————–
שרון ממהר להתרחק מהאזור, לכיוון המכולת, וקסרור הולך אל הכיוון השני. אלים? חושב לעצמו שרון. אלופים? קיוֹרת? לתוך איזה קשקוש הוא הצליח לדחוף את עצמו? ולמה האלים–דמיקוּלוּ האלה לא יכולים להלחם אחד בשני כמו בכל מיתולוגיה נורמלית? למה הם צריכים אותו ואת שכמותו? וקסרור, הוא שיקר לו. גרם לו לחשוב שאיש הטלקניזיס יפגע בחפים מפשע אם לא יעצור אותו שרון, כאילו מדובר פה במאבק של גיבורי על בפושעי על, כשבעצם…זה לא. הוא לא יודע מה בדיוק זה כן, אבל זה לא מאבק של טובים ורעים, זה בטוח. קסרור שיקר לו, הוא בטוח בזה. כמו ירדנה. למה כולם משקרים לו? ודופקים אותו? קסרור, ירדנה, טליה. מה, הוא נולד עם איזה שלט "תבעטו בי" תלוי לו על הגב? מה יש בו שמוציא את הרע מאנשים? במי הוא כבר פגע שמגיע לו היחס הזה מכמעט כל אחד שהוא פוגש?
את העגמומיות מקודם מחליף עכשיו רגש אחר, זר יחסית לשרון. כעס. זעם. לא זעם של תסכול חד פעמי אלא משהו אחר. זעם עמוק ויוקד. נמאס לו כבר להיות קרבן. נמאס לו כבר שידפקו אותו בכל פעם. נמאס לו, והגיע הזמן להחזיר בחזרה. אבל בטליה הוא לא מסוגל לפגוע וקסרור…אין לו מושג איפה הוא ואיך בכלל לפגוע בו.
ירדנה, מבליחה המחשבה במוחו וחיוך מעקם את פניו. ירדנה.
איזה יום היום? שישי, הוא כמעט בטוח. בעודו צועד אל המכולת הוא מתכנן את המשך צעדיו. התכנית מתממשת במוחו, רעה וחולנית ואיומה ונפלאה. בלב עולץ הוא עורך קניות ואז חוזר הביתה, בצעדי ריקוד כמעט, החיוך האיום לא מש משפתיו. הוא מפנק את עצמו בפנקייקס, נינוח באמת לראשונה מזה זמן רב. הוא יודע שסכנת המוות על ראשו לא חלפה וכנראה שבכל רגע יהיה מישהו שעלול להתנקש בחייו, אבל הוא הראה להם מי הוא ומה כוחו ועכשיו הוא לא טרף קל כל כך.
שרון שבע רצון. שבע רצון ורעב. רעב לפנקייקס אבל גם רעב לנקמה, להפוך את הגלגל. להפסיק לחטוף ולהתחיל להחזיר. כשהיה קטן תמיד נזפה בו אמו כאשר היה מקבל מכות מבריונים אחרי בית ספר: “מה אתה מפחד? תצעק 'תמות נפשי עם פלישתים' ותרביץ קצת בחזרה. את המכות ממילא אתה מקבל, אז למה שלא תחזיר?”. אבל הוא אף פעם לא החזיר, רק הצטנף וחטף. בסוף היו מבינים שהוא משעמם, שלא ייתן לאף סיבה באמת להתפרץ והוא עוזבים אותו לנפשו. פרוע שיער, מרוט בגדים ולפעמים גם עני יותר, אבל היו עוזבים אותו. והוא אף פעם לא החזיר.
נקישה בדלת.
"מי זה?” שואל שרון.
"אדוה.”
"אני לא בבית.” הוא אומר, שבע רצון מהבדיחה שלו.
"מה?”
"לכי מכאן, אני לא בבית. שלום.”
היא לא עונה ושקט משתרר, מופר רק על ידי צחוקו של שרון. הוא די מבסוט מהבדיחה שלו. כאשר הוא שבע הוא מגהק בקול ומצחקק שוב. הגלגל ימשיך להסתובב, אבל הפוך.
היקום דופק אותו? הגיע הזמן לדפוק בחזרה.
מבלי לפנות את הכלים מהשולחן הוא מדמיין את עצמו לבז ועף החוצה, מתענג על שמש הצהריים. העיר מתחילה להאט ממרוצתה לקראת השבת והוא חג במשך מספר דקות באוויר עד שהוא מחליט להתחיל לעבוד ועף עבר לעבר ביתה של ירדנה. היא סינג'רה אותו יותר מפעם אחת בעבר, ולכן הוא יודע בדיוק היכן היא גרה. פעמיים הביא לה תיקי מסמכים מהמשרד, פעם אחת לקח את האוטו שלה לטסט ועוד פעמיים נסע כדי לוודא שהבית נעול כהלכה כאשר ספקות אחזו בה. לפתע הוא מבחין במרצדס הפתוחה של ירדנה ולב הבז שלו מחסיר פעימה.
אחרי בוקר בספא וקצת רענון מלתחה בכיכר המדינה, ירדנה נוהגת הביתה במכוניתה נינוחה ושבעת רצון. המהלך המבריק שהובילה מתגלגל לכיוון הנכון והמשרד, אותו הקימה לפני למעלה משני עשורים עם אברהם, הוא כעת שלה בלבד. כרגע דה פקטו אבל בעתיד הנראה לעין גם דה יורה. הרחק ממעל בז רעב צורח אך הוא גבוה מכדי שהיא תוכל לשמוע אותו וגם כאשר הוא מתחיל להנמיך לעברה, הוא עדיין רחוק מכדי שתשים לב אליו.
השער החשמלי של החצר מזהה את מכוניתה ונפתח מעצמו וכמותו גם שער המוסך שלה. היא יוצאת מהמכונית ופוסעת במהירות לעבר הבית, ידיה עמוסות שקיות. היא שונאת ללכת לשירותים מחוץ לבית וגם בחנויות היוקרה, שם רמת ההיגיינה גבוהה יחסית, היא מעדיפה להתאפק. אך כעת השלפוחית מציקה לה ונעלי העקב שלה נוקשות במהירות על השביל המוביל מהמוסך אל הבית.
לפתע היא מבחינה בכלב שחור ואדיר ממדים, הגדול ביותר שראתה אי פעם, עומד ליד הדלת, כאילו מחכה לה. פרוותו של הכלב קצרה ועשירה ובוהקת באלף גוונים של שחור וכחול ועל בסיס הבנתה השטחית בכלבים נראה לה שהוא דומה למסטיף. ירדנה מוטרדת אך אינה מודאגת: היא אינה מפחדת מכלבים והיא מבינה מספיק כדי לדעת שכלב גדול ויפה כל כך הוא בוודאי אינו כלב רחוב אלא כנראה כלב של אחד משכניה אשר הלך לאיבוד. אחרי שתתפנה תנסה לאתר את בעליו.
"הלכת לאיבוד?” היא שואלת אותו ומניחה את שקיותיה ליד הדלת. היא תרה בחיפזון אחר מפתחותיה ופותחת את הדלת.
"אל תיכנס! לא! אני לא מרשה!” היא נוזפת בכלב אבל זה מתעלם ממנה ונכנס לפניה. ירדנה רוטנת אך ממהרת להיכנס, להכניס אחריה את השקיות ואז לסגור את הדלת. אחר כך היא ממהרת לשירותים ומתפרקת מהלחץ המעיק בשלפוחית.
המשימה הבאה שלה לאחר היציאה מהשירותים היא להיפטר מהכלב. אם היה כלב נחמד וממושמע ומחכה לה מחוץ לבית, הייתה מוציאה לו קערית מים ומנסה לאתר את בעליו. אבל מכיוון שהוא בחר להיות מגעיל וללכלכך לה את הבית, היא מחליטה להתקשר לעירייה. הסגר במכלאה העירונית היא עונש הולם לכלב גועלי. איפה הטלפון?
"מה אתה עושה?!” היא זועקת כאשר היא מתקרבת אל עריסת הטלפון הקבועה בקיר. הטלפון שוכב עכשיו על הרצפה, מרוסק ושבור והכלב עומד מעליו ומביט בה בעיניים עמוקות.
“כלב רע!” היא נוזפת בו. איפה הטלפון הסלולרי שלה? בתיק. איפה התיק? בכניסה.
ירדנה ממהרת אל הכניסה אך לזוועתה היא רואה שתיקה פתוח, תכולתו מפוזרת על הרצפה וגם הטלפון הסלולרי לעוס בקפידה ושוכב בשלולית רוק. עכשיו זה כבר מתחיל להיות מוזר.
בזהירות היא מתקרבת אל הדלת ולוחצת על הידית אך זו נעולה. היא בטוחה שלא נעלה את הדלת כשנכנסה כי התכוונה לסלק את הכלב. איפה המפתחות? הם היו ביד שלה כאשר פתחה את הדלת. בטח השאירה אותם נעוצים בכניסה אבל עכשיו הם לא כאן.
ליבה דופק בעוז כאשר היא הולכת באטיות אל עבר הכניסה האחורית, הכלב השחור בעקבותיה. הדלת נעולה תמיד אבל המפתח אמור להיות נעוץ בדלת.
אבל עכשיו הוא לא. יש מפתח רזרבי אבל הוא מוחבא במוסך. היא נעולה בבית. הטלפונים שלה לא פעילים, המפתחות נעלמו וסורגים שעלו לה עשרות אלפי שקלים מונעים ממנה לצאת.
"אתה עשית את זה?” היא שואלת את הכלב בקול קטן. “לא הגיוני, נכון?”
הכלב לא עונה, רק מתקרב אליה. הוא ענק, כתפיו בגובה מטר לפחות, והיא מעריכה שהוא שוקל יותר ממנה. הרבה יותר. היא נסוגה לאחור בעודו מתקרב וממלמלת:
"כלב טוב…שה…כלב טוב…”
זעקת בהלה נפלטת מפיה כאשר הדלת האחורית פוגעת בגבה והיא מתנשפת בעוד הכלב מוסיף ומתקרב. הוא סוקר אותה מלמטה למעלה והיא מוצאת את עצמה מסמיקה כמו הייתה נתונה למבט סוקר של גבר פרוע מבט. מבטו נע ביסודיות מנעלי העקב האדומות, מתעכב על רגליה השזופות והארוכות, בוחן את חצאיתה האפורה הנדמית לה לפתע חושפנית מדי לנוכח המבט החודר. הוא ממשיך את סקירתו ועיניו בוחנות את חולצתה הסגולה ושדיה הקטנים. לאחר מכן הוא מנמיך שוב את ראשו.
נשימתה נעתקת לרגע בבהלה כאשר הכלב מתקרב אליה אך הוא רק מלקק את ברכיה. ירדנה פורצת בצחקוק משוחרר.
"חשבתי שאתה כבר רוצה לטרוף אותי…” היא אומרת ומלטפת את ראשו הגדול. “אתה כלב טוב, נכון? אתה לא באמת נעלת אותי בבית, אני סתם לא מוצאת את המפתחות. קורה לנשים בגילי, אני כבר לא בת עשרים, אפילו לא בת שלושים…כלב טוב…”
הכלב ממשיך בליקוקיו ולהפתעתה ראשו נע אל מתחת לחצאיתה והיא חשה בזרבוביתו הרטובה נוגעת בירכיה התחתונות.
"לא שם…די, כלב…לא שם…”
אך הכלב לא מפסיק והוא מתחיל ללקק את ירכיה מתחת לחצאית. ירדנה מנסה להדוף אותו בעדינות אך הוא מתעלם ממנה פעם ופעמיים עד שלפתע הוא נרתע לאחור, חושף את שיניו ונוהם בזעם. ירדנה כמעט מתעלפת מבהלה למראה השיניים האדירות החשופות אליה באיום גלוי כל כך והיא מבינה שלו ירצה יוכל לקרוע אותה לגזרים כאילו הייתה גור חתולים בן יומו. ואף אחד לא ידע עד שתגיע נג'יה ביום שלישי ותמצא את גווייתה המרקיבה.
הכלב חוזר ללקק את ירכיה והפעם היא לא עושה דבר כדי להפריע לו, רק נאחזת בשיש כדי שלא ליפול. לשונו הגדולה מלחכת את ירכיה העליונים ומדי פעם אף מלקקת את מפשעתה מעל התחתונים.
"אוי, אלוהים…בבקשה…לא שם…" היא ממלמלת בשקט אך אינה מעזה לנסות להדוף אותו.
החצאית נופלת על עיניו של הכלב והוא מנסה לסלק אותה עם חוטמו הגדול אך שוב ושוב הבד נופל על עיניו והיא חשה בתסכול המתגבר בכלב הגדול.
הוא מסלק את ראשו מבין רגליה ונובח בכעס.
"ווף! ווף!”
"מה אתה רוצה?”
"ווף!” הוא נובח ונוגע באפו בחצאית.
"אתה רוצה שאני…”היא מזועזעת מכך שהיא אפילו אומרת את זה. “אתה רוצה שאני ארים את החצאית?”
"ווף.”
זה לא קורה, היא חושבת בעודה מרימה את החצאית, מעניקה לכלב גישה נוחה יותר למפשעתה. הכלב מנצל את הגישה הקלה ובמהרה היא חשה בלשונו הגדולה מלקקת את מפשעתה מעל תחתוני המשי שלה.
אבל הכלב רוצה יותר. לשונו מנסה להשתחל אל מתחת לתחתוניה אך הגומי מונע ממנו לעשות זאת בצורה יעילה. מרגע לרגע היא חשה בתסכול שלו גובר ובבהלה היא מבחינה בו חושף את שיניו בזעם גובר. הדבר האחרון שהיא רוצה זה נגיסה שם.
"אתה…אוה, אלוהים…אתה רוצה שאני…שאני יוריד את התחתונים?” היא שואלת והכלב נרגע ונסוג.
"אני לא מאמינה שזה קורה…” היא ממלמלת כאשר היא פושטת בזהירות את תחתוניה ומניחה אותם על השיש. “זה לא קורה לי. זה חלום.”
הכלב נוגע באפו בחצאיתה והיא ממהרת להפשיל אותה מעלה, חושפת בפניו את רגליה הארוכות הנעולות בנעלי עקב ואת ערוותה העירומה. הכלב מרחרח אותה פעם ופעמיים ואז מתחיל ללקק את ערוותה, לשונו חמה וארוכה מזו של כל גבר או אישה אשר אי פעם ביקרו שם.
הבהלה הראשונית מתפוגגת בירדנה. הכלב לא בא לטרוף אותה. מעשיו מוזרים ומשונים ויכול להיות שמישהו אילף אותו לבצע…את האקטים הסוטים האלו. אבל הוא לא בא לטרוף אותה והידיעה הזו מרגיעה אותה.
למרבה המבוכה היא חשה בעצמה מתעוררת לקראתו. גופה האידיוט לא מצליח להבדיל בין לשון של מאהב צעיר וחתיך על סדיני המשי או סטאז'רית נמרצת במשרד לבין זו של כלב וירדנה חשה במיצים מתחילים לזרום בנרתיקה ההולך ומתלחלח, הולך ונרטב. מבוכתה מתגברת כאשר הכלב נעצר כדי לרחרח וכאשר הריח מגיע לאוזנו הוא מכשכש בזנבו וחוזר ללקק אותה ביתר שאת. לשונו מדויקת באופן מדהים ובאורח פלא הוא יודע לזהות את דגדגנה ולענג אותו, ללקק את השפתיים התפוחות עכשיו ואפילו לגרות את פי הטבעת שלה. ירדנה מנסה להלחם בעצמה, להתחבר לפחד והסלידה מהיצור הלא אנושי ומהאקט המיני הדוחה אבל למרות המיאוס שלה היא חשה בו שואב ממנה את השיא כמו וואקום אדיר. לשונו ממשיכה לתקוף את מוקדי העונג שלה ללא הפסק עד שהיא אינה יכולה לזכור את הכלב אלא רק את הלשון וזו מיומנת וזריזה ורגישה ומרגשת ומטריפה והיא כבר נכנעת לחלוטין ומתפשקת אליו והשיא מתפוצץ בה באנחות עלבון ואקסטזה והשפלה וריגוש.
תיעוב עצמי ממלא אותה כאשר היא מתחילה להירגע. איזו מין אישה גומרת מלשון של כלב? הרעיון דוחה כל כך שבחילה ממלאת אותה ולמשך כמה רגעים היא מתאמצת שלא להקיא. הכלב רק עומד ומתבונן בה בסבלנות, כאילו מבין את מה שעובר עליה. יש לו זמן.
"אני חייבת להתרחץ.” היא אומרת ספק לעצמה, ספק לכלב. “בסדר?”
הכלב זז הצידה ומניח לה לעבור והיא מתחילה ללכת בזהירות, שומעת אותו מאחוריה. מהמטבח היא הולכת בלי תנועות מהירות אל חדר האוכל ומשם אל הסלון ואז לפתע היא שומעת משהו ולפני שהיא מבינה מה קורה, משקלו של הכלב נופל עליה מאחור והיא נוחתת בנפנוף ידיים על השטיח האפגאני היקר, האוויר מתרוקן מראותיה במכה אחת.
"אאוו…” היא ממלמלת בהפתעה וכאב, נשימותיה מהירות ושטוחות.
היא כורעת כעת על ארבע על השטיח כאשר הכלב כורע עליה, פרקי רגליו הקדמיות נחים על גבה.
"אתה…ממש שובב…הפלת אותי…” היא מצחקקת בעצבנות. “אולי תקום…אני לא יכולה להתרומם…”
אבל הכלב לא מנסה לקום. ליבה של ירדנה קופא כאשר הוא מניע את אגנו לפנים והיא חשה במשהו קשה וארוך בעל מרקם מוזר מתחכך בירכיה העירומות.
לא יכול להיות. לא זה.
"אסור!” היא צועקת בפאניקה ומנסה לנער אותו ממנה. “כלב רע! רד!”
ברגע הבא היא זועקת מכאב כאשר הכלב נוהם ושיניו נוגסות בכתפה, פוצעות את העור ומגירות מעט דם. ירדנה נכנעת באחת ומפסיקה לזוז.
"לא…אני…לא יכולה…בבקשה…” היא ממלמלת אך הכלב ממשיך להניע את אגנו קדימה ואחורה.
זה הזין שלו, היא מבינה ביאוש. זה הזין שלו והוא מנסה להחדיר אותו אליה.
"לא…כלב רע…בבקשה…אני אישה…אני לא מתאימה לך…”
נביחתו של הכלב מתפוצצת בחלל הסלון כמו יריית רובה ציד והוא מקרב את ראשו אל ראשה מאחור, הבל נשימתו לוהט כצוהר אל הגיהינום.
"די…בבקשה….” היא מתחננת אך הוא נובח שוב, רעם הנביחה כמעט מחריש אותה. הוא חושף את שיניו הלבנות ונוהם לא יותר משני סנטימטרים מאוזנה. אחר כך הוא מניע את אגנו לפנים בתנועה אטית ורבת משמעות. הדרישה ברורה וגם האיום, והכאב בכתפה מזכיר לה שהוא רציני לגמרי.
עיניה מתמלאות דמעות כאשר היא שולחת יד רועדת את בין רגליה ואצבעותיה פוגשות שם את איברו הארוך והעבה של הכלב, מרקמו כמו גומי חי. נהמתו של הכלב מתחדשת אך היא עדינה יותר עכשיו כמו איום מרומז והיא מבינה את כוונתו ובאצבעות רועדות מכוונת אותו אל בין שפתי ערוותה. בטנה מתהפכת כאשר ראש האיבר המוזר מחליק אל בין שפתיה והכלב נוהם בסיפוק גרוני עמוק.
הכלב כבד והוא אינו זקוק לעזרתה עכשיו, וירדנה מחזירה את ידה אל השטיח כדי לסייע לה לתמוך בגופה הנושא עכשיו אחוז לא מבוטל ממשקלו של הכלב. זה מתחיל להניע את אגנו קדימה ואחורה בתנועות מהירות ואיברו כובש אותה בתוך מספר שניות.
הכלב מזיין את ירדנה בתנועות מהירות וחזקות בצורה שלא חוותה אי פעם. ירדנה ראתה בעבר כלבים מזדווגים אך מעולם לא נתנה את דעתה לקצב המטורף של ניעות האגן של הזכר ועכשיו היא חווה את מלוא החוויה. הכלב גדול וחזק וכל תנועה שלו מטלטלת את כל גופה והיא נאבקת לשמור על יציבות לבל יוטח פרצופה ארצה. היא נשענת על מרפקיה ומניחה לכלב הגדול לדפוק אותה עד שיבוא על סיפוקו, חסרת אונים להתנגד לו בכל צורה כלשהי.
היא חשה באיברו מתנפח בתוכה ונזכרת במעומעם כי קראה על כך בעבר, משהו על דרכו של הזכר לאטום את נרתיקה של הנקבה. התחושה מוסיפה זרות נוספת לאונס הזה והזין הכלבי מתנפח בתוכה וממלא את כל כולה בעוד בעליו ממשיך לזיין אותה ללא הפוגה.
מדורה קטנה מתחילה להתלקח בשיפולי בטנה והיא מרסנת את עצמה מיד. היא לא תרשה זאת. היא לא תניח לעצמה להידפק כך כמו כלבה ועוד לגמור. היא מתמקדת במשקל המעיק של גבה, בשטיח המכאיב לברכיה ומרפקיה, בחולניות של האקט עצמו. אך למרות זאת המדורה מתלקחת והולכת. הטירוף של הסיטואציה מרחף סיבה וממוסס את הגנותיה כאילו היה זה רק חלום. ובחלום ההזוי הזה גם היא הופכת לכלבה, כלבה מיוחמת שנדפקת על ידי זכר אדיר ויפה כמו זה שגוהר עליה עכשיו ודופק אותה בעוצמה כזו. הטירוף מגן על שפיותה והופך את השיגעון להגיון מעוות. אם הוא כלב והוא מזיין אותה הרי שהיא כלבה ואם היא כלבה עליה להעריך את עוצמתו של הזכר שבועל אותה עכשיו וממחיש לה בכל מהלומת אגן כמה בת מזל היא. תשוקה לוהטת מציפה את נרתיקה כאשר הזיותיה נושאות אותה הלאה והיא מתחילה לשמוע את עצמה מייללת בעונג ומכשכשת בזנב שאין לה, עיניה נעצמות בעודה נישאת על גלי עונג מטורף וההיגיון האכזרי סוף סוף מפסיק להטריד אותה והיא גומרת בסדרת יללות, כשכושי זנב וחבטות בשטיח.
ירדנה מתאוששת מהאורגזמה האיומה ומביטה מעבר לכתפה, מתנשפת ומיוזעת. ראשו האדיר של הכלב נע קדימה ואחורה בעודו דופק אותה, לשונו הארוכה משורבבת על הצד, מתנודדת בקצב מהלומות אגנו. אדוות עונג מתועב עדיין מרחפות בגופה אך הבושה והתיעוב העצמי מדכאים אותן במהירות והיא משפילה את ראשה וכובשת את מבטה ברצפה, כנועה לחלוטין, מניחה לכלב האדיר לזיין אותה עד שיבוא על סיפוקו ואז, אולי, יניח לה לנפשה. לכלב, כך נראה, אין תוכניות לעצור והוא פשוט ממשיך לדפוק אותה ללא הפוגה באותו קצב המזכיר פטיש אוויר חייתי עד שלפרקים נדמה ששיניה עומדות להתעופף מפיה מעוצמת הדפיקות שלו.
לבסוף הוא מיילל יללה ארוכה והיא חשה במטחי זרע חייתי ניתזים לתוכה בעוצמות שלא הכירה. במשך כמה רגעים הוא ממשיך לגמור בתוכה עד שהוא נרגע ונשכב עליה, מעמיס עליה עוד יותר ממשקלו האדיר. אם חשבה שיצא ממנה היא מגלה עכשיו שהוא אינו מסוגל לכך: איברו הכלבי הנפוח גדול כל כך עד שאינו יכול לצאת ממנה ובמשך כחצי שעה הוא רק משתרע עליה, פרוותו החמה והלוהטת נחה על גופה המיוזע.
כעבור חצי שעה לערך הוא מצליח לצאת ממנה והיא כמעט מתעלפת למראה איברו האדום, נוטף הזרע והמחשבה על כך שהיה בתוכה. גופה של ירדנה דואב מהשעה הממושכת והיא מנסה לקום אך הוא מיד נובח לעברה באזהרה והיא נשארת על ארבע.
הכלב מתקרב אליה ומושך בשיניו בעדינות את חצאיתה, קורע אותה ללא קושי אך בירדנה עצמה אינו נוגע. הבאה בתור היא חולצתה ונהמה קצרה מצידו מבהירה לה שגם את החזייה עליה להסיר. משום מה הוא מרשה לה להשאיר את נעלי העקב האדומות שלה אך מלבדן היא עירומה לחלוטין.
"אני צריכה לשירותים.” היא אומרת לו, מודעת עד הסמקה לטירוף שבדיבור עם כלב אך הכלב מהנהן בראשו. כאשר היא מתחילה להזדקף הוא נוהם באזהרה.
"אבל…חשבתי שאתה מרשה…” היא אומרת במבוכה.
"ווף.” הוא נובח בשקט.
"זה כן?”
"ווף.”
"אני אניח שזה כן.” היא אומרת ומנסה שוב להזדקף.
הוא נובח נביחת איום והיא ממהרת לכרוע, ואז נופל לה האסימון:
"אתה לא מרשה לי לעמוד? בגלל זה אתה מתרגז?”
גופה כואב מהכריעה הממושכת אך השלפוחית שלה מציקה לה יותר והיא מתחילה לזחול בזהירות לעבר השירותים, עירומה מלבד נעלי העקב שלה. הפעם הוא רק מביט בה מבלי לאיים והיא מבינה שלכך התכוון. הוא לא מרשה לה לעמוד או ללכת על שתיים. כאשר היא מפנה אליו את גבה היא אינה רואה אותו נועץ מבט בישבנה השזוף והמושלם ובערוותה הכהה המבצבצת בין ירכיה בעודה זוחלת ואינה מודעת לראש הזין האדום אשר מתחיל להציץ מתוך עורלתו הפרוותית.
מבוכה ממלאת אותה כאשר היא גומרת להטיל את מימיה. מה תעשה עכשיו? מה הוא מצפה ממנה לעשות? היא פוחדת לטעות, פוחדת להרגיז את הכלב הענק אשר השתלט בצורה מהירה וברוטאלית כל כך על חייה. ביתה הפך לכלא שמור והיא אסירה בו, לפחות עד שיבוא מישהו לדרוש בשלומה. עד אז, עדיף שלא תרגיז את בעל הבית החדש.
ירדנה זוחלת בחזרה אל הסלון. אדונה יושב על ישבנו באופן אנושי כמעט ומלקק את איברו האדום, הזקור. לזוועתה הוא נובח לעברה ומחווה בכפתו הימנית לעבר איברו.
"מה? אתה לא מצפה שאני…”
הוא מלקק עוד ליקוק אחד ומתבונן בה, שוב מחווה בכפתו אליה ואל איברו.
"לא…זה לא…”
במהירות הוא חושף את ניביו המפחידים ונהמתו הופכת לעמוקה ומאיימת. בפעם השלישית הוא מחווה בכפתו ממנה אל איברו ובלב קר היא מבינה שלא תהיה אזהרה רביעית.
קבס ממלא אותה אך ניביו החשופים של הכלב אינם מותירים לה ברירה והיא רוכנת לעבר איברו. היא מפשקת את פיה וברגע הבא עוטפות שפתיה הרכות את איברו של הכלב.
הכלב מניח כפה על ראשה והיא מתחילה למצוץ את הזין האדום והמוזר, מנסה להדחיק את הסיטואציה האיומה ככל שתוכל. שפתיה משאירות שובל של רוק על איברו ומעל ראשה היא שומעת אותו מתחיל להתנשף במהירות, נשימותיו הכלביות מהירות ושטוחות כאילו רץ שעה ארוכה. ריח כלבי ממלא את נחיריה, תערובת עשירה וגועלית של פרווה, זיעה, עור זין ורוק.
לא לחשוב. להפסיק לחשוב. רק לא לחשוב.
ראשה עולה ויורד על איברו של הכלב בתנועות מוכניות. זה לא קורה באמת. כלב לא מסוגל לתכנן תוכנית עמוקה כל כך. כלבים לא מזדווגים עם בנות אדם. כלבים לא מקיימים מין אוראלי. אין לה זין של כלב בפה.
היא נוזפת בעצמה: לא לחשוב. לא לחשוב. לא לחשוב.
לסתותיה וצווארה כבר מתחילים לכאוב אך היא אינה מעזה להאט או חלילה לעצור. לא כל עוד ראשו הגדול של הכלב קרוב כל כך לצווארה עד שהיא יכולה לחוש בהבל נשימותיו על עורפה. זיעה זולגת לעיניה וצורבת אותן אך לא נראה לה שהכלב קרוב לגמירה והיא מבינה בבהלה שעליה לגרום לו לגמור לפני שיתש כוחה.
ירדנה מניחה יד מהוססת על איברו הזקור של הכלב ומתחילה לאונן לו בעודה מוצצת. הכלב נוהם בסיפוק והיא אוזרת כוח ומלקקת בלשונה את הזין, ידה מפמפמת אותו לתוך פיה בהתלהבות כמעט. אצבעותיה נעות במהירות על הזין האדום בעוד שפתיה עוטפות אותו ופיה הרטוב והחם מערסל אותו. טיפה נוחתת על ראשה והיא מעיפה מבט אינסטינקטיבי למעלה ומבינה שהכלב מרייר עליה מעט. עיניו עצומות וטיפות רוק בודדות מטפטפות מתוך פיו הפעור, ניגרות על לשונו המשתלשלת מצד פיו ואז על שיערה.
ואז היא חשה בזרם חם ועכור בפיה ומבינה שהכלב התחיל לגמור בפיה. הגועל גובר על הזהירות והיא פולטת את איברו מבין שפתיה אך ממשיכה לאונן לו, מפמפמת את הזין וזה מתיז את זרמתו על חזהּ ופניה בעוד הכלב נואק ונוהם. כעבור כמה רגעים הוא נרגע ונשכב והיא מוצאת את עצמה מכוסה בזרמת כלבים בוהקת ומצחינה. חייבת לשטוף את זה ממנה.
"אני הולכת לשירותים.” היא מודיעה לו ומתכוננת לזחול משם אך הכלב נובח נביחת אזהרה רמה.
"אני חייבת פשוט להישטף.” היא אומרת בקול קטן אך הכלב לא מגיב. כאשר היא מנסה בכל זאת להתרחק הוא חושף את שיניו באיום והיא מבינה שהיא לא הולכת לשום מקום.
הכלב הגדול עוצם את עיניו וירדנה מבינה שגם היא עייפה. כל ההתרחשויות של השעות האחרונות התישו אותה מבחינה מנטלית ופיזית. בזהירות היא נשכבת על השטיח ועוצמת את עיניה, מופתעת בינה לבינה מהמהירות בה השינה גואלת אותה מהמציאות.
היא מתעוררת למגע לשונו על פניה. הוא מלקק אותה ליקיצה והיא פוקחת עיניים באחת, מאוכזבת לגלות שהיא עדיין עירומה, כתפה עדיין כואבת והכלב עדיין כאן.
"ווף.” הוא אומר ומחווה בראשו לעבר היציאה מהסלון. אינסטינקטיבית היא מנסה לעמוד אך הוא נובח בשנית, מזכיר לה שהדבר אסור לה וירדנה מתחילה לזחול בכיוון אליו רמז הכלב.
הוא מוביל אותה אל המטבח ומחווה בראשו לעבר המקרר.
"אתה רעב?” היא שואלת.
"ווף.”
"אין לי אוכל כלבים.” היא אומרת. “אבל…אתה בטח לא אוכל אוכל כלבים, נכון? יש לי פסטה, אתה רוצה פסטה? אוקיי…אני אחמם לשנינו פסטה, בסדר?”
ירדנה מזדקפת על ברכיה, פותחת את המקרר ומוציאה משם קדרה עם פסטה אשר קנתה אתמול.
"אני הולכת לעמוד כדי לחמם את זה במיקרוגל, בסדר?” היא שואלת, תוהה ממתי זה נהיה נורמלי לבקש רשות מכלב.
הוא מניח לה לחמם את הקדרה והיא מוציאה סכו"ם ושתי צלחות, אחת בשבילה ואחת בשבילו. את שלו היא מניחה על הרצפה אך כאשר היא מתקרבת אל שולחן האוכל הוא מתקרב אליה, אוחז בצלחתה בפיו ומניח אותה על הרצפה. אחר כך הוא לוקח את הסכום מידה ובתנועה מהירה של הראש מעיף את הסכין והמזלג על הרצפה, המזלג נעלם לו מתחת למקרר.
"אוקיי…הבנתי…” אומרת ירדנה באומללות.
המיקרוגל מצפצף וירדנה מזדקפת בזהירות תוך שהיא מביטה בכלב ומציאה את קדרת הפסטה. היא מחלקת את תכולתה בין הצלחות.
"אה…בתאבון…” היא ממלמלת ומצחקקת לנוכח המוזרות שבדבר.
ירדנה גוהרת בזהירות אל צלחת האוכל שלה ומתחילה לאכול. כאשר היא שולחת יד את אטריות הפנה הכלב נובח נביחה קצרה ושולח את כפתו כדי לסלק את ידה. היא מבינה את הרמז ומתחילה לאכול עם הפה בלבד, כמו כלבה אמיתית.
מעולם לא חשבה כמה מסובכת היא האכילה ללא סכו"ם או ידיים. היא שואבת ובולעת את האטריות ואמנם בהתחלה היא מצליחה לנגוס פה ושם אבל אחר כך היא נאלצת לריב כמעט עם כל אטרייה בנפרד. הכלב, לעומת זאת, משתלט במהירות על המנה שלו ואז עובר לאכול ישירות מהקדרה. היא עדיין רבה עם המנה שלה כאשר לשונו מתחילה ללחך שוב את מפשעתה מאחור.
"לא…לא שוב…” היא ממלמלת אבל אינה מתנגדת באופן אקטיבי יותר. לשונו של הכלב יעילה ומהירה ובתוך כמה רגעים היא מגלה שקשה לה להתרכז בצלחתה לנוכח החמימות הפושה בין ירכיה.
"די…בבקשה…” היא מתחננת בפה מלא פנה כאשר הוא מטפס עליה בשנית אך היא לא מעזה להרגיז אותו ולכן שולחת ידה אל בין רגליה, מוצאת שם את איברו ומחדירה אותו שוב לתוכה.
הכלב מתחיל שוב לזיין אותה בפראות חייתית, חזהו הכבד נח על גבה, כפותיו הקדמיות מחליקות על ירכיה. ירדנה משתדלת לייצב את עצמה כמיטב יכולה אך לא פעם ולא פעמיים פרצופה ניטח אל תוך צלחת הפסטה. למרות הגועל והזוהמה היא תגמור עוד פעמיים עד שהוא יתפוצץ בתוכה ואז, כאשר הם נעולים על ידי איברו מנופח, היא תגמור פעם נוספת בסדרת אנחות רכות ומבוישות.
אחר כך הוא מוביל אותה מהמטבח אל הסלון לעוד נמנום ואז, כאשר הערב כבר יורד, הם מתעוררים והוא מחווה בראשו לעבר המסדרון המוביל אל חדר השינה שלה. עירומה מלבד נעלי העקב האדומות שלה, ירדנה זוחלת לחדר השינה, מזוהמת מזיעה, פסטה וזרמת כלבים. כאשר היא מגיעה אל המיטה היא כבר לא מחכה להנחיות ורק מטפסת על המיטה ונעמדת על ארבע. הכלב מלקק את פניה באישור לפני שהוא עולה עליה שוב. לפחות המיטה נוחה מהשטיח בסלון ומרצפת המטבח.
הזמן נמרח והופך לחסר משמעות ביממה הבאה והכלב לא עושה דבר מלבד לזיין אותה, לאכול ולישון. במהלך הלילה הוא מעיר אותה, מעמיד אותה שוב על ארבע ומטפס עליה שוב. ואז שינה. ואז הוא מעיר אותה, משכיב אותה על גבה ומזיין אותה כאשר היא פשוקת רגליים לקראתו. ואז שוב ושוב, הקוהרנטיות נעלמת ומה שנשאר הוא רק רצף תמונות שכמו נלקחו ישר מהגיהינום. הנה היא עם הראש קבור בכרית כאשר הכלב גומר בתוכה שוב. הנה היא שוכבת על גבה כאשר הכלה מביט בה מלמעלה, אגנו מזיין אותה בקצב של פטיש אוויר, לשונו הארוכה מתנודדת מחוץ לפיו. ושוב מאחור. במהלך הלילה היא חולמת שהוא נעלם והיא לבד במיטה אבל מפחדת להתעורר ממש ולגלות את המציאות ובכל מקרה בבוקר הוא לידה, אז הדבר אינו משנה כלל. ואז וארוחת בוקר. ועכשיו הכלב שוכב על הגב והיא נאלצת לרכב עליו. ושוב על ארבע. ועוד מציצה. היא מאבדת את מספר הפעמים בהם הוא גומר בתוכה ואת מספר הפעמים בהן היא גומרת בעצמה והדבר היחיד שנשאר הוא התחושה הגועלית של זרמתו הנוזלת במורד ירכיה. עוד יום ולילה חולפים ואין בירדנה התשושה של יום ראשון בבוקר שום זכר ושום זיכרון מירדנה הקודמת, השותפה הבכירה החדה והארסית. ירדנה של יום ראשון בבוקר היא לא יותר מנקבת כלב הכלואה עם זכר אלים ומיוחם המרביע אותה שוב ושוב בניגוד לרצונה. היא רצוצה ומובסת ומוחה מסוגל לחשוב קדימה באינטרוולים של דקות בלבד.
ואז היא לבד. ושקט.
היא מזדחלת אל השטיח שלרגלי המיטה ומצטנפת. עיניה נעצמות במהירות והיא שוקעת בשינה חסרת חלומות.
כחצי שעה אחר כך מחליקה המרצדס של ירדנה אל חניית סניף הבנק שלה. המכונית מדוממת וממנה יוצאת בצעד בטוח ירדנה, או מישהי שדומה לה כשתי טיפות מים, נעלי העקב שלה מטופפות בחדווה בדרכה אל הכניסה לבנק.
————
זה הופך להיות טוב יותר ויותר פשוט תענוג עשית לי את היום תודה רבה.
קצת התאכזבתי מהפרק הזה, אמנם הקונספט מעניין, היא הופכת לכלבה והוא קורע לה את הצורה, אבל מה עם אנאלי?
אתה רע
שכלב יזיין אותך באנאלי.
גדול גדול גדול!!!!!
סוף סוף נהנים. מחכה להמשך!!
מבריק !!!
אתה ענק.
יש לך רעיונות מטורפים..
אהבתי את הפרק, אבל יש לי תחושה חזקה מאוד שאני הולך עוד יותר להנות מהפרק הבא 😀
וואוווווווווווו לא להאמין שדבר כזה הצליח להדליק אותי!!!!!!
אתה גאון על תודה על הכל
דור – יש מצב לפרסם איזה שני פרקים בשביל הכיף? קר בחוץ, סערה. אי אפשר לצאת. וגם יש לי יום הולדת…