הקינוח

״הדלקת את הנרות הדקורטיביים?״ קוראת נטע מהמטבח.
 
״חיובי.״ אני אומר בפעם השלישית ומסלק עוד כמה צעצועים מפינת המשפחה. המפה פרוסה, היין על השולחן, כל הסכו״ם נח במקומו ליד הצלחות. הכל מוכן.
 
״מה עם פינת המשפחה?״ מגיע שוב קולה של נטע מהמטבח. ״מסודרת?״
 
״כן, נטוש. הכל בסדר. זה רק דנון ואשתו, אל תשתגעי.״
 
״זה לא איזה 'דנון', זה הבוס שלך, להזכירך.״
 
״לא שכחתי, אבל הוא מחבב אותי. מה את חושבת, שהוא אוכל ארוחות ערב עם כל המנהלים בחברה?״
 
"אתה הולך להעלות את הנושא של ההעלאה?”
 
"נראה לך?!” אני מתפלץ. “הוא יחשוב שזה אמבוש.”
 
"אמבוש שממבוש, מגיעה לך ההעלאה ואנחנו צריכים את זה, כמו שאתה יודע.”
 
"עדיף שתבררי אם בבית הספר של אשתו צריכים מורות, זה נראה נראה לי יותר פרקטי.”
 
"שוב זה? מה, ללמד בבית ספר חילוני?”
 
"מה יש לך עם חילונים? הם לא שכנים שלנו? אני לא עובד איתם? קרניים אין להם, כמו שאת יודעת.”
 
פעמון הכניסה מצלצל ואני מיטיב את הכיפה על הראש וניגש לפתוח את הדלת. דנון עומד בדלת. לבד, להפתעתי.
 
״אהלן, ערב טוב!״ הוא מחייך וטופח על כתפי.
 
״ערב טוב, מה עם רונית?״
 
״רונית נשארה בבית, כואב לה הראש. בלי סיבה, תאמין לי. זה לא שרציתי להזדיין איתה או משהו.״ הוא פורץ בצחוק ואני מסמיק, מקווה שנטע לא שמעה. ״איפה..?״
 
״נטע במטבח, היא מיד תצטרף אלינו. רוצה לשתות משהו בינתיים?״
 
״מה שיש לך, כל עוד זה אלכוהול.״ הוא צוחק. אני ניגש אל שולחן האוכל ומוזג לשנינו כוסות.
 
״לחיים.״ אני אומר וממלמל את ברכת הגפן.
 
״לחיים.״
 
״ערב טוב.״ אומרת נטע ומגיעה מהמטבח.
 
״אם הערב יראה כמוך, זה יהיה ערב מדהים.״ אומר דנון.
 
למרות המחמאה המסורבלת הוא צודק. לנטע יש גוף קטן וקומפקטי שארוז עכשיו בשמלה שחורה שהולכת בדיוק על התפר בין צנועה לסקסית. קווצות שיערה הקצר מציצות בשובבות מתחת לכיסוי הראש האלגנטי שקנתה בברצלונה ועיניה הירוקות מתנוצצות כמו אזמרגדים, בדיוק כמו ששבו את לבי בשבת חתן של אחיה בה ראיתי אותה בפעם הראשונה.
 
"תודה.” מחייכת נטע במבוכה ולהפתעתה דנון מתקרב אליה בתנועה מהירה ומחבק אותה.
 
״מממלשיער שלך יש ריח נהדר אבל הריחות מהמטבח עושים אותי רעב.״ הוא אומר. ״אם אני לא אוכל משהו תוך כמה דקות אני עלול לאכול אותך.״ הוא צוחק ונטע מחייכת חיוך נבוך, מופתעת עדיין מהחיבוק הלחלוטיןלאבמקום הזה.
 
"איפה אשתך?” היא שואלת.
 
"חשה ברע.” אני ממהר להגיד, לפני שהוא יפלוט את הבדיחה חסרת הטעם שלו ליד נטע.
 
״שבו, אני מיד מגישה מנות ראשונות.״ היא אומרת ודנון ואני מתיישבים אל השולחן, האחד מול השני.
 
״יופי של בית.״ אומר דנון ומביט סביב. ״בנית אותו לבד?״
 
״כן, עם מפקח.״
 
״יותר זול מלקנות מקבלן.״
 
״כן, אבל עדיין יקר.״ אני נאנח. ״המשכנתא חונקת אותנו, ונטע לא מוצאת עבודה.״
 
״מה היא עושה?״
 
״מה מי עושה?״ שואלת נטע המגיעה עכשיו מהמטבח, מגש בידיה.
 
״את, מה את עושה?״
 
״קלינאית תקשורת.״ היא עונה ומגישה צלחת מרק מיסו לכל אחד. כאשר היא גומרת הוא ניגשת אל הכיסא שלידי אבל דנון מחווה לעבר הכיסא שלידו, זה שערכתי במקור לאשתו.
 
״בואי, שבי לידי, בעלת הבית.״ הוא מבקש ונטע מהססת לרגע אך עוברת לשבת לידו, באלכסון ממני.
 
״מריח מצוין.״ אומר דנון ולוגם לגימה ארוכה בעוד נטע ואני מברכים “שהכל” זריז. ״מי היה מאמין, גם כשר וגם טעים!״ הוא מסתער על המרק וגומע אותו בתנועות מהירות, שואב אותו ברעש עם כל לגימה.
 
״נו, איך הייתה השיחה עם סטיבן?״ אני שואל לאחר כמה דקות.
 
״האמריקאים האלה״ הוא אומר ונד בראשו.
 
״הוא קצת טמבל, לא?״ אני שואל בזהירות.
 
״קצת? אתה לא יודע עם מה אני צריך להתמודדהנה, עכשיו, בדרך הנה, הוא שוב התחיל עם ׳אירופה ואסיה׳ שלו.״
 
״שוב? הוא לא מבין שמנהל אחד לא ישתלט על אירופה ואסיה?״
 
״אתה מספר לי?״ שואל דנון ומשתרע לאחור בכיסא. ״הוא אומר שלאור הירידה הצפויה בהכנסות זה ריאלי לאחד את אירופה ואסיה. מה אני יכול לעשות?״ הוא מושך בכתפיו.
 
הלב שלי מתחיל לדפוק ונטע מעיפה בי מבט חוקר. היא כבר מזהה את הסכנה באוויר משיחות קודמות שלנו.
 
״מה זאת אומרת ׳מה אני יכול לעשות׳?” אני מגשש. “מה, יש משהוקונקרטי?״
 
״כן, נו. דיברנו על זה. סטיבן דורש שנאחד את המטות של אירופה ואסיה.״
 
״לא ׳דיברנו על זה׳, אמרת שאולי, שיש סיכוי. לא אמרת שזה קורה.״ הלב שלי דופק מהר.
 
״אז זה קורה, נו.״ מפטיר דנון בחוסר סבלנות.
 
"מתי?” אני חוקר בזהירות. “בשנת העבודה הבאה? החלטות כאלו אי אפשר לקבל מהיום להיום.”
 
"לא, הוא דורש שזה יהיה מוקדם ככל האפשר.” הוא אומר ושואב מרק ברעש מהכף. “עד סוף החודש, למען האמת.”
 
הדממה המשתררת סביב השולחן מופרת רק על ידי קולות השאיבה של דנון ואני מרגיש את נטע מביטה בי מהצד. אני נאבק להסדיר את הנשימה, להירגע.
 
״אז מהקורה עכשיו?״ אני שואל, מאלץ את עצמי לגמוע כף מרק.
 
״טוב, נו. אם אנחנו מאחדים את אירופה ואסיה אני לא צריך גם אותך וגם את יואב.״ מסביר דנון בשוויון נפש, דבריו משפדים אותי.
 
״אז מה, תמצא לאחד מאיתנו תפקיד אחר?"
 
"בשביל מה אני צריך שני מנהלי מכירות אם מאחדים את אסיה ואירופה? המטרה היא לקצץ בהוצאות, לא לקמבן. אתה יודע איך זה האמריקאים האלה, ישר עולים על הקומבינות שלנו.”
 
"אזכאילומהתבחר אחד מאיתנו?״ אני שואל, ראשי קל, ולא בדרך נעימה.
 
״תראהאבישיהבחירה שלי היא לא קלה, אבל די ברורה, לא?״
 
״מה זאת אומרת?״
 
״יואב ותיק ממך בחמש שנים והוא גם מדבר יפנית. זה נכס אדיר באסיה.״
 
״ואני מדבר ספרדית!״
 
״פחחכולם מדברים ספרדית.״ אומר דנון בביטול. ״אפילו אני מדבר ספרדית.״
 
״דנון, בבקשה אל תפטר את אבישי.״ אומרת נטע במהירות. “זאת תקופה ממש גרועה בשבילינו.”
 
״מצטער, מתוקה, זה כבר לא בידיים שלי. התקן קוצץ, אני רק צריך להחליט מי הולך ומי נשאר.״
 
״אז עוד לא החלטת?״ אני שואל.
 
״תראה, אתה צעיר ונמרץ יותר מיואב. זה לא שאתה איזה דביל, אבישי. יש לך יתרונות.״
 
״נו, אתה לא יכול לפטר את אבישי, באמת!״ מתפרצת נטע. ״יש לנו משכנתא ענקיתואני מובטלתאתה לא יכול לעשות את זה, דנון! תדבר עם סטיבן הזה, תסביר לו.״ בלהט דבריה הניחה את ידה על ידו בהיסח הדעת אך משכה את היד ברגע שחשה בכך.
 
״יהיה בסדר.״ הוא מסתובב ומחייך אליה. ידו השנייה נחה על ידה והוא מלטף אותה אותה. למרות שהיא לא 'דוסית שחורה' כהגדרתה, נטע שונאת שגברים זרים נוגעים בה ואני מדמיין לעצמי כמה מאמץ היא צריכה עכשיו כדי לא לסלק את ידו ולהישאר נחמדה אליו. ״אנחנו נמצא פתרון. כמה זמן לוקח לך להגיע מכאן לעבודה בבוקר?״ הוא פונה אלי שוב, מניח את ידו הימנית על ירכו, מתחת לשולחן.
 
״ארבעים דקות, שעה ככה." אני אומר והוא מהנהן. אני מבחין שידו הימנית זזה מתחת לשולחן ונטע היושבת לצידו פוערת את עיניה הירוקות בתדהמה.
 
״דנון!״ היא אומרת אך הוא רק אומר לה ״ששש!״ ושואל אותי:
 
״ומה עם הרכבת? אתה משתמש ברכבת לפעמים?״
 
ידו של דנון נעה מתחת לשולחן בתנועה ארוכה אשר לא יכולה להיות דבר מלבד ליטוף ירכה של נטע. נדמה לי שנטע מתחילה להגיד משהו אבל היא רק פותחת את הפה וסוגרת אותו מבלי לומר דבר ולבסוף רק מרכינה את ראשה ונושכת את אצבעה.
 
"דנוןתפסיק…” היא אומרת בשקט.
 
"אני מדבר עם בעלך, את לא רואה? עוד רגע אני חש לא רצוי בבית הזה.” הוא אומר. “את רוצה שככה אני ירגיש?”
 
היא לא עונה.
 
״אה? ניסית את הרכבת או לא?״ שואל דנון בשנית כאשר אני לא עונה לשאלתו הראשונה, ידו פעילה בבירור מתחת לשולחן. נטע נראית על סף בכי ולרגע ברכה נוגעת בשלי מתחת לשולחן כאילו היא מפשקת את רגליה. הפה שלי מתייבש ואני בקושי מצליח לענות לו כשאני חושב על היד שלו בין הירכיים של אשתי.
 
״אהפעם או פעמיים אבל להחליף רכבת זה לא תענוג גדול אז בדרך כלל אני מעדיף לנסוע בבוקר.״
 
״הכל בשביל להגיע בזמן לעבודה, הא? זה מה שאני אוהב אצלך, אבישי.״ תנועות ידו הסמויה קצרות ומהירות עכשיו ומכיוון שאני רואה את המרפק שלו אין לי ברירה אלא להניח שכף ידו נמצאת בדיוק על מפשעתה של אשתי. ״ חרוץ ודייקן, הא?״
 
״כןאני משתדל.״ אני אומר.
 
מחשבה איומה מבליחה בי. עד עכשיו הנחתי שידו נמצאת מעל הבד אבל אוליהמחשבה נוראה מכדי לחשוב אותה. אוליאולי אצבעותיו החליקו כבר אל מתחת לתחתוניה של נטע והןאלוהים אדיריםנוגעות בה בערוותה ממש? האם הוא יכול להיות אכזר עד כדי כך?
 
״משתדל לשמור על העבודה שלך, כמו שצריך. עובדים מצטיינים כמו בעלך אני אוהב.״ הוא פונה אל אשתי אך נטע לא עונה, רק כובשת מבטה במפה ונושכת את שפתיה. שפתה התחתונה רועדת ואני מבין שהיא על סף בכי.
 
לרגע מבטינו מצטלבים וכאשר אני רואה את דוק הדמעות בעיניה אני לא יכול יותר וחמתי בוערת בי להשחית. נטע מזהה את המבט שלי ופניה משתנות מיד.
 
שלא תעז!” מתרה בי מבטה הנחוש אותו למדתי להכיר בארבע השנים האחרונות. “שלא תעז להרגיז אותו!” הביטחון הכלכלי שלנו מטריד אותה עד הפרעות שינה ממש ואם אאבד את משרתי היא לא תסלח לי על כך לעולם.
 
״טוב מה עם האוכל?״ הוא שואל כעבור כמה רגעים, מעלה את ידו אל השולחן. ״יש משהו או שהמרק זה הכל?״
 
הוא מקרב את אצבעות ידו הימנית לאפו ושואף שאיפה ארוכה.
 
״פנטסטי.״ הוא אומר.
 
״יש פסטה.״ ממלמלת נטע וקמה ממקומה בגרירת כיסא. תוך כדי שהיא מתרוממת היא עושה תנועה קטנה בהיסח הדעת, תנועה המקפיאה את ליבי: היא מסדרת את תחתוניה.
 
״פסטה זה מצוין.” אומר דנון ומתרומם מהכיסא. “אני יבוא לעזור לך.”
 
"אין צורך.” אומרת נטע ונעמדת במהירות, אימה על פניה. המטבח רחוק מפינת האוכל ואני מבין את חששה מלהיות עם דנון לבד רחוק כל כך ממני.
 
"יש ויש.” אומר דנון. “איזה מין אורח אני שרק יושב ואוכל, הא?”
 
"אני יעזור לה,” אני נחלץ להגנתה ונעמד. “אתה האורח.”
 
"שב, בעלהבית.” הוא אומר, קולו קשה, חיוכו קר. “אתה לא עובד מספיק קשה כל היום? מביא כסף הביתה? עכשיו תשב, תנוח. אני ונטע נסתדר יפה, נכון מאמי?”
 
נטע כובשת מבטה ברצפה ושותקת. אני מחפש את מבטה אך היא מסרבת להעניק לי אותו עכשיו, מעדיפה לקבל את החלטותיה לבד, כמו תמיד. הרגע נמשך עוד כמה שניות ואז היא מהנהנת. שמוטת כתפיים וכבדת צעדים היא הולכת אל המטבח ואני נשאר בפינת האוכל, מאזין לשקט בלב כבד.
 
כעבור כמה שניות אני שומע מלמולים מהמטבח ונגד רצוני כורה אוזן.
 
"…דנוןמבקשת…”
 
"…נשיקה…”
 
"…לאאבישי….”
 
"…אחת קטנה…”
 
"הפסטה היא מממ….”
 
המלמולים נקטעים לכמה שניות ואז קולו של דנון:
 
"את מדהימה…”
 
"…צריכים לחזורמחכה…”
 
"…עודלראות…”
 
"זה לא!”
 
"…שנייה לראות…”
 
"לאבבקשה, דנון!”
 
"שששלי…”
 
"דנון!”
 
עוד רגע אני מזנק מהכיסא אבל ברגע האחרון מחזיק את עצמי. כל עוד היא קוראת "דנון" ולא "אבישי" אני מניח שהעסק פחות או יוותר בשליטה. בנוסף, אני חושב במרירות, היא צודקת. עם המשכנתא שלנו והאבטלה שלה אנחנו לא ממש יכולים להרגיז את דנון.
 
"…ממממדהימיםרכיםמממעגולים ויפיםמשחק איתם כל ערב, הממזר…”
 
לאחר כמה רגעים אני שומע קרקוש חגורה. לא זה, בבקשה. רק לא זה.
 
"…מתוקהברכיים…”
 
"…סיכוילגמרי הפעם!”
 
"…או ברע? תבחרי.”
 
שקט למשך כמה שניות ואז שוב קולו של דנון.
 
"שימי כאןהמגבות האלוברכיים…”
 
נטע מושכת באפה אך מעבר לכך קולה לא נשמע.
 
"…תבכיהנהיופי…”
 
הלב שלי הופך לקרח, המוח ריח. המטבח נמצא אלף מילין ממני ובכל זאת אני שומע את הקולות. ברגעים הבאים קולה של נטע לא נשמע אבל דנון לא סותם את הפה ומלמולים החרישיים מנקרים את עיני, לועסים את לבי הפועם.
 
"…בדיוק ככהדוסיות יודעותעם הלשון ככהתסתכלי עליתסתכלי עלי אמרתי לך! תעשי ליעם הידאיזהתמשיכילאטכל הלילהבגדת בבעלך? …הביציםיופי…”
 
אני שומע עכשיו את נטע מלעלעת ותמונה איומה ממלאת את מוחי: נטע כורעת על ברכיה מתחת לדנון, לבושה בשמלת הערב שהייתה גאה בה כל כך ובכיסוי הראש שלה האהוב שלה שקנתה בברצלונה. דנון אוחז בראשה ומזיין את פניה היפות של אשתי, כמעט חונק אותה באיברו הגדול. בתמונה הזוועתית שציירתי יש לו זין ענק.
 
לא יודע כמה זמן נמשך העינוי הזה, לא הסתכלתי על השעון. מה זה היה עוזר? קולות לעלוע רטובים מגיעים מהמטבח, מלווים בהשתנקויות של נטע ומלמולי עידוד של דנון. לבסוף מגיע קולו של דנון, מעט רם יותר מאשר קודם:
 
"הנה זה באטוב לעור הפניםהנה עוד…'תעינייםעוד קצתרגעשפיך, הא?”
 
מה שמדהים בערב הזה, אני מבין כאשר אני רואה את דנון חוזר מהמטבח, הוא שבכל פעם שאני חושב שהגענו לנקודה הנמוכה ביותר, השפל הגרוע ביותר שאפשר להידרדר אליו, דנון מראה לי שיש עוד לאן ליפול. הוא מגיע עכשיו אל פינת האוכל, סוגר את רוכסן מכנסיו ומיטיב את חולצתו וכל כולו נינוח ושבע רצון.
 
״בסוף היא לא הייתה צריכה את העזרה שלי.״ הוא מחייך ומתיישב מולי. ״משהו מיוחד האישה שלך, תאמין לדנון.״
 
״אני יודע.״ זה כל מה שאני מצליח להוציא מהפה. הלוואי שהיה לי משהו חכם יותר להגיד, משהו ארסי וחד ושנון שיראה לחתיכת חרא הזה שזה שהוא עכשיו למעלה זה לא אומר שמחר הוא לא יהיה למטה. אבל כל מה שיוצא לי זה ה״אני יודע״ העלוב הזה. במחשבה שנייה, כל ההתנהלות שלי הערב מתמצה לתוך ה״אני יודע״ הזה. יודע הכל, עושה מאומה.
 
נטע מגיעה מהמטבח וכאשר אני רואה אותה, המומה וסתורה, אני מתמלא בבת אחת שני רגשות מטורפים ומנוגדים. מצד אחד יש בי דחף לקום ולהרוג את דנון. במו ידי. ליד שולחן האוכל, לחנוק אותו עד שיכחיל, יחרחר וימות. מהצד השני ממלא אותי יאוש איום, צמיגי וכבד כמו מפולות הבוץ שרואים בקטעי האסונות בטלוויזיה.
 
מבלי ליצור איתי קשר עין, נטע מניחה את המגש ועליו שלוש צלחות פסטה על השולחן וממלמלת ״בתאבון״ בקול שטוח.
 
״בתאבון!״ קורא דנון בחגיגיות וממהר להתנפל על הצלחת שלו, אדיש לשנינו.
 
אני מביט בנטע הכובשת את מבטה במפה. סנטרה רטוב ובוהק ושרוכים של רוטב לבנבן מעטרים את מצחה, לחייה וחזית השמלה. נטע מאוד מקפידה על חזותה ונדיר שהיא מתלכלכת במטבח.
 
״יש לך״ אני אומר בשקט ומסמן על פניה. היא מביטה בי כאילו סטרתי לה ואני מבין, מאוחר מדי, שאם הרוטב בצלחות הוא רוטב עגבניות אדום אז הנוזל הלבנבן שמטנף לה את הפרצוף איננו רוטב.
 
אני מרגיש את זה גואה בבטני וקם במהירות, מפיל את הכיסא בחפזוני.
 
״סליחה״ אני ממלמל וגומע את המרחק לשירותים במספר פסיעות מהירות. למזלי אני מהיר מספיק כדי להגיע לאסלה שנייה לפני שאני מתחיל להקיא. בעודי פולט את המרק אל האסלה אני לא יכול להימנע מהמחשבה שדנון עוד לא גמר איתנו. אלוהים אדירים, אני נושא שמו לשווא. אלוהים אדירים.
 
״הכל בסדר?״ שואל דנון כשאני חוזר. ״מה זה, בגלל המרק? בפעם הבאה מרק קניידלעך, הא?״ הוא צוחק. ״אצלכם בטח מתים על מרק קניידלעך.״
 
המחשבה על פניה מכוסי הזרע של נטע מזעזעת אותי בשנית אך הפעם לא שולחת אותי אל השירותים.
 
״לא יודע.״ אני ממלמל.
 
על נדנדת הזעם/יאוש יושבים עכשיו שני ילדים, האחד עצבני אך קטן וצנום, רגליו הדקיקות מתנפנפות באוויר בחוסר אונים והשני ענק ושמן כמו שהוא חלש ונרפה, מביט בעליבות סביבו.
 
״תאכל קצת מהפסטה, היא מצוינת.״ ממליץ דנון בפה מלא פנה. ״לא ידעתי שאוכל כשר יכול להיות כל כך טעים. את בטוחה שלא דחפת לשמה קצת שינקן?״ הוא שואל ומתפוצץ מצחוק. ״בטח יש לכם כאן איזה שינקן, הא? תחמנים כמו כל הדוסים״
 
"לא, תודה. איבדתי את התיאבון.” אני אומר.
 
"ומה איתך?” הוא שואל את נטע מבלי להפסיק לאכול.
 
"גם לי אין חשק לאכול.” אומרת נטע בשקט.
 
"מי שמנשנש במטבח, אין לו מקום בבטן ליד שולחן האוכל, זה מה שאימא שלי הייתה תמיד אומרת.” צוחק דנון. "חבל. אני מקווה שלא איבדתם את התיאבון בגלל הרהארגון.” הוא מוסיף. “כי אם זה בגלל זה, אני מוכרח להודות שלנטע היו כמה טיעונים מעניינים כשהיא גררה אותי למטבח. יש לה פה מפיק מרגליות אם אתה מבין למה אני מתכוון.” הוא קורץ לי.
 
שנינו שותקים, מתחמקים מלהביט אפילו זה בזו.
 
דנון אוכל בתיאבון, כאילו אדיש לקיומינו. כאשר הצלחת שלו מתרוקנת, הוא נשען לאחור בכיסאו ונאנח בהנאה.
 
"כאמור,” הוא אומר. ”באתי הנה עם דעה מסוימת אבל אני מוכרח להודות שלנטע היו כמה טיעונים משכנעים. אני פחות בטוח עכשיו שיואב הוא המועמד הוודאי לתפקיד. עוד יש לך סיכוי.” הוא מחייך אלי.
 
"יופי.” אני אומר בשקט ומוסיף הנהון נמרץ אחר כך, כדי לא להיראות מריר לגמרי.
 
"עשית עבודה יפה.” הוא פונה לנטע ולרגע אני מרשה לעצמי לקוות שאולי זה נגמר.
 
"תודה.” היא אומרת בקור.
 
"אבליש לי עוד כמה ספקות. אני צריך לחשוב על זה. יש קינוח?”
 
"כן.” עונה נטע. "מוס מוקה קפוא.”
 
"נשמע מעולה!” אומר דנון. “אפשר גם קפה עם זה? שחור, חזק, בלי סוכר. תזכרי?”
 
"כן.”
 
"אולי נשב בסלון?” מציע דנון ואני מהנהן. מה זה משנה איפה נשב, לעזאזל?
 
אנחנו קמים מפינת האוכל ועוברים אל הסלון, אני בכורסת יחיד והוא על הספה הגדולה.
 
"אז אבישי,” הוא פותח. “אם אתה מקבל גם את אסיה, איך תנהל את הכל?”
 
קשה לחשוב במהירות כשהשכל שלך חטף יותר מכות מערבי בג'יפ מג"ב, אבל אני מאלתר משהו ומתחיל לדבר. משהו על איחוד נתיבי אספקה, על מיקום מחדש של המרכזים, של פתיחת מוקד תמיכה בהודו, שיוכל לתמוך בשתי היבשות.
 
"לא רע…” אומר דנון במה שנראה כמו הערכה אמיתית. נטע חוזרת מהמטבח ובידה מגש עם שתייה חמה וצלוחיות מוס ואני ממשיך לדבר, מרגיש טיפה יותר טוב עכשיו. נטע מגישה לי את התה שלי עם צלחת מוס לידו אך אני לא נוגע בו וממשיך לדבר, כמו דמות בסרט מצויר שכל עוד היא רצה, היא לא יכולה ליפול לתהום. כל עוד אני מדבר, אני מכשף בקולי וברעיונותיי המבריקים את דנון וככה הוא יעזוב אותנו בשקט וילך אחרי שישתה קפה ויאכל את המוס של נטע. להמשיך לדבר, רק להמשיך ולדבר. אך כאשר דנון מסמן באצבעותיו לנטע להתקרב אליו, הקסם גז ואני משתתק.
 
"תמשיך, תמשיך.” הוא מדרבן אותי, מבטו נעוץ בי בעניין. “בואי, נטע'לה. שבי איתי.” הוא אומר וטופח על ירכו כבדרך אגב.
 
נטע מתחילה להעיף בי מבט אך עוצרת את עצמה ולא יוצרת קשר עין איתי.
 
"בואי, נשמה.” הוא מחייך אליה ואז חוזר להביט בי. “תמשיך, זה נשמע מעניין.”
 
"לא, נטע.” אני שומע את המלים בוקעות מפי. “אל…”
 
"גמרת את התואר שלך?” שואל דנון פתאום.
 
"מה?”
 
"התואר שלךבמנהל עסקים. גמרת אותו?”
 
"אה, לאאם אתה זוכר הסכמת שאני אתחיל בלי תואר ושאני אוכל לצאת בימי שלישי אחר הצהריים להשלים.” וכמעט מוסיף: “אבל איך זה קשור לכאן לעזאזל?”
 
"אבל לא השלמת.”
 
"לא, היה הרבה לחץ בעבודה. הפרויקט של 'סנטרוס', אחר כך רומניה…”
 
"…ואחר כך פשוט ויתרת.” ממשיך דנון. “אז אם אתה מפוטר אתה חוזר לשוק העבודה בלי תואר ובלי ניסיון.”
 
"בלי ניסיון? שלוש וחצי שנים ב'דיאררס' זה 'בלי ניסיון'?”
 
"תראה,” הוא מסביר לי לאט. “אם תכתוב איפה עבדת הם יתקשרו אלי לקבל חוות דעת, נכון? מה לדעתך אני אגיד להם? שהיית עובד מצטיין? אז אם אתה מפוטר מחר אתה חסר תואר, חסר ניסיון אבל עם משפחה ומשכנתא ענקית.” הוא מסכם עבורינו את המצב ופונה שוב לנטע. “בואי, חמודה, בואי לדנון.” הוא טופח שוב על ירכו.
 
בצעדים קטנים מתקרבת נטע אל דנון ומניחה את המגש על השולחן לידו. היא מתיישבת על ברכו בזהירות והוא שולח את ידו השמאלית לעבר מותניה וגורף אותה אליו עד שישבנה נוגע במותנו.
 
"תאכילי אותי.” הוא מבקש ופונה אלי: “ומה תעשה עם המטות? תשאיר שניים או תאחד אותם?”
 
אני לא שומע מה בדיוק הפה שלי אומר, רק שומע את ההדים, מבטי נעוץ בנטע הבוצעת עכשיו חתיכה מהמוס, נועצת בה את המזלג ומובילה את הנתח אל פיו של דנון.
 
"מממממושלם!” הוא אומר ולוגם מהקפה. “עוד! ומרכזים לוגיסטיים?” הוא חוזר אלי, ידו הימנית מחליקה באדישות אל מתחת לשמלתה של אשתי. “תצטרך שניים או שתוכל לצמצם?”
 
לא יודע מה אני מדבר. שומע הברות שכנראה מתחברות למלים שאולי יוצרים משפטים. כמו צופה המביט בתאונת דרכים המתרגשת מול עיניו בהילוך אטי אני לא מסוגל להוריד את העיניים מתנועות ידו של דנון שבין רגליה של נטע. השמלה מסתירה את הפרטים אך הסיפור מתגלה ברמזים מסביב. אמת ידו ההולכת ונעלמת מתחת לשמלה רומזת לי שהוא מתקרב באטיות אל ירכיה. ההתנשמות המבוהלת ופעירת הפה של נטע אומרת לי שהוא נגע במפשעתה. אצבעותיה מלבינות כאשר היא אוחזת בעוצמה את מסעד הספה, עדות כנראה לאצבעותיו המגששות מתחת לתחתוניה, בין תלתלי ערוותה הסמיכה. ולבסוף המבט המרוכז בפניו, התנועה המדויקת של אמת ידו, יבבה חרישית הנפלטת מפיה של נטע, כל אלו מלשינים כי דנון החדיר את אצבעו לתוך אשתי.
 
וכך אנחנו יושבים בסלון, אני מקשקש קשקושים על ארגון מחדש של חטיבת אירופה וחטיבת אסיה ודנון יושב מולי, בסלון שלי, על הכורסה שלי, מחבק בידו האחת את אשתי המאכילה אותו מוס שוקולד ומזיין אותה באצבעו בידו השנייה.
 
"לא רע בכלל.” אומר דנון כעבור כמה דקות. הוא שולף את ידו מבין רגליה של אשתי, זוקר את אצבעו האמצעית ומקרב אותה אל פיה. “תמצצי, מתוקה.”
 
נטע מהססת רק לרגע וברגע הבא היא פושקת קלות את שפתיה ומניחה לו להחדיר את אצבעו אל פיה.
 
"טעים, הא?” הוא צוחק. “זה הטעם שלך. תמצצייופי.”
 
עדיין ישובה על ירכו, נטע מניעה את ראשה קדימה ואחורה ומוצצת את אצבעו בצייתנות.
 
"אשת חיל מצאת, תאמין לי. גם יפה, גם אופה וגם מוצצת.” צוחק דנון. “קדימה, רדי לרצפה, שוב פתחת לי את התיאבון.”
 
"לא, נטע.” אני ממלמל וקם באטיות מהספה. “די!”
 
"לא אבישי!” אומרת נטע בחדות. “די אתה!”
 
"תפסיקי עם זה…" אני מתנשף, הלב שלי פועם במהירות מטורפת. "אנחנו לא צריכים אותו! לך מכאן!”
 
"אתה חושבת שאני נהנית מזה?” היא רושפת, עיניה מדורות ירוקות. “אתה חושב שכיף לי? אין לנו ברירה, הוא צודק.”
 
"אתה רואה?” שואל אותי דנון ופותח את חזית מכנסיו. “מבינה עניין אשתך. שב.”
 
ואני מתיישב, פשוט נשמט אל הספה, שק שרירים ושומן עטופים בעור אדם ללא עצם אחת. כמו תפוז רקוב בפרדס, כמו מכונית נטושה ומכוסת אבק, אני קבור בספה, צופה באשתי הכורעת על ברכיה מול דנון, מוציאה באצבעותיה העדינות את איברו הזקור ומכניסה אותו אל פיה. שפתיה הרכות, אותן אני אוהב לנשק מיום שהתנשקנו בפעם הראשונה, עוטפות עכשיו את איברו של דנון והיא מתחילה למצוץ לו, ראשה העטוי עדיין בכיסוי ראש עולה ויורד על הזין שלו.
 
דנון מתרווח לאחור ולוגם בזהירות עוד לגימה מהקפה. הוא מלטף בעדינות את ראשה של נטע, נזהר שלא להסיר את כיסוי הראש שלה. נטע אוחזת באיברו ומתחילה לאונן לו בתנועות נמרצות, שפתיה הרכות עוטפות את ראש הזין.
 
"אואה, אבישי, אשתך יודעת למצוץ…” נאנח דנון. “אין, אין על הדוסיותאל תפסיקי, חמודה. עוד קצת מזה ואני הולך לגמור לך בפה.”
 
נקודות שחורות מופיעות עכשיו בשדה הראיה שלי ואני חש בזיעה ניגרת על פני. נטע מגבירה את קצב ידה, מאוננת לדנון במהירות, ראש הזין עטוף בפיה הרך. דנון נשען לאחור ומלטף שוב את ראשה של אשתי הכורעת בין רגליו ומוצצת לו במרץ, מנפיקה קולות רטובים וחלקלקים מפיה וידה.
 
"תמצצי לי את הביצים.” הוא ספק מורה, ספק מבקש ונטע מתבלבלת לרגע. “תכניסי את זאת לפה ותמצצי אותהככהבעדינותכן, תמשיכי להביא לי ביד…”
 
נטע מוצצת את אשכיו השעירים של דנון בעודה מאוננת לו באטיות. הוא מגרגר כך כמה רגעים ואז מורה לה לחזור ולמצוץ לו.
 
"בלי ידיים.” הוא מצווה.
 
נטע כורעת עכשיו תחתיו, ידיה על ברכיו והיא מוצצת לו בפיה בלבד, ראשה נע קדימה ואחורה בקצב קבוע ואחיד, שפתיה משאירות שובל של ריר אחריהן ואני מבחין שלא מעט ממנו ניגר במורד אשכיו ונקווה על השטיח. נשימותיו של דנון מעמיקות עכשיו ונטע מחזירה את ידה אל הזין הרטוב מרוקה ומתחילה לאונן לו במהירות, ראש איברו בתוך פיה.
 
"כן…” הוא נאנח. “בדיוק ככההנה אני גומר לך בפהתבלעי הכלהנההו! הנה זה בא!”
 
אגנו של דנון מרקד קלות וגופו מצטמרר בעודו גומר בפיה של נטע. נראה שהיא מצייתת לדבריו כי אף טיפה של זרע לא נפלטת אל השטיח ולרגע מעוות אחד אני לא יכול שלא לתהות אם בליעת הזרע מפחיתה מעוצמת השחתת הזרע או שאולי דווקא מחמירה את ההשחתה.
 
"את יכולה לקום, חמודה.” מתנשף דנון ומסדר את מכנסיו. “שבו, החלטתי.”
 
לבי חוזר שוב להאיץ בי ונטע מתיישבת על הספה לידי, אם כי רחוק ממני.
 
"אבישי, התפקיד שלך.” מחייך אלי דנון. “מחר בבוקר אני אקרא ליואב אל המשרד שלי ואבעט לו בתחת ואתה תקבל גם את אסיה וגם את אירופה. בנוסף, בגלל הגדלת האחריות אולי אני אצליח לשכנע את סטיבן לפרגן לך איזו העלאה קטנה.” הוא אומר ומביט בי.
 
"נו, אין לכם שום דבר להגיד?” הוא שואל בתרעומת כעבור כמה שניות בהן אנחנו רק בוהים בו. “איזה 'תודה', משהו?”
 
"תודה, דנון.” אני ממהר להגיד.
 
"תודה.” אומרת גם נטע.
 
"אבל זה לא הכל. אם אני עורך שינויים ארגוניים אז נראה לי שהגיע הזמן שתהיה לי גם מזכירה, וזאת תהיה נטע.” הוא מודיע לנו.
 
"מזכירה?” אני מקרקר. “אבל היא קלינאית תקשורת.”
 
"אני נותן לכם הזדמנות להכניס יותר כסף הביתה וככה אתם מודים לי?" הוא נעלב "וחוץ מזה, זאת העסקה, הכל או כלום.”
 
"אז אני אהיה המזכירה שלך.” אומרת נטע בשקט. אני לא אומר כלום.
 
"יופי. תתאמי לי פגישות, תעני לי לטלפונים, תטוסי איתי לכנסים בעולם. יהיה כיף. זאת הזדמנות מצוינת בשביל שניכם. וגם תוכלו לסגור את המשכנתא. כולם מרוויחים.” הוא אומר וקם ללכת. “תודה רבה על ההזמנה ועל ארוחת הערב. הקינוח היה מצוין. ניפגש מחר במשרד, הא?”
 
"מחר במשרד.” נטע ואני אומרים ביחד.
 

15 thoughts on “הקינוח”

  1. חזרתה לעצמך חסרים יותר תאורים מפורטים מקוה שיהיה המשך לסיםור יש לו פוטנציאל אדיר המשך כך

  2. סיפור טוב שמשאיר טעם לעוד,צריך להמשיך אותו לעוד כמה פרקים
    (הערה קטנה המוס מוקה לקינוח מתחלף באמצע למוס שוקלד)

  3. אוווו.. סיפור מחרמן כזה כבר הרבה זמן לא קראתי. למרות שבסצנה השניה היתי מזיין לנטע תתחת.

  4. נחמד ביותר, מסכים עם אורי שזה היה מוסיף לזיין את נטע בתחת הקטן שלה.
    יש מצב להמשך לסיפור?

  5. מדהים! מדויק! קולע!
    תיאורים מעולים משובצים בתוך עלילה מגרה. פנינה של סיפור.
    כמובן, רק בתנאי שיהיה המשך שבמסגרתו אבישי צופה בדנון עושה באשתו את כל העולה על רוחו.

  6. א. תודה, אחד הסיפורים הטובים. ב. לדעתי ההמשך הטוב יהיה כך: פרק נוסף על הנסיעות של דנון עם נטע וכו‏'‏ ופרק אחרון כשהם ימאסו בו והגלגל יתהפך ואז ההתעללות תהיה לצד השני – זה יידל להיות ממש ממש יפה

  7. וואו הסיפור מדהים….
    אם תוכל לתת לנו את נקודת הראות של הבוס מה הוא מרגיש כל שניה.
    האם תכנן את זה
    אבל פשוט מדהים

  8. הסיפורים יפים ומעניינים וראויים לכלן שבח. הבעיה היא הפורמט, כתיבה בפונט לבן דהוי על רקע שחור מקשה מאד על הקריאה. לדוגמא: כדי לקרוא את הסיפור הזה, העאתקתי את הטקס למסמך וורד ושם קראתי אותו שחור על גבי לבן. כאן לא הצלחתי לקרוא ברצף כי העיניים מתעייפות מהר מאד.
    האם זו צריכה להיות השיטה ?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *