בדרך צפונה

18.7.1997
שרית מפזמת לה שיר עם הרדיו בעודה נוסעת צפונה. מצב הרוח שלה מתחיל להשתפר למרות המריבה המחורבנת עם בעלה. ג'ו קוקר תמיד יודע איך לעודד אותה ובאורח פלא הוא תמיד צץ אצלה במקומות הכי לא צפויים, ברגעים שהיא הכי צריכה אותו. ברדיו, במעלית, במסעדה, ברכב חולף. גם עכשיו היא כבר כמעט הייתה על סף דמעות כאשר הוא הגיח פתאום מהרדיו, מסלק את ענני הסערה שלה. הפּיזמוּן שלה הופך לשירה של ממש והיא גם מתופפת על ההגה, מרגישה כבר יותר טוב, שילך לעזאזל אבנר האידיוט והמשפחה המטומטמת שלו. שילכו לעזאזל כולם.
חייל עומד בטרמפיאדה ובהחלטה של רגע היא מאותתת ימינה ומאטה את הרכב. אבנר יקבל שבץ אם הוא ידע שהיא לוקחת טרמפיסטים, המדינה צריכה לדאוג להם, הצבא צריך לדאוג להם להסעות, למה שהוא, כאזרח פרטי בלה בלה בלה…דווקא הידיעה שזה יעצבן אותו כל כך מחממת את ליבה עכשיו. אף פעם לא לקחה טרמפיסט, ליבה עולץ בעודה מאטה. תמיד יש פעם ראשונה, היא עונה לעצמה ופותחת את החלון החשמלי.
"לאן?” היא שואלת את הצעיר הרוכן אל החלון הנפתח. אתיופי, היא מציינת לעצמה, מופתעת במקצת.
"קריית שמונה.” הוא אומר. כומתה אדומה, סמלים על החזה, נשק. לא פושע, לא מחבל, היא מחליטה. סתם חייל. אתיופי.
"כנס.” היא מחייכת. שלא יחשוב שבגלל שהוא אתיופי היא מפלה אותו או משהו.
הוא פותח את הדלת האחורית ומניח שם תיק גדול ואז פותח את הדלת הקדמית ומתיישב לידה, חוגר את חגורת הבטיחות. ברדיו ג'ו קוקר מתחלף לשלמה ארצי. גם טוב, היא מחייכת לעצמה.
"איך קוראים לך?” היא שואלת.
"נסים.” הוא עונה.
"אני שרית.”
נסים מעיף בה מבט אלכסוני. לא רע. לא צעירה אבל שמורה היטב, כמו הרבה אשכנזיות צבריות בנות גילה. היא נועלת סנדלים עם שרוכים ואלו קשורים במעלה שוקיה החטובים. כנראה עושה ספורט, בטח ספינינג כמו האחרות. הוא נזכר בחלק מהאחרות ותחושה נעימה מבליחה בו לרגע. נראה מה יהיה עם זאתי.
"מאיפה אתה?” שואלת שרית אחרי שהם משתלבים בתנועה. אף פעם לא דיברה עם אתיופי, היא חושבת לעצמה, אשמה עמומה מדגדגת את מצפונה. אין אתיופים במעגלים החברתיים בהם היא מסתובבת. לפחות לא כאלה בלי מטאטא ביד.
"רחובות.” עונה נסים. "ואת?” הוא שואל ומנחש בלב את התשובה: רמת השרון או תל אביב.
"הוד השרון.” היא אומרת ונסים מהנהן לעצמו בלב. קרוב מספיק.
"מה אתה עושה בצבא?” היא שואלת. “אם מותר לי לשאול.” היא מוסיפה, מתרגשת קצת. אולי הוא עושה משהו שאסור לו לדבר עליו.
"סתם.” הוא אומר.
"מה זה סתם? משהו סודי?”
"סתם חייל. צנחנים.”
"צנחנים זה לא 'סתם חייל'. עובדים קשה בצנחנים, לא?”
"לא נורא.” הוא מחייך. האפסנאים לא עובדים נורא קשה, היא כנראה מתכוונת ללוחמים אבל אין לו שום כוונה להעמיד אותה על טעותה.
"עשית תיכון ברחובות?”
"כן.”
"איך היה?” היא שואלת, מרגישה מטופשת. היא בטח לא הייתה שואלת שאלה כזאת אשכנזי צבר. ואיך בכלל עונים לשאלה כזאת?
"הבגרויות היו קשות אבל הציונים בסוף לא רעים.”
"עשית בגרות?” שואלת שרית ומיד בועטת בעצמה מנטלית. למה שלא יעשה בגרות, כי הוא אתיופי?
"כן. מגמה הומאנית. אני רוצה לעשות תואר אחרי הצבא.”
"איזה יופי, שאתה כבר יודע את זה. מה אתה רוצה ללמוד?”
"עבודה סוציאלית נראה לי.” עובדים סוציאליים הוא מכיר טוב. חארות בני זונה.
"נראה לי מקצוע מאוד מעניין. מאוד מאוד מעניין.” היא אומרת. איזה בחור חמד!
נסים מספר לה על ילדותו ברחובות ומהחיוך וההנהונים שלה רואים שהיא ממש שמחה לשמוע כמה נורמלי הכל נשמע. הוא מספר את הסיפור על האבא שעובד בעירייה ואמא שגידלה את הילדים ושמרה שהכל יהיה מתוקתק (“אמא שלך נשמעת ממש אמא פולניה…” היא מצחקקת). משפחה חמה ונורמלית. אין שום סיבה לספר לה על העובדים הסוציאליים שפירקו להם את המשפחה ועל המשפחות האומנות ואמא שירדה מהפסים אחרי שלקחו לה את הילדים, זה עלול לבאס אותה ואז היא לא תתן לו את מה שהוא רוצה. והוא רוצה מהרגע שעצרה לו.
"צריכה לתדלק, זה ייקח רק רגע.”
"אין בעיה.” מחייך נסים. “אני לא ממש ממהר.”
היא מאותתת ימינה ונכנסת לתחנת הדלק, שונאת לנסוע עם פחות משליש מיכל. אבנר תמיד לועג לה על זה. שילך להזדיין, הוא עם ההערות המתנשאות שלו. חבל שהוא לא יכול לראות אותה עם החייל החתיך הזה. חתיך? מאיפה זה הגיע? היא מופתעת. אבל הוא באמת חתיך עם הלסת החזקה שלו, והצבע המדהים של העור והזרועות השריריות שממלאות באורח נחמד כל כך את שרוולי המדים.
"אני יוצאת לקנות מים מינרליים, אתה רוצה משהו?” היא שואלת לאחר שהמתדלק התחיל למלא.
דווקא יש משהו שהוא רוצה כשהוא מסתכל על הפה הרך שלה, המעוטר בשפתיים חושניות, מאופרות באדום דובדבן לוהט. בהחלט יש משהו שהוא רוצה.
"לא, תודה.” הוא מחייך, חושף שיניים צחורות ומושלמות שמשום מה גורמות לה להסמיק.
"אוקיי, אני מיד חוזרת.” אומרת שרית ויוצאת מהמכונית, קצרת נשימה משום מה. כאשר היא מתרחקת, נסים מסתכל על ישבנה החטוב במכנסיים הלבנים והזין שלו מתקשה. איזה תחת, כושלאמא שלה. הוא מפרגן לעצמו ליטוף קטן על הזין עם האגודל ומתקשה עוד יותר. זה הולך לא רע עד עכשיו, כולה חיוכים והסמקות, זאתי.
כעבור כמה דקות היא חוזרת ונסים מנצל את תהליך כניסתה למכונית כדי לבחון את חזהּ. היא לובשת חולצת משי תכולה עם כפתורים וכאשר היא מתיישבת ומסתדרת, חזייתה הלבנה מציצה, חושפת שדיים קטנים וזקופים למראה. נסים מניח את הנשק על מפשעתו כדי להסתיר את ההתרחשויות שם.
"אז כמה זמן עוד נשאר לך? לשרות, הכוונה.” שואלת שרית בעודה יוצאת מתחנת הדלק.
"שמונה חודשים.” אומר נסים. השיחה הזאת הולכת בדיוק לאן שהוא רוצה, הוא אפילו לא מתאמץ להוביל אותה.
"ו…איפה אתה משרת? זאת אומרת, מה שמותר לך להגיד…”
"לבנון." עונה נסים ושרית מבחינה בשינוי דרמטי בקולו. כשהיא מביטה בו היא רואה שהוא מפנה את מבטו החוצה, כאילו לא רוצה שתראה את פניו.
"לבנון.” היא חוזרת על דבריו.
הוא לא עונה ושרית חשה שהוא מעדיף שלא לדבר על הנושא הזה ומנסה לשנות את הנושא בזמן שברדיו דפנה ערמוני מתחילה לשיר.
"ומה אתה עושה ב…חופשות? חברים? חברה?”
"לפעמים יוצא עם חברים.” עונה נסים. “חברה אין לי.” שזה טכנית נכון. זה לא שאין לו יזיזות בשפע אבל חברה ממש אין לו. הוא חתיך וכשבא לו לזיין תמיד יש מישהי אבל לא מתאים לו מישהי קבועה.
"באמת? למה?” נפלטת השאלה מפיה והיא מקווה שהתשובה שלו לא תוסיף עוד מתח לאוויר. רק שזה לא יהיה משהו בסגנון שבגלל שהוא אתיופי אז צבריות לא שמות לב אליו וגזענות וכאלה.
"תראי, אני יוצא ממש מעט, קשה לבנות מערכת יחסים ככה. מי רוצה לצאת עם מישהו שסוגר שלושה, ארבעה לפעמים חודש וחצי בפנים כל פעם?”
"אתה עוד תמצא, אין לי ספק.” מבטיחה שרית, מתמלאת בהקלה שהצליחה לצאת משדה המוקשים הזה בשלום.
אחר כך הם מדברים קצת על מוזיקה והוא מספר לה על כל הזמרים הישראלים שהוא אוהב ושרית שמחה לגלות שיש לו טעם נורמלי ולא כל הזבל האלקטרוני הזה שצעירים שומעים היום. דפנה ערמוני גומרת לשיר ואחריה כמה ג'ינגלים ואז חדשות. הקריין מודיע על התקלות ברצועת הביטחון. שלושה הרוגים. הודעה נמסרה למשפחות. תודה, אלוהים, חושב נסים ומכסה את פניו בידו, לבו הולם. תודה רבה.
"הכל בסדר?” שואלת שרית.
נסים נושך את שפתיו ומהנהן. הרגעים הבאים יהיו קריטיים אם הוא רוצה להיכנס לה לתחתונים.
"אתה…יודע על מה דיברו ברדיו?”
הוא מהנהן בשנית ומעפעף כמה פעמים.
"חברים שלי.” הוא אומר ומפנה את מבטו אל החלון. “הודיעו לי את זה אתמול. דפקו לנו טיל נ"ט בסיור.”
"אני מצטערת.”
"זאת לא אשמתך.” הוא אומר ומשפשף את העיניים. לא יוצאות לו דמעות עדיין אבל ככה זה נראה כאילו הוא נאבק בהן. “פשוט…פשוט…”
"אתה רוצה לדבר?” שואלת שרית. יש שילוט לחניון פיקניקים עוד מאתיים מטרים, נראה לה שלילד הזה יש הרבה מה לפרוק.
איברו של נסים מתקשה כאשר הוא רואה אותה מאותת ימינה לעבר חניון הפיקניק. אמצע השבוע עכשיו והחניון ריק למראה, רק כמה שולחנות עץ שוממים מתחת לעצי אלון. הוא נושך את שפתו התחתונה חזק, עד שהוא מרגיש דם ועיניו מתמלאות דמעות מהכאב אבל כמו שאומרים בחדר כושר: No pain, no gain. כאשר היא מדוממת את המנוע הוא מביט בה בעיניים רטובות ואדומות. היא מושכת את בלם היד ומביטה בו.
"דבר איתי.” היא אומרת ברוך.
"עכשיו תורי.” הוא פולט. “עכשיו תורי ללכת, אני יודע את זה.”
"אל תדבר שטויות.” היא נוזפת בו.
"לא,זה באמת. חלמתי בלילה. החלומות שלי מתגשמים. כשהייתי קטן חלמתי שאני טס באווירון מלא חיילים לציון. כולם צחקו עלי ואחר כך התחיל מבצע שלמה. אחר כך חלמתי שבן דוד שלי אברם נהרג בתאונת דרכים וגם זה קרה. החלומות שלי מתגשמים, את לא מבינה? אני הולך למות.”
"אתה לא הולך למות.” היא אומרת לו בהתרגשות ומניחה יד על לחיו. “זה טבעי ש…חייל שנמצא ב…סטרס כזה אז הוא חולם על דברים כאלה אבל…הכל יהיה בסדר, באמת.” היא מבטיחה לו.
"אני מפחד.” הוא אומר בשקט, חש בשתי דמעות גדולות נקוות בזוויות עיניו. “אני כל כך מפחד למות…ועוד אף פעם לא הייתי עם…” הוא אומר ומביט בה במבט ביישן.
"אף פעם לא מה?” היא שואלת ואז נופל לה האסימון. ”הו.” היא אומרת בקול קטן. נסים מפנה את מבטו אל החלון, לבו הולם.
הנה הרגע, עכשיו או כלום.
"אף פעם לא היית עם אישה?” היא שואלת בשקט.
מבלי להביט בה, נסים נד בראשו לשלילה.
"נסים…” אומרת שרית, חשה בהתרגשות מציפה אותה. היא שולח יד אל לחיו השחומה והחלקה ומלטפת אותה בחום, בחיבה, באמפטיה. הוא נראה כל כך פגיע כך, כל כך יפה ותמים ומתוק שהיא פשוט נסחפת, זורמת בלי לחשוב, הולכת עם הלב ולעזאזל המוח.
"יהיה בסדר, נסים.” היא אומרת. “באמת.”
הקליק שהוא שומע עכשיו הוא הצליל המתוק ביותר שיכול היה לקוות לו, נקישת חגורת הבטיחות הנפתחת. אחר כך הוא מרגיש את אצבעותיה תרות אחר כפתור השחרור של חגורת הבטיחות שלו ושומע אותה משחררת גם אותה.
עדיין לא להסתכל עליה, עוד לא. תהיה תמים. תן לה להוביל.
"בוא אלי.” היא אומרת והוא מסתובב אליה באטיות, מקפיד להיראות נבוך וביישן.
היא רוכנת אליו לנשיקה והוא נותן לה לפלוש אל פיו ולהפתיע אותו בבגרותה ובבשלותה. ידה נחה על ידו ומובילה אותה בעדינות אל שדהּ והוא מביט בה בפליאה. שד סבבה, קטן אמנם אבל מספיק בשביל לתפוס כשהוא יפתח לה את התחת.
"הכל יהיה בסדר, אוקיי?” היא אומרת ברכות. “אל תפחד.”
"אני מפחד…” הוא ממלמל.
"ששש…”
הם מתנשקים ברכות עוד כמה רגעים עד שנסים מתחיל לאבד את הסבלנות. הוא אוחז בידה ומוביל אותה אל מפשעתו והפעם תורה לפתוח עיניים כאשר היא חשה בגודלו. ברוכה הבאה לעולם של נסים, מתוקה.
שרית מלטפת אותו מעל המכנסיים, נפעמת בינה לבינה ממה שהיא מרגישה שם. לא שהיא שכבה עם הרבה גברים אבל אין לה ספק שהדבר הזה גדול במיוחד. בעודם מתנשקים, אצבעותיו של נסים מתירות בזריזות את חגורתו הצבאית ואת כפתורי מכנסיו ובתוך כמה שניות איברו מזנק מעלה, שחור וגדול.
לִבּה של שרית הולם בחוזקה, העניינים רצים טיפה מהר מדי לטעמה. הוא צעיר והוא מתרגש, אפשר להבין אותו, אבל זה עדיין טיפה'לה מהיר מדי.
"הכל יהיה בסדר…” היא אומרת, לא מבינה שהמשחק כבר השתנה. נסים מניח יד על צווארה ומסמן לה בעדינות את התחנה הבאה שלה. קל לו לראות שהיא מהססת ולא ממש בא לה אבל הסיטואציה ברורה לה: היא עם גבר זר באוטו, במקום מבודד, היא התחילה לגעת בו ולנשק אותו אז כשהזין שלו יוצא, היא יורדת ומוצצת. ככה זה.
היא מתמהמהת יותר מדי אז נסים רומז לה בטיפה פחות עדינות עד שהיא מבינה את הרמז. מרותק, הוא צופה בראשה יורד מטה ובלסת התחתונה שלה נפערת, נאנח בקול כאשר פה לוהט ורטוב עוטף את ראש הזין שלו. טכנית, סוסנה מהשכונה שלו או קידיסת שהייתה חברה שלו בתיכון מוצצות הרבה יותר טוב: מתאמצות לבלוע אותו, מביאות לו ביד תוך כדי, מוצצות לו את הביצים. משקיעות. אבל יש משהו במציצות המעפנות של הצפוניות שפשוט מטריף אותו, וזאת הולכת אחת הטובות שהיו לו מאז שהתגייס.
הזין ממלא את פיה של שרית והיא חשה בלסתותיה נפערות באופן לא הגיוני בעודה עולה מעלה ומטה על איברו של החייל הצעיר. אבנר יודע שהיא שונאת למצוץ והיא כבר לא זוכרת מתי מצצה לו בפעם האחרונה והנה היא מוצאת את עצמה עם פה מלא בזין של נער זר. הצעיר מניח יד על עורפה במחווה של הודיה אך היא מוצאת את ידו מכבידה מעט, הודפת אותה מדי פעם למטה מדי, עד שהזין הגדול כבר מתדפק בואכה גרונה. היא אמנם מצליחה לסגור את אצבעותיה על איברו אבל אין ספק שהוא עבה יותר מזה של אבנר או של כל מי שהיו לפניו.
בעודה ממשיכה במציצה הצולעת אך המטריפה, נסים שולח את ידו במורד גבה של הצפונית עד שהוא מוצא את הרווח שבין מכנסיה לגבה התחתון. אצבעותיו מחליקות פנימה, פולשות בקלות אל מתחת לתחתוניה, חופנות פלח עכוז קטן ומוצק. שרית מצטמררת כאשר היא חשה באצבעו על החריץ שבין רגליה. יחסית לבחור צעיר ותמים הוא בהחלט יודע איך לגעת בה. בתוך שניות הוא מסב לה כל כך הרבה עונג שהיא כבר לא מצליחה להתרכז במציצה והיא נאנחת בפה מלא זין.
"בואי החוצה.” הוא אומר ושרית מביטה בו, חצי מתרוממת, שפתיה וסנטרה רטובות מרוק, פניה רטובים מזיעה.
"מה?” היא שואלת. “בשביל מה?”
אבל נסים כבר יוצא מהדלת, מסתיר ברישול את איברו הזקור בעזרת החולצה הצבאית, ידו הימנית מסתירה את שפופרת הוזלין המצויה תמיד בקת הרובה שלו. משום מה הצבא קורא לזה פטרולטום, אבל זה וזלין לכל דבר. הוא מגיע אל הדלת שלה ופותח אותה והיא מביטה בו בעיני עגל כאשר הוא מגיש לה את ידו אך לוקחת את היד בכל זאת, נסחפת בלי לחשוב.
נסים מקרב את פניו ומנשק אותה, מתענג על טעם הזין שלו בפיה. היא בהלם לאיזו שנייה או שתיים אבל אחר כך מתעשתת ומנשקת אותו בחזרה ונסים מופתע כרגיל כמה מהר הן שוכחות שהוא אמור להיות החייל התמים והמבוהל שהן מנחמות. אצבעותיו תרות אחר חזית מכנסיה ומתירות במיומנות את הכפתורים והיא מתנשפת לתוך פיו בהתרגשות כאשר המכנסיים מחליקים מעט למטה, חושפים תחתוני בורדו עדינים ויקרים למראה המחבקים בחמדנות ישבן קטן ובהיר ומוצק. מאחור חולפות המכוניות במהירות אבל אין סיכוי שמישהו יבחין באצבעותיו הכהות הפולשות אל מתחת לתחתוניה, בסבך תלתליה, אל בין שפתי ערוותה הלוהטות.
שרית חשה בו מפשיל גם את תחתוניה ונדמה לי שהיא עומדת להתעלף מהתרגשות בלי סקס בכלל: גבר זר וחתיך, סקס במקום ציבורי, אתיופי, חייל צעיר, מאחורי הגב של אבנר. כאילו נסחפה לשבור את כל הטאבואים במכה אחת. היא בכלל שכחה שהיא אמורה לשכך את פחדיו, להדריך ולחנוך אותו וכאשר הוא מסובב אותה ומכופף אותה על דלת תא המטען היא פשוט מתכופפת, מכנסיה מופשלים, ישבנה עירום וחשוף מולו. הכל קורה מהר כל כך והיא נסחפת כמו עלה בנהר שוצף, בלי לחשוב, בלי להחליט, רק לזרום ולזרום.
זה כמעט קל מדי, מצחקק נסים לעצמו ללא קול בעודו מעסה את איברו בפרולטום צבאי. היא כל כך חרמנית ומרוגשת שהוא יכול לעשות לה מה שהוא רוצה עכשיו והיא תקבל את הכל בהתלהבות. התחת הקטן שלה, תחת הספינינג השזוף, כפוף עכשיו מולו, הדוק ומזמין למראה. בדיוק שם הוא הולך להיכנס. בסרט הזה הוא כבר לא מעט פעמים בשנים האחרונות והוא מניח יד שמאל מיומנת על גבה לפני שהוא מוביל את ראש הזין אל הפתח האחורי שלה.
הדילמה היא האם להשתמש ביד שמאל כדי לפשק את פי הטבעת או כדי להנמיך אותה כאשר היא מתרוממת בבהלה אבל אחרי ניסיונות חוזרים בשנים האחרונות הגיע למסקנה שעדיף לו לפספס את הכניסה פעם או פעמיים כדי להימנע מהשתוללות אחר כך. גם ככה כאשר הן מרגישות את הניסיונות הכושלים שלו להיכנס להן לתחת הן מניחות שהוא פשוט טעה בחור.
יד שמאל שלו נחה עכשיו על גבה וידו הימנית מקרבת את ראש הזין אל פי הטבעת. הוא מפספס לרגע ומחליק למטה מדי והיא מתחילה להגיד משהו אך הוא מתעלם ממנה ומנסה שוב, מחליק את איברו במעלה החריץ עד שהוא נח בדיוק על החור הקטן.
"נסים, אני חוששת שטעית…” היא מפנה אליו את ראשה, עיניה הכחולות פעורות מתחת למשקפיים העדינים.
"לא.” הוא רק אומר ודוחף.
פי הטבעת שלה נכנע תוך שנייה והיא צווחת כאשר הזין הגדול ושחור שלו משפד את ישבנה השזוף. היא מנסה להזדקף אבל נסים מוכן מראש ויד שמאל שלו לוחצת אותה מטה בעוצמה.
"נסים! תצא, זה לא מתאים!” היא צווחת, חובטת בכח במכסה תא המטען.
"מתאים, מתאים יופי.” הוא אומר, נדחק בכוח לישבן המעוצב. ספינינג, הוא חושב לעצמו בעוד הטבעת האנאלית הוורדרדה שלה מתאמצת להכיל את איברו המשומן. בטוח ספינינג.
"זה לא החור הנכון…זה…בתחת…” היא מייללת.
"א–הה.” מסכים איתה נסים.
"די…בבקשה…” היא מייבבת אך הוא לא עונה. אחרי כמה תחינות נוספות היא כבר לא מנסה לקום ורק נשכבת על מכסה תא המטען ומייחלת שהשיפוד המלובן בישבנה כבר יסתלק לו.
"תפתחי את התחת, זה יעזור לך.” אומר נסים מבלי לעצור את התנועה הקצובה של איברו אל תוך ישבנה ומחוצה לו.
שרית ממהרת לציית ושולחת את ידיה לפשק את ישבנה הקטן ונסים מתחרמן עוד יותר מלראות את הציפורניים המוקפדות שלה מתאמצות כל כך לאחוז בפלחי העכוז הנוצץ מזיעה. האמת היא שנסים לא מאמין שזה קשור למשהו, אבל הכי סקסי בעיניו זה צפונית שכפופה מתחתיו ומפשקת לעברו את התחת שלה ואם זה גם עוזר לה, אז למה לא?
בדקות הקרובות היא משתתקת ורק מתכופפת ומניחה לו לזיין אותה, רק שיגמור כבר. הוא מסלק את ידיה ואז אוחז בישבנה הקטן בידיו, אצבעותיו יוצרות פסי זברה על עור ישבנה החיוור והמיוזע. הטוסיק שלה קטן וקומפקטי ומתאים לו בול לידיים והוא משפד אותו בתנועות קצרות ומהירות. כעבור כמה רגעים הוא מרגיש את זה מגיע ומאט קצת, כמו ג'מבו המתיישר לקראת הנחיתה. עיניו מתגלגלות מעצמן כאשר נתזי השפיך הראשונים ניתזים עמוק אל תוך ישבנה של ההודהשרונית ולכמה רגעים נוספים הוא ממשיך לזיין אותה, מתענג על החלקלקות הנוספת שהביא איתו השפיך שלו לפי הטבעת המיוסר שלה. לבסוף הוא יוצא ומתחיל להסתדר.
שרית מזדקפת באטיות כאשר היא צופה בו מתרחק דרך מסך דמעות. מה שהיא צריכה עכשיו יותר מכל זה איזה שיר של ג'ו קוקר. לא אכפת לה איזה.