ים העננים

תחת השמים הכתומים, הצטמרר דויד פורה באוויר הבוקר הקר, כוס יין שעורה לוהט בידו. מעיל פרוות לאמה כבד נח על כתפיו, וחוץ ממנו לבש תחתונים ונעלי עור רכות בלבד. מבני מגורי הצוות סגרו מאחוריו על החצר הקטנה משלושה כיוונים בצורת האות ח', והוא נשען על המעקה, גבו אליהם, מביט מטה. מתחתיו השתרע לו ים העננים מאופק אל אופק, העבים משנים את צורתם מרגע לרגע, מכדורי קצף אפרפרים למרבדים אדירים ולבנים, וחוזר חלילה. הסלע האדיר עליו שכנה יבנה ד'מעלה צף בשלווה מעליו, מספר קילומטרים אורכו, חלקו התחתון, הנראה לעין, עטוי קרח. הוא יכול היה לראות את מקרצפי הקרח שוברים גושים לבנים, אך את החבלים שקשרו אותם לא ראה מהמרחק בו היו. מעולם לא ראה את היכל הסנהדרין המפואר על קירות הפלדה שלו, הקסרקטין חמור הסבר של בנות האור עליו שמע או את שאר מבני השלטון, והוא תהה אם זונה כמוהו יזכה לראותם אי פעם. חבלי עגינה השתלשלו מהיקטה שלו למעגן האדיר מעליו, אליו, במאות חבלים, היו רתומות יקטות, משגבים ושווקי שמיים לבלי שיעור. נהלי העגינה היו נוקשים, ונאכפו ביד קשה : הסלעים הגדולים למעלה, והקטנים יותר מתחתיהם. יבנה ד'מעלה הייתה מקום טוב לעשות בו עסקים, אמרה לו דני א'גל, הסוכנת שלו. עסקים, הוא חשב, מלטף את מפשעתו , חש עצמו מתעורר מתחת לתחתוני העור. איזה עסקים יעשה היום?
השומרות התחלפו בעמדותיהן. אמש אמר לדני שאין צורך להציב שומרות כאשר עגנו כל כך קרוב לסנהדרין, אך היא התעלמה ממנו כרגיל. היא חיבבה אותו, ידע, אך ידע גם שהיא חושבת שהוא קל דעת ככל הגברים. אולי היה זה נכון. בחודשים האחרונים חרג מספר פעמים ממצוות המוסר, והשומרות שלה נאלצו לסלק יותר מלקוחה נזעמת אחת. "בנות האור ישמעו, ויהיה סופך." היא אמרה לו מספר פעמים, אך הוא רק היה מחייך את חיוכו המקסים. עם למעלה מתשעים אחוזי פוריות, עשרים וחמישה אחוז הסתברות לבן זכר, היה כמעט חסין בפני החוק, סבר. כמה פעמים כבר נעצר בעבר על ידי המשטרה המקומית של שבט זה או אחר אשר את חוקיהם הפר, אך תעודת הפריון שלו חילצה אותו מכל פגע: גברים פוריים כמוהו בין שבטי השמיים היו בודדים. "בנות האור סיפור שונה!" היא הייתה מטיפה לו אז "אף מליצת יושר לא תוכל לחלץ אותך מהן, ובוודאי שלא השומרות שלי."
"דויד?" דני א'גל עמדה מאחוריו, לבושה מכנסים סרוגות אפורות, חולצת בד עבה בעלת שרוולים מתבדרים ועליה חזייה. שיערה הבהיר היה קלוע בעשרות צמות, כמנהג נשות שבט שמעון, ועל פי החרב הארוכה שחגרה בהצלבה סביב גווה, הסיק כי הלקוחות בדרך.
"לקוחות?" שאל. היא הנהנה.
"חבל, רציתי לנוח היום."
"כבר שבוע שאתה נח. אתה לא עשיר כפי שנדמה לך."
"אני די עשיר, יחסית למנודה."
"אתה לא ממש מנודה, אתה יודע היטב שהשבט שלך ישמח לאמץ אותך מתי שתרצה. ואתה גם לא ממש עשיר, יש לך חשבונות לשלם."
"חשבונות? אילו חשבונות?" התחכם.
"מים, לדוגמא. שלי, לדוגמא."
"שלך…תראי, אולי אעבר אותך? סיכוי טוב לבן זכר. זה שווה לך…כמה אני גובה היום?"
"עשרת אלפים. לא אשלם לך עשרת אלפים זוז על עיבור, אבל אם תמשיך כך, אולי אזרוק לך כמה פרוטות עבור ההלצות. טוב, אין לנו הרבה זמן."
"הם כאן?"
"הגבר, סליחה, הבעל…" חיוך לעג מהיר הבליח ונעלם על שפתותיה. "כבר המריא. נשותיו נשארו למעלה."
"בעל?" הוא גנח ביאוש. "האדוקים הללו כל כך משעממים. 'נשותיו' אמרת? כמה?"
"ארבע."
"ארבע? איזה יום…אני לא מוכן למלא כוסות!"
"דויד…" היא ביקשה, עייפה מהוויכוח הנצחי. "אתה יודע איך האדוקים. הם לא אוהבים שמסתכלים להם על הנשים, שלא לדבר על…"
"לחרגל אותן?" הוא שלח אליה חיוך ממזרי. "לבעול אותן?"
דני נאלצה לגחך אליו בחזרה, נמסה מחיוכו כרגיל.
"לפעמים אני חושבת שאני אומנת שלך, ולא סוכנת."
"לפעמים אני רוצה שתהיי לקוחה שלי, ולא סוכנת. אני אשתדל, בסדר?" אמר, והיא הנהנה, אסירת תודה.
צווחה עזה נשמעה מעל ראשם, והוא הרים את עיניו, לחפש את מקור הקריאה. הגאהן היה גדול אף יחסית לבני מינו. כנפי עור ושרירים, ארוכות ורחבות אך דקות, חסרות עצמות, ובינהן גוף עדין בעל זנב ארוך. הרוכב הגיע מכיוון השמש הירקרקה, ואורה סנוור את דויד. הוא מגיע מכיוון העין, חשב דויד, סימן ללוחם מנוסה. כעת יכלו לשמוע את נפנוף הכנפיים האדירות של הגאהן המתקרב, מאט לקראת הנחיתה, ולפני שדויד יכול היה להגיב, התייצבה דני לפניו, מסוככת עליו בגופה. אל אף שזו הייתה מלאכתה של הסוכנת, הוא מעולם לא התרגל לכך, ונעלב בכל פעם מחדש. פעם ביקש ממנה ללמד אותו לסייף, אך היא סירבה, גם כשהציע להכפיל את שכרה. עם השומרות שלה לא היה טעם אפילו לנסות: כלבות הלילה של שבט שמעון היו נאמנות לחלוטין למפקדתן. דני סיפרה לו כי כל כתה גדלה ביחד מילדות, והמפקדת נבחרת על ידי החונכות לאחר שורה של מבחנים שנמשכת שנים.
הגאהן נחת, נעמד על רגליו הזעירות, והביט סביבו בעיניים שחורות וריקות מעל שורות שיניים חדות. הרוכב ציווה משהו, הגאהן קיפל את כנפיו האדירות והוא ירד אל הקרקע .
"השלום עליך" אמר הרוכב.
"והברכה במעונך." השלים דויד. הרוכב היה כבן חמישים, כפול מגילו של דויד, אך רזה וצר כמוהו. הוא לבש שריון רכיבה קל בצבעי שבט נפתלי, ירוק עם עיטורים צהובים, וסמל כסוף של איילה על חזהו. עיניים ירוקות עמוקות הביטו בו מתחת לגבינים שהיו יותר אפורים מאדמונים, צבעם המקורי. את השלח חגר על ירך שמאל ומכשיר קשר עתיק ומרהיב היה קשור לירך ימין. ברתמת אוכפו היה קשור רומח ארוך, ממנו השתלשלו סרטי עור רבים. אחד על כל יריב שהפיל, ידע דויד, מתמלא קנאה גלויה ואיבה סמויה.
"דויד פורה." הוא חשף את ידיו אל מול הרוכב בברכה.
"ידין עוזרד" הרוכב חשף את ידיו שלו.
"אני מקווה כי יה שלח רוחות נוחות עבורך." הקצין נתן בו מבט קר.
"יהוה, התכוונת וודאי."
דויד הסמיק ורשם בפניו שהעומד מולו האמין באל הישן, ולא בשניים שהם אחד, יה וזוגתו וה.
"תרצה לשתות יין, בעל עוזרד?" הציע.
"נשותיי קוראות לי כך, לא אתה. נציב עוזרד, בשבילך." אמר ידין בקרירות, ודויד חש את פניו מתלהטים. הוא לא היה בקיא בתורת הטקסים, ושגיאות כאלו צצו מדי פעם, למבוכתו הרבה.
"אם מי אתדיין, אתך?" הוא פנה אל דני "או עם הזונה?". דויד הניד ראשו לכיוון הסוכנת, כועס ונבוך, והניח להם לסגור את פרטי העסקה.
כשהיה קטן רצה דויד להיות לוחם או שומר. מעולם לא שכח את צחוקה הקר והחותך של אמו כאשר בישר לה את זה בגאווה. "גברים לא נועדו לשאת נשק, ובוודאי שלא אתה. אתה יפה אמנם, את זה קיבלת ממני, אך מעבר לכך לא תצלח לכלום. כל תפקידך מסתכם בין רגליך, בני היקר, כדאי שלא תשכח זאת." הוא אכן היה גבר יפה. אדמוני היה, כמו רוב משפחתה של אמו, אך הוא ירש ממנה גם שפעת תלתלים עשירה ועיניים ירוקות. הוא היה בנוי כמו אביו, רזה וצר, והתברך בחיוך קל ומהיר, שמיהר לשדר לנשים ששכרו את שירותיו כי ממנו יקבלו יותר מאשר זרע.
מגיל צעיר חונך היטב במלאכת האהבה. אף כי שבט דן נשלט על ידי נשים כרוב השבטים, באופן רשמי רק גבר היה רשאי לספק אישה, לכן למדו הילדים הצעירים אנטומיה, ובני המצווה שקדו על ארוטיקה ותשמישי מיטה. לא ניתן היה לנבא כמה פורה יהיה חתן צעיר, רווחה המימרה, לכן אם לא יוכל להפרות את כלותיו, לפחות יוכל לספק אותן. דויד היה תלמיד חרוץ ושקדן, ובניגוד לחבריו, גם סקרן. תמיד היה שואל וחוקר, אף שאלות שלא נועדו לגברים: תורה וחוק, פוליטיקה וצבא. עד גיל ארבע עשרה, הייתה המדריכה לורה שדץ השנואה, מתעלמת משאלותיו או נוזפת בו, ואף מלשינה לאמו. "בנים צעירים צריכים ללמוד את אומנויות המיטה, דויד." הייתה גוערת בו המדריכה, עת שכבו מיוזעים לאחר משגל סוער. "תפקידם להפיץ את זרעם הנדיר, לא ליגע את ראשם בפוליטיקה סבוכה או צבא רחמנא לצלן."
אך לורה שדץ עזבה, ובמקומה הגיעה אורית נמוד. אורית, שהייתה בת ארבעים, הייתה מבוגרת מלורה הרגזנית, וחייכנית יותר, אם כי חיוכה היה נוגה לעתים. היא לא הייתה צעירה או אמידה ומשפחתה חסרת יחוס, ולכן סיכוייה להתקבל למשפחה היו קטנים, וכבר הסכינה עם חיי רווקות עריריים. גם היא לא ששה ללמד אותו על העולם, אך לאחר שעיבר אותה, הייתה המאושרת באדם, והסכימה לענות על כל שאלותיו. שמונה חודשים אלו היו המאושרים בחייו. דויד שאל ושאל, מהבוקר ועד הערב, ואורית תמיד ענתה, וכאשר לא ידעה, ביררה את התשובות. כיצד עף הגאהן? מה מחזיק את הסלצפים ואת ערי השמיים הבנויות עליהם באוויר? האם יש משהו מתחת לעננים? כמה שבטים ישנם? מה הם שמותיהם? הכל נקטע כאשר ילדה אורית. היא ילדה בן זכר, לכן מיד מצאה משפחה שהסכימה לצרף אותה. בטקס הנישואין הסתובב דויד כטווס צעיר בעוד אמו כבר מתחילה למלא את יומן העבודה שלו בפגישות, ואת ארנקה בזוזים. בן זכר בהפריה ראשונה הוא סימן טוב, והכל רצו לפגוש את הפלא הצעיר.
"דויד, יש בעיה עם התשלום." דני עמדה מאחוריו.
"בעיה? איזו בעיה?"
"אין לו יותר מעשרים אלף זוז. אל תתעקש," אמרה למראה הבעת פניו. "עשרים אלף זה גם…"
"אין לו?" במאה השנים האחרונות, לשבט נפתלי הייתה הרבה יותר מסורת ממזומנים, הוא ידע. "אז אתן לו כמות שתספיק רק לשתיים. אין כל בעיה."
"חשוב לו לקבל כמות לארבע נשותיו."
"מדוע כל כך חשוב לו?" שאל. היא משכה בכתפיה.
"גש הנה." רמז לו דויד באצבעו, והלוחם התקרב אליו, בולע את העלבון, ראשו מורם בגאוות דלפונים.
"אני מבין שתוכל להציע לי רק עשרים אלף זוז."
"ואת תודתי. תודתו של בן לשבט נפתלי, יורש לשושלת עוזרד המגיעה עד…"
"חסוך ממני את שיעורי 'אודות אבותינו' שלך" קטע אותו דויד. "אני מקבל זוזים, לא תודות. ניסית אצל אחרים? יורן דודאי? דן רניר?"
דני השתנקה לרגע, וידין הרכין את ראשו וחשק את לסתותיו.
"לא, הבן…"
"נסה אצל אחרים, ישנם זולים ממני."
"חשוב לי להביא בן זכר" קולו היה מאומץ, כאילו נאבק בכבודו כדי לומר כל מילה. "ההסתברות שלך היא אחד לארבע, על פי רישומי ועדת הפריון של מועצת החכמים. אם תיתן לי כמות המספיקה לארבע נשים, ההסתבאות אומרת שיהוה יברך אותי בבן זכר."
"לא אתן לך זרע שיספיק לארבע נשים תמורת עשרים אלף זוז. ממילא הזרע נהרס באוויר, ובכוס, כמות שמספיקה לארבע תספיק לשתיים, ואולי רק לאחת" אמר דויד, מתעלם ממבטיה של דני, ומהבעיטה הקטנה שבאה אחריהם. "אבל… אולי…יש מוצא." ידין הרים את ראשו.
"הבא את נשותיך. אני אעבוד עליהן כאן."
"כאשר אראה את העננים מלמטה! " קרא הלוחם. "לעולם לא! אני נציב בשבט נפתלי, זונה שכמותך!"
"אז לך לך, מצא מרביע אחר. מי יתן כי יה יברך את זרעו וכי וה תברך את נשותיך, ותזכה בבן זכר."
"המתן, דויד!" קראה דני.
"לך!" אמר שוב דויד. "אלו הם תנאי. בעבור עשרים אלף, הבא את נשותיך לכאן, או לך מעל פני."
"דויד!" צעקה דני בכעס, אך ידין כבר פנה מהם. הוא התיישב בזעם באוכפו, משך במושכות הגאהן, והיצור הגדול החל להניף בכנפיו.
"אתה תשמע ממני." אמר בזעם.
"אני יודע. חזור מהר, כי מחר אנחנו נישאים מכאן."
הגאהן התרומם באוויר, ותוך שניות נעלם מן העין עם רוכבו. דממה מילאה את האוויר, אך דויד ידע שהמצב זמני לחלוטין.
"מה עשית, דויד?" שאלה דני לאחר מספר רגעים.
"מה עשיתי?" היתמם.
"אל תתחכם. הברחת לקוח. עשרים אלף זוז הם הרבה כסף, אפילו בשבילך, ומשפחת עוזרד הם משפחה עתיקה ו…"
"הוא יחזור." אמר דויד, נשען על מעקה העץ. מעליו כבר התעוררו שווקי השמיים, והגשרים הארעיים שהובילו בין שוק לשוק המו אנשים, לאמות וכלבי משא רתומים לעגלות.
"כאשר יבוא גשם." הפטירה דני בזלזול, דני נשענה על המעקה לידו.
"אני בטוח. תרצי להתערב?"
"להתערב? על מה?" הפנתה אליו את ראשה בחשדנות.
"על מה תרצי?" ענה בשאלה. היא חככה בדעתה.
"אם אני זוכה," השיבה לבסוף. "והוא נעלם, אתה עושה כל מה שאומר לך למשך שנה."
"כל מה שתגידי?" שאל, מזועזע.
"בעניני ללקוחות, שוטה. אין יותר תירוצים. אין זו 'שמנה מדי', ההיא ' פוזלת מדי', או ' זקנה מדי'. אין להשתכר לפני עבודה. אין לריב עם השומרות של לקוחות. אין לבטל שום חוזה ואין להרגיז אף לקוח."
"שום חוזה?" הוא שאל, מעכל את רוע הגזרה.
"שום חוזה." ענתה.
"אף לקוחה? אפילו…"
"אף לא לקוחה אחת, למשך שנה." דויד התלבט רגעים ארוכים.
"בסדר. אני מסכים. אם הוא כן חוזר…ומסכים לתנאים.." הוא חייך אליה חיוך מרושע.
"מה אם הוא חוזר?"
"את יודעת מה אני רוצה ממך…" הוא הניח את ידו על גבה, והיא התנערה ממנו.
"אל תהיה מגוחך. אתה יודע שאסור לי…"
"…להתעבר שבע שנים מיום שסיימת את אימונייך. קראתי את שבועת החניכה שלכן." הוא חייך בניצחון לנוכח הפתעתה. היא עדיין לא התרגלה לעובדה שידע קרוא וכתוב. "התאמנתי חמש שנים בעינוג נשים, את לא חייבת להתעבר, את יודעת." הוא הניח שוב את ידו על גבה בעדינות, וחש בגווה מצטמרר.
"הוא נראה לי כועס כשעזב. אתה עושה טעות." הזהירה אותו, אך הפעם לא סילקה אותו.
"אני מקווה שלא. אני אמות אם אשחק שנה לפי הכללים שלך." ידו החליקה במורד גבה.
"אף פעם לא הייתי עם…" התחילה אך לא סיימה.
"תהיי…" הוא ניסה להישמע בוטח, אך התרגשות ומבוכה מילאו אותו לפתע, והוא נכנס אל תוך חדרו.
* * *
דויד נכנס לספריה הקטנה. הקירות, כמו בשאר היקטה היו מקלעת קש וחימר, בדומה לדלת. המדפים היו עשויים קש אף הם, ועל המדפים נחו עשרות הספרים. הוא חיטט בין אוצר ספריו עד שמצא את "אודות מלכי ונגידי שבט נפתלי", והתיישב לקרוא, מגלה כי קשה לו להתרכז בהיסטוריה של השבט אשר הגיעה, כך כבר ידע, עד שמעון עוזרד, רבם הראשון של שבטי השמיים, כמעט לפני אלף שנים. אף פעם לא באה לו הקריאה בקלות, אך הפעם נראו לו האותיות קטנות למראה וחמקמקות יותר מתמיד. לאחר שעה קלה הוא יצא מהחדר כדי לשאוף אוויר, אך למראה דני שעמדה שם, משוחחת עם צרה דובר השומרת, מילאה אותו מבוכה פתאומית, והוא הסתובב וחזר אל החדר ואל ספרו.
הספרים היו תשוקתו העיקרית מאז הפך למנודה. לאחר שעיבר את אורית נמוד, החל המרוץ לחתונה. מחזרות רבות פנו לאמו, נציגות של משפחות עשירות ומכובדות, מכל השבטים, לא רק משבטו שלו. פגישות רבות נערכו, בתוך המיטה ומחוצה לה, עם נשים יפות וכעורות, מבוגרות וצעירות, נחמדות וקרות מבט. כאשר ילדה החונכת בן זכר, הלחץ הפך לבלתי נסבל כמעט אך לא היה דבר שהפחיד אותו יותר מאשר הנישואין. הוא ראה את אביו, גבר המשפחה. מרופד כאתרוג הוא ישב לו בחדרו מבוקר עד ערב, בכלאו המפנק. לעולם לא יוכל לנדוד, לפגוש אנשים מחוץ למשפחה, שגרת יומו נקבעת על ידי הרעיה לה היה שייך באותו היום. הוא חיבב את אביו, למרות שהיה בור ועם הארץ שלא ידע דבר אל המתרחש מחוץ למיטתו. אליה היה אדם טוב בדרכו החלשה, ותמיד הפגין אהבה כלפי בנו, מלווה בחמלה. דויד גם חשש מגורלו כאשר יזדקן. ברוב שבטי השמיים נאסר על בנות משפחה אחת להחזיק שני גברים, אך הגברים הזדקנו ונחלשו, והתקשו לעבר או אפילו לענג. יותר מזקן אחד אותו הכיר בילדותו מת מוות מסתורי יום אחד: דויד לביק מעד במדרגות ושבר את גולגולתו בהיותו בן חמישים, ואליה נגור, אביו, נמצא מת במיטת אמו שהייתה צעירה ממנו בשלושים שנה. משפחה שהתאלמנה מגבר יכולה היתה לשאת אחד חדש, אך לא לגרש את הנוכחי אם היה פורה בעבר, ידע כל גבר.
יום אחד עגנו בצפריר, עירם של שבט דן, להקת מנודים, מציעים חתנים למכירה וזונים לתענוגות. דויד הצעיר ידע כי הזדמנות שנייה לא תקלע לידיו לפני חתונתו, והתגנב אל המשגב הקטן, שם פגש בנגידת הלהקה, דנית. בגילוי לב ילדותי סיפר לה כי הוא רוצה לברוח מהשבט, וכי הוא מוכן לעבוד בשרותה כדי לקנות את חירותו. היא אירחה אותו בין ירכיה כל אותו הלילה, ולפני עלות הבוקר הרימה עוגנים בגניבה ונמלטה איתו מהשבט. שלוש שנים עבד בשירותה של דנית, בהתחלה כזונת עונג ומהר מאוד כמעבּר. הוא היה מפריש לה תשעים אחוזים ממשכורתו, עד שהיה לו די כסף כדי לפדות את עצמו ולרכוש סלצף משלו, עליו החל להתבסס כמעבּר. בשמונה השנים שעברו מאז עבר בין ירכיהן של מאות נשים, בנות כל השבטים, אך הוא הופתע לגלות כי מעולם לא התרגש כמו עכשיו.
"דויד?" ספיר מולור, בת מחלקתה של דני, פתחה את הדלת. "הם חוזרים."
"אני מתלבש ובא."
דויד בחר בגדי ייצוג. מגפי עור גבוהים עד גובה הירך, תחתוני עור, וחולצת צמר חושפת בטן שרירית. כאשר יצא, ידין כבר הסתובב חסר שקט, מפקח על הורדת נשותיו. את הרעיות הורידו במעלית כבל, שתיים בכל פעם. הן היו עטויות מכף רגל ועד ראש בירוקים וצהובים, פניהן רעולות, ודויד ידע כי מיום הנישואין, איש לא ראה את פניהן מלבד בעלן. דני עמדה בשקט בצד, נמנעת מלפגוש במבטו. כאשר היו הארבע בחצר, הוא נפנה אליהן שולח את חיוכו המקסים ביותר.
"אפשר להציע יין חם?" ארבעה ראשים רעולים נדו לשלילה.
"נתחיל?" הן התבוננו בבעלן לאישור, והוא הנהן.
"מכאן בבקשה." הוא החווה אל חדר גדול בו היה מקיים את פגישותיו. החדר היה מפואר מאחרים, וקירותיו היו מעוטרים בריקועי פלדה ישנה. הן נעלמו בעד הדלת, וידין נשאר ליד הגאהן. דויד נפנה אליו.
"את הכסף, בבקשה?"
"אחרי ש…"
"עכשיו."
ידין נתן בו מבט שוטם, שלף צרור כבד מחגורתו, והגיש אותו לדויד.
"עשרים?" שאל.
"עשרים." רטן ידין.
"אולי נוריד לשבע עשרה?"הציע דויד. עיניו של הקצין אורו, ודויד הסיק כי מצבו הכלכלי היה קשה מכפי ששיער. הוא חש את דני נוקבת בו במבטיה.
"אם תכנס אתנו לחדר." אמר , נועץ לפתע מבט קר בניצב. ההשפלה נראתה בפניו של ידין.
"לשם מה?" מלמל.
"כדי שתראה איך אני בועל את נשותיך." דבריו פגעו בפניו של הבעל כצליפת שוט.
"לא."
"כרצונך." הסתובב דויד, עוזב את החצר הקטנה.
"חמש עשרה!" נשמעה הצעקה כאשר דויד הגיע לדלת.
"שש עשרה." ענה מבלי להסתובב. הוא חייך כאשר שמע מאחוריו את מגפי הרכיבה צועדים לכיוונו בכבדות. ידין חלף על פניו ללא אומר, חיפש מזוזה שלא היתה שם, ונכנס לחדר.
"דני," הוא נפנה אליה "הביאי שתי שומרות והצטרפי אלינו בבקשה."
"מדוע?" שאלה. היא התבוננה בפניו רק לרגע, ואחר השפילה עיניה במבוכה.
"אני לא יודע איך הוא יגיב. אני הולך לחרגל את הנשים שלו מול עיניו."
החדר היה גדול, בעל תקרה גבוהה, ומיטה אדירה תפסה את רוב שטחו. אח פחמים בער בפינה ושלושה שרפרפים היו פזורים לידו. נשותיו של ידין התקבצו ליד האח, כארבע ערימות בד גבוהות. ידין ישב על אחד השרפרפים, מבטו נעוץ ברצפה.
"את הכסף שילמת ולא תקבל אותו בחזרה. ברור?"
"ואם לא תוכל…?"
"לחרגל את כל הארבע?" שאל דויד בחיוך, נהנה מהכאב על פניו של הקצין. "תקבל את כספך בחזרה. הוגן?"
ידין הנהן.
"מאידך, אם תצא מהחדר לפני ש…סיימתי, קח את נשיך אתך והפרד מכספך, כי הפרת את העסקה, ברור?"
"אפשר להתחיל כבר?" שאל בכעס.
"האמן לי, אני לא יכול לחכות…" חייך דויד.
הוא בחר באחד בדחלילי הבד מושפלי המבט.
"את." אמר. "בואי אלי בבקשה."
היא הביטה באדונה ואז התקרבה אל דויד אשר הוביל אותה אל המיטה.
"תשכבי." הורה לה בקול נעים והיא נשכבה על המיטה הגדולה.
דויד עלה על המיטה והחל ללטף את רגליה. ידיו החליקו על שוקיה וברכיה, חושפות את עורה בדרכן למעלה, מפשקות את ירכיה, ולבסוף חושפות את ערוותה. פניה,זרועותיה ובטנה היו עדיין מכוסים כאשר שכבה עירומת רגליים, ודויד התענג לגלות כי ירכיה היו לחים לקראתו, עיניה הכחולות פקוחות לרווחה מתחת לרעלה. בתנועה קלה פרם את קישורי תחתוניו, משחרר את זקפתו, ורכן בין רגליה. אילו הייתה רק לקוחה אחת ואילו בעלה לא היה נועץ בו מבטי משטמה, היה מענג אותה שעה ארוכה לפני שהיה חודר, אך הוא חס על כוחו, ולא רצה שהקצין ישנה את דעתו. הוא שלח מבט בידין, חייך אליו בתמימות למראה הבעת הזעם על פניו ואז חדר אל תוך אשתו בקלות, סוחט אנקה קלה. לרגע הופתע מהצמרמורת שחלפה בה ומאופן בו סגרה את רגליה על שלו, מצפה ליותר ריחוק. לאחר שחדר לא נע, רק נשאר במקומו. הרעיה חיכתה לו מספר רגעים, אך כאשר לא זז, החלה להניע את אגנה מתחתיו. תנועותיה היו איטיות בהתחלה, מהוססות, אך מרגע לרגע התגברו, העונג מזגג את עיניה, עד אשר התפרצה באנקות פורקן קלות, והוא שחרר את עצמו בעדינות, מציף את נרתיקה בזרע.
"סיימת. הבאה בתור." הורה ידין. "אני מקווה שנהנית, שפדה." אמר לרעייתו בקול ארסי. היא לא ענתה.
"אם אתה רוצה להגדיל את הסיכוי שהיא תתעבר, כדאי להמתין עוד מספר רגעים."
הוא נשאר מעליה, מאפשר לרחמה ללגום לרוויה, וכחולת העיניים נצלה את הזמן השאול כדי לחכך את דגדגנה בערוותו. התנשפויותיה הלכו וכבדו וחריקות מיטה החלו למלא את חלל החדר. ההתנשפויות הפכו לאנקות כאשר דויד שלח יד והחל ללטף את ירכיה ובתוך כמה דקות התפרצה הרעיה בפורקן נוסף, עמוק וקולני מהקודם, רגליה העירומות חובקות אותו כפי שידיה לא העזו. לאחר מכן התגלגל דויד ממנה, והיא זחלה לצד המיטה ונשכבה שם.
"ומה עכשיו?" התלונן ידין. "אתה רך לגמרי! כמה זמן אחכה?"
דויד לא ענה. הוא קם מהמיטה, ונגש אל שלוש הרעיות שעמדו בפינה, מבטיהן מושפלים. הוא בחר באחת מהן והוביל אותה אל המיטה אך הפעם לא הניח אותה על המזרן.
"עמדי על הברכיים בבקשה, אני צריך עזרה."
הרעיה מיהרה לכרוע על ברכיה, ראשה מול מפשעתו, אך בריכות עיניה השחורות נתנו מבט שואל בבעלה.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" שאל ידין בכעס.
"מה שצריך." ענה דויד בשלווה. "אתה יכול לצאת, אם תרצה."
ידין התנשף בזעם כמה פעמים, אך לא אמר דבר, רק השפיל את עיניו בתבוסה ודויד ציין לעצמו שהרעיה לא המתינה לאישור מפורש. היא פרמה את מחסום הפה של הרעלה, עטפה אותו בשפתיים רכות ולאחר מכן שלחה בו מבט רעול, מתגרה, בעוד לשונה החלה מרקדת סביב כיפת איברו. דויד שלח מבטו אל דני, שצפתה במתרחש, מרותקת. מעולם לא צפתה בו בפעולה, אף כי שמעה מעבר לדלת את גניחות הנשים אותן עינג. היא הבחינה במבטו, והסמיקה, משפילה את עיניה. שתי השומרות האחרות היו אף הן מרותקות לראש המכוסה שעלה וירד על איברו. תמיד התפלא כיצד הן יכולות לעמוד שעות מבלי לזוז, אך כעת הבחין שהן זזו ללא הפסק בחוסר נוחות גלויה.
"זה בסדר, עמית, הוא כבר קשה!" קרא ידין ממקום מושבו, אך רעייתו כמו לא שמעה אותו. היא חפנה את עכוזיו העירומים של דויד בידיה, שולחת זרת צוננת אל פי הטבעת, והעלימה את זכרותו בתוך גרונה מכוסה הבד הירוק, קוברת את אפה בערוותו, כמו להטוטן בשוק שלושת הרגלים המעלים חרגול סלע במצנפתו. דויד גנח, אך נאלץ להרחיק את ראשה לפני שיגמור בפיה, וכאשר יצא ממנה הבחין בחיוך על שפתיה ובשרוך רוק קטן נוזל על סנטרה. הוא הרים אותה לרגליה, והיא נשכבה בחיפזון על המיטה, פושטת את תחתוניותיה במהירות ומפשקת עצמה לקראתו. הוא כרע בין רגליה, וחדר אל רטיבותה המתקשתת מולו. מבטה ננעץ בשלו, מפתה, מתגרה מאחורי הרעלה, ושפתיה, שנותרו חשופות, נצצו. הוא רכן עליה ונישק אותה, מתעלם משאגת הזעם של ידין. היא הופתעה, אך מיד החזירה לו נשיקה, לשונותיהם מסתערות זו על זו. בתנועות מהירות, הוא החל לבעול אותה, מנחית את אגנו על זה שלה, גופו הולם בתשוקתה. פיותיהם נפרדו, והוא הרים מבטו אל דני. היא עמדה בסמוך לידין, והוא שיער כי הקצין ניסה לקום מכיסאו, אך התעלם מכך, מתמקד בתנועות האגן הזעירות של הסוכנת שלו.
מתחתיו, הרעיה המיומנת עיסתה את איברו באמצעות שרירי נרתיקה, והוא גנח, מופתע מהתחושה המענגת. ידיה נשלחו אל עכוזיו, והיא פישקה אותו, מותחת את פי הטבעת הרגיש. לאחר מכן הניחה את אצבעה על הטבעת האנאלית, מוכנה לחדירה. דויד לא נשאר חייב. ידו מצאה את נקב הישבן שלה, שהיה רטוב וחלקלק ממיצי נרתיק, ואצבעו נחה בפתחו. בעת ובעונה חדרו שניהם זה אל אחוריו של זו, שוגלים את הפתחים האנאליים הרגישים. הוא שוב הרים את מבטו אל דני, ומצא את מבטה מצועף. הפעם לא הרכינה את ראשה ומבטה לא הושפל, וברור היה לו כי היא שותה בצמא את המראה שמסעיר שלפניה. הוא חש בעמית מתחתיו מתרגשת אל שיאה, וראה כי עיניה השחורות היו עצומות. כאשר החלה לגנוח בקול גדול, הוא הרים את מבטו אל הסוכנת שלו, והצטרף בקריאות חנוקות לפורקנה של הרעיה, אשכיו מתכווצים ומשתחררים חליפות. ידין לא אמר דבר כאשר התמוטט על אשתו, שניהם מסדירים את נשימותיהם. כאשר עינג אותה דויד באצבעותיו לשיא קולני שני, דקות אחדות לאחר מכן, הקצין רק כבש מבטו ברצפה ופכר באצבעותיו.
דויד התגלגל על צדו מהאשה המיוזעת, גופו רטוב כשלה, ועצם את עיניו לרגע. במעומעם חש בה זוחלת לשכב לצד רעותה על המיטה הגדולה, וידע כי לא יוכל לנוח עדיין. יה, תן לי כח, חשב, וקם מהמיטה, כושל לרגע. ידין התבונן בו במבט בוחן. האם הבחין בנצני לעג על פניו? האם חשב כי תש כוחו? בעצמו לא היה בטוח. לא היה צריך לשתות אמש. הוא התבונן בצמד הרעיות שעמדו בצד החדר, רחוק יותר מהאח המבוערת מכפי שהיו קודם וראה כי שתיהן מחזירות את מבטו. רעיון הבזיק בו לפתע, הוא עטה ארשת רצינית ואמר:
"בעלכן אולי עוד יזכה בכספו בחזרה,אני לא יודע כמה עוד אוכל להמשיך." שני זוגות עיניים, ירוקות ושחורות נפערו מתחת לרעלות ושתי הנשים זזו בעצבנות.
"יש לי כח לסיבוב נוסף אחד לפחות, אבל אני לא יודע מה יקרה אחר כך. מי מכן הבאה בתור? מי רוצה בן זכר?"
"אני!" אמרו שתיהן בבת אחת. הוא ניחש ששתיהן משערות כי לאחר האירועים הנוכחיים, לא במהרה יסכים בעלן לבקר אצל מעבּר משובח כמותו, והתקשה להסתיר את חיוכו.
"אני בכירה יותר!" רשפו העיניים הירוקות.
"אבל איתך הוא…" העיניים השחורות לא נסוגו.
"לפני חצי שנה! וגם אז בקושי…"
"שקט!" שאג ידין, מתרומם מכסאו. "אני לא אשמע את הדיבורים הללו!"
"דני." רמז דויד לסוכנת. בתנועה קלה אחזה בידו של הקצין וכופפה אותה מאחורי גבו. הוא נאנק בכאב ונשמט אל הכסא.
"אל תפריע, זה נשמע מעניין." אמר דויד.
"אנחנו נשחק במשחק הקושיות, בסדר?" פנה אל הרעיות הלבושות. "אני אשאל קושיות, מי שתענה נכון תקבל נקודה. מי שתצבור הכי הרבה נקודות…" הוא חייך חיוך רחב.
"והנתנה," הוא פנה אל אחת השומרות. "נראה לי שלא יזיק לך להצטנן קצת. הביאי לאורחות קצת יין חם, בסדר? את היין המיוחד לאורחות."
השומרת השמנה החמיצה פנים לרגע, אך יצאה במהירות מהחדר.
"נתחיל?" פנה בחיוך חם אל ירוקת העיניים."אמרת קודם כי בעלך בקושי….משהו. בקושי מה?" היא כבשה עיניה ברצפה, נוכחותו של בעלה עדיין מטילה עליה צל. הקצין עצמו ישב ברפיון על השרפרף, ראשו שמוט בין ידיו, בוחן את מגפיו בקפידה.
"זה בסדר, את יכולה להגיד, לו לא אכפת." דויד החווה אל עבר ידין. הרעיה הפנתה את מבטה אל בעלה המובס, אך לא פגשה שם שום איום. היא אמרה משהו חרישית, ורעותה כסתה את פיה.
"לא שמעתי." אמר דויד.
"הוא בקושי יכול…הגיל…עושה את שלו." המלים בקושי נשמעו, והיא השפילה מבטה. הרעיה השניה הבליעה צחקוק בכף ידה.
"הוא בקושי יכול לחרגל אתכן?" אמר דויד בקול רם. "החרגול כבר לא קופץ?" שתיהן צחקקו בחסות האנונימיות של הרעלות, והצמד על המיטה הצטרף אליהן.
"הרווחת נקודה." פנה אל ירוקת העיניים, וגופה נע לרגע בתזזית התרגשות. "ומה אתן עושות לכן, לבדכן בלילות בלי בעל שעושה את חובתו?" שאל את רעותה. כל הארבע התבוננו זו בזו בחשש.
"שבט נפתלי…אסור לכן..הא?" שאל. שחורת העיניים הנהנה. והנתנה חזרה אל החדר, נושאת עימה מגש עץ עליו חמישה גביעי לגימה קטנים, עשויים אבן. היין בארבע מהכוסות היה ממיטב בציר שבט דן, ונשמר ללקוחות בלבד, אך דויד ידע לברור את גביעו, שעמד בפינת המגש. לאחר שהגישה והנתנה לדויד, עברה בין הרעיות והן נטלו את הגביעים המהבילים.
"לחיי הפריון." הרים גביעו באוויר, והן עשו כמוהו, ולאחר מכן רוקנו את היין בלגימה אחת, ארבעתן מתגברות בנימוס על עוצמתו המפתיעה. דויד המתין מספר רגעים, מניח ליין להתפשט בגופן.
"אז אתן לא…?" היא הנידה ראשה לשלילה, אך באיטיות מהוססת.
" נראה לי שאת לא מדייקת, ואני חושש שתפסידי. אשאל שוב. היית פעם עם מישהי מהרעיות האחרות?"
שחורת העיניים הנידה בראשה בתנועה זעירה. דויד הסתכל סביבו בהפתעה מעושה.
"עם מי היית?" שאל. היתה זו רעותה ירוקת העיניים שהשפילה מבטה לפתע. הוא צחק.
"זכית בנקודה שלך, אחותך עזרה לך."
הוא פנה אל ירוקת העיניים שעדיין כבשה מבטה ברצפה.
"ומה אתן עושות כאשר אתן רוצות…להתחמם?"
מלמול המענה לא היה ברור.
"לא שמעתי?" היטה אוזן במחווה תיאטרלית. מזוית עינו הבחין בדני המתקשה להסתיר את חיוכה.
"נוגעות."
"נוגעות? איפה?" היא הרימה אליו מבט נרעש, והוא חייך אליה לאישור. שפתיה התוו מלים, אך הן לא הפיקו קול.
"שמיעתי נחלשת. אולי תראי לי?" כל הארבע התבוננו זו בזו, אך בפחות תדהמה ממה שציפה. היא שלחה את ידה בתנועה מהוססת, והניחה אותה על מפשעת חברתה. ידין הרים לרגע את מבטו, ומיד השפיל אותו שוב.
"יפה מאוד. אני חושב שזכית." הוא הגיש לה את ידו, והיא מיהרה להניח בה את שלה, אך רעותה אמרה לפתע:
"זה לא היה הוגן." דויד נעצר על עומדו, מופתע.
"מדוע לא?"
"אותה שאלת שתי שאלות, ואותי רק אחת." הוא חכך בדעתו. מעולם לא היה טוב במספרים.
"אנחנו לא רק נוגעות." אמרה במהירות. הוא חייך אליה חיוך רחב וזקף את גבותיו בשאלה.
"אנחנו גם…מנשקות." מעט הפנים שהוא יכול היה לראות סביב עיניה היו סמוקים, ואחותה ירוקת העיניים נתנה בה מבט עוין.
"מנשקות…שם?" הוא החווה בין רגליה והיא הנהנה. "את שוכבת לך על גבך? מפשקת רגליים מולה?" הוא לא המתין למענה, אך תנועות גופן הבהירו לו ששאלותיו קולעות למטרה. "את כורעת בין הרגליים שלה? נושכת את הברכיים בעדינות? מנשקת את הירכיים? מטפסת מעלה?" את מלאכת עינוג האשה למד דויד מילדותו, וידע כיצד להשתמש במלים כדי להשיג את מטרותיו במיטה. "וכאשר את מגיעה אל הכפתור, מה את עושה? לוקקת אותו מיד, או מרחפת מסביבו?"
רחש נשמע מהמיטה הגדולה. עמית ושפדה, הרעיות איתן השתגל קודם, שכבו חבוקות על צידן, ירכה העירומה של אחת עמוק בין רגליה של רעותה, חושפות מעט עירום בין השמלות. "וכאשר הלשון שלה נוגעת סוף סוף בכפתור, איך את מרגישה? צמרמורת ממלאת אותך? עונג? את לא רוצה שזה יפסק, אבל היא שוב מתרחקת?" שתי הרעיות העומדות נעו במקומן בחוסר שקט, מביטות בקנאה באחיותיהן שעל המיטה. "ועוד לא דיברנו על הפטמות. את אוהבת שהיא מלקקת את הפטמות שלך?" שאל את ירוקת העין. "היא מוצצת אותן? נשיכות קטנות?" חקר את רעותה.
"הייתי שמח לו יכולתן להדגים לי, אך הרוח כבר ממלאת את מפרשיי." דויד החווה אל עבר איברו שהזדקר והושיט לשחורת העין את ידו. לרעותה לחש: "בך אטפל טיפול מיוחד אחר כך, בסדר?" ומבלי להמתין לתשובתה הוביל את הרעיה הנבחרת אל המיטה, שם נשכבה על גבה ופישקה רגליה. הוא חייך אליה והניד ראשו לשלילה. כאשר נתנה בו מבט תמה, התווה באצבעו תנועה סיבובית, והיא הבינה את המחווה. בתנועה קלה התהפכה על בטנה ונעמדה על ארבעותיה, מרכינה את ראשה.
דויד נעמד מאחורי הרעיה הכורעת, הפשיל את שמלתה, ומבלי להסיר עיניו מהקצין שהרים בינתיים את ראשו, חדר אל אשתו, סוחט ממנה גניחת עונג. באיטיות מטריפה, החל לשגול אותה לאיטו, סנטימטר אחר סנטימטר, מתענג על הדחיפות שחש בתנועותיה. היא ניסתה לנוע כלפיו, אך הוא נסוג אחורה, מעניק לה בדיוק את האורך שרצה. היא נסתה עוד מספר פעמים, אך הוא נסוג ממנה בכל פעם, עד שלבסוף הפנתה אליו את ראשה, ושתי עיניה רשפו ללא אומר מתחת לרעלה.
"מה?" התמם. היא לא ענתה, רק השפילה שוב את ראשה, חובטת את אגרופה במיטה בתסכול עצור. באיטית ליטף דויד את הישבנים הכהים שמתחתיו, משרטט צורות סביב מפשעתה. הוא המשיך לשגול אותה, איטי עד כאב עד ששוב הפנתה את מבטה בזעם.
"מה?"
"תשגול אותי כבר." מלמלה. שנים רבות של חינוך שמרני ומסורת עשו את שלהם, והיא עדיין התקשתה להוציא את המלים.
"זה מה שאני עושה…"
"לא ככה. חזק. תשגול אותי חזק." סיננה, מתבוננת סביבה בחשש.
"לא שומע."
"יותר חזק." אמרה בקול רם יותר.
"מה?"
"יותר חזק!" צעקה. "תשגול אותי יותר חזק! תחרגל אותי כבר!"
"ככה?" הלם בה. "ככה? ככה?" בכל פעם הכה בה אגנו בכח, שולח אדוות בירכיה ועכוזיה, והיא נאנקה. דויד החל לשגול אותה בתנועות קצובות, ארוכות ועמוקות, מצמרר אותה. עמית ושפדה הניחו יד זו על עכוזה של זו, מדגדגות האחת את מפשעת השניה מאחור, חבוקות. נחיריה של דני התרחבו, ראה, והיא לא החמיצה דבר מהמתרחש בחדר. מבטה נדד בין שתי הרעיות המתלטפות על המיטה לבינו. ידין צפה בו בפנים חסרות הבעה. דויד הבחין בשרוך מאחורי צווארה של הלקוחה, ושלח אליו את ידו. בתנועה קלה פרם את הקשר, והסיר מפניה את הרעלה, גל שיערה השחור שוצף במורד כתפיה וצאוורה. שחורת השיער מתחתיו היתה שקועה מדי בעונג שלה מכדי למחות על חשיפת ראשה. הוא שלח מבט אל הקצין אשר בהה בו בזעזוע על החוצפה שלא תיאמן ואז רכן אל אוזנה ומבלי להאט, שאל:
"טוב לך שאני מחרגל אותך?"
היא הנהנה.
"תגידי את זה." היא היססה ודויד החל שוב להאט.
"טוב לי שאתה מחרגל אותי." מלמלה הרעיה לעבר המזרן.
"שוב. חזק יותר."
"טוב לי שאתה מחרגל אותי" היא הגבירה את קולה. " טוב לי שאתה מחרגל אותי!"
הוא אחז ברעמת שיערה והרים את ראשה, מכוון את פניה אל עבר בעלה.
"תצעקי את זה."
"טוב לי שהוא מחרגל אותי!" צעקה לבעלה שהחוויר מולה. "טוב לי! טוב לי!"
דויד הגביר את האחיזה בשערות ראשה, אך הרטיבות שגעשה בנרתיקה רמזה לו כי הכאב רק מרגש אותה יותר. הוא הרפה מאחיזתו, ואז הגביר אותה שוב, סוחט ממנה גל נוסף של ריגוש. אצבעותיה החלו לחפון את הסדין, פרקיהן מלבינים, ואנקותיה הפכו לגבוהות יותר וממושכות. שתי הרעיות בקצה המיטה לא נשארו אדישות, אצבעותיהן מרחפות אישה בערוות רעותה ופיותיהן נעולים בתאווה, מנשקים, לוקקים, נושכים. במעומעם הבחין גם בקצין שפוף כתפיים, דמעה זולגת מעינו.
שפתיה של דני היו פשוקות קמעה, והיא נשכה את שפתה התחתונה. בפניה חמורות הסבר ושפתיה הדקות לטעמו, מעולם לא משכה את עינו, אך כעת חשב כי מעולם לא נראתה לו יפה יותר. דויד לא הרגיש את השיא מתקרב, אך לפתע חש בטלטלה בתוך גופו, כאילו רוצים שריריו לנטוש אותו, כאילו עורו מתקלף באחת, ואור שחור סימא אותו. גוו התקשת, ואשכיו ירקו זרע אל תוך הנרתיק שמתחתיו. מרחוק שמע גם את הרעיה גונחת וקול קריעה של בד. הוא לא ידע כמה זמן צעקו שניהם ומתי התגלגל על גבו, אך כאשר התעשת שררה בחדר דממה.
שפדה ועמית שכבו חבוקות ורגועות, איבריהן שוב מוצנעים. הרעיה איתה השתגל זה אתה, ושאת שמה לא ידע, שכבה על גבה, ירכיה פשוקות וברכיה מקופלות מעלה. אשכיו של דויד כאבו כפי שלא כאבו מעולם, שריריו רעדו וחולשה אחזה בו. כיצד יספק את ירוקת העין? היא שלחה בו מבטים חרדים ונואשים, ידה האחת נעלמת בין קפלי השמלה.
"אפשר?" שאלה, מחווה לכיוון רעותה.
"מה?" שאל בטמטום חושים.
"ינית…" היא החוותה שוב, הפעם לכיוון מפשעתה של ינית שחורת העין. "סגולה לבנים…"
דויד התבונן במפשעתה של הרעיה לידו. טיפות זרע בודדות נמלטו משפתי הערווה, וזלגו באיטיות במורד הירך בדרכן להספג במזרן. סגולה לבנים? על זה עוד לא לא שמע. לוחמות האמינו שלזרע יש סגולות מיוחדות, ומרפאות השתמשו בו לפעמים, אבל סגולה ללידת בנים?
"אפשר?" היא שאלה שוב. הוא הנהן, אדיש וקהה, ותוך שהיא פורמת את כיסוי פיה, הסתערה הרעיה על ירכי אחותה, מלקקת ביסודיות את הירכיים והערווה, ספוגי מיצי הנרתיק והזרע. למגע לשונה, הרימה את ינית ראשה, מתעוררת מיד.
"טל–סלע…שם…" היא מלמלה.
היא הניחה את שתי ידיה ברכות על הראש הרעול, מלטפת אותו באהבה, ועצמה את עיניה. מבין ירכיה של ינית שלחה טל–סלע מבט שואל בדויד.
"תמשיכי," הוא חייך חיוך קלוש "את בדרך הנכונה." הוא חש באיברו מתחיל שוב להתמלא באיטיות. למגינת ליבה של ינית, טל–סלע הזדקפה על ברכיה. היא לקחה את כף רגלה של אחותה בידה, נטלה את בוהנה בפיה, ואת ידה השני הניחה מרחפת מעל הערווה המשתוקקת. אלה בנות שבט נפתלי החסודות? חשב דויד לעצמו באכזבה משועשעת. לעולם לא יאמין יותר לאגדות.
ינית ניסתה להגביה את את אגנה אל האצבעות המענות, אך רעותה רק חייכה, לשונה מרחפת בין בהונות כף הרגל שהחזיקה. מדי פעם הואילה לגעת בכפתורה הורוד, הכועס, של ינית, סוחטת ממנה קריאת תאווה, אך היא נהנתה יותר מלמצוץ וללקק את הבוהנות הקטנות. היא הביאה את עקבה של ינית אל פיה והחלה ללקק אותו ביסודיות, נעה לאיטה בכיוון האצבעות, וכאשר הגיעה אליהן, נטלה את הבוהן הגדולה בפיה והחלה למצוץ אותה באופן דומה לדרך שבה מצצה עמית את איברו של דויד. לאחר מספר יניקות עמוקות בבוהן, הביאה טל–סלע את קרסולה של אחותה על פיה, ושוב החלה ללקק ביסודיות עד הבוהנות, שם בחרה בוהן קטנה ומצצה אותה. כך עשתה שוב שוב, עולה בכל פעם מעט יותר, קרסול, שוק, ברך, ומשם יורדת בליקוק עד כף הרגל, שם בחרה בוהן אקראית והעניקה לה טיפול יסודי. כאשר הגיעה לאמצע הירך, התקשתה ינית לעצור בעצמה.
"בבקשה…רק ליקוק אחד…קטן…"
טל–סלע חייכה ברשעות והנידה ראשה לשלילה, שוב מחליקה במורד הרגל, מתרחקת באיטיות מהערווה המורעבת של אחותה. אם ארצה להתחתן, חשב דויד, אני צריך מרשעת כמו זו. הוא הבחין בדני אשר לא החמיצה תנועה, אצבעה בין שיניה. לכל הנוכחים בחדר היה ברור כמה גבוה תגיע טל–סלע במסע הבאה של לשונה, וזו התענגה על משחק הגירוי. היא הכניסה את בוהנה של ינית אל פיה, והחלה למצוץ באיטיות, ראשה נע מעלה ומטה בתנועות מעגליות. מדי פעם ליקקה סביב הבוהן בלשונה וחזרה למצוץ מעלה–מטה. לאחר זמן שנראה כנצח, שמטה טל–סלע את כף הרגל על המיטה, והתבוננה בחיוך ברעותה.
"מוכנה?" ינית לא ענתה, רק פישקה את רגליה, מקפלת את הברכיים. לפני שצללה אל הערווה מולה, בדקה טל–סלע את זקפתו ופניה נחמצו לרגע, הוא עדיין לא היה זקור. היא צודקת, חשב דויד. הוא חשש שקשה מזה לא יהיה יותר בשבוע הקרוב. אנחה גבוהה בישרה לו כי טל–סלע הפסיקה להבטיח והחלה לקיים בין ירכיה של ינית. שחורת השיער סגרה את הראש המכוסה בין רגליה, שוקיה מוצלבות על הגב הלבוש בינהן. על אף הריגוש הגבוה הוא בעצמו מתרכך.
"והנתנה! צרה! צאו החוצה." הורתה דני לפתע. טל–סלע הרימה לרגע את ראשה מבין הירכים הפשוקות תחתיה, אך רעותה דחפה אותה מטה בחזרה. השומרות התקדמו באיטיות אל עבר הדלת, גונבות מבטים אחרונים בהצגה.
"והנתנה, למעגן. צרה, לעמדה המזרחית." הורתה. "אני אבדוק אתכן הלילה, אני לא רוצה לראות שום משחקים, יש חרגולים במטבח." הן נתנו בה מבטים שוטמים, ויצאו מהחדר. דויד התבונן בה בסקרנות. דני נתנה מבט חטוף בקצין שישב מובס על השרפרף, גבו כפוף, והסירה בזהירות את החרב הגדולה מגבה, משעינה אותה על הקיר לידה. היא נעצה מבט בדויד, ומבלי להסיר ממנו את עיניה, הניחה את אצבעה בין השפתיים שפעם חשב שהן דקות מדי, והיום ידע כי הן מושלמות. האצבע טיילה בתוך פיה מספר שניות, משרטטת את תווי המתאר של לסתותיה, ואז יצאה החוצה. שובל רוק דק נשרך אחריה כאשר החליקה אותה באיטיות במורד הסנטר, דרך עצם הלסת ועד לצוואר. כעת הבין דויד מה עשתה הסוכנת, אך גם אם לא היה מבין, זקפתו המתעוררת היתה מסבירה לו. אצבעותיה הארוכות פרמו את קישורי חולצתה, חושפות בטן שרירית וחזה קטן. היא נשכה את שפתה התחתונה כאשר צבטה בעדינות פטמה קטנה וכהה.
"טל–סלע." אמרה דני. הרעיה הרימה את פניה הרטובים, והסוכנת רמזה לכיוון זקפתו של דויד. ינית קראה באכזבה כאשר רעותה פשטה בזריזות את תחתוניותיה, פישקה עצמה מעליו, וירדה על האיבר התשוש. אף כי הרעיה התענגה על ההתקשות הכואבת בחלציו, לא היא היתה הגורם לה, רטובה ומשתוקקת ככל שהיתה. דויד לא הסיר את מבטו מדני. ידה השניה נעלמה כעת במכנסיה, אך קווי המתאר שלה היו ברורים מתחת לבד, נעים בעדינות בתנועות סיבוביות. לו יכול דויד לגעת בה עכשיו. הוא הזדקף במיטה, ומבלי להתיק את עיניו משל דני, חיבק את הרעיה שעליו. הלוחמת הצטמררה. כמעט יכלה לחוש את הידיים הללו סביבה. דויד אסף את שמלות הרעיה שעליו, חושף את ישבנה כלפי הסוכנת, ופישק את פלחי העכוז. "התאמנתי חמש שנים בעינוג נשים, את לא חייבת להתעבר, את יודעת." הוא אמר לה קודם. לפתע היתה כל כך מרוגשת. "את לא חייבת להתעבר, את יודעת." היא ידעה נשים רבות, אך מעולם לא היתה עם גבר ולא נחדרה. כעת חשה שזו היתה תמצית קיומה. דויד החדיר את אמת אצבעו לאחוריה המפושקים של טל–סלע, והיא גנחה. "את לא חייבת להתעבר."
הסוכנת היתה שעונה על הקיר, עפעפייה סגורים ושפתיה פשוקות למחצה כאשר פגע בה שיא העונג כקורנס. ירכיה הלבושות, המפושקות לעברו, רטטו והיא נאנקה חרישית, מניחה לפורקן לזעזע אותה בגלים ארוכים ואיטיים. מראה של הסוכנת, המרוחקת ונטולת המיניות כמעט, הנישאת על כנפי העונג היה מרגש עבור דויד במידה שלט היה יכול לתאר לעצמו עד כה, והוא חש את עצמו פורק את שארית זרעו אל בין ירכיה של הרעיה מעליו, נאחז בה בחולשה. באופן אינסטינקטיבי, הוא השכיב אותה על המיטה בשארית כוחותיו, מניח לה לעשות בו כתשוקתה. הוא לא זכר הרבה אחרי כן.
* * *
כמה זמן הניחה לו דני לישון, הוא לא ידע, אך כאשר התעורר, מצא עצמה נישא בזרועותיה של והנתנה אל חדר הרחצה, כאילו היה ילד, דני מאחוריהם. לפני שנים אחדות, כאשר ראה בפעם הראשונה את הלוחמת השמנה, הביע פקפוק באוזני דני לגבי יכולותיה, אך דני רק צחקה. היא ניגשה אז אל והנתנה, ואמרה משהו באוזנה, מצביעה על אחת משתי הלאמות שדויד רכש למאכל. הלוחמת ניגשה אל הבהמה האומללה, הרימה אותה מהקרקע בעורפה בידה האחת, ושיספה את צאוורה באיבחה חדה בגרזן שאחזה בידה השניה, מנתקת את הצוואר מהגוף. אותו ערב אכלו אומצות, ודויד לא פיקפק יותר בכישוריה.
במעומעם זכר אותן רוחצות אותו. כאשר יצאו מחדר הרחצה, העין כמעט שקעה במערב, צובעת את השמים והעננים מתחת באלף גווני ירוק ותכול. הליצן זרח ממעל, אדום חיוור ולעגני, אך את החמשה לא ראה. מזל ביש, חלפה המחשבה בראשו. אולי המפרשים מסתירים אותה. מתי הספיקו כבר להרים מפרשים? את יבנה ד'מעלה כבר לא ראה מעליו. הן הניחו אותו ברכות במיטתו בחדרו הקטן, ודני חייכה אליו כאשר יצאו.
"עבדת קשה, דויד. לילה טוב."
* * *
דויד התעורר למשמע צעקות מבחוץ. הרוח עימעמה את הקולות, אך הצלילים של מתכת מכה במתכת היו ברורים דיים. הדחף הראשון שלו היה לזחול אל מתחת למיטתו, אך הוא אילץ עצמו אל הדלת, ופתח אותה.
קרב התחולל בחצר היקטה, דני וחיילותיה נלחמו בלוחמות לא מוכרות. כלבות הלילה היו לבושות למחצה, צמותיהן מתנופפות כאשר הלמו. הפושטות לבשו רתמות גלישה מעל מדים כהים, מעוטרים בדוגמאות גאומטריות, ושערותיהן היו קצוצות. הוא ראה כיצד הסוכנת מניפה את חרבה בשתי ידיה, בולמת מכה שנועדה לראשה, מתאוששת ראשונה מעוצמת המכה ומשספת את הלוחמת שמולה מתחת לכתף. היא לא טרחה לצפות בה מתמוטטת, אלא איתרה מיד את קצוצת השיער הבאה. והנתנה לידה הניפה את גרזנה, קוצרת שתי לוחמות כאילו היו שעורים.
"אבוקות! אבוקות! שירפו את החבלים!" שאגה דני. חבלים השתשלו מלמעלה אל חצר היקטה. דויד התבונן מעלה, וראה דמויות כהות מחליקות על חבלים מהמשגב האדיר שריחף ממעל. למטה נגעה ספיר מולור באבוקה בחבל הקש, והלהבה זינקה מעלה. כאשר הגיעה האש אל הלוחמות על החבל, הן זעקו באימה, מתרסקות על קרקע החצר. דני צרחה כאשר כידון ננעץ בכתפה, אך חרבה היתה קלה דיה כדי להחזיקה גם ביד אחת, והלוחמת מולה נשארה בידיים ריקות, כידונה נעוץ בדני. היא זעקה בפחד כאשר התיזה דני את ראשה. צרה דובר בלמה מהלומת גרזן במגינה, אך פושטת מאחוריה שיספה את גרונה והיא נפלה, מנסה לחסום את הדם בידיה. ספיר הבעירה עוד חבל כאשר פגעה בה אחת הפושטות מאחור. היא ניסתה להסתובב, חרבה שלופה, אך התמוטטה ארצה. לאחר מספר שניות נקברה תחת מטח הלוחמות שהיו על החבל אותו שרפה.
"כנס מיד לחדר!" שאגה דני בזעם כאשר ראתה אותו לפתע מצדה השני של החצר, והוא ציית בפחד. החדר היה חשוך, והוא התלבט האם להדליק עששית או להתחבא. הוא נזכר בחרב ישנה שהיתה לו, בארגז מתחת למיטה, וכרע בדחיפות כדי לחפש את הארגז. נדמה היה לו שקולות הקרב שככו מעט בחוץ. מגילות. פסלונים. הוא השליך את החפצים חסרי השימוש בזעם מאחורי גבו. פירות ישנים. חרגול מת. הוא התרומם על רגליו כאשר חש בחרב בידו וזינק אל הדלת. אגרוף פחד הכה לפתע בבטנו. ואם יצא, מה יעשה? הלא הוא גבר, מעולם לא למד להחזיק חרב. דמעות הציפו את עיניו. צא! צא! צעק לעצמו, אך רגליו כבדו, והוא שמע את החרב פוגעת ברצפה. הדלת נפתחה לפתע, ודני עמדה בפתח, פניה שטופות דם.
"דני, מה..?" הוא החל לומר כאשר היא התמוטטה עליו, דם מבעבע מפיה. לוחמת זרה הופיעה הפתח, אך כאשר ראתה שבחדר נמצא רק גבר, התעלמה ממנו ורצה לדרכה. הוא כרע, דני בזרועותיו, עיניו שטופות דמעות.
"תמ…" היא ניסתה לומר. "תמי…" וגוועה.
"דני!" צעק, פיו מתמלא רוק, עיניו זולגות דמעות. "דני!"
שלווה מוזרה פשתה על החצר, מופרת רק על ידי גניחות הגוססות. הוא ראה את והנתנה מתה, זקופה על ברכיה, שלושה כידונים נעוצים במשמניה אך גרזנה עדיין בידה. גוויות שרו בכל מקום, מחוללות על ידי חרבות מנותצות וכידונים עקומים, וטביעות רגליים הביאו את הדם מהשלוליות הרבות אל החלקים בו לא רקד המוות. אף אחת מהפושטות לא התייחסה אל הגבר העירום למחצה, גוויה חבוקה בזרועותיו.
"משגב כאן נחיתה." אחת הלוחמות הזרות אחזה מכשיר קשר בידה, בעוד חברותיה בוזזות את חדרי היקטה. טכנולוגיה קדמונית תמיד ריתקה את דויד, והוא צפה בדוברת, קרוע עיניים. לרגע שכח את הזוועה מסביבו.
"כאן משגב. המשיכי." הגיע קול מתכתי מהמכשיר.
"השמדנו את המגינות. המפרשים קרועים."
"האם אמרת, המפרשים קרועים?"
"חיובי. קרועים."
"הגבר שם?"
הדוברת התבוננה בו ללא הבעה. דויד הניח כי היא המפקדת.
"חיובי."
"תהרגו אותו." שתי לוחמות החלו לנוע אליו באדישות, חרבותיהן שלופות. הוא התבונן בהן מתקרבות, חסר אונים. טיפת מים נשרה על ראשו, אחריה עוד אחת, והוא התבונן מעלה, אדיש למותו הקרב. החבלים עליהן השתלשלו הפושטות צנחו אל הסיפון, ומים החלו לזרום מלמעלה. הלוחמות התבוננו זו בזו בבילבול, שוכחות אותו.
"משגב כאן נחיתה, מדוע הורדתם את החבלים? עוד לא עלינו." המפקדת התבוננה מעלה בכעס. המכשיר בידה שתק.
"משגב כאן נחיתה, אל תציפו את היקטה כאשר אנחנו כאן! עוד לא סיימנו כאן!" דני הסבירה לו פעם שהמים הם אויבו של הסלצף. הם נספגים בסלע החלול וקופאים, ובכך מכבידים אותו עד שהוא שוקע. כאשר הוא פוגע בעננים, סופו ודאי.
"משגב כאן נחיתה!" צעקה המפקדת, פחד בקולה. חברותיה החלו לצעוק מעלה אף הן. בהיעדר מפרשים הן לא יכלו להמלט מהמשגב מעליהן. המים המשיכו לרדת ,ודויד הבחין שהמשגב הופך לצל מתרחק מעליהם.
"השליכו את הגוויות!" צרחה הדוברת, ושאר הלוחמות נחפזו למלאכה. "הירסו את המבנים!"
גויות וגוססות כאחת הושלכו מעבר למעקה, אך המים המשיכו לזרום, נספגים בסלע. דויד הבחין בעננים. מאז ומתמיד ראה אותם מתחתיו, בהצצה מעבר למעקה. כעת ראה אותם מזדחלים מעלה מעבר לדפנות היקטה.
"וה אמנו, שבים העננים, יה אבינו, שבשמים , קבלו את בנכם החוטא השב אליכם, ואת דני א'גל," בכה דויד, מים ניתכים על ראשו, על גבו, על כתפיו. "מים אל מים, נשמה אל נשמה."
המים המשיכו להתנפץ על קרקע היקטה כאשר בלע אותם ים העננים, והם צנחו מטה מטה.

סוף

—————
את הסיפור הזה כתבתי לפני שנים רבות והוא אמור היה להיות פרולוג לסאגה גדולה יותר שאותה לא כתבתי וחבל, כי העולם הזה נראה לי מעניין ומקורי. למרות שאני בדרך כלל לא כותב מדע בדיוני (או פנטזיה עתידנית, במקרה הספציפי הזה), לפעמים אני חורג ממנהגי ונהנה להתפרע קצת עם הזמן והמקום. מקווה שנהניתם, למרות שבדרך כלל לסיפורי מד"ב אין הרבה ביקוש.