הפעם תורו של רונן לחלק. הם משחקים על כסף אמנם, אבל סכומים נמוכים, רק כמה מאות שקלים בכל ערב. זה יותר בשביל הכיף ואם מישהו יפסיד יותר מדי כסף, אין מצב שאשתו תרשה לו להגיע לערבים הבאים. משחקי יום חמישי במרתף של רונן כבר נהיו מסורת בשמונה השנים האחרונות ואפילו שמרית, אשתו, מפרגנת להם. היא מכינה להם נשנושים, קונה בירות וצוחקת עם החבר'ה כשהם בדרך למרתף. הם רק נזהרים לא לעשות הרבה רעש כי אז היא מאבדת את הסבלנות מהר ותוריד לרונן את הראש.
"איפה היא באמת?” שואל עומרי, שלמד עם רונן באוניברסיטה ופעם מזמן יצא עם שמרית.
"נסעה לאחותה באורוגוואי. עם הילדים.”
"ולמה אתה קיבלת פטור?” שואל אביב.
"כי הייתי ילד טוב והיה ביקור של בוסים מחו”ל שלא יכולתי להחמיץ. אל תדאג, אין ארוחות חינם. על החופש הזה התחייבתי לעשות כל מיני תיקונים ושיפוצים שהיא רצה אחרי כבר שנתיים.”
"איזה תיקונים?”
"איזה חלון במטבח שמטריף אותה.”
"החלון הזה זה השיפוץ הגדול?”
"בעיקר אבל לא רק. גם צריך להחליף שרשור בשרותים, לתלות תמונה בחדר של נוי, לנקות מסננים במזגנים וכולי וכולי.”
"גיברת," אומר רני. “אם בעלך אומר שהוא יעשה משהו, הוא יעשה אותו. לא צריך להזכיר לו כל חצי שנה.”
כולם צוחקים. השולחן מלא נשנושים ובקבוקי בירה ריקים וגם איזה בלו לייבל שהביא אביב וג'וני ווקר שהביא סרגיי. בדרך כלל הם לא מעזים לשתות דברים יותר חריפים מבירה כששמרית בסביבה אבל רונן הודיע להם מראש שלא תהיה ופתאום כולם נהיו גברים.
"נראה לי שעדיף היא נסעה, עם הרעש מהמסיבה הזאת לא נראה לי שהיא הייתה מצליחה להירדם.” אומר סרגיי הגדול. אחד השכנים עורך מסיבה והרעש מבחוץ מגיע אפילו למרתף.
"גם נכון.” מסכים עומרי. “אני צריך להשתין, אפשר להשתמש בשירותים במרתף?”
"עדיין לא, אני צריך להחליף שם את השרשור. תעלה למעלה.”
"עדיין לא החלפת?” שואל אביב. “כבר חצי שנה זה לא עובד.”
“יש לי עוד שבוע, מה אתה מלחיץ אותי?” שואל רונן. "מה אתה, אשתי?”
"מה שבטוח זה שהוא מזיין אותך הערב.” מעיר סרגיי הגדול.
"אז הוא בטוח לא אשתי.” משיב רונן וכולם שוב פורצים בצחוק.
עומרי קם ועולה במדרגות. הוא פותח את הדלת אל הבית נכנס לשירותים הצמודים ומרוקן את השלפוחית ברווחה מענגת. נדמה לו שהוא שומע חבטה מעל המולת המסיבה בבית הסמוך, אבל הוא לא בטוח. אחר כך הוא מוריד את המים, מסתדר ויוצא מהשרותים.
ואז משהו זז מהר מתוך החושך ופוגע לו בראש ועומרי רואה ניצוצות. לפני שהוא מבין מה קורה משהו רטוב פוגע בפניו ומתחיל לצרוב אותו והראות שלו כמו עולות באש. ספריי פלפל. הוא מותקף.
אבל עומרי כבאי כבר עשרים שנה והוא היה בכמה מצבי חירום והוא אולי עיוור והמום לרגע אבל לפחות הוא מבין מה קורה סביבו. לתנועה שהוא עושה עם היד אי אפשר באמת לקרוא אגרוף אבל הוא כן פוגע במישהו והמישהו הזה שומט את מה שהוא השתמש בו כדי להלום בעומרי וזה נופל בקול צלצול על הרצפה. הוא שומע צעדים מתרחקים.
מבעד לצריבה בראות ובעיניים, עומרי נע לכיוון הדמות הנמלטת, מבחין מבעד לדמעות במצב בו נתון הבית. המגרות מהמכתבה זרוקות על הרצפה שם אמור היה להיות השטיח הפרסי ששמרית חפרה להם בראש על כמה הוא יקר, אבל השטיח לא שם. הוא כושל לעבר התוקף הנמלט, מבחין מבין הדמעות בעוד הרבה דברים שהיו אמורים להיות מסודרים ומתוקתקים שפוכים עכשיו על הרצפה.
יש לו דם בפה והלשון נפוחה, כנראה נשך את עצמו וזה כואב כמו בן של זונה, כוס אמק הגנב הזה.
מישהו אחר היה יורד למטה וקורא לכולם אבל אצל עומרי הדברים עובדים הפוך. קודם כל הוא רואה אדום, אחר כך הוא מתחיל לחשוב. משתעל וחצי עיוור הוא מתקדם אחרי הפורץ, נכנס אל הסלון ויוצא ממנו ואז מבחין בתנועה במטבח, עוקב אחריה בעיניים דומעות וממצמצות.
יש משהו זז ליד חלון המטבח אך בגלל הדמעות והאפלולית נדרשות לו שנייה או שתיים כדי להבין מה הוא רואה. רגליים. זוג רגליים. חלון המטבח מוּרד עד למטה ונראה שהוא נפל ועכשיו הוא תוקע את הפורץ בדרכו החוצה. עומרי שולף את הסלולרי ומאיר את המחזה.
הרגליים לבושות בטייץ כחול וזול בהדפס ג'ינס ונעולות בנעלי אולסטאר אדומות. גם הידיים תקועות בתוך המטבח, לבושות גם הן בבד שחור והדוק. פורץ או פורצת? תוהה עומרי. הוא מתקרב מאחור ושולח יד חוקרת אל המפשעה.
הדבר הראשון שקורה הוא הרגליים מתחילות להשתולל והגוף מתפתל אבל החלון תקוע–תקוע והגוף שלכוד שם לא הולך לשום מקום עד שהחלון יעלה. הדבר השני הוא שעומרי לא מרגיש אשכים, רק מפשעה נשית ורכה. למרות הצריבה בראות ובעיניים, חיוך דק ולא נעים מתפשט על שפתיו של עומרי.
יש מגרעת שנועדה לנעול את החלון אך היא נמוכה בעוד חצי סנטימטר מהמצב הנוכחי של החלון. הוא מנמיך את המסגרת בעוד חצי סנטימטר, לוחץ עוד יותר את הפורצת למקומה ואז תוקע את פיני הנעילה בחוריהם. היא לא הולכת לשום מקום כנראה. עומרי יורד למטה.
"נו, כמה זמן לקח לך, סתמת ת'שרותים?” שואל אביב וסרגיי מגחך.
"מה קרה לך?!” שואל רונן בתדהמה וכולם מרימים את העיניים.
"פרצו לך.” אומר עומרי בשלווה ומנגב את העיניים.
"מה?!” נפערות עיניו של רונן וכולם מסתכלים לעבר עומרי. “ברצינות?”
"כן.” אומר עומרי ונוגע בפניו במקום בו פגע בו המחבט. כוס האימא שלה, זה כואב.
רונן שולח יד אל הסלולרי שלו אך עומרי שואל בחדות:
"מה אתה עושה?”
"מתקשר למשטרה, מה אני עושה.”
"תסגור את הטלפון.” אומר עומרי.
"מה?!”
"תסגור אותו. תפסתי את הפורץ.”
"ברצינות?”
"פורצת, ליתר דיוק. בואו.”
בגרירות כיסאות כולם מזדקפים על כיסאותיהם ומטפסים, מתנודדים מעט, במעלה המדרגות, אחרי עומרי.
"כוס אמק.” אומר רונן כשהוא רואה את הבלגן. “איפה השטיח, ינעל אבוק?”
"בטח בחוץ.” אומר עומרי והם נכנסים אל המטבח.
רונן מדליק את האור במטבח וחמשתם עומדים בשקט לרגע, למראה הרגליים והידיים המשתרבבות בחוסר אונים מבעד לחלון. נדמה שאפילו נהם המוזיקה מבחוץ נדם לרגע.
"הנה הפורצת שלך.” אומר עומרי.
"בת זונה, אני מתקשר למשטרה.”
"חכה רגע, תחשוב מחוץ לקופסא.” אומר עומרי וניגש אל אחת ממגירות המטבח.
"מה אתה עושה?” שואל רונן אך עומרי מציג לראווה מספריים.
"עומרי, מה אתה עושה?” שואל רונן שוב.
עומרי ניגש אל הרגליים ונעמד בינהן. הוא אוחז בטייץ ומתחיל לגזור את הבד. הפורצת מנסה להתנגד אך החלון התקוע מגביל כל כך את תנועתה שהיא בקושי יכולה לזוז ותנועות ידיה מגושמות וחסרות דיוק וכעבור דקה בערך עומרי משלים את גזירתו של חור עגול סביב מפשעתה. תחתוני חוטיני כחולים מציצים מתחת לחור, וסביבם מעט עור שזוף בגון ברונזה.
"עומרי, מה אתה עושה?” שואל רונן בשקט.
"אתה יכול להתקשר למשטרה ואז היא תקבל איזה עבודות שרות או משהו ובחודש הבא היא תחזור לכאן שוב, אולי עם חברים. או שאנחנו יכולים ללמד אותה לקח שהיא לא תשכח בחיים. מה אתה אומר?”
רונן, סרגיי, אביב ורני מסתכלים אחד על השני. עומרי לא מחכה, הוא ניגש אל המקרר.
"מה אתה מחפש?”
"חמאה.” עונה עומרי.
"בשביל מה חמאה?”
"כשאני נכנס לתחת, אני אוהב שהוא חלק ורטוב.”
"אתה הולך לזיין אותה בתחת?” שואל רני ביראה.
"אם כבר ללמד בחורה לקח, אז עדיף שזה יהיה לקח שהיא לא תשכח.” עונה עומרי. “או, הנה זה.”
עומרי מוצא את כלי החמאה ששמרית קנתה בלונדון והוא סוגר את המקרר.
"רוצה להיות ראשון? זה הבית שלך.” הוא מציע לרונן.
"לא…זה בסדר.” עונה רונן, צופה בעומרי בהלם.
"אתה בטוח שזה מה שאנחנו רוצים לעשות?” שואל רני.
"אני בטוח שכשאני רואה תחת צעיר ומוצק שאני יכול לזיין, אני הולך לעשות את זה.” אומר עומרי. “חוץ מזה, היא זיינה אותי, עכשיו תורי.”
עומרי תולש את תחתוניה בקריעה עזה והרגליים מתחילות להתפרע למשך כמה רגעים אך לעומרי יש סבלנות והיא נרגעת לבסוף. ידיה מנסות להגן על מפשעתה אך החלון מגביל מאוד את תנועתן והן אינן מסייעות לה במאום. ערוותה לא מגולחת ומעט משיערותיה הכהות מבצבצות והוא מלטף אותן, מתעלם מתנועות ההתחמקות החסרות יעילות שלה ומהתנועות המגושמות והעיוורות של ידיה.
"תביא לי מרית כזאת, של קצפת.” מורה עומרי לרונן.
"בשביל מה?”
"אנחנו רוצים להעניש אותה, לא?”
"אוקיי…” אומר רונן ומביא לעומרי את המרית.
"סרגיי, אביב, תחזיקו לה את הרגליים פתוחות.” הוא מצווה ושניהם כורעים ואוחזים בכוח ברגליה של הפורצת ומפשקים אותן.
עומרי אוחז במרית בעלת ראש הגומי ואומד את משקלה. אחר כך הוא מצליף בה על מפשעתה החשופה של הפורצת ולמרות המוזיקה הרועשת הם שומעים את זעקתה מחוץ לחלון. עומרי מחייך ומצליף שוב על שפתי הערווה החשופות. שוב ושוב הוא מצליף והפורצת האומללה צורחת ומנסה להתחמק ולבעוט בו אך היא תקועה חזק ואביב וסרגיי מונעים ממנה לסגור את הרגליים ושוב ושוב נוחתת המרית בכוח על שפתי ערוותה המאדימות.
"זה כיף.” אומר עומרי. “אתם יכולים לשחרר.”
הוא ניגש שוב אל החלון, נעמד בין רגליה של הפורצת ומתיר את חגורת מכנסיו. אחר כך הוא לוקח מעט חמאה בידו ומגרז את איברו המזדקר. כאשר איברו מחליק על חריץ עכוזיה היא שוב נאבקת בפראות אך החלון המוברח מצמיד אותה למקומה והיא אינה יכולה לזוז. כך הוא מושח את החריץ שלה בחמאה וכאשר זו נמסה, הוא מוסיף עוד כמות עד שהיא כולה חלקלקה ומשומנת ועומרי מניח את ראש הזין שלו על פי הטבעת שלה.
עומרי דוחף את איברו בכוח ושוב זעקותיה של הפורצת מתגברות לרגע על הלמות הבאסים מהמסיבה והוא מגחך בסיפוק חולני. התחת הצעיר הדוק ומפנק כמו שדמיין אותו ועומרי מתחיל לזיין אותה בתנועות עמוקות וחזקות, מתענג על הזעזוע שמרטיט את רגליה שהוא דוחק את הסנטימטרים האחרונים של איברו הגדול אל בין פלחי עכוזה.
"כמו שצריך, ביץ'.” מסנן עומרי. "אני יראה לך מה זה לרסס אותי בספריי פלפל, בת זונה."
הוא אוחז בישבנה העגלגל בידיו ומזיין אותו בקצב, רגליה משתלשלות באוויר, מוחות בחוסר אונים. מעל המוסיקה הוא שומע מדי פעם את אנקותיה של הפורצת העלובה אך הללו משמשות לו רק כאפרודיזיאק והוא ממשיך לאנוס את התחת העגלגל אשר תחתיו, משפד אותו בתנועות עמוקות ומכאיבות. מכנסי הטייץ עדיין מכסים את רגליה ואת רוב ישבנה והוא נהנה לזיין אותה הדרך החור הקטן שפתח. היא רק חפץ עכשיו והוא משתמש רק במה שהוא צריך.
ידיו הגדולות של עומרי אוחזות בפלחי הישבן, מקבעות אותו עוד יותר בעודו ננעץ פנימה באוושה חלקלקה. בהתחלה היא ניסתה להילחם בו ולכווץ את הטבעת האנאלית שלה אך היא הבינה שבכך היא רק מכאיבה לעצמה עוד יותר וכעת היא מרפה אותה, אך עדיין החוויה מענגת עבור עומרי אשר תוקע בה את איברו עד הביצים. במהרה הוא מרגיש את השיא שלו גואה בו והוא ממלא את התחת שלה בשפיך, מתנשף ומצטמרר.
"מי הבא בתור?” שואל עומרי. “רונן?”
"עוד לא.” ממלמל רונן.
"אז אני.” ממהר רני להידחף. “אני יכול לקרוע לה את המכנסיים עוד יותר?”
"תרגיש חופשי.” אומר עומרי בנדיבות, מנקה את איברו משאריות הצואה והחמאה בנייר מגבת מהשיש.
רני ניגש אל הפורצת ועומרי רואה שהוא היה עסוק בזמן שעומרי זיין אותה. הוא אוחז במחבט פינג פונג, כנראה שהביא אותו מהשולחן שבמרתף, ומרחיב בקריעה רמה את הקרע בטייץ של הנערה. אחר כך הוא מרים את הרקטה ומנחית אותה בכוח על ישבנה.
צחקוקים נשמעים כאשר המחבט נוחת על ישבנה וזה מאדים קלות במקום הנחיתה. רני מנחית מהלומה נוספת אך מלבד זעזוע קל כשהמחבט נוחת, הוא מאוכזב לגלות שמכותיו לא משיגות את האפקט הרצוי.
"זה לא מזיז לה.” הוא אומר.
"רגע.” אומר רונן ויוצא מהמטבח. כעבור רגע הוא חוזר, אוחז בידו חפץ גדול בהרבה מעץ מסיבי, שנראה כמו הכלאה מוזרה בין מחבּט קריקט וקרש חיתוך דק מאוד.
"מה זה?” שואל רני.
"אין לי מושג. משהו שעידוקי הכין בחוג נגרות, תמיד תהיתי למה לעזאזל אני לא מעיף את זה כבר. הנה, תנסה.”
המחבט הזה מרגיש מאסיבי וכבד הרבה יותר ממחבט הפינג פונג והוא גם אינו מרופד בגומי. כאשר רני מנחית אותו על ישבנה של הפורצת מתגברת צווחתה על קצב המוסיקה מבחוץ והוא מחייך לעצמו בסיפוק. גם הסימן שנשאר על ישבנה אדום ומאיים יותר ורני מכבד אותה מיד בהצלפה נוספת ואחריה עוד אחת. היא מנסה שוב להיאבק ולנוע אך החלון מקבע אותה למקומה ומלבד לנופף ברגליה בעליבות היא אינה יכולה להגן על עצמה כלל. כאשר היא מנסה להסתיר את ישבנה בידיה הוא מנחית מהלומה מרושעת על אצבעותיה והיא מייללת ומרחיקה את הידיים.
שוב ושוב נוחת מחבט העץ הכבד על ישבנה של הפורצת הלכודה ובכל פעם היא צווחת ומזדעזעת, מנופפת הרגליה העטיות בטייץ קרוע בעוד עורה הולך ומאדים. מכותיו ניחתות פעם על פלח ישב אחד ואחר כך על האחר, לפעמים על ירכיה וחוזר חלילה. כאשר רני מניח את המחבט, מתנשף וסמוק, ירכיה וישבנה אדומים ככלנית.
"זה היה כיף.” הוא אומר ומניח את המחבט על השולחן ואז אוחז בידיה של הפורצת ומניח אותן על ישבנה. "תפתחי ת'תחת!” הוא צועק מבעד לסדק בחלון.
היא עונה משהו בצעקה ומסלקת את ידיה ורני נאנח ולוקח את המחבט שוב. בחיוך סדיסטי הוא מנחית עוד מהלומה על הישבן הדווי אשר תחתיו ואז צועק שוב אל הסדק:
"תפתחי! את! התחת!”
הפעם היא ממהרת לציית ושולחת את ידיה מוגבלות התנועה כדי לפשק את פלחי עכוזה ורני מחייך בסיפוק ומתיר את מכנסיו.
“מוכנה, בת זונה?”
איברו של רני קצר יותר משל עומרי אך עבה יותר והוא דוחק אותה לישבן הדווי בכוח.
"איזה מתוקה…” הוא נאנח כאשר הוא מתחיל לאנוס אותה, ידיו אוחזות בישבן האדום. או שהיא כבר תשושה, או שהיא מעדיפה את הזין בתחת על פני המכות, אך מכל מקום היא מניחה לו לתקוע לה את התחת ללא מחאה מורגשת, מקפידה לפשק את התחת בהזמנה כנועה. איברו ננעץ בישבנה בתנועות מהירות ונרגשות, שולחת אדוות אדמדמות בעורה החבול.
"אף פעם לא זיינתי בתחת.” מודה רני הנרגש.
"בדרך כלל זה לא הנוהל.” אומר עומרי וסרגיי צוחק. “איך זה?”
"כיף חיים.” מודה רני, שוקע עד האשכים בין גבעות ישבנה העגולות. בחוץ ממלאת מוסיקה קצבית את אוויר הלילה ואיש לא יכול לשמוע את זעקותיה של הפורצת האומללה בכל פעם שאיברו הרחב של רני ננעץ כמו ברזל מלובן באחוריה. הוא קצת מתבאס שהוא לא יכול לשחק לה בשדיים אבל בחיים אי אפשר לקבל כל מה שרוצים. עוד כמה דקות של דחיפות ונעיצות וגם הוא גומר לבת זונה בתחת, גוו נרעד כשהוא ממלא את ישבנה העגלגל בשפיך.
"כיף חיים.” הוא ממלמל שוב כאשר הוא מחליק מתוכה, זרזיף זרע וטינופת ניגר במורד ירכה. הוא ניגש אל גליל הנייר הסופג כדי לנקות את איברו רעיון אחר מבליח במוחו.
רני לוקח סכין חדה ממגירת הסכו"ם, ניגש אל דלת השירות המובילה אל המרפסת ופותח אותה.
"לאן אתה הולך?” שואל רונן בעוד אביב מפשיל את מכנסיו וניגש אל בין הרגליים המפושקות.
"אני רוצה לנסות משהו.”
המוסיקה מתגברת כאשר הוא יוצר החוצה והחצר האחורית אפלה עוד יותר מהבית. באפלולית הוא מבחין בקווי המתאר של חזהּ וראשה של הפורצת הלכודה והוא ניגש אליה.
"שלום.” הוא אומר והיא מרימה אליו ראש, עיניה יוקדות בשנאה מתוך סערת תלתליה.
"אני זה שזיין אותך עכשיו.” הוא אומר. “וגם זה שהצליף בך, נהנית?”
"לך תזדיין.” רושפת הפורצת.
"תפתחי ת'פה.” אומר רני ומרים את הסכין באיום והאור הקלוש המגיע מהבית מבליח על פניה.
"אני אנשך אותך.”
"תנשכי אותי ואני אחתוך לך ת'אוזניים וינקר לך ת'עיניים.” אומר רני באומץ זר ומנופף בסכין כאילו כבר נופף בסכינים מול אנשים. “עכשיו תפתחי ת'פה שלך.”
היא נותנת בו עוד מבט שונא ואז מפשקת את שפתיה.
רני מניח את איברו הזקור למחצה בפיה והיא ממהרת לירוק אותו כאשר היא מרגישה את הטעם.
"זה הטעם שלך, יא בת זונה, עכשיו תפתחי ת'פה ותתחילי לנקות אותו.” הוא מקרב את הסכין לפניה.
היא חושפת שיניים באיום ורני מקרב את הסכין לעינה הימנית.
"בן זונה.” היא מסננת ושוב מפשקת את שפתיה.
הפעם היא לא פולטת אותו כאשר הוא חודר אל פיה אך גם לא עושה שום דבר אחר.
"תמצצי אותו, יא בת זונה, לפני שאני מוציא לך עין.”
היא סוגרת את שפתיה על הזין וגם באפלולית מבחין רני בארשת הגועל שעל פניה.
"יפה מאוד, תנקי אותו טוב טוב.” מעודד אותה רני ואני מניעה את ראשה ככל שתוכל ומוצצת את הזין.
הדלת נפתחת ורונן יוצא ונעמד לידו.
"ניצול משאבים מלא, הא?” הוא מגחך.
"לגמרי.” צוחק רני.
"יאללה, זוז, עכשיו תורי. זה בכלל הבית שלי.” הוא אומר ומתיר את חגורת מכנסיו. רני מפנה את מקומו ורונן נעמד מעל הפורצת הלכודה.
"אז מה, פורצים, הא?” הוא שואל, אוחז באיברו הזקור מול פניה.
"לך תזדיין.” הוא אומרת.
"יאללה יאללה, תפתחי ת'פה.” הוא מצווה והפעם היא לא מתחכמת.
מבלי להניח לה להתכונן ולאמוד את איברו, רונן אוחז בשיערותיה של הפורצת ודוחק את הזין בפראות לתוך פיה, מתחיל לזיין את פניה בתנועות קצרות ואלימות. מאיברו השני של החלון הוא מבחין באביב האונס אותה מאחור וככה שניהם דופקים אותה בכוח בשני קצותיה, שני לחמים אכזריים ומילוי עסיסי ומתוק בינהם.
מדי כמה רגעים, דוחק רונן בכוח את איברו עמוק לתוך פיה של הנערה, חש בהתהדקות המענגת של גרונה הנפלש, מועך באגרסיביות את בטנו אל מול פניה. הוא חש בה, מלעלעת ומשתנקת בעוד הזין הגדול פולש אל גרונה ההדוק אך הוא אינו ממהר לסגת ועושה כן רק כאשר הוא מרגיש שעוד רגע היא תאבד את ההכרה. הוא נסוג ומניח לה להשתעל ולהשתנק מספר רגעים אך במהרה הוא חוזר ופולש בכוח אל בין שפתיה, במורד פיה וחוזר שוב לגרונה הצר והאומלל.
אביב ורונן ממשיכים לזיין אותה, זה מאחור וזה מלפנים, זה בתחת וזה בפה, איבריהם פולשים אל נקביה המענגים, מתחככים בבשרה הרך ומסבים עונג רב לבעליהם. המוסיקה מהמסיבה שוככת וכאשר היא כובה לגמרי, רק אנקותיה החנוקות של הנאנסת ממלאות את חלל הלילה. בתוך כמה רגעים גומרים גם רונן ואביב, ממלאים אותה בשפיך מלפנים ומאחור.
"שים עליה עין.” אומר רונן לרני הניצב בסמוך וזה מחייך לעצמו וניגש אל הפורצת הלכודה, מגיש לה איברו הזקור שוב.
רונן נכנס אל המטבח.
"אי אפשר להשאיר אותה ככה, היא תעשה רעש.” הוא אומר.
"היי, מה איתי?” שואל סרגיי הגדול.
"מתי אשתך חוזרת?” שואל עומרי.
"יום רביעי.”
"אז יש לנו כמעט שבוע.”
"אז?”
"אז, נשאיר אותה בממ"ד. אף אחד לא ישמע אותה שם.”
"ומה יקרה כשהיא תחזור?” מקשה רונן, למרות שהרעיון של להשאיר אותה לעוד כמה ימים כאלה מוצא חן בעיניו.
"כבר חשבתי על משהו.”
"על מה?”
"מה אכפת לך? עלי.” מתעקש עומרי.
"אוקיי.” אומר רונן והוא ואביב יורדים לרוקן את הממ"ד ולהכין אותו לאורחת החדשה. מזרן מתנפח, שרשרת מתכת ארוכה וכמה אזיקונים חזקים ובמהרה הארמון של הפורצת מוכן לתפארה.
כאשר הם עולים בחזרה אל הבית, הם מוצאים את האורחת משעשעת את סרגיי בעודה כפופה על שולחן האוכל היקר שקנתה שמרית. ידיה קשורות במסקינג טייפ מאחורי גבה ורגליה מודבקות באופן דומה למטאטא, מאלצות אותה לפשק את רגליה. סרגיי היה עדין איתה והניח כרית מתחת לאגנה וכעת הוא בועל בכוח את ישבנה בעוד תחתוניה תחובים לפיה, בולעת את זעקותיה. היא נועלת עדיין את נעליה וקרעי הטייץ שלה מתקלפים מרגליה, שרידים לתקופה בה הייתה עדיין אדם ולא בובת מין. היא בחורה גדולה אך הפרופורציות שלה טובות ואת סרגיי זה מאתגר, כאילו היא איזה רכב שטח קשוח שאפשר להשתולל איתו והוא לא ישבר.
וסרגיי משתולל. לא סתם קוראים לו "הגדול", הוא מתקרב למטר ותשעים ושוקל קצת פחות ממאה קילו וכשהוא מזיין, האגן שלו נורה בכל פעם קדימה והולם בישבנה של הפורצת הכפותה כקורנס, מזעזע את שולחן העץ המאסיבי ואת בובת הבשר הסמרטוטית שעליו. פניה סמוקות ומיוזעות מייסורי השעות האחרונות והיא זועקת לתוך תחתוניה הממלאים את פיה בכל פעם שאגנו ניטח קדימה ואיברו שוב משפד את התחת שלה.
עומרי כמעט מרחם עליה בחצי השעה הקרובה, אך הכאב בפניו ובלשונו הפצועה משככים את רחמיו. בזמן שסרגיי טוחן את האומללה, שאר החברה מסדרים את הבית ומעלימים את כל הסימנים לפריצה, הם לא רוצים שלשמרית יהיו שאלות כשתחזור. כשסרגיי גומר לבסוף הבית מאורגן בצורה טובה ועומרי ורונן מתירים את הפורצת המעולפת למחצה וגוררים אותה לארמונה החדש, מותירים אותה קשורה ברגלה לשרשרת, שכובה על המזרן המתנפח.
בימים הקרובים רונן מבקר אותה כמה פעמים ביום וגם שאר החברה קופצים להגיד שלום, מלבד אביב שלצערו טס לצרפת למחרת. נאמן לדבריו, עומרי מגיע עם ואן בלילה של יום שלישי כדי להעמיס את האורחת ולהביא אותה לחבר ברמאללה. בחודשים שאחר כך, אם שמרית לא בבית או שהלכה לישון, הוא מספר להם מדי פעם בשקט על אודותיה. הפורצת חסרת השם הועברה אחרי חודשיים מרמאללה לעזה ומתברר שהיא מאוד פופולרית בעזה ויש לה קהל קבוע.
סיפור ממש טוב, רק הסוף די עשה לי טרן אוף 🙁
לא משנה, העיקר שחזרת!!
מעולה!
ברוכים השבים!
לא יכול להיות יוצר טוב מזה, רק העלילה מה קרה בהמשך
🎉🎉🎉🎉🎉🎊🎊🎊🎊🎊
סוף כל סוף! ברוך שובך!
הסיפור הזה הוא נוראי. הוא כתוב טוב, כמובן, אבל זה רק הופך אותו קשה יותר, כי הוא מגיע פנימה.
יש לך נטייה לא לעשות לקוראים הנחות, ולהראות להם מה קורה במציאות בסיפורים כאלה. לא לתת להם להתחבא מאחורי פנטזיה של היא רוצה את זה.
אבל זה בא על חשבון ההנאה של הקוראים, ומהסיפור הזה יוצאים עם הרגשה של בחילה.
well come back.your stories are big time
סוף סוף חזרת(:
סיפור מצויין..למעט הסוף שהורס..
ברוכים השבים 🙂
סיפור מדהים ומחרמן
היה שווה לחכות
וואו O:
שמח שחזרת!
אבל איזה עיצוב נוראי יש לאתר.. חבל על המקורי
התגעגעתי!!
אחלה קבלת פנים עשית לנו –
בגדול, אהבתי את הרעיון של "היתקעותה" תרתי משמע של הפורצת בחלון.
הסיפור התחיל כמשהו כייפי קליל וזורם, צחקתי מאוד בהתחלה מהדיאלוגים,
אבל אתה מהר מאוד מצליח להכניס כזה טוויסט, שבבת אחת הניגודיות בין הסיטואציות ועוד אי אילו "נגיעות חומות" גורמת לבטן להתהפך,
נדמה ומין בכפיה הפך לנורמטיבי. ופה יש עליית מדרגה הן בברוטליות והן בתיאורים ה"ציוריים", אי אפשר להישאר אדיש לזה. הקריאה מציפה בך בליל רגשות.
יחד עם זאת לא יכולתי להפסיק לקרוא.
שנה טובה
התגעגענו!
ברוך השב ושנה טובה
ברוך השב! כמה טוב שחזרת.
קודם כל – ברוך השב!
טוב לראות סיפור חדש שלך אחרי כל כך הרבה זמן
הסיפור עצמו מעולה – כמובן כמו שהצהרתי כמה פעמים בסיפור כזה היה חסר לי DP, אבל המוטיב הוא הרי החלון התקוע והמצב שנוצר בעקבותיו, ולכן מבחינה לוגיסטית משהו כזה בעייתי… אז אני מקבל זאת בהבנה
אבל אני מצרף לאחרים לגבי השורות האחרונות – די out of place מבחינת הסיפורים שלך. גם סנאריו כזה הייתי מרגיש שהיה מתואר אחרת בתקופה דאז
לא נראה לי שאוכל יותר לקרוא את הפסקה האחרונה בלי להרגיש צביטה