מלחמות האלים: פרק ט' – טליה

לפרק הקודם
————
"טוב.” נאנחת טליה. “רגע, אני סוגרת את הדלת. אז מה שאני יודעת זה שיש כאן בלגן ענקי. העסקה עם האפריקאים התפוצצה והם הביאו עורכי דין שאיימו שיתבעו את משרד אם אברהם לא יעוף. והייתה ישיבה של השותפים והם דרשו שהוא יתפטר כי הוא גם הרס את העסקה וגם חשף את המשרד לתביעות. והיו צעקות ששמעו בכל המסדרונות והוא אמר להם שהוא ילחם בכולם ביחד ושהוא הקים את העסק מאפס ואז הם כולם התפזרו והיה נראה שהכל הולך להתפוצץ אבל אז פתאום אברהם התקפל.”
"התקפל? למה? מה זאת אומרת?”
"לא ברור למה אבל יש שמועה שרומי תובעת אותו על הטרדה מינית. בכל מקרה הוא עזב את המשרד וכל התיקים שלו עברו לירדנה.”
"ירדנה? היא בארץ?”
"ברור, היא מנהלת כאן את כל העניינים. תאמין לי, היא שיחקה אותה בכל זה. העיתונאים מריחים דם, הלקוחות חוששים, הזוטרים בודקים משרדים אחרים ורק היא המושיעה הגדולה, מנהלת את הכל בקור רוח. בסוף הכל יהיה שלה. יצא לה טוב כל הבלגן הזה.”
דבריה של טליה מכים את שרון באלם. הוא נזכר בדבריה של אדוה מקודם ומשמעות הדברים מכה בו כמו אגרוף בפנים. ירדנה בארץ. היא המרוויחה הגדולה מכל הסיפור. אף אחד לא יאמין לסמרטוט כמוהו במשרד.
"שרון, אתה שם?” מגיע קולה של טליה מצד השני, אך שרון עדיין לא מסוגל לענות.
"הלו?”
"כן, אני כאן.” מתעשת שרון לבסוף. “תגידי, מתי את גומרת לעבוד היום?” הוא מוסיף, בלי לדעת למה בדיוק. אולי חייב לראות אותה עוד פעם אחת לפני שהיא נעלמת לו מהחיים.
"למה?”
"אני חייב לדבר איתך. בבקשה, זה חשוב. רק כמה דקות.”
"רק כמה דקות?”
"כן, מבטיח.”
טליה נאנחת בכבדות.
"בסדר.” היא מפטירה לבסוף ומסכימה לפגוש אותו בשבע בערב מתחת למשרד.
השעות הבאות עוברות על שרון באטיות מייסרת. ירדנה קימבנה את הכל, אין לו כל ספק בכך עכשיו. הוא פשוט היה הגולם שהיא השתמשה בו בשביל להריץ את המהלך הזה, להעיף את אברהם מהמשרד ולגרוף הון תועפות. וטליה. הפגישה איתה תביא לו אולי תובנות חדשות אבל ברור לו שהן לא תהיינה טובות. וכאשר יפגוש בה, זו כנראה תהיה הפעם האחרונה. את המשרד הוא עוזב ודרכיהם יתנתקו והוא לא יפגוש בה יותר. בשביל מה בכלל הוא צריך לפגוש בה?
כמו בנאדם שנופל מהקומה השלושים בהילוך אטי, כך הוא חש בזמן מזדחל עד שהשעה היא רבע לשבע והוא אינו יכול להתמזמז יותר. הוא מדמיין את עצמו לבז ופורח מהחלון.
גם בדרך למשרד הוא מלקה את עצמו על הפגישה הזאת. למה בכלל קבע איתה? מה הוא מצפה להשיג? הרי לפגוש אותו לדייט היא כבר סירבה פעמיים ואת המידע על מה שקורה במשרד כבר מסרה לו. מה היא יכולה לחדש לו זולת חזרה חוזרת וכואבת על מה שהוא כבר יודע? ואם יציע לה לצאת איתו בפעם השלישית, היא תוכל לדחות אותו בפעם השלישית. ריבון העולמים, למה הוא כל כך מטומטם?
ואז הוא מבחין בה ולב הבז שלו מפרפר לרגע בהתרגשות. כל כך מעט ימים חלפו מאז שראה אותה בפעם האחרונה אך כבר שכח כנראה כמה שהיא יפה.
טליה עומדת בכניסה לבניין ומביטה סביב, ממתינה לשרון. היא לובשת חצאית כתומה ומגפיים שחורים המגיעים עד מתחת לברכיה, חושפים מעט מרגליה הארוכות והלבנות. חולצתה סגולה בעלת הדפסים גאומטריים מוזרים ושיערה הערמוני אסוף בתסרוקת עגבנייה מאחורי ראשה. משקפיה המרובעים משלימים את מראה הגיקית שלה אך בעיני שרון היא נראית כפי שנראתה תמיד: חנונית מוזרה או לא, טליה היא הכי יפה בעולם. יפה מדי בשביל שרון, הוא חושב פתאום, נבהל, ומקבל החלטה ספונטנית לפני שהוא נוחת מאחורי שיח.
"ערב טוב.” אומר אבנר והיא מסתובבת אליו, מופתעת.
"אאא…דיברת אלי?” היא שואלת.
"כן, בירכתי אותך בערב טוב. זה משהו שאנחנו עושים על הכוכב הזה כדי לאשר זה את קיומו של זה.”
היא מביטה בו בתדהמה ולא עונה.
"אבנר.” הוא מגיש לה יד.
"טליה.” היא לואטת את שמה, סורקת את פניו. גברים מסוגו אף פעם לא מבחינים בה. תמיד שכנעה את עצמה שהם סתם שטחיים וריקניים אבל הוא נראה כל כך…מהמם.
"את מחכה למישהו?” הוא שואל בקולו העמוק אשר מרעיד לה ענבלים שלא ידעה על קיומם.
"לא…אף אחד.” היא אומרת ושרון נעלב מעט במושב האחורי של התודעה אבל הוא כל כך מוקסם מהמבט הלא מופרע בפניה שאינו מפריע לאבנר לנהל את העניינים.
"סתם עומדת כאן?”
"לא…חיכיתי למישהו אבל זה לא חשוב…סתם.” היא מסמיקה.
"מותר לי לשאול אם יש לך תכניות להערב?”
"כן…זאת אומרת…לא…זאת אומרת…קבעתי משהו, אבל זה לא משהו חשוב כל כך.”
"מה קבעת?”
"סתם…לראות 'באפי' עם חברים…זאת…סדרה כזאת.”
"של ג'וס וודון, מכיר.” עונה שרון שראה את הסדרה פעמיים. “רוצה שנלך לאכול גלידה?”
"אה…אתה יודע מה?..בסדר…”
"ומה עם החבר שלך?” מנסה שרון כאשר הם מתחילים ללכת.
"מי?”
"זה שחיכית לו?”
"סתם מישהו לא חשוב. אתה באמת מכיר את 'באפי'?”
"כן, למרות שאני מעדיף את Firefly.”
"באמת? לא…לא נראית לי ה…לא משנה.” היא אומרת ומצחקקת, שיכורה מהתרגשות לא מוסברת, אדישה לאנשים סביבם על המדרכה.
"לא נראיתי לך מה?”
"לא נראית לי הטיפוס שרואה Firefly.”
"הבנתי.” הוא מהנהן.
בדרך אל דוכן הגלידה היא מדברת רוב הזמן. ההתרגשות שלה טבעית לאבנר קר הרוח אך ליבו של שרון נחמץ מעט לשמוע אותה מתלהבת כל כך. הוא עצמו, שהרבה יותר מכיר את העולם שלה, בקושי חלב ממנה שלוש מלים בכל פעם והנה היא מקשקשת עם איזה יפיוף כמו אבנר רק בגלל איך שהוא נראה. למרות זאת הוא לא מצליח לכעוס עליה ובעיקר משתאה מהיותו קרוב אליה כל כך.
הם מגיעים לדוכן הגלידה וקונים שני גביעים. קפה ואשכוליות קמפרי בשבילו, וניל ולימון עבורה. יש גם ציבורי מעבר לרחוב והם חוצים את הכביש ונכנסים אל הגן.
"נשב כאן?” שואלת טליה ומחווה בגביע הגלידה שלה לעבר הספסל הקרוב אל הרחוב.
"שם.” הוא מורה לעבר הספסל הרחוק ביותר, עמוק בין העצים.
"למה דווקא שם?” היא מצחקקת בעצבנות.
"יותר פרטיות.” הוא אומר בשלווה ולרגע נדמה לשרון שהוא שומע אותה מתנשפת בהתרגשות.
"אז…איזה טיפוס אני נראה לך?” הוא שואל כאשר הם מתיישבים על הספסל. הערב כבר ירד ואפלולית עוטפת את הגן הציבורי.
"מה?”
"אמרת שאני לא הטיפוס של באפי. איזה טיפוס אני נראה לך?”
"לא יודעת, טיפוס של…”
"מסיבות?”
"כן, קצת.”
"צריך לדעת גם לחגוג, לא?” הוא אומר.
"אני לא…לא בדיוק הטיפוס של מסיבות וזה.”
"את לא חוגגת לפעמים?”
"כן…” היא אומרת ומצחקקת במבוכה. “אבל…לא כמוך.”
"איך את חושבת שאני חוגג?”
"אה…בטח מלא אלכוהול…מועדונים…בח…ריקודים…”
"מה אמרת לפני ריקודים?”
"כלום…סתם…”
"מה התחלת להגיד?”
"בחורות, אתה מהטיפוס שחוגג עם בחורות. נראה לי.” היא אומרת והוא יכול לשמוע אותה מסמיקה מבלי להביט בה.
"האמת היא שאת צודקת.” הוא מחייך אליה. “אני נמשך לבחורות יפות. כשראיתי אותך זה היה לי מין…מכת חשמל.”
"ממש.” היא צוחקת.
"באמת.”
"אני לא הטיפוס שלך.” היא אומרת וגומרת את הגלידה שלה, לועסת את הכפית בעצבנות. “תאמין לי שלא.”
"למה לא?”
"כי…אני לא מתאפרת ואני אוכלת ציפורניים ואני ממש לא יודעת להתלבש כמו איזה…”
"כוסית?”
"כן.” היא ממשיכה ללעוס את הכפית. “אני לא הטיפוס שלך, נו.”
"את דווקא מוצאת חן בעיני. גמרת את כל הגלידה, רוצה קצת משלי?”
"דווקא כן.” היא אומרת. “אני מתה על גלידה, יכולה לגמור דלי בן אנד ג'ריז בשקט.”
"קחי.” הוא אומר ומקרב אליה את גביע הגלידה, אך לא הישר אל פיה אלא אל חצי הדרך בינהם, מאלץ אותה לרכון מעט לכיוונו.
"מממ…שילוב מעולה.” היא אומרת. “למה לא לקחתי אשכוליות קמפרי?”
"קחי עוד לק.” הוא מורה. הפעם הגביע נשאר ממש קרוב לחזהו והיא נאלצת לרכון עד אליו כדי ללקק.
הוא מניח את היד עם גביע הגלידה על מפשעתו ואומר בפשטות:
"עוד אחד.”
היא מביטה בו בהיסוס ואז מלקקת את שפתיה ומביטה סביב אך הערב מסתיר אותם והגן ריק ממילא ולבסוף היא רוכנת מעל מפשעתו ומלקקת את הגלידה.
אבנר מפשק קמעה את ירכיו ותוחב את גביע הגלידה ברווח הצר שנוצר, כך שירכיו הן היחידות שמייצבות את הגביע.
"תגמרי את הכל.” הוא מורה והיא מצייתת. “תלקקי. רק עם הלשון.”
ראשה המתולתל של טליה נמצא עכשיו סנטימטרים מעל מפשעתו והיא מלקקת את הגביע שלו בצייתנות. הוא מניח את ידו השנייה על ראשה ומלטף אותה בחיבה בעודה מלקקת לו, מעודד אותה בחיבה:
"בדיוק ככה…תלקקי לי את הכל…טעים?”
"מ-הם…”
"ששש…אל תדברי. תשתמשי בפה שלך רק בשביל דבר אחד, בסדר?”
היא מהנהנת וממשיכה ללקק.
גבר מבוגר מתקרב מרחוק, מוביל את כלבו בעצלתיים. צעדיו הנינוחים נושאים אותו לעבר הזוג ולפתע הוא נעצר כהלום רעם ומביט במתרחש. עיניו מספרות לו סיפור מדהים ומרגש והוא מתקרב, המום מכדי להיות נבוך עד שהוא מבין שלא ראה מה שחשב שראה אלא משהו אחר, לא מרגש אלא משונה. סקסי, אבל באופן שונה מכפי שחשב בהתחלה.
"יש לך קהל.” אומר אבנר.
מבלי להתרומם, היא מעיפה מבט בגבר הצופה בהם.
"אז מה, אני רק אוכלת גלידה.” היא אומרת, מישירה מבט לעבר האיש עם הכלב ומלקקת באטיות. האיש פוער את פיו והמבוכה סוף סוף משתלטת עליו והוא ממהר למשוך את כלבו ברצועה ולהסתלק משם.
"הדליק אותך הקטע הזה, הא?”
היא מושכת בכתפיה. הגלידה כבר כמעט נגמרה והיא צריכה להתאמץ כדי לדוג את השאריות האחרונות של הקמפרי אשכוליות מהגביע אך הוא לא מסתפק במשיכת הכתפיים שלה ושואל שנית:
"הדליק אותך שהוא חושב שאת מוצצת לי את הזין?”
בוטות דבריו מצליפה בה והיא מפנה אליו את ראשה מלמטה, עיניה פעורות בפליאה. הוא אוחז בידה האחת ומניח אותה על זקפתו ונשימתה נעתקת. ידו מובילה את ידה העדינה במורד איברו הזקור מתחת למכנסיים, תנועתו אטית ושלווה. יש לו זמן, הוא לא רוצה להבהיל אותה.
ידו הודפת בעדינות את ראשה עד שזה נח על מפשעתו, ידה ממשיכה להתחקות אחר קווי המתאר של הזקפה. בעודה מתרפקת עליו כך, אצבעותיו מלטפות את תלתליה ולמשך כמה רגעים הם רק מניחים לאינטימיות המוזרה לערסל אותם, העיר שרה להם שיר ערש מעבר לגן שכמו נמצא בעולם אחר מהרחובות בו הוא נמצא. אצבעותיו מכשפות אותה, מעבירות אותה לגן קסום, גן שבו הכל יכול לקרות.
"לא ענית לי מה הרגשת כשהוא חשב שאת מוצצת לי את הזין.” הוא שואל אחרי פרק זמן שיכול להיות דקות או שעות. בגן הזה הזמן זורם בכיוונים ומהירויות משונים.
אצבעותיו מלטפות את שיערה כשהיא אומרת בקול חולמני:
"זה ריגש אותי נורא.”
"לדמיין את הזין שלי בפה שלך?”
היא מהנהנת.
"הוא לא קטן כמו שבטח הרגשת.”
"נכון.” היא אומרת בקול קטן.
"דמיינת אותו ממלא לך את כל הפה? את הטעם שלו? את הריח שלו?”
"כן.”
"מה עוצר אותך?”
היא רוצה להגיד לו שאולי מישהו יבוא ושיתפסו אותם אבל אף אחד לא יבוא לגן עכשיו וגם אם כן…הריגוש לוחץ את דוושת הגז של ליבה, מצמיד אותה לבית החזה שלה. הוא קוסם? זה יכול להיות? אולי זה הגן שקסום?
"אני מחכה.” הוא אומר ברוך, מלטף את תלתליה בסבלנות.
ידה מאתרת את אבזם חגורתו ופותחת אותו. אחר כך היא מתירה את כפתור מכנסיו ואז פותחת בזהירות את הרוכסן, דלת לעולם סודי של ריגוש. שולי המכנסיים חושפים תחתונים ירוקים והיא מהססת עכשיו, נועצת בהם מבט נרגש ומלא חשש.
"קדימה, חמודה. את יודעת שאת רוצה.”
זה נכון, היא רוצה. אצבעותיה רועדות מהתרגשות כאשר היא מפשילה סוף סוף את תחתוניו ואיברו, זקור וגאה, ניצב מולה. מבלי להשתהות יותר היא עוטפת אותו בשפתיה הרכות, רווחה מוזרה ממלאת אותה כאילו היא זאת שמוצצים לה עכשיו.
הוא מפשק את רגליו ומתרווח לאחור בספסל בעודה מוצצת את איברו. המציצה הזאת בינונית למדי עבור אבנר אבל שרון באקסטזה מהערב המדהים הזה: משאת נפשו מוצצת לו את הזין על ספסל בגן הציבורי. החיים שלו הם רכבת הרים מטורפת ועכשיו הקרון בו הוא נוסע נורה על המסילה לכיוון השמיים.
ראשה של טליה עולה ויורד בתנועות גמלוניות על איברו הזקור והוא לא יכול שלא להיות משועשע מכך שגם במציצה היא גמלונית כמו בהתנהלותה היום יומית, כאילו השליטה באיברי גופה היא מיומנות שמעולם לא סיגלה עד הסוף. שרון מוצא את הגמלוניות הזו חיננית אבל אבנר מניח יד על עורפה ואז הודף אותה למטה, דוחק את איברו הגדול לאחורי פיה.
היא מופתעת ומלעלעת אך לא נלחמת ביד שעל עורפה ושרון מבין שאבנר ידע שכך יהיה. הוא מניח לה לעלות מעט ואז הודף אותה שוב, לאט אך נחוש, משפד את ראשה היפה על איברו. מצידה, טליה רק פוערת את לועה ומניחה לו להשתמש בה כאילו גרונה היה כוּס רטוב ולוהט. היא משתנקת ומלעלעת אך מאפשרת לו לזיין את גרונה מבלי למחות עד שאפה קבור לחלוטין בערוותו.
"את חמודה…” הוא נאנח, איברו ממלא את גרונה. קולות בליעה לא רצוניים נפלטים מפיה אך תחת שתילחם בו היא נלחמת ברפלקסים שלה ומניחה לו לזיין את גרונה כך.
הוא מניח לה להתרומם ואוחז בשיערותיה, והיא מביטה בו, מתנשפת, מיוזעת, דומעת.
"את מתוקה,את יודעת?” הוא שואל, מקרב את פיה נוטף הרוק אל פיו, והיא מסתערת עליו בעיניים דומעות ופה לוהט, לשונה מבקיעה את דרכה אל תוך פיו וממלאת אותו בטעם הבשרי של איברו שלו.
"מממ…” הוא ממלמל אל תוך פיה אצבעותיו מפשפשות מתחת לחצאיתה. קודם היא שעשעה אותו בגמלוניותה, עכשיו ההתלהבות שלה מסעירה אפילו את אבנר. אצבעותיו עולות במהירות במעלה ירכיה ומחליקות מתחת לתחתוניה, מוצאות את חריץ ערוותה רטוב ולוהט.
"אני הולך לזיין אותך…” הוא לוחש באוזנה. “רוצה אותי? צריכה אותי?”
"יש לך קונדום?”
"לא, אבל אני נקי, בייבי. שום מחלות.”
"אז אי אפשר.” היא ממלמלת ומשפילה את מבטה והוא נעצר לרגע.
"מה?”
"אני…אני לא על גלולות. גלולות הריון. אני…בדיוק החלפתי אז אני בתקופה שהפסקתי…גם ככה אני לא…אתה יודע…”
אבנר היה דופק אותה גם ככה אבל שרון מתגבר עליו וכופה עליו לוותר.
"אוקיי…” הוא אומר באכזבה. “אולי פעם אחרת.”
"לא, אני צריכה אותך בתוכי…עכשיו…” היא מתנשפת, ירכיה מגירים תשוקה רטובה סביב אצבעותיו. “ממש צריכה…לא יודעת מה יש לי, אבל אני חייבת אותך בתוכי…”
"חייבת?”
"כן…אבל אני לא על גלולה אז…” בתנועות אגן קטנות ונואשות היא מנסה לדחוק יותר מאצבעותיו לתוך החריץ שלה, נושכת את שפתיה בתסכול תוך כדי. אם קודם הייתה מודעת לכך שהם בגן ציבורי, עכשיו נראה שהיא אדישה לחלוטין להתכנות שבכל רגע אנשים יכולים להיכנס אל הגן ולצפות בהם מתמזמזים כאשר ידיו עמוק בין ירכיה.
הזרת שלו מחליקה אחורה במפשעתה עד שהיא נחה על פי הטבעת שלה והיא נאנקת בהפתעה.
"אני יכול לחדור אלייך לכאן…” הוא אומר בקול נמוך באוזנה, קצה הזרת מלטף את החור הקטן והרטוב מזיעה ומיצי תשוקה. “כאן לא תיכנסי להריון, מתוקה…”
"אוי, אלוהים…” היא נאנקת וגל רטיבות חדש מציף את אצבעותיו אשר נשארו בנרתיקה. “אני מתה…”
"מתה זה כן או לא?” הוא שואל ודוחף מעט עם הזרת.
"אני מפחדת…אבל רוצה אותך…אבל אף פעם לא עשיתי את זה…שם…אתה מבין?”
"אני מבין, מתוקה. מבין אותך טוב.”
הוא מסלק את ידו מבין ירכיה ולרגע היא מביטה בו בפליאה ואכזבה אך אכזבתה מתעמעמת כאשר ברגע הבא הוא מנשק אותה ושפתותיהם מתמזגות כמו שני יובלי לבה רותחת. לאחר כמה רגעים הוא קוטע את הנשיקה וידו אשר נחה על גבה הודפת אותה בעדינות לעבר חיקו והוא אומר:
"בואי, תשכבי עלי ככה.”
טליה לא מהססת, לא שואלת, לא מתנגדת. היא מניחה לעצמה להיסחף מבלי לחשוב, לזרום במורד הנהר שלו אשר ברור כי הוא יביא אותה לים של עונג, ולעזאזל הסערות הצפויות. רגעים חולפים והיא מוצאת את עצמה שוכבת על חיקו כתלמידה סוררת המצפה לסטירות על ישבנה.
חצאיתה מופשלת אל על והיא עוצמת את עיניה כאשר היא חשה באצבעותיו על תחתוניה.
"תרימי.” הוא מצווה והיא ממהרת לציית, מתעלמת מכך שמעולם לא עשתה משהו כזה, מזה שפגשה אותו לראשונה לפני פחות משעה, מהעובדה שהוא עומד להפשיט את תחתוניה בלב הגן הציבורי.
טליה מרימה את ישבנה והוא מפשיל את תחתוניה, ליבו מזנק לרגע כאשר הירח הבהיר שלה זורח תחתיו. פלחי עכוזה קטנים אך הם מלאים ועגולים, זוג אשכוליות עסיסיות למראה אשר במרכזם שוכן חריץ אפל המקרין להט וניחוח תשוקה גם עכשיו.
הוא מלטף את שפתי ערוותה התפוחות מאחור והיא נאנקת כאשר אצבעו האמצעית מחליקה שוב אל הרטיבות שבינהן. קצה האצבע מוצאת את דגדגנה והוא מתחיל לעסות אותו בעדינות, גוזל את נשימותיה באבחות עונג קצובות. עולמה מצטמצם אל קורות הספסל עליו היא שעונה. מתחתן אדמה, מאחוריה גן עדן.
היא חשה בו מתעסק במשהו ומסובבת את ראשה לאחור בסקרנות, מופתעת לראות אותו מפשפש בתיקה. הוא מחייך אליה חיוך מרגיע ושולה משם את שפתון הלחות שלה, זה בטעם הדובדבן.
לרגע היא מביטה בו בחוסר הבנה אך מיד אחר כך הוא פותח את המכסה, שולף את הראש השמנוני ומקרב אותו אל אחוריה. ריח דובדבנים מגיע לאפה וליבה מנתר בחשש כאשר היא חשה בו מושח את הכניסה האחורית שלה בחומר השמנוני, אך ביחד עם הנעימה שאצבעו פורטת עדיין על הדגדגן שלה, תשומת הלב שפי הטבעת שלה מקבל רק מעצימה את הריגוש, מגבירה את הווליום של מופע הרוק שבחלציה. בשאון המתגבר בין רגליה טובעים החשש והזהירות והיא נסחפת במהירות מתגברת והולכת אל משהו מדהים שהולך ופושה בה.
כאשר אגודלו נחה על פי הטבעת שלה היא לא יכולה למחות או לחשוש, היא מעבר לנקודה הזאת. הלחץ על השער הסודי שלה מתגבר והיא מבינה שאל לה להתנגד, שהצבאות שמחוץ לחומות עזים וחזקים והם יפרצו פנימה בין אם תרצה בכך ובין אם לא, לכן מגיניה נוטשים את העמדות ומסלקת את הגנותיה. לרגע היא משתנקת כאשר הלחץ מתגבר אך ברגע הבא הוא מבקיע את דרכו לתוכה ולמרות התחושה המוזרה היא מעטירה אהבה על האצבע הפולשת ונאנקת אל תוך אגרופה הקמוץ.
כמו גיטריסט מיומן הוא פורט עליה עכשיו, הקמיצה מרפרפת על דגדגנה, האמה והאצבע המורה בתוך היורה הרותחת שבין רגליה ואגודלו נעוץ עמוק בישבנה. כמו נחילים של ברברים, לגיונות העונג שלו פולשים ממפשעתה אל כל נקודה בגופה ומבעירים אותה מבפנים. על ההתנגדות היא וויתרה מזמן וכעת היא רק יכולה לעמוד בגזוזטרת ארמון ההיגיון שלה לצפות במדורות המתלקחות בכל גופה עד שברגע אחד הן מתאחדות לדלקה מסמאת והיא גונחת ונאנחת ואצבעו עמוק בתוך ישבנה ואגרופה בין השיניים והוא על הדגדגן שלה ובין רגליה והלב דופק ורעידות בגוף והספסל והאדמה ו…הו!
ההו! נמשך כמה רגעים בהם היא מטולטלת כסירת דייגים בסערה, מרוגשת במקומות שלא חשבה מעולם שתרוגש בהם. שיניה נוקשות והיא מצחקקת לעצמה, עירומה למחצה על הספסל בגן הציבורי, בגן הנעלם, בגן הקסום.
"קומי.” הוא מצווה ברכות והיא מהנהנת, מוחה מלא צמר גפן המרפד את חושיה.
הוא מושיט לה יד והיא קמה מהספסל, חנונית תמירה, מגושמת ויפה שכמותה. הוא מוביל אותה אל מאחורי הספסל ואז נושק לה, מסובב אותה כך שהיא עומדת בגבה אליו והודף אותה מטה, אל עבר הספסל.
תחתוניה זרוקים על האדמה והוא מפשיל שוב את חצאיתה, חושף את ישבנה הלבנבן, שני כדורים עגולים ומושלמים. פי הטבעת הוורדרד שלה מתכווץ מעט כאשר הוא מושח אותו במשחת ההגנה בניחוח דובדבן אך בכל זאת הוא מורח כמות נדיבה של החומר על כל האזור ואז מחזיר את קרם ההגנה לתיקה.
איברו זקור לחלוטין כאשר הוא מניח אותו בכניסה האחורית שלה. טליה מתנשפת לנוכח הלחץ המתגבר אך אינה אומרת דבר, רק נאחזת בשקט בקרשי הספסל. הוא מבחין באצבעותיה מלבינות במאמץ כאשר הוא נדחק לתוכה, פותח את ישבנה הקטן, הבתולי, באיברו הגדול. עוד דחיפה קטנה, אנקה חרישית, והוא בתוך התחת הקטן וההדוק שלה.
מבלי לזוז בתוכה, אצבעו מלטפת את ערוותה והוא מאונן לה בעודה מסתגלת לפולש הגדול בנקב האחורי. אנקותיה הראשוניות הן אנקות מצוקה חרישיות אך הן מתרככות ככל שהוא ממשיך לענג את החריץ שלה אשר קפא למשך כמה רגעים וכעת החום והרטיבות חוזרים אליו. אצבעו מאוננת לה בעוד הקמיצה חוזרת אל הסדק הפרטי שלה, מוצאת אותו חם ורטוב והאנקה הבאה המגיעה מפיה אינה אנקת כאב.
אגנו נע מעט לפנים והיא משתנקת שוב, גופה מתקשח לנוכח שני הסנטימטרים הבאים של הזין העבה שנדחקו אל ישבנה הקטן. הוא מגביר את תנועת אצבעותיו במפשעתה והיא נרגעת לאיטה, גופה מתרכך והתנשפויות רכות נפלטות מפיה. בדקות הבאות הוא ממשיך באותה שיטה: בסבלנות בלתי נגמרת הוא דוחק כמה סנטימטרים מאיברו לתוכה ומחכה ללא נוע עד שתתרגל אליו. מצידה היא לא מוחה ושומרת על ראש וישבן פתוח, מניחה לו לעשות בה כרצונו.
כעבור כמה רגעים הוא קבור כולו בתוכה ופלחי העכוז הבהירים שלה מבהיקים מזיעה מתחתיו. הוא אוחז בידה ומוביל אותה בעדינות לאחור, מניח לה ללטף את הסנטימטרים הבודדים של איברו שנותרו בחוץ.
"תראי.” הוא אומר בעודה ממששת את איברו. “הוא כולו בתחת שלך…”
" לא מאמינה…” היא מתנשפת. “בחיים לא…”
"…חשבת שיזיינו אותך בתחת בגן ציבורי?” הוא אומר ואוחז עכשיו במותניה בשתי ידיים ומתחיל לזיין אותה באמת.
אגנו נע קדימה ואחורה בתנועות קצובות עכשיו, אם כי הקצב שהוא מתווה הוא נינוח וטליה נאחזת בספסל שלא ליפול. ידיו אוחזות במותניה בעודו משפד את ישבנה הקטן, סוחט ממנה אנחות רכות בכל פעם שהוא ננעץ בתוכה. הוא מתרכז כרגע רק בעונג שלו והן שרון והן החלקים האבנרים שבגופו מתענגים עכשיו על הכיבוש של העלמה הבלתי מושגת עבור שרון, אשר נכנעה לאבנר ומניחה לו להוליך אותה על ארבע בדרכו הסוטה, כבולה ברצועת תשוקתה.
"את אוהבת לקבל את זה בתחת?” הוא שואל בניחותא.
"הו…”
"הו כן או הו לא?”
"זה כל כל מוזר…” היא נאנחת, ראשה מורכן בכניעה.
"מוזר טוב או מוזר רע?”
"טוב…” היא ממלמלת. “אני לא מאמינה שזה כל כך טוב…”
הקצב מתגבר עכשיו ואבנר נזהר עליה קצת פחות, מתמכר לעונג שלו. ידיו אוחזות בישבנה הקטן והמיוזע והוא מזיין אותו בתנועות קצובות, שרון, כמו מציץ מהמושב האחרי, מתענג על מראה הזין העבה המחליק אל הטוסיק העגול. אשכיו הולמים במפשעתו מדי ניעה והוא חש בחום והרטיבות הבוקעים משם. הוא מכיר את הזמזום העדין שמתחיל לפשות באבריו ומניח לו להתגבר עד שהוא הופך לשאגה בכל גופו והוא אוחז בה ומשפד אותה בכוח בעודו מתחיל לפלוט לתוכה. הוא מתנשף בהתרגשות כאשר נתזי זרע לוהטים מתחילים להינתז אל תוך מעיה, מודע במעומעם לעובדה שהיא גונחת מתחתיו. זיכרונות שלה במסדרונות המשרד, בחדרי ישיבות, במעלית, ממלאים עכשיו את מוחו מוצף הריגוש של שרון והניגוד הזה שבין היפיפייה הלא מושגת של זכרונותיו והצעירה הכפופה תחתיו חסרת אונים ומשולהבת, ישבנה משופד על ידי איברו הגדול, מפוצץ זיקוקין די נור במוחו ומכפיל העונג הממלא אותו, מסמא אותו בריגוש.
לבסוף אחרי שהסערה הגדולה שוככת, הוא מוצא את עצמו מחבק אותה בכוח מאחור אף שהוא לא זוכר את עצמו עושה את זה בפועל. הוא מזדקף, שריריו רועדים עדיין במאמץ ואיברו מחליק מישבנה, פותח את הסכר בפני זרזיף של שפיך הזולג על ירכיה הסמוקים.
"לא יכול להיות שעשיתי את זה…” ממלמלת טליה ומזדקפת בזהירות ואז מצחקקת כמו גמל. “בחיים שלי לא חשבתי שאני אעשה…דבר כזה.”
"והנה, עשית.”
"כן…” היא אומרת ותולה בו עיניים חולמניות. “וזה היה מדהים.”
"את עדיין רוצה לראות 'באפי' עם החברים שלך?”
"מה? אה, זה?” היא פולטת עוד אחד מצחקוקי הגמל שלה. “כבר שכחתי מזה לגמרי. לא, בכלל לא.”
"אז את פנויה הערב?”
"כן, לגמרי.”
"ו…היית רוצה לבלות את הערב איתי?”
"כן.” היא אומרת במהירות ומיד תופסת את עצמה. “זאת אומרת…כן. זה יהיה נחמד. יש לי את מהדורת האספנים של Firefly אם בא לך לראות.” היא מוסיפה ומשפילה מבטה במהירות.
"אני לא חושב שאם אני אבוא אלייך זה יהיה בשביל לראות טלוויזיה.”
"אה…כן.” היא אומרת ומסמיקה עד תנוכי האוזניים. “ז'תומרת, לא.”
בידיים שלובות הם הולכים בחזרה לעבר המשרד, שם חונה מכוניתה של טליה בחניון. הוא שואל מעט על עבודתה, שאלות אבנר שטחיות מהסוג שתפקידן רק לגרום לבחורה מראית עין של עניין, אך על חנונית גמלונית כמוה הן עובדות בצורה מושלמת והיא מספרת לו הרבה יותר ממה שאבנר היה רוצה לדעת, אם כי שרון מוצא עניין בדבריה.
בדרך חזרה הוא מנסה לשאול שאלות שאולי יביאו אותה לדבר על שרון אך טליה לא מזכירה אותו אפילו ברמז עד ששרון מתייאש מכך, ההכרה בכך שהיא לא הבחינה בו בכל החודשים האלה מפציעה בו לבסוף והוא שוקע, שפל כתפיים, באחורי ההכרה, מניח לחלקים האבנרים לנהל את העניינים.
היא מתרגשת במעלית העולה אל דירתה ודבריה קצרים ושבורים יותר, שברי משפטים המתנדפים במאוורר של המעלית ומתרסקים מטה אל הפיר האפל.
"מתרגשת?” הוא שואל אותה כאשר הם עומדים בכניסה אל דירתה והיא מחפשת את המפתחות באצבעות רועדות.
"קצת.” היא מודה.
"את יודעת מה הולך לקרות כשניכנס אלייך הביתה, כן?”
"כן.” היא אומרת בשקט. “כן.”
——–
לפרק הבא