מתג 35

"קודקוד ניצנים, תגיע למבצעים. קודקוד ניצנים, תגיע למבצעים." נשמעה הקריאה במערכת הכריזה של המוצב הקטן. אוּרי נאנח, סיים ללעוס את הסוליה המתחזה לשניצל במהירות, לקח את הנשק ויצא מחדר האוכל, משתרך לעבר חדר המבצעים. כיף במילואים, הוא נאנח בשנית.

בעיקרון הוא היה אמור לעשות קו עם הגדוד שלו אבל הילדה הייתה חולה והוא היה יכול לצאת עם הגדוד אז קצינת הקישור ברוב נדיבותה הסכימה לוותר לו ולשבץ אותו במוצב הזה, באמצע הכלום. זה מה שיש.

"אהלן." אמר אורי כאשר נכנס אל חדר המבצעים. מפות היו תלויות על הקירות, לצד כרזות עליצות של אגף החינוך המתפוצצות בסימני קריאה וחייכנים, מתחרות בחומרת הסבר של אגף המודיעין המתריעות על עבירות עבירות בטחון שדה בצבעי שחור וירוק כהים.

"הי אוּרי'לה, יש נגיעה בגדר ליד מתג 35." צייצה הסמבצ"ית, מחייכת אליו בשיניים מעוטרות בגשר. ה"אורי'לה" שלה העלה חיוך על שפתיו. הדרדקית עוד לא נולדה כשהוא התגייס.

"ואיפה הסיור?" שאל. "הם לא יכולים לנסוע לראות מה זה?"

"הם תקועים על ציר טירדלט."

"מצוין. עם איזה גשש אני יוצא?"

"בעיקרון עם עבּד, אבל הוא חולה בחדר, והשני, החדש הזה, דפק נפקדות בבוקר." הסבירה הסמב"צית. "אז…תצא בלי גשש, אוקיי? רק עם נהג. פליז תצא…"

"אוקיי." אמר אורי. "תגידי לנהג שיאסוף אותי מהחדר עוד עשר דקות, בסדר?"

"ברור! מעולה!"

אורי הסתובב ופנה אל מגורי הקצינים. היתרון היחיד שבלהיות קצין מילואים, הוא למד מזמן, הוא שלעתים (נדירות) הוא זוכה לחדר במגורי הקצינים. כל השאר זה כאב ראש מיותר. הוא בדק את האפוד (ווסט, הוא תיקן את עצמו. היום כבר לא אומרים אפוד.), זרק עוד חבילת ופלים פנימה, ויצא מן החדר בדיוק כאשר האמר נעצר בחריקת צמיגים מול המגורים.

"אתה קודקוד ניצנים?" צעקה הנהגת מעל נהמת המנוע. "תעלה."

"בדרך כלל קוראים לי אורי." ענה בעייפות ונכנס לרכב. עוד לפני שהספיק להיחגר לחצה על דוושת הגז.

"הלו! הלו!" צעק אורי, אך היא התעלמה ממנו. ההאמר החל לנסוע לכיוון היציאה מהמוצב והוא נאבק להיחגר ולחבוש קסדה. כאשר התקרבה הנהגת אל הש.ג, היא החלה לצפצף בקוצר רוח. החייל הצעיר בשער פתח אותו במהירות בעוד ההאמר חולף החוצה מבלי להאט ואורי הבחין בנהגת שלצידו מגחכת. כביש היציאה מהמוצב התפצל לצומת טי, והיא שברה מיד ימינה, אדישה לאורי המנסה להתאפס על המפה ברוח המדברית המצליפה.

"הלו, תעצרי שנייה!" צעק אורי שוב, אך היא רק הפנתה אליו את פניה לרגע וחזרה אל הכביש.

"תעצרי את הג'יפ כבר!" צעק אורי, מתחיל לכעוס. היא נתנה מבט בכביש, ואז לחצה בעוצמה על הבלמים וההאמר הגדול החליק על הכביש בחריקה.

"מה?!" התריסה הנהגת.

"תדוממי בבקשה."

"למה?"

"כי ביקשתי."

הנהגת נשפה בכעס ודוממה את ההאמר, ואורי הבחין לראשונה כי היא עונדת דרגות סג"מ.

"מה אתה רוצה?" רשפו עיניה הכחולות.

"איך קוראים לך?" שאל אורי.

"איימי."

"אהלן איימי. אני אורי." הוא הושיט לה יד, והיא לחצה אותה בחוסר רצון. "מה התפקיד שלך?"

"אני קצינת המבצעים של הגזרה."

"אוקיי. לאן אנחנו נוסעים?"

"היה זיהוי של נגיעה בגדר ליד מתג 35." אמרה איימי בקוצר רוח. "אז למה עצרנו? מה אתה רוצה?"

"שתתני לי לפתוח מפה ולראות לאן אני נוסע. שתיסעי לאט. שתרגעי קצת."

"אבל אנחנו צריכים להגיע למתג 35 מהר."

"אני יודע, אבל אני רוצה לדעת איפה זה ואיך מגיעים לשם."

"זה בסדר, אני יודעת איפה זה."

"יופי שאת יודעת." אמר אורי בסבלנות. "אבל אני לא, ואני מנהל את האירוע הזה. לצערי."

"אז..?" שאלה איימי, מתופפת על ההגה.

"אז. בואי נתייחס לזה כמו אל טיול שנתי, בסדר? סעי לאט."

"בא'נה, אתה כבד. מה יהיה איתך?"

"אני די זקן." הסביר אורי בעודו מתעמק במפה . "ועם הגיל בא הכובד."

"למה, בן כמה אתה?" שאלה איימי.

"39." אמר אורי. "תגידי, במתג 35 יש קליטה בסלולרי?"

"לא נראה לי."

"אז רק רגע, אני מתקשר לאימא שלי." שלף אורי מכיסו מכשיר סלולרי, והחל חייג.

"הלו…אימא…כן, הכל בסדר, אני רק נכנס לאזור בלי קליטה…רק רציתי להזכיר לך שלעדי יש היום יום הולדת בשש, יש את הפרטים על המקרר. ולסיון יש פעולה בצופים. אני יודע שאת זוכרת…תודה…להשתמע."

"דיברת עם…אימא שלך?" שאלה איימי לאחר שאורי החזיר את המכשיר לכיסו, משועשעת בעליל.

"היא עוזרת לי לטפל בילדות כשאני במילואים."

"למה, איפה אשתך?"

עננה הקדירה לרגע את פניו של אורי. הוא לא ענה, רק הרכיב את משקפי האבק על פניו.

"יאללה, שימי משקפי אבק וניסע."

"אבל שבת היום! אין משטרה צבאית בשבת!" התלוננה איימי.

"אלה הפקודות: רכב פתוח? משקפי אבק. בואי נזוז כבר, נגיע לנקודה, נראה שאין כלום, ונוכל לחזור."

"נו, אני קצינה, ואני יכולה להחליט לבד אם אני שמה משקפיים או לא." התרגזה. "אמרתי לך שאין משטרה צבאית היום!"

"ואני אמרתי לך, שאני אחראי כאן, ואני מבקש ממך להרכיב משקפיים. שאם יקרה לך משהו, לא יבואו אלי בטענות. יאללה, משקפיים וניסע."

"כסת"חן." רטנה איימי. היא הרכיבה את משקפי האבק על עיניה והניעה את ההאמר.

"לאט!" אמר אורי, פורש את המפה על ברכיו, כאשר החלו לנוע. "אני רוצה לבדוק את המפה."

"אתה לא צריך." צעקה איימי מעל שאון הרוח ושאגת המנוע. "אני יודעת איפה זה."

כעבור רבע שעה האטה איימי לפתע, והחלה לפנות אל תוך השטח.

"איימי!" צעק אורי, והיא נעצרה. "יש לנו עוד חמישה קילומטרים עד ציר ליאופ."

"אפשר לחתוך מכאן!" אמרה איימי.

"אני לא רואה שום דרך במפה. תראי לי." הוא הגיש לה את המפה.

"זה לא מופיע, זה ציר בלי שם." הודתה איימי, "אבל אני מכירה את השטח."

"מצטער. נמשיך על הכביש עד ציר ליאופ, ואז ניכנס."

"אבל…"

"תגידי, את כל הזמן חייבת להתווכח? את בטוחה שגמרת קורס קצינות?"

"זקן חפרן." היא סיננה בשקט.

"ילדה מעצבנת." החזיר אורי.

ההאמר חזר אל הציר הראשי, והם המשיכו בנסיעה אל ציר ליאופ. כאשר הגיעו אל המפגש עם הציר, פנתה איימי ימינה, עצרה והפשילה את משקפיה מעלה.

"איימי, המשקפיים!" אמר אורי.

"בשטח לא חייבים! ג'יזס." קראה איימי. "אלה הפקודות."

"אני חושב שצריך. תשאירי אותם בבקשה."

"לא. די עם השטויות שלך." היא אמרה בפשטות. "אתה רוצה להתלונן עלי? רוצה שנחזור? מה אתה רוצה? את המשקפיים בשטח אני לא שמה."

אורי חשק את שיניו, שפשף את הזיעה מהמסגרת שיצרו משקפי האבק שלו, והחזיר אותם אל פניו.

"יאללה, סעי." הוא רטן. "נגיע לשם, נראה שאין כלום, ואני נוכל לחזור למוצב."

"ואז תלך להתלונן עלי." השלימה הקצינה.

"אולי." אמר אורי ביבושת, כובש את כעסו למשמע צחוקה המתגלגל.

כמה מאות מטרים לפני מתג 35, קרא אורי.

"תעצרי, תעצרי."

"מה עכשיו?" שאלה איימי בלעג. "לא צחצחנו נעליים? יש עוצר אימונים? לא קראנו הוראות בטיחות?"

אורי לא ענה, רק ירד מההאמר, וניגש לבדוק משהו בצד השביל.

"איימי, בואי רגע." קרא לה לאחר מספר שניות.

"'איימי, בואי רגע בבקשה.'" תיקנה איימי. "מה יש?"

"אני לא גשש, אבל כדאי שתסתכלי על זה."

הקצינה ירדה מההאמר וניגשה אל אורי שבחן את הקרקע.

"אלה נראים לי כמו עקבות טריים של טרקטורון, לא?" אמר.

"כן ו…תראה. נוזל לו שמן." היא הצביעה אל עבר נקודה שחורה באדמה אשר נחה במרכז הקוליסים אשר השאיר הטרקטורון. אורי נגש אל הנקודה, התבונן בה, ואז החל ללכת עם הקוליסים.

"יש עוד!" צעק כעבור חמישים מטרים, והחל לחזור.

"בוא נתפוס אותו." אמרה איימי כאשר הגיע אליה.

אורי התבונן בה כבמוכת שמש.

"לא, בואי נעלה מול המבצעים, ונתחיל נוהל מרדף מסודר." הסביר.

"נוהל מרדף?" התפלצה איימי. "אתה יודע כמה זמן זה ייקח? אין לנו גשש. עד שימצאו גשש, ועד שהוא יגיע ועד שיביאו עוד כוחות המבריח או המחבל כבר יהיו אחרי הקפה בבית. יש לנו עקבות טריים. טובים. בוא נתפוס את הבזונה."

"אני זקן מדי בשביל זה." נד אורי בראשו, חש את עול השנים לפתע. פעם זה היה קל יותר, פעם גם הוא אהב לרוץ על עקבות, אך עשרים שנה אחר כך הבין שהן לעולם לא מובילות לשום מקום.

"יאללה, נו!" קראה איימי, קופצת לתוך ההאמר, והניעה אותו.

אורי טיפס בכבדות אל הכלי, והם זינקו לדרך. הוא נאבק בנשק, אך למרות הטלטולים והמהמורות הצליח להכניס מחסנית לאחר מספר ניסיונות.

"אני רואה שאתה מתחיל להתלהב." שאגה איימי, קולה נאבק ברוח ובמנוע.

"אני רק זהיר." הוא צעק בחזרה, פחות רגוע מכפי שניסה להיראות.

"לעזאזל!" צעקה איימי ועצרה את ההאמר לאחר כמה מאות מטרים. "בנזונה."

"מה קרה?"

"פנצ'ר."

"טוב, בואי נתקן אותו צי'ק צ'ק." אמר.

איימי ירדה מהרכב, פשטה את חולצת המדים, ונשארה עם חולצת טריקו לבנה מתחת. רק עכשיו הבחין אורי שעורה חיוור, ושהנמשים שעיטרו את פניה כיסו גם את ידיה.

"טוב, איפה כלי הנהג?" הוא שאל, נבוך מעט מחוסר היכרותו עם הרכב.

"תפרק את הרזרבי, אני אביא את שאר הכלי נהג." הורתה איימי, מגישה לו מפתח שוודי.

עד שסיים אורי להיאבק בגלגל הרזרבי הכבד, כבר סיימה איימי לפרק את הגלגל התקור. אורי לא יכול היה שלא לשים לב לאופן שבו חיבקה חולצתה רווית הזיעה את חזה, חושפת שני את קווי המתאר של שדיים זקורים ותפוחיים. הזיעה הפכה את הבד מתחת ידיה לשקוף, והוא יכול היה לראות בבירור את צדו הימני של השד הצעיר שמולו. חגורת מכנסיה, שהותאמה להכיל גם את חולצת המדים, הייתה גדולה מדי כעת, וכאשר כרעה איימי נחשפו מספר סנטימטרים של בשר ישבנה החיוור וחלקם העליון תחתוניה בצבע הלילך.

"יופי. בא נעלה אותו." הסתובבה איימי פתאום, ומבוכה הציפה אותו כאשר הבין כי ראתה את מבטו. היא נתנה בו מבט זועם והזדרזה ללבוש את חולצת המדים. "קדימה."

אורי לא ידע אם להתנצל או לנסות לשכוח את העניין, לכן לא אמר דבר. העמסת הגלגל התקור הייתה מסובכת יותר. הם אחזו בגלגל הכבד, ואיימי ספרה.

"שלוש, ארבע ו…"

בשאגה הניפו שניהם את הגלגל והעמיסו אותו על הכנה היעודית. למרות המאמץ אורי לפתע לא יכול היה להתעלם מהגוף הצעיר והנשי שנדחק אל צידו.

"אני דוחף…" גנח במאמץ. "תסגרי את הברגים."

איימי נדחקה קדימה לסגור את הברגים כדי שהגלגל לא ייפול, ולרגע חש אורי בישבנה המוצק נדחק אליו, מתחכך בחזית מכנסיו וגל מבוכה שטף אותו כאשר חש בעצמו מזדקר. לאחר שסיימה להבריג את הברגים בידיה, החלו שניהם להדק אותם בדממה.

"מאיפה השם הזה, איימי?" שאל לבסוף בניסיון לשבור את מבוכתו.

"אבא שלי היה מתנדב, מאירלנד ואימא שלי הסכימה לקרוא לי על שם סבתא שלי."

"וממנו את כל כך מנומשת?" מלאכת ההברגה הסתיימה ושניהם עמדו מאחורי הרכב, מתנשפים עדיין מהמאמץ.

"כן. אני רואה שבדקת טוב את הגוף שלי, הא?" היא שאלה, ואורי שוב חש בגל מבוכה נוסף מציף אותו, ובאיברו נרפס במהירות. הוא מלמל דבר מה והתיישב ברכב, מייחל שהנסיעה הזאת, הפאדיחה המתגלגלת הזאת, תגמר כבר.

* * *

"תראה!" צעקה איימי לאחר מספק דקות, ועצרה את הרכב. "הנזילה הפסיקה. אתה חושב שהוא תיקן את הטרקטורון?"

"בדיוק ההפך, נגמר לו השמן." אמר אורי ביבושת. "תכניסי מחסנית גם את."

"בשביל מבריח חשיש? תרגע, בסדר?"

"תכניסי מחסנית בבקשה." הוא אמר שוב, קולו קר.

"קודם לא רצית לצאת בכלל, ועכשיו נהיית רמבו? הוא לא חמוש, ולא בא לי שתיפלט פה איזו ירייה מיותרת."

"די להתווכח! תכניסי כבר מחסנית!" צעק אורי בכעס. איימי הסתובבה לאחור כדי לקחת את נשקה, כאשר מכשיר הקשר התפוצץ פתאום מול עיניה. היא התבוננה בו בתדהמה, ואז הופיע חור בג'ריקן מאחוריהם. שני קולות נפץ ליוו את החורים, באיחור מבלבל.

"יורים עלינו." היא אמרה בפליאה. אורי נזקק לשנייה שלמה כדי להבין את דבריה, אך כאשר המסר נקלט הוא הדף אותה מהרכב, וזינק החוצה בעצמו.

"איפה הוא?" קרא אורי, תר בעיניו את המדבר. עוד ירייה פילחה את הדממה, ואורי השתטח.

"שם! ליד העץ!" קראה איימי. אורי התבונן לעבר עץ השיטה הקטן שעמד כמה מאות מטרים לפניהם, וזיהה את הדמות.

"תתחבאי!" צעק לאיימי אינסטינקטיבית וכיוון את רובהו. כל אימוני הירי של עשרים שנה חזרו פתאום. הוא רוקן את האוויר מראותיו, וסחט סחיטה אטית את ההדק, מדמיין את נקישת הנוקר לפני רעם אבק השרפה.

כך שחרר עוד מספר כדורים ואז צעק לאיימי:

"את בסדר?"

"כן!" הגיעה צעקתה מימינו. אורי העיף בה מבט וראה שהיא שוכבת בשטח פתוח.

"את חשופה מדי!" הוא צעק בזעם. "תשכבי מאחורי הבולדר! שם!"

הפעם לשם שינוי היא לא התווכחה ואורי הבחין בסיפוק בדמותה משתופפת מאחורי בולדר אפור ובתוך כמה שניות שמע את יריותיה מצטרפות לקקפוניה. המחבל מצידו לא נשאר חייב ואורי הבחין בו יורה לכיוונם, שריקות קליעיו חולפות סביבם, מתיזות רסיסי סלעים עליו ועל איימי. הוא לא זכר כמה זמן נמשכו היריות, אך בשלב מסוים הוא הבחין במחבל נופל בנתזי דם, והיריות מכיוונו פסקו.

"הוא נפל!" צעקה איימי.

"בואי נתקרב אליו! לאט!"

ללא מלה התקדמו בזהירות אל עבר העץ. כאשר חצו את המרחק נגלה המחבל לעיניהם מפרפר על הרצפה, אוחז בידיו את מה שהיה פעם גרון, נשקו מוטל לצדו.

"הוא גמור." קבע אורי קדורנית והזדקף. "תביאי את הרכב ונעמיס אותו."

המחבל הפסיק לפרפר וכמויות הדם שנגרו על האדמה לא הותירו ספק כי הוא מת.

"אוקיי." אמרה איימי בקול מוזר, מרוחק, צופה בשינוי המחריד של אדם לגופה.

הקצינה הביאה את ההאמר הגדול, והחנתה אותו בסמוך למחבל. אורי סקר את הואדי הקטן ומצא את הטרקטורון. היא לקחה את רובהו של המחבל, ואמרה בקול רועד :

"בוא נגש לראות מה היה לו שם כל כך חשוב שהוא ניסה להרוג אותנו."

עד כמה שיכלו לראות מבלי לגעת, סל הטרקטורון הכיל כמה לבנות חבלה ורימוני יד. תמונה של נערה צעירה הייתה מודבקת לכידון בסלוטייפ, ואיימי שלחה אליה את ידיה, מבט מרוחק בעיניה.

"איימי!" צעק אורי. "זה יכול להיות ממלוכד!"

"מה פתאום?" ענתה איימי ולקחה את התמונה. היא התבוננה בתמונה והניחה אותה בכיסה.

"את כזאת ילדה מטומטמת." אמר אורי בכעס, האדרנלין המתפרק מעצים את רגשותיו, והתחיל ללכת לאזור העץ. "קצינה או לא, את עדיין ילדה."

"צריך לקרוא לסילוק פצצות." קבעה איימי באפאטיה מוזרה.

"כדאי שנעמיס אותו על הרכב." אמר אורי, גופו עדיין רועד מאדרנלין, ונעמד ליד ראשו של ההרוג. "בואי, תעזרי לי."

איימי לא ענתה.

"אני צריך את העזרה שלך." אמר אורי.

"תחבק אותי." אמרה איימי בקול קטן.

אורי הרים אליה את עיניו, מופתע. היא עמדה, שעונה על ההאמר, ידיה מחבקות את גווה. לפתע היא נראתה אבודה כל כך, ללא שמץ מהשחצנות המתריסה שלה.

"אני צריכה שתחבק אותי." היא אמרה בשנית, נושכת את שפתה התחתונה.

אורי ניגש אליה וחיבק אותה בזרועותיו.

"את רועדת."

"אדרנלין." היא מלמלה. "זה רק אדרנלין."

"אוקיי." הוא אמר, מודע עד כאב לריח שיערה פתאום, לגופה החמים בין זרועותיו.

"אני חושבת שגם זה אדרלנין." היא אמרה ונשקה ללחיו. אורי הביט בה בהפתעה והיא נשקה לו בשנית, על שפתיו הפעם, שפתיה רכות כל כך אל מול שלו.

הוא עדיין היה מופתע כאשר לשונה של איימי פלשה אל תוך פיו, מחליקה על שיניו, פוגשת בלשונו. ידיו גלשה מבלי משים עד שנחו על גווה הדק, אצבעותיו נחות על שיפוליהם העליונים של פלחי עכוזה.

מוחו של אורי געש ושצף בסערה של מבוכה וחרמנות, התרגשות ורווחה.

"איימי…" הוא התחיל להגיד, לא יודע בדיוק איך הוא מתכוון להמשיך, אך היא התירה את אבזם חגורתה, מניחה למכנסיה ליפול מטה, חושפת ירכיים חיוורים ומוצקים ותחתוני כותנה בצבע לילך.

"אני צריכה שתזיין אותי." אמרה בקול רועד וחזרה אל זרועותיו. "דחוף."

ידיו של אורי חזרו אל גווה וירדו מטה, אצבעותיו מטיילות בהיסוס על גבעות ישבנה החטובות. אבל את איימי המגע העדין לא סיפק והיא הדפה את אגנה לקראתו, מחככת את מפשעתה בזקפתו, מתנשפת.

אורי החליק את אצבעותיו אל תחתוניה, חופן את ישבנה בשתי ידיו, ומשך אותה אליו, לשונו מרקדת עם לשונה. איימי נאנחה לתוך פיו ופתחה את אבזם חגורתו בידיים רועדות. הוא לא התנגד והיא הפשילה את תחתוניו מטה, משחררת את זקפתו. בסדרת תנועות מהירות היא החליקה גם את תחתוניה עד הקרסוליים, ואז התכופפה על מכסה המנוע, ישבנה העירום פונה אליו. היא סובבה אליו את ראשה, נחיריה מורחבים.

"תזיין אותי." תבעה, מתנשפת. כל מבוכתו והיסוסיו של אורי נעלמו למראה הישבן החיוור והמנומש שמתחתיו. הוא אחז בראש הזין ביד אחת ובשנייה פישק אותה. הרטיבות ההדוקה שעטפה אותו כאשר נכנס אליה הדהימה אותו לרגע, ברגע הבא הוא השלים את החדירה בתנועה חלקה אחת.

"כן…כן…ככה…" צעקה איימי. "תחזיק אותי חזק…ותדפוק אותי חזק!"

אורי אחז במותניה כפי שציוותה והחל להלום בעוצמה בגוף הצעיר מתחתיו. פלחי ישבנה היו מוצקים וחלקים תחת ידיו, בפרופורציה מושלמת למותניים הצרים, והאופן בו ריצדו בהם אדוות לאחר כל מהלומה הסעיר אותו. שיערה הבוהק ריקד עם כל מהלומה של אגנו, כמו גלים בים ערמוני.

הוא ליטף באגודליו את העור החלק, הקטיפתי, הולם בה בעוצמה מאחור. איימי התבוננה בו מדי פעם, עיניה עצומות למחצה, קווצות שיער אקראיות מכסה את פניה.

"זוז…" היא התנשפה לפתע, הודפת אותו לאחור. "שכב. אני רוצה לזיין אותך גם."

אורי התיישב בצל ההאמר, צופה באיימי שגידפה ונאבקה בנעלי הצבא הגבוהות. לאחר מאבק בן מספר רגעים חלצה אותן והשליכה את מכנסי הצבא, שנחתו על פניו של ההרוג. היא נעמדה מעל אורי, ערוותה הכהה ורטובה למראה מנוגדת לירכיה החיוורות והשריריות, זרועות הנמשים. לבושה בחולצה צבאית וגרבי צמר גבוהות בלבד היא התיישבה עליו, מנחה את זקפתו לתוך רטיבותה.

"אוחחח…" גנחה איימי, ודממה מתענגת על הזכרות שבתוכה. לאחר כמה שנית, החלה להניע את אגנה בתנועות קצובות מעלה ומטה, ידיה אוחזות בחזהו של אורי.

"תורידי את החולצה…" התחיל אורי, כמה לפתע לראות את שדיה הצעירים. "אני רוצה…" אך איימי לא שעתה לו.

הוא שלח את ידיו אל כפתורי חולצתה וניסה לפתוח אותם, אך ההתרגשות היתלה באצבעתיו, והם חמקו מידיו פעם אחר פעם. לאחר מספר ניסיונות קץ אורי במשחק וגניחה נזעמת פתח בכוח את חולצת המדים, כפתוריה נתלשים לכל עבר. נראה היה לו שהאקט הפראי הסעיר את איימי יותר, והוא חש בזרימת מיציה מתגברת לרגע, והיא החלה לשגול אותו ביתר פראות. את חולצת הטי הלבנה כלל לא ניסה להסיר : הוא אחז בה בשני אגרופים, וקרע אותה מהבטן ועד צוואר בתשוקתו, חושף חזית ספורט פרחונית המסתירה שדיים מנומשים. איימי שלחה את ידיה אל מאחורי גבה, והתירה את קרס החזייה, מניחה לשדיה הצעירים לצאת במחול התשוקה ואורי מיהר לחפון אותם בידיו. בטנה הייתה שטוחה ושרירית, מעוטרת בנמשים בודדים, וצחה. יציבה כגוש שיש לבן, היא כמעט ולא זזה כאשר שיגלה איימי את עצמה בפראות על אורי.

"איימי זה…זה…" מלמל אורי, חש בהתפרקות המתקרבת.

"עוד לא!" רשפו עיניה הכחולות של הקצינה הצעירה בפניה המיוזעות. אורי חיבק אותה בעוצמה, והחל לשגול מלמטה את הירכיים הרטובות העוטפות אותו.

"כן…תדפוק! חזק!" צרחה איימי, ציפורניה שורטות את חזהו של אורי, והוא החל לגמור בתוכה, אגנו מזנק מעלה פעם אחר פעם.

"הנה…הנה… " צעקה הקצינה, גופה מתעוות ורועד בשחרור בין זרועותיו האוחזות בה בכוח, ולפתע חש כי היא נושכת את כתפו באקסטזה בה הייתה נתונה אך הניח לה לעשות כן ורק ליטף את ראשה, מתענג על הכאב והפראות. השיא שלה בא מהירות ושכך במהירות והם נותרו מתנשפים ומיוזעים על החול, כאילו מופתעים למצוא את עצמם באינטימיות שכמו נכפתה עליהם.

מבוכה התחילה להחניק אותם, בונה סביבם מעטפת קרה וסמיכה, ואורי היה מודע לפתע עד כאב למרחק המפריד בינהם בשנים ובמיקומם במפת החיים. המילואימניק והסדירה, הזקן והנערה, המרחק בינהם היה עצום. יחד עם זאת הוא לא יכול היה להישאר אדיש ליופייה בעודה יושבת עליו כך, איברו נעוץ בתוכה. כתפיה המנומשות היו דקות ובהירות ושדיה הזקורים עלו וירדו בכל פעם שהתנשמה. עיניהם נפגשו ולמרות המבוכה הוא חש שאיברו מסרב לדעוך. איימי הביטה בו, הרעב מסרב לעזוב את עיניה.

הסכמה הדדית נחתמה בעיניהם.

בעודה רכובה עליו, אורי הזדקף לישיבה ושלח את ידיו לחפון את פלחי עכוזה העירומים, המיוזעים. הם התנשקו בהססנות מפתיעה, כאילו לא התעלסו בפראות עד לפני רגעים ספורים, התשוקה הולכת ומלהיטה את נשיקתם . איימי פתחה את חולצתו ושדיה הצעירים התחככו בחזהו השעיר אשר איבד זה מכבר את רוב השרירים שפעם עיטרו אותו.

אורי אסף את בגדיה הפזורים של איימי ופרס אותם ואז והוסיף אליהם את חולצתו שלו הזרוקה על החול, יוצר מעין סדין על האדמה. מבלי לומר מילה הוא התרומם על ברכיו, איברו הקשה נעוץ עדיין בחריץ החמים של הקצינה, ואז הפך אותה כך שהיא שוכבת על הסדין המאולתר והוא בין ירכיה הפשוקות.

ואז היא חייכה אליו מתחתיו ואורי מצא את עצמו מחייך אליה בחזרה, מגחך כמעט. שיניה היו צחורות כמו שלג ועיניה הכחולות זרחו כמו זריחה מדברית, פוצעות אותו ביופיין. אורי רכן ונישק אותה שוב, בעדינות בהתחלה ואז ביתר תשוקה, נשיקתם מתנפצת כמו גלים על הסלעים.

אורי החל להניע את אגנו בתנועות חזקות ואטיות ואיימי נאנקה אל פיו בכל פעם שהוא ננעץ בה. ידיה ליטפו את עורפו וגבו, פניו וחזהו והוא הזדקף כדי להביט בה, כמה יפה הייתה מתחתיו, סמוקה ומנומשת ומרוגשת כל כך. הוא רכן בשנית לנשק אותה והיא משכה אותה אליו ברעב, חמה ורטובה סביב איברו הזקור. ידיה הסיטו את ראשו עד שלשונה פלשה אל אוזנו ואורי הצטמרר לנוכח הריגוש.

ידיו ליטפו גווה, יורדות במורד מותניה עד שנעצרו על ישבנה. הוא חפן כל פלח עכוז ביד גדולה והחל לנעוץ את איברו לתוכה בכוח, סוחט ממנה אנקות וקריאות נרגשות בכל פעם שאגנו פגש בשלה, מפשק את ירכיה. שדיה הבהירים פיזזו בקצב הזיון, פטמה ורדרדה מעטרת כל אחד מהם, מרקדת כמו תות על כדור גלידת וניל. אורי גהר והכניס שד אל פיו ואיימי נאנקה בקול כאשר לשונו החלה ללקק את הפטמה הזקורה.

אורי חש בזיעה נקווית על מצחו בעוד ידיה של הקצינה הצעירה חופנות עכשיו את ישבנו, תובעות ממנו עוד ועוד והוא נענה לה, נדחק עמוק יותר לתוכה וחזק יותר, מפשק את ירכיה הבהירות בעוד אגנו צולל עמוק לתוכה, איברו ממלא את החריץ הרטוב שלה. איימי נאנחה והרימה את רגליה באוויר, הודפת אותו עמוק יותר פנימה, ידה מלטפת את ישבנו וגבו, השנייה את ראשו המענג את שדיה. פטמתה התותית הייתה אחוזה בין שפתיו ולשונו ליטפה אותה במרץ בעודו בועל אותה בקצב קבוע.

הוא חזר לנשק אותה ואיימי קיבלה את שפתיו בברכה, מגישה לו את שפתיה הרכות ואת לשונה הזריזה. אגנו המשיך להלום בה, רעב וחזק, קצוב וקשה ואנקותיה התגברו בפיו, ידיה כמו סופה על עורפו וגבו. קולות תשוקתם מילאו את האוויר המדברי סביבם, אנחות התנשפויות ומהלומות רטובות מתערבלים ומשתלבים ברוח בין ענפי השיטה ובציוצי הסלעיות בענפי העץ. אגלי זיעה כיסו את שדיה הבהירים של איימי, מחליקים מעורה הבוהק ונקווים לשלוליות זערוריות בטבורה ועל הבגדים הזרוקים.

אנקותיה של איימי החלו להתגבר והוא חש בקצב גופה משתנה, מבין שהיא מתרכזת לקראת השיא שלה. צמרמורת ריגוש חלפה בגוו של אורי, כל מאורעות השעה האחרונה מציפים אותו כאילו פגע בו קטר דוהר. מהכניסה לחמ"ל והנסיעה עם הקצינה החצופה וההתקלות וה"תחבק אותי" ועכשיו היא שוכבת תחתיו, יפה ועירומה ופשוקה ומיוזעת ומתרגשת ואורי חש בגל ריגוש הולם בו ומצית את האש במפשעתו ואשכיו.

אורי נאנח כאשר החל לגמור, צמרמורת מטלטלת אותו. אשכיו התכווצו והוא חש בהם פולטים את מטענם לתוך הרטיבות הלוהטת שאפפה את איברו, מודע מרחוק לאיימי השוצפת מתחתיו בשיא שלה. שפתיהם נפגשו שוב ולשונותיהם התערבלו זו בזו בעודם נישאים כנוצות ברוחות הריגוש, נאחזים זה בזו לבל יאבדו בסערה. הגל סחף אותם רגעים ארוכים עד שהניח אותם בעדינות על האדמה, שם שכבו מתנשפים ומיוזעים במשך דקות ארוכות.

"תודה.” אמרה איימי בשקט. אורי חייך אליה חיוך קטן.

"אנחנו צריכים לחזור.” הוא אמר בעודו מתרומם ממנה בעדינות, אך הוא ידע שיש בו חלק שלא יחזור מהמקום הזה.