ישי מתקרב אל עבר קצה המסדרון, צעדיו מהדהדים בשקט שבין הקירות הריקים. ההופעה נגמרה מזמן ואחרוני פועלי הבמה מעמיסים בחוץ את ציוד ההגברה, קריאותיהם נשמעות מרחוק, נבלעות בין נהמות מנועי הוואנים המתרחקים. הוא מתקרב אל דלת חדר ההלבשה עליה מודבק שלט נייר זהב עבה ואיכותי: “אלונה". הוא כמעט נוקש על הדלת כאשר קולות השיחה מבפנים מגיעים אל אוזניו והוא נעצר.
"…כמה כבר שתית?” נשמע קול של גבר.
"לא מספיק.” מגיע קולה של הזמרת.
"תראי איך את נראית, בסוף ההופעה כבר בקושי הצלחת ללכת ישר. תפסיקי עם זה כבר, את הורגת את עצמך עם הרעל הזה.”
"לא, אתה זה שהורג אותי עם המופע הדפוק הזה!” צועקת אלונה.
"אלונה, אל…” נשמע קולו של הגבר אך הזמרת ממשיכה בצעקותיה:
“במות מתרוממות! מנופים! להביורים! מסכי מים! רק דבר אחד חסר: ק–ה–ל!”
"זה מה שחסר?”
"כן!”
"אני אגיד לך מה חסר…”
"דוד, אני מזהירה אותך…”
"מה שחסר זה שאת…”
"דוד, די!”
"…לא, את די! מה שחסר זה שאת תתחילי לסגור את הפה שלך ותפסיקי לזלול לאיזה עשר דקות מחורבנות! כל פעם שאני רואה אותך את עם איזה אוכל ביד. תראי איך…”
קול נפץ נשמע מחדר ההלבשה, מלווה בשאגה נזעמת של הזמרת.
"אלונה די!” צועק דוד אך קול נפץ נוסף נשמע מהחדר.
דלת חדר ההלבשה נפתחת ואותו דוד מופיע בפתח, שיערותיו פזורות לכל עבר סביב קרחתו. עיניו נפתחות בהפתעה כאשר הוא מבחין בישי עם ציוד הניקוי בחוץ והוא עומד להתחיל לומר משהו אך אלונה צורחת מהחדר: "תעוף מכאן!” והוא רק סוגר את הדלת, נד בראשו ומתרחק במהירות במסדרון, השקט בולע עד מהרה את צעדיו.
"בן זונה.” ממלמלת אלונה מבפנים.
ישי נוקש על הדלת.
"זה היה מהר…” נשמע קולה של אלונה. “מה שכחת?”
ישי פותח את הדלת.
"אני מניח שזה היה כמו 'יבוא' או משהו.” הוא אומר לזמרת המופתעת.
"מי אתה?”
"אני צריך לנקות את חדר ההלבשה.”
"זה לא מה ששאלתי.”
"קוראים לי ישי.”
"אני אלונה.”
"אני יודע.” מחייך ישי.
"זה פחות ברור ממה שזה היה פעם.” מחייכת אלונה חיוך עקום. "בוא, בוא תיכנס. אפשר להציע לך משהו לשתות? עוד לא גמרתי את הבקבוק הזה…” היא אומרת ומניפה לעברו בקבוק ויסקי יקר למראה.
"אה, לא, תודה. אני מעדיף מים.”
"יותר טוב, תאמין לי.” אומרת הזמרת ומוזגת לעצמה משקה מוזהב בכוס קטנה. “עדיף לא להתחיל עם זה.”
בזמן שהיא מתעסקת בויסקי ישי בוחן אותה, מצליב את מה שהוא רואה עם מה שהוא יודע עליה. הוא לא יודע בדיוק בת כמה היא אבל נדמה לו שההורים שלו אמרו פעם שהיא קצת יותר צעירה מהם. הוא זוכר תמונות שלה מפעם, היא הייתה הרבה יותר רזה אז וזה לגמרי מתחבר עם מה שאמר האיש היא רבה איתו, דוד הזה. היא לובשת בגדים שהיו אמורים להיות צמודים וסקסיים למישהי צעירה וחטובה יותר אבל עליה הם פשוט נראים קטנים מדי. מצד שני, הוא חושב לעצמו בשקט, גם במראה הזה יש את האפיל שלו.
הוא לא צפה במופע שלה אבל שמע שהיא מחליפה בו תלבושות, בטח עם כל הבמות המתעופפות והלהביורים ואלוהים–יודע–מה–עוד שיש שם. התלבושת שהיא לובשת עכשיו היא של בוקרת: לרגליה היא נועלת מגפי בוקרים מחודדים ורגליה המלאות עירומות מלבד חצאית עור קטנה מדי לאישה בגילה. ווסט הבוקרים המסורתי עשוי מעור גם הוא אך נראה שנתפר למישהי צנומה יותר ולשדיה הגדולים של הזמרת בקושי יש מקום בתוכו. שיערותיה השחורות קלועות לשתי צמות הנחות על כתפיה וכובע תואם לחצאית והווסט מושלך על הרצפה.
היא מגישה לו כוס מים והם נוקשים בכוסותיהם.
"לחיים.” הוא אומר.
"לחיי ההצלחה…” היא אומרת במרירות ומרוקנת את כוסה. “אז מה…אתה ממהר לאנשהו?”
"אה…לא ממש…אני צריך לגמור עם החדר שלך ואז לנעול את המקום.”
"נו, אז אתה לא ממהר, שב, תשתה איתי קצת.”
בעיקרון ישי רצה ללכת הביתה ולצפות במשחק אבל מראה שדיה הגדולים של הזמרת בווסט הקטן מדי והאפלולית שבין ירכיה משכנעים אותו להישאר בינתיים. ממילא למכבי יש חרא של עונה, הוא מנחם את עצמו.
"סבבה.” הוא אומר ומתיישב מולה.
"אז מה, ישי, אתה רוסי?”
"למה רוסי?”
"לא ידעתי שלצברים נותנים לנקות חדרים.” צוחקת אלונה, מרוצה בעליל מהבדיחה שלה.
ישי מגחך.
"לא, הבעלים פה של האולם הוא חבר של ההורים שלי ואני גר לא רחוק אז זה יוצא לי סבבה. אפילו משלמים לא רע בכלל.”
"כיף לך.”
"מי זה הדוד הזה?”
"המנהל שלי. חתיכת מניאק.”
"למה?”
"תראה איך אני לבושה.” היא מחווה לעבר בגדיה. “כל המופע הזה היה הזוי מהרגע הראשון. אמרתי לו שאני רוצה אולמות קטנים. גיטרה וזהו. אבל הוא אמר לי שאף פעם לא עשיתי דבר כזה ושאני חיית במה ושאני אוהבת לרקוד ולהשתולל.”
"הוא צודק?”
"כן.” היא נאנחת. “רק שפעם הייתי חתולת במה, היום אני יותר…פרה.”
"את לא…”
"שה, אל תשקר.”
ישי משתתק.
הם שותקים כמה רגעים. היא מסתכלת בנקודה בקיר מעל ראשו והוא מביט באפלולית שבין ירכיה, מתחרמן לאיתו.
"אני הרסתי אותו אז הוא הרס אותי.” היא אומרת בקול פילוסופי ולוגמת לגימה מהכוס.
"דוד?”
"לא, רוני. בעלה החרא לשעבר. לשעבר בעלי, לא לשעבר חרא.”
"איך הרסת אותו?”
"הוא אף פעם לא הצליח לעכל את ההצלחה שלי. הוא היה גם זמר, הסולן של 'הרצפה עקומה', אם שמעת את השם. היו לנו קריירות מקבילות אבל אני תמיד הייתי קצת יותר ממנו. קצת יותר מוכרת. קצת יותר שערים. קצת יותר סקסית. קצת יותר כסף. זה הלך ואכל אותו, את החרא הקטן. לא שעשיתי את זה בכוונה, אתה מבין?”
"כן.”
"לא עשיתי בכוונה. רק שרתי ורקדתי ונהניתי ולא שמתי לב למה שאני עושה לו. שאני אוכלת לו את הלב. אז הוא החליט לדפוק אותי.”
"מה הוא עשה?”
"תגיד לי, נפלת מהירח? אתה לא קורא עיתונים?”
"מתי זה היה?” מתגונן ישי.
"לפני שמונה שנים אולי? זה היה בכל העיתונים אולי?”
"הייתי בצבא, לא קראתי עיתונים.”
היא נושפת בבוז.
"לא תירוץ.”
"אז מה הוא עשה?”
"התחיל לזיין איזה ילדה אחת, מהריאליטי שמיאלטי הזה. איזה חרא.” היא אומרת ושוב נועצת מבט בקיר, מבטה חזור בזמן שנים אחורה.
"פתאום הופיעו תמונות שלהם ביחד. יענו בחזרות לתכנית, איזה מטומטמת הייתי. עוד אכלתי את זה בהתחלה. רוני שלי? מה פתאום? יש לנו ילדים. יש לו אותי בבית, כזאת כוסית מה יש לו לחפש בחוץ?”
"את באמת כוסית.” אומר ישי.
"פחחח…ואז יום אחד תמונות בעיתון שאני כבר לא יכולה לשקר לעצמי. והילדים, אללה יוסתור. איזה חרא קטן. ואז התחלתי לזלול. התגרשנו ואני התחלתי לבלוס. הוא יצא עם כל מיני כוסיות קטנטנות ואני טוחנת. הוא עשה את הטריאתלון הזה שהיה בכל העיתונים ואני: אכלתי. הרס אותי. ואז בא דוד עם הרעיון הדפוק שלו של המופע הזה. 'הפרה המרקדת' היו צריכים לקרוא לו, תאמין לי.”
"טוב, את קצת מגזימה.”
"ממש לו. בבלוג אחד כתבו את זה יפה: עשר על עשר. לפני עשר שנים, עם עשר קילו פחות, זה היה עשר. מה איתך, איך חיי האהבה שלך?”
ישי מושך בכתפו.
"בדיוק נפרדתי מהחברה שלי.”
"באמת? למה?”
"כי אני מניאק.”
היא נותנת בו מבט נוקב:
"אתה לא מניאק. תאמין לי, בשמונה השנים האחרונות יש לי רק מניאקים. דוד אומר שאני נמשכת אליהם. אתה לא מניאק.”
"זה גם מה שהיא חשבה.”
אלונה נוחרת בבוז ונדה בראשה. רגליה מתפשקות בהיסח הדעת וחצאיתה הקצרה ממילא מעפילה מעלה וישי מבחין להפתעתו בשיער ערווה שחור בין ירכיה השמנמנות. היא לא לובשת תחתונים, הוא חושב לעצמו, איברו מתקשה מתחת לג'ינס.
"כל כמה זמן את מופיעה?” הוא שואל, רוצה לתת לה משהו להתעסק איתו במקום לסגור את הרגליים.
"עכשיו ערב ערב.”
"ואיך ה…מכירות?”
"לא רעות.” היא מודה.
"אז מה את מקטרת?”
"אני רגילה ליותר. לסולד אאוט. להיסטריה. לא לחרא הזה, ועדי עובדים והייטק. להם לא אכפת ממני, הם רק הולכים לדיל שדוד סידר להם בזול כדי שיראו אולמות מלאים.”
"אויש, נשמע לי שאת סתם מרחמת על עצמך, את יודעת?”
"מי שאל אותך בכלל?”
"רצית שאני אשאר ואדבר איתך אז זה מה שאני עושה ואם אני נשאר אז אני אגיד מה שבא לי.”
"בהתחלה נראית לי יותר נחמד.”
"אמרתי לך שאני מניאק.”
"אה כן? במה זה מתבטא? אתה לא מנקה אבק כשאתה מתעצבן?”
"את לא רוצה לדעת.”
"פחח…” היא מגחכת.
"אני יכול להראות לך אם את רוצה.” אומר ישי.
"להראות לי מה? את הסמרטוט שלך?”
ישי קם, מיתמר מעל הזמרת המזדקנת אך זו מתריסה כלפיו:
"אוּ…המנקה המניאק קם אלי…איזה פחד…” היא אומרת בלעג מתגרה.
ישי מתקרב אליה ונעמד בין רגליה, מפשעתו סנטימטרים מפניה.
"אוּ…אמא'לה, הוא עומד קרוב אלי…אני מתה מפחד…איזה מניאק, ממש מתה מפחד…”
הוא מפשק את רגליה באמצעות רגליו וחצאיתה מחליקה למעלה, חושפת במהירות את ערוותה העירומה, משולש שחור וסמיך בין ירכיה הבהירות. היא משתתקת כאשר הוא מתיר את חגורת מכנסיו ופותח את כפתוריו, אולי מתחרטת על הדרך בה הוליכה אותו. אך עכשיו כבר מאוחר מדי ובתוך כמה שניות איברו הזקור של הילד מתנופף מול פניה.
"רצית מניאק? מניאק קיבלת.” אומר ישי. “תפתחי 'תפה.”
"ואם לא בא לי?” היא מתריסה.
"תראי מה יקרה.” הוא אומר בקור.
אלונה מהססת לרגע ואז פותחת את פיה וישי מחדיר את איברו אל בין שפתיה הרכות.
"כן, מאמי…תתחילי למצוץ…” הוא מורה לה.
היא כבר לא משחקת משחקים. הזמרת מתחילה למצוץ את איברו של ישי באטיות, עיניה הגדולות מביטות מלמטה, כאילו מחפשות אישור, אך ישי לא מעניק לה אותו, רק מביט בה מלמעלה במבט קר.
"תמצצי לי 'תזין, זונה שמנה.” הוא אומר בשקט והיא מצייתת. ראשה היפה של האישה המבוגרת נע קדימה ואחורה בעודה מענגת אותו בפיה החם והרטוב, שפתיה החושניות מתאמצות כדי להכיל את הזין. היא אוחזת באשכיו באצבעות ארוכות ומלטפת אותן בעודה מוצצת לו וישי תוהה כמה אנשי מפתח בעולם הבידור זכו לטיפול הזה במהלך הקריירה שלה.
"מצצת להרבה אנשים בקריירה?” שואל ישי והיא מהנהנת עם הזין שלו בפה.
"למי?”
"למי שאתה רוצה ולא רוצה.” היא אומרת, שמץ התגרות בקולה. “אני זונה שמנה, לא?”
ישי מחזיר את איברו אל פיה ואז רוכן ושולח את ידו מטה אל חזהּ, מחליק את אצבעותיו אל תוך הווסט וחופן שד גדול ועירום. הוא מתחיל לעסות את שדה באצבעותיו החזקות ואנחות רכות נפלטות מפיה מלא הזין.
"את אוהבת את זה? את אוהבת שאני חופן לך את השד ככה בזמן שאת מוצצת לי 'תזיין?”
היא מהנהנת והוא עובר לשד השני חופן ומועך אותו בגסות, נזהר שלא להכאיב לפטמותיה יתר על המידה. לפטמות אין חוש הומור, אמרה לו פעם חברה מזדמנת. היא מוצצת לו באטיות, פיה כמו כפפה רטובה והדוקה והיא משתמשת בה במיומנות מטריפה. לשונה מלקקת את חלקו התחתון של הזין בעוד אצבעותיה מעסות את בסיס הזין העבה, שולחות צמרמורות בגוו. הוא רוכן ופותח את כפתורי הווסט ושדיה הגדולים נשפכים החוצה כזוג גבעות ג'לי חיוור.
"אני אוהב שדיים גדולים.” הוא אומר כבדרך אגב, משחק בהם בעודה מלקקת את תחתית איברו, שפתיה עוטפות אותו באהבה רטובה. “אני אוהב לשחק לך בשדיים בזמן שאת מוצצת לי 'תזין. אבל את יודעת מה יהיה הכי כיף? לשחק לך בשדיים בזמן שאני מזיין אותך בתחת.”
עיניה נפערות בהפתעה מתחתיו והוא מצחקק. “כן, מתוקה, לשם אנחנו הולכים. אם כבר, אז כבר. רצית מניאק, מניאק תקבלי…”
ישי שולף את הזין מפיה של הזמרת המבוגרת ואז אוחז בעורפה ומוביל אותה אל השטיח, שם הוא מעמיד אותה בגסות על ארבע. בהברקה של רגע הוא חוטף את כובע הבוקרים שלה מהרצפה ומניח אותה על ראשה.
"ייי–הא!” הוא אומר למראה הבוקרת המבוגרת הכורעת על ארבע על השטיח. חציאתה הבוגדנית מחליקה למעלה, חושפת את ישבנה הגדול וירכיה העבות, ערוותה השחורה מבצבצת בין ירכיה ורגליה עירומות מלבד מגפי הבוקרים המגוחכים. הווסט שלה פתוח ושדיה הגדולים מתנדנדים לאיטם, כמו זוג עטינים גדושים בחלב של פרה המוכנה לחליבה.
"איזה יופי של תחת!” הוא קורא ומפליק בכוח על ישבנה הלבנבן.
"איי!” היא קוראת מתחתיו אך אינה מנסה להתרומם טביעת ידו מופיעה במהירות על ישבנה, סמוקה וזועמת. מרוצה, הוא סוטר לה בכוח גם לפלח ישבנה השני, שולח בו אדוות ומגחך לנוכח צווחתה.
"מניאק זה מניאק.” הוא מהגג, מושח את איברו הזקור ברוק. “מוכנה לקבל בתחת מהמניאק?”
היא לא עונה.
"לא שומע!” הוא גוער בה וסוטר שוב על לחי עכוזה. “מוכנה לקבל בתחת?”
"כן!” היא רושפת.
ישי מניח את איברו הזקור על החור הקטן והמופתע שלה ואז דוחף בכח. היא צווחת כאשר הוא נדחק לישבנה אך הוא אינו מרפה ודוחק עוד ועוד מאיברו הקשה לישבנה הגדול, עד ששליש ממנו נעוץ בתוכה.
"מספיק מניאק בשבילך?” הוא שואל, מתחיל לבעול את ישבנה.
"לא רע.” היא נאנקת מתחתיו. “היו לי יותר גרועים…אתה עוד צעיר, יש לך…סיכוי…”
ישי מחייך וממשיך לזיין את התחת השמן שלה בתנועות אטיות אך נחושות. היא שולחת את ידה אל מפשעתה והוא שומע אותה מתחילה להתנשף ברכות.
"את אוהבת את זה, הא?”
"ככה ככה…” היא נאנחת מתחתיו, אצבעותיה נעות בתנועה מעגלית על מפשעתה, ממלאות את האוויר ברעשים רטובים וריח של ריגוש.
"את צדקת…”
"אני בדרך כלל…צודקת…במה הפעם?”
"את באמת אוהבת מניאקים…” הוא אומר ונועץ את איברו עמוק בין פלחי עכוזה, סוחט ממנה צווחת כאב.
"שמת לב?” היא נאנקת.
"צדקת גם בעוד דבר. עם התחת הגדול שלך והשדיים האלה את באמת פרה שמנה. ופרות שמנות אני תמיד מזיין בתחת השמן שלהן.”
"הוֹ…” היא נאנחת. “הוֹ…אל תפסיק…”
"את אוהבת את הדיבור המלוכלך הזה, הא, פרה שמנה?”
"הוֹ…”
"מי פרה שמנה שמקבלת בתחת?” הוא שואל, ממשיך לזיין את התחת הגדול שלה.
"אני!” היא מתנשפת. “הוֹ! אני פרה שמנה! עוד! אל תפסיק…”
"אוהבת לקבל בתחת, פרה? את אוהבת שאני מחזיק לך בשדיים? תרגישי איך אני חולב אותך, כמו פרה ממש.” אומר ישי וסוחט את שדיה הגדולים.
"הוֹ!” היא נאנקת. “הנה זה…הוֹ! עוד! הנה…הנה…”
פלחי עכוזה הגדולים של הזמרת רוטטים כאשר אורגזמה מטלטלת את גופה וגווה נרעד ונרפה מספר פעמים. היא חופנת באגרופיה את השטיח ונאנחת בקול במשך מספר רגעים עד שהיא נרגעת, קורסת על כתפיה ומתנשפת בכבדות.
ישי הופך אותה בעדינות על גבה כאילו הייתה בובת סמרטוטים מיוזעת. הוא מרים את אגנה הכבד באוויר ושוב מכוון את ראש איברו אל הכניסה האחורית שלה. דחיפה קלה של אגנו והיא נאנקת כאשר הוא שוב משפד את ישבנה.
אלונה שוכבת על גבה כאשר רגליה השמנמנות, נעולות במגפי בוקרים, מתנופפות באוויר וישי נשען בכתפיו על ברכיה, דופק אותה בתחת בתנועות קצובות ומתונות. בתנוחה הזו היא הכי פתוחה שאפשר ואיברו של ישי מחליק אל התחת שלה בקלות ובתוך רגעים ספורים הוא קבור בו עד האשכים, אשכיו השעירים מלטפים את מפשעתה עם כל ניעה. הזמרת המבוגרת שולחת שוב את ידיה אל מפשעתה ומאוננת בעודה מביטה בישי מלמטה, עיניה החומות לוכדות את שלו.
"השתתקת?” שואלת אלונה מלמטה.
"שכחתי שאת אוהבת דיבור מלוכלך…” הוא אומר, נשען על ברכיה בעודו נועץ שוב את איברו לישבנה החיוור. “אני יודע שאת אוהב להזדיין עם גברים שהרגע פגשת…אני יודע שאת אוהבת לקבל בתחת מגברים זרים שהרגע פגשת…”
"הוֹ..!” היא מתרגשת.
"…אבל לרגע שכחתי שאת גם אוהבת דיבור מלוכלך. גם להסתובב בלי תחתונים זה קטע שלך?”
"…לא…זה סתם צירוף מקרים…הורדתי אותם ישר…אחרי ההופעה…לא חשבתי ש…”
"…יגיע בחור צעיר וידחוף את הזין שלו לפה שלך?”
"הוֹ..!”
"…ואז יהפוך אותך כמו איזה בובת מין ויתקע אותך בתחת השמן שלך?”
"כן…כן..!”
"את אוהבת מניאקים?”
"כן…”
"למה?”
היא לא עונה, רק ממשיכה לאונן, עיניה עצומות למחצה. מתרכזת בעונג שלה בעוד רגליה השמנמנות, נעולות עדיין במגפי הבוקרים, מתנדנדות לפי הקצב הזיון של ישי משני צדי ראשו.
"למה, שאלתי!” הוא שואל וסוטר לשדה הגדול. “למה את אוהבת מניאקים?!”
"כי הם…הוֹ…משתמשים בי…כאילו אני…”
"כאילו את כלום? כאילו את תחת שמן שמזיינים וזהו?”
"כן…הוֹ…כן! חזק! אל תפסיק! תמשיך!”
"כאילו את חפץ. לדפוק ולזרוק.”
"כן..! כן..!”
"מתייחסים אלייך כמו איזו כלבה מיוחמת? כמו פרה שמנה?”
"כן…”
"תופסים לך בשדיים הגדולים?” הוא שואל ואוחז בשדיה המיוזעים בעודו נשען על ברכיה ועל מרפקיו. הוא סוחט את השדיים הגדולים באצבעות חזקות, משחק בגסות על הקו שבין 'עדין' ל'כואב'.
"הוֹ..”
"את אוהבת שהם דוחפים את הזין שלהם לפה שלך בלי לבקש רשות? מכופפים אותך, מפשילים לך את התחתונים ודופקים אותך בתחת? זה מה שאת אוהבת אצל מניאקים?”
"כן…כן…זה כל כך טוב…”
"מי הכי מניאק שזיין אותך? תעני לי!” הוא סוחט את שדיה בכוח כשהיא מהססת.
"ששי בן–טובים!”
"מי זה? אמרגן? מפיק, משהו, לא?”
"כן…” היא נאנחת וישי מבחין בהתרגשותה לנוכח הזכרון.
"מה הוא עשה?”
"יצאנו קצת…ואז…ואז…הוא הזמין אותי לשיט ביאכטה שלו…וחשבתי שזה רק שנינו אבל…היו שם עוד שלושה חברים שלו…ואז הם השתכרו…והוא התחיל להגיד שאני חזירה שמנה…ואז הם זיינו אותי…ארבעתם…והייתה לו מסכה של חזיר והוא הכריח אותי ללבוש אותה והרשה לי לנעול רק את המגפיים הגבוהים שלי…וכל הסוף שבוע הייתי עם מסכת חזירה על הפנים ומגפיים גבוהים…הוֹ…והם לא הפסיקו לזיין אותי…ולא היה אכפת להם בכלל אם אני נהנית או לא…רק כשבא להם היו מכופפים אותי ותוקעים אותי…בתחת…הוֹ…”
"היה כיף, הא?”
"כן! תזיין אותי בתחת! אל תפסיק עכשיו!”
"אל תדאגי, אין לי כוונה להפסיק עכשיו.” מסביר ישי ונועץ שוב את הזין בתחת הגדול שלה עד עומק האשכים. “אני הולך לגמור לך בתחת, רוצה?”
"כן! תגמור לי בתחת בבקשה!”
"רוצה שאני אמלא לך 'תחת בשפיך?”
"כן! הוֹ..! הוֹ..!…הנה…הוֹ!
"הנה…הנה זה בא…”
אשכיו של ישי מתכווצים ונרפים והוא חש בזרע נורה הישר אל מעיה של הזמרת המבוגרת, עמוק אל תוך התחת שלה. נתז אחר נתז של שפיך נפלט מאיברו והוא נאנח בקול ומתנשף, מסונכרן עם האורגזמה של אלונה הנאנחת מתחתיו, גופה המלא רוטט בגלי צמרמורת, מגפי הבוקרים שלה מיטלטלים ליד ראשו כשני דגלים חומים ברוח סמויה. רגעים ארוכים הם נאחזים זה בזו כך כזוג כפיסי עץ בים של עונג עד שהגלים שוככים והם חוזרים לקרקע המציאות על השטיח בחדר ההלבשה.
"אז מה, מניאק או לא מניאק?” שואל ישי כאשר הוא מתרומם, שולף את איברו מחור התחת שלה באדישות. אלונה נשארת לשכב על השטיח, רגליה השמנמנים פשוקות כמו שער מזמין לעיר. אלונה מצחקקת.
"מאחד עד עשר?”
"נגיד.”
"שמונה. בוא נגיד שאתה לא ששי בן–טובים.”
"יש לי לאן לשאוף.”
אלונה צוחקת.
"בהצלחה לך.”
וואוווו… זה היה טוב!!!!!!!
סיפור מצויין, הייתי שמח לשמוע קצת יותר על ה"חויות" שלה עם מגוון מהאמנים והאמרגנים בשואו ביז..
מכל סיפור שלך דורל'ה היקר אני לוקח משהו.
מהסיפור הזה אני לוקח את "לפטמות אין חוש הומור"…
תודה רבה! אבנר.
אהבתי,
אם הוא היה שחור וזר, או מינימום אתיופי, היה יותר טוב, אבל גם ככה בסדר.
הייתי שמחה אם ישאר איתה כל הטור, יגיע ערב-ערב לנקות, את האולם, אבל גם אותה, מהאלכוהול, מהזבל שהיא אוכלת, יחזיר אותה לכושר… לכבודו, לכבוד הזין שלו, כמו שאדון טוב, גם אם מאניק, יודע לעשות עבור עבור מי שצריכה את זה, ונשמע שהיא צריכה…
אשה עם כלב
נשמע שאת צריכה
כל פעם שאני קוראת את הסיפור הזה אני נפעמת ממנו.
כל כך ריאלי, כל כך אמיתי.. .
יש כמה קפיצות קטנות, אבל הן קטנות – והדמויות כתובות נכון ואמיתי וריאלי, וזה מה שחשוב באמת.
התסביכים שלהן הם אמיתיים. התגובות שלהן לתסביכים האלה הן אמיתיות.
וכל פעם שאני קוראת את זה… מזל שזה כל כך קצר. אחרת בטח הייתי גומרת מול המחשב 🙂