מלחמות האלים: פרק ד' – אבנר

לפרק הקודם
—————-
בהפסקת הצהריים הוא כבר פחות מופתע מהרעב שתוקף אותו ומחסל שתי לאפות במהירות לפני שהוא מדמיין את עצמו כבז ופורס כנפיים מעל העיר. כעבור כמה דקות הוא מבחין במשהו אשר לוכד את עינו והוא צולל למטה כדי להביט.
קבוצת תלמידות בית ספר מקיפה תלמידה בודדה. התלמידות דוחפות אותה, מישהי בועטת בה מאחור וכאשר היא מסתובבת אליה, אחרת מושכת בשיערה. שרון מתרגז ורוצה לצעוק אך רק צרחת בז נפלטת מגרונו. הוא נוחת מאחורי פח אשפה גדול, מוחו פועל במהירות.
כעבור כמה שניות הוא מגיח ככלב לברדור ענק ולבן. הוא מסתער לתוך חבורת הבנות, נובח בקול גדול. את הנערה המותקפת הוא מאתר מיד ומזנק על נערה אחרת התופסת את שיערותיה מאחור, מפיל בכפותיו הגדולות את התוקפת.
״קישטה!״ צועקת אחת הנערות ובועטת בו אך הכלב חושף אליה את שיניו ונוהם באיום והיא נבהלת ובורחת. ברגעים הקרובים הוא נוהם ונובח, מסתער על תלמידות וחוצץ בגופו בין התוקפות למותקפת עד שהן בורחות והוא נשאר עם הנערה.
היא בוכה בכתפיים רועדות ודמעות זורמות על לחייה והכלב מוצא את ילקוטה, לוקח אותו בשיניו ומגיש לה אותו.
״תודה. אתה כלב טוב.״ היא אומרת ומושכת באפה. ״אני לא מוצאת את התחתונים שלי. הן הורידו לי את התחתונים, הכלבות. סליחה, לא התכוונתי.״ היא מצחקקת, עדיין בוכה קצת.
הכלב מתקרב אליה ומלקק בעדינות את ידה.
״איזה מתוק אתה.״ היא אומרת, נרגעת במהירות. היא כורעת לידו ומחבקת את צווארו הגדול, מתרפקת עליו. ״אולי תישאר איתי קצת? אין לי הרבה חברות כאן. אתה יכול להישאר איתי בבקשה?״
הכלב מלקק את לחיה והיא מפרשת זאת כאישור. היא מתרוממת על רגליה ומתחילה ללכת, רומזת לו לבוא אחריה והוא מהסס לרגע ומצטרף אליה. ראשו בגובה החצאית שלה והיא מלטפת אותו בעודה הולכת ומדברת.
״איך קוראים לך? אין לך קולר אז אני אקרא לך…׳טיילור׳, בסדר? לי קוראים רוני, דרך אגב. נעים להכיר. לדוד שלי יש חמישה כלבים שאני מתה עליהם, אבל הוא גר במושב ואבא שלי לא ירשה לי להכניס כלב הביתה למרות שביקשתי ממנו מלא פעמים. זה היה ממש מפחיד שם, איזה מזל שהצלת אותי. כאלה מגעילות, בסך הכל אמרתי שאיינג׳לבויז זה לילדות בכיתה א׳ ושהן תינוקות. אה, כן, גם אמרתי שקורין מסריחה וכולם צחקו עליה. מה אני יעשה שהיא מסריחה? איזה פחד זה היה. אני חייבת לנוח קצת, הרגליים רועדות לי פתאום. הנה, בוא נשב קצת, בסדר?״
רוני נכנסת לגן ציבורי והכלב לצידה.
״אני חייבת לשתות.״ היא אומרת ומתקרבת לברזיית אבן שעומדת בקצה הגן, הכלב מאחוריה. כאשר היא מתכופפת לשתות חצאיתה מתרוממת וחושפת את ישבנה העירום. במשך כמה שניות היא שותה כך, ישבנה הבהיר סנטימטרים מאפו של הכלב והוא מבחין בשפתי ערוותה בין ירכיה, אפרסק ורדרד אשר חריץ במרכזו.
היא גומרת לשתות ואז מתיישבת על ספסל סמוך באפלולית מתחת לעצי קזוארינה. הכלב יושב על האדמה לצידה והיא מלטפת את ראשו.
״אוי, יורד לי דם!״ היא אומרת ורוכנת לראות. יש שריטה בחלקה הפנימי של ברכה ודם נזל משם במורד שוקה אך הקריש זה מכבר. ״אמא׳לה, אני שונאת דם!״ היא מתנשפת בהיסטריה מתגברת, ידיה נרעדות בלחץ גובר.
הכלב מגיע אל בין רגליה, שולח את לשונו ומלקק את הדם משוקה. תוך כמה ליקוקים נעלם הדם הקרוש ונשאר רק הפצע המקורי אשר אינו גדול כל כך.
״איזה חמוד אתה!״ היא קוראת. ״ניקית הכל! אני ממש ממש שונאת דם!״
הכלב ממשיך ללקק את רגלה, עולה באטיות מברכה אל ירכה והיא מצחקקת:
״די, טיילור. כבר ניקית הכל.״
אך הכלב לא שועה לה וממשיך ללקק את ירכה, מלקק את ירכה התחתונה בתנועות ארוכות, לשונו ארוכה וחמימה.
״מה אתה עושה, טיילור?״ היא שואלת כאשר אפו נכנס אל מתחת לחציאתה, לשונו מלקקת במעלה ירכה. אפו הכלבי הרגיש מריח עכשיו ריח חדש בין ירכיה, עשיר וצעיר וסמיך. איברו של הכלב מחליק החוצה מנדן הפרווה שלו כאשר מוחו מבהיר לו את משמעות הריח הבוקע מבין ירכיה.
״טיילור, אסור…״ היא מתנשפת כאשר לשונו של הכלב פוגשת בערוותה. הוא מתחיל ללקק אותה שם, מחליק על החריץ הצעיר שלה מלמטה למעלה. היא מעיפה עוד מבט סביב כדי לוודא שהגן ריק ואז נשענת לאחור ומפשקת את רגליה אל הכלב הטרוד מתחת לחציאתה.
"די, טיילור…” היא נאנחת ברכות ומלקקת את שפתיה. “אסור…כלב רע…”
הוא ממשיך ללקק את מפשעתה בתנועות אטיות ויסודיות, חש במיצים ניגרים בין רגליה של הנערה. לשונו הרגישה מאתרת את הדגדגן והיא נאנקת בהפתעה ועונג כאשר קצה הלשון פוגש בכפתור הרגיש. ברגעים הבאים הוא מלקק אותה מפי הטבעת ועד הדגדגן סוחט ממנה התנשפויות ואנקות עונג. קצב התנשפויותיה הולך ומתגבר ואצבעותיה מתהדקות סביב מסעד הספסל כאשר השיא שלה מגיע, מטלטל את גופה הצעיר במשך שניות ארוכות.
הכלב נסוג מבין רגליה ונעמד לצידה והיא מכסה את מפשעתה ואז מתכופפת ומחבקת אותו בכוח.
״אתה הכלב הכי מדהים בעולם, אתה יודע?״
היא מחבקת ומלטפת אותו במשך כמה רגעים ואז משחררת אותו והוא נפנה ללכת.
״אתה הולך?״ היא קוראת בצער. ״תחזור מחר, טוב? תבטיח לי!״
שרון מכשכש בזנבו באישור ויוצא מהגן.
כעבור כמה רגעים הוא בחזרה במשרד. שאר היום עובר בצל המסמך המסתורי ושרון חש במתקן הנייד שנתנה לו שרונה כמעט פועם בתיקו אך הוא מצליח להתגבר על הדחף להציץ בו (“רק הצצה אחת ודי”) וממשיך לדשדש בדו"חות הרגילים שעליו להגיש עד אחר הצהריים. יום חמישי היום ושותפים, מתמחים ושאר עובדים מברכים זה את זה בברכות סוף שבוע נעים אך איש לא תוקע את ראשו בדלת משרדו של שרון ומאחל לו "שבת שלום.” או משהו. אפילו כאשר ירדנה מגיעה לקראת שבע, היא רק אומרת:
"יש לך את סוף השבוע לעבור על זה, כן?”
"בסדר גמור.” עונה שרון.
"ואף מילה לאף אחד.” היא מוסיפה והולכת.
בדרך הביתה עובר שרון במכולת כדי למלא את המקרר והמזווה לקראת התקפי הלילה שלו. הוא קונה הרבה שימורים שאפשר לפתוח ולאכול מיד כדי לא להשפיל את עצמו עם פיתות קפואות ופסטה לא מבושלת או התדפקות לילית מביכה על דלתות זרים. אין לו אוטו או אפילו קטנוע, לכן הוא מזמין משלוח, מוודא שזה יגיע עוד הערב, שהוא בטוח הלילה.
שרון מדשדש בחדר במדרגות כאשר הוא שומע גניחות קצובות מדירתו של אבנר והוא נאנח ונד בראשו. אולי חצי מהפעמים שהוא עובר ליד הדלת הזאת, אבנר מזיין איזה מישהי. עם איך שהוא נראה, מה הפלא? לרגע הוא שוקל לעוף ולהציץ אבל אז נזכר במסמך הסודי וסקרנותו גוברת על המציצנות שבו והוא ממהר להיכנס לדירתו, לחבר את מתקן האכסון הנייד למחשב ולפתוח את את המסמך.
המסמך ענק, הוא מבחין מיד. מאתיים וחמישים עמודים של חוזה עם חברת כריה מזימבבואה. כעבור עשר דקות הוא מבחין במוקש הראשון. התעריפים של המשרד שלו מנופחים. מיד אחר כך מגיע המוקש השני: במקרה של תביעה מטעם הנציבות האירופית, המשרד לא יישא באחריות אם יתברר שהלקוח השיג את היהלומים באופן שאינו הולם את הסטנדרטים שהתווה האו"ם. ועוד כהנה וכהנה סעיפים. מקריאה שטחית הוא מבין שהחוזה בא לנצל את החברה מזימבבואה כל עוד העניינים מתנהלים על מי מנוחות אך ברגע שתתגלה סכנה, המשרד מנתק מגע ומכוסה ועוד רשאי לתבוע פיצויים על הפרת חוזה. רק אידיוטים יחתמו על כזה חוזה. אידיוטים או מושחתים.
הדבר השני שהוא מבין ככל שהוא שוקע בחוזה הוא שהמעבר עליו ייקח לו זמן רב, שעות ארוכות. כל השבת, כנראה. ירדנה הזאת פשוט באה וגמרה לו את כל השבת, הוא מבין במרירות. היא ידעה שהיא לא יכולה לעשות את התרגיל הזה לאף אחד אז על מי היא תיפול? על שרון הפראייר.
לא שזאת הפעם הראשונה שהוא מבין את זה אבל התובנה הזאת מבאסת אותו וגורמת לו לעצור את העבודה. מה, כל כך ברור שאיו לו חיים? שאפשר לדרוס אותו ככה? שכל האנשים יכולים לעשות כיף ורק הוא יישאר בבית ויעבוד? הוא נזכר בשתי האמהות החרמניות מתחת לטריבונות, ברומי שבטוח הזדיינה במשרד עם רועי ובאבנר שכל הזמן מזיין. כולם חיים ורק הוא קבור תמיד מאחורי איזה מסך מרצד.
דפיקה נשמעת בדלת ושרון מביט לכיוונה בהפתעה.
"מי זה?” הוא שואל.
"אבנר.” מגיע קול הבס של שכנו.
שרון ממהר לפתוח את הדלת ואבנר עומד בכניסה, לבוש בג'ינס וחולצה שחורה המבליטה את שריריו.
"גבר, אני נוסע לסיישל, ככה בהפתעה. תוכל להשקות את העציצים שלי?”
"אה…ברור, אין בעיה.”
"אחלה.” אומר אבנר ומגיש לו את המפתח לדירתו. “את הדיפינבכיה תשים ביום במרפסת ובלילה בפנים, בסדר?”
"אין בעיה.”
"מה נסגר איתך, אתה נראה קצת מבואס. הכל בסדר אחי?”
"סתם…מלא עבודה.”
"אתה צריך לצאת קצת. לנקות ת'ראש.”
"לצאת?” שואל שרון בהפתעה. “אתה יודע מה, אולי זה רעיון לא רע. לאן כדאי לי?”
"הופה!” מחייך שרון. “לך על ה'רוזוולט' ברחוב הבנים. בימי חמישי ממש חם שם ותוכל לדוג לך איזה דגה.”
"תודה.” מתלהב שרון. “תהנה בסיישל!”
"תודה, גבר.” אומר אבנר וטופח על כתפו.
שרון מתקלח ומתגלח, הדכדוך שנחת עליו קודם מתפוגג. כן, הפילו עליו תיק מסריח אבל זה בגלל שירדנה סומכת עליו. וברור שהתיק הזה חשוב לה, היא הבהירה את זה טוב מאוד. נכון שזה המון עבודה והוא יצטרך לעבוד בסוף השבוע אבל ככה זה בחיים, בשביל להתקדם צריך לעבוד קשה.
לבוש בבגדיו הטובים ביותר הוא יוצא מהדירה וצועד בחדווה ברחובות בדרך לרוזוולט. שירם של הבי ג'יז מתנגן באוזניו והוא מרשה לעצמו להתנדנד קצת בעודו הולך, מזמזם לעצמו "אה – אה – אה -אה סטיינג אלייב, סטיינג אלייב.” כן, העוברים והשבים רואים לפי ההליכה שלו שהוא גבר של נשים, שאין לו זמן לבזבז. הוא לוכד את מבטה של בחורה צעירה שהולכת עם אוזניות ומחייך אליה אך היא משפילה מבט במבוכה וממשיכה בדרכה. הפסד שלך, הוא חושב לעצמו.
הרוזוולט מלא עשן ואנשים ושרון מוצא את עצמו מתרגש. מעולם לא היה בפאב כזה, או איך שלא קוראים למקומות האלה היום. האם זה מועדון? לא, הוא מחליט. מועדון זה שרוקדים וכאן אנשים רק יושבים, מדברים קצת ושותים. המוזיקה חזקה ומפריעה לשמוע דיבורים אבל כנראה שככה זה במקומות האלה.
המון בחורות, הוא מתרגש. וכולן כל כך יפות בעיניו. לבושות בבגדים סקסיים. מתוחכמות. המקום ממש חם, אמר לו אבנר. לא תהיה לך בעיה לדוג לך איזה דגה, אבל במי לבחור?
שלוש בלונדיניות יושבות סביב שולחן עגול ומשוחחות. האחת קצוצת שיער ושתי חברותיה מתולתלות. שרון היה מת לגשת אליהן אבל הן שלוש והוא אחד אז הוא מתבייש וממשיך לעמוד מהצד ולהביט. עוד בחורה בשיער חלק נראית לו יפה אבל היא מדברת עם הברמן והוא לא רוצה להתפרץ.
ואז הוא רואה אותה.
היא יושבת לבדה ליד שולחן עגול ומעשנת, פניה נחבאות מאחורי עשן תכלכל אך הוא מבחין בתספורת פוני שחורה ועצמות לחיים גבוהות. הוא רוצה לגשת אליה אך לא יודע איך, לכן מביט סביבו ומחפש רעיון. גבר לוקח שני בקבוקי בירה מהבאר ומתיישב ליד בחורה רזה ושחומה ושרון מחליט שינסה לעשות כמוהו.
"שלום.” הוא אומר לברמן אך זה מתעלם ממנו.
"סליחה?” הוא שואל שוב.
"אני רוצה שני בירה בבקשה.”
"איזה?”
"אה…כמו שנתת להוא.” הוא מצביע על הגבר שראה קודם.
הברמן מושך בכתפיו, ניגש אל המקרר, מוציא שני בקבוקים ופותח אותם.
"הנה.” הוא אומר ומגיש אותם לשרון.
"תודה.” אומר שרון ואוחז בבקבוקים.
"אתה מתכוון לשלם עליהם או שאתה מניח שזו מתנה ממני אליך?”
"אה. סליחה. הנה.” אומר שרון ומגיש לו את כרטיס האשראי, שומע צחקוק לידו. שתי בחורות שמעו את השיחה המגושמת שלו עם הברמן וכאשר הוא מביט בהן במבוכה הן צוחקות ומשפילות את מבטן.
הברמן מגיש לו את כרטיס האשראי והוא לוקח אותו, לוקח את הבירות וממהר אל הבחורה בעלת הפוני. ליבו הולם כאשר הוא מתקרב אליה, מבחין כמה היא יפה ככל שהוא מתקרב.
"רוצה לשתות?” הוא שואל ומגיש לה בקבוק. “אני שרון.”
היא מביטה בו בתיעוב כאילו היה תולעת שיצאה מהתפוח שלה ולא אומרת דבר.
"אה…לא אוהבת בירה? האמת שגם אני.” הוא מצחקק במבוכה. “רוצה משהו אחר?”
"אני רוצה שתעוף מכאן.” היא אומרת בקור, קולה מבהיר לו מה מידת המאמץ לו היא נדרשת אפילו כדי לקיים את השיחה הזאת.
שרון מרגיש פתאום קטן ומושפל, ילד במסיבה של גדולים. משום מה מבטו נמשך אל השתיים שליד הבר והן שוב צוחקות עכשיו, מן הסתם הבחינו מהבר בבדיחה הזאת, באסון הכה צפוי מראש הזה. למה הוא כאן בכלל? ומה חשב לעצמו?
בחילה ממלאת אותו עכשיו והוא יודע שהוא עומד להקיא תוך מספר שניות. הוא מאתר השירותים וממהר אליהם, מספיק להגיע אל האסלה בדיוק כאשר הוא מרוקן את תכולת בטנו. בעודו מקיא את נשמתו הוא מקלל את עצמו על הרעיון המפגר של לבוא הנה מלכתחילה. למה הוא עושה לעצמו את זה? קודם טליה במשרד ועכשיו זה. למה הוא חושב שהוא הטיפוס שמתחיל עם בחורות? מאיפה הרעיון הדפוק הזה? מאבנר, הוא מקלל את שכנו בעודו כורע על ברכיו מעל האסלה, דמעות השפלה חמות זורמות על לחייו. אבנר עם הרעיון המטומטם הזה, ברור שדבר כזה לא יכול לקרות לאבנר.
דבר כזה לא יכול לקרות לאבנר, הוא חושב פתאום, בכיו מפסיק באחת.
עד עכשיו החליף צורה רק לחיות אבל אולי…
הוא מדמיין את אבנר, לבוש בג'ינס והחולצה השחורה וחש בגופו משתנה, שריריו משתרגים קומתו גבהה. הוא מרגיש חי. הוא מרגיש בטוח בעצמו. הוא מרגיש…אבנר.
הוא יוצא מתא השירותים הילוכו קליל והוא נינוח. מבט בראי ואבנר מחזיר לו מבט רגוע, הכל בשליטה.
כאשר הוא חוזר לאולם הראשי הוא מבחין מיד בבחורה עם הפוני אך עכשיו הוא מביט בה בעיניו של אבנר. הוא מבחין פתאום בחוסר הביטחון באופן שבו היא מחזיקה את הסיגריה שלה ובמבטים התכופים שהיא מעיפה סביב.
"תפוס כאן.” הוא שומע את אבנר מדבר מפיו כאשר הוא מתיישב על הכיסא לידה.
"שמת לב?” היא שואלת.
"אני חד תפיסה. אני קולט דברים כאלה מיד.”
"ואללה. מה עוד קלטת?”
"קלטתי שנימאס לך כאן ושבא לך לבוא למקום יותר שקט.”
"פשש…אל תגיד לי, אלייך הביתה.”
"מה פתאום? לספרייה." הוא אומר והיא צוחקת, חושפת שיניים צחורות. “מה יותר שקט מהספרייה?”
עצמות לחייה גבוהות ועיניה השחורות והגדולות נמצאות בצל תספורת הפוני שלה. היא יפיפייה, נדהם שרון מהמושב האחורי של מוחו, מניח לאבנר לנהוג.
שרון מופתע כאשר הוא חש בידו נחה על ידה בטבעיות והיא לא מסלקת אותה. ממקומו מאחור הוא שומע את אבנר מנהל איתה סמול טוק קליל, משעשע, תמיד יודע מה להגיד. בעיניו של אבנר הוא מבחין שהוא זה שמוביל את השיחה והיא מגיבה אליו, גופה מחקה באופן לא מודע את תנועות גופו, רמז, כך הוא מבין בראשו של אבנר, שהיא תניח לו להוביל אותה אל מעבר לסתם שיחה. היא לובשת שמלה שחורה וכפתורי השמלה העליונים פתוחים מספיק כדי לחשוף זוג שדיים קטנים ובהירים. היא לא לובשת חזייה, יודע אבנר. שדיים אמיתיים! מתלהב שרון בקול קטן מאחורי ראשו. שדיים! קרוב כל כך!
מתחת לשולחן ידו נעה ונוגעת בברכה החשופה כבדרך אגב והיא מתנשפת לרגע ומלקקת את שפתיה, מביטה סביב אינסטינקטיבית. הוא עצמו רגוע לחלוטין בעודו מלטף את ירכיה התחתונים מתחת לשולחן ומתחת לשמלה. ידו עולה ויורדת בעצלתיים, כאילו זה דבר של מה בכך, כאילו שרון לא קופץ למעלה ולמטה באחורי תודעתו, התרגשותו זמזום יתוש עבור אבנר שמנהל עכשיו את העניינים.
"די, בוא נצא מכאן.” היא מתנשפת כאשר ידו כבר במעלה ירכיה.
"למה? נחמד כאן.” הוא מחייך. “לאן את ממהרת?”
"נצא, אני אראה לך לאן אני ממהרת.”
"בואי נראה למה את רוצה לצאת.” הוא אומר ונוגע במפשעתה.
עיניה מתעגלות בהפתעה כאשר אצבעותיו פוגשות תחתונים רטובים ולתדהמתו אצבעו מסיתה את בד התחתונים ופולשת בשיא הטבעיות אל חריץ לוהט וחף משיער. הוא מחליק לתוכה שני פרקי אצבע ומתחיל לאונן לה מעט בעודו ממשיך לדבר בטבעיות, זורק איזו הלצה על הברמן. פיה פעור עכשיו למחצה והיא מתאמצת לשמור על מראית עין של שלווה אך אבנר רואה שהיא מעפעפת במהירות ונשימותיה המרוגשות מהירות ושטוחות.
"בוא נלך אלי, אני גרה לא רחוק.” היא ספק אומרת, ספק מתחננת, נושכת בהיסח הדעת את שפתה התחתונה.
הוא מסלק את אצבעו מבין רגליה ומריח אותה בשלווה, מחייך חיוך עקום כאשר ריחה מגיע אל נחיריו. אצבעו נשלחת אל פניה, כאילו כדי ללטף אותה אך למעשה כדי להביא את ריח תשוקתה אל אפה והיא שואפת את ריחה מלוא ריאות, פניה מתעווים במסכה דקה של תשוקה מוסוות. נראה שעוד רגע היא תקפוץ עליו כאן, לעיני כולם. זה המשחק של אבנר, מבין שרון. ככה הוא אוהב להטריף אותן. קוּל, משועשע, נינוח, עד שהן מתפוצצות. מהבחורה הקרה והגועלית שדחתה את שרון קודם אין שום זכר עכשיו, מי שיושבת איתו היא חתולה מיוחמת, על סף איבוד השליטה הפנימית שלה.
"תני לי את התחתונים שלך.” הוא אומר, קצת יותר שרון מאבנר. משהו בו לא מאמין שהנס הזה יחזור על עצמו והוא רוצה מזכרת ממנה.
"מה? לא. בוא נלך אלי הביתה, אני מבטיחה לך שהתחתונים לא ישארו עלי.”
"תורידי אותם כאן.” הוא מחייך.
"באמצע ה…מול כולם?” היא מביטה סביב.
"לאט, לאט, יש לנו זמן.”
"דפוק בשכל אתה.” היא אומרת, לראשונה מתחילת הערב מעט כעוסה.
"רק תורידי אותם, בסדר?” הוא אומר בסבלנות.
היא חושקת את לסתותיה ומביטה שוב סביב ואז מרימה את אגנה בצד אחד, מניחה את ידה על מותנה, אוחזת בזהירות בתחתוניה, והודפת אותן למטה באטיות. היא מעיפה עוד מבט סביב כדי לוודא שאיש לא ראה אותה ואז מרימה את הצד השני של אגנה וחוזרת על הסיפור. בכל פעם היא מתבוננת סביב באטיות, תמימה בעיני עצמה, והיא חוזרת על התהליך עד שלבסוף היא מתכופפת, אוספת משהו וכאשר היא מזדקפת היא מגישה לו באגרופה הקמוץ גוש בד שחור ומגולגל.
"הנה, מרוצה?”
הוא מחייך אליה ואוסף את הפיסה הקטנה בידו ואז לזוועתה הוא פורס אותה בשתי ידיים, חושף את תחתוניה לכל מי שמביט בהם עכשיו. כפי שניחש, זהו חוטיני שחור ויש סרט ורוד וחמוד בחלקו הקדמי.
"מה אתה עושה?” היא רושפת, לא מעזה להסתכל סביב.
הוא מבחין בשני גברים ששותים בשולחן חצי מאחוריה ושמו לב למתרחש ומחייך אליהם. אחד מהם זוקף לו אגודל והוא זוקף את אגודלו בחזרה. מבלי לחשוב היא עוקבת אחרי מבטו ומבינה בשני הגברים ואחד מהם, כבר שחום אשר ראשו עטור ראסטות, זוקף אליה את אגודלו באישור ומחייך אליה.
"אוי, אלוהים.” היא מליטה את פניה בידיה במבוכה.
ידו נשלחת שוב אל בין ירכיה והיא מנסה לסגור אותם אך הוא חזק מדי והיא מרוגשת מדי ובתוך שניות אצבעו שוב בתוכה, מוצא אותה רטובה ולוהטת משהייתה קודם.
"תסתכלי עליהם.” הוא מורה לה והיא לא מתווכחת ומסבה את ראשה לעבר שני הגברים.
"ברור לך שהם רואים שהאצבע שלי בתוך הכּוּס שלך, נכון?” הוא שואל, אצבעו נעה בחופשיות בחלקלקות הלוהטת שבין רגליה.
"אוה, אלוהים.” היא נאנקת, נשענת על מרפקיה על השולחן בעודו דופק אותה באצבעו מתחת לשולחן. ידו השנייה נשלחת אל חזהּ ומתירה שני כפתורים בשמלתה. היא מביטה בו בהפתעה אך במצבה הנוכחי אין מרי בעיניה וכאשר הוא שולח שתי אצבעות כדי לצבוט את פטמתה העירומה מתחת לשמלה, היא נאנקת בשקט.
"הם עדיין מסתכלים איך אני דוחף לך אצבעות ליד כולם.” הוא אומר בעודו בועל אותה באצבעו, גורר גל רטיבות חדש בין רגליה. ראשה מושפל עכשיו והיא מתנשפת, נושכת את שפתיה ואבנר יודע שהיא מתאמצת שלא להיאנח בקול רם.
"את הולכת לגמור?” הוא שואל והיא מתנשפת בהתרגשות, אנקה חרישית נפלטת מפיה. “את הולכת לגמור ככה מול כולם? כשמסתכלים עלייך?”
הוא מניח את ידו על ידה והיא ממהרת לאחוז בו בכוח, ראשה היפה מושפל, עיניה עצומות.
"תגמרי.” הוא אומר לה והיא עושה בדיוק את זה. “תגמרי ליד כולם.”
דבריו הם הקש האחרון ששובר את גב ההגינות שלה והיא מתחילה לרעוד בעוד אורגזמה מטלטלת את גופה, נשימותיה מתרססות.
"אוי אלוהים…” היא נאנחת בעיניים עצומות, אצבעותיה משתרגות בעוצמה עם אלו שלו, אצבעו עדיין בחריץ הרטוב שבין רגליה. “אני לא מאמינה…אוי אלוהים…אויאלוהים…אוילוהים…”
היא ממשיכה לרעוד גם אחרי שהיא נרגעת וידה לא עוזבת את שלו גם כשידו השנייה נחה בחזרה על השולחן, אצבעו דביקה ובוהקת ממציה.
"בחיים לא עשיתי דבר כזה…” היא ממלמלת ומדליקה לעצמה סיגריה ביד אחת, השנייה לא מרפה מידו.
"ועוד עם קהל.” הוא אומר והיא נאנחת במבוכה, כמעט מסתכלת על הקהל הקטן שלהם אבל ברגע האחרון מצליחה למשול בעצמה. “אני לא מאמינה, איזה פאדיחה, יא אללה. חייבת לשתות משהו, אולי תביא לי?”
"תביאי לי את. ג'וני ווקר.”
היא מהנהנת וקמה מהשולחן והוא נהנה ממראה גופה מאחור כאשר היא מתקרבת אל הבר. רגליה ארוכות, גבה צר, ישבנה קטן ומוצק והיא מנדנדת אותו מצד לצד כאילו כבדרך אגב. כעבור כמה רגעים היא חוזרת עם כוס ויסקי צלול עבורו ובקבוק בירה קר עבורה. את הבירה שלה היא שותה ישר מהבקבוק והוא מהסס לפני שהוא מקרב את הויסקי לשפתיו ברתיעה ואז לוגם לגימה. חוויות העבר של שרון מאלכוהול היו עגומות אך כנראה גופו של אבנר מתמודד עם המשקה בקלות והוא מרגיש את האש הנוזלית נמסכת במהירות בעורקיו, מוסיפה עוד מימד לערב המדהים הזה. בקבוק הבירה שלה מתחסל במהירות ונראה שהיא נרגעת מעט, אם כי היא מתקשה להישיר אליו מבט ומרבה לנשוך בהיסך הדעת את שפתיה התחתונה. הוא דווקא נינוח, לוגם מהויסקי שלו כמו איל נפט טקסני ומשחק בתחתוניה על השולחן בעצלתיים.
״אתה מוכן להפסיק עם זה?״ היא מניחה את ידה על ידו לכאורה כדי לגרום לו לעצור אבל אבנר יודע שהיא שוב רוצה לגעת בו וכמעט יכול לדמיין אותה מתבשלת במיציה.
״את רוצה ללכת?״ הוא שואל. ידו נעה עד שאצבעותיו נוגעות במרפקה והוא מלטף אותה כבדרך אגב, משאיר שובל מצומרר על עורה.
״אפשר.״ היא אומרת בשלווה מעושה וממהרת לקרב את הסיגריה אל המאפרה, בדרך לכבות אותה.
״לא גמרת לעשן.״ הוא אומר ועוצר את ידה בעדינות. ״שבי, לאן את ממהרת?״
״לא בא לי לעשן.״ היא מתעקשת ומכבה את הסיגריה. ״בוא נלך.״
״לאן?״
"האוטו שלי בחניה.”
"לאו ניסע?”
״אלי, אלייך. לא משנה.”
"אם זה לא משנה אני יכול לדפוק אותך במגרש חנייה.” הוא אומר ועיניה נפערות לרגע בהתרגשות.
—————
המשך יבוא