קבוקים

המילואים נפלו לי בדיוק על הגדיד. המשק שלנו גם ככה על הפנים והייתי חייב להישאר לעזור לאבא שלי, אז התקשרתי למ"פ שאמר לי שהוא בחו"ל והפנה אותי לקצינת הקישור. התקשרתי אליה והסברתי לה את הבעיה. היא אמרה לי לבוא ליום ראיונות ולא הסכימה לשמוע אף מילה לפני זה, אז גררתי את הרגליים לחיפה, חיכיתי מחוץ לוועדה שעתיים, ואז לקח להם בדיוק דקה וחצי לסרב לי ועוד לזרוק כמה הערות סרקסטיות על זה שאבא שלי יביא תאילנדים במקומי.
 
ככה? ככה. הגשתי ולת"ם.
 
את הולת"ם דווקא אישרו. למרות שקרעתי את התחת במטע התמרים מבוקר עד ערב, הרגשתי כלי על זה שדפקתי את המערכת. הגדיד נגמר ושכחתי מכל העסק אבל קצינת הקישור כנראה שלא. אחרי חודש חיכה לי עוד צו, לשלושים וחמישה יום. הבאסה בצווים כאלה זה שאתה לא עושה אותם עם הפלוגה שלך אלא סתם דוחפים אותך לאנשהו לעשות שמירות. זה מין עונש למי שמשחק משחקים עם הצבא. ידעתי שגם אין סיכוי להתחמק, כי מאז שהתחילה האינתיפדה הזאת הם מעיפים הרבה יותר אנשים לכלא. יאללה, למילואים.
 
כשהגעתי לצאלים קיבלתי חררה מהאנשים שאיתם הייתי צריך לעשות מילואים. מילואימניקים ביחידה קרבית זה לא מדענים מהטכניון, אבל יש איזה רמה. החבר'ה האלה היו חבורת חולרות דפוקות. כל מיני נפקדים שכבר נמאס להם לברוח ולשבת בכלא, חולים שלא הצליחו להרשים את הרופאים בוועדה וסתם עברייני צעצוע. בין אלה אני, שאני לא איזה ראש גדול (אפילו לקורס סמלים לא הסכמתי לצאת), נראיתי מינימום רב סרן. באמצע האימון שלפני העלייה לקו, קרא לי הקצין האחראי על הקבוצה. ואמר לי שמביטחון שדה רוצים לדבר איתי. האמת קצת נבהלתי, כי מה יש להם לדבר איתי?
 
הילד המשקפופר מביטחון שדה אמר לי שחסרים חיילים לאבטח איזה מתקן רגיש ובשביל להיות שם אני צריך לעבור תחקיר. יאללה, תחקיר. חברים ערבים? לא. מגע עם אנשים חשודים? לא. סמים? נגיד שלא. ממליצים? נתתי לו שמות של שני חבר'ה מהשכבה שלנו, אחד השתחרר מהשייטת לפני חצי שנה, השני קצין באגוז.
 
בדיוק לפני שאני עולה לאוטובוס עם כל הברדקיסטים, מגיע אלי שוב הקצין, כולו מבואס. מה קרה? אני לא הולך איתם לשמור, אלא הולך למתקן הרגיש. יאללה, סבבה, מתאים לי. הוא אמר לי להישאר באוהל ויבואו לאסוף אותי תוך שעתיים.
 
טוב, ישר אחרי ארבע שעות מגיע איזה נהגוס. אני כמובן ישן כשהוא מגיע, כי מדי צבא תמיד עושים את הבנאדם עייף, רעב וחרמן. אוכל צבאי עושה לי איכסה ונגד החרמנות אין לי מה לעשות עכשיו אז מה נשאר לי? רק לישון. הוא מעיר אותי, אנחנו מעמיסים את הקיטבג וצ'ימידן על הסונומה, ואודרוב. לאן? לדימונה. איך שאני שומע דימונה אני מתחיל להילחץ. דימונה זה כור, וכור זה קרינה, וקרינה זה סרטן ומסרטן אני מפחד. ככה אני יושב ומשקשק עד שאנחנו מגיעים, כי הנהגוס לא שייך לשם, רק אמרו לו להביא אותי והוא לא מבין מהחיים שלו. ככה אנחנו נוסעים ושותקים. אני משקשק כל הדרך וחושב על מה יכול לקרות לי, ואז משתדל לחשוב על משהו אחר, ושוב אני חוזר לזה עד שבסוף אני נרדם.
 
כשהוא מעיר אותי אנחנו בשין גימל של הבסיס, וישר אני רואה את הכיפה הענקית הזאת שרואים תמיד מכביש, רק הרבה יותר קרוב. אנחנו ליד בסיס חיצוני קטן, ובפנים, מסביב לכיפה הכסופה, יש עוד בסיס, הרבה יותר גדול, מופרד בגדר גבוהה. אני יורד מהרכב והמאבטח הסדירניק מבקש ממני תעודה דרך זכוכית. הוא לוקח ממני את התעודה וצו המילואים, בודק אותם ואז מכניס אותי ואומר לי איפה המשרד. המשרד סגור, אני מגלה אחרי שגררתי את כל החפצים, כי כבר ערב, אז אני חוזר לשין גימל והוא אומר לי לחכות במועדון ושהוא יקרא לקב"ט.
 
המועדון ריק, אבל הטלוויזיה פועלת ואני מופתע לגלות שיש שם כבלים, בזמני היו רק וידאו וסרטים של זאב רווח ודובי גל. בערוץ שלוש יש איזה סרט תיעודי עלק על דוגמניות ואני בא להחליף אבל אז יש קלאודיה שיפר על המסך ואני מיד נמרח כי אני חולה עליה עוד מהתיכון. איזה גוף מדהים. איזה רגליים. והפנים שלה, העיניים, תמיד היא נראית צוחקת ומהורהרת ביחד. הפעם היא נראית לי גם מחורמנת, לא יודע למה, אולי בגלל שאני במילואים ולמדים יש את ההשפעה המפורסמת.
 
צעדים מבחוץ. "הלו, אדון שפן, אתה כאן?" מישהו צועק ואני מתבלבל. בתיכון, החבר'ה היו קוראים לי שפן. יכול להיות שהכוונה היא אלי?
 
"רני…שפן…" הקול נשמע לי מוכר ובעליו נכנס למועדון.
 
"דורי?" אני שואל.
 
"רני השפן הקטן!" צועק דורי ומסתובב אלי. אנחנו מתחבקים לרגע כמו שרק שני מושבניקים יכולים. פעם היינו חברים טובים. למדנו ביחד בתיכון האזורי ושיחקנו כדור מים ביחד. אני יצאתי עם ליאת מ"בני משה" שהוא היה מאוהב בה. הייתי אז רומנטיקן גדול באותה תקופה וחשבתי שהדבר הכי יפה לעשות זה לפנות לו את הדרך, כי אני חבר טוב שלו וכו'. הקיצר, ליאת התעצבנה עלי שאני ככה מעיף אותה ואת דורי היא לא סבלה ככה שאף אחד לא הרוויח. בשירות נשארנו חברים כמה שאפשר כשאני בגולני והוא בגבעתי אבל אחרי הצבא הוא טס למזרח ואני לדרום אמריקה ומאז לא נפגשנו.
 
"מה אתה עושה פה?" הוא שואל.
 
"מה אני עושה פה? אני במילואים. מה אתה עושה פה?"
 
"אני עובד כאן." הוא אומר.
 
"עובד כאן? מה, בכור?" אני שואל בזהירות.
 
"מתקן, לא כור. תכף אני מסביר לך הכל. אתה רוצה להתקלח? לישון? לאכול?"
 
"לישון זה מה שאני עושה כל היום. אני לא רעב. מה קורה איתך? מה אתה עושה כאן?"
 
"אני קב"ט המעגל החיצוני של המתקן." אומר דורי. "קח את הקיטבג ואני אקח את הצ'ימידן."
 
"לאן אנחנו הולכים?"
 
"לחדר שלי."
 
"אין…מגורי חיילים או משהו?"
 
"דוגרי אני לא יודע למה שלחו אותך בכלל. לפני כמה שבועות אמרתי שאני במצוקת כוח אדם ומאז הם מפוצצים אותי באנשים עד שאין לי איפה לתת להם לישון. מצדי תלך מחר בבוקר. מה קורה איתך, איש?"
 
סיפרתי לו על דרום אמריקה ועל הלימודים בתל חי, אבל אין הרבה מה לספר מעבר לזה. נפרדתי מטלי לפני כמה חודשים וגם זה לא היה יותר מדי רציני ומאז גם חברה אין לי. שאלתי אותו למה הוא עזב את הצפון. אנשי הצפון קנאים קצת לנופי הילדות שלהם, ומי שעוזב הוא טיפה בוגד. מעבר לתל אביב זה איכשהו נסבל אבל דימונה?
 
גם הוא היה כאן במילואים והקב"ט רצה לעזוב וממילא נמאס לו מהמושב אז הוא ניגש למכרז של משרד הביטחון וזכה. חשב רק לתת כמה חודשים אבל התאהב במקום ונשאר כבר שנתיים. אנחנו מגיעים אליו לחדר. האמת? היחידה שלי בבית של ההורים יותר גדולה ופחות מסריחה. אפילו טלוויזיה אין כאן. הוא שואל אם בא לי לראות טלוויזיה במועדון או שהוא יראה לי את המקום. אני חושב על קלאודיה במועדון ואומר לו שעדיף שיראה לי קצת מי נגד מי פה.
 
לדורי יש ג'יפ סופה דפוק ואנחנו עולים עליו ומתחילים לנסוע מסביב לגדר.
 
"קבוקים?" הוא שולף שקית עם החטיף המגעיל ומציע לי.
 
"איכסה." אני אומר. "מה זה, של ילדים, לא?"
 
"לא רק." הוא מחייך ולועס אחד.
 
"אז איך הכסף?" אני שואל.
 
"על הפנים."
 
"והתנאים…?" אני שואל. עם החדר הדלוח והג'יפ הדפוק הזה לא נראה לי מה יכול להיות טוב בתנאים אבל אני מתחיל לתהות מה יכול להיות כל כך מושך פה שהוא 'התאהב'.
 
"מצוינים." הוא שוב מחייך חיוך רחב.
 
"ג'יזס. מה כל כך 'מצוין' בלחיות ליד פצצות גרעיניות?" אני שואל.
 
"אין פה פצצות." הוא אומר בשלווה.
 
"אין? ממתי?"
 
"מאז הסכמי אוסלו. זה היה כור ישן לאללה והיה מלא לחץ על משרד ראש הממשלה לסגור אותו."
 
"מי לחץ?"
 
"מי לא? ארגוני איכות הסביבה. עיריית דימונה. ממשלת ארצות הברית. האיחוד האירופי. מצרים. כולם."
 
"ולמה סגרו?"
 
"תראה, כמה פצצות גרעיניות ישראל צריכה? זה לא בדיוק 'ציוד מתכלה', נכון? יש איזו סטפה מפוזרת בארץ, אם יש בעיה באיזה פצצה מתקנים בכור שבנחל שורק וזהו."
 
אני חושב על מה שהוא אומר. אם זה לא כור גרעיני, אז מה זה?
 
"בסוף באו האמריקאים ושילמו בוכטה ענקית של כסף. חכרו את המקום יענו. כל מה שאתה רואה שם, הכיפה, המעבדות, הכל שלהם."
 
"למה הם צריכים את זה?" אני שואל, מזועזע. "מה יש כאן שאין להם שם?"
 
"כל מה שאני אומר לך לא יוצא מהג'יפ הזה, הא גבר?"
 
"בוודאי" אני אומר, קצת נעלב. "אז מה יש להם כאן שאין להם שם?"
 
"פרטיות." הוא אומר בידענות.
 
"פרטיות?"
 
"פרטיות. היו להם באמריקה מלא בסיסים סודיים שהתעסקו עם כל מיני דברים ממש מוזרים. חייזרים, נסיעה בזמן, לא יודע מה. אזור 51, בלו האצ'ינס, רוזוול. כל מיני. אבל האזרחים האמריקאים זה עם חטטן בלי שום כבוד לצבא. היו מסתובבים מסביב לבסיס, מתפלחים פנימה, מגישים כל מיני עצומות ובלגנים בקונגרס שיחשפו מה שיש שם עד שנמאס לחיל האוויר שלהם לגמרי. את המחקרים המיוחדים שלהם הם עושים כאן ושיזדיינו כולם. הם מאבטחים את המתקנים הפנימיים ואנחנו את המעגל החיצוני, כמעט אין קשר. מדי פעם החברה' שלי תופשים פה איזה פסיכי מאמריקה שבא לתצפת או למחות, או משהו."
 
"ומה עושים איתם?"
 
"מזיינים להם את הצורה במכות ומעיפים אותם למשטרת דימונה."
 
אנחנו מגיעים לעמדת שמירה ונעצרים. דורי יוצא מהג'יפ והולך לדבר עם המילואימניקים ששם ואני מסתכל בחשש על הכיפה הכסופה שקטנה מאחורינו.
 
"אז מה יש כאן עכשיו?" אני שואל כשהוא חוזר. "אני לא רואה כאן חלליות."
 
"אין כאן חלליות. יש להם בפנים משהו שהם קוראים לו נקודות לגרנז'. הם פותחים מין פתחים כאלה בחלל ודרך זה שולחים גשושים, מין רובוטים קטנים כאלה." הוא מניע את הסופה.
 
אני לא אומר כלום, רק חושב על כל מה שהוא אמר. פתחים בחלל. גשושים. רובוטים. סרטים רצים כאן. תוך כדי נסיעה המדבר מקיף אותנו בחושך, הרבה יותר עירני וחי ממה שראיתי אותו אי פעם. ככה אנחנו עד שמתחילים שוב לראות את האורות של הבסיס.
 
"אז מה כל כך מצוין כאן?" אני שואל בסוף.
 
הוא לא עונה.
 
"נו, מה? אל תהיה כזה כבד." אני מנדנד.
 
"אני אספר לך. קודם אמרתי לך שתצטרך לסגור את הפה. בשביל מה שאני הולך לספר לך תצטרך גם לפתוח את הראש וגם לסגור את הפה, אוקיי?"
 
"אוקיי."
 
"עם דגש על לפתוח את הראש זה יותר חשוב."
 
"אוקיי" אני אומר עם קצת פחות סבלנות. אנחנו נכנסים לבסיס הקטן, דורי מחנה את הסופה ליד המגורים ואנחנו יוצאים מהרכב. הוא פותח את הדלת ואנחנו נכנסים לתוך החדר.
 
"קפה? תה?"
 
"תה." אני עונה ומתיישב על כורסא ישנה. בזמן שהקומקום רותח הוא נשען על השיש מולי וממשיך.
 
"בערך חצי שנה אחרי שהתחלתי פה כבר הייתי לגמרי שבוז. המשכורת חרא, התנאים לא משהו, ועם כל הכבוד לדימונה, אני לא רגיל לדרום, בכל זאת. התחלתי לחשוב איך להתפטר ולעוף מכאן."
 
"נו?"
 
"אתה מוכן לתת לבנאדם לדבר?" הוא שואל.
 
"כן."
 
"לילה אחד פתאום האמריקאים מתקשרים לחמ"ל שלנו ומכריזים על כוננות אדומה. זה אומר פריצה מתוך המתחם שלהם. הקפצתי את כל החבר'ה והתחלנו להסתובב על הגדרות. כדורים בקנה, אמצעי ראיית לילה, כל הבלגן. האמת? היה פחד אלוהים. מה שיכול לפרוץ החוצה מתוך המתחם שלהם יכול להיות יותר גרוע מכל מחבל ואני התחלתי להריץ סרטים בראש, אל תשאל. גם אצלם ראיתי פעילות כמו שאף פעם לא ראיתי. צעקות, מארינס רצים מפה ומשם, זרקורים, כריזה, סוף הדרך. ככה זה היה כל הלילה עד שבצהרים למחרת הם הורידו כוננות ונגמר הסיפור. ככה חשבתי, לפחות."
 
"ו…?"
 
"אחרי יומיים אני נוסע ככה בלילה, פתאום אני רואה משהו על הדרך. אני עוצר, ומה אני רואה?"
 
"מה?"
 
"שים לב."
 
הוא מתכופף מתחת למיטה ומוציא משם ארגז ברזל שחורים קדוחים בו, ככל הנראה לאוורור.
 
"תפתח." הוא אומר.
 
פתאום אני מתרגש.
 
אני פותח את המכסה. בפנים יש רצפת סמרטוטים וכמה סלעים. אני רואה תנועה בקצה הארגז מאחורי סלע ואחרי כמה שניות משהו מגיח מאחוריו. משהו דמוי עכביש קטן. אמנם לא משהו מוכר אבל לא הדבר הכי מדהים שראיתי בחיים.
 
"זה הסיפור? עכביש?" אני שואל.
 
"כמה רגליים יש לעכביש?" הוא עונה בשאלה.
 
שמונה. אני חוזר אל היצור וסופר. עכשיו אני רואה שהוא עגול לחלוטין והספירה קצת קשה בגלל זה, אבל בסוף אני מחליט שיש לו תשע רגליים. לא יכול להיות. אני סופר שוב. תשע. דורי שורק ושלוש נקודות נדלקות על גבו של היצור.
 
"ראית פעם צבע כזה?" דורי שואל. אף פעם לא. אין צבע כזה. צבע…חמוץ מתוק ואביבי. אני בוהה בנקודות משהו שנראה כמו נצח, אבל בטח לא יותר מדקה.
 
"אתה מוכן לזיון של החיים שלך?" דורי שואל בשקט.
 
הלו הלו הלו, עצור. מאיפה זה בא?
 
"זיון?" אני מזדקף.
 
"אמרתי לך לשמור על ראש פתוח. לא איתי." הוא ממהר להרגיע אותי.
 
"עם…זה?" אני שואל בגועל.
 
"אני קורא לה בר. ולא, לא עם בר. בעצם כן, אבל לא בדיוק."
 
"וואו. איבדתי אותך לרגע, אוקיי?" אני מתאמץ לעשות סדר בבלגן. "מצאת את הדבר…את הבר הזה, בסדר. איך זה קשור לזיונים?"
 
"אתה סומך עלי? אני מבטיח לך את הזיון של החיים שלך. אתה עוד דלוק על קלאודיה שיפר?"
 
הקטע במועדון חוזר אלי לרגע וכנראה שהפרצוף שלי מסגיר את זה.
 
"אני מסדר לך את קלאודיה שיפר."
 
הלב שלי מתחיל לדפוק מהר ואני לא אומר כלום.
 
"אתה מוכן?"
 
מאיזו שהיא סיבה, הראש שלי עושה כן, והפה שלי מתייבש. במעומעם אני נזכר בתה שהוא הבטיח, אבל לא אומר כלום. הוא שולף בזהירות את הדבר הזה מהקופסה שלו, מלטף לו את הגב ומניח אותו על שולחן קטן לידי. אז הוא מוציא את השקית של הקבוקים מהכיס.
 
"רוצה?"
 
אפילו במצב המוזר שאני נמצא בו אני נגעל ועושה "לא" עם הראש. הוא צוחק ומקרב את קבוק אחד ליצור הזה.
 
"אבל בר רוצה, נכון?"
 
היא מתחילה להשמיע איזה צליל מוזר, מין טרטור נמוך כזה, והנקודות מתחילות לרחף לה מהגב. עכשיו אני רואה שכל נקודה יושבת בקצה של מחוש ארוך והיא פשוט שולחת אותם לכל הכיוונים. המחושים הולכים ומתארכים כמו מקרוני. דורי לוקח אחד בזהירות, ומניח אותו על הצוואר שלי. קר, אני מצטמרר לרגע.
 
"אל תזוז." דורי אומר, ואני רואה שהוא לוקח את המחוש השני ועושה אותו דבר לעצמו.
 
המחוש הזה זוחל על הפנים שלי, עד שהוא מגיע לאף. בלי לעצור הוא נכנס פנימה וגל של פאניקה כמעט מציף אותי אבל דורי נותן בי מבט מרגיע ואני לא זז. אני מרגיש דקירה קטנה בתוך האף ותחושה מוזרה כאילו משהו זז בתוך הראש שלי מהאף מעלה.
 
"דורי…" אני מתחיל להגיד אבל הוא לא שם, אחרי הכל אין הרבה מקום בלימוזינה, רק לקלאודיה ולי. היא יושבת מולי, שקועה במושב העור השחור, לבושה במעיל פרווה לבן כמו שלג ומגפי עור גבוהים ומחייכת בהתגרות כמו שרק היא יודעת.
 
"אתה רוצה…לראות?" היא שואלת בגרמנית.
 
אני לא יודע אם להגיד לה "יה", שזאת בערך המילה היחידה שאני יודע בגרמנית או "כן", אבל היא מבינה למה אני מתכוון. היא מתחילה לפרום את כפתורי המעיל, אחד אחרי השני מלמעלה למטה אצבעות העדינות והארוכות שלה. כאשר היא מגיעה לגובה הירך אני בולע רוק והיא ממשיכה לרדת. כל הכפתורים פתוחים עכשיו, אבל המעיל עדיין מכסה אותה.
 
"לפתוח?" היא מחייכת.
 
אני מהנהן, הפה שלי יבש.
 
בתועה אטית היא פותחת את המעיל, והגוף השזוף והמדהים שלה נחשף מתחת, עירום לגמרי כמובן. השדיים שלה זקופים כמו שני תפוחים עסיסיים עם פטמות ורודות וקטנות, הבטן מוצקה ושטוחה והירכיים חלקות ומבהיקות אבל את הפרח שבינהן אני בקושי רואה כי היא סוגרת את הרגליים עד הברכיים.
 
היא רומזת לי באצבעה לבוא אליה, שיניה מחליקות באיטיות על שפתה התחתונה. אני כורע על רצפת הלימוזינה וחוצה את המרחק בינינו. כאשר אני מגיע אליה היא מחייכת אלי ומפשקת באטיות את הרגליים, נושכת אצבע בהתיילדות מתגרה.
 
אני מתחיל לנשק אותה. בהתחלה את החלק העליון של המגפיים ואחר כך הירכיים הקטיפתיים. אני מנשק אותה נשיקות קטנות, מרפרפות, מתענג על מגע עורה על השפתיים שלי, על תחושת שריריה מתחת לאצבעותיי.
 
היא גונחת. גניחה עדינה כזו, מושלמת. גניחה של קלאודיה שיפר, ביישנית ורעבה ביחד, כמו ילדה גרמניה מנומסת שמאוד רוצה משהו אבל מתביישת לבקש. אצבעות ארוכות מתחילות לזחול לי בשערות, והאגן מתרומם אלי קצת. אני שולח לשון אל בין הרגליים שלה והיא נרעדת. עוד לקיקה ושוב היא גונחת, והברכיים החזקות שלה נסגרות לי על הכתפיים. היא טעימה לי כמו שאף אחת לפניה לא הייתה. מלוחה–חמוצה–מתוקה כמו כולן, אבל אצלה יש משהו מיוחד, אולי זה המזון בריאות הזה שהיא בטח אוכלת, ונראה לי שאני מתמכר לטעם. אני מסתכל עליה. היא רפויה אחורה במושב, העיניים המדהימות שלה חצי עצומות והפה פעור. אצבע יד שמאל נחה על בתוך הפה, ואצבע יד ימין מסתובבת מסביב לפטמה זקורה.
 
בחזרה לעבודה. בדרך כלל אין לי הרבה סבלנות לרדת לבחורות אבל הפעם זה שונה. אני מלקק סביב הכפתורון הורוד שלה, משתדל לחמוק ממנו ולרקוד מסביבו. למעלה–למטה, שמאלה וימין אני מתחמק והאגן שלה כאילו מנסה לכוון אותי לשם שוב ושוב. יד שמאל יורדת אלי מלטפת לי את הראש ומנסה לשכנע אותי בעדינות להרגיע את מוקד הרעב שלה. הגניחות שלה עדינות ורכות, מושלמות ומשתוקקות ואני מרגיש שלמרות, ואולי בגלל, המשחק שאני משחק איתה, היא מתחילה לטפס למעלה, לשיא שלה.
 
אני שולח את האצבע האמצעית אל פי הטבעת שלה והוא רטוב לגמרי, מרוק וממצי החרמנות שלה. היא נאנחת כאשר אני מגשש בעדינות אבל לא מוחה ובכך בעצם מעודדת אותי להמשיך. בזהירות אני דוחף את האצבע פנימה ולרגע ארוך ומענג אחד פי הטבעת שלה מהסס ואז נפתח אלי, ואצבעי מחליקה לתוכה. אלוהים אדירים, דחפתי לקלאודיה שיפר אצבע לתחת.
 
היא מניחה בעדינות את שתי הידיים על הראש שלי והאצבעות שלה רומזות לי בנחישות שהיא רוצה תשומת לב מלאה עכשיו, בלי התחכמויות. נו, אם קלאודיה שיפר רוצה שאני אלקק לה את הכוס בלי התחכמויות, אז זה לא כזאת בעיה, נכון? האצבע שלי בתחת שלה ואני מתמקד בדגדגן העצבן שלה, ישר על נקודה. הידיים שלה נחות לי עכשיו על הראש ואני מבין מתרכזת, מחפשת את הפרצה.
 
עכשיו אני מריץ אותה את הספרינט של הסוף, את הישורת האחרונה. הלשון שלי מתמקדת בדיוק בדגדגן ומתחילה לרקוד עליו. קלאודיה גם היא נכנסת לשוונג. הברכיים שלה מתחילות ללחוץ לי על הכתפיים, השוקיים שלה נסגרים על הצלעות שלי, ושתי הידיים עכשיו זוחלות לי בשער, שומרות שהראש שלי לי יצא לה מבין הרגליים. כאילו שאני רוצה בכלל לצאת משם. אני מקפיד שרק קצה הלשון שלי תיגע בה, והנוגע–לא–נוגע הזה עם האצבע שלי שעדיין דחופה לה בכניסה האחורית מטריף אותה. היא פחות עדינה עכשיו, ומבהירה לי שהתפקיד שלי עכשיו זה להמשיך בדיוק מה שאני עושה.
 
פתאום זה מגיע. היא לא מרימה את הקול, חס וחלילה, אבל הגניחות שלה הופכות לצווחות קטנות. היא אוחזת לי בראש ומחככת את האגן בפרצוף שלי, אדישה ללשון שלי לגמרי. שני העקבים שלה נסגרים לי על הגב והצווחות הופכות להיות מהירות יותר ויותר עד שהיא נאלמת פתאום, מקשיתה את הגב לכמה שניות, נרעדת כולה ואז צונחת בחזרה למושב.
 
מבין הרגליים הארוכות שלה אני מתבונן בה נרגעת, שערות מכסות לה את הפנים.
 
"אנחנו צריכים לעשות את זה שוב מתישהו." היא מחייכת, אבל אני יודע שמתישהו זה לא עכשיו.
 
"כבר הגענו." היא מוסיפה. אני מציץ החוצה ורואה שהלימוזינה כבר הגיעה לאולפני הטלוויזיה.
 
"אני לא מאחר?" אני נבהל.
 
"יונית כבר התחילה, אבל זה בסדר. גדי לא שם." היא מרגיעה אותי.
 
אני יוצא מהלימוזינה ונכנס לאולפן. יונית כבר התחילה בלעדי, אבל נראה לי שזה לא אכפת לאף אחד. הצלמים והבמאי מתעלמים ממני לגמרי, כאילו אני אוויר. אני אוויר?
 
"הסנאט האמריקאי אישר הבוקר את ההחלטה המסמיכה את הנשיא להפעיל כוח צבאי נגד עיראק." אומרת יונית למצלמה.
 
אני ניגש אליה ודוחף אותה באצבע. הדחיפה מזיזה אותה קצת והיא מסתכלת עלי לרגע בכעס אבל ממשיכה.
 
"…אשר התנגד לנוסחים שהוצעו על ידי הבית הלבן וניסה לעכב את ההצבעות בנושא…"
 
עכשיו אני שולף את הכסא מתחתיה והיא נעמדת, בלי להפסיק לדבר.
 
"…הנשיא בוש הודה פומבית לחברי בית הנבחרים על ההצבעה…"
 
אני נעמד מאחוריה ושם לה ידיים על השדיים. היא טיפה מנסה לזוז אבל לא יכולה, כי היא עדיין מדברת.
 
"…התנגדות למתקפה המתוכננת בעיראק. לדבריו, יש להפעיל מדיניות מתונה…"
 
אני מכניס לה את הידיים מתחת לחולצה וחופן לה את השדיים. הם חמימים ורכים ואני ממזמז אותם כמה דקות. מעניין אם היא תרגיש אם אני אמעך אותם קצת?
 
"…כי עדיין לא ברור האם החשוד שנעצר הוא…אייי…הצלף האחראי לגל מקרי…"
 
כן, היא מרגישה. היא פשוט לא עושה כלום כי היא חייבת להגיש את החדשות. בארץ חייבים חדשות, לא? אולי אני אזיין אותה קצת? אני שולח את האצבעות קדימה ולמטה, מוצא את הרוכסן שלה ומוריד אותו. אחר כך אני כורע מאחוריה ומפשיל לה את המכנסיים.
 
חוטיני? את לובשת חוטיני, יונית?
 
"…בעת שעצר בתחנת דלק במחוז פרינס ויליאם. מהמשטרה נמסר אתמול…"
 
אני קובר את הראש בין פלחי התחת שלה, מסניף לה את התחתונים. אחר כך אני מגלגל אותם למטה. מממ…ג'ינג'ית אמיתית… ואיזה תחת. אני מנשק את שני החצאים והם מוצקים כאלה ושריריים. הלשון שלי כבר מתורגלת. אני מוצא את החור הקטן של התחת שלה ומעביר עליו לק. נקי ומלוח. אני מפשק לה את התחת ומתחיל ללקק.

"התפרצותו של מפקד המשטרה מוס…אהה…מדגישה את התסכול של המשטרה…אה…אחרי שבוע של חקירה. העובדה שאין חשודים…אוח…"
 
הפעם אין לי זמן למשחק מקדים. אני נעמד מאחוריה ומוציא את הזין. יד ימין שלי נשלחת אל הגב שלה ודוחפת אותה קדימה על שולחן החדשות. יונית מנסה להתנגד, אבל אני יותר חזק והיא באמצע שידור אז בסוף היא נכנעת ומשעינה את המרפקים על השולחן, התחת העירום שלה בולט אחורה, בלי להחמיץ משפט.
 
"…בני אדם הועברו לבית החולים במצב קשה, ורבים עדיין לכודים מתחת להריסות…"
 
אני נעמד מאחוריה כמו מלך. הגב הצר שלה רכון מתחתי והתחת עירום וחמוד. אני מוביל את הזין לפתח שלה והיא חמה ורטובה. יונית גונחת לרגע כאשר אני חודר אליה אבל לא מורידה עיניים מהמצלמה ולא מחמיצה משפט.
 
"…התובע אישר כי…אוח…בין ההרוגים נמצאים…אהה…גם קציני משטרה…"
 
שתי הידיים שלי על המותניים שלה ואני מזיין אותה בתנועות רצופות וקצובות. באולפן יש שקט מוחלט חוץ מהרעשים הרטובים של הכוס שלה, והחדשות שהיא לא מפסיקה להקריא.
 
"…סירי לנקה ירו…אהה…למוות בלפחות ארבעה…אוה…אנשים ופצעו 15…אוה…במה שלטענתם הייתה…התקפה…"
 
היא רטובה והדוקה לאללה. ריח של זיון ממלא לי את האף ואני תוהה אם עוד מישהו מריח את זה. במוניטור אני רואה איך היא כפופה על השולחן ואני מזיין אותה מאחורה. לאנשים בבית לא אכפת כלום כל עוד הם מקבלים את החדשות שלהם, אני צוחק לעצמי.
 
"…שרשרת האירועים…אוו…החלה כשמנהיג מורדים…כןןן…מקומי נעצר…אוווח…על ידי ה…משטרה ונערך…"
 
יונית נאחזת עכשיו בשולחן, גם כי הגברתי את הקצב וגם בי נראה לי שהיא נהיית יותר מחורמנת. הראש שלה מתחיל טיפה ליפול כל פעם והיא נזכרת להרים אותו ברגע האחרון ממש כדי לא לנתק את קשר העין עם המצלמה.
 
"…שנחתם בין…הממשלה לבין…זה טוב…המורדים הטמיליים…עוד…בחודש…כן…פברואר…"
 
"ו…פרסומות." אומר הבמאי. הוא ניגש אל יונית ונוזף בה.
 
"סרי לנקה, לא סירי לנקה, יונית."
 
היא מרימה אליו מבט מזוגג ונזעם.
 
"אתה לא רואה…שאני…עסוקה..?"
 
הוא ממלמל משהו ומסתלק ואני מרגיש שאני לא יכול יותר. אני שולח יד לעורף שלה, יוצא ממנה, ומעמיד אותה על הברכיים, מתחתי. אז אני מתחיל לאונן על הפרצוף המתוק שלה והיא מתחילה לאונן. אני גונח רגע לפני שאני גומר ומכוון את קצה הזין אל הפרצוף שלה.
 
"לא על הפנים!" היא נזעקת. "אני מאופרת!"
 
היא פותחת את הפה גדול ומוציאה את הלשון. אני מתחיל לפלוט פנימה, רועד כולי, נתז אחרי נתז נעלמים בתוך הפה שלה. פעם אחת מחטיא קצת ופוגע בסנטר, אבל היא לא עושה עניין. אני מסיים והיא בולעת הכל ומחייכת.
 
"שלושים שניות לפרסומות." צועק הבמאי.
 
"אני זז." אני אומר לה. היא מנידה בראש וחוזרת לכסא, מסדרת את הניירות שלה. כשאני יוצא מהאולפן אני מתעורר. בר מחליקה את המחוש שלה בחזרה ודורי משפשף את העיניים ומחזיר אותה בעדינות לקופסא.
 
"מדהים, הא?" הוא שואל.
 
אני עושה כן עם הראש. אני זוכר את הכל, אבל הכל גם מטושטש. זוכר ולא זוכר.
 
"זה החלק הכי מדהים." הוא מחייך אלי.
 
"מה?"
 
"זה שאתה כבר לא זוכר הרבה ושעוד שעה לא תזכור כמעט כלום. מחר תוכל לעשות בדיוק אותו דבר וליהנות מזה. אתה רוצה לשתות?"
 
"תה."
 
"אתה יודע למה אני קורא לה בר? כי בשבועיים הראשונים הייתי פותח לבר רפאלי את התחת כל לילה, כל הלילה. עד היום זה לא נמאס לי, אני רק מכריח את עצמי לנסות דברים חדשים."
 
דברים חדשים. עם קלאודיה לא סגרתי חשבון, אבל יש עוד כמה. רונית המורה הכוסית לספורט מהתיכון. השחקנית מימי רוג'רס עם השדיים האדירים. אפילו אימא של דורי שהייתי מאוהב בה בתיכון.
 
"תגיד לי, לא ניסית לקחת אותה ולעוף מכאן?"
 
"אי אפשר." הוא אומר, קצת מבואס. "איכשהו היא קשורה למתקן הזה, אולי לנקודות לגרנז' שסיפרתי לך עליהן קודם. ניסיתי להתרחק מפה, אבל היא התחילה להתכווץ. כשהגעתי לשין גימל בקושי ראיתי אותה אז החלטתי לחזור. אבל כל עוד היא פה, אני לא מתכוון לעזוב. מה אתך? אתה רוצה להשתחרר מחר?"
 
"נראה לך?" אני שואל ומתחיל לחשוב איך אני מעביר את הלימודים מתל חי לאוניברסיטת בן גוריון. "תביא קבוק."