל מה שהיה. המשכנו כך, לעוד כמה דקות, מתנשפים לנו לאטנו. לא היה שום התכרבלות, סתם ישבנו כך עד שליבי לקחה יוזמה ויצאה לה. תוך שניות, או שלפחות כך נראה לי, היא כבר הספיקה לשים את חזייתה, התלבשה לה וסידרה את בגדיה. שוב היא הפתיעה אותי, כאשר במקום הלילה טוב הרגיל, היא פשוט נישקה אותי בלחי, מחייכת לה. האקט התמים הזה נראה לי.. כל כך לא.

"תודה.” היא אמרה וגם באפלולית יכולתי לראות חיוך ניצחון קטן על פניה המנומשים.

"לילה טוב.”

מחוייכת, היא עזבה לה, משאירה אותי לחשוב על כל העניין. לקראת סוף המשמרת, שמתי לב למשהו מעניין על הרצפה – תחתוניה של ליבי היו שם, זרוקים להם. החלטתי לקחת אותם לעצמי, שם אותם בכיס.

בדרך למאהל לא הצלחתי להפסיק לחשוב על מה שהיה. זיינתי בתחת. את ליבי. בגדתי בשירן. זיינתי בתחת. את ליבי. זיינתי בתחת. שירן.

"מה אתה מבסוט?” שאל אותי קובי אחראי השמירה כשחזרתי.

"כיף לשמור.” צחקתי.

"איזה דפוק זה.” הוא אמר.

למחרת ליבי לא באה ואני כבר התחלתי להריץ סרטים שאולי הגזמתי ושזיונים בתחת זה יותר מדי לדוסיות, גם אם הם הרפתקניות. תהיתי אם להתקשר לשירן אבל אמרתי לעצמי שזו רק חרדה ורגשות אשם ושאני פשוט צריך לחכות. או שליבי תבוא או שלא.

והיא אכן באה. הלב שלי קפץ כששמעתי את הצעדים שלה (כבר למדתי לזהות אותם) ובתוך כמה שניות היא הופיעה בכניסה לבוטקה, לבושה במעיל ארוך, מגש בידיה וחיוך על שפתיה.

"הי.” היא אמרה.

"הי. נעלמת לי אתמול.”

"כן, אני מצטערת, הייתי צריכה לעזור לאמא שלי לסדר את הארונות. אבל…יש פיצוי.”

"באמת, מה?”

"אז ככה…יש כמה.” היא אמרה והניחה את המגש. בנוסף לארוחת הערב הייתה צלוחית קטנה ועליה עוגיות בצורת לב. אחר כך הבחנתי שגם החביתה חתוכה בתורת לב וגם היא טרחה לסדר את הסלט כדי שיצור צורת לב מושלמת.

"אני אפיתי לך.” היא אמרה בגאווה.

"איזה יופי!” אמרתי ונגסתי בעוגייה. “טעים!”

"תודה.”

"איזה עוד הפתעות יש?” שאלתי כשגמרתי עם העוגייה (שתכלס לא הייתה כל כך טעימה).

"אתה מוכן?” היא שאלה. הזין שלי בטוח כבר היה מוכן. הנהנתי.

בתנועה אטית, יותר מהוססת מאשר מתגרה, היא פתחה את המעיל הגדול ופשטה אותו, ואני כמעט התעלפתי. מתחת למעיל היא לבשה רק חולצה לבנה מבד דקיק, צמוד ושקוף למחצה וברור היה לי שהיא לא לובשת חזייה מתחת. קווי המתאר של שדיה הגדולים היו ברורים מתחת לבד ופטמותיה כבר היו זקורות. שאר הלבוש היה רגיל יותר: חצאית ג'ינס ונעלי התעמלות כרגיל אבל אני התמקדתי בזוג הדדיים שמתחת לחולצתה, גדולים ורכים למראה.

"יא, אללה.” מלמלתי.

"מוצא חן בעינייך?”

בתגובה התקרבתי אליה ועיניה נפערו לקראתי בהתרגשות וחשש. סכרתי את פיה בשפתיי היא צחקקה ומלמלה משהו במחאה אך כאשר לשוני פלשה אל פיה היא השתתקה במהירות והתמסרה ובמהרה לשונה החלה לחקור את פי.

הפעם לא הייתה זו התמזמזות ביישנית של נערה דתייה חסרת ניסיון והמדריך המנוסה שלה אלא זוג חרמנים שמתפרקים האחד על השנייה בעוצמה של שני קרחונים מתרסקים. כמעט בלענו זה את זו וידינו שוטטו מעלה ומטה לאורך הגוף, מלטפות וחופנות, יד, שד, עכוז, מותן, מכנסיים, תחתונים. בתוך כמה שניות דחפתי לה שתי ידיים לתחתונים מאחור, חופן את פלחי עכוזה ומשחק בערוותה הלחה בזרת יד ימין ויד שמאל. בעודה שעונה על הקיר היא הגביהה את רגלה הימנית כדי לאפשר לי גישה נוחה יותר לערוותה הספוגה, נאנחת כאשר אצבעי ליטפה את החריץ האסור שלה, חגה סביב הדגדגן.

"רוצה אותי?” שאלתי באוזנה.

"כן…אני לא מפסיקה לחשוב עלייך מעל שלשום…” היא התנשפה באוזני. “מה שעשינו אז…זה היה כל כך מדהים…”

"כל כך אסור…”

"כן…”

"מוכנה לעוד פעם?”

"כן…בבקשה…”

קצת הצחיק אותי ה"בבקשה" שלה אבל כאשר היא התכופפה שוב והפנתה אלי את ישבנה בשנית כבר לא צחקתי מרוב שהייתי חרמן טילים. התחת שלה נח תחתי כמו זוג פלחי ירח אשר בינהם חריץ אפלולי ומסתורי, מזמין ומפתה. ידעתי שאני שוב הולך לזיין אותה בתחת והלב שלי עשה עוד סלטה קטנה בהתרגשות. הווזלין כבר היה בהישג יד ובתוך זמן שיא כבר הייתי משומן ומגורז, מניח את ראש הזין בכניסה לתחת שלה.

"הנה זה בא." הודעתי לה והיא נאנקה כשחדרתי. הפעם הייתי פחות סבלני ונינוח ושיפדתי את ישבנה העסיסי בשלוש תנועות קשוחות, מתעלם מאנקותיה.

"רגע…” היא מלמלה. “שנייה…”

"אני צריך אותך…” מלמלתי בעודי חופן את שדיה הגדולים מאחור. הפשלתי את חולצתה הדקיקה מעלה, חושף את שדיה, ואז חפנתי אותם כזוג פומלות עסיסיות, אחד בכל יד.

בגלל ה"רגע" וה"שנייה" שלה התאפקתי שלא ממש להתפרע לה על התחת אלא הלכתי לאט אבל די מהר הגברתי את הקצב. היא נשענה על חלון הבוטקה והניחה לי לדפוק אותה בתחת, נאנחת לפי הקצב של האגן שלי שנתקע בה מאחורה. השדיים שלה היו רכים וכבדים בידיים שלי ואני מזמזתי ומשמשתי אותם כמו גור חתולים בזמן שהוא יונק.

"אוהבת בתחת?” שאלתי.

היא לא ענתה, אולי התביישה. אבל אני ממש רציתי לשמוע את הנערה הדתייה המתוקה הזאת אומרת את זה אז שאלתי אותה שוב.

"ליבי, את אוהבת שאני מזיין אותך בתחת?”

"כן…”

"התגעגעת לזה?חשבת על זה אחרי הפעם האחרונה?”

"כן…” היא נאנחה מתחתי. החצאית שלה מופשלת על ירכיה, חושפת את ירכיה המלאות ואת פלחי עכוזה העסיסיים אשר במרכזן היה נעוץ הזין שלי, כתם עבה באפלולית של הבוטקה. הצמה שלה השתלשלה מעבר לכתפה והיא נשענה על החלון, מביטה בהתנחלות הקטנה מתחתיה. אם מישהו עבר למטה ברחוב ספק אם היה מבחין בבת של שלמ'קה הנטחנת בבוטקה למעלה אבל אין לי ספק שזה היה חלק מהריגוש שלה.

שלחתי יד אל המפשעה שלה והיא הייתה שופעת וחמימה. מצאתי את הדגדגן והתחלתי לעסות אותו באצבע מבלי להפסיק לשפד לה את הטוסיק והיא נאנחה בקול, רעד מרטיט את גווה.

"הו…רועי…אל תפסיק…” היא נאנחה והקול שלה עלה. מצחיק שבכל הקטע הזה התחרמנתי מזה שהיא אמרה את השם ש לי.

המשכתי לאונן לה באצבע האמצעית שלי והרגשתי איך היא מתחילה לרטוט בירכיים ובידיים. השיא שלה קרוב, הבנתי, והחלטתי לגמור ביחד איתה. רכנתי ונישקתי את העורף שלה, יד שמאל על השד שלה, ימין בין הרגליים והזין שלי נעוץ עמוק בתוכה. באוויר התמלא בהתנשפויות שלה, באוושות של הזין שלי המחליק לה בתחת וב"פאק–פאק–פאק" של האגן שלי שפוגע בישבן המלא שלה.

"רועי!” היא נאנחה מתחתי. “רועי! רועי!”

תכלס אין דבר יותר סקסי משהבחורה קוראת בשם שלך כשהיא גומרת וזה ממש העיף אותי למעלה. בתוך כמה שניות הרגשתי גם את הביצים שלי מצטרפות לחגיגה וצ'יק צ'ק התחלתי לגמור, ממלא לה ת'תחת בשפיך חם וסמיך.

אחרי כמה רגעים היא הזדקפה והזין שלי החליק ממנה ב"פּלופּ!” חמוד כזה.

"אני צריכה ללכת.” היא אמרה בזמן שהיא הסתדרה. זה היה נראה לי קצת מוזר שהיא חותכת ככה מהר.

"קרה משהו?” שאלתי בזהירות בזמן שניקיתי את הזין בטישו.

"לא.” היא אמרה, גומרת להסתדר.

"לילה טוב.” אמרתי.

"לילה טוב.”

היא התחילה להתרחק בשביל הסודי מהבוטקה וראיתי אותה מתרחקת. כשהיא הייתה איזה עשרים מטר היא פתאום הסתובבה וצעקה: “אני אוהבת אותך!”

הייתי בהלם ולא ידעתי מה לענות אבל היא לא חיכתה לתשובה ופשוט נעלמה בלילה. שאר השמירה עברה עלי במחשבות על המשפט הזה כשתגובה אחת חזרה אצלי שוב ושוב: “לא מתאים". לא מתאים לי עכשיו רומן איתה. היא הייתה בחורה מתוקה וסקסית אבל לא התאים לי רומן איתה עכשיו, בטח כשהסיפור עם ליבי (שתכלס ידעתי שהוא הולך להגמר אבל עוד לא נגמר) עוד לא היה סגור סופית.

גם למחרת המחשבות על ליבי לא נתנו לי מנוח, ולא בקטע טוב. חשבתי על זה שאני חייב להגיד לה שזה לא הולך לקרות בינינו וכל מה שהיה היה בשביל הכיף ורק בשביל הכיף. היא שתחכה לשידוך שלה או איך שהם עושים את זה, אני ממש לא מתאים לי עכשיו חתונה ולא בה לי שהיא תחזור בשאלה או משהו כזה. היה טוב וטוב שהיה כמו שאומרים, אבל זהו.

ההזדמנות באה לי למחרת בהפתעה. עשיתי שמירת צהריים ופתאום ראיתי מישהו מטפס אלי אל הבוטקה. שלמ'קה. מה יש לו לאיש הזה שכל פעם שאני מזיין את הבת שלו בתחת הוא בא לדבר איתי?

"שולם עליכם.” אמרתי בצחוק.

"שולם עליכם.” הוא חייך. “מה שלומו?”

"ברוך השם, אין תלונות.” אמרתי.

"נו, אני רואה שהאווירה כאן מחזקת אותך.”

צחקתי.

"לא נראה לי שזה הכיוון, אבל סבבה. מה שלומך?”

"ברוך השם.” הוא אמר. “באתי להיפרד ולראות אם אתה צריך משהו. אנחנו נוסעים לכמה ימים.”

"לאן?”

"אשתו של אחי נכנסת לניתוח אז אנחנו נוסעים לעזור להם.”

"אתה רוצה שאני אשים עין על הבית?”

הוא צחק.

"כאן זה לא תל אביב, אין כאן פריצות.” הוא אמר. “וחוץ מזה, ליבי נשארת כי אין לה מקום לישון שמה והיא לא מסתדרת עם בת אחותי. שנה שעברה זה כמעט הגיע למהלומות, אם היית מאמין.”

"ליבי? באמת קשה לי להאמין.”

"אז זהו, רק רציתי להגיד לך שזה שאתה לא מקבל יותר ארוחות לעמדה בימים הקרובים זה לא בגלל שאנחנו כועסים חלילה או לא מעריכים אותך אלא פשוט אנחנו לא בבית.”

"תודה, אני יהיה בסדר. אני לא כל כך רזֶה כמו שאמא שלי חושבת.”

הוא צחק.

"רבק'לה אשתי בדיוק ככה.” הוא אמר.

"מתי אתם נוסעים?”

"ממש עכשיו. להתראות בעוד כמה ימים.”

זאת הייתה ההזדמנות שהייתי צריך. ליבי הייתה לבד והיה לי זמן ללכת ולהסביר לה שאנחנו לא נהיה זוג עם כל הבעסה. די לא רציתי שהמשמרת תיגמר כי ידעתי שזה לא יהיה פשוט אבל ידעתי שאין מה למרוח את זה יותר מדי זמן.

כשאביב בא להחליף אותי אמרתי לנהג שאין צורך שיוריד אותי לבסיס ושאני אחזור אחר כך. את הדרך לבית של שלמ'קה הכרתי כבר ובתוך כמה דקות דפקתי על הדלת, מכין לי בראש את הטקסט שאני הולך להגיד. ממש נאום קטן היה לי.

הלב שלי דפק חזק כשעמדתי מול הדלת והנאום שלי התבלבל. אני לא יודע כמה דקות עמדתי שם כמו אדיוט וניסיתי להזכר מה בדיוק רציתי להגיד אבל פשוט לא היה לי אומץ לעשות את זה. ואז הדלת נפתחה.

ליבי עמדה בפתח, לבושה בחלוק שקוף ומאוד לא צנוע ושום דבר חוץ מזה. השיער שלה שהיה תמיד קלוע בצמה היה מפוזר עכשיו על הכתפיים וראיתי את כל העירום שלה מתחת לחלוק השקוף: שדיים, בטן ופרוות הכּוּס. עמדתי כמו מטומטם ובהיתי בה.

============

לפרק הבא