לפרק הקודם
===================
"אני לא..!דניאל..! מה פתאום?”
"קח אותה, חדר שינה למעלה. אבל אל תשבור אותה, סידרתי לה עוד לקוחות.” אומר דניאל לגבר וזה אוחז בזרועה של אמא ומתחיל להוביל אותה מחוץ לפינת האוכל.
"דניאאאאל!” זועקת אמא ונעלמת לכיוון חדרה.
"אתה דפוק בשכל.” אומר ששי וקם על רגליו ללכת אחריה, לעזור לה, אבל דניאל מסמן לו לעצור.
"שב.”
"השתגעת? היא לא זונה!” נוהם ששי, הודף את דניאל אשר הודף אותו בחזרה ומונע ממנו לצאת.
"אתה רוצה להתערב שעוד רגע היא מתחילה לצעוק לו שיזיין אותה יותר חזק?” שואל דניאל בארסיות וששי חש בזעם שלו מתפוגג, מתחלף ברפיון נורא.
"אמא שלך רק מופתעת קצת, זה הכל. תאמין לי שעוד רגע היא תתחיל לזרום.”
ששי לא יודע מה בדיוק להגיד.
"אתה דפוק.” הוא אומר לבסוף וחוזר לכיסא שלו.
מחדרו שומע ששי את הגבר מזיין את אמא ואין לו שום אשליות לגבי העוצמה והפראות שלו. המיטה דופקת וחורקת ואמא צועקת וצועקת עד שקולה מתחיל לשכוך בעוד דניאל ממתין בשלווה ומשחק בטלפון שלו וששי פשוט משותק ושונא את עצמו כרגיל. השאון שוכך לבסוף ואחרי חצי שעה יוצא הגבר באדישות, מבלי לתת בששי מבט נוסף, משלם לדניאל וזה מודה לו ועולה לחדרה.
ששי שומע את דניאל ואמא משוחחים. בהתחלה קולה של אמא נושא צעקות ובכי אך בהדרגה היא נרגעת וצמרמורת בושה מתפשטת על גבו של ששי כאשר הוא שומע את קולה מתרכך ואז את הנשיקה הראשונה ואת הדיבורים הרכים ובעקבותיהם, כעבור כמה דקות, גם את נשימותיה הקולניות. לבסוף מגיעות גם קריאותיה הנרגשות והקצובות של אמא אשר כרגיל, לא מצליחה להשאיר את הרגליים הארוכות שלה סגורות ליותר משעה. אחר כך צחקוקים ונשיקות ודניאל שוב מזיין את אמא, מביא אותה לעוד רצף אורגזמות קולניות.
הגבר עם הקוקו לא היה מקרה חד פעמי. למחרת אחרי ארוחת הערב נשמעת דפיקה בדלת וכאשר ששי פותח אותה, עומד שם אדם נמוך ורזה עם אף גדול ששואל אם רותי בבית. דניאל מוביל אותו אל חדר השינה ושם מתחיל הזמר המוכר והמבחיל של אמא מזדיינת. אחרי שהוא משלם ועוזב, דניאל עולה לבדוק שהיא בסדר וחוזר מחייך אחרי כמה דקות.
"אמרתי לך שהיא תזרום עם זה.”
"לך תזדיין.”
חצי שעה אחר כך דופק על הדלת בחור שמן וגדול עם משקפיים ואחרי לכתו מגיע אחד גבוה ורזה, דחלילי כמעט. בדרך כלל דניאל מלווה את הלקוחות אל חדר השינה שם מארחת אותם אמא בזה אחר זה באנחות רמות, קריאות קולניות ודפיקות של ראש המיטה בקיר.
וכמו כל נפילה במדרגות החיים של ששי, גם המכה הזאת הופכת לשגרה מגעילה: כמעט מדי ערב נשמעת דפיקה על הדלת וגבר זר מגיע ומלווה על ידי דניאל אל אמא. לפעמים אמא מחכה ללקוח שלה אשר לוקח אותה אל חדר השינה שלה, מתלוצצת ומצחקקת כמו כלה בליל הכלולות עד שהצחקוקים מתפוגגים לנשיקות והתנשפויות אשר בתורן והופכות לבליל אנחות קצובות וחריקות מיטה זמן קצר אחר כך. אחר כך ששי שומע את הלקוח מתלבש בשקט, לפעמים יש דיבורים וציחקוקים בין אמא והלקוח שלה ולפעמים לא. הגבר הזר שזיין את אמא שלו יוצא מהבית, לפעמים מתעלם במבוכה מששי ולפעמים מביט בו בגיחוך מלא בוז וששי נשאר ושומע אותו מתרחק ואת המים במקלחת של אמא זורמים. היא צריכה להתארגן כי לקוח חדש מגיע בדרך כלל תוך חצי שעה או משהו. כשדניאל נמצא הוא מנהל את העסק, גובה את הכסף ומלווה את האורחים לחדר השינה אבל אם הוא לא בבית הוא משאיר לששי הנחיות מדויקות איך לנהל את אמא ואת הלקוחות, כולל רישום מדוקדק של מי שילם כמה.
ערב אחד דניאל נעדר וששי "במשמרת" כאשר מגיע הלקוח של תשע וחצי. ששי פותח את הדלת, מופתע לגלות על המפתן את טל רגיב, ילד מהכיתה ממול. טל נמוך מששי, שיערו הכהה מקורזל ומבולגן ויש לו דיבור משנשן שלפעמים צוחקים עליו בגלל זה. ששי בוהה בו במבוכה, הם לא ממש חברים, רק עשו פעם מטלה בביולוגיה. מה הוא עושה פה?
"הי…מה קורה?” שואל ששי.
"אמא שלך בבית?” שואל טל.
"מה?”
"יש לי…תור אצל אמא שלך.” מסביר טל, קולו תמהיל מוזר של חרמנות, לעג ומבוכה.
"הי חמוד!” נשמע קולה של אמא מאחור והיא מתקרבת אל הנער ומחבקת אותו בחום. העקבים שהיא נועלת מרימים אותה כמעט ראש מעל טל וכשהיא מחבקת אותו, ראשו נמחץ אל מול חזה העירום מתחת לבייבי דול שקוף כמעט לחלוטין.
"אתה הבן של אלון, נכון?” אמא מרחיקה אותו ממנה כדי לבחון את פניו אך אוחזת בשתי ידיו כמו דודה טובה.
"כן.” עונה טל אשר מבוכתו מתפוגגת במהירות לנוכח האישה היפה והכמעט עירומה המלטפת את פניו באופן אגבי.
"אבא אמר לי שתבוא. אתם מכירים?” היא שואלת בטבעיות, מבטה נע בין הנערים.
"כן.” מסנן ששי.
"מבית ספר?”
"כן.”
"אמא!” אומר ששי במבט רב משמעות.
"מה?”
"אפשר אותך רגע?”
"בוודאי. רק שנייה.” היא מחייכת בהתנצלות אל טל.
ששי מוביל את אמא אל הסלון.
"אמא, די. לא איתו!” הוא אומר כשהם קצת רחוקים.
"למה לא?”
"כי הוא מהשכבה שלי!”
"ודניאל לא? ונדב? ו…איך קוראים לשמנמן החמוד ההוא?”
"אור.”
"אור, כן. הם לא מהשכבה שלך?”
"אבל…זה לא אותו דבר.”
"אין מה לעשות, ששי'לה.” פוסקת אמא ומנשקת את מצחו של ששי. “טל? בוא, חמוד.”
ששי משתתק וצופה בטל נכנס אל הסלון, סוקר את אמא בעיניים רעבות ללא שמץ של מבוכה.
"אבא שלך אמר לי שאתה חמוד אבל לא ידעתי איזה יפיוף אתה.” היא אומרת ומניחה את ידיה על כתפיו. טל מתעשת מהר ומניח את ידיו על מותניה וששי צופה בגועל איך אמא שלו מתנשקת בלהט עם הילד החרמן מהכיתה ממול שעכשיו מניח לה יד על השד ומלטף אותו. כשהנשיקה נמשכת טל מלטף את מותנה של אמא ושולח יד ללטף את ישבנה העירום כמעט, מכוסה בתחתונים קטנטנים בצבע ורוד פסטלי רך. אמא לא מתנגדת גם כאשר ידו נעה לפנים ומתחילה ללטף את חזית תחתוניה והיא נאנקת ברכות אל פיו של הילד המניאק.
הם מתחבקים ומתנשקים בלהט מתגבר ואמא נאנקת ברכות אל פיו של טל הממזמז בחופשיות את ישבנה העירום למחצה. למרות שהוא נמוך ממנה, טל הודף אותה מול הקיר ומנשק את אמא בתאווה, ידו מחליקה לפנים עכשיו, מלטפת את ירכיה מספר רגעים ואז עולה מעלה ומפשפשת בתחתוניה. ששי רוצה לעוף משם אבל לא יכול ובפה יבש הוא צופה בילד מסיט את תחתוניה של אמא ומחליק אצבע לתוכה, סוחט ממנה נאקת עונג רמה. היא מפשילה את הבייבי דול ומגישה לו שד זקור למציצה ושפתיו של טל ננעלות על השד, מוצצות אותו בעודו מרטיט את אצבעו בין שפתי ערוותה עד ששי המזועזע יכול לשמוע את פכפוך מיציה הניגרים.
אמא מנשקת את עורפו של טל ומלקקת את אוזנו, ידיה מלטפות את גבו וישבנו. היא אוחזת בישבנו ומושכת אותו אליה ומתנועות אגנה, ששי מסיק שהיא מחככת את מפשעתה במפשעתו, ירכיה העירומות והפשוקות רוטטות בהתרגשות, כמעט עוטפות את הילד.
"בוא אלי לחדר, ילד…” ממלמלת אמא ונושכת את שפתיה בתשוקה וששי המושפל תוהה אם היא לא רוצה שששי יראה אותה או שסתם בא לה להזדיין בנוח. עם ילד שהוא רואה בית הספר כל יום.
"לא…כאן…” ממלמל טל. “תשכבי על השטיח…”
"אולי על הספה?”
"על השטיח.”
"כמו אבא שלך…” מצחקקת אמא ובעודם מתגפפים, היא נשכבת על השטיח העבה אשר ליד הספה הירוקה ומפשקת את רגליה הארוכות והחזקות. טל כורע בין רגליה, ממהר להפשיל את מכנסיו וחיוך של סיפוק מתרחב על פניה של אמא מתרחב כשהיא רואה את עוביו. היא פושטת את תחתוניה ואוחזת באיברו ומבילה אותו אל בין שפתי ערוותה.
"רגע…לאט…” אומרת אמא ונהרה מאירה את פניה כאשר ראש הזין מתייצב בתוכה וטל נשען על מרפקיו ומתחיל להניע את אגנו בהיסוס.
"יופי, קח את הזמן…אני אוהבת את הזין הזה, ילד.”
טל שוכב בין רגליה של אמא, ישבנו עולה ויורד בתנועות מדודות בהתחלה ואמא, פשוקת רגליים ופעורת פה, מלטפת את גופו מהצוואר ועד הגב התחתון. בתוך כמה רגעים הקצב שלו מתגבר ועיניה של אמא מתגלגלות בעודה נאנקת וקוראת בשמו. הברכיים של אמא מתרוממות כשהרעב גואה בה והיא כמו מנסה להחדיר כמה שיותר מאיברו של הילד לתוכה, גופו עולה ויורד בקדחתנות בין ירכיה הפשוקות.
"אוי אתה חמוד! איזה מתוקי…אל תפסיק, ילד!” מעודדת אמא את הילד הזין וששי מרגיש את הפה שלו יבש, את הרגליים שלו בטון. אף אחד לא שם לב אליו, שניהם מזדיינים בחדווה מולו כאילו הוא אוויר וכוח הרצון שלו באמת כמו אוויר, מתנדף ונעלם.
"כן! טל! אני גומרת..! ילד מהמם! אל תפסיק! תמשיך! תמשיך! אהּ! אהּ! טל! טל!”
בסוף ששי מצליח לגרור את עצמו משם והוא הולך לחדר, שם הוא שוכב ובוהה בתקרה בזמן שהצעקות של אמא מנסרות את הבית. ההתרעה בסלולרי שלו מחרידה אותו ממחשבותיו, על מרסלה כרגיל, והוא קם בכבדות מהמיטה. לפי ההנחיות של דניאל צריך לוודא שהלקוח, פאקינג טל רגיב הזבל, גומר את העניינים שלו לפני הלקוח הבא. מהצעקות המתלהבות של אמא נראה שהיא יכולה להמשיך עוד ועוד ואנחת אֵבֶל לא רצונית נפלטת מפיו של ששי כשהוא רואה אותם, מזדווגים בהתלהבות כמו זוג בירח דבש.
אמא כורעת על ארבע על השטיח שמתחת לספה הירוקה, ראשה מושפל וישבנה הגדול והבהיר אחוז בידיו של טל. הילד דופק אותה בתנועות חזקות ומהירות ואמא אוחזת באגרופיה בשטיח העבה, נאנקת וקוראת בשמו שוב ושוב. טל מפליק לה סטירה קולנית על ישבנה הדשן ואמא זועקת, מעלה חיוך עקום על פניו של הילד זבל.
"אתם צריכים לגמור.” מסנן ששי בלאוּת. על הזין שלו אם היא תהיה מוכנה או לא אבל דניאל הבהיר לו שהיא צריכה חצי שעה להתכונן לכל לקוח אחרת הוא יראה בששי אחראי לפאדיחה ואם יש דבר אחד שששי למד בחודשים האחרונים זה לא לעצבן את דניאל.
אמא מרימה את ראשה, פניה סמוקות ושיערה הזהוב דבוק למצחה המיוזע.
"עוד שנייה ששי'לה…” היא נאנחת. “החבר שלך מהמם…”
"לא חבר שלי.” פולט ששי.
"טל..! עוד! אני כמעט שם! אתה מלאך! עוד קצת! טאאאאל!”
כוס אמק. ששי עוזב אותם בלאות והולך לחכות במטבח. הסערה בסלון שוככת כעבור כמה דקות וששי שומע את אמא מתנשקת עם טל, כמה צחקוקים ואז את הדלת נפתחת ונסגרת.
אמא כושלת אל המטבח, סמוקה ומיוזעת, חיוך ענק על שפתיה וזרזיפי שפיך על ירכיה. ברכיה ומרפקיה אדומים מהחיכוך בשטיח אבל נדמה שהיא לא חשה בכך, הפוסטמה כל כך מבסוטית מעצמה שהיא כמעט שיכורה.
"הנה הכסף.” היא מגישה לו את השטרות וששי נאלץ לגעת בכסף כשהוא מכניס אותו למעטפה החומה. הוא שונא לגעת בכסף ובדרך כלל מעדיף שאמא תכניס אותו ישר למעטפה אבל עכשיו היא בכזה היי שהוא חושש שהיא תפספס ותקרע את המעטפה.
"תודה, חמוד.” היא זורחת אליו. “אני רצה להתקלח, כמה זמן יש לי?”
"שבע עשרה דקות.” עונה ששי בעגמומיות.
"יאללה, צ'יק וצ'ק!” קוראת אמא וממהרת להתרחק וששי נאנח בכבדות, צופה בישבנה העירום מתרחק.
ישבנה העירום? הוא זוכר בבירור שהיא לבשה תחתונים קודם, איפה הם?
בגפיים כבדות ששי קם וניגש אל הסלון. כתמי השפיך והזיעה מסמנים לו איפה השתגלה אמא עם טל אבל לתחתונים אין זכר. בבחילה גואה, מנחש ששי שטל לקח אותם כמזכרת. איזה פאקינג יופי.
טוק טוק טוק. פאק.
ששי פותח את הדלת, כמעט קפוא מבפנים. זה יום המזל שלו, עוד ילד מהשכבה.
"הי סעדון.”
"הי, אמא ש'ך בבית?”
לעזאזל.
"תיכנס, היא כבר תהיה מוכנה.”
ארבעים דקות אחר כך סעדון יוצא וששי מבין שעוד ילד מהשכבה זיין את אמא שלו. לפחות הוא האחרון הלילה.
מאז שדניאל הכניס אותה למקצוע החדש שלה, אמא מקבלת מבט חדש בעיניים; מבט עירני ורעב ומלא חיוּת. היא צוחקת הרבה יותר ושופעת אנרגיות כל הזמן, קופצנית כמעט, שזה כמעט יותר מוזר מאשר שאמא שלך מזדיינת עם ילדים מהשכבה בבצפר. נראה שלא מזיז לה שגברים שהיא פוגשת בפעם הראשונה מזיינים אותה תוך כמה דקות. לא אכפת לה שהכּוּס שלה בדרך כלל עירום מתחת לבייבי דול שהיא לובשת כשהיא "עובדת" או הטי–שירט הגדולה שהיא לובשת כשהיא לא. לא אכפת לה מהפסים הכמעט קבועים של זרע קרוש על ירכיה המלאות. מה שאכפת לה, מבין ששי בלב נצבט, זה לשכב על הגב ולפתוח את הרגליים וזה לא משנה אם זה דניאל או גברים מבוגרים או ילדים מהשכבה שלו.
והגברים ממשיכים לפקוד את ביתם בקצב קבוע. מדי ערב, מיד אחרי הארוחה, אמא לובשת את בגדי הזונה שלה: לרוב היא לובשת בגדים תחתונים סקסיים וחלוק זה או אחר אך לפעמים, לפי בקשה מיוחדת, היא לובשת תלבושת מסוימת כמו מורה או שוטרת. ששי מתרגל למצב החדש כל כך עד שהוא כבר כמעט ולא שומע את הפסקול הבלתי נגמר של אנחות והתנשפויות, חריקות וצחקוקים כאשר אמא הופכת מחובבנית למקצוענית תוך כמה ימים. למרות שהיא מקפידה להתרחץ והתרענן לפני כל לקוח, בסוף הערב היא כבר תשושה ואז יש לה מבט מחוסל ולאוּת באיברים אשר נראה שרק ששי מבחין בו. את דניאל תשישותה לא עוצרת מלהביא לה לקוחות חדשים אבל נראה שגם אם היא חצי מעולפת, כשהלקוח הבא שלה מטפס על המיטה היא מתמלאת חיים: האנחות המתלהבות שלה ממלאות את הבית גם אם רגע קודם היא הייתה כמעט בקוֹמה. רוב הגברים אינם חוזרים לביקור נוסף אך בחלוף האביב ששי מתחיל לזהות גם "קבועים" ובראשם שלום, הגבר החזק שעשה את ה"סיפתח" על אמא. לששי הוא תמיד נראה כמו שוטר או עבריין, ויש בו משהו שקט ומאיים גם בלי שהוא אומר מילה.
ערב. דניאל לא בבית וביומן כתוב שלאמא יש רק פגישה אחת. למרות שהוא יודע שהיא תגיע, כשהדפיקה בדלת נשמעת הלב שלו דופק באימה וששי קם בלאות לפתוח את הדלת. על המפתן עומדים שלושה צעירים שריריים.
"הי.” אומר הראשון, בחור גבוה, רזה ושרירי עם שיער שחור קצוץ.
"המממ.”
"כאן זה רותי? החשפנית?”
ששי מהנהן.
"אחלה.” מחייך הצעיר. “באנו לקחת אותה למסיבת סוף מסלול של נובמבר 9.”
"אה…אוקיי.” מושך ששי בכתפו. “לקחת אותה?”
"כן, זה מה שסיכמנו. אתה בא איתה?”
"לא.” אומר ששי במהירות.
"למה לא? רוצה לעזור קצת?” מציע הבחור.
"אני לא יודע למלצר.”
"נו, לא ביג דיל. להביא קצת בירות, לחלק פיצות, לנקות.”
"מאה שקל.” מציע חברו, בחור חיוור וחזק למראה עם פנים מלאות נמשים.
"מאתיים.” עונה ששי.
"מאה חמישים.” עונה המנומש ומגיש לו את היד ללחיצה.
אמא מגיעה בנקישת עקבים ולבו של ששי נעצר: היא לבושה כשפנפנת פלייבוי, עם נעלי עקב שחורות המבליטות את שוקיה, מחוך גוף מלא המחטב את מותניה, עניבת פרפר לבנה ואוזני ארנבת ארוכות ולבנות המבצבצות מתלתליה המוזהבים.
"שיט.” אומר הבחור הגבוה.
"את רותי?” שואל המנומש.
"א–הה.” היא מחייכת, חושפת את שיניה הצחורות. “בואו נחגוג את מסיבת השחרור שלכם.”
"גם אני בא.” אומר ששי.
"באמת?” אומרת אמא בהפתעה. “למה?”
"אני יעזור להם למלצר.”
"אבל יש לך לימודים מחר.”
"אני בא.” מתעקש ששי.
"ששי.”
"יאללה, מאמי, אנחנו מאחרים.” אומר הבחור הגבוה. “אין זמן לזה עכשיו.”
אמא נאנחת ונדה בראשה וששי לוקח את התיק שלו ונועל את הבית. הבחור השלישי, מזוקן ורחב, מתיישב ליד ההגה, ששי ליד הנהג ואמא ושני הצעירים במושב האחורי.
"כולם חגורים?” שואל המזוקן ולא מסכים לצאת עד שהוא מקבל תשובות חיוביות.
מוזיקה מזרחית ממלאת את המכונית וכולם שרים שירים שעוסקים בצבא וזיונים. ששי שומע מאחור פחיות נפתחות ומריח בירה ובתוך כמה דקות אמא לומדת את השירים ושרה עם שני החברים החדשים שלה בקול גדול, מצחקקת בכל פעם שהיא טועה ועומרי, הבחור הגבוה, מתקן אותה.
"הי!” שומע ששי את קולה של אמא. “מה אתה עושה?”
"אני רק בודק לך את הגרביונים…” עונה לידור, המנומש.
"אני לא לובשת גרביונים…” צוחקת אמא.
"באמת? אני חייב לבדוק.” נשמע קולו של עומרי.
"איזה משוגעים…די, נו…” מוחה אמא. “אמרו לי חשפנות. אני רק קופצת מתוך עוגה.”
"רצינו נערת ליווי, פשוט אסור לפי פקודות הצבא.”
נשיקה.
"ילדים…די נו…”
נשיקה. עוד נשיקה.
"אוּ–אה, מישהי פה רטובה…” נשמע קול הבאס של לידור.
"הבן שלה פה, יא דפוקים.” מוחה אורי, הנהג.
"אמרו לי שהוא יודע הכל עליה.” אומר עומרי. “שאין לו בעיה.”
"בלי חזייה, למה לא.” ממלמל לידור מאחור וקולות מצמוץ רמים נשמעים במכונית.
"את אוהבת את זה?” שואל עומרי. “את אוהבת שלידור מוצץ לך 'תפטמה?”
"חברה'.” נאנחת אמא.
"שיט…נקרע לה המכנס…לא, זה תיקתקים…לא לובשת גם תחתונים?! פאק!”
בעל כורחו מפנה ששי את ראשו לאחור. אמא שרועה במושב האחורי, רגליה פשוקות על ברכיהם של שני החבורים וערוותה (שכבר חזרה לצמח שיער מאז המפגש עם מיקה) גלויה וכהה במפגש שבין ירכיה הדשנות. החלק העליון של מחוך השפנפנה שלה מופשל ולידור מוצץ בשקיקה שד קטן בעוד עומרי מתנשק איתה בלהט, ידו נעה במהירות במפשעתה, כפי הנראה בועל אותה באצבעו.
"אורי, תעצור.” מורה עומרי מאחור. “תמצא איזה מקום חשוך ותעצור.”
"זין.” מודיע הנהג. “אנחנו גם ככה מאחרים.”
"אורי, יא בן זין, תעצור בצד כושלאמא שלך, היא חמה אש ואני רוצה להביא בא.”
"גם אני.” מודיע לידור.
"לא.” מתעקש אורי ומגביר קצת את המהירות. “וגם הבן שלה פה, יא דפוקים. תפסיקו עם זה, מטומטמים.”
"בן זונה.” מתעצבן עומרי וששי שומע קרקוש חגורה ותנועה מהמושב האחורי. “בואי הנה.”
ששי שומע את אמא צווחת ומצחקקת ויש איזה שאון מאחור. כשהוא מסתובב הוא רואה בלב נחמץ את אמא גוהרת על עומרי, מתיישבת עליו בעודה אוחזת זין זקור באצבעותיה הארוכות. ישבנה גדול ועגול ובהיר והוא יורד למטה באטיות בעוד אמא מנחה את הזין לתוכה, מתנשפת בקול כשהראש נעלם בין קפלי ערוותה.
"פי, כּוס אמק…” נאנח עומרי. “איזה כּוּס יש למילפית הזאת…”
דבריו של החייל הצעיר נקטעים כשאמא גוהרת עליו לנשיקה, מניעה את אגנה בתנועות קצרות ותכליתיות. ששי לא רואה הרבה, רק את הישבן המלא שלה עולה ויורד, וכמה סנטימטרים של זין עבה, בוהק ממיצי חרמנות. הזמר שר על המלאך שמשגע אותו ולא נותן לו לישון בזמן שאמא מזיינת את עומרי, משפדת את עצמה בתנועות קצובות על איברו, התנשפויותיה הנרגשות מתחרות בקולו של הזמר המסלסל, קפיצותיה מטלטלות את המכונית.
ששי מחזיר את עיניו לכביש, דוק של דמעות ממלא שדה הראיה שלו. הוא יכול להרגיש את הרחמים של אורי הנהג למשמע אנחותיה המתגברות של אמא. לידור שר עם הזמר וצוחק בקול, מעודד את עומרי ומוחא כפיים, שירה ואנחות, צחוק ומלמולים ממלאים את חלל המכונית, צורמים את מוחו של ששי כמו ציפורניים הנגררות על לוח ליבו.
"אהּ! אהּ! אהּ!”
קפיצותיה של אמא מטלטלות את המכונית הנוסעת וששי שוקע ומתנתק, חושב על מרסלה החמודה, האור היחיד בחיים הדפוקים שלו. אבל מה יקרה אם היא תגלה שאמא שלו כזאת שרמוטה? בטוח היא תתרחק ממנו, מי רוצה חבר עם כזאת אמא?
"אהּ! אהּ! אהּ!”
ששי מפנה את ראשו לאחור בלאות ומגלה שבזמן שהיה שקוע בשרעפיו, אמא כבר הספיקה לעבור אל לידור וכעת היא מקפצת עליו באותה התלהבות, נאנחת בקול וגוהרת עליו לנשיקות ארוכות בעוד עומרי מכלה את פחית הבירה שבידו. הוא נד בראשו ומשפשף את פניו בידיו, לעזאזל, הערב רק מתחיל.
המסיבה נמצאת באיזה מועדון קטן ועד שהם מגיעים גם לידור מספיק לגמור בתוך אמא. אורי הנהג, עצבני משהו, גוער בחבריו ומורה להם להיכנס פנימה ואז קורא לאמא, פניו מתעווים בגועל למראה זרזיפי השפיך על ירכיה. ששי כבר רגיל לזה. אורי מלווה את אמא לחדר קטן בו עליה להתאפר ולהסתדר וששי מבחין שם בעוגה ענקית הנראית לו כאילו היא עשויה מקרטון או פלסטיק או משהו, לא משהו שאמורים לאכול באמת.
"אתה הבן של החשפנית?” שואל אותו צעיר שחום וששי תוהה אם הוא שייך לחיילים או למקום.
"כן.”
"אורי אמר לי שאתה תעזור לנו עם הדברים.”
"סבבה.”
"יאללה, בוא נביא את הבירות.”
"אוקיי.”
"אני ליעד, אבל אתה יכול לקרוא לי אבו.”
"סבבה.”
הם מביאים ארגזי בירה וששי עוזר לאבו להקים שולחן מתקפל ולכסות אותו בבד. אחר כך הוא עוזר עם המנגל וכשהבשר מוכן קורא לכולם. ששי מתעלם מקטעי המשפטים שהוא שומע אבל ברור לו שעומרי ולידור לא שמרו על הפה שלהם סגור.
"…הזדיינו עם שניהם באוטו.”
"זה הבן שלה?”
"ומה עם בן טובים? לא נתנה לו?”
"נראה לך? הוא מאורס…”
"אז מה?!”
"עומרי, מתי החשפנית?”
"הבאת בה, יא קינג?”
"שקט, שקט, מקרינים את הסרט!” נשמעות קריאות אחרי כחצי שעה ובהדרגה כולם משתתקים. על מסך גדול מוקרן סרטון שמישהו הכין, שיר קצבי מלווה בתמונות של החיילים בכל מיני רגעים מהחודשים האחרונים, מנחש ששי. מדי פעם מוקרנת תמונה שגוררת פרצי צחוק וקריאות קולניות או תמונה שמביאה איתה עקיצות מקצה אחד של הקהל לקצה השני. לבסוף נגמר הסרטון והקרדיטים לעורכים מוקרנים על המסך ואז מתחילות הקריאות:
"חשפנית!”
"חשפנית!”
"חשפנית!”
"בוא, אחי.” אומר אבו ונוגע בכתפו של ששי. ששי הולך אחריו לחדר האחורי, בו אמא מחכה מחוץ ל"עוגה", לבושה ומאופרת למשעי, האוזניים המצחיקות מזדקרות מבין תלתלי ראשה.
"יאללה.” אומר אבו ומוביל אותה לסולם קטן, מסייע לה להיכנס לתוך העוגה. “אנחנו בנינו את זה. באמל"חיה.” הוא מספר בגאווה, כאילו לששי אכפת או שהוא יודע מה זה "אמל"חיה”. הלב שלו דופק חזק כי יש לו הרגשה רעה ממה שהולך לקרות, למרות שהוא לא ממש יהיה מופתע אם היא תתחיל להתנהג כמו איזה זונה ותזדיין עם כולם. תכלס הוא יהיה יותר מופתע אם היא לא.
אמא סגורה בתוך העוגה ואבו וששי דוחפים אותה אל האולם. מישהו שם מוזיקה דרמטית וברמקול מישהו קורא: “ועכשיו, קבלו את הפתעת הערב…החשפנית, השפנפנית והמילפית…רותי!!!”
אמא מזנקת מתוך העוגה אל תוך ים של מחיאות כפיים ותשואות. אחרי ששני בחורים עוזרים לה לצאת מהעוגה, הדיג'יי או מי שזה לא יהיה ששם את המוזיקה שם את "אוּפס איי דידי איט אגיין" ואמא, שכבר התכוננה לשיר הזה (ששי מבין עכשיו שהיא כל הזמן מזמזמת אותו בשבוע האחרון), מתחילה לרקוד בין החיילים הצעירים.
ששי נוכח לדעת שהיא רקדנית לא רעה יחסית לאישה מבוגרת. היא לא רוקדת כמו מרסלה אבל יש לה גוף ארוך ושופע והיא מזיזה אותו מצד לצד בתנועות קצובות, משתמשת בקצב כדי להדגיש את רגליה הארוכות וישבנה העסיסי. באצבעות ארוכות היא מלטפת את צדי חזהּ, קצות האצבעות רומזות לשדיה הזקורים מתחת למחוך, גולשת על מותניה הצרות ומובילות את המתבוננים אל חזית ירכיה הבהירות ואל המשולש השחור של תחתית המחוך שלה. סיפוריהם של עומרי ולידור מתפשטים בקהל כמו אש בשלולית בנזין וששי רואה בלב צונח את מבטי כל הצעירים הופכים להיות קשים ורעבים בעודם מביטים באימו בחמדנות. למרות שהוא יודע בדיוק מה הולך לקרות, הלב שלו נחמץ והברכיים נחלשות כשהוא מבחין שבמהלך הריקוד שלה יותר ויותר בחורים מנסים לחבק אותה והיא חומקת מבין זרועותיהם.
הראשון שלוכד אותה הוא עומרי והוא מחבק אותה ודורש נשיקה בקול ואמא מתרצה ומנשקת אותו על המצח.
"לא כזאת נשיקה!” הוא מתלונן אבל אמא צוחקת ומצליחה לחמוק מבין זרועותיו.
הבחור הבא מנשק אותה אבל גם חופן את ישבנה העגול והיא הודפת אותו ונחלצת מבין זרועותיו, הישר אל בחור אחר אשר תובע, ומקבל, נשיקה צרפתית לוהטת. הבחור, ג'ינג'י מזוקן וקצוץ שיער, אוחז בחלקו התחתון של המחוך מכסה הגוף שלה ומושך אותו מעלה, תוחב את כל הבד בין פלחי העכוז וחושף כמעט לחלוטין את הישבן המלא. העור הרך והחשוף מזמין ליטופים ופליקים קלים ובתחושת גועל מבחין ששי שאמא כבר לא נחלצת מים הזרועות שאופף אותה באותה נחישות כמו קודם. הנשיקות שלה ארוכות וחושניות והיא מתנשקת עם כולם בלהט, מניחה לכולם ללטף את גופה ללא מחאה.
ואז המוזיקה נפסקת.
"די עם זה כבר!” נשמע קול נזעם וחייל נוסף מתקרב במהירות אל אמא. יש לו שיער שחור ועיניים נוקבות מתחת לגבות עבותות. מאחוריו צועד אורי, הבחור שנהג במכונית ונראה ששניהם תמימי דעים בקשר למשהו.
"תפסיקו עם זה, חתיכת מטומטמים!”
"אלפסי…” מתחיל מישהו.
"תסתום את הפה, שבתאי. תסתמו כולכם. אמרו בלי אלכוהול ובלי נערות ליווי. נתנו את המילה שלנו.”
"בסדר, מה אתה…”
"מה אתם רוצים, להרוס הכל? שבעיתון יכתבו 'חיילי צה"ל מיחידה מיוחדת חוגגים עם נערות ליווי?' את כולנו יעיפו מהיחידה, חתיכת מפגרים. מה אתם חושבים שבניון יעשה אם זה יתפרסם? יגן עליכם או יפרק את הצוות? הוא פוליטיקאי, יא סתומים. הוא רוצה להיות אלוף. רמטכ"ל. הוא יעיף אותכם לאלף עזאזל בשביל לצאת נקי, זה לא הפלמ"ח פה. ולחצי ממכם יש חברות, מה הקטע, יא דפוקים?!”
שתיקה.
"..וגם הבן שלה פה, מה אתם מפגרים? של מי היה הרעיון להביא אותו?”
"של עומרי.” אומר מישהו.
"הייתי צריך לדעת. יאללה, תארזו אותה, תשלמו לה מה שמגיע לה ותעיפו אותה מפה.”
תודה, אלוהים, תודה. חושב ששי בעודו מביט באמא המסדרת את בגדיה באכזבה גלויה, סמוקה ונסערת בעליל.
"בואי.” מצווה ואורי ונותן בה מבט קשה. “בוא גם אתה. נחזיר אותכם הביתה.”
אמא מסתכלת דרך החלון בכל הנסיעה הביתה ולששי אין מושג על מה היא חושבת. אף אחד לא מדבר והרווחה ששי הרגיש קודם כשהגורל החליט שהפעם אמא לא הולכת לשחק את המזרון בהצגה הגדולה של החיים מתחלפת כשהוא מבין כמה קרוב היא הייתה כן לעשות את זה. רק בבית הוא מצליח לדבר סוף סוף.
"למה את עושה את זה?” שואל ששי כששניהם בתוך הבית והדלת נסגרת.
"את מה?”
"את מה? את זה! את כל זה! את הילדים מהשכבה שלי ואת כל האנשים האלה! למה?”
אמא לא עונה, רק מביטה מבעד לחלון כאילו שם בחוץ ממתינה התשובה.
"הא?” מתעקש ששי. למרות כל מה שעברו ולמרות שנדמה לו שהוא כבר קהה, יש רגעים שהכל פוצע אותו מחדש כאילו הסירו באבחה חדה את גלד הפצע.
"זה מסובך.”
"זה ממש מסביר.” הוא משיב במרירות. “דניאל מכריח אותך ל…להיות עם כל הגברים האלה?”
אמא נדה בראשה לשלילה מבלי להביט בו.
"זה בגלל הכסף? אין לנו כסף?”
"זה לא בגלל הכסף.”
"אז?”
שתיקה.
הלב שלו קופא כשהוא שואל את מה שניסה לשאול בעקיפין אך הוא אינו יכול לעצור יותר את השאלה.
"את נהנית מזה?”
"כן. קצת. זה מסובך, חמוד.”
כתפיו של ששי נשמטות והוא מרגיש את הגוש בבטנו גדל.
"אבל הוא מתחיל להגזים.” אומרת אמא מבלי להביט בו.
"מי?”
"דניאל. כל הגברים האלה. זה היה…מרגש בהתחלה אבל זה נהיה גדול מדי, זה משתלט עלי.”
"כל החיילים האלה במסיבה?”
"זה דווקא היה יכול להיות…בסדר.”
"אז איזה גברים?”
"כל ה…טיילת הזאת בערבים. זה מתחיל להיות מוגזם.”
"אה כן? ומה תעשי בנוגע לזה?”
אמא מושכת בכתפיה במסתוריות והשיחה מסתיימת.
חופשת הקיץ כבר כמעט הגיעה וששי עסוק יותר מתמיד במרסלה החמודה המניחה לו לבלות איתה זמן בהפסקות. הזמן איתה הוא הזמן היחיד בו הוא אינו מרגיש סמרטוט חסר ערך והוא לכוד בין הדחף לקדם את מערכת היחסים לבין האימה שיהרוס הכל. מרסלה חמודה וצחקנית והוא די בטוח שהיא מחבבת אותו, בניגוד לשאר בנות הכיתה המתייחסות אליו בבוז שקט ובראשן ענת פרידמן המהממת, הכלבה הראשית של השכבה.
ערב אחד חוזר ששי מבילוי עם מרסלה. זה לה היה דייט ממש, הוא רק ליווה אותה לקניון שם היא קנתה נעליים אבל הם אכלו גלידה ביחד וזה הכי הרבה שהוא אי פעם עשה עם בחורה. בבית הוא מגלה משהו יוצא דופן. אמא בסלון, צופה בטלוויזיה אבל דניאל לא שם. מה שמוזר הוא שגם הבלגן שלו לא שם: אין נעליים זרוקות בפינת החדר, אין מטען של סלולרי, המגבת שלו מהאמבטיה לא שמוטה על גב הספה. אמא גם לבושה כאישה מהישוב, ללא חלוק והלבשה תחתונה.
"אהלן." מחייכת אמא. “איך היה עם..?”
"מרסלה. סבבה, ממש סבבה.” אומר ששי בזהירות. “הכל בסדר?”
"כן.”
"איפה דניאל?”
"דניאל כבר לא גר כאן יותר.” אומרת אמא כבדרך אגב.
"מה?!”
אמא מושכת בכתפה.
"הוא עזב?”
"כן.”
"למה? נמאס לו?”
"האמת היא שנמאס לי. העפתי אותו.”
"ברצינות?” שואל ששי בתדהמה.
"כן.”
מוחו של ששי נקלע לרכבת הרים מטורפת, כמו אלו שרואים בסרטים. התעלות וחרדה, שחרור וחשש מהעתיד מתערבבים ושואגים באוזניו כמו תיירים שיכורי אדרנלין.
"את העפת אותו?”
"כן.”
"איך?”
"יש לי דרכים.” עונה אמא במסתוריות.
"אבל…הוא יכול לגלות…לכולם…יש לו סרטים, תמונות…”
"אין לו כבר סרטים ולא תמונות, הוא מחק את הכל.”
"למה? איך?”
"בוא נגיד שבשבועות האחרונים הכרתי כל מיני אנשים ואחד מהם היה מספיק נחמד כדי לעזור לי להיפטר מדניאל.”
"אה…אוקיי…” אומר ששי וחושב על שלום.
"אכלת?” היא שואלת בטבעיות.
"סתם ג'אנק.”
"אתה רעב? הכנתי פשטידת ברוקולי מצוינת. אני גם יכולה לחתוך לך איזה סלט קטן.”
"וואו, מדהים, אני מת מרעב.”
"מה שלום מרסלה? אני מתה לפגוש את החברה שלך…”
"היא לא חברה שלי.” ממהר ששי לתקן. רק שהיא לא תביא לו את עין הרע.
"אוקיי, זה בכל זאת יהיה נחמד אם תביא אותה.”
"נראה.”
פתאום הדברים מתחילים לחזור לשגרה. שגרה נורמלית. דניאל נעדר מבית הספר ליומיים ויש איזה סיפור שהייתה לו תאונה אבל אף אחד לא יודע לתת פרטים מדויקים. כאשר הוא חוזר ללימודים, דניאל רק מביט בו מרחוק במבט שוטם ומתרחק ממנו כאילו הוא מצורע. זה סבבה לגמרי, זה לא שששי מתכוון לשאול אותו משהו כמו "גבר, למה הפסקת לזיין את אמא שלי?” חוץ ממבטים הוא לא עושה כלום, כל הירידות מפעם נעלמו. לא ברור איך בדיוק אמא נפטרה ממנו, אבל נראה שזה היה יעיל מאוד.
אמא חוזרת להתלבש כמו אמא וכל התלבושות הזנותיות נעלמות ובהדרגה ששי גם מפסיק לקפוץ בכל פעם שמישהו דופק בדלת. למעשה, אף אחד כבר לא דופק בדלת בערבים. ששי כל כך רוצה לשכוח מהסיוט של החודשים האחרונים שברגע שדניאל לא נמצא לו מול העיניים כל מנגנוני ההדחקה שלו פועלים בעוצמה אדירה ובמהרה הוא מצליח לקבור את דניאל, את התלבושות החשופות, את אנקות התשוקה של אמא ואת החריקות הבלתי פוסקות של מיטתה מדי לילה. הכל חוזר לשגרה מבורכת. למעשה, בין אמא שחזרה להתנהג כמו אמא ומרסלה שנותנת לו תקווה שהוא יהיה פעם ילד אמיתי, שלהבת קטנה של תקווה מהבהבת באפלולית חייו.
מסיבת סוף השנה מתקרבת וששי לא חשב בכלל ללכת, מה לו ולמסיבת ברכה בוילה של ההורים של שון? אבל בגלל מרסלה הוא חושב שאולי ייתן לזה צ'אנס. מרסלה לא יודעת אם היא תגיע כי אחותה אמורה לנחות בדיוק והיא גם ככה "לא מדברת עברית כל כך טוב" אבל ששי מת שהיא תבוא ואז זה יהיה ממש כמו דייט. בסוף הוא מחליט לנסוע, למרות שמרסלה לא הודיעה אם תבוא, כי הוא רוצה לקוות שהיא כן תגיע והם יהיו ביחד ואז הוא יבקש ממנה משהו יותר משמעותי, כמו דייט אמיתי.
"אמא, את יכולה להסיע אותי ואת רני למסיבה הזאת?” הוא שואל את אמא יומיים לפני המסיבה.
"איזו מסיבה?” שואלת אמא בחשדנות.
"מסיבת סוף שנה.”
"איפה?”
"בבית של שון. בגל ים.”
"גל ים? מה, הם מיליונרים?”
"לגמרי.”
"מתי זה?”
"ביום רביעי.”
"ואיך הם מצפים שכולם יגיעו לרמת ים?”
"אנה עראף, לא יודע, נו. את יכולה או לא?”
"למה שלא תיסע באופניים?”
"ממש. כולם יגיעו במכוניות ורק אני אסע למסיבה באופניים ואגיע מזיע כמו איזה חמור בחום הזה. רעיון מצוין.”
"ואיך תחזרו?”
"אבא של רני יחזיר אותנו.”
"אוקיי…בעיקרון קבעתי עם שרית ללכת לשבת קצת אבל לא צריכה להיות בעיה להספיק גם וגם.”
היומיים שלפני המסיבה עוברים על ששי באטיות מסויטת. הוא בונה מגדלים באוויר על הדייט הראשון שלו עם מרסלה ומדמיין אלף תרחישים, מהנשיקה הראשונה ועד דברים סוערים יותר. למגינת לבו, בשבועות האחרונים הביישנות של מרסלה מתפוגגת והיא מתחילה להכיר עוד תלמידים בבית הספר והוא מרגיש שאם לא יעשה את הצעד הראשון מהר, היא עלולה לפגוש מישהו אחר, יותר מנוסה עם בנות ממנו ועם מעמד חברתי גבוה יותר (לא שזה כל כך מסובך, לשטיח בכניסה לבנין הראשי יש מעמד חברתי גבוה יותר מאשר לששי). אבל מרסלה לא יכולה להתחייב שהיא תגיע למסיבה אז הוא אפילו לא יכול להזמין אותה לדייט באופן רשמי. בקיצור, סיוט.
שנת הלימודים כבר גוססת ולאף אחד אין חשק ללמד או ללמוד. שיעורים מתבטלים ומתמוססים כמו קוביות סוכר בגשם והתלמידים מבלים יותר זמן מחוץ לכיתה מאשר בתוכה. יש חשמל באוויר וכולם חשים במסיבות הקרבות, בחופש הגדול ובשבירות המסגרת אשר החזיקה אותם מאז ספטמבר.
"אז מתי לבוא אלייך?” שואל אותו רני. שניהם יושבים על ספסלי הבטון ברחבה הפנימית וששי תר בעיניו אחר מרסלה שהתחילה ללכת לכיוונו אבל נעצרה ליד קבוצת תלמידים וכעת הוא צופה בה בעיני נץ בעודה משוחחת עם גדול, צוחקת ממשהו שאמר.
"נראה לי שבתשע.”
"זה לא קצת מוקדם?”
"מה אני יעשה, אמא שלי צריכה לצאת.” מסביר ששי. “עם חברה.” הוא מוסיף במהירות.
"אוקיי.”
"מעניין אם היא תבוא.” אומר ששי בפעם האלף ורני לא צריך לשאול מי.
"א–הה.”
"מה היא מקשקשת עם הגדול הזה?”
"למה שהיא לא תדבר איתו?”
"כי…היא ואני…”
"היא לא חברה שלך.” מזכיר לו רני.
"זה בדרך.”
"אוקיי…אבל 'בדרך' זה לא 'חברה'.”
ששי רק נושף בתסכול.
"הלילה היא תגיע והכל יסתדר.” הוא אומר בביטחון.
"אחלה.” רני אומר בפקפוק.
"אחלה.”
ששי נכנס למקלחת כבר בשבע וחצי ומחליף את המכנסיים שלוש פעמים ואת החולצה חמש עד שהוא מחליט מה יגרום לו להיראות הכי כוסון מול מרסלה. רני הג'ינג'י מצלצל בדלת ברבע לתשע וששי פותח לו את הדלת.
"פי…כמה אפטר שייב שמת…” מתלונן רני. “אתה רוצה שהיא תתעלף?”
"תסתום, אני בכלל לא יודע אם היא תבוא וחוץ מזה שמים קצת יותר מדי כי זה מתנדף.” מסביר ששי.
"טוב, אז כנראה שכן הקשבת בכימיה.”
"יאללה, יאללה.” פוטר אותו ששי. “אמא! את באה?!”
"רק שנייה!” קוראת אמא.
"אנחנו נאחר!” מתלונן ששי.
"רגע, ששי.”
"אוף! אנחנו באוטו!”
"בסדר! אני כבר באה.”
ששי נאנח והולך אל המכונית, לחכות שם עם רני. כמה דקות אחר כך מגיעה אמא בנקישת עקבים מהירה ומתיישבת במושב הנהג.
"הי רני.” מחייכת אמא חיוך קורן במראה האחורית.
"הי רותי. את נראית מדהים.” עונה הג'ינג'י. היא באמת נראית לו מדהים עם התלתלים הזהובים שלה והשמלה השחורה הקצרה שמראה את הרגליים הארוכות שלה.
"תודה, חמוד. מה שלומך?”
"אמא, אפשר לנסוע כבר?”
"נו, אתה לא רוצה להגיע לפניה.” אומר רני כשהם יוצאים מהחנייה.
"לפני מי?”
"מרסלה.” מסביר רני.
"אז מתי בדיוק אני פוגשת את החברה שלך?”
"אמרתי לך, היא לא בדיוק חברה שלי.” רוטן ששי.
"אבל הוא עובד על זה.” מסביר רני.
"אולי תסתום כבר?!”
"בסדר, בסדר. הוא קצת עצבני הבן שלך כי הוא לא יודע אם היא תהיה במסיבה או לא.”
"אין לכם משהו אחר לדבר עליו חוץ ממני?” מתעצבן ששי.
"נו, והלילה זה הדייט הראשון שלכם?”
"לא יודע.” הוא רושף. “ואפשר להחליף נושא בבקשה? אפשר לא לדבר על מרסלה כל הזמן?”
"איזה מן שם זה מרסלה בעצם?” תוהה אמא.
"היא ברזילאית. ההורים שלה הגיעו לכמה חודשים בארץ לאיזה רילוקיישן או משהו. עכשיו אפשר בבקשה להחליף נושא?”
אמא ורני מצחקקים וששי רוטן באפלולית, בודק את הטלפון בפעם המאתיים אלף כדי לבדוק אם מרסלה שלחה לו הודעה. נאדה.
רני אולי חשש שהם יקדימו אבל מתברר שההתרגשות עשתה את שלה ובני עשרה גודשים את הכביש המוביל אל הבית והמוסיקה נשמעת מרחוק.
"כאן זה בסדר להוריד אתכם?”
"סבבה.” אומר ששי ומשחרר את חגורת הבטיחות.
"אתה יודע שאני שונאת שאתה משתחרר לפני שאני עוצרת.” מזכירה אמא.
"אמא, די!”
"אוקיי…אוקי…” אומרת אמא. “תבלו יפה. ותעדכן אותי מה קורה.”
ששי לא טורח לענות, הוא טורק את הדלת ומתקרב אל הבית בהליכה מהירה. עשרות נערים ונערות כבר ממלאים את החצר הענקית ומוסיקה סוערת וקצבית מרקידה את הלילה. זה אירוע מיוחד וכולם מחייכים זה לזה, ההתרגשות דבקה בכולם, גם במקובלים וגם בדחויים, ביפות ובגמלוניות. זה לא ממש "בית" כי אם מתחם ענק בו בנויות כמה וילות, כנראה להוריו של שון, לאחיו הגדולים וכו'. הוא תוהה אם לשון כבר יש בית משל עצמו או שהוא מתגורר עדיין עם ההורים.
הוא שוב בודק את הטלפון. אין שום הודעה ממרסלה. מחזיר את הטלפון לכיס ומביט סביב, אולי היא הגיעה ולא הודיעה לו. ים של אנשים אופף אותו. ראשים נעים, גופות בריקוד ובהליכה, פרצופים משוחחים, צוחקים. הוא מתחיל ללכת באופן סתמי לכיוון הבית הראשי, תר אחר מרסלה. רני צועק לו משהו מאחור אבל הוא לא שומע ולא נעצר להקשיב.
הבית גדול. יש סלון ענק ועוד חדרי שירות מסביב, חדר טלוויזיה וחדר מוזיקה ועוד כל מיני חדרים, מבואות, כוכים וקיטונות שהוא לא יודע למה משמשים ותכלס גם לא אכפת לו. המרתף ענק והוא נראה כמו גן עדן למתבגרים עם עמדות פוסבול, שני משחקי וידאו ושולחן ביליארד ענק. חלק מהאנשים אומרים לו שלום או שואלים משהו אבל הדבר היחיד שהוא מצליח זה לשאול אם מישהו ראה את מרסלה. התשובה היא שלילית אצל אלו שמכירים אותה אבל רובם לא יודעים על מי הוא מדבר, היא הרי חדשה בשכבה.
בחיפושיו, ששי יוצא מהבית. החצר הגדולה הפכה לרחבת ריקודים משוכללת ודיג'יי שיודע מה הוא עושה מעיף את הקהל שלו למעלה ויש גם אפקטים וזיקוקים מהסוג שאין שום סיכוי שבית הספר היה מאשר או אפילו מסוגל להרשות לעמו. הוא תר אחר מרסלה בין הרוקדים, פניהם מוארות תדיר באורות המכשירים הסלולריים שלהם אבל חוץ מכאב לב רגעי בכל פעם שהוא רואה נערה שחומה, הוא לא מצליח למצוא אותה. היא לא באה, כוסאמק. לא, הוא מתעקש. היא תבוא. היא חייבת לבוא.
רגליו נושאות אותו שוב אל המרתף והוא מבחין בשולחן פוסבול פנוי.
"מי רוצה משחק?” הוא צועק ואסא אחד מריאלית 1 או 2 עונה "יאללה, בוא.”
הוא קורע את אסא די מהר. הכדורים שלו מהירים ומדויקים והוא אגרסיבי אבל בלי לאבד את הראש. תוך כמה דקות הוא מנצח 10-2.
"עוד סיבוב?” הוא שואל ואסא מהנהן ומפסיד 10-1.
"יאללה, מי בא?” הוא קורא כאשר אסא נשבר אחרי הפסד נוסף ואת מקומו תופס פאבל מריאלית אחרת, אולי זאת של אסא ואולי לא. לא משנה, גם פאבל אוכל עשירייה בצ'יק וגם את הגול היחיד שהוא מכניס הוא מצליח בגלל שהטלפון מזמזם לרגע בכיס של ששי. הלב שלו מזנק אבל הוא רואה שהכותרת זה 'אמא' אז הוא רק מקלל אותה וממשיך לשחק. פאבל משלם ביוקר על הגול שגנב וששי מנצח אותו 10-1.
אחרי פאבל מגיע איתן ושלומי ועוד ועוד וכבר קהל קטן מקיף אותם וקורא קריאות עידוד לששי הבלתי מנוצח או דווקא ליריביו, אנשים אוהבים לעודד את האנדרדוג. אשליית האנדרדוג המנצח עוזרת לכל החלשים והבינוניים לדמיין שגם להם יש סיכוי אבל הערב לאף אחד אין סיכוי מול ששי ושער שלו נשאר ריק כמעט לגמרי והפאסים שלו נקיים והבעיטות שלו מדויקות. אמא מתקשרת ומפריעה לו שוב והוא מכבה את הטלפון בזעם ואפילו מצליח לעשות את זה תוך כדי משחק בלי לחטוף שום גול.
בחוץ רני הג'ינג'י סוקר את הקהל בעגמומיות. משפטי הפתיחה השנונים שתרגל לא ממש מועילים והבנות שלא ספרו אותו בשנים האחרונות לא ממש נופלות שדודות רק בגלל שזו המסיבה האחרונה השנה. לפחות אין לו פנטזיות כמו לששי על מרסלה. הבעיה של ששי זה שהוא חושב בגדול, מתאהב. רני רק רוצה לזיין כבר. אלוהים, תשלח לי מישהי כבר, בבקשה. אני ינשק מזוזות אם תשלח לי מישהי הערב, אוקיי? ולא יעשן בשבת. רק תשלח לי מישהי.
ואז הוא מבחין בדמות מוכרת ליד הבר ומתקרב.
"רותי?” הוא שואל ואמא של ששי מסתובבת אליו ומחייכת חיוך ענק. השמלה השחורה והקצרה שהיא לובשת חושפת את רגליה הארוכות עד אמצע ירכיה הדשנות. שתי רצועות רחבות יורדות מכתפיה עד הבטן, חושפות את צדי חזהּ מתחת לזרועותיה אך מסתירות בערמומיות את שדיה הקטנים. היא נועלת סנדלי עקב המבליטים את ישבנה העגול, מדגישים את שוקיה החטובים ומגביהים אותה עוד יותר וכעת היא מיתמרת לפחות בחצי ראש מעל גבוהי הנערים הסובבים אותה.
"רני!” היא רוכנת אליו ומחבקת אותו בחום, מצחינה מאלכוהול. “מה שלומך? אני כל כך שמחה לפגוש אותך כאן!”
"מה קרה? מה את…למה באת?”
"יצאתי עם חברה לשתות ואז…ואז ואז…אה, כן, התקשרה אליה הבייביסיטר שלה…הילדה הקיאה ויש לה חום אז. אה…באתי הנה לראות אם אתם צריכים טרמפ אבל ששי לא עונה לאסאמאסים שלי…ככה יפה להתנגש…אה…להתנהג?” היא שואלת, מדיפה ענני אלכוהול בכל פעם שהיא פותחת את הפה.
"ממש לא.”
"אני שואלת אותך, ככה יפה?” היא מתנודדת ורני נותן לה יד. היא נאחזת בידו ומייצבת את עצמה. “תודה.” היא מוסיפה.
"אולי נסתובב קצת, תנקי את הראש.”
"אחלה וודקה יש להם כאן, חבל על הכסף שהוצאתי בפאב. ממש חבל. ממש ממש חבל.” היא אומרת ומבקשת מהברמן עוד שתי וודקה. “שתיים, כן?”
"אחד לך ואחד לי, בסדר?” היא מסבירה לרני.
"אוקיי.” אומר רני.
הם לוקחים את הוודקות ורני אוחז בידה ומוביל אותה בהדרגה לעבר החלק הרחוק בגינה הענקית, שם התאורה חלשה יותר.
"לאן אנחנו הולכים?” היא שואלת. “ואיפה ששי בכלל?”
"בואי נלך לחפש אותו וגם נשאף אוויר, אולי תנקי את הראש קצת.” אומר רני, מוביל אותה לאזור מבודד ושקט, מעכל את הרעיון שמתממש לו בראש.
"אחלה.” היא מהנהנת בהגזמה. “אחלה בחלה. רעיון טוב לנקות ת'ראש. באמת רעיון טוב. איפה ששי בכלל?”
לרגע היא כושלת ורני שוב תופס אותה. הוא מנצל את ההזדמנות ומשדרג את התפיסה ומניח בטבעיות את ידו על מותנה, מחבק אותה. לא אכפת לו שהיא אישה מבוגרת ושהיא גבוהה ממנו מראש וגם לא שהיא אמא של חבר שלו. בכלל לא. אכפת לו שהיא שיכורה מהתחת ואכפת לו שהוא בא לזיין הלילה ואכפת לו שהיא ממילא כבר הזדיינה עם חצי מהשכבה שלו, אז עוד אחד לא יהיה לה אכפת.
==================
לפרק הבא
הווו אל תפסיק ,אל תפסיק !!
פרק ענק ומלא תהפוכות
ציפיתי שלרגל האחד האפריל שתתן שני פרקים. ..
דור, היה פרק חלש לדעתי.
אבל אני מניח שהוא הקדמה לפרק הבא אז אמתין בסבלנות :).
אחלה פרק 🙂
דווקא ממש לא פרק חלש!!!
כמעט איבדת את הדמות של האמא, שהפכה יותר ויותר לפלקט חסר רצון, ואז החזרת אותה ברגע האחרון, והחזרת את הקונפליקטים ושוב אפשר להתחבר לסיפור 🙂
פרק מצוין, אבל התבאסתי שהמין הקבוצתי לא התפתח :~(
אהבתי את הקישור המרומז לסיפור "הסופרמרקט של שון"
סיפור יפה מאד!
ויצירתיות נהדרת.
תודה רבה