מלחמות האלים: פרק ז' – שרון מפוטר

לפרק הקודם
—————-
"מי זה?” שואל שרון בחשש, ליבו מגביר את מהלומותיו.
"אדוה.” נשמע קול נשי.
"מי?”
"אדוה. השכנה.”
האימה נפלטת מריאותיו בשריקה חרישית והוא קם אל הדלת ופותח אותה, מוצא את אדוה עומדת במפתן.
"אהלן.” הוא אומר.
"אהלן.” היא מחייכת ומשפילה את עיניה. “רציתי לראות מה שלומך ו…להציע לך הצעה מפתה.”
"הצעה מגונה?” שואל שרון במבוכה, מבין מאוחר מדי שטעה במילה.
"לא, הצעה מפתה…לא משנה. הכנתי מלא קוּבּה ונשאר לי, רוצה קצת?”
"קוּבּה?” שואל שרון בפה מלא רוק. “אני מת על קוּבּה.”
"אצלך או אצלי?” היא שואלת ושרון מבין שבעוד שהוא דמיין סיר עם קובה אצלו במקרר, היא התכוונה לארוחת צהריים משותפת.
"אה…אצלי…” הוא אומר.
"טוב, אני אביא את האוכל אתה תערוך שולחן?”
"בסדר.”
הארוחה מתחילה במבוכה הדדית, כמעט מהמקום בו הפסיקו בפעם הקודם, באותו לילה שבו נתקל שרון בבולמוס הרעב כאשר המטבח שלו היה ריק. אך הקובה השמימי שלה ממס את מבוכתו ובמהרה הם מדברים על אוכל והשמנה, צוחקים על דיאטות, ספורט ואכזבה ומקטרים על משפחה ומקומות עבודה. שרון לא יכול לספר לה כמובן על סודו הגדול אבל הימצאותה כאן, חייכנית ומלאת חיים, מפוגגת מעט את האימה שחש אתמול לנוכח האיש האיום עם כוחות העל ורק עכשיו הוא מבין שצמיגותו הקרה של הפחד לא נעלמה לגמרי מעורקיו.
השיחה נעצרת לרגע והם מביטים זה בעיני זו ואז שניהם ממהרים לסלק את מבטם ואדוה קמה ומפנה את הכלים אל הכיור.
"מה את עושה?” נזעק שרון כאשר הוא מבין שהיא מתכוונת לרחוץ אותם. הוא קם מהכיסא ומתקרב אליה אך היא מגביהה את מרפקה כדי להדוף אותו ולרגע מרפקיהם נוגעים.
"שב, תרגע, אני אוהבת לרחוץ כלים, בסדר? שריטה כזאת.”
"אוקיי.” יושב שרון ומתיישב. הוא עדיין חש את המגע הרגעי במרפקה ומוצא שאיברו מתקשה. זה מצחיק, לפני פחות מארבעים ושמונה שעות זיין יפיפייה מדהימה בפאב ואחר כך גזל את בתוליה של צעירונת מתוקה בלימוזינה והנה הוא מתחרמן מ…טוב, היא לא נראית רע כל כך. אדוה היא נמוכה ומלאה אבל יש לה עור חלק ושחום ומדהים והיא נראית דווקא עסיסית מתחת למכנסיים הקצרים המהוהים והחולצה מהקורס הצבאי.
הם מקשקשים עוד קצת בעודה רוחצת כלים, עד שאדוה גומרת את כל הכיור ומייבשת את ידיה.
"טוב, אני אניח לך לחזור אל הפרויקט החשוב שלך.” היא אומרת.
"תודה על הקובה, הצלת אותי.” מחייך אליה שרון.
"אין בעד מה, זה מבאס לאכול לבד בשבת.” היא אומרת ומתחילה ללכת לכיוון הדלת.
"נכון.” אומר שרון ונשאר לשבת, שלא תראה את זקפתו אם יקום. “להתראות!”
אחרי שהיא יוצאת חוזר שרון אל המחשב וממשיך את הדו״ח שלו. אם ביום חמישי היה מאוכזב מכך שיבזבז את סוף השבוע בעבודה, אחרי המפגש עם אנטון רואיז, מר "זורק-אותי-כמו-סמרטוט”, ההתלהבות שלו לצאת לרחוב פחתה מעט. הוא אמנם נינוח יותר אחרי ארוחת הצהריים עם אדוה אבל רוח ההרפתקה לא מפעמת בו מספיק כדי לצאת החוצה. עוד לא. העבודה רבה מדי מכדי לגמור אותה בשבת ולמרות שהוא נשאר ער עד שתיים לפנות בוקר, הוא לא מצליח לעבור על כל החוזה, וכל הלילה הוא חולם על ירדנה ועל אכזבתה.
ביום ראשון בבוקר הוא שוקל לנסוע באוטובוס או במונית כדי לחמוק, אולי, מהתקפות נוספות אך בסוף העצלנות והקמצנות גוברים עליו והוא מדמיין את עצמו לבז ועף במהירות אל המשרד. הדרך עוברת עליו ללא פגע ולקראת סוף המעוף הוא כבר נהנה ממנו כמו שנהנה מהטיסות הראשונות. עם הזמן אולי הוא ילמד להתרגל לסכנה וחשוש ממנה פחות, אך כרגע מה שמעסיק אותו יותר זאת הסכנה שבמשרד: הדו"ח שלא הספיק לגמור.
במשרד, כמו שלולית זפת בה הוא חייב לדרוך בכל יום, הכל גועלי כרגיל, מעין שגרה מנחמת של עליבות קבועה.
״בוקר טוב, רומי.״ אומר שרון לפקידת הקבלה כאשר הוא נכנס למשרד. “ירדנה הגיעה?”
"מה, לא שמעת?” שואלת רומי בפנים חמורות. היום היא לובשת חולצה לבנה ושקופה למחצה וניתן בבירור לראות את חזייתה הלבנה מתחת לבד ואת שדיה הגדולים הגואים בתוך החזייה.
"לא, מה קרה?”
"דרקון טרף אותה, חבל שלא היית שם כדי להלחם בו." אומרת רומי בקול רם, מוודאת שרועי, טליה ועוד שני מתמחים שנמצאים במקרה ליד דלפק הקבלה ישמעו. כולם מגחכים ונעצרים, מריחים את האקשן באוויר. לזוועתו של שרון הוא מבחין שגם טליה מבליעה חיוך ונשארת לראות איך זה יגמר הפעם.
שרון מחייך במאמץ ומרים את ידיו, מנסה להראות כמו זה-שיודע-מתי-צוחקים-על-חשבונו-אבל-הוא-לוקח-את-זה-בסבבה.
״הרגת איזה טרול מעניין בשבת?״ היא ממשיכה ומצחקקת לעבר רועי. “האמת היא שראיתי איזה דרקון שחוט ברחוב בן גוריון, זה עבודה שלך?”
"לא, אני…בזמן האחרון חזרנו בזמן ורדפנו אחרי כימרות.”
"כי-מה?”
"כימרה, זאת מפלצת מהמיתולוגיה היוונית, עם שלושה ראשים ש…”
"שלושה ראשים? מה נסגר איתך, בנאדם?” שואל רועי, השותף הזוטר.
"לא משנה…” אומר שרון ,סמוק כולו. “ירדנה הגיעה?”
"ירדנה בחו"ל, לא שזה עניינך.” אומר רועי בקור.
"בחו"ל? מה פתאום? חשבתי ש…”
"עדיף שלא תחשוב על השותפים הבכירים כאנשים שחייבים לך דין וחשבון.” אומר רועי בקול קשה.
שרון מהנהן ומסתלק משם אל עבר משרדו. זנבו מקופל בין הרגליים. למרות ההשפלה שספג הוא חש הקלה מכיוון שאם ירדנה בחו"ל, יוכל לעבוד עוד על הדו"ח ולגמור אותו היום. הוא מבלה את המשך היום במשרד, חורש על החוזה ומוצא כל פגם ופגם בו וככל שהוא לומד אותו יותר הוא מבין כמה מלוכלך משחקים במשרד שלו. הוא רק תוהה למה ירדנה צריכה שהוא ימצא את הפגמים שנשתלו שם כמו במתכוון. ואולי לא, אולי אלו טעויות אנוש והם מנסים לשפר את החוזה הזה. למצוא את ה"באגים" כמו שאומרים בהייטק.
לפני ארוחת הצהריים נכנסת רומי אל חדרו ובידה מעטפה.
"הי שרון, קנית כבר טוסטוס?” היא שואלת ומבטו של שרון מתמגנט אוטומטית לחריץ הכהה שבין שדיה. חולצתה השקופה למחצה לא משאירה הרבה מקום לדמיון בנוגע לקווי המתאר שלה ועם טיפת דמיון מצליח שרון לשוות אותה בנפשו כשהיא עירומה בחלק גופה העליון, שדיה הגדולים חופשיים לנגיעות, ליקוקים, מציצות…
"לא, לא היה לי זמן.” הוא מצליח לומר כעבור כמה שניות.
"בעסה.” היא מביעה אמפטיה קלושה למצבו. ”אז תקפיץ להם את זה כשאתה יוצא לאכול צהריים?”
"לא, יש לי מלא עבודה…התכוונתי להזמין.”
"חבל, אז מתי תביא את החוזה הזה? בדרך הביתה?”
"אז זהו, שאני לא.” אומר שרון באומץ, חש בליבו הולם במהירות.
"מה זה?” משתוממת רומי ומתכופפת אליו מעט עד שהוא יכול ראות אגלי זיעה בודדים בחלק העליון של שדיה. “מה צמח לך כאן, עמוד שדרה?”
"מצחיק מאוד.” אומר שרון בפה יבש. “אני מתמחה, לא שליח.”
"אותו דבר.” אומרת רומי. “אני מזכירה לך את מה שאמר אברהם בכנס החברה ביולי. הזמנים קשים עכשיו וכולנו צריכים לעזור, כל אחד בדרכו. הדרך שלך זה לעזור עם המשלוחים מדי פעם.”
"מדי פעם?” מתמרמר שרון. “הכל את נותנת לי.”
"אתה רוצה את הכל? אני יכולה לתת לך עוד אם אתה רוצה.” היא אומרת ומלקקת את שפתיה, עיניה שחורות כצל שמתחת לידו של אקדוחן.
"לא, זה בסדר.” נאנח שרון ואוויר יוצא מראותיו. “אני שמח לעזור, פשוט יש מלא עבודה…”
"אז תישאר טיפה יותר מאוחר.” אומרת רומי ומעכסת מהמשרד, ישבנה הקטן מתנדנד על רגליים ארוכות וחטובות. נדמה לו גם ששמע אותה אומרת "אפס" למישהו או לעצמה אבל הוא לא לגמרי בטוח.
עשר דקות אחר כך הוא כבר ברחוב, חוטף לעצמו פלאפל בדוכן וממהר ברגל למשרד הלקוח כדי לתת את המעטפה. בדיוק כשהוא מצלצל באינטרקום, מתנשף ומיוזע, הוא מגלה שטחינה נשפכה לו על המכנס והוא מקלל ואז תולש עלונים מלוח מודעות סמוך כדי לנגב את המכנס.
"איפה הקסדה שלך?” שואלת הפקידה המבוגרת בעודה חותמת על הקבלה.
"קסדה? אין לי טוסטוס…גנבו לי אותו.”
"שליח בלי טוסטוס?” היא משתוממת.
"אני לא שליח, אני מתמחה.”
"אה…” היא אומרת ברחמים. “מתמחה במה? בשליחויות?”
שרון מגחך במרירות ועוזב, ממהר למשרד. הוא יוכל לגמור את המסמך היום אם ישב עד הערב ואז ישלח אותו לירדנה ולפחות יצא משהו טוב מכל החרא הזה. הוא מגיע אל המשרד ומרוב החיפזון, מתנגש בצאתו מהמעלית באברהם, השותף הבכיר.
"אופס, מצטער!” אומר שרון.
אברהם מביט בו מלמטה למעלה, מכנסיים מוכתמים בטחינה ושאריות עלונים וזיעה המכסה את פניו.
"אתה…עובד כאן?”
"כן…שמי שרון…שרון וקנין…אני מתמחה…”
"לקוחות מגיעים הנה למשרד, שרון, אז תנסה להראות כאילו אתה מתמחה ולא…ה…הדבר הזה שאתה נראה עכשיו.”
"בסדר…מצטער, פשוט…”
אברהם מרים את ידו ושרון משתתק.
"זה לא מעניין אותי.” הוא אומר ונכנס אל המעלית.
"עצבנת את אברהם, הא?” שואלת רומי בארסיות שראתה את הכל מהדלפק שלה כאשר הוא נכנס אל המשרד.
"קצת, פשוט לא ראיתי אותו אז התנגשתי בו.”
היא נאנחת ונדה בראשה בבוז ואז חוזרת אל המשחק במחשב שלה ושרון ממהר אל המשרד שלו, תוהה מה עוד יכול להידפק ביום הזה, אבל שאר היום עובר ללא הפרעות. בחוץ כבר דועך היום ושרון שם לב במעומעם באנשים העוזבים את המשרד בזה אחר זה אך איש מהם לא מפריע לו, ממילא אינם מברכים אותו לשלום כשהם הולכים, והוא מתקדם ללא הפרעה בדו"ח שלו לבסוף הוא מרגיש שחוץ מהגהה אחרונה הוא גמר את המשימה שהוטלה עליו ומרשה לעצמו ללכת לשירותים. בדרך החוצה הוא מבחין באברהם נכנס למעלית בדרכו הביתה אך זה מתעלם מהחיוך הנבוך של שרון ומשים עצמו כאילו לא ראה אותו.
כאשר הוא חוזר אל המשרד לרגע נראה לו שהוא רואה את השתקפותו של אברהם בדלת הכניסה אך ההשתקפות היא כמובן שלו, הוא פשוט עייף מדי.
ואז מבזיק רעיון במוחו והוא קופא על עומדו, מעכל את הרעיון המדהים.
למה לא בעצם? יכול להיות נחמד להשתטות קצת, הוא עבד די קשה בימים האחרונים.
שרון ממהר אל השירותים ונכנס לאחד התאים. דמותו של אברהם טבועה עמוק במוחו ותודעתו זוכרת את מגע גופו של אברהם אשר התנגש בו כמה שעות קודם. הוא מדמיין את אברהם וחש בגופו משתנה, גובהּ ומתרחב מעט וכאשר תם השינוי הוא יוצא מהתא.
למרות שידע מה יראה, עדיין הוא מופתע לרגע כאשר הוא רואה את אברהם בראי ליבו ומזנק לחצי שנייה בבהלה. ברגע הבא הוא אומר בקולו של אברהם:
"אתה נראה מרשים מאוד הערב.”
"תודה.” הוא עונה לעצמו.
קצת סחרחר אך מרוצה מעצמו לראשונה מזה כמה ימים, הוא יוצא מהשירותים ומחליט לחזור אל המשרד ואולי להסתובב קצת במסדרונות.
"מה שכחת?” מחייכת רומי ומטה את ראשה בחינניות.
רומי. מכה התובנה את שרון בתדהמה. אלוהים אדירים, רומי.
"אותך.” הוא אומר והיא מרימה אליו את מבטה, זוקפת גבה בסקרנות משועשעת.
"נשאר עוד מישהו במשרד חוץ משנינו?” הוא שואל.
"לא, זה רק אני ואתה.” היא מישירה אליו מבט.
"טוב מאוד. " הוא אומר וניגש כבדרך אגב אל פקידת הקבלה, נעמד מאחוריה, מניח את ידיו על כתפיה ומתחיל לעסות אותן.
"מממ…לא ידעתי שיש לך כאלה ידיים טובות…”היא מתמסרת במהירות, מניעה את ראה מצד לצד כחתולה מתפנקת.
"הרבה דברים לא ידעת אלי." הוא אומר ואז שולח בטבעיות את ידיו אל תוך המחשוף הנדיב שלה, חופן שד גדול ושחום בכל יד.
"אברהם!?” היא משתאה אך שרון מבחין שאינה מסלקת את ידו משם אלא להיפך, מציצה לצדדים שאיש לא רואה אותם ואז מרחיקה את זרועותיה לאחור כדי לאפשר לו גישה חופשית למרפסת שלה.
"מה יש, לכל הזוטרים מותר ורק לי אסור?” הוא שואל, שתי ידיו עכשיו בתוך חזייה. שדיה כבדים ורכים והוא מעסה אותם בחמדנות, מתמוגג ממגעם בידיו. כמה חלם שרון על הרגע הזה והנה הוא מתממש בין ידיו. היא מתירה את כפתורי חולצתה ואז משחררת את קרסי חזייתה מלפנים, משחררת את שדיה לחופשי.
"חשבתי שאתה…נעול חזק על אשתך.”הוא אומרת, נאנחת כאשר אצבעותיו מוצאות את פטמותיה.
"אני נעול עלייך עכשיו.” הוא אומר וממולל את פטמותיה הכהות כזוג זוג תותי עץ. “את מבינה, במקום שכולם ידפקו אותך ויבואו לספר לי כמה את מזכירה מצוינת וכדאי לי להעלות לך את השכר, למה שאני לא אדפוק אותך בעצמי ואחסוך את פערי התיווך?”
"אני רוצה ג'יפ.” היא מתנשפת, חשופת חזה בעודו חופן ומעסה את שדיה מאחור.
"תקבלי.” מבטיח שרון בעודו גוהר רומי. “תקבלי הכל, אבל קודם תתני.”
הוא מזדקף ומסובב אותה בכיסאה המסתובב כך שהיא פונה אליו ואז פותח את רוכסן מכנסיו ומפשיל את תחתוניו. איברו של אברהם עבה וגדול ועיניה השחורות של רומי נפערות למראהו.
"אוּ-אה. לא סתם שמו אותך השותף הבכיר.” היא אומרת והוא מצטמרר כאשר אצבעותיה אוחזות בו.
"שה. רק תעשי בפה שלך שימוש מועיל, בסדר מעייד'לה?”
רומי לא זקוקה לעידוד נוסף וברגע הבא עוטפות שפתיה הרכות את ראש הזין הגדול. היא מניעה את ראשה קדימה ואחורה ומאוננת לו בידה העדינה והוא נאנח בעונג מעליה.
"אחח…את יודעת את העבודה…” הוא ממלמל כאשר היא סוחטת את אשכיו בעדינות ולהפתעתה מסלק את איברו מפיה.
ידו אוחזת בזין הרטוב מרוקה והוא מחכך אותו באטיות בין שדיה הגדולים.
"כן…” הוא נאנח. “זה טוב…”
היא ממהרת לקלוע לרצונו ומהדקת את שדיה בין זרועותיה, יוצרת עבורו נקיק עמוק ורך. אחר כך היא יורקת אל החריץ ועור שדיה הופך לרטוב וחלקלק. הוא מחייך בסיפוק וממשיך לחכך את איברו בין שדיה, לאט לאט, חש בשיא מתרגש ובא.
"חולה על השדיים שלך…” הוא נאנח. “ירדנה אומרת שיש לך מוח של ציפור אבל לעבוד את יודעת אבל אני, מה אכפת לי המוח שלך? אני מת על הנוף של הציצקעס האלה כל בוקר…איזה דרך לפתוח את היום…”
הוא ממשיך לחכך באטיות את הזין בין הגבעות הרכות של שדיה, העונג הולך ונבנה בו, מגמה בוערת מתחת לקרום הדק של האדמה. היא יושבת מתחתיו ומניחה לו להשתמש בה, מודעת היטב לתפקידה בפירמידה, אובייקט מיני שתפקידו להיות מנוצל כל עוד היא גוזרת קופון מהניצול. והוא בהחלט הולך לנצל אותה הלילה, והוא לא הולך להסתפק בלגמור לה על הפנים, למרות שזה בדיוק מה שהולך לקרות עכשיו.
בקור רוח הוא אוחז באיברו ומכוון אותו לעבר פניה של פקידת הקבלה היפה בדיוק כאשר נתז הזרע הראשון מזנק מראש איברו, נוחת על מצחה ונוזל לעבר עינה הימנית. רומי מחייכת אליו בצייתנות כאשר הנתז הבא פוגע בשיערה המתולתל ובמצחה ונשארת לשבת במקומה כאשר הוא ממשיך להשפיך עליה ברגעים הקרובים.
"את יודעת מה אמרו בדור שלי על הפרענקים? הפרענק הוא וילדע חיה אבל הפרענקינה…א מחייה.” הוא מתנשף. “תמיד ידעתי שאת תימנייה חמה…עכשיו אני גם מרגיש את זה…תנקי אותי.” הוא מורה ורומי, פניה עדיין מכוסות שפיך, ממהרת לקחת אותו ולנקות אותו בקפידה בפיה. היא עוטפת אותו בפה רטוב ולוהט ומוצצת אותו בכזו מסירות עד שבתוך כמה רגעים הוא מתקשה שוב בפיה.
"בואי, מעיידלה. בואי למשרד שלי אני אזיין אותך קצת.” הוא מצווה.
רומי מעכסת אל משרדו ועיניו מתמגנטות אל ישבנה הקטן הכלוא בחצאית הצרה. רגליה שזופות וארוכות והיא נוקשת בעודה פוסעת בנעלי העקב שלה המדגישים את שוקיה החטובים. המשרד של אברהם גדול ועשיר והפריט הדומיננטי ביותר בו הוא שולחן המנהלים הגדול, העשוי מעץ ארז שהגדוד של אברהם כיסח במבצע ליטני.
"תתכופפי על השולחן.”
"פי, איזה מנהל קשוח אתה…” רומי מצחקקת אך מצייתת והוא כורע מאחוריה, מעריץ את רגליה הארוכות והחטובות.
הוא מסניף ומנשק אותן מלמטה למעלה, אוסף ביראת קודש את חצאיתה למעלה עד שהוא חושף את ישבנה ואת החוטיני השחור אותו הוא לובשת. ישבנה קטן ומושלם, טוסיק עגול ושחום כזוג אגוזי קוקוס וכאשר הוא מקלף את תחתוניה ממנה הוא לא יכול להתאפק וקובר את פניו בין פלחי עכוזה.
היא מצחקקת בשנית והוא מתחיל לנשק וללקק את החריץ שלה, עובד מלמטה למטה. תוך מספר שניות הוא חש בריח הריגוש שלה אשר אי אפשר לטעות בו וכאשר הוא מחליק אצבע לתוכה הוא מוצא אותה חמה ורטובה. אצבעותיו מפשקות את ישבנה והוא מלקק את פי הטבעת שלה והיא צווחת ואומרת:
"פי, איזה סוטה, אברהם!”
הוא מתעלם ממנה וממשיך ללקק את פי הטבעת, תוחב את לשונו עמוק ככל שיוכל לתוכה. אצבעו מאוננת לה והיא רוגשת וגועשת, מציה ניגרים על ירכיה. בחלוף הדקות, הטבעת האנאלית שהייתה בהתחלה ביישנית וקפוצה משתחררת מעט וברור לו שגם אם נרתעה בהתחלה, עכשיו היא לומדת ליהנות מתשומת הלב שהוא מעניק לכניסה האחורית שלה. בינו לבינו הוא תוהה אם היא תהנה גם מהחלק הבא.
איברו זקור לחלוטין והוא מזדקף ונעמד מאחוריה. במהירות הוא מניח את ראש הזין בכניסה האחורית שלה ולפני שהיא מספיקה להתעשת, דוחף אותו בכוח פנימה.
"אייי!!!” זועקת רומי בהפתעה וכאב. היא מנסה להזדקף אך גופו של אברהם חזק משלה והוא משטיח אותה על השולחן הגדול וממשיך להידחק פנימה.
"תצא! תצא!” היא זועקת. “זה כואב!”
"לא לי.” הוא אומר וממשיך להידחק אליה, חיוך מריר מעקם את פניו. “לי זה דווקא נעים. איזה תחת יש לך, רומי…איזה תחת…”
ידיו הגדולות של אברהם אוחזות בישבנה הקטן של הפקידה בעודו משפד אותה, איברו נדחק עמוק יותר ויותר אל התחת השחום והמיוזע. רומי מנסה להסתובב כמה פעמים אך הוא אוחז בה בכוח ומחזיר אותה בגסות אל התנוחה הרצויה: כפופה על שולחנו ונדפקת בתחת. לבסוף היא חדלה מלנסות ולהיאבק בו ושרון מתענג על יבבותיה החרישיות, ללא שריד של קולה הציני, ללא זכר לעוקצנות.
"הנה הג'יפ שלך, רומי.” הוא אומר וננעץ עמוק יותר לתוכה, סוחט ממנה צווחה בקול גבוה. ידיו עוברות עכשיו לחפון את שדיה הגדולים והוא אוחז בהם בגסות כאילו היו ידיות אשר מטרתן היא להוות משקל נגד כאשר הוא משפד את הטוסיק הקטן שלה. רומי כבר קיבלה את הדין וכעת היא רק מתייפחת בכי חרישי בעודו תוקע אותה, מתפנק על גופה החטוב כאילו היה הלונה פארק הפרטי שלו.
"אני הולך לגמור לך בתחת, רומי.” הוא מודיע לה.
איברו מחליק ויוצא מישבנה העסיסי, שטוף הזיעה עכשיו. רומי לא מגיבה לדבריו והוא ממשיך לבעול את גופה הרפוי עד שהוא מרגיש את ההתרגשות באשכיו גועשת וגוברת עד שאינו יכול לעצור בה.
"נסי להיות יותר נחמדה לאנשים במשרד, רומי.” הוא אומר ומתחיל לגמור בתוכה. ידיו חוזרות את מותניה והוא ננעץ לתוכה בכוח בעוד נתזי זרע ניטחים אל תוך מעיה. ברגעים הבאים הוא ממשיך למלא את ישבנה בשפיך חם עד שהוא נרגע ויוצא ממנה, רגוע ומסופק.
"אז על איזה ג'יפ חשבת?” הוא שואל בעודו מנקה את איברו בנייר טישו רך מהשולחן.
"אפשר צ'ירוקי שחור?” היא אומרת בעודה מזדקפת, שדיה הגדולים גולשים במורד חולצתה, פניה היפות שטופי דמעות. “או האמר?”
"נשמע סביר. בואי נדבר על זה בפעם אחרת, בסדר?” הוא מחייך אליה.
"סבבה.” היא מנגבת את הדמעות, חיוך אמיץ על שפתיה.
בפעם הראשונה מאז שהחל לעבוד שם, שרון יוצא מהמשרד כשהוא מחייך. הוא אמור לפחוד מהתקפה נוספת אבל הגיחוך האווילי שמרוח עכשיו על שפתיו מוחק את הפחד מלבו. פעם אחת ולתמיד הוא הכניס לרומי הזאת הוא חושב לעצמו ואז צוחק בקול רם.
הכניס לה. לגמרי.
הוא לא טורח להשתנות כי הוא לא ממהר עכשיו, אין לו מצב רוח למהר, אין לו כוח לפחד. הוא זיין את רומי בתחת. כל ההשפלות, כל העלבונות הקטנים, כל תצוגות התכלית שהיא עשתה לו ובסוף מה? השכיב אותה על השולחן של אברהם ותקע אותה בתחת הקטן שלה. הסתדרנו, זונה, הוא מגחך לעצמו.
הימים הבאים נחמדים יותר. רומי נחמדה אליו יותר (או לפחות מגעילה אליו פחות) והוא גם מרגיש טוב שירדנה פנתה אליו עם פרויקט שושואיסטי כזה. הוא גם מנצל את העובדה שירדנה בחו"ל בשביל לעבור עוד פעמיים-שלוש על הדו"ח ולשייף אותו עד שהוא מושלם, פצצה אמיתית. הוא קצת מתבאס שאינו יודע מה מטרתו של הדו"ח אבל הוא מבטיח לעצמו שברגע שידבר איתה, ישאל אותה במה מדובר. אם הדו"ח יהיה ברמה גבוהה מספיק, היא בטח תזרוק לו איזו עצם. אולי הוא יהיה איזה איש צללים שלה. היא תהייה הדיימיו שלו, הוא יהיה הסמוראי. מוציא להורג, הוא מגחך לעצמו.
ביום רביעי באמצע היום הסלולרי שלו מצלצל לפתע ממספר חסוי.
"הלו?” הוא עונה.
"הדו"ח מוכן?” שואלת ירדנה, קולה נמוך וחלוד.
"כן.”
"תפקסס לי אותו, יש לך עט ונייר?”
"רושם.”
"תגרוס את הניירות ברגע שאתה שולח, ברור?”
"ברור. ירדנה?”
"מה?”
"את יכולה להסביר לי..?”
"מאוחר יותר.” היא אומרת ומנתקת את השיחה.
בפה יבש מהתרגשות שרון שולח את הדו"ח להדפסה וממהר אל המדפסת. ליבו מזנק לרגע כאשר הוא מבחין בטליה ליד המדפסת, גם כי נדבק בפרנויה המסתורית של ירדנה וגם כי יופייה של טליה שוב מועך את ליבו. היא גבוהה ורזה ותנועותיה גמלוניות וחינניות באותה מידה. שיערה מתולתל וערמוני, שפתיה חושניות ומלאות וחולצת הכפתורים הפרחונית שלה מסתירה זוג שדיים קטנים וחמודים למראה. עיניה כחולות מתחת למשקפיים וכעת היא מביטה במבוכה במדפסת.
"מה קרה?” הוא שואל.
"לא יודעת…נדלקה פה המנורה או משהו.” היא אומרת בקולה השבור, המוזר.
בביטחון מעושה שרון ניגש אל המדפסת, פותח את המכסה וסוגר אותו. המדפסת מהמהמת לעצמה, חוככת בדעתה אם להרשות לבני האדם להשתמש בה ואז מתרצה ומתחילה לפלוט דפים.
"או, יופי.” אומרת אליה וליבו של שרון מתרחב בגאווה.
"שטויות.” הוא אומר כאילו צד עבורה חיה מסוכנת. היא מתכופפת להוציא את הדפים שלה ונשימתו של שרון נעתקת למראה שדיה הכלואים בחזייה, קטנים ובהירים ומתוקים למראה. היא מהממת. מהממת.
"תגידי, מה את אה…עושה היום בערב?” הוא שואל באומץ.
"עסוקה.” היא אומרת והולכת משם אך שרון לא מניח ללבו להיחמץ, המדפסת כבר פולטת דפים והוא מבחין שזהו הדו"ח שלו. לרווחתו אף אחד לא מגיע אל הדפסת עד שההדפסה נגמרת והוא לוקח את הדפים וממהר אל מכונת הפקס.
הפקס נמצא ליד עמדתה של רומי, פקידת הקבלה. רומי מרימה אליו לרגע את עיניה כאשר הוא נכנס בהיסוס אל הטריטוריה שלה אך תחת שתגיד משהו ארסי מבטה חוזר את המחשב ללא מילה. שרון קלט במסדרונות איזו רכילות על צעקות שעפו בינה לבין אברהם השותף הבכיר אבל אף אחד לא יודע בדיוק מה קרה, רק שמאז אותו אירוע רומי מתנהגת הרבה יותר נחמד.
באצבעות רועדות מקליד שרון את המספר שנתנה לו ירדה ואז מניח למכשיר לשגר את הפצצה שלו אל היעד המסתורי. כאשר הוא מקבל אישור ממכשיר הפקס, הוא לוקח את כל הדפים וגורס אותם בזה אחר זה כפי שהצטווה ואז חוזר בלב הולם ובארשת התמימה ביותר שהוא יכול לעטות על עצמו אל משרדו, מרגיש את עצמו ג'יימס בונד קטן. עוד משימה הושלמה בצלחה.
הטלפון שלו מצלצל שעתיים אחר כך. מספר חסוי.
"קיבלתי, זה נראה טוב.” אומרת ירדנה בקצרה.
"את יכולה להסביר לי…”
"לא עכשיו. מישהו יודע שדיברנו?”
"לא.”
"גרסת את המסמך?”
"כן, למחוק גם את הקובץ מהדיסק שלי?”
"בשום אופן לא. תרשום כתובת אימייל ותשלח את זה לשם. רושם?”
"כן.”
הוא מעתיק את כתובת המייל, מאשר לה אותה והיא מנתקת את השיחה. ליבו שוב הולם בחזהו כאשר הוא מקליד את הכתובת, מצרף את הקובץ ושולח. מעניין מה יקרה עכשיו.
אבל שום דבר לא קורה. השמיים לא נופלים, מסוקים שחורים לא מופיעים בחלון, ירדנה לא מגיעה כדי להודיע לו על קידום. פשוט מין הרגשה קטנה ומבאסת כזאת של אנטי קליימקס וזהו.
שאר היום מתקדם באותה אווירת חמצמצות קלה, של אנטי קליימקס אפרפר, כמו כל החיים של שרון. הוא כמעט מתפתה לדמיין את עצמו לאיזו צורה אבל חושש עדיין. יש לו הרגשה שאויביו המסתוריים יוכלו לאתר אותו כאשר הוא בצורה אחרת. אולי ההחלפה עצמה מושכת את תשומת ליבם, אולי היותו בצורה אחרת. אולי זה קצת כמו בשר הטבעות, שכאשר פרודו עונד את הטבעת הנזאגול יכולים לגעת איפה הוא. אולי לא, אבל הוא ממש לא רוצה להיפגש שוב עם אותו אנטון רואיז, המפלץ ההוא שזרק אותו לכל כיוון כאילו היה כדור טניס באימון.
ההפתעה מחכה לו למחרת בהגיעו למשרד.
כאשר הוא מתקרב אל הדלת הוא מבחין בשני גברתנים במדי חברת אבטחה ולידם עומדת רומי המזכירה.
"אתה מפוטר.” היא אומרת, הארסיות הישנה ממלאת את קולה.
"מה?!”
"מה ששמעת.” מתמוגגת רומי. “לא יודעת מה היה תרגיל הזה שלך שהחלטת לטרפד את העיסקה עם זימבבאווה, אבל אברהם מתפוצץ מזעם, עשית למשרד נזק במליונים, מפגר. מליונים. ואל תנסה להכחיש, כתובת השולח היא שלך וגם המסמך נמצא על הדיסק שלך. הסיבה היחידה שהוא לא הזמין משטרה זה כי לא רוצה שהעסק הזה ידלוף וזה גם המסר שהוא ביקש ממני להעביר לך: אם זה יגיע לעיתונות, הוא יגיש נגדך גם תביעה פלילית וגם תביעה אזרחית וזה יהיה הסוף שלך. עכשיו עוף.”
————-
לפרק הבא