——————-
שרון עוצם את עיניו ומדמיין את עצמו הופך לשניים. שני אבנר. מנסה להרגיש איך זה להיות בעל ארבע רגליים. ארבע ידיים. שני ראשים.
"הולי שיט!” צווחת טליה והוא פוקח עיניים.
ההרגשה מוזרה, כמעט לא נתפסת. הוא רואה את טליה משני מקורות בבת אחת אבל איכשהו המוח שלו מתמודד עם זה. נאבק להתמודד עם זה, ליתר דיוק. הוא מביט ימינה ושמאלה ורואה את אבנר ואת אבנר.
"אני שניים.” אומר אחד ממנו.
"אני לא מאמינה.”
כאשר הוא מנסה ללכת הוא נופל, בעת ובעונה אחת רואה את הרצפה מתקרבת אליו וגם, בעיניים האחרות, רואה אותו נופל על השטיח.
"מה קרה?” שואלת טליה.
"קואורדינציה.” הוא מסביר ונעמד. "קצת קשה לי להתרגל לשלוט בשני גופות. קצת כמו הפעם הראשונה ששיחקתי עם מקלדת ועכבר. אבל עם כל השעות שאני שורף במשחקי מחשב, יש לי קואורדינציה טובה בדרך כלל. אני אנסה שוב.”
הפעם זה נהיה קל יותר, או לפחות מסובך פחות, אם כי הוא שוב נופל אחרי כמה צעדים. בניסיון הבא הוא מצליח ללכת עם אבנר אחד עד המטבח בהליכה מתנודדת ומהוססת ואז להביא אליו את האבנר השני.
"מוזר?” שואלת טליה.
"כן, אבל פחות מוזר מרגע לרגע. קצת כמו התרגילים האלה של לעשות סיבוב עם היד על הראש ועם היד השנייה לטפוח על הבטן.”
בדקות הבאות הוא הולכים בין החדרים, אחד ממנו קופץ באוויר בזמן שהשני עושה כפיפות סמיכה ואז אחד שר והשני קופץ מרגל אל רגל.
"נראה שאתה משתלט על זה.”
"כן, זה אפילו נחמד.”
"זה אפילו יותר מנחמד.” אומרת טליה ומתקרבת אליו. הוא רואה אותה פוסעת לעברו, עיניה נעוצות בעיניו בכוונה ברורה ובאותה עת רואה אותה מאחור, ישבנה מעכס מתחת לחולצה השחורה.
טליה מנשקת אותו ושפתיה רכות וחמימות אל מול שפתיו, וידה מלטפת את ירכיו, נוגעת באקראיות באיברו המזדקר. מלפנים הוא מחזיר לה נשיקה והיא נאנחת בהתרגשות כאשר היא חשה בו נצמד אליה מאחור, מנשק את עורפה ותנוכי אוזניה.
"זה מדהים…” היא ממלמלת כאשר הוא מנשקים אותה מלפנים ומאחור, על מצחה, עורפה, לחייה. ידו האחת מלטפת בין ירכיה, האחרת מחליקה אל מתחת לחולצה, מלטפת את בטנה, יד נוספת אוחזת בראשה ומקרבת אותו לנשיקה והאחרונה ממוללת בעדינות את פטמתה השמאלית מעל החולצה. שום שני גברים או נשים לא יכולים להיות מתואמים כמו שהוא מתואם עכשיו, והוא מציף את חושיה במערבולת רכה של אצבעות ולשונות, הסוחפת אותה בתיאום מושלם.
ידה האחת חופנת את איברו והשנייה מלטפת את איברו השני. התחושה מוזרה עבורו ומרגשת, כאילו מוחו התפצל והתרחב כדי לעבד מידע משני מקורות העונג.
"אתה…אתם…כל כך קשים…” היא ממלמלת, נשיקותיהם הופכות רעבות מרגע לרגע והוא נושך אותה בעדינות בעורפה. “הכל כל כך…אני עוד שנייה מתעלפת ועוד לא התחלת…לזיין אותי…”
אצבעותיו מוצאות את החריץ שלה והוא רטוב ולוהט ככבשן. היא נאנקת כאשר הוא מחדיר אצבע לתוכה וידה סוחטת את איברו בכוח שאינו בלתי נעים. אצבע מסתובבת ומגרה את פיה הטבעת שלה ועוד שתי ידיים מסירות את חולצתה ואז מלטפות ומעסות בעדינות את שדיה. היא מתמכרת לעשרים האצבעות המרגשות, לופתת את שני הזרגים כאילו היו הידיות המחברות אותה אל למציאות, ידיות חירום אשר אם תרגיש שהריגוש עז מדי, תוכל למשוך בהן ולחזור אל השפיות.
"בוא אלי…” היא לוחשת באוזנו לאחר כמה רגעים. “בוא אלי כבר…”
הם עומדים עדיין והוא אוחז בירכה מתחת ואז מרים מעלה. מאחור הוא גם אוחז במותניה ובעזרת שלוש ידיים מניף אותה באוויר עד שהיא נמצאת מול איברו הזקור. הוא שולח יד ומכוון את זקפתו אל החריץ הלוהט שלה ומנמיך אותה בזהירות על איברו, נושא הקונדום וגלולות ההיריון נשכח כעת לחלוטין, נישא על רוח התשוקה שלה.
בשתי ידיים הוא אוחז בירכיה ושתיים נוספות מחזיק את מותניה והוא מניעים אותה מעלה ומטה עד שהיא מחליקה לחלוטין על איברו המשומן ממיציה. עכשיו הוא מתחילים להקפיץ אותה על איברו, מרימים אותה בקלות ואז מניחים לה להשתפד על הזין הזקור והיא נאנקת בהתרגשות עם כל ניעה כזו. ידיה נעולות סביב עורפו אך היא אוחזת בו בתאוותנות, לא מתוך חוסר בטחון. ארבע הידיים אשר אוחזות בה כל כך מתואמות וחזקות ביחד שהיא לרגע לא חוששת להישמט אלא חשה קלת משקל, מרחפת כמעט. מעלה–מטה על הזין הגדול. פנימה–החוצה.
ידיו עדיין אוחזות בירכיה אך אלו שהחזיקו במותניה מרפות עכשיו והוא נעצר לרגע מלהקפיץ אותה. המומת סקס, היא מביטה בו במבוכה חרמנית אך לפתע היא חשה בידיו מפשקות את ישבנה ואת ראש הזין נלחץ אל מול הכניסה האחורית שלה.
"אתה..אתם…הולכים ל…”
"תדחפי.” הוא מצווה והיא מתאמצת להרפות, כמעט מתעלפת כאשר היא מבינה את שעתיד לקרות עכשיו.
זיעה ומיצי כוס משמנים את פי הטבעת שלה ומקלים עליו אך למרות זאת היא נאנקת בקול כאשר הוא חודר אליה מאחור וציפורניה הכסוסות שורטות את גבו. ראש הזין מחליק אל תוך ישבנה והוא מניח לה להתרגל אליו במשך כמה רגעים עד שהוא חש בה נרפית מעט, אם כי אחיזתה בו הדוקה ונואשת.
"איך זה?” הוא שואל מאחור.
"איך זה להיות משופדת מקדימה ומאחורה?” הוא שואל מלפנים.
"בתחת ובכוס?” הוא שואל, מלקק את תנוך אוזנה.
"אני מתה רק…מלהיות ככה…” היא נאנקת, נשענת על חזהו המיוזע.
"איך זה ככה?”
"מלאה…מלאה בזין…” היא אומרת ומצטמררת מהמלים המלוכלכות. “אני כל כך מלאה בזין שלך…שלכם…אני מתעלפת…”
"ששש…” הוא אומר מאחור ונועץ עוד כמה סנטימטרים בישבנה. “אל תתעלפי לי…”
הוא מתחיל לנוע בזהירות מאחוריה, מזיין את ישבנה המיוזע באטיות, כובש כמה סנטימטרים מדי כמה רגעים. הזין שלו ממלא את נרתיקה מלפנים והוא חש בזין מתקדם גם מאחור, מפלח את ישבנה באטיות אך בנחישות. כעבור כמה רגעים הוא מודיע לה:
"זהו, מתוקה, הכל בפנים.”
"אני לא מאמינה…” היא ממלמלת ושולחת יד לבדוק. ידה נוגעת בבטנו השרירית, בבסיס איברו ואז…בישבנה. כל הזין בתחת שלה.
"תחזיקי חזק.” הוא אומר מאחור, למרות שאין בכך צורך אמיתי. גם ככה הוא מחזיקים אותה בארבע ידיים חזקות.
אגנו מתחיל לנוע קדימה ואחורה, מזיין אותה בתחת בתנועות מדודות בעודה משופדת מלפנים על איברו הקבור בנרתיקה הלוהט.
"אוה…אלוהים…” היא נאנקת ונאחזת בו בכוח. “מה אתה עושה לי…אני מתעלפת…”
אבל היא לא מתעלפת והוא ממשיך לזיין אותה בקצב מתון. שדיה נמחצים על חזהו השרירי והיא כולה מעוכה כמו קציצה עסיסית בלחמנייה. כמו המבורגר טוב היא לוהטת עכשיו, שוצפת מיצים ומבעבעת תשוקה. השיא שלה מגיע בסדרת אנקות וגניחות והיא זועקת בקול בעודה מתפוצצת בינו לבינו, גופו השרירי מזיין אותה ללא הפסקה.
הוא מניח לה להירגע מהאורגזמה שלה והיא מתמרחת על חזהו, מתנשפת בכבדות, רגליה עדיין מרחפות באוויר בעודה מוחזקת בארבע ידיים.
"וואו…אבנר…זה היה מדהים.”
להפתעתו הוא מוצא שהוא רוצה למחות עכשיו ולתקן אותה ששמו איננו אבנר כי אם שרון והיא יודעת זאת, אך הוא מתגבר על פרץ הכעס המוזר ומניח לאבנר לחזור ולהוביל.
"אני שמח שנהנית…” הוא אומר ומנשק את עורפה.
"…כי עכשיו גמרנו עם המשחק המקדים ואפשר להתחיל עם הסקס.” הוא ממשיך מלפנים ומנשק את מצחה.
"מה?!” היא נדהמת. “עוד?”
ארבע ידיים חזקות מחזיקות בה כאשר שני האיברים מחליקים החוצה ממנה בתיאום מושלם. כאשר הוא כמעט בחוץ הם חוזרים פנימה והיא מתנשפת בהתרגשות לנוכח החדירה הכפולה, המתוזמנת בסינכרון מדויק כל כך.
"אוה…אני מתה…” היא נאנקת כאשר הוא מתחילים לזיין אותה בקצב מהיר יותר. גופה נח על זרועות חזקות ובעודה מרחפת כך באוויר הוא מזיין אותה מלפנים ומאחור, מתוזמן כמו זוג בוכנות במנוע מרצדס. הזרגים הגדולים מחליקים פנימה והחוצה, מסתככים בזיעה ומיצי כוס בעודם משפדים אותה בהרמוניה, רגע ממלאים אותה וברגע הבא מרוקנים אותה. זין גדול בכוס וזין גדול בתחת וזיעה בעיניים וקולות רטובים ולשון בפה ואנחות והראש מסתובב ועכשיו היא מנשקת את אבנר שמאחור והוא מלקק את פניה ומנשק את מצחה ומשפד אותה והיא מלאה כל כך ומטורפת תשוקה כל כך ואז הבלתי יאמן קורה והיא גומרת שוב בהתלקחות שמתחילה קטנה ובקושי מורגשת ואז הולכת ומגברת עד שהיא ממלאת את כל שדה הראיה שלה באור לבן ומסמא והיא גומרת שוב חזק כל כך שהיא יודעת שלא תגמור כך לעולם שוב והיא קצת עצובה על זה אך העצב נשרף במהירות ועוד גל של ריגוש מציף אותה כמו פח בנזין על מדורה והיא שוב צועקת משהו ושוב ושוב ושוב.
הוא מורידים אותה בזהירות והיא נמרחת על הספה, שפיך ניגר ממפשעתה בשלולית סביבה אך היא אדישה לכתמים שהיא משאירה ורק בוהה בקיר במבט זגוגי, אדישה לדמות הכפולה שלו שנעלמת עכשיו והוא חוזר להיות אחד. אך הוא מוצא שקשה לו להתמיד באבנר והוא חייב להסיר את הדמות הזו, חש חנוק כאילו הוא עוטה מסכה או חליפת גוף מחומר זול אשר אינו נושם.
מבלי יכולת לעצור בעצמו יותר הוא חוזר לדמותו האמיתית, חש בגופו השמנמוך של שרון חוזר למקומו הטבעי. התחושה נפלאה, כמו רעש מטרטר של מכסחת דשא הנפסק לפתע או החלפה של נעל לוחצת בנעל ותיקה ונעימה. אך הבעת פניה של טליה עוכרת את הרווחה הממלאת אותו והיא שוב מביטה בו כאילו היה מקק שהולך על העוגה שלה.
"אה…ביקשתי ממך קודם…אתה יכול לחזור להיות אבנר?” היא אומרת.
"לא.” הוא אומר. “אני חייב להיות אני. ואני שרון, לא אבנר. ואם יש לך בעיה עם זה, אז להתראות.”
מבלי להמתין לתשובה הוא יוצא מדירתה וטורק אחריו את הדלת בזעם שמפתיע גם אותו.
הוא משוטט ברחובות בינות לאנשים, מצב רוחו מתנדנד מרגע לרגע. מחד, הוא שש לחזור שוב אל גופו. זוהי חזרה הביתה במלוא מובן המילה, אל הבית האמיתי היחיד שהיה לו או שיהיה לו אי פעם. מאידך, תחושת מרירות עמומה הולכת ופושה בו ככל שהוא משחזר את היממה האחרונה אשר בילה עם טליה. הסקס היה מדהים אבל הוא מרגיש מטונף. מנוצל.
"אתה יכול לחזור להיות אבנר?”
הבעת פניה הייתה חזקה יותר מהמלים. היא תהיה שלו אם ירצה בכך, אבל לא של שרון. שרון הוא הזבוב במרק, המקק על העוגה. איכשהו, מכל ניצחון שלו יוצא בסוף הפסד וככל שהוא עולה יותר למעלה, זה רק בשביל שהנפילה הבאה תהיה כואבת יותר. למה החיים מתעללים בו ככה? זה פשוט לא פיר. הוא נזכר בכל הפעמים בהן סיכן את חייו כדי להציל אנשים וזה מה שמגיע לו? עוד בוז? עוד לעג? עוד השפלה?
הוא מוצא שהוא רעב וקונה לעצמו כריך בדוכן רחוב. האכילה מרגיעה אותו קצת אבל הוא עדיין מריר כאשר הוא מביט באנשים סביבו. אנשים רגילים עם בעיות רגילות. לראשונה מאז שקיבל את כוחותיו החדשים הוא תוהה אם כל העסק לא היה טעות מחורבנת אחת גדולה.
בהיסח הדעת הוא מחייג את מספרה של ירדנה בטלפון הסלולרי שלו ולהפתעתו הוא שומע את קולה מעברו השני של הקו.
"כן?”
"הלו? ירדנה?” הוא ממלמל בהתרגשות.
"כן?”
"הלו ירדנה, זה…שרון…מהמשרד…”
"שרון. יש לך חוצפה להתקשר אלי אחרי כל הנזק שגרמת למשרד.”
"מה?! ירדנה אני עשיתי בדיוק מה שאמרת לי!” הוא זועק אל הטלפון, אדיש לאנשים העוברים סביבו. “טעיתי במשהו? עשיתי בדיוק מה שאמרת לי! בדיוק!”
"שרון, גרמת מספיק נזק למשרד. אני מבקשת ממך שלא להתקשר אלי יותר. שלום.”
"ירדנה!” אך הקו כבר שותק.
"גרמת מספיק נזק”? מה? היא השתגעה? זאת היא שהתחילה עם כל זה. זאת היא שתימרנה אותו בשביל איזה תכסיס פוליטי שלה והוא זה שמשלם את המחיר. הוא יתקשר אליה שוב והוא ידרוש ממנה להתנצל ולהחזיר לו מיד את התפקיד שלו במשרד.
אבל לא מיד ולא גמד. הוא סתם יושב, שמוט כתפיים, על ספסל ברחוב, שקוף לעוברים והשבים אשר חולפים על פניו, התבוסה אשר הוא מקרין מזהירה אותם שלא ליצור איתו קשר עין, לבל תדבק בהם האומללות שלו, מזלו הרע.
אז הוא הולך הביתה, שקוף לאנשים סביבו, שרון וקנין, איש הכלום. דני דין הרואה והאינו קיים. אולי עדיף לו שלא להיות קיים כי כאשר הוא קיים כל הקיום שלו זאת מחרוזת של תבוסות. עד שנדמה לו שמשהו זז בעבודה מתברר שזו בסך הכל קומבינה שנועדה לדפוק אותו וכאשר הוא מקבל כוחות על מנסים להרוג אותו והבחורה שהוא מאוהב בה נגעלת ממנו ומוכנה לקבל רק את הצד המזויף שבו. עדיף כבר להיות אפס.
הוא מגיע הביתה, מכין לעצמו ארוחת ערב מהשאריות שהוא מוצא במקרר ולועס אותה מול הטלוויזיה. הטלפון מצלצל ומקפיץ אותו בהפתעה והוא ממהר לראות מי מתקשר. אולי ירדנה. אולי נפל לה האסימון.
על מסך הסלולרי שלו מרצד השם "שגיא", חברו למשחקי תפקידים. לענות לו? שגיא בטח רוצה להזמין אותו לערב משחק. הוא מריץ בראש את המשחק במנסרה של הכשלונות האחרונים שלו. שגיא יציב בפניהם דילמות והוא יבחר באפשרויות הגרועות ביותר. בקרבות הקוביות יתגלגלו נגדו והוא יעשה דברים שיפגעו בחבורה וכולם יתעצבנו עליו. מפה לשם הטלפון מפסיק לצלצל ושרון שוקע שוב במלנכוליה. אחר כך הוא הולך לשחק במחשב, מפוצץ חייזרים עד שתיים בלילה ואז כושל אל המיטה ומתעלף.
בהלה אופפת את שרון כאשר הוא קם בבוקר. עיניו נפקחות בבהלה והוא ממהר להתיישב. הוא מאחר לעבודה!
אין עבודה.
הוא מחייך לעצמו ושוקע במרירות אל בין הכריות. אין עבודה.
אולי ילך אל טליה? הוא מתרגש לרגע לנוכח הרעיון אבל אחר כך פוסל אותו. אל"ף, היא כנראה בעבודה. ובי"ת, היא לא רוצה אותו, את שרון. היא רוצה את אבנר. הזין שלו רומז שאולי זה לא כל כך נורא וזיכרון דמותה המיוזעת הנאנחת בעונג ממלא את תודעתו. אולי אחר כך, עכשיו הוא רעב. המקרר ריק כמו בטנו והוא נאנח. צריך לרדת למכולת.
שרון נועל כפכפים, מכנסיים קצרים וחולצת טי מהוהה ומדשדש אל עבר המכולת. מוחו ריק ממחשבות לשם שינוי והוא מהלך בשביל שבין הבניינים בדרכו לחנות, מבחין רק במעומעם בגבר חרדי המתקרב אליו מצדו השני של השביל, לבוש במעיל שחור וכובע רחב שוליים. הוא מתעלם מהגבר הנמצא במרחק קשר עין כאשר הרבה דברים מתחילים לקרות בבת אחת.
"תזהר!” קורא קולו של קסרור בתוך ראשו.
שרון מרים את ראשו בבהלה ומבחין בחרדי מזנק אליו באצבעות שלופות משל היו חרבות. בשבריר השנייה שיש לשרון להבחין בפניו הוא רואה מסכה של שנאה וזעם ובאינסטינקט של בהלה הוא הופך לציפור דרור.
הדרור מנפנף במהירות בכנפיו ושרון מבחין בארבעה חריצים עמוקים שהופיעו פתאום בחומת האבן התוחמת את השביל. מבועת, הוא מבין שהחריצים לא היו שם קודם. יריבו מביט בדרור בזעם ומזנק לאוויר כקוף במהירות ועוצמה שלא יאמנו, קוטף אותו מהשמיים ונוחת בחזרה אל השביל ואז מכוון את אצבעותיו אל הציפור הקטנה אשר בידו.
הכל קורה מהר כל כך. שרון מדמיין גורילה כסופת גב וזוכה לרגע של הפתעה ופליאה על פניו של התוקף. הוא שואג שאגה עזה ומזנק על תוקפו, מפתיע אותו בעודו הודף אותו לאחור ומצליח גם להפיל אותו בכוח על שביל המרצפות. זעם מציף את מוחו וניבי הגורילה שלו תרים אחר עורק הצוואר של יריבו כאשר לפתע הוא חש כאב איום מפלח את בטנו בכמה מוקדים שונים. הוא מביט מטה, כמעט עיוור מכאב ומבחין באצבעותיו של הגבר השרוע מתחתיו נוגעות בבטנו ודם פורץ החוצה. בחילה ממלאת אותו כאשר הוא חש באצבעות עולות למעלה ובעודן מטפסות מעלה הן משספות את בטנו כשם שסכין חיתוך גוזר דף נייר.
מבוהל ומדמם הוא מתאמץ לקום, מתנודד על רגליו השעירות בעוד הדם מתיז בקילוחים על החרדי המתרומם גם הוא. יריבו מזנק לעברו והוא מבחין בזווית העין בעמוד תאורה ומנסה לטפס עליו, ייסורים צורחים בבטנו המשוסעת בעודו מטפס על עמוד התאורה. חיוך עקום מופיע על הפנים שטופי הדם שתחתיו וברגע הבא אצבעותיו של יריבו כמו מלטפות את עמוד התאורה ולזוועתו של שרון הוא מבחין בחמישה חריצים גוזרים את עמוד התאורה באותה קלות של סכין חם החותך חמאה והעמוד מתחיל ליפול מטה.
למרות הפחד והכאב הוא מדמיין את עצמו לבז, נזכר באופן שבו הפתיע את יריבו בקרב הקודם וכעבור רגע הוא מנפנף בכנפיים באוויר ומתחיל לנסוק אל על. יש רגע אחד בו הוא מבחין בדמותו של קסרור, איש המסתורין שהעניק לו את הטלאי, בקצה האחד של השביל ובקמה השני נדמה לו שהוא מבחין בדמות נוספת אשר משהו בו מזהה אותה כדומה באיכותה לזו של קסרור. לפני שהוא יכול אפילו להתחיל לתהות מה משמעות נוכחותם של שני אלו כאן, מזנק יריבו אל קיר אחד הבתים הסמוכים, הודף את עצמו במהירות מחליאה ושוב קוטף אותו מהאוויר, נוחת ברכות על רגליו.
לפני שימצא את עצמו משופד שוב, שרון מדמיין את עצמו בדמות קרנף אפריקאי גדול והגבר אשר מולו נאלץ להרפות ממנו. הקרנף מסתער עליו אך היריב מהיר ממנו בהרבה ושוב ראייתו מסתמאת מכאב כאשר אותן אצבעות מתחילות לפלח את גבו באותה הקלות שפילחו קודם לכן את עמוד התאורה.
הוא לא יכול לברוח.
הוא לא יכול לנצח.
גוף הקרנף נחתך בגב, עמוד השדרה שלו גזור והוא מתרסק על המדרכה, פניו על קן נמלים.
הוא לא יכול לברוח.
הוא לא יכול לנצח.
"ניצחתי.” לוחש הגבר המטורף באוזנו. “אתה הולך למות והקיוֹרֶת של קסרור הולכת לניהון. נגמר.”
דם. מרצפות. נמלים.
הוא לא יכול לברוח.
הוא לא יכול לנצח.
לא ככה.
מה?
מרצפות. נמלים.
לא ככה. לא בגדול.
נמלים.
הוא מדמיין את עצמו לנמלה. ולרגע חש בטוח יותר. יריבו נראה אדיר בגודלו אבל הוא לא יכול להבחין בו בינות לשאר הנמלים. מצד שני, הוא לא ממש מתאמץ. רגל ענקית יורדת משמיים ומועכת כמה עשרות נמלים והוא מבין שבתוך כמה שניות ימעך גם הוא. לרגע הוא חושב על להפוך לציפור אך יריבו הוכיח לו פעמיים שהוא יתפוס אותו לפני שיחמוק. אם יהפוך לחיה גדולה, ינוצח גם. הוא יותר מהיר ממנו ויש לו אינסטינקטים מדויקים להחריד. הוא חייב למצוא פתרון ומהר, לפני שהרגל המועכת תמעך אותו בין כל הנמלים האחרות.
נמלים.
דמות העקרב השחור שהוא מדמיין את עצמו אליו זרה לו. השליטה בשמונה הרגליים, שתי זרועות וזנב שונה ומוזרה מכל חיה שהפך אליה עד כה אך סכנת החיים בה הוא נתון מאלצת אותו להסתגל במהירות שיא. הוא מזנק על רגלו של היריב ומזדחל מתחת למכנסיים השחורים. לראשונה מאז שהחל הקרב הזה הוא מצליח לפגוע ביריבו וזה זועק בכאב כאשר העוקץ שלו מוצא את בשר הרגל.
אור יום מציף את חושיו כאשר החרדי המיוסר קורע את מכנסיו אבל במוחו של שרון צצה כבר תוכנית. תוכנית נואשת ומסוכנת, אבל הוא מבין שזו התוכנית היחידה שיכולה להבטיח את הישרדותו. כמו שהתפצל אצל טליה, הוא מדמיין את עצמו לעקרב נוסף ואז לעוד אחד ולעוד אחד. השליטה בחיות רבות אשר מבנה גופן זר כל כך לאדם קשה לשרון והוא חש בלב צונח שתנועות העקרבים שלו מגושמות ואטיות. יריבו מתבונן בעקרבים בזעם ובהלה ומתחיל למעוך אותם אך הם מסתערים על רגליו ומתחילים לעקוץ אותו. כאב חד מפלח את שרון כאשר אחד העקרבים נמעך אך האחרים ממשיכים במלאכתם, תנועותיהם מסורבלות ולא מדויקות. הם מעפילים במעלה רגלו של התוקף, מתחת למכנס השלם ואחד מהם עוקץ אותו בברך, האחד מגיע עד הירך ועוקץ אותו שם. ברק יסורים מבהיר לשרון שעקרב נוסף נמעך אך אחד אחר מצליח לעקוץ שוב את הירך השעירה של התוקף.
ההתקפות עליו נפסקות לפתע ושרון חש בפרכוסים בגוף שעליו הוא מטייל בעשרות רגליים קטנות ושחורות. הארס עושה את שלו. כאשר הוא חש בגוף נופל, מפרכס, הוא מרשה לעצמו לצאת מהמכנסיים ולהביט סביב.
הגבר שחור הבגדים שוכב על הרצפה ומפרכס בעוצמה, קצף בזוויות פיו. שרון חוזר בזהירות לדמותו שלו אך למרות שעיניו של הגבר פקוחות, ברור לו שאינן רואות אותו. הפרכוסים הולכים ונחלשים ושרון מבין שיריבו גוסס במהירות וצער מוזר ממלא את ליבו. הוא אינו מסוגל לשנוא את האיש המפרכס הזה, על אף ההתקפה הרצחנית. הוא שמח לחיות ובהחלט מעדיף שיריבו ימות במקומו אך הוא לא מצליח לחוש שמחה, תחת זאת הוא חש עייפות ועצב.
"עבודה יפה.” אומר קסרור וממשיך ללכת אל קצה השביל, שם שרועה על האדמה דמות נוספת. “חכה כאן, אל תלך.”
קסרור גורר את הדמות השנייה על הרצפה משל היה בובת סמרטוטים ולשרון נדמה שהיא גוססת גם היא. קסרור הודף את הדמות על הרצפה לצד הגבר החרדי ושרון מספיק לראות עור חלבי שאינו נראה אנושי כלל, גולגולת קרחת ותווי פנים חסרי גיל או מין מדויק.
"ניהון, זה שרון. הוא הרג את האלוף שלך.” אומר קסרור. “ועכשיו אני אוכל אותך והקיוֹרֶת שלך היא שלי.”
"אתה לא צריך לעשות את זה…” ממלמל ניהון חלושות. “יש מספיק…לכולנו…”
"בגלל זה שלחת אותו להרוג את האלוף שלי. הגיוני. עכשיו שתוק ומוּת.” מלגלג קסרור. “עכשיו תקשיב לי ותקשיב לי טוב:” הוא אומר לשרון ברצינות. “אני הולך לאכול את החבר הקטן הזה כאן. במהלך התהליך הזה שייקח בערך שעתיים בזמן שלכם, אני, כלומר אתה, מטרה מועדפת.”
"מטרה? של מי?”
"של כולם. מה שחשוב זה שלא תזוז מכאן עד שאני גומר ותגן עלי עד שאגיד לך שאתה משוחרר, ברור?”
"מי רוצה…”
"בן אדם רפה מוח?” אומר קסרור בכעס. “הקיורת מתבזבזת בזמן שאתה שואל שאלות חסרות טעם. אתה נשאר כאן עכשיו ומגן עלי, ברור?”
"כן.”
"אני הולך להעביר לך את כל הקיורת שלי בינתיים. אתה תהיה חזק מאוד, אבל גם מטרה מועדפת, אז פקח עיניים.”
קסרור נשכב על דמותו של ניהון הגווע אבל לשרון אין זמן להשתקע במחזה מפני שגופו מזדעזע בפרץ של אנרגיה אדירה. כל הכאבים והפחד שוככים והוא מרגיש…כביר. נדמה לו שהוא יכול לעוף, לראות למרחקים, ששום דבר לא יוכל לו. הוא מדמיין את עצמו לחתול ובמהירות עוצרת נשימה וללא כל מאמץ הוא כבר הולך על ארבע וברגע הבא הוא שוב גורילה ואז טיגריס. והכל במהירות שלא הכיר עד כה. ובכל צורה שהוא לובש הוא חש בשרירים משורגים, בעצבים מושחזים, בחושים דרוכים כחוט חשמל חשוף.
זוג קשישים הולך בשביל ולהפתעתו של שרון הם מתעלמים ממנו, מדמותו של החרדי המת ומקסרור אשר נראה כמתמזג עם גופו של ניהון ושרון מנחש שיש כאן קסם כלשהו המסתיר אותם מעיניהם של הקשישים. לרגע הם מביטים בו ובגוויה אבל ברגע הבא הם פשוט ממשיכים בדרכם כאילו כוח גדול כופה עליהם להתעלם ממנו, לשכוח, למזער את חשיבות הדברים שראו.
"הקיוֹרֶת של קסרור הולכת לניהון.” אמר לו החרדי עלום השם כאשר חשב שהוא עומד לנצח. הוא כבר יודע מי זה ניהון ומי זה קסרור אך מה היא הקיורת לעזאזל? ולמה היא הולכת לניהון? הקיורת היא מעין אנרגיה, הוא מחליט. קסרור אמר שיעביר לו את הקיורת שלו ואחרי זה הוא הרגיש כמו סופרמן אז כנראה שזו הקיורת. אבל למה הוא קשור לזה ולמה רוצים להרוג אותו? קודם איש הטלקינזיס (כמו ששרון קורא לו בהיעדר שם הגיוני אחר) ועכשיו זה. אם הם רוצים את הקיורת של קסרור למה הם צריכים להרוג אותו קודם?
לרגע הוא נבהל כאשר הוא מבחין בדמות בקצה השביל. זה המתאבק אנטון רואיז, איש הטלקנזיס אשר ניסה להרוג אותו לפני כמה ימים, הוא יודע. עכשיו הוא מרגיש באנשים נוספים סביבו. אנשים כמוהו. עם טלאים וכוחות. מעולם לא היה רגיש אליהם אבל עכשיו כן. כושי גבוה ושרירי כמו שחקן פוטבול עומד מאחורי אנטון רואיז ולידם עוד בחורה, אסיאתית אתלטית למראה ומוכרת במעומעם עם עיניים שחורות וקפיציות באבריה. כולם מביטים בו ובקסרור. מודדים אותם.
הוא גורילה עכשיו והוא שואג שאגה מקפיאת דם, שאגה שרק הם שומעים.
והם שומעים.
הוא חש בהם מתרחקים לפני שהם באמת זזים אחורה. סיבוב לאחור והוא שואג שוב, וגם הפעם קבוצת האנשים המסוכנים למראה שניצבת שם מתרחקת לאחור. נדמה לו שהוא חש גם בישויות אחרות, דומות יותר לקסרור ולניהון מאשר אליו או החרדי או איש הטלקינזיס. יש שני סוגים, הוא מבין באופן לא מודע, אם כי אינו יודע עדיין מה הבין.
ואז הם מתחילים להסתלק. כנראה שהם מבינים שמסיבה זו או אחרת הוא אינו טרף קל. אולי הם יודעים שהוא חדש במשחק הזה וציפו למצוא אותו פגיע יותר, אולי קרבות אחרים הם ממושכים יותר והלוחם המנצח תשוש, אולי סתם הגיעו מתוך סקרנות. בכל מקרה, הוא מבחין שהם מתחילים לשים לב זה להימצאותו של זה בקרבתם ותנועותיהם הופכות להיות עצבניות יותר, כאילו הם עומדים לתקוף האחד את השני. בכל מקרה, הם עוזבים אותו לנפשו ומתפזרים בזה אחר זה. לבסוף הוא ניצב לבדו, מנצח יחיד וכביר מעל גופה מובסת בעוד קסרור טורף ומתאחד עם גווייתו של ניהון.
לבסוף נעלמת הגווייה השנייה וקסרור נעמד, חיוך דק נסוך על שפתיו.
"לא רע, שמנצ'יק.” הוא אומר ומחווה בידו לעבר שרון, וזה חש במהירות איך הכוח, אולי אותה קיוֹרֶת עליה דיבר קסרור קודם, עוזב אותו, עד שהוא נשאר כפי שהיה לפני הקרב.
"הפתעת אותי.” אומר קסרור. “לא חשבתי שאתה כבר בשל לקצור. רק תשע עשרה נשארו עכשיו.”
"תשע עשרה?”
"תשע עשרה מאיתנו.” אומר קסרור ולרגע נראה שאמר יותר ממה שהתכוון.
"אחרי שהרגתי אותו,” מחווה שרון אל עבר הגוויה שעל הרצפה. “אתה יכולת להרוג את ה…איך קוראים לזה?”
"אני צריך ללכת, עבודה יפה.” אומר קסרור. “האוטובוס שלי מגיע.”
"תענה לי, הרגתי בן אדם בשבילך!” מתפרץ שרון. “מה אתה? מה אני?”
קסרור מביט בו בפליאה משועשעת.
"בסדר, כלכלב. אני…אנחנו…האלים. ואתה והחבר שלך שעל הרצפה, אתם האלופים שלנו. ואם יש לך עוד שאלות, תרשום אותן על פתק, בסדר? כי אני באמת חייב ללכת. אני לא יכול להחמיץ את האוטובוס שלי. להתראות, וכדאי שתעוף מכאן, מישהו בסוף ישים לב לגוויה הזאת, אתה יודע.”
————
מצויין.
קצת דשדש במקום בפרקים הקודמים, עכשיו אוסף תאוצה.
מחכה לגראנד פינאלה.
המתח הורג אותי קשה לחכות להמשך
אווףףףף!!!
מאכזב לי…. 🙁
הי דור נוב,
אני יודע שכל הסיפור כבר רשום אבל חלק מהביטויים חוזרים על עצמם בכל סיפור לאחרונה (כמו "ידיות החירום של המציאות" וכו') . כמי שהוכיח עצמו כפעלולן השפה העברית הייתי מצפה ממך ליותר חדשנות בבחירת המילים. זה מאוד מוסיף לאופי הסיפור. חוץ מזה, הפרק הזה הוא טוויסט מאוד מעניין עם אלמנט חדש לגמרי מבחינתי (הכפלה עצמית- מעולה). בסה"כ- נהנתי
מאד מזכיר את הספר "אלים אמריקאים" עונג לקרוא.
מעפן
יסלח לי הקורא צביקה, אבל מה הפואנטה בלהגיד סתם "מעפן" על סיפור?
כל הפואנטה של לקבל ביקורת הוא שתגיד מה כל כך מעפן בעיניך.
פרק מהפנט, מגרה מאוד מה שעשה שרון/אבנר לטליה הכאילו תמימה ובתולית, המשפט "גמרנו עם המשחק המקדים אפשר להתחיל בסקס" מאוד מאוד מעורר בעיניי.
חוץ מזה אין, אין על חדירות כפולות אינטנסיביות. מצפה מאוד לשימושים נוספים במוטיב בסיפורים נוספים.