עמוס יורד מהאוטובוס והולך לכיוון הרציף בו נמצא הקו שייקח אותו הביתה לבאר שבע. התחנה המרכזית סואנת והמוני אדם זורמים משם לכאן כזבובים על פגר אך עמוס מתעלם מהם, שקוע בכעסו. על כתפו צ'ימידן גדול שמכיל את כל מה שהיה לו בחדר בבסיס ורובה. רובה מחורבן שהוא היה אמור להזדכות עליו אבל בגלל ספירת מלאי מזדיינת סרגיי הנשק סירב לזכות אותו ועכשיו הוא צריך לחזור לבסיס אחרי חופשת השחרור כדי להזדכות על הנשק ורק אז יהיה משוחרר באמת. כוס על האמא של סרגיי, של כלא שש ושל כל הצבא.
הוא רעב ומתלבט אם לקנות לעצמו משהו לאכול ולהסתכן בלהפסיד את האוטובוס או לנסוע רעב הביתה. מצד אחד, לא שהוא נורא ממהר הביתה, אין לו איזה תכניות מיוחדות לחופשת השחרור. מצד שני, לחזור הביתה הכי מהר שאפשר זה אינסטינקט של כל חייל.
הטלפון מצלצל. מספר לא מזוהה.
"כן.” הוא אומר.
"הלו?” אומר קול נשי לא מזוהה. “עמוסי?”
"זה עמוס, כן.”
"זאת דודה הלני. יש לך נשק?”
"מה?!”
"יש לך נשק? רובה? אתה צריך להיות עכשיו בגיל צבא, נכון? יש לך נשק?”
עמוס מסתכל בטלפון בשוק, כאילו הסלולרי השחור יוכל להסביר לו מה קורה. דודה הלני היא אחותה הצעירה של אמא שלו. בפעם האחרונה שהוא ראה אותה זה היה בבר מצווה שלו ומאז לא שמע ממנה כמעט כלום. המשפחה שלהם היא משפחה של מופרעים, ככה שזה לא מפתיע כל כך, אבל בכל זאת, לקבל ממנה פתאום טלפון שמונה שנים אחרי שראה אותה בפעם האחרונה ואז היא שואלת אותו על נשק? מה נסגר איתה?!
"כן, יש לי נשק. למה?”
"אתה חייב להגיע אלי מהר.” אומרת דודה הלני, קולה רועד ומוזר. “פרצו אלי הביתה ואני לא יודעת מה לעשות. אתה בתל אביב?”
"כן, אני בתל אביב. בתחנה המרכזית.”
"נו, אז זה לא רחוק. ממש לא רחוק. תגיע למרכז סוזן דלל, אני אחכה לך שם.”
"למה את לא מתקשרת למשטרה?”
"אני לא יודעת…לדבר איתם…אני…בבקשה תבוא. בבקשה. בבקשה. בבקשה.”
למרות שמה שבא לו זה לשלוח יד דרך הטלפון ולהוריד לה סטירה, עמוס שומע את עצמו אומר:
"בסדר אני מגיע.”
בדרך לסוזן דלל הוא מנסה להבין מה הוא יודע על דודה הלני או בכלל על משפחת הפסיכים. אבא שלו עזב את הארץ כשהוא היה קטן ומאז לא שמעו ממנו. סבתא שלו נפטרה לפני שנולד וסבא שלמה נפטר לפני שבע שנים ובערך מאז אמא ודודה הלני לא מדברות. אם אמא שלו בת חמישים ושש אז דודה הלני צריכה להיות בת ארבעים ושש. אף פעם לא הבין מה היא עושה, אך תמיד הייתה בה איזו אווירה אמנותית כזאת. למען האמת אף פעם לא התעניין בה. גם ככה הקשרים המשפחתיים אצלם רופפים וכשאתה כשאתה בצבא ומגיע מעט הביתה אתה ממש מאבד עניין.
למרות שעברו שמונה שנים מאז שראה אותה בפעם האחרונה, עמוס מזהה את דודה הלני מיד. היא אישה גבוהה יחסית ולבושה תמיד כאילו הרגע יצאה מאיזה סרט איטלקי: היא לובשת שמלת כפתורים כחולה ונעלי עקב, על כתפה יש תיק קטן ושחור, כלב לבן פצפון נח בחיקה והיא מנופפת על פניה במניפה.
"עמוסי…טוב שבאת.” היא אומרת ברוב רושם. דודה אחרת הייתה נותנת איזה נאום אני–לא–מאמינה–כמה–גדלת" אבל דודה הלני ממשיכה: “חזרתי הביתה ופתאום ראיתי את הדלת פתוחה. אני אף פעם לא משאירה את הדלת פתוחה. הצצתי פנימה וראיתי שנגעו לי בדברים. אלוהים, אני מתה. מתה. יש לך רובה? אולי הם עוד שם…”
"דודה הלני…” אומר עמוס בסבלנות הולכת ואוזלת.
"…תכניס כדור למחסנית…או…מה שעושים עם כדור…אסור לקחת סיכון, יכול להיות שהם עוד שם…”
"דודה הלני!” מגביר עמוס את קולו.
"מי יעשה דבר כזה? אני לא רבתי עם אף אחד…אם הם היו פוגעים בפרוּ–פרוּ החמוד שלי…אין מה לגנוב אצלי, אני…”
"דודה הלני!” הוא צועק והיא משתתקת. הוא עושה את בלי כעס, זו פשוט הדרך הטובה ביותר להשתיק אותה כרגע. אחרי שלוש שנים כמדריך כלואים בכלא שש הוא יודע הרבה על אנשים, הרבה יותר מאנשים אחרים בני גילו.
"איפה את גרה?” הוא שואל.
"אה, סליחה.” אומרת דודה הלני. “בוא נלך. אני פשוט קצת בהלם, אתה מבין? אף פעם לא הסתבכתי עם החוק. אפילו רישיון נהיגה אין לי. אף פעם לא רבתי עם השכנים. מי יכול לעשות את זה? אני פשוט…”
"דודה הלני.” אומר עמוס.
"מה?”
"אני לא רוצה לשמוע אותך יותר.”
"סליחה, אני פשוט…”
"את מדברת. ביקשתי ממך לסתום.”
"סליחה.”
דלת ביתה של דודה הלני באמת פתוחה אבל עמוס לא טורח להכין את הנשק או משהו, ברור שהסיכוי שהפורצים עדיין כאן שואף לאפס. דודה הלני מחכה בחוץ עם הכלב הקטן בזרועותיה ועמוס עובר במהירות בין החדרים וכמובן לא מוצא אף אחד, רק בלגן.
"אין אף אחד.” הוא יוצא החוצה. “את יכולה להיכנס.”
היא נכנסת בזהירות הביתה כאילו מישהו דווקא כן יקפוץ עליה מאיזה קיר. אבלה ומבוהלת היא עוברת מחדר לחדר ורואה את הבלגן שהשאירו הפורצים.
"שנקרא למשטרה?” שואל עמוס.
"לא! בבקשה!”
"מה? למה לא?”
"אני…הם מפחידים אותי. שוטרים מפחידים אותי.”
"מה שתגידי," עמוס מושך בכתפיו. “גם ככה הם לא יעשו כלום. אני קורא למנעולן.”
"מנעולן?” היא פוערת עיניים גדולות. “למה?”
"צריך להחליף מנעול, למקרה שהפורץ העתיק את המפתח.”
"אה…” אומרת דודה הלני ומהנהנת. “רעיון טוב.”
"איפה המחשב?” שואל עמוס.
"אה…אין לי. אנחנו לא יודעים להשתמש בהם, נכון פרוּ–פרוּ?” היא פונה אל כלבה הקטן. “הם נראים לנו מסובכים כאלה, לא?”
"לא. ספר טלפונים יש לך?”
"כן, אני חושבת.”
ספר הטלפונים הוא בן עשר ושלושת המספרים הראשונים אליהם הם מתקשרים אינם מחוברים אבל המנעולן הרביעי אליו הם מתקשרים עונה לבסוף ויוכל להגיע תוך שעה. בינתיים הם מתחילים לארגן את הבית.
ביתה של דודה הלני נראה כמו חנות צעצועים אחרי רעידת אדמה. עשרות בובות מוטלות על הרצפה באנדרלמוסיה ועמוסי מבין שהבובות הן עיקר החפצים בבית. פרו–פרו מתרוצץ בעצבנות בבית ומרחרח ודודה הלני מרימה את הבובות בזו אחר זו ומשיבה אותן לארונות שלהם, מדברת אליהן תוך כדי:
"הם הלכו…די, אל תדאג מתוק, דוד עמוסי ואמא כאן. לדוד עמוסי יש רובה אז אם הם יחזרו דוד עמוסי מיד יהרוג אותם, נכון? נכון. ששש…אל תדאגי…אמא כאן…”
לעמוס נמאס מהחרא הזה די מהר והוא לוקח לעצמו תפקיד אחר. חלק מהארונות נפלו והוא מרים אותם בזה אחר זה ואת הזכוכיות של אחת הדלתות שנשברה הוא מטאטא בזהירות לתוך שקית זבל. בשיטוטיו הוא מגיע אל חדר השינה ומתחיל לסדר גם כאן, מחזיר מגירות לארונות וקולבים למתלים עד שהוא מבחין במשהו יוצא דופן: בארון הבגדים של דודה הלני אין מכנסיים. מצד השני, ארון הבגדים שלה נראה כמו חנות ללבני נשים: יש לה ארון שלם מלא בביריות, חגורות בירית, קומביניזונים ועוד כל מיני דברים שרואים רק בסרטים. הוא חושב על מה שהיא לובשת עכשיו עם המניפה והתיק והכלב ומבין שהבגדים בארון הם פשוט חלק מהסרט שהיא חיה בו.
עמוס חוזר אל החדר שבו היא נמצאת ומוצא אישוש לתאוריה שלו: דודה הלני כורעת על ארבע כדי לחלץ בובה שנפלה מתחת לשולחן אך בעשותה כן השמלה הכחולה שלה מטפסת למעלה והוא רואה את חלקם העליון של גרבי הבירית שלה ומעט מעור ירכיה החיוור.
"…אמא לא תתן לאף אחד לפגוע בך, נכון?” אומרת דודה הלני וזוחלת אחורה, אוחזת בידה בובה. “וגם דוד עמוסי כאן והכל יהיה בסדר.”
"תגידי, מה זה, את לובשת רק את הביריות האלה?” שואל עמוס כאשר היא מזדקפת.
"זו לא שאלה ראויה.” היא אומרת.
"טוב, אני מצטער. אם אני קצת חצוף מדי, אני פשוט אלך…”
"לא לא לא לא לא! בשום פנים ואופן אל תלך עד שיבוא ה…מנעוליסט הזה. אני ממש לא יודעת איך לדבר עם…אנשים כאלה. אתה צריך לדבר איתו. אני לא יודעת איך. נכון שאנחנו לא יודעים איך לדבר עם אנשים כאלו פרוּ–פרוּ? נכון.”
"אז בקשר לביריות האלה, את תמיד לובשת אותן?”
היא מסמיקה ורוצה להגיד משהו, אבל נעצרת. לבסוף היא מהנהנת.
"גם עכשיו?”
"כן.”
"תראי לי.”
"מה?!”
"תראי לי את הביריות או שאני הולך.”
"לא! בבקשה! אני לא יודעת איך לדבר עם אנשים כאלו, אמרתי לך!”
"אז תראי לי את הביריות.”
"יש בארון בחדר השינה…אתה יכול לראות שם, בסדר?”
"אני רוצה לראות אותן עלייך.”
"מה רע באלו שבארון?”
"טוב, אז אני אשאיר לך תמונה שלי, שהיא תדבר עם המנעולן, בסדר?”
דודה הלני משפילה את מבטה ומסמיקה. היא לוקחת כמה נשימות עמוקות ולאחר כמה רגעים אוחזת בשמלתה ומתחילה להרים אותה מעלה. השמלה מתחילה לעלות מעלה, שוליה חושפים רגליים ארוכות נתונות בגרביים דקיקות בצבע עור. היא חושפת את שוקיה, ברכיה וירכיה ואיברו של עמוס מזדקר כאשר לנגד עיניו נגלית הנקודה בה נגמרות הגרביים בפס לבן ורחב הקשור בסרטים אל החגורה. עור ירכיה של דודה הלני בהיר וצח והיא לובשת תחתוני מלמלה לבנים, ערוותה אפלה מתחת לחורי המלמלה. מעל התחתונים, על מותניה, היא לובשת חגורת בירית לבנה עם דוגמאות פרחים בורוד וזהב, הסרטים היורדים מהחגורה תופסים את חלקם העליון של הגרביים.
"תישארי ככה." מורה עמוס. "ככה את תמיד מתלבשת?”
"כן.” אומרת דודה הלני בקול קטן, אוחזת בשמלתה למעלה בצייתנות.
"למה?”
היא מושכת בכתפה בתנועה ילדותית.
"תסתובבי, שנראה את התחת.”
דודה הלני מסתובבת בצייתנות, עדיין אוחזת בשולי שמלתה. ישבנה נמצא בדיוק בנקודה המושלמת שבין מלא לשמנמן ועיניו של עמוס נמשכות אל הצללים הקסומים אשר מתחת לכל אחד מפלחי עכוזה החיוורים. תחתוני המלמלה שלה עוטפים את הישבן וסרטי הבירית חוצים אותם מהחגורה שעל מותניה ועד חלקם העליון של הגרביים.
"לא רע.” אומר עמוס, איברו קשה עכשיו במכנסי הצבא שלו. “תסתובבי.”
דודה הלני מסתובבת ומרשה לעצמה לשחרר את שולי השמלה.
"אני אמרתי לך לעזוב את השמלה?” שואל עמוס.
דודה הלני ממהרת לאסוף בחזרה את השמלה ללא אומר, ראשה מושפל כילדה קטנה הנענשת על תעלול. ליבו של עמוס מאיץ עכשיו לנוכח הצייתנות המוזרה הזו והוא תוהה עד כמה הוא יכול לדחוף אותה.
"תעזבי את השמלה.” הוא אומר והיא שומטת את הבד. “אני רוצה לראות את החזייה שלך.”
"מה?”
"תפתחי את השמלה.” אומר עמוס, הקרח בקולו מסתיר את הלבה הגועשת בחלציו. אם יש דבר אחד שהוא למד בכלא זה איך להראות סופר קוּל גם בזמן שאתה משקשק. מי שלא יודע לעשות את זה, הכלואים אוכלים אותו בלי מלח.
לרגע נותנת בו מבט ועמוס רואה רק בהלה בעיניה הירוקות. עמוס מכיר אנשים מסוגה ולהישיר מבט זה הדבר שהם הכי מפחדים ממנו בעולם וברגע הבא היא כבר משפילה שוב את ראשה בהטייה צדית קטנה וילדותית. אצבעותיה נשלחות אל כפתורי השמלה והיא מתחילה להתיר אותם בזה אחר זה מלמעלה למטה. הכפתורים הראשונים חושפים את חלקו העליון של חזה ואת העמק האפלולי שבין שדיה עם שרשרת הזהב אשר נחה בינהם. הכפתורים הבאים כבר מגלים חזייה מלמלה לבנה התואמת לתחתונים. בטנה לא שרירית כמו אלו של בנות גילו אך גם אינה שמנה והיא משתפלת רק מעט מעל מפשעתה. הכפתורים האחרונים נפתחים ועכשיו הוא רואה אותה בפתח שבשמלתה מלמטה למעלה, תחתונים, בטן, חזייה.
"תורידי את השמלה.” הוא אומר ומכחכח בגרונה, נאבק לשמור על השלווה.
היא כמעט אומרת לו משהו ואז נמלכת בדעתה ורק מהנהנת בעליבות מבלי להביט בו. באצבעות רועדות היא פושטת את שמלתה הכחולה בזהירות ומניחה אותה על כיסא ואז משלבת את ידיה לפניה, מבטה כבוש בשטיח, כתפה מזדקרת מעט בסרבנות ילדותית.
"תורידי את הידיים.” מורה עמוס וידיה נשמטות כשני חבלים משני צדי גופה.
“לא רע.”
'לא רע' זה אנדרסטייטמנט. גופה של דודה הלני הוא הגוף הכי טוב שאישה בגילה אשר לא מבצעת שום פעילות גופנית (ולעמוס ברור דודה הלני לא מבצעת שום פעילות גופנית) יכולה לשאוף אליו. הרגליים שלה מלאות אך ארוכות וחלקם העליון של ירכיה לבן וחלק כמו מדרון הר מושלג. בטנה רכה אך מוחזקת ושדיה החיוורים ממלאים את החזייה הגדולה שלהם בכבוד ואפילו משתפלים מעט החוצה. כתפיה היו פעם צרות יותר כנראה וכעת הן עגולות וידיה מטופחות הציפורניים נחות ברפיון משני צדי גופה, נעות מדי פעם בחוסר שקט לנוכח מבטו של עמוס.
דפיקה בדלת נשמעת ודודה הלני מביטה בעמוס בבהלה.
"המנעולן.” אומר עמוס בשלווה. “תתלבשי.”
עמוס הולך לפתוח את הדלת וגבר גבוה ורזה כבן חמישים עומד בצידה השני, לבוש בסרבל עבודה כחול.
"הזמנתם מנעולן?” הוא שואל.
"חיובי. בוא, תכנס.”
כאשר הוא נכנס דודה הלני כבר נעלמה והוא מביט סביב.
"מה קרה? פריצה?”
"כן.”
"הודעתם למשטרה?”
"בשביל מה?”
"צודק.” מסכים המנעולן ופותח את ארגז הכלים שלו בעודו בוחן את המנעול. “גנבו משהו?”
"ואללה לא יודע. זאת הדירה של דודה שלי, אני אשאל אותה.”
דודה הלני נמצאת בחדר השינה והיא כבר גמרה ללבוש את שמלתה הכחולה כאשר עמוס נכנס.
"תגידי, גנבו משהו?” הוא שואל.
"הם לא גנבו לי אף בובה, בדקתי.”
"כסף הם גנבו?”
"אני באמת לא יודעת…תן לי לראות…”
היא ניגשת אל שידת הלילה שלה, פותחת את המגירה ובודקת את תחולתה שוב ושוב עד שהיא אומרת:
"היה לי פנקס צ'קים! לקחו לי את פנקס הצ'קים!”
"נצטרך לבטל אותם.”
"לבטל אותם? איך?”
"אחר כך. חוץ מזה היה שם עוד משהו?”
"קצת כסף אבל זה כבר סוף החודש אז לא נשאר יותר מדי.”
"אוקיי. יש לך עוד צ'קים או כרטיס אשראי? לשלם למנעולן?”
"אוי לא, אין לי כמעט כלום.”
עמוס נאנח. לא ברור לו איך האישה הזאת מסוגלת לשרוד לבד בחיים כאשר נראה לו שהיא תתקשה גם בנעילת נעליים.
"בסדר, אני אשלם עם כרטיס האשראי שלי ואת תחזירי לי.”
"תודה!” היא מחייכת אליו. “אתה מתנה משמיים! אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך!”
"בסדר בסדר.” אומר עמוס בקוצר רוח וחוזר אל הכניסה.
כעבור עשרים דקות המנעולן כבר גומר ונותן לעמוס שלושה מפתחות לצילינדר החדש. עמוס משלם לו בכרטיס האשראי שלו והוא הולך ואז עמוס נועל את הדלת אחריו ופונה למצוא את דודתו.
דודה הלני נמצאת באחד החדרים, מסדרת בובות בחזרה על המדפים, פרו–פרו מתהלך אנה ואנה סביבה.
"את מתקשרת לבנק?”
"בשביל מה?”
"בשביל לבטל את הצ'קים שגנבו.”
היא נראית אבודה ומביטה בו בחוסר אונים.
"אני…אני לא יודעת לעשות את זה. אני לא יודעת לאן להתקשר, אם מי מדברים. אתה חושב שאולי תוכל…לעשות את זה?”
"אלוהים אדירים.” נאנח עמוס. “בסדר, איזה בנק?”
"לאומי.”
"את יודעת איזה סניף?”
את שם הסניף היא לא יודעת אבל מתברר שהיא מבקרת שם פעם בחודש כדי למשוך את הכסף לשארית החודש אז עמוס מסתכל במפה שבספר הטלפונים ומאתר את הסניף נכון ואז מוצא את מספר הטלפון של הסניף.
"דודה הלני.” קורא עמוס והיא מגיעה להול, שם נמצא הטלפון.
"תורידי את השמלה, אני רוצה להסתכל עלייך כשאני מדבר איתם.” הוא אומר בעוז, תוהה מה יהיה הקו האדום שלה ומתי יחצה אותו.
"אתה לא באמת מתכוון לזה…” היא אומרת, נדהמת.
"אני דווקא כן. זה משעמם לדבר עם הבנק ומה שיפיג לי את השעמום בצורה הטובה ביותר זה לראות את הגוף שלך עם הבגדים התחתונים הסקסיים האלה. אף פעם לא ראיתי מישהי שלבושה כמוך, דודה הלני.”
"אז…”
"אז תתפשטי. תורידי את השמלה.”
"זה לא ייאמן.” היא מוחה בעודה פושטת את השמלה ועמוס מחייג את מספר הבנק. כצפוי עונה לו מענה קולי והוא לוחץ על המספר שיוביל אותו למענה אנושי ואז ממתין לצלילי מוזיקת מעליות מרגיזה בעוד דודה הלני עומדת בבגדיה התחתונים ומשפילה את ראשה.
"תתכופפי קצת קדימה.” אומר עמוס לצלילי המנגינה שבטלפון.
דודה הלני מתכופפת מעט קדימה ועמוס מחייך למראה שדיה הבהירים הגולשים מעט מחוץ לחזייתה.
"עכשיו תנענעי את החזה.” הוא אומר ודודה הלני מצייתת. בעודה כפופה לפנים, היא מניעה את חזהּ מצד לצד, שדיה מיטלטלים מחוץ לחזייתה. הוא חושב עליה על ארבע, נדפקת על ידי מישהו, ושדיה הגדולים מתנפנפים לכל עבר והזין שלו שוב מתקשה. לצפות בדודה שלו מנענעת את השדיים בלבוש תחתון זו לא הדרך הגרועה ביותר להעביר את הזמן כשאתה מחכה לפקידה בבנק.
"בנק לאומי שלום, מדברת שולי.”
"שלום שולי, שמי עמוס ולדודה שלי, הלני בן דור, פרצו הביתה וגנבו את כל פנקסי הצ'קים שלה. מה עושים במצב כזה? צריך לבטל אותם?”
"כן, אבל מישהו מכיר אותה כאן בסניף? מישהו שידע שזו באמת היא?”
"את מי את מכירה בסניף?” שואל עמוס את דודתו.
"את פאני.” אומרת דודה הלני ומזדקפת. “היא תמיד נותנת לי את את הכסף ואת הצ'קים. אני מדברת רק איתה.”
"פאני שם?” שואל עמוס.
"פאני בחופשה. היא מכירה עוד מישהו?”
"פאני בחופשה. את מכירה עוד מישהו בסניף?”
"לא.” אומרת דודה הלני בבהלה. “אני לא מכירה אף אחד אחר. אני מדברת רק עם פאני.” היא מוסיפה והבעת פניה נראית כאילו כל חששותיה מהמפלצת האכזרית הקרויה בנק התממשו באחת.
"היא לא מכירה אף אחד אחר אז אני אצטרך שאת תבטלי את כל הצ'קים.” אומר עמוס.
"מצטערת, אני לא יכולה לעשות את זה בלי זיהוי ודאי של הלני בן דור.” אומרת הפקידה.
"תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב.” אומר עמוס. “פרצו לדודה שלי הביתה וגנבו את פנקסי הצ'קים. השעה עכשיו שמונה עשרה חמישים וחמש והיא לא תוכל להגיע אליכם עד הסגירה, מה שמשאיר לגנבים לילה שלם לפזר צ'קים שיוכלו לפדות אותם מחר בבוקר. אני נשבע לך שאם את לא מבטלת את כל הצ'קים שלה עכשיו, התביעה שנגיש עבור כל צ'ק שיוגש לה לפירעון תהיה נגדך באופן אישי.”
הפקידה משתתקת לשנייה או שתיים ואז אומרת:
"בסדר, אני צריכה לברר משהו. אתה יכול להמתין רגע?”
"בשמחה.”
דודה הלני מביטה בו בכזו הערצה שהזין שלו מתקשה עוד יותר.
"אתה ממש יודע לדבר איתם…” היא אומרת.
"לא כל כך מסובך.” הוא אומר ומסדר את הזין במכנסיים. עיניה של דודה הלני עוקבות אחרי ידו ופיה מתעגל בהפתעה כאשר היא רואה את קווי המתאר של זקפתו מתחת למכנסיים. סומק מציף את לחייה של דודה הלני והיא ממהרת להשפיל את עיניה.
"הלו, אדוני?” אומרת שולי הפקידה.
"כן?”
"אני אצטרך את מספר החשבון של דודה שלך ואנחנו נבטל את פנקסי הצ'קים.”
"תודה רבה.”
"אבל אנחנו נצטרך שהיא תגיע הנה מחר בבוקר, בסדר?”
"בסדר גמור.” עונה עמוס. הוא מוסר לה את מספר החשבון של דודתו ואומר: “אם אנחנו כבר מדברים אני צריך את מצב היתרה.” הפקידה מוסרת לו את הסכום ועמוסי מביט בדודתו בהערכה מחודשת בזמן שהוא גומר את השיחה.
"יש לך כסף, הא?”
היא מהנהנת במבוכה.
הוא עייף עכשיו ורעב ומרגיש שהגיע הזמן לקדם את העניינים עם דודה הלני, למצוא את הקוו האדום שלה.
"טוב.” הוא אומר. “אז זה סגור והמנעולן סגור ואני אזוז עכשיו לתחנה המרכזית כדי לתפוס את האוטובוס לבאר שבע.”
"מה?!” נדהמת דודה הלני. “חשבתי שתישן כאן! אם הם יחזרו?”
"הם לא יחזרו, וחוץ מזה, איפה אני אישן?”
"על הספה בסלון, היא די נוחה.”
"לא תודה, המיטה שלי בבית יותר נוחה.”
"לא, אני מבקשת ממך, תישן כאן לילה אחד, אני מפחדת.” אומרת דודה הלני ומתקרבת אליו. היא מניחה יד מתחננת על כתפו בחצי חיבוק ועמוס מוצא עצמו מודע עד כאב לריח גופה, חש בדמיונו את משקל שדיה, את קרזול שיערות ערוותה השחורות.
"אם אני אשן אז במיטה שלך.”
"אז איפה אני אשן? הגב שלי יהרוג אותי אם אני אשן על הספה.”
"תשני גם במיטה שלך, היא נראית לי גדולה מספיק לשניים.”
"אני לא יודעת…” היא מהססת.
"את צודקת, זה לא רעיון טוב. ביי.” אומר עמוס והולך לחפש את התיק שלו.
"לא לא לא! בסדר, נישן שנינו במיטה שלי. יהיה בסדר, אנחנו משפחה.”
הוא נאנח.
"טוב, בסדר. אני אשן כאן הלילה.”
"יופי! יופי!” היא קוראת בשמחה ומחבקת אותו, שדיה הנתונים בחזייה נמעכים מול חולצתו הצבאית. עמוס כבר לא יכול להתאפק וידיו מוצאות את ישבנה המלא והוא חופן אותו מעל התחתונים, מצמיד אגב כך אך מפשעתה אל זקפתו. כאשר דודה הלני חשה בכך היא ממהרת להתנתק ממנו והוא משחרר אותה כמו אריה המניח לכבשה משנמנה לחמוק כשהם נתונים באותו הכלוב.
"אני רעב. מה יש לאכול?” שואל עמוס והולך אל המטבח.
"מה אתה רוצה?”
"לא יודע, מה יש?” הוא שואל ופותח את המקרר. להפתעתו המקרר ריק מלבד כמה לימונים ואריזת פלסטיק של מנת טייק אווי.
"אני לא יודעת לבשל.” אומרת דודה הלני. “אני תמיד מזמינה.”
"טוב, אז תזמיני משהו.” אומר עמוס, רעב ומעוצבן. “אני הולך להתקלח.”
הוא נכנס לחדר האמבטיה ומתפשט אך כאשר הוא מחפש את ראש המקלחת הוא לא מוצא אותו, בחדר יש רק אמבטיה גדולה ומפוארת. מגיל שלוש הוא לא עשה אמבטיה ככה, הוא מקלל ומכוון לעצמו את המים.
בזמן שהמים זורמים הוא מביט סביב: שלושה מדפים ארוכים עמוסי בקבוקים וצנצנות קוסמטיקה תלויים על הקיר מולו ועל הקיר מימינו תלויה מראה גדולה. האמבטיה מלאה עכשיו והוא נכנס פנימה ומתרווח, מציין לעצמו שאולי לעשות אמבטיה זה דווקא לא כל כך גרוע. הוא חושב על המערבונים שראה, שם תמיד הגיבור או הרע מתרחצים באמבטיות כאלו ותמיד נראה שהם נהנים. עכשיו הוא מבין למה. הוא חושב על דודה הלני הרכה והעדינה ואיברו מתקשה, מזדקר במים. בינו לבינו הוא תוהה אם היא כבר הבינה מה יקרה כאשר יכנסו ביחד למיטה או שהיא תהיה מופתעת. המחשבה על דודה הלני עירומה ופשוקה מתחתיו מחרמנת אותו והעובדה שהיא אחות של אימו רק מחממת את הלהבות. הם משפחה דפוקה, את זה ידע מגיל אפס. הוא לא מופתע מהעובדה שהוא חרמן על דודה שלו.
"דודה הלני!” הוא קורא.
הדלת נפתחת ודודה הלני נכנסת, לבושה שוב בשמלה. עיניה נחות פתאום על איברו הזקור והיא ממהרת להשפיל את מבטה במבוכה.
"אני אמרתי לך שאת יכולה להתלבש?” שואל עמוס. “תסתכלי עלי.”
"לא…פשוט…”
"תסתכלי עלי.”
היא מרימה את עיניה ומביטה בו, נאבקת שלא להבחין בזקפתו.
"עכשיו תתפשטי ואל תלבשי את השמלה עד שאני מרשה לך, בסדר?”
"בסדר.” היא מהנהנת בשקט ובפעם השלישית באותו יום פושטת את שמלתה, רק שהפעם היא עושה זאת לנוכח עירומו של אחיינה. באצבעות מהססות היא מתירה את כפתורי שמלתה ושוב נחשפת אליו, בהירה ושופעת ועדינה.
"הזמנת אוכל?”
"כן.” היא אומרת, מבטה מושפל.
"תסתכלי עלי כשאת מדברת איתי.”
היא שוב מתאמצת שלא להבחין בזקפתו, מה שמחרמן עוד יותר את עמוס שמרשה לעצמו ללטף בעדינות את איברו הזקור.
"כן…” היא אומרת. “הזמנתי סיני…זה בסדר?”
"מצוין. ואיך תשלמי?”
"אוי, לא חשבתי על זה!” היא אומרת במבוכה. “אתה…יש לך עוד כסף?”
"כן, אני אשלם.”
"יופי.”
"תגידי, מה זה כל הקוסמטיקה הזאת? את משתמשת בהכל?”
"אה…כמעט בהכל, כן. אני אוהבת למרוח…אחרי האמבטיה…זה חשוב לעור, אתה מבין?”
"נגיד. מה את אוהבת במיוחד?”
היא מעקמת את אפה ומתלבטת מול המדפים במשך כמה שניות ואז שולפת צנצנת נמוכה ורחבה.
"מה זה?” שואל עמוס.
"קרם חמאת הדרים.”
"תני לי להריח.”
דודה הלני פותחת את המכסה, טובלת אצבע עדינה בקרם הבהיר ומגישה לאפו של עמוס.
"לא.” הוא פוסק. “משהו אחר. עדין יותר.”
היא מתלבטת שוב והפעם מגישה לו צנצנת אחרת, עדיין גוצה אך שקופה ועבה יותר. היא פותחת אותה, טובלת אצבע ומגישה לו להריח.
"את זה אני אוהב. מה זה?”
"קרם ורדים.”
"יופי, זה טוב.”
"אתה רוצה למרוח את זה אחרי האמבטיה?”
"אני?” הוא מגחך. “זה בשבילך. ככה אני רוצה שתריחי במיטה.”
"אה.” היא אומרת בקול קטן.
"קראתי לך כי אני צריך מגבת.”
"אה. בסדר. אני מיד מביאה לך.”
היא יוצאת מחדר האמבטיה וחוזרת כעבור כמה רגעים, מגישה לו מגבת וורודה וגדולה.
"תודה.” הוא אומר והיא מהססת רגע מה לעשות עכשיו.
"את יכולה לצאת.” מורה לה עמוס והיא מהנהנת ויוצאת מהמקלחת.
עמוס מתרווח באמבט ועוצם את עיניו. הוא צריך להתקשר לאמא להגיד לה שהוא לא יגיע היום. בעצם, למה להגיע בכלל? מה רע לו להתנחל אצל דודה הלני? אמנם מרגע לרגע הוא מבין שהיא מין ילדה מגודלת אבל למה זה צריך להיות לו אכפת? במקרה הכי גרוע זה יסתכם בדירה חינם בתל אביב. במקרה הטוב…הוא חש באיברו נרעד במים. המקרה הטוב יכול להיות מקרה ממש טוב. זה שהיא אחות של אמא שלו לא משנה לו כלום. הוא הולך לנסות ללכת עד הסוף איתה.
לבסוף הוא יוצא מהמים ומתנגב. אין לו תחתונים בחדר האמבטיה אבל זה לא מפריע לו, ממש לא אכפת לו לצאת החוצה עירום. הוא יוצא מחדר האמבטיה בעודו מתנגב בנון שלנט ומתחיל להסתובב בבית, כביכול מחפש אחר תיקו. את הדודה הלני הוא מוצא מסדרת מדפים בחדר הסמוך למטבח, חדר קטן יחסית אשר במרכזו שולחן אוכל וכיסאות. היא מסתובבת אליו אינסטינקטיבית כאשר היא שומעת אותו נכנס אך משתנקת בהפתעה למראה גופו העירום.
"ראית את התיק שלי?” הוא שואל. “אני צריך תחתונים.”
"אה…הוא…הוא שם…שמתי אותו בחדר…חדר השינה…שם.” היא ממלמלת וממהרת להפנות את מבטה.
"תודה.” הוא מחייך אליה והולך לחדר השינה. את חדר השינה היא כבר סידרה לגמרי וסדיני סאטן או משי, הוא לא יודע להבדיל, פרוסים על מיטת האפיריון הגדולה. חיה בסרט זאת, אין לו ספק. עמוס מוציא זוג תחתונים נקי וחולצת טי ולובש אותם.
השליח מגיע כמה דקות אחר כך ועמוס משלם לו ולוקח את ההזמנה, פיו מלא רוק מרוב רעב.
"האוכל הגיע!” הוא קורא לדודה הלני והולך אל פינת האוכל.
דודה הלני מביאה צלחות, כוסות ומים קרים והם מתיישבים לאכול, פרוּ–פרוּ מתיישב לידם ומביט בגבירתו בציפייה.
"בתאבון.” אומר עמוס.
"בתאבון.”
הוא מוזג שתי כוסות מים ומגיש לה אחת:
"לחיי המשפחה.” הוא אומר ומניח יד על ידה.
"לחיים.” היא מחייכת במבוכה.
"אז מה את עושה בחיים? כאילו…להתפרנס?” שואל עמוס אחרי שנרגע קצת הרעב שלו.
"אני משוררת.”
"ואללה?”
"כן.”
"אז מה את כותבת בזמן האחרון, נגיד?”
"אני עובדת על יצירה שמתכתבת עם 'בעקבות הזמן האבוד', של פרוסט. אתה מכיר את 'בעקבות הזמן האבוד'?”
"אני מכיר את 'חסמב"ה בעקבות שודדי הסוסים'”. אומר עמוס. “זה קשור?”
"אני בספק אם זה קשור.”
"אז מה…מתפרנסים משירה?”
"קצת.”
"אז מאיפה שאר הכסף?”
"מאבא שלי…סבא שלמה.”
"אה…עכשיו אני מבין…” נופל אצל עמוס האסימון. “סבא הוריש לך את הכל ולאמא שלי כלום?”
היא מביטה בו במבוכה ולא אומרת כלום.
"לא, אני סבבה לגמרי עם זה. ממש לא אכפת לי מי קיבל מה ולמה אתן לא מדברות. ומה, אין לך חבר או משהו?”
"לא.”
"למה?”
"לא יודעת. אולי אני ביישנית מדי. גברים קצת מלחיצים אותי, אתה מבין? אני לא מכירה הרבה גברים.”
"טוב, אותי את מכירה.”
"כן.” היא אומרת במבוכה.
"אז זה רק את כאן לבד?”
"כן. פרוּ–פרוּ ואני.”
"נחמד.”
"כן.”
"טוב, גמרת לאכול?”
"כן.”
"מוכנה ללכת למיטה?”
"מה?” היא פוערת את עיניה הירוקות.
"אמרנו שישנים ביחד, לא? לכי לעשות אמבטיה, אני אסדר כאן.”
היא מביטה בו במשך כמה רגעים במשהו שמזכיר מרדנות אך הוא מביט בה בסבלנות, מחכה שהיא תישבר. לבסוף נשמטות כתפיה העגולות והיא מפטירה:
"בסדר.”
עמוס מחייך אל ישבנה המלא, המתרחק לו, כלוא בתחתונים ובסרטי הבירית, ואז נפנה לסדר את פינת האוכל. אחרי שהכלים שטופים הוא עושה סדר בתיק וממין בגדים נקיים ומלוכלכים ואחר כך מפרק את הרובה לשלושה חלקים ומחביא אותם בבית: אם תהיה עוד פריצה לא בא לו להישפט על אבדן נשק. פרוּ–פרוּ עוקב אחריו באובססיביות עד שעמוס בועט בו ברגל יחפה והכלבלב מייפייפ בבהלה. עמוס לא מכיר דבר מעצבן יותר כלבים קטנים. כאשר הכל מוכן הוא הולך אל חדר האמבטיה.
דודה הלני בדיוק מתנגבת והיא מזנקת בבהלה כאשר הוא פותח את הדלת ולרגע עמוס מבחין בצל הכהה של ערוותה מתחת לבטנה הלבנה לפני שהיא ממהרת להסתיר את מפשעתה במגבת.
“יאב'לה, הבהלת אותי.” הוא אומרת.
"גמרת?”
"כן.”
"תמרחי את הקרם ורדים הזה.” הוא מורה לה. “ובואי למיטה. אל תלבשי כלום.” הוא מוסיף וסוגר את הדלת.
יש לה טלוויזיה בחדר השינה ועמוס משתרע עכשיו במיטה, עירום וחרמן ונקי. הוא מוצא שלט רחוק ומפעיל את הטלוויזיה וזו נדלקת על ערוץ טלנובלות. הוא נוחר בבוז ומזפזפ הלאה עד שהוא מגיע לערוץ הספורט וקולו של שדרן ספורט נלהב ממלא את חלל חדר השינה ועמוס מתחיל לצפות באינטר מילנו בעודו מלטף את איברו הזקור בהיסח הדעת.
כעבור כמה רגעים מדשדשת דודה הלני אל החדר בצעדים מהססים, לבושה במגבת לבנה וגדולה.
עמוסי מכבה את הטלוויזיה והדממה כמו מדליקה זרקור על הדודה הלני הנעה בתנועות קטנות והססניות מצד לצד.
"תורידי את המגבת.” אומר עמוסי.
"אני…חשוב לי להגיד ש…" ממלמלת הדודה הלני. "חשוב לי להגיד שאני….לא רוצה.”
"אני שמח שאמרת לי.” מחייך אליה עמוסי. “עכשיו תורידי את המגבת.”
"לא.” היא מתעקשת, כתפה מתרוממת לפגוש את לחייה ושפתה התחתונה משורבבת בסרבנות כילדה קטנה המסרבת לסדר את חדרה.
"אוקיי.” אומר עמוסי וקם מהמיטה.
הוא ניגש אליה ואוחז במגבת בשתי ידיו והיא מהדקת את אחיזתה הנגדית בה. בתנועה חזקה ומהירה הוא מפשיל את ממנה את המגבת והיא קוראת בבהלה והפתעה כאשר היא נחשפת בפניו, שדיים, בטן, ערווה, מתאמצת לאחוז שוב בבד הלבן. עמוסי מחייך חיוך עקום ושולה את המגבת מאחיזתה הרפה ואז משליך אותה על הרצפה.
"תעלי על המיטה.” הוא מצווה בלב הולם.
"זה לא הוגן.” היא ממלמלת במרירות ומטפסת על המיטה, חושפת אגב כך את ישבנה המלא לעבר עמוסי והוא מבחין עכשיו בבירור בשיערות ערוותה השחורות אשר בין ירכיה הבהירות. כאשר היא על המיטה היא מחפשת במבוכה תנוחה הולמת, עד שהיא מתפשרת על שכיבה על הגב ברגליים סגורות, ידיה על ערוותה. עמוסי עולה אחריה על המיטה, איברו מצביע בבירור על המטרה לכיבוש.
"תפתחי את הרגליים.” אומר עמוסי.
"זה לא הוגן. למה אני צריכה?”
"כי את רצית שאני אבוא ואת רוצה שאני אשאר כאן את הלילה ושילמתי על המנעולן ועל הכסף ודיברתי עם הבנק בשבילך. כי את מפחדת מהעולם שבחוץ ואת צריכה מישהו שיתווך בינך לבינו והמישהו הזה זה אני. את רוצה ממני דברים ואין לך איך לשלם אז נעשה עסקים באופן שבו נשים שאין להם איך לשלם משלמות משחר ההיסטוריה: תפתחי את הרגליים.”
"אבל אני דודה שלך, עמוסי…” היא מיבבת.
"תגידי את זה שוב, דודה הלני. זה מטריף אותי. עכשיו בפעם האחרונה, תפתחי את הרגליים.”
"אוי…” מייללת הדודה הלני ומפשקת את רגליה. פרוות ערוותה סמיכה, משולש רחב ואפל מעל שפתי ערוותה החשופות עכשיו גם הן בפני עמוסי המדדה באטיות לעברה עד שהוא מגיע ומצמיד את ראש איברו אל שפתיה.
דודה הלני מזדעזעת למגע הזין ומסבה את ראשה אל הצד, שוב מצמידה את כתפה אל לחייה באותה מחווה נעלבת, סנטרה רועד, על סף בכי. עמוס, מצידו, לא ממהר ומתחיל לחכך באטיות את ראש הזין בשפתי ערוותה, מניח לגופה להתכונן להגן על עצמו ולמיציה להתחיל לזרום.
"אני הולך לזיין אותך, דודה הלני.” הוא אומר בעודו מחכך את איברו מעלה ומטה. “אני הולך לזיין אותך ואת תשכבי מתחתי עם הרגליים פתוחות ותקבלי את הכל כמו ילדה טובה.”
"אסור לך…” היא ממלמלת במרירות. “אסור לך לעשות את זה…”
"אני יודע, דודה הלני.” אומר עמוס וחודר אליה. “זה כל הכיף.”
דודה הלני משתנקת ומביטה בו בבעתה כאשר ראש איברו מפלס את דרכו בתוכה. עבודת ההכנה שעשה הוכיחה את עצמה והוא מוצא אותה רטובה וחמה, גופה מספר סיפור שונה מאשר עיניה קרועות הבהלה. בסבלנות הוא מניע את אגנו קדימה ואחורה, כובש אותה כמה סנטימטרים בכל פעם מבלי למהר. היא שלו, עירומה ופשוקה מתחתיו, היא לא הולכת לשום מקום, ויש לו את כל הזמן שבעולם לכבוש אותה.
"הנה, דודה הלני.” הוא אומר כעבור כמה רגעים. “כל הזין בפנים, את מרגישה?”
היא מהנהנת במהירות.
"כיף, הא?”
היא מושכת בכתפה בסרבנות.
"לא משנה, לי זה כיף. אני אוהב את הריח הזה, של הקרם ורדים.” הוא אומר בעודו בועל אותה בתנועות מתונות ועמוקות. “ואני אוהב את הגוף שלך, כמה שאת רכה וחלקה. ואני מאוד אוהב לזיין אותך, דודה הלני.” הוא מוסיף, מגחך למראה הבעת פניה כאשר הוא אומר 'לזיין אותך'.
שדיה הגדולים של דודה הלני נחים בשני צדי חזהּ ועמוס מניח את משקל גופו על מרפקיו ושולח את ידיו לחפון את שדיה ולייצר מהם גבעה גדולה ורכה אשר גיא חוצה אותה. עטרותיה ופטמותיה קטנות והוא ממולל את פטמתה הימנית בעדינות ודודה הלני שוב משתנקת בבהלה.
"תרגעי, זה כיף.” הוא אומר ומוצץ את הפטמה, אגנו ננעץ לתוכה ללא הפסק. נדמה לו שהיא מעט יותר רטובה עכשיו אבל זה לא משנה לו עכשיו, הוא בא לדאוג לכיף שלו, לא שלה.
כמו ילד בחנות צעצועים הוא רוצה לגלות איזה עוד הפתעות צופן גופה של דודתו והוא שולח את ידו הימנית מאחורי גבה ואז למטה, עד שהוא חופן פלח עכוז רך ועסיסי. מרוגש, הוא שולח גם את ידו השנייה למטה מבלי להפסיק לדפוק אותה ועכשיו הוא חופן את ישבנה המלא בידיו בעוד ישבנו שלו מתכווץ עם כל ניעה של אגנו. עמוס מניח את ראשו על שד גדול ורך, חופן את ישבנה בידיו וממשיך לזיין אותה, החדר מתמלא בחריקות מיטה רכות, התנשפויות, אנחות רכות וקולות משגל רטובים.
"אוי, זה כיף, דודה הלני…” ממלמל עמוס, ידיו חופנות את ישבנה הרך בעוד אגנו ננעץ בה בתנועות אטיות ועמודות. “ אני יכול לעשות את זה כל היום, תאמיני לי. פשוט לשכב כאן במיטה ולזיין אותך. אני כל כך חרמן ואת כל כך כּוּסית…”
"אתה משתמש בקונדום?” שואלת דודה הלני.
"מה?” מתפלא עמוס ועוצר לרגע. “מה פתאום.”
"חשוב לי להגיד לך שאני לא משתמשת באמצעי הגנת הריון, אז אתה צריך לצאת.” היא אומרת בשקט.
"ואללה?” שואל עמוס, בוער לפתע מחרמנות מהמחשבה על דודתו הלא מוגנת. מעולם לא היה עם מישהי שהיא לא על גלולה, אבל במקרה של דודה הלני פשוט הניח שאישה בגילה אוטומטית לוקחת. “למה?”
"אני לא נפגשת עם גברים.” מסבירה דודה הלני בפשטות.
"אה, למה?” שואל עמוס, חוזר לזיין אותה בטבעיות. השיא שלו מתקרב והוא רק רוצה להסב את תשומת ליבה מהעובדה שהוא עומד לגמור בתוכה.
"אני…תמיד מרגישה נבוכה בחברתם. בסיטואציות אינטימיות אני מתביישת.”
"אז עם כמה גברים היית עד עכשיו?” הוא שואל, חש בדגדוג מוכר בבסיס אשכיו.
"מה זאת השאלה הזאת?! גברת לא מגלה דברים כאלו.”
"נשיקה.” הוא אומר וגוחן לנשק אותה. דודה הלני מניחה לו להצמיד את שפתיו לשפתיה, מופתעת לנוכח לשונו הפולשת לפיה. כאשר לשונו מגלה את לשונה של דודתו חשמל ניצת בו והוא מתחיל לגמור, אשכיו פולטים נתזי זרע לכיוון רחמה החשוף של דודתו.
עמוס נאנח אל תוך שפתיה של דודתו, לשונו חוקרת ומגלה את פיה בעודו גומר לתוכה, אשכיו מתכווצים פעם אחר פעם וגופו נרעד. אגנו ננעץ לתוכה אפילו חזק יותר, כאילו איברו מנסה להזריק את מליוני הזרעונים שלו עמוק ככל האפשר ליעדם. לבסוף הוא נרגע ורק שוכב עליה, מתנשף בשקט.
"אתה תזכור לצאת, כן?” שואלת אותו דודה הלני כעבור כמה רגעים.
"מאוחר מדי בשביל זה.” מגחך עמוס.
"מה?”
"כבר גמרתי.”
"כלומר…פלטת בתוכי?”
"לגמרי לגמרי.”
"אוי ואבוי!”
"למה אוי ואבוי?” הוא מיתמם.
"כי אני לא משתמשת באמצעי הגנת הריון, אמרתי לך.” היא אומרת, שמץ של רוגז בקולה.
"ואת חוששת שאכניס אותך להריון?” הוא שואל, מוצא עצמו מתחרמן למשמע המלים הבוקעות מפיו.
"זה עלול לקרות, לא?”
"מה עלול לקרות?”
"אני עלולה…”
"עלולה מה?” שואל עמוס, איברו מתקשה במהירות. “תגידי את זה כבר.”
"אני…עלולה להיכנס להריון ממך, לא?” היא אומרת ואיברו של עמוס זקור עכשיו כמעט לחלוטין מהחשבה על הלחמנייה הקטנה שיכניס אולי לתנור שלה.
"נו, ואני נראה כל כך רע?” הוא מחייך אליה, אגנו בין ירכיה הפשוקות של דודתו.
"לא, פשוט…אנחנו משפחה…זה לא בסדר אני חושבת ככה…”
"לא בסדר?” הוא שואל, מתחיל להניע את אגנו בשנית. “זה מרגיש לך לא בסדר?”
"לא…זאת אומרת כן…כלומר…זה לא בסדר…”
"מהצד שלי זה ממש ממש בסדר, דודה הלני…” ממלמל עמוס ומתחיל לזיין אותה שוב, אגנו ננעץ בה בתנועות אטיות ומתונות. “את כולך חמה ורכה ואת שלי עכשיו ואני יזיין אותך עוד ועוד ועוד ועוד עד שימאס לי אבל האמת היא שאת כל כך סקסית שלא נראה לי שימאס לי אי פעם.”
"זה לא בסדר…אני חושבת…ככה…” היא יוצאת ידי חובתה כאשר ידו הימנית מלטפת את שדה הגדול אך גל של רטיבות מציף אותה בעת שפיו נוחת על פטמתה. הוא מוצץ את פטמתה בעודו בועל אותה והיא מתחילה להיאנק בשקט, אנקות רכות וסודיות כאלו, כאילו מנסה לא לשמוע אותן בעצמה.
"נעים לך, הא?” עמוס מרים את עיניו משדה של דודתו.
"זה לא העניין…” היא מתנשפת כאשר הוא ננעץ שוב בתוכה.
"אז מה העניין?” הוא שואל בסקרנות מעושה, נהנה לכפות את עצמו על דודתו המבולבלת.
"אתה יודע…”
"לא, תגידי.” הוא אומר ומלטף שד גדול ורך.
"אמרתי כבר.”
"תגידי שוב.”
"שאני יכולה להיכנס להריון, נכון? ואז מה?”
"ואז תגדל לך הבטן.” הוא אומר, נדלק מהרעיון של לזיין את דודתו ההרה. “ואני יזיין אותך עם הבטן הענקית וזה יהיה מטורף.”
"אבל בסוף יכול לצאת ילד או ילדה, לא?”
"נו, ולא בא לך ילד חמוד שיקרא לך 'אמא'?” שואל עמוס, נועץ את איברו עמוק בכּוּס הרטוב של דודתו.
"אני לא יודעת…” היא מתנשפת, עיניה עגולות ויפות ונבוכות. “אף פעם לא חשבתי על זה…”
"אני חושב שתהיי אמא מצוינת.” הוא אומר ברצינות. “ובכל מקרה, אני ממש נהנה להפוך אותך לאמא.”
"עמוסי, אולי תחשוב על זה שוב?”
"לחשוב על זה שוב?” הוא שואל, חש בדגדוג המוכר בבסיס אשכיו. “הממ…תני לחשוב על שוב…אני חושב על זה…עדיין חושב על זה…אהה…הנה אני חושב על זה…” הוא נאנח כאשר אשכיו פולטים עוד מטען אל רחמה הלא מוגן של דודתו.
“מרגישה את זה?” הוא שואל כאשר העונג מצמרר את גוו, נתזים נורים מאשכיו הישר לתוכה. “את מרגישה את מליוני המחשבות שלי בתוכך?”
"לא.” אומרת דודה הלני במבוכה. “לא ממש. איך אני יכולה להרגיש את המחשבות שלך?”
"אני חושב שעם הזמן תלמדי.” מסביר עמוס, גופו רועד עוד פעם אחת. “זה פשוט עניין של זמן.”
"אתה בטוח?” שואלת דודה הלני בעוד עמוס מתגלגל ממנה, מביט בתקרה ומתנשף.
"כן, די בטוח.” הוא מסביר. “ואני הולך להישאר כאן מספיק זמן עד שתלמדי.”
"יופי.” מחייכת דודה הלני. “אני קצת פוחדת להישאר לבד, אתה יודע.”
===============================================================
הסוף
משמעות המילה ditzy בסלנג אנגלי היא אדם, בדרך כלל אישה, שהתנהגותו היא על הגבול שבין תמימות לטמטום, מין מישהו שמרחף בחלל ולא באמת מבין איך עובדים החיים. בדרך כלל כשמתארים את האישה המבוגרת בסיפור האירוטי, היא סמל כליל שלמות של בגרות וניסיון אבל את דודה הלני החלטתי לבנות בדיוק ההיפך, מעין אישה ditzy, ילדה בגוף אישה שלא בדיוק סגורה על עצמה ואיך הקטע הזה של החיים בדיוק עובד והכסף שאבא שלה הוריש לה עוזר לה לחיות מנותקת מקשיי היום יום וככה היא חיה כמו איזו פיה מודרנית עד שמגיע עוג רשע לעולם שלה והופך אותו על ראשו.
נהדר!
תודה ושבוע טוב.
קצת בוסרי. אני מנחש שזה מהמוקדמים שלך?
רואים כאן ניצנים של דפי ושל רומי, אבל זה גם רץ נורא מהר לתיאורים על חשבון בניית העלילה וחסר לי השימוש בשפה העשירה שבדרך כלל מאפיינת את הסיפורים שלך.
תודה ששיתפת.
לא הייתי אומרת שהוא עוג רשע….
קצת מנצל את מה שהוא מצא שם, כן, אבל לא ממש עוג רשע…
מכירה אנשים כמוה.
לא עד כדי כך, מן הסתם, אבל מבינה למה כיוונת.
שום "ניצנים של דפי". היא לא מטומטמת כמו קריקטורה. היא באמת באמת באמת מעופפת.
אהבתי.
סיפור לא רע אבל גם לא מצוין.על רמת סקאלת "דור נוב" הייתי נותן לו לטעמי בינוני פלוס.
אני אישית פחות מתחבר לסיפורי מין במשפחה,כל הנושא של הדודות בעיקר כבר נטחן מכל כיוון,והוא די "עתיק"…. באמת הסיפור הספציפי הזה מזכיר לי יושן,תום מסויים שהיה קיים בשנים מסוימות מאוד כאלו שלפני דור האייפון….
הייתי מעדיף שכתובים והוספת המשכים לסיפורים מצויינים שכבר כתובים.אבל אני מתחיל להשמע כמו תקליט(מילה שמתאימה לסיפור פה) ישן. שוב פעם נודה על מה שיש וקיים.
משהו חדש מענין אני פתוח לדברים חדשים כתבת נפלא
מצויין