הבריונים – פרק א'

ששי יודע שהוא לא יוכל להסתיר את החבּוּרה לאורך זמן. עינו נפוחה וגם אם ינסה להסתיר את המכה עם הכובע, זה עניין של דקות עד שאמא תגלה את זה. ואז יתחילו השאלות, תתגלה האמת ואמא תצא בדרישות מגוחכות שהוא ילך למורה וליועץ הפדגוגי ולמנהלת ולמשטרה ולמי לא. ושום דבר לא יעזור כי דניאל הוא בן גילו והוא לא תלמיד מופרע או משהו ובית הספר יפטור את זה תחת "משובות נעורים" כל עוד לא מעורבים בזה סכינים.
דניאל הבן זונה יודע למרר לו את החיים גם בלי לגעת בו: לפעמים מארגן עליו חרמוֹת, לפעמים שם לו דבק על הכיסא או שהוא מפיץ שמועות מגעילות שהוא הומו. כל יום סיוט קטן וחדש. מבחינות מסוימות, אגרוף לפרצוף זה אחד הדברים הפחות גרועים שהוא עשה לו בזמן האחרון. בנוסף, כל פעם שהאגרופים מתעופפים יש בערך עשרה עדים שמוכנים להישבע למנהלת ש"ששי התחיל".
טכנית זה נכון. ששי התפרץ סוף סוף אחרי שמצא ש"מישהו" פירק לו את הברגים מהמזלג הקדמי של האופניים והוא התהפך לעיני חצי בצפר בדרך הביתה. כמובן שדניאל היה שם לצחוק עליו עם כולם. ששי קם, התנפל עליו וחטף מכות כמובן, כי גדול היה בסביבה. דניאל גם אף פעם לא לבד ואיזה סיכוי יש לו כשזה שלושה נגד אחד?
מאז שעבר לבית הספר הזה דניאל מטריף אותו, ממרר לו את החיים ממש. בכיתה, באינטרנט, בסלולרי, בכל מקום. ששי מנסה להסתיר את זה מאמא אבל לפעמים היא קולטת ואז היא מתחרפנת. האמת? לפעמים נראה לו שגם הוא הולך לאבד את זה. החיים שלו הם גהינום.
הוא שומע את מכוניתה של אמא ומתכונן לרגע האמת. קרקוש מפתחות. דלת הבית נפתחת ונסגרת. נקישות עקבים.
"הי חמודי.” אמא נכנסת למטבח.
"הי אמא.”
"מה זה הכובע הזה? חדש?”
"לא, סתם משהו…”
"תראה לי…מה זה?!”
ששי יודע שעדיף לא לשחק איתה משחקים. הוא מסיר את הכובע וראה לה את החבּוּרה.
"מי עשה לך את זה?”
"דניאל.”
"שוב הוא?!” היא רושפת. “אני מתקשרת למנהלת, אתה שומע אותי? עכשיו אני מתקשרת אליה!”
"אני התחלתי.” אומר ששי בקול שטוח.
"מה? למה?!”
"כי הוא שחרר לי את הברגים במזלג של האופניים.”
"ראית אותו?”
"לא, הוא רק עמד שם וצחק. כמו תמיד. ידע בדיוק איפה לעמוד, הביא קהל. חיכה לראות אותי מתפרק.” המלים נפלטות מפיו של ששי, לוהטות כמו דמעות.
"לי נמאס כבר ממנו. ממש נמאס לי. אי אפשר שככה ימררו לך את החיים. אי אפשר! ואי אפשר שהמנהלת לא תעשה כלום. שלוש פעמים דיברתי איתה! שלוש פעמים! וכלום!”
ששי חשב שלא יעשה את זה, נשבע לעצמו שלא יעשה את זה. אבל הוא כבר לא יכול יותר לסבול בבית הספר והדברים פורצים ממנו כמו דם מפצע.
"הוא אמר שתתקשרי אליו בערב.” הוא פולט, חש בכאב ורווחה ממלאים אותו בעת ובעונה אחת.
"מי אמר?”
"דניאל.”
"מה?! זה מה שהוא אמר?”
"כן.” עונה ששי בשפל רוח, לא מסוגל לעצור בעצמו. “הוא אמר שהוא צריך לדבר איתך כדי 'לפתור את הבעיה אחת ולתמיד' כמו שהוא אמר.”
"אני לא מאמינה! איזה חוצפן! באלה המלים?”
"כן.”
"חוצפה יש לו. אני בהחלט אדבר איתו. הוא לא ישכח את זה, הקקה הקטן הזה. מה הוא רוצה ממך, לעזאזל?”
ששי מגחך במרירות ומושך בכתפיו.
"מאיפה אני יודע? הוא שונא אותי מהיום הראשון שהגעתי לבית הספר, לא יודע למה הוא נטפל תמיד אלי. והוא יודע תמיד איך להטריף אותי בלי שידבק אליו כלום. תכלס יש לי שתי ברירות: להמשיך לחטוף או שנעבור מכאן.”
"אנחנו לא עוברים מכאן.” ממהרת אמא להגיד. “עד שמצאתי את העבודה הזאת אני לא עוזבת כל כך מהר. אני אתקשר לחוצפן הזה ואראה מה הוא רוצה. אני פשוט לא מאמינה לחוצפה שלו. תראה לי שוב את המכה, נראה אם יש לי משהו למרוח לך.”
"את תדברי איתו?” הוא שואל בקול מלא תחינה לא נשלטת, מקלל את עצמו בלב.
"כן. אמא תפתור את זה,” היא מלטפת את ראשו. “אל תדאג, ששי'לה.”
"יופי.” הוא אומר מהר. “יופי.” הוא מוסיף.
בערב הוא בחדר, צופה בסרטונים במחשב והוא שומע אותה מדברת בטלפון בחדר שלה, עם הדלת סגורה. ששי תוהה בינו לבינו אם היא מדברת עם דניאל, מסתקרן להקשיב מחד אבל חושש ממה שישמע מאידך. אמא הולכת להתחנן? לאיים? להציע כסף? תכלס כל האפשרויות גרועות וענן כבד הולך ומתעבה בבטנו והוא כבר מדמיין איך מכל הסיפור הזה הוא יוצא גרוע יותר. עוד לעג ועוד השפלות ועוד גיחוכים מהילדים הכיתה. והוא כבר מדמיין איך דניאל מחקה את אמא מול כל הכיתה והבטן מתהפכת לו והוא כבר מתחרט שסיפר לה. מה עדיף, להמשיך לסבול או לקחת סיכון שאולי הדברים ישתפרו אבל כנראה יחמירו?
הוא לא יודע איך זה קרה אבל בסוף הוא רחוץ, מחליק למיטה ואל שינה סמיכה כמו בור זפת.
למחרת בבוקר מתעורר ששי לשמע צלצול השעון המעורר. הוא מתלבש, מתרחץ ואז הולך אל המטבח, שם הוא מוצא את אמא מכינה ארוחת בוקר. להפתעתו היא אינה לבושה לעבודה אלא לובשת את כותונת הלילה שלה.
"בוקר טוב.” הוא אומר.
"בוקר אור.” היא עונה קצרות, מעיפה בו מבט חטוף ואז חוזרת אל החביתה, הכף מקרקשת בקול, כמעט מכה במחבת.
"את לא נוסעת היום לעבודה?”
"לא.”
"למה לא?”
"אני…אני לא מרגישה טוב. פשוט.” היא אומרת.
"כן, רואים.” אומר ששי. “הידיים שלך רועדות.”
אמא באמת נראית קצת מוזר, כאילו לא ישנה טוב בלילה. העיניים שלה אדומות קצת.
"באמת? כן, קצת.” אומרת אמא. “באמת אני לא מרגישה טוב.”
"דיברת עם דניאל?”
היא מהנהנת קצרות.
"ו..?" הוא שואל בלב הולם.
"מה?”
"ומה הוא אמר?”
"ש…שהוא יפסיק.”
"ככה סתם?”
"כן. כלומר…הסברתי לו שזה…לא לעניין ההתנהגות הזאת וש…”
"ש…מה?”

"קצת צעקתי עליו. נראה לי שהפחדתי אותו.” אומרת אמא ונראית מפוחדת בעצמה, מבטה סורק את החלונות כמי שמחפשת מוצא.

לפתע אמא מתחילה למשוך באפה וכתפיה רוטטות.

"את בסדר?” שואל ששי בדאגה.
"קצת…לא מרגישה טוב.” היא ממלמלת. “החביתה מוכנה, אני הולכת לשכב.”
"תרגישי טוב!” קורא ששי אחריה.
החורף השנה יבש יחסית וגם הבוקר הזה של פברואר הוא אמנם קר אך שמש חיוורת מושלת בשמיים הכחולים. לאחר נסיעה צוננת ששי מגיע אל בית הספר. למרות דבריה של אמא שהכל הסתדר הוא חושש מהמפגש עם דניאל אך לרווחתו זה לא נוכח בכיתה כאשר ששי נכנס אליה וגם כאשר מצלצל הפעמון יריבו המושבע לא נכנס. הוא נרגע לגמרי לאחר שדניאל לא מופיע עד סוף השעה הראשונה וששי מבין שהוא כבר לא יגיע היום.
לאחר השעה השלישית מתבשרת הכיתה שעקב שילוב וירוסים ייחודי שהכה בחדר המורים, שלוש השעות הבאות מבוטלות והנהלת בית הספר החליטה לוותר להם על השעה השביעית ושהם משוחררים הביתה. לאחר שהוא בודק את ברגי מזלג האופניים שלו הוא עולה עליהם ורוכב הביתה.
להפתעתו מגלה ששי זוג אופניים שעונים על גדר הלבנה של ביתם, אותו סוג כמו אופניו של דניאל. למה שמישהו ישאיר סתם כך אופניים טובים על הגדר שלהם? במשיכת כתפיים הוא נכנס אל החצר ומעמיד את אופניו בחנייה.
אל הבית הוא נכנס בשקט. אם אמא חשה ברע והיא ישנה הוא לא מתכוון להעיר אותה. פתאום הוא שומע קולות וכורה את אזנו. הקולות נשמעים קצת כמו אמא. נאנחת. אמא מרגישה רע?
ששי ממהר על קצות אצבעותיו אל עבר חדר השינה, לראות אם אמא זקוקה לעזרה. בבוקר היא לא נראתה כל כך חולה אך אולי מצבה החמיר, כמו המורות בבית הספר. ככל שהוא מתקרב אל חדר השינה, האנחות מתגברות.
"אהּ! אהּ! אהּ!” נשמע קולה של אמא. עכשיו, כשהוא קרוב יותר, שומע ששי גם קולות חריקה קצובים, של קפיצי מזרון ומסגרת מיטה.
"אהּ! אהּ! אהּ!”
מלא סקרנות ותמיהה מתקרב אל דלת חדרה של אמא, ליבו מבשר לו רעות גם אם אינו יודע מה. דלת החדר פתוחה והוא מציץ פנימה, ליבו צונח כאשר הוא מבחין במתרחש:
אמא שוכבת על גבה במיטתה, עירומה ומיוזעת, רגליה הארוכות פשוקות לרווחה ובינהן עולה ויורד אגנו של דניאל. עיניה של אמא עצומות והיא נאנקת בכל פעם שאיברו של דניאל ננעץ בה, שדיה הקטנים מרקדים בקצב הזיון.
ששי עומד בפתח, הלום רעם, כשלפתע מפנה אליו דניאל את ראשו ושפתיו מתעקלות בגיחוך. הוא נועץ את אגנו עמוק יותר בין רגליה של אמא, סוחט ממנה נאקה רמה וחיוכו מתרחב, מתריס לעבר ששי. ג'לי ממלא את גפיו של ששי והוא מתקשה לנשום, כאילו הלם מישהו בבטנו. ברגליים כושלות הוא מתרחק מהחדר, יוצא חרישית מהבית ורוכב משם עיוור וחרש מרוב הלם.
הוא מדווש מבלי לדעת לאן, בשיא המהירות, מנסה לדווש מהר כל כך עד שכל מחשבותיו ישארו מאחוריו אבל אין לו סיכוי הן רצות אחריו כמו להקת כלבים מהגהינום. רגליה הפשוקות של אמא, ארוכות ובוהקות זיעה. אנקותיה הקצובות. חריקות קפיצי המיטה. כל אלו כמו מקועקעים על מוחו ואין שום סיכוי שימחקו. למה היא עשתה את זה? בשבילו? זה מה שדניאל רצה ממנה? ומה, היא לא יכלה לסרב? אלף שאלות ממלאות את מוחו כמו קפצונים אך לאף אחת אין מענה ובכל פעם שהוא מצליח לבנות לעצמו סיפור, אלף חורים קורעים אותו לגזרים.
אחרי שעות של שיטוטים חסרי תוחלת ,ששי חוזר הביתה אחר הצהריים. אמא כבר לבושה ונדמה לו שהיא אחרי מקלחת אך הוא מוצא שאינו יכול להביט בעיניה ליותר משניה או שתיים. הוא רוצה לשאול אותה, להאשים אותה, לבקש ממנה, אך מוצא שאינו יכול להתייחס כלל למה שראה. כאילו קסם אפל מונע ממנו לדבר על "זה". אמא, מצידה, אינה מרחיבה את הדיבור והשיחה שלהם קצרה ולקונית בהמשך היום. כן, היא מרגישה טוב יותר. כן, מחר כנראה תלך לעבודה. אחר הצהרים חולף והיום המקולל דועך. ששי מנסה להדחיק את האפיזודה, מקווה שהכל נגמר בזה. אולי אפילו דניאל ירד ממנו כמו שהבטיח כנראה לאמא.
למחרת מרגיש ששי כאילו יש לו אבן בבטן מהרגע שהתעורר. אבן גדולה. הוא מסתובב בבית הספר עם הפרצוף באדמה וכאשר רני, החבר הכי טוב שלו, שואל אותו מה קרה הוא כמעט פורץ בבכי.
״אחשלו, מה קרה?״ שואל רני, מצחו קמוץ. רני הוא ג׳ינג׳י רזה עם אוזניים גדולות וששי מגלה לו הכל כבר שנתיים. הכל חוץ מהסיפור.
״כלום.״ הוא מתאמץ להגיד. ״סתם…כואב לי הראש.״
״אתה כמעט בוכה.״ מציין רני.
״לא עניינך.״ מתעצבן ששי. לשמחתו הפעמון מצלצל וההפסקה נגמרת והוא ממהר לכיתה, לא מחכה לרני כמו בדרך כלל.
בהפסקה הבאה הוא יושב לבד על גדר החצר הפנימית ומתופף בעצבנות ברגליו. רני שומר ממנו מרחק וזה מתאים לו טילים: ממש אין לו כוח לחפירות של הג׳ינג׳י.
הלב שלו מזנק כאשר הוא מבחין פתאום בדניאל מתקרב אליו בצעד קליל, פניו שלווים. באינסטינקט של חודשים הוא מחכה להשפלה הבאה. מה הפעם? עמוד משפיל באינטרנט? איור מזויף שלו מקיים יחסי מין עם נער אחר? מה עכשיו?
״הי.״ אומר דניאל.
״הי.״ ממלמל ששי. ״אתה זיינת את אמא שלי, יא זין!״ הוא רוצה להגיד אבל שותק, חושק את לסתותיו בעצבנות.
״רציתי שתדע שמה שהיה, היה. אתה החבר הכי טוב שלי עכשיו.״
ששי היה מת לענות לו משהו ארסי, משהו חד ושנון, אבל הלב שלו דופק כל כך חזק והפה שלו כל כך יבש שכל מה שהוא מצליח להגיד זה ״אוקיי.״ מטומטם.
״יאללה, אדיוס.״ אומר דניאל ומתרחק באותו הילוך נינוח שלו.
מה ״אוקיי״? מה? ששי מתעצבן על עצמו בעודו צופה בגבו המתרחק של דניאל. ״אוקיי״ שאנחנו חברים עכשיו? ״אוקיי״ שזיינת אמא שלי? מה ״אוקיי״ בדיוק?
מטומטם, מטומטם, מטומטם.
שאר יום הלימודים עובר עליו בלי להותיר שום רושם, כמו לראות טלוויזיה עם ווליום סגור. אנשים מדברים אבל לקולות שלהם אין משמעות. מדי פעם הוא עונה לשאלות אך הוא אינו זוכר מה נשאל ומה ענה.
אבל דניאל נאמן להבטחתו והימים חולפים והמוזרות מתפוגגת, מתחלפת בנורמליות נפלאה, מתוקה מדבש. הוא מצליח להדחיק את מראה אמו הנטחנת על ידי דניאל ובבית הספר הוא הופך לאחד האדם כבמטה קסם. אנשים מדברים איתו, צוחקים איתו. כשמגיע אסאמאס זה מאמא או רני, לא משהו שצופן בחובו הודעה משפילה. דניאל לא בדיוק החבר הכי טוב שלו אבל זה בסדר: לעומת החודשים האחרונים, נוח לו לתפוס מקום בצד, מקסימום לקשקש קצת רני. הוא ממש לא מחפש להיות התלמיד הכי מקובל, רק להיות כמו כולם. לא יותר. אף אחד לא לועג לו, הוא לא קפוץ כל הזמן, לא מחכה לכאפה הבאה בפרצוף, מטאפורית או ממשית.
כמה ימים אחר כך יום הלימודים נגמר וששי משרך את צעדיו לעבר סככת האופניים. ליבו שוב מאיץ את פעמותיו כאשר הוא מבחין בדניאל מטפל באופניו שלו. זה אינסטינקט ישן, הוא אומר לעצמו. דניאל לא הציק בו כבר כמעט שבועיים.
״הי גבר.״ אומר דניאל כחבר ותיק, ולא כמי שהקדיש את חודשיו האחרונים לאמלל את ששי.
״הי.״
״מה קורה?״
״סבבה.״
״מתי אמא שלך חוזרת היום מהעבודה?״ שואל דניאל כבדרך אגב.
״למה?״ נדרך ששי.
"שאלתי אותך שאלה.” עונה דניאל בקור.
"לא עניינך.” מתעקש ששי.
״אני יכול להתקשר אליה ולשאול אותה.״ אומר דניאל ומתחיל להוציא את הטלפון מתיקו.
״ארבע.״ ממהר ששי לענות. ״זה היום הקצר שלה היום.״
״ארבע…״ אומר דניאל כאילו זה ענינו המחורבן. ״אתה יודע מה? סבבה. עד שנגיע אלייך יהיה שלוש. בוא נלך אלייך.״
״מה?!״ מתפלץ ששי. “למה?”
"כי אני חבר שלך ואני רוצה לבוא אלייך הביתה.”
"אתה חבר שלי? זה לא בדיוק ככה הייתי מגדיר את זה, כן?”
״תקשיב, או שאנחנו חברים או שאנחנו אויבים. מה אתה מעדיף?״ הוא שואל, עיניו החומות מצמיתות את ששי. ״אתה רוצה עוד? החודשים האחרונים לא הספיקו לך?״
ששי לא עונה. הגיהינום של החודשים האחרים חולף מול עיניו כמו סרט מהיר. מסיבות שלא הוזמן אליהן, מסיבות שהוזמן אליהן כדי להיות מגורש מהן, שמועות זדוניות על המיניות שלו, מסרים מעליבים בטלפון, נפילות משפילות במסדרון, לעג הבנות, הכל חוזר. הימים האחרונים היו גן עדן, הוא לא חוזר לגיהינום. הכל, רק לא שק האגרוף של בית הספר שוב.
״אז מה, אויב או חבר?״
״חבר.״ ממלמל ששי ומשפיל את מבטו.
״אחלה.״ שולף דניאל את חיוכו הקליל, הכובש, מפזר בנדיבות שיניים צחורות וגומות חן. ״יאללה, בוא נזוז. קר לי.״
הם מדוושים בשקט הביתה, דניאל מוביל וששי אחריו ברגליים קפואות ואופניים כבדות. כאשר הם מגיעים אל הבית הם נכנסים פנימה ושתיקה מביכה נוחתת על ששי. מה הוא בדיוק אמור לעשות עכשיו עם ה"חבר" החדש שלו? לשחק איתו ברביעיות?
״אני מת מרעב, גבר.״ אומר דניאל. ״אמא שלך עושה לך צהרים כזה?״
״כן, אבל זאת רק מנה אחת.״
״אז תעשה לעצמך כריך או משו.״ מציע דניאל. ״אני האורח, נכון?״
״אה…כן.״ אומר ששי. ״בסדר.״
אמא הכינה לו שניצל ופירה ובטנו של ששי מתהפכת כשריח הסעודה מגיע לאפו אך הוא מתאפק ומגיש אותה לאורחו הלא קרוא. לעצמו הוא מכין כריך חמאת בוטנים. ארוחת הצהריים עוברת בדממה ואחריה מניח לו דניאל לפנות את הכלים, מגהק, ואומר:
״מבשלת טוב, אמא שלך.״
״תודה או משו.״ עונה ששי בסרקזם קלוש.
״יש לה הרבה כישרונות.״ ממשיך דניאל, צל חיוך מבצבץ על שפתיו, וששי מסמיק כאילו סטר לו.
דניאל שולף את המכשיר הסלולרי שלו ומתחיל להתעסק בו, מתעלם לחלוטין מששי היושב מולו בשולחן האוכל, אובד עצות. בדרך כלל היה עולה לחדרו לשחק במחשב או רואה טלוויזיה אבל עכשיו, עם האורח הכפוי הזה, הוא לא מרגיש בנוח לעשות כלום. הוא מפנה את הכלים ומפעיל מדיח ואז חוזר להתיישב ליד שולחן האוכל בחוסר מעש. דניאל עדיין מתעלם ממנו והוא מחליט להוציא את המחברות מהתיק ולהתחיל להכין שיעורים.
"איזה חננה.” אומר דניאל מבלי להפסיק לשחק. ששי מתעלם ממנו, או לפחות מנסה.
לקראת השעה ארבע ששי הופך מרוכז פחות ועצבני יותר. הוא נע בחוסר שקט בכיסאו ומביט בשעון ללא הרף.
"תרגע, מה אתה כזה לחוץ?” שואל דניאל.
שקשוק מפתחות נשמע בפתח ודלת הבית נפתחת, מלווה בנקישות עקביה של אמא.
"הי ששי.” קוראת אמא.
"אני במטבח.” עונה ששי בלב הולם.
בנקישות מגפיים מתקרבת אמא אל המטבח אך היא נעצרת כמוכת רעם כאשר היא מבחינה בדניאל יושב ליד שולחן האוכל.
"הי רותי.” הוא אומר בחיוך רחב.
"אה…שלום דניאל…" אומרת אמא, מחווירה. "מה אתה…מה אתה…עושה פה? לא חשבתי שאני אראה אותך שוב.”
"פשוט ששי ואני חברים ממש טובים עכשיו אז חשבתי שאני אקפוץ לבקר. אני בכלל חושב שאנחנו נתראה יותר עכשיו שאנחנו חברים כל כך טובים. אחרי הכל, עדיף חברים מאויבים, נכון?”
אמא לא עונה, רק מניחה את תיקה. חזהּ הקטן עולה ויורד במהירות מתחת לאפודה אותה היא לובשת.
"עדיף חברים מאויבים, נכון?” שואל דניאל בסבלנות.
"כן…כן…” אומרת אמא. “בטח.”
"יופי, עכשיו לך לחדר.” מורה דניאל לששי. “הגדולים צריכים לדבר.”
"מה? מה 'הגדולים'?” מתפוצץ ששי. “אתה בגיל שלי!”
"אם בא לך אתה יכול להישאר כאן ולראות מה עושים הגדולים.” מגחך דניאל.
"ששון, לך לחדר!” מצווה אמא בחרדה.
ששי נותן בדניאל מבט שונא ואז קם מכיסאו, בועט בכיסא בזעם חסר אונים. הוא עולה לחדרו וטורק את הדלת אך מוצא שאינו יכול לעשות כלום: לא לקרוא, לא להתקלח, כלום. הוא רק חושב על אימו ודניאל במטבח והדם רותח בעורקיו. מבלי לחשוב הוא יוצא מהחדר ומתחיל ללכת אל עבר המטבח.
==============================
לפרק הבא