מלחמות האלים: פרק ח' – התיאוריה של אדוה

לפרק הקודם
———–
"אבל זה לא אני, זה…” הוא כמעט פולט את שמה של ירדנה אבל עוצר בעדו. לא, הוא לא הולך לחשוף אותה. הוא חייב לדבר איתה קודם.
"כדאי שתעוף מכאן, אפס.”
"אבל הדברים שלי…”
"הם כבר בפח.” היא מחייכת בזדון. “עוף. ועדיף לך שלא תתן אותנו כממליצים, כן?”
"אני חייב לדבר עם אברהם…”
"עדיף שלא, הוא יהרוג אותך, תאמין לי. אתה החזרת אותנו שלוש שנים אחורה. עכשיו עוף מכאן לפני שהם יעיפו אותך.” היא אומרת וברור לשרון שהיא מתפללת שייתן לה עילה להשתמש בגברתנים העומדים מאחוריה.
"אני הולך.” הוא אומר בקול שפל.
מהרחוב הוא מתקשר לירדנה אך היא לא עונה. שוב ושוב הוא מנסה אך ללא הועיל.לאחר שמונה עשרה ניסיונות הוא מתייאש והולך הביתה.
היאוש בולע אותו במהירות בשעות הקרובות. הוא לא השתכר שם הרבה אבל איך ישתכר עכשיו? ומה שווה התואר שלו אם הוא סולק מההתמחות? ומי ייקח אותו ללא ממליצים? ואיך ישלם שכר דירה? וחשבונות? הוא אבוד. גמור. איך זה קרה לו?
הרחובות לועגים בעודו משרך את דרכו ללא כיוון, עלוב ומוכה. הוא נכשל בכל מה שהוא עושה: כוחות על? אויבי על. קידום במשרד? פיצוץ ופיטורין.
אין לו שום סיכוי להצליח בכלום. שום סיכוי. ושוב: מאיפה יתפרנס עכשיו? מאיפה ישלם חשבונות? הכל מפחיד ואפל כל כך, העתיד שלולית בוץ עכור שהוא חייב לצלול לתוכה, בלי מסכת צלילה, בלי בלוני חמצן, פשוט להכניס את הראש ולשחות עד שיגמר האוויר, עד שבוץ ימלא את ריאותיו ואיתו אימה גדולה ומוות ומחנק. מחנק, זה מה שהוא חש עכשיו. מחנק.
אחרי כמה שעות של שיטוטים חסרי תוחלת הוא מוצא את עצמו בבית וכאשר הוא נכנס אל חדר המדרגות הוא שומע קולות. אריאלה השכנה ושתי בנותיה חוזרות מהגן והם מחייכים זה אל זו בנימוס קר כאשר נדחקים כולם אל המעלית. היא לובשת חצאית טריקו ורודה וחולצת טי המבליטה שדיים קטנים, זקורי פטמות ולמרות הדיכאון בו הוא מצוי, שרון לא יכול שלא להתקשות למראה גופה הסקסי של האם הצעירה, במיוחד כאשר הוא נזכר כיצד זיין אותה אבנר. הממ…אבנר…
שרון מניח לחרמנות לדכא את הבעסה ועשרים דקות אחר כך הוא נוקש על דלתה של השכנה.
"מי זה?” שואלת ילדה מאיברה השני של הדלת.
"אבנר.”
"זה אבנר!” נשמע קולה של הילדה.
"מה?! בסדר, תחזרו לטלוויזיה.” הוא שומע את קולה של האם והדלת נפתחת.
"אבנר, מה אתה עושה כאן?” היא שואלת בשקט. “הילדות כאן.”
"באתי לאכול אתכן צהריים.” הוא אומר ומחליק בחיוך רחב אל הדירה. הילדות בוהות בטלוויזיה, אדישות אל המבוגר הלא מעניין מבחינתן.
"איפה היית?” היא תובעת, קולה מהוסה. “חיפשתי אותך כמה פעמים.”
"למה, שוב היית חמה עלי?”
"זה לא משנה…הילדות כאן, עדיף שתלך.” היא אומרת והולכת אל המטבח. היא פותחת את המקרר ומתכופפת להוציא לעצמה קנקן מים קרים, זוקרת אליו את ישבנה הקטן. הוא לא יכול שלא להבחין באופן שבו ידיה רועדות כאשר היא מוזגת לעצמה כוס אחת, שותה אותה במהירות ואז מוזגת לעצמה עוד אחת.
"רוצה לשתות?” היא שואלת אותו ומלקקת את שפתיה בעצבנות. המיקרוגל מצפצף לאות כי סיים את פעולתו אך היא מתעלמת ממנו.
"לא רוצה לשתות, רוצה נשיקה.”
"תשכח מזה, נו. הילדות כאן!”
"נשיקה והלכתי.”
"נשבע?”
"בחיי סבתא שלי.”
"ברצינות!”
"נשיקה ואני הולך.”
היא מעיפה מבט בבנות ונושכת את שפתיה, נעה מצד לצד בעצבנות בעודה חוככת בדעתה.
"נשיקה ואני הולך.” הוא אומר בשנית.
אריאלה לא עונה אך היא זזה ונשענת על המקרר המצוי באזור במטבח המוסתר מפינת המשפחה. חזהּ הקטן עולה ויורד במהירות בעודו מתקרב אליה.
"נשיקה אחת…” היא ממלמלת לפני ששפתיהם נפגשות. לשונו פולשת אל פיה והיא נאנקת, נפתחת אליו לחלוטין. היא אמרה נשיקה אחת, לכן עליה להאריך אותה והיא מתמסרת ללשונו המחשמלת את פיה. ידו נחה בתמימות שקרית על מותנה אך גולשת במהירות אל ירכיה, חשה בחום הנובע מהמפגש שבין רגליה.
"אבנר…לא…” היא קוטעת את הנשיקה, מתנשפת, אך הוא סוכר את פיה בנשיקה נוספת, מלטף את ירכיה מתחת לחצאית. ידיה מרחפות על חזהו השרירי, ספק הודפות אותו, ספק ממששות את שריריו בעודה ממלמלת משהו אל תוך פיו. המיקרוגל מצפצף פעם נוספת, אך איש לא מתייחס אליו.
מעודד לנוכח ההתנגדות הרפה הוא מעלה את ידו במעלה ירכיה החלקות, חש בחום הבוקע ממנה ככל שהוא מתקרב אל מוקד העונג שלה. נשימתה נעתקת כאשר אצבעותיו פוגשות לבסוף בתחתוניה והוא מחליק אותן בקלילות אל מעבר לבד הרטוב, מוצא את החריץ שלה רטוב ולוהט.
"די, אבנר…” היא מצליחה לבסוף להדוף אותו, סמוקה ומתנשפת.
"לא, מתוקונת.” הוא מודיע לה. “אני הולך לזיין אותך, כאן ועכשיו.”
"אתה משוגע.”
"משוגע עלייך.”
"רגע, רק תן לי לתת להן לאכול, בסדר?”
הוא מהנהן.
"בנות, אתן רוצות לאכול מול הטלוויזיה?”
"אבל את לא מרשה.” אומרת אחת הילדות.
"היום אני מרשה. רוצות?”
"כן!!!”
"כן!!!”
היא מוציאה במהירות את האוכל מהמיקרוגל ועורכת הכל על שתי צלחות פלסטיק. היא מצרפת סכו"ם, מפיות, בקבוק קטשופ, כוסות שתייה ואפילו שתי ביצי הפתעה. את הכל היא עורכת על מגש וממהרת אל פינת המשפחה להגיש להן את האוכל.
"יש!” מצייצת אחת הילדות. “אוכלים מול הטלוויזיה!”
כאשר היא חוזרת מפינת המשפחה עיניה של אריאלה נוצצות והיא מלקקת את שפתיה בעצבנות, מעיפה עוד מבט בבנותיה.
"אני מתה מפחד. מה יהיה אם מישהי תבוא הנה?” היא אומרת בשקט, לועסת את שפתה התחתונה.
"אני יראה אותה.”
"איך?”
"אני רואה אותן מכאן. עכשיו תרדי על הברכיים.”
"אתה הורס אותי כשאתה מדבר ככה.” היא נמסה וממהרת לכרוע תחתיו.
ידיה מוצאות את כפתורי מכנסיו ובתוך כמה שניות עוטף פיה הרטוב והלוהט של האם הצעירה את איברו. הוא מלטף את שיערה הזהוב והיא מביטה בו בתשוקה מלמטה, איברו הגדול מזדקר מפיה. אצבעותיה חופנות ברכות את אשכיו, מעסות אותם בעודה מוצצת לו בלהט. מבלי להוציא את הזין מבין שפתיה היא מחווה בעיניה לעבר פינת המשפחה והוא מביט לשם, אך הילדות שקועות בטלוויזיה, אדישות לאמן המוצצת לגבר הזר במטבח.
"קומי, אני הולך לזיין אותך.” הוא אומר בשקט.
"איך?” היא פולטת את איברו הרטוב מפיה. “הם יראו!”
"שה.” הוא אומר ופותח את דלת המקרר. במהירות הוא מוודא שתוכניתו הגיונית ותוך כמה שניות הוא מרוקן את תכולתו של אחד המדפים, מניח קופסאות פלסטיק על השיש.
"מה אתה עושה, יא משוגע?” היא מצחקקת כאשר הוא מפרק את המדף שרוקן ומניח גם אותו על השיש.
"יאללה, כנסי למקרר.”
"מה?” היא פוערת את עיניה.
במקום להסביר הוא אוחז בעורפה והודף אותה בעדינות אל עבר החלל שנוצר מהסרת המדף. היא לא אישה גדולה במיוחד ובתוך כמה שניות היא מוצאת את עצמה כפופה בתוך המקרר, שעונה על מרפקיה בעוד ישבנה מזדקר אל על.
"אתה משוגע לגמרי, כבר אמרתי לך?” היא מתנשפת כאשר אצבעותיו מחליקות את חצאיתה כלפי מעלה ומפשילות את תחתוניה כלפי מטה, חושפות ישבן שרירי ושזוף. מעל ריח הפירות והתבשילים מהמקרר נישא ריח תשוקתה באוויר, מתגבר כאשר הוא מלטף את הסדק הרותח של ערוותה.
"אני לא מאמינה שאני עושה את זה…” היא ממלמלת מתוך המקרר. “הילדות לא רואות כלום?”
"שום דבר.” הוא עונה ומחליק אצבע לתוך הר הגעש החלקלק שבין רגליה.
הוא מעיף עוד מבט בפינת המשפחה אך הבנות שקועות בטלוויזיה ובצלחות שלהן ואינן מבחינות שמעבר לדלת המקרר, השכן המבוגר והלא מעניין אוחז בזקפתו ומחכך אותה באטיות בערוותה של אימן העומדת כפופה וחשופה, פלג גופה העליון טמון כולו בתוך המקרר.
"תזדרז כבר…” היא מתנשפת בקוצר רוח.
עם כל הכבוד לתעוזה שלו, זה לא הזמן לטיזינג. ראש איברו מסוכך כבר במציה הלוהטים והוא חודר אליה בתנועה קלה, מניח לה להתרגל אליו במשך כמה שניות לפני שהוא מתחיל לדפוק אותה. תנועותיו אטיות ומדודות, כי איננו למשוך את תשומת הלב של הילדות אשר בסלון חלילה, אך הוא מפצה על הקצב המתון בניעות עמוקות וחזקות, ננעץ עמוק בכּוּס של האם החרמנית בעודו אוחז בישבנה המוצק בשתי ידיו. אריאלה נאחזת במדפים הקרירים אשר במקרר, המאוורר מזרים אוויר צונן על פניה ותודעתה נמעכת על ידי המאהב הצעיר והמופרע שלה הדופק אותה מאחור.
יש צנצנת מיונז בדלת המקרר והוא פותח אותה מבלי להחמיץ אף ניעה ואז טובל את אגודלו בממרח השמנוני. אריאלה מתנשפת בהפתעה כאשר אגודלו, קרה ושמנונית מגששת בדלת האחורית שלה ואז פולשת לישבנה. היא נושכת את אגרופה כדי שלא להיאנח בקול לנוכח הריגוש המטורף של הזיון הכפול. הוא ממשיך לזיין אותה, לאט ועמוק בשני החורים, ראשה נחבט בעדינות בדופן המקרר עם כל ניעה של אגנו. כל שהוא רואה ממנה זה טוסיק שזוף ומוצק ואותו הוא דופק עכשיו כאילו יש לו לטוסיק חיים משל עצמו, כרית רכה ולוהטת שתכליתה היא להידפק ולהסב לו עונג ותו לו.
דגדוגים ועקצוצים בקצות אצבעותיו מבשרים לו שהוא עומד לגמור. הבנות בסלון שקועות בטלוויזיה ואינן שמות לב לאמן הנדפקת כמה מטרים מהן, נעוצה במקרר. התנשפויותיה, מלוות באנחות רכות מגיעות עכשיו לאוזניו ממעמקי המקרר וכמה רגעים אחר הוא מתחיל לגמור גם כן, מתנשף בשקט בעודו פולט לתוכה את זרעו.
הם נרגעים במשך כמה שניות ואז היא יוצאת מהמקרר, חיוך על פניה.
"אתה פסיכי!” היא לוחשת והוא מחייך אליה בחזרה, מסדר את איברו במכנסיו.
"יאללה, עוף!” היא אומר, ממהרת לסדר את בגדיה ושיערה לפני שתיתפס בקלקלתה והוא יוצא מהדירה, עלץ וטוב לב.
אך מצב רוחו המאושש לא נמשך זמן רב. כבר כשהוא יוצא מדירתה של אריאלה ומחליק, שפל זנב, אל דמותו שלו, האושר מתרוקן ממנו כמו מים עכורים מהאמבטיה והמציאות חוזרת למלא את הווייתו. הוא מביט בדלת דירתו ומבין שאם לא ימצא עבודה זו כבר לא תהיה דירתו. חסכונות של ממש אין לו, רק כסף לעוד חודש בערך וגם אז יצטרך להצטמצם.
מה השתבש? נראה שהכל הלך לכיוון הנכון, מה השתבש?
בבית הוא מכין לעצמו משהו לאכול ומתיישב לאכול מול הטלוויזיה. הסלולרי כל הזמן מול עיניו והוא מחכה שירדנה תחזיר לו שיחה, אבל גם כאשר יורד הלילה היא לא מתקשרת. הוא נכנס להתקלח משאיר את וילון האמבטיה פתוח, הטלפון כל הזמן מול עיניו, שחס וחלילה לא יקרה מצב בו היא תתקשר ואולי הוא לא ישמע, אך גם כאשר הוא יוצא מהמקלחת היא עוד לא מתקשרת. הוא מתקשר אליה עוד פעם. ואז עוד אחת. בסוף הערב הוא התקשר אליה שבע פעמים והיא לא ענתה אפילו פעם אחת. ככה הוא נרדם על כורסת הטלוויזיה והדבר האחרון שהוא רואה לפני שהוא עוצם את עיניו זה הטלפון הסלולרי שלו, שתקן ועקשן.
יום המחרת הוא סיוט מתמשך עבורו. הטלפון לא מצלצל וירדנה לא עונה לשיחותיו והוא בוהה בערוץ השני, תכניות בוקר, טלוויזיה חינוכית, תכניות ערב. כאשר אינו שקוע בטלוויזיה האימה מציפה אותו בגלים, משאירה אותו חנוק כמעט ונושם בכבדות. בחוץ רוצים להרוג אותו, בעבודה פיטרו אותו מה עוד יכול להשתבש? מה עוד יקרה?
למחרת בצהריים הוא מגלה ששקית הזבל מלאה כל כך עד שאין לו ברירה אלא ללכת ולזרוק את השקית. ברגליים כבדות הוא גורר את עצמו למטה לחדר הזבל ואז מדשדש בחזרה אל המעלית. כאשר הוא יוצא מהמעלית הוא שומע קולות מדירתה של אדוה השכנה וכמו פרפר הנמשך אל האור הוא הולך אל הדלת ודופק עליה מבלי לחשוב.
"מי זה?” מגיע קולה של אדוה.
"שרון.”
"רגע…כבר פותחת…רגע…כבר באה…”
הדלת נפתחת ואדוה עומדת בפתח, לבושה במכנסי בית מהוהים וחולצה חומה והדוקה.
"מה קורה?” היא שואלת. “אתה נראה קצת חולה. הכל בסדר? אתה נראה על הפנים.”
"אני בסדר, פשוט…פיטרו אותי מהעבודה ואני לא יודע למה…” הוא אומר ולפתע פורץ בבכי. “אני לא יודע למה פשוט…פיטרו אותי…”
כתפיו של שרון רועדות בבושה על מצבו ועל כך שהוא בוכה ואדוה ממהרת להכניס אותו אל הדירה ולסגור אחריו את הדלת.
"די…תרגע…ספר לי מה קרה…” היא אומרת וממהרת אל המטבח. היא חוזרת משם עם כוס מים והוא שותה אותה. בכיו שוכך במהירות והוא מנגב את הדמעות בחולצתו.
בדקות הבאות הוא מספר לה את השתלשלות העניינים עם ירדנה. איך שקיווה שזו הפריצה הגדולה שלו ואיך ביצע הכל לפי הוראותיה המדויקות ואיך עכשיו הוא מואשם בפגיעה בחברה. הכל כל כך מטורף. וירדנה לא מחזירה לו טלפונים.
"אתה יודע מה נראה לי?” שואלת אדוה.
"נו?”
"שזו מזימה של ה…ירדנה הזאת.”
"מה?!”
"תחשוב רגע. אתה אומר שהיא התעלמה ממך מהרגע שהגעת למשרד. שאף אחד לא ראה אותך ממטר. פתאום היא נותנת לך כזה דבר אבל הכל בשושו. אם זה כל כך חשוב למה אסור לך לספר את זה לאף אחד? ולמה היא לא עונה לך פתאום? ולמה היא נעלמה בדיוק לפני ומתקשרת אלייך מחו"ל? אתה לא מבין? היא השתמשה בך בשביל לעשות משהו מלוכלך כי היא ידעה שלאף אחד לא אכפת ממך. ככה לי נראה, בכל אופן.”
שרון המום מהתאוריה של אדוה.
"אבל…זה לא הגיוני. למה שהיא תרצה לחבל בעסקה של המשרד? השם שלה גם מופיע על המסמך הזה.”
"אני לא יודעת.” מודה אדוה. “יש לך את מי לשאול?”
"אין לי שם הרבה חברים אבל…אולי את טליה, אני יודע?”
"מי זאת טליה?”
"מישהי שעובדת…עבדה איתי. פחות מגעילה מהאחרים, נראה לי. אפילו נחמדה לפעמים.”
"יופי, אז אתה יכול להתקשר אליה?”
"לא יודע.” הוא אומר, מפחד פתאום.
אדוה מבחינה בפחד על פניו.
"אל תדאג, יהיה בסדר.” היא אומרת, קולה מרגיע ומלטף ומניחה בהיסוס יד על ראשו.
מגע ידה וקולה מעוררים בו סערת רגשות פתאומית ולפני שהוא מבין מה הוא עושה הוא מנשק אותה על השפתיים. אדוה קופאת, מופתעת לרגע מהמחווה אך ברגע הבא שפתיה נפשקות קמעה ולשונותיהם נפגשות בביישנות. כאשר הוא נמצא בגופו של אבנר הדברים זורמים אצלו בטבעיות וידיו נעות מעצמן אך עכשיו, למרות שהוא יודע מה לעשות, הכל מרגיש לו חדש ומהוסס. ידו נחה בגמלוניות על גווה של אדוה והוא מתחיל ללטף אותה בזהירות בעודם מתנשקים. לרווחתו, אדוה מחקה את תנועותיו ומתחילה ללטף את גבו, תנועותיה מהוססות בתחילה אך אמיצות יותר בחלוף הרגעים.
שרון הפתיע אותה קודם כאשר דפק על הדלת וכנראה שלוּ ידעה שיהיו לה אורחים לא הייתה פותחת את הדלת לבושה בחולצה הדוקה ללא חזייה אך ליבו של שרון מזנק בהתרגשות כאשר הוא אוזר אומץ ומניח יד על שדה הגדול, מעל החולצה, ידו חשה במדויק את קווי המתאר של שדיה. באצבעות רועדות מהתרגשות הוא צובט פטמה מעל הבד החום וההדוק ואדוה מתנשפת בקול וברוח ההרפתקנות והתשוקה דוחפת באומץ לשון לתוך אוזנו.
בעודם עומדים שעונים על קיר הסלון של אדוה, הם מתנשקים בלהט עוד כמה רגעים נוספים ושרון משתלהב ומרים את חולצתה ההדוקה ומשחרר את שדיה הגדולים. הוא חופן שד גדול אחד ומעסה אותו בעדינות, נפעם תחת כובד משקלו בעוד אדוה נאנקת אל תוך פיו. סבלנותה מתחילה לפקוע בה ושרון חש בידיה פולשות אל מכנסיו הקצרים וליבו שוב מזנק כאשר הוא מבין שהיא מפשילה את מכנסיו הקצרים. הוא מחקה אותה ובמהרה אצבעותיו מחליקות באומץ אל מכנסיה המהוהים, פולשות אל תחתוניה בניעה אחת.
ערוותה של אדוה סמיכה ולוהטת למגע והיא מתנשפת כאשר אצבעו פוגשת את החריץ הלוהט שלה אך היא אינה מפגרת אחריו ואצבעותיה נסגרות סביב איברו בתחתוניו. רגעים אחדים הם ממשיכים להתמזמז, שעונים על הקיר, מתנשקים ומתנשפים, ידיים בתחתונים, מכנסיים מחליקים למטה עד שהם מוצאים עצמם עירומים מלבד חולצות, משתוקקים ורעבים זה לזו.
"בוא לספה…” מלמלת אדוה וממהרת אל הספה, מודעת לישבנה הגדול אשר לא היה חטוב מעולם. היא נשכבת פשוקת רגליים על הספה ושרון נפעם לרגע מההזמנה שבין רגליה, מהמשולש הסמיך של ערוותה השחורה והחריץ הוורוד אשר בחלקו התחתון, בוער מתשוקה. ידיה תוחמות את שדיה הגדולים כדי שיישארו במקומם וכעת הם זוג גבעות גדולות ורכות למראה אשר עטרה אדמדמה ופטמה חומה במרכז כל אחד מהם. ובפעם המי-יודע-כמה היום נשימתו של שרון נעתקת כאשר הוא מביט בה בעיניו שלו, משתוקקת אליו. לעשות סקס בגוף שלו לעומת גוף זר זה קצת כמו לראות דברים בעיניים מול לראות אותם בסרט, הוא חושב. סרט מעולה, אבל רק סרט.
"נו?!” היא אומרת לנוכח השתהותו, קולה מביע יותר מבוכה מתשוקה.
שרון ממהר לכרוע בין ירכיה השמנמנות, אוחז באיברו ומכוון אותו אל החריץ שלה.
"הו, הוא כל כך חמוד.” ממלמלת אדוה כאשר ראש הזין נוגע בשפתיה הרטובות, החלקלקות מתשוקה.
"חמוד?” נדרך שרון. “הוא קטן?”
"לא קטן, טמבל…הוא מושלם…בוא אלי כבר.”
שרון לא נותן לחששות ישנים לערער אותו והוא מניע את אגנו לפנים, שוקע בסדק הרטוב שלה. הוא נשכב עליה בזהירות, מתענג על האופן שבו גופה הרך מתפשק תחתיו. אדוה מחבקת אותו בחום בעודו מתחיל לנוע בתוכה, ידיה ורגליה אוספים אותו אליה, מאמצים אותו אל שדיה הנדיבים. הם מתנשקים ושרון שולח יד אל פלחי עכוזה והם ממלאים את אצבעותיו כאשר חופן אותם, אוחז בהם כאשר הוא ננעץ בה בתשוקה.
ואז הוא גומר. כאשר סימני האזהרה מגיעים, זה כבר מאוחר מדי: רגע אחד הוא מתענג על אנחותיה הרכות וידיה המלטפות את ראשו וברגע הבא הוא ממלמל "אני גומר…” וחש בהתפרצות מטלטלת את גופו. אחיזתה של אדוה בו מתהדקת והיא מחבקת אותו בעודו גומר בתוכה, מתנשף ונסער.
"אני מצטער…” הוא ממלמל כאשר הוא מבין שגמר מהר מדי בשבילה.
"אל…זה היה כיף.” היא אומרת בקול רך.
"כן, אבל…לא משנה…חבל…”
"אתה מתוק.” היא אומרת ומנשקת לשפתיו.
"תודה.” הוא אומר.
"על מה?” היא נדרכת.
"שהרגעת אותי…ש…הקשבת לי…”
"יהיה בסדר, באמת. תרים טלפון לטלי זאת, אולי היא תוכל להסביר לך מה קרה. אתה אומר שהיא דווקא חמודה.”
"לא אמרתי חמודה, אמרתי נחמדה.” מתקן שרון.
"לא משנה, פשוט תתקשר אליה, מה אכפת לך?”
"כן, את צודקת.”
"תשמע, אמא שלי צריכה לבוא אלי לארוחה…אז אני לא מגרשת אותך או משהו…פשוט אני צריכה להתארגן…אתה מוזמן, אם בא לך. אני…אני אשמח אם תכיר אותה…” אומרת אדוה ומסמיקה.
"לא, אני לא אדחף.” אומר שרון ומתרומם ממנה. הוא ממהר להפנות לה את גבו ולחפש את בגדיו, נבוך בגופו הרופס. שניהם מתלבשים במהירות, שותקים עד שהבגדים מעניקים להם את הביטחון לחזור ולהרגיש כאנשים.
"טוב, אני…אלך להתקשר אל טליה.” אומר שרון. “תודה על ה…” הוא מסמיק כאשר הוא חושב בבהלה שהיא חושבת שהוא מנסה להודות לה על הזיון וממהר להשלים את המשפט. “…על השיחה. על העידוד. תודה על השיחה והעידוד.”
"אין בעד מה. ותעדכן אותי מה קרה, בסדר?”
"ברור.” מחייך שרון ויוצא מדירתה.
שרון חוזר לדירתו ומתקשר לטליה. הטלפון מצלצל פעמיים לפני שהיא עונה.
"הלו?”
"שלום, טליה? מדבר שרון.”
"איזה שרון?”
"שרון וקנין. מהמשרד.”
"אה, שרון.” נשמעת מבוכה בקולה.
"אל תנתקי, בסדר? אני לא יודע מה אומרים עלי, אבל לא עשיתי כלום. זאת אומרת, אני לא יודע למה פיטרו אותי. באמת שלא. יש לך מושג? שמעת משהו על למה פיטרו אותי?”
"אני לא יודעת אם מותר לי לדבר איתך, שרון.”
"בבקשה, טליה. תמיד הייתי נחמד אלייך ואל כולם ויום אחד פשוט פיטרו אותי בלי להגיד לי מילה. לא מגיע לי איזשהוא הסבר?”
"טוב, זה לא שאני יודעת הרבה…”
"רק תגידי לי מה שאת יודעת, בסדר? בבקשה…”
———
לפרק הבא