המוצב היה כלום באמצע כלום. בעבר הוא היה בסיס של חיל הקשר אבל הוא פונה ומה שנשאר בו היה רק איזה…משהו תת קרקעי וסודי ולא ממש מעניין שעליו שמרנו. לא יודע מה זה היה, לא ממש אכפת לי. שתי עמדות שמירה, שישה חיילים ונהגת.
איך קשורה הנהגת לכאן? גאונות צה״לית במיטבה: שירן הנהגת, סופחה אלינו כדי לסייע לרב הסמל הפלוגתי שלנו (בעברית: רס״פ, בצה"לית: רס"פוס) בעבודות מנהלה שונות אבל יומיים אחרי שעלינו לקו אחד הטבחים לקח את רכב המנהלה הביתה ללילה וכאשר קצין החימוש שמע על זה אז הוא החליט להעניש אותנו ולקח לנו את האוטו.
נהגת יש, אוטו אין. צה"ל.
החלק השני של הפארסה הוא בשיבוצה של הנהגת דנן קל״ב, היינו קרוב לבית. אסור היה לנו להלין את שירן במרחק העולה על ארבעים קילומטרים מבית הוריה אשר במושב נווה אברהם ודא עקא, מפקדת הפלוגה שכנה במרחק ארבעים וחמישה קילומטרים ולכן, הזהירה אותנו קצינת הקישור, אסור לנו להלין את החיילת אפילו לילה אחד במפקדת הפלוגה אלא במוצב הקשר בלבד אשר שכן שלושים ושמונה קילומטרים משער המושב. וכך מצאתי את עצמי עם חמישה דוסים מבוגרים (אשר שמחו ללכת למוצב המרוחק ולהשגיח בצורה הטובה ביותר על כשרות האוכל) ונהגת צעירה ומשועממת אחת.
המוצב היה קטן וריק ולשירן נדרשו שעתיים כדי לעבור ממשרד עזוב אחד למשנהו ולגלות שאין בהם שום דבר מעניין. במוצב קטן כל כך גם לא היה מועדון ראוי לשמו ושירן בילתה שעות בטלפון, מנסה באופן נואש לשעשע את עצמה עם חברים וחברות. אך לאחר שלושה ימים גם שעשוע זה החל למצות את עצמו. לזכותה יאמר שהיא ניסתה להתקרב אל הדוסים שלנו אבל הם לא היו נחמדים אליה ביותר. הם חברה' על הכיפאק, אבל בין הפרחה הקטנה מהמושב לדוסים המבוגרים הייתה פעורה תהום גדולה מדי לגישור, בפרט אם הם כולם ביחד וכל אחד משגיח על השני. אני מניח שאם היו איתה לבד היו נעימים יותר כלפיה אבל בדינמיקה שנוצרה הם דחו אותה מעל פניהם באדיבות אך בנחישות.
״אוףף עם המקום הזה!״ היא באה אלי באחד הבקרים. ישבתי בש״ג ועברתי על דוחות שהייתי צריך להגיש עד סוף השבוע, הלפטופ על שולחן מאולתר מולי. ״אני לא מאמינה שאני קבורה כאן עם שישה צהובים חצי מתים כמוכם.״
״גם את קצת צהובה.״ התחכמתי, מחווה לעבר שיערה הצבוע.
״אני נראית לך צהובה?״ היא נעלבה. ״אני אמא שלי מרוקאית ואבא שלי טונזאי, יא דפוק. פחח, לא רואה אותכם ממטר.״
״הבנתי.״ אמרתי כלום, מוצא את עצמי נעלב מעט. ניסיתי להתעלם ממנה ולחזור למחשב אך היא לא הניחה לי.
״מה אתה עושה? הייטק?״ היא שאלה, לועסת מסטיק בשקדנות.
״סוג של.״
״ידעתי,״ אמרה בניצחון ופוצצה בלון ברעש. ״כל האשכנזים בהייטק.״
״מה את רוצה לעשות אחרי השחרור?״ שאלתי, מתעלם מהקשקוש הזה של ספרדים ואשכנזים.
״לא יודעת. קודם מועדפת ואחרי זה נראה.״
״מה זה מועדפת?״
היא הסתכלה עלי כמו על מפגר.
״תגיד לי, נפלת מהירח או משו? זה שנותנים לך בונוס שאתה עובד בעבודה מועדפת. כמו מפעל או משו כזה.״
״ואיזה מועדפת את רוצה לעשות?״
״יש לנו מפעל במושב, אולי אני ילך לשם.״
״ואיך תעבדי במפעל עם כאלה ציפורניים?״ שאלתי, מחווה לעבר ציפורניה. כל אחת הייתה באורך סנטימטר וחצי לפחות והקצה היה משויף בצורת האות Y קטנה. קשה היה לי לראות איך אפשר לבצע איזושהי עבודה עם ציפורניים כאלו.
״יהיה בסדר, כפרות!״ היא חייכה אלי, חושפת שיניים לבנות ויפות. “אל תידג לי, שירן תמיד מסתדרת!”
בדיוק אז צלצל הטלפון שלה והיא ענתה בעוד אני חוזר אל המסמך, שמח על שנקטעה השיחה. לא ידעתי איך לנהל את הסמול טוק הלא ממש מעניין הזה וממילא הייתי צריך לעבוד.
שירן המשיכה לדבר, מתרחקת ממני כמה מטרים אך לא מספיק רחוק בשביל להבין שהשיחה שהתחילה עם הרבה ״נשמה טהורה" ו״צדיק שלי״ הדרדרה במהירות ל״יא חרא אחד', 'נטלי השרמוטה בת שרמוטה' ו'אז מה אם אני לא חוזרת הבייתה? אז מה? הא? אז מה?״ וכו. גם משלושים מטרים נגד הרוח שמעתי אותה שוצפת וקוצפת עד שהתרחקה ממני, עדיין ממטירה אש וגופרית על מישהו.
נאנחתי והבטתי סביב, נהנה מהשקט.
לי המוצב הזה היה נוח. שישה אנשים לשתי עמדות משמען זמן רב למנוחה ועבודה והעדפתי להיות עם הדוסים בני גילי מאשר עם הצעירים שבפלוגה והבלגן התמידי אשר שרר בה. נשארו לי עוד שנתיים עד השחרור וכבר פחות התחברתי להמולה של צעירי הפלוגה ורוב החברה' שהיו בפלוגה כאשר התגייסתי לפלוגה הזאת כבר השתחררו מהמילואים בשנתיים-שלוש האחרונות. כאן היה לי זמן לקרוא, לעבוד לצלם קצת, תחביב שהתחלתי לעסוק בו אחרי הגירושין.
גבריאל הג׳ינג׳י בא להחליף אותי בשתיים.
״מה קורה?״ שאל.
״הסורים יורים עלינו מהבוקר אבל הדפתי אותם כדי לא להפריע לכם לישון.״ אמרתי. גבריאל צחק.
״נראה לי שאני אקח את הדיפנדר ואצא לצלם קצת.״ אמרתי לו. באופן רשמי הוא היה מפקד המוצב ולא רציתי לקחת את הרכב ללא רשותו.
״אולי תיקח את הילדה? היא משתעממת כאן מאד.״
״תודה אך לא תודה.״ אמרתי. ״בשביל לצלם אני צריך שקט ולא את הטרטור של הפרחה הקטנה הזאת, משועממת ככל שתהיה.״
גבריאל משך בכתפיו והתיישב בעמדה ואני הלכתי לחדרי, אירגנתי תיק, והתחלתי ללכת אל הדיפנדר, התיק על כתפי.
״לאן אתה נוסע?״ שמעתי את שירן מאחורי כאשר התקרבתי אל הרכב.
גנחתי בקול ונעמדתי.
״סתם, פטרול מסביב לבסיס.״ שיקרתי.
״אז אולי אני באה איתך, כפרות?״
״מצטער, זה סיור מבצעי, את לא חלק מסד״כ הכוננות של הבסיס.״
״די, נו! ווקשה! אני מתה משעמום כאן!״
״לא יכול.״ אמרתי ופתחתי את הדלת. היא כנראה הייתה ממשיכה להתווכח אבל הטלפון שלה צלצל פתאום והיא החלה לדבר אז בירכתי את מזלי, לקחתי את כרטיס הרכב והלכתי אל גבריאל שיחתום לי עליו.
שירן עדיין הייתה על יד הדיפנדר כאשר חזרתי אך כאשר ראיתי אותה בתנוחה בה הייתה כעת, נשימתי נעתקה לרגע. היא המשיכה את השיחה שלה אך במקום לעמוד ישבה על עקביה בגבה אלי, ברכיה כפופות וישבנה צמוד לקרסוליה. בתנוחה זאת חולצתה החליקה למעלה ומכנסיה הופשלו למטה וישבנה הבהיר והעסיסי נחשף כמעט במלואו. היא לבשה חוטיני אדום וכתובת קעקע עיטרה את חלקו התחתון של גבה.
״יאללה, צ׳או באו!״ אמרה שירן לטלפון ונעמדה. היא הסתובבה וראתה אותי ומיד המשיכה מהמקום בו הפסיקה:
״נו, יש מצב שאתה לוקח אותי? אני…״
״כן.״ שמעתי את עצמי אומר, ישבנה הצעיר עדיין צרוב ברשתית עיניי. ״תעלי.״
״יש!!!״ היא צווחה בהתלהבות ורצה אל צד הנוסע. כאשר ראתה אותי חוגר את חגורת הבטיחות היא חיקתה את מעשי ומצאתי את עצמי מתקשה לנוכח האופן שבו נחה החגורה בין שדיה הצעירים.
עשיתי סיבוב סמלי סביב המוצב בעוד שירן מפגיזה אותי בשאלות ותובנות. עד מתי אני בקו? אני נשוי? למה התגרשתי? באיזה עבודה מרוויחים הרבה כסף? כדאי לה ללמוד? מה כדאי לה ללמוד? חברה שלה עושה מלא כסף בטקסס מלמכור גלידה, אולי היא תלך גם, למה לימודים זה לא בדיוק בשבילה. הכי טוב להתחתן עם מישהו עשיר, ככה לא צריך ללמוד ולא לעבוד, לא ככה?
"לאן אתה נוסע?” היא שאלה כאשר הבחינה בי חוזר אל המוצב.
״גמרנו את הסיור ואני נוסע לצלם עכשיו, אז אני מחזיר אותך למוצב ואז נוסע לבד לצלם.”
"לא, נו, אני לא רוצה לחזור. זה היה כזה סיור פיצי.”
"זה לא מוצב גדול.”
"נו, ווקשה, אני עוד לא רוצה לחזור.”
נאנחתי.
"בסדר, אבל אני מבקש שתנסי להיות בשקט ושלא תפריעי לי לצלם.”
״דאיייייי! אתה באמת מצלם?״
״כן.״
"מה 'תה מצלם?”
"נוף. טבע. דברים כאלה.”
״איזה קרוע.” היא צחקה. "יאללה, בכיף. אני יהיה בשקט. אבל אל תתן לי לצלם למה אני כל מה שאני מצלמת יוצא בלי פוקוס.”
כעבור חמש דקות כבר היינו על גבעה ירוקה הצופה לעמק הירדן ואני עצרתי את הרכב ויצאתי החוצה. סביבנו געש הטבע באלפי גוונים של ירוק ולהקות ציפורים נראו בכל, קרקורי עורבים שחורים מתערבבים עם געגוגי ברווזים וצרחותיהן של אנפות הבקר. אזור הבקעה יכולה להיות גהינום עלי אדמות אבל יש תקופות בחורף בהן הוא יפה כל כך עד שהוא יכול לתת פייט טוב לנופים היפים ביותר של ניו זילנד. אותו יום היה חם יחסית אך שבוע קודם ירד גשם ועכשיו הכל צמח והוריק סביב.
״יא וולי, אני מתה!״ קראה שירן בהתלהבות למראה הנוף. ״איזה יופי, יא אללה.״
היא הייתה בגבה אלי עכשיו והייתה לי הזדמנות להביט בגופה ביתר עיון. היא לא הייתה גבוהה בהרבה ממטר וששים סנטימטרים, אך היא הייתה קומפקטית וארוזה היטב, מותניה צרות ורגליה וישבנה מלא ועסיסי. כאשר הסתובבה ראיתי שחזה לא היה גדול במיוחד וגם נראה היה לי שבטנה לא הייתה שטוחה לפי הסטנדרטים של דוגמניות על אבל סך הכל החבילה הייתה מעוררת תיאבון.
״טוב, אז מה עושים?״ שאלה אותי בעודי מעמיד את החצובה.
"אני מצלם, את עושה מה שבא לך, אבל בשקט.״
בהתחלה היא ניסתה להיות בשקט. ישבה לידי ושאלה אותי שאלות על צילום אבל מהר מאוד איבדה עניין בתשובות. אחר כך רדפה קצת אחרי אנפות בקר שנחתו לידינו. בשלב מסוים הבחינה בכמה פרות שרעו כמאתיים מטר מאיתנו והלכה להתעניין. ניסיתי להיכנס אל הנוף בזמן שהיא התרחקה ממני אבל כעבור כמה רגעים היא חזרה בריצה.
״יא וולי, איזה שור אחד רצה לקפוץ עלי!״ קראה בפנים סמוקות. ״איזה פחד, אני מתה! סתם עמדתי לידו ופתאום הוא עושה לי ככה עם הקרניים, יעני בא לדקור אותי! אני מתה מצמאון, יש משו לשתות, כפרות?״
״באפוד שלי יש מימיות.״
היא הלכה אל הרכב ופתחה את הדלת.
״מימיווות, האאא?״ קראה בתרועת נצחון. ״לא נראה לי בדיוק כמו מימיווות!״
שירן התקרבה אלי, אוחזת בידה בקבוק וודקה מלון שאני מביא איתי למילואים. לפי הבעת פניה נראה היה שנדמה לה שתפסה אותי בקלקלתי. אני אף פעם לא משתכר אבל זה נחמד לשתות איזה כוס כשאני מצלם, אני מרגיש שזה עוזר לי להיכנס קצת לתוך הנוף.
״התכוונתי למים, שירן. במימיות.״
״אבל בא לי על זה. אפשר?״
״זאת וודקה, לא איזה טרופית.״
״׳זאת וודקה, לא איזה טרופית׳.״ היא חיקתה אותי, מעווה את פניה בלעג. ״תרגיע, 'פסדר? למה מי אתה חושב שאתה, אבא שלי?״
הבטתי בה, סמוקת פנים, סתורת שיער וקלת דעת. עובדת היותנו לבד כאן הבזיקה בי פתאום והרגשתי את פי מתייבש פתאום.
״לחיים.״ אמרתי והיא קירבה את הבקבוק אל שפתיה ולגמה לגימה עמוקה. ראיתי שהמשקה בוער בה והיא התאפקה שלא לפלוט אותו.
"אמרתי לך: זה לא טרופית.” אמרתי לה.
"שטויות" אמרה שירן, מורידה את הבקבוק בפיה ומביטה בי בהתגרות של שתיתי-כבר-דברים-הרבה-יותר-חזקים.
"קטן עלייך, הא?”
"חופשי קטן.” היא אמרה ולקחה עוד לגימה, ארוכה יותר, כדי להראות לי עד כמה זה קטן עליה.
"טוב, ברשותך אני אחזור לצלם.”
"יאללה, צלמוס. אולי תצלם אותי? תעשה לי בוק, יעני.”
"אני מעדיף לצלם נוף.” הסברתי לה. “אני לא יודע לצייר בני אדם.”
"נו, אז תלמד, עיניים. מה יש? אני יהיה המודליסטה 'שך. איך אומרים? אני יעזור לך להוריד את הערמונים מהעץ.”
"את מפריעה לי, שירן.”
שירן התעלמה ממני ונעמדה מול ישר המצלמה, מנשקת את האוויר בפוזת-פרחות ידועה ומוכרת.
"יאללה, צלם!” היא קראה וחזרה לכווץ את שפתיה.
"לא.”
"ואת זה אתה רוצה לצלם?” היא שאלה ופתחה שני כפתורים בחולצה הצבאית, חושפת חזייה שחורה.
"זה כבר יותר טוב.” נאלצתי להודות ואז וצילמתי שתי תמונות.
"יא חרמן צהוב.” היא צחקה. “צלם אותי גומרת לך את הוודקה.” היא אמרה, קירבה את הבקבוק אל פיה ולגמה עוד לגימה ארוכה. המצלמה קירקשה והיא הורידה את הבקבוק מעט ואז החדירה את הפיה אל פיה, במחוות מין אורלי מובהקת, מביטה ישר אל המצלמה.
קליק!
שירן התלהבה מהרעיון שלה והמשיכה למצוץ את פיית הבקבוק עוד מספר שניות, מערה לתוכה כמות מדהימה של וודקה. אחר כך שוב נעמדה כמו סימן שאלה וכיווצה את שפתיה במחוות נשיקה.
"בסדר, זה מספיק.” אמרתי אך שירן לא מיצתה את הקטע. היא הניחה את הבקבוק הריק למחצה על האדמה ואז חפנה את שדיה מעל החולצה הצבאית, מביטה בעדשה במבט מתגרה.
קליק!
"ידעתי שזה ידליק אותך.” היא צחקה ופתחה את הכפתורים הנותרים בחולצתה. אחר כך פתחה את דשי החולצה, חושפת את חלקה הפנימי של חזייתה השחורה ואת צחות שדיה הברים.
קליק!
קליק!
שירן הפנתה את גבה אלי ושלחה את ראשה לאחור, מפריחה נשיקה לכיווני.
קליק!
ראיתי אותה מתעסקת עם החולצה וכעבור רגע היא הסתובבה, על פניה ארשת ניצחון. היא אחזה בידה בחזייתה וחולצתה הייתה קשורה מתחת לשדיה, חושפת את העמק שבינהם.
קליק!
"מה דעתך על ז'ה, כפרות?” היא צהלה. “יותר יפה מלצלם עצים וברווז'ים, לא?” שאלה והשליכה אלי את החזייה, מתנודדת מעט.
"מה שנכון, נכון.”
קליק!
שירן התכופפה אל בקבוק הוודקה ושדיה כמעט ונשפכו מהחולצה, בוהקים בלובנם. בתנועה מסורבלת היא הרימה את הבקבוק ולגמה עוד לגימה ארוכה.
"את לא מגזימה? זה הרבה יותר מדי וודקה בבת אחת.”
"שתוק.” היא גיחכה והניחה את הבקבוק על העשב, שדיה העירומים כמעט שוב בוהקים מולי כאשר התכופפה. מלבד הפטמות הם כבר חמקו לגמרי החוצה, תפוחיים ובהירים. “אתה מצ'לם או…שאתה…אתה…אומר לי מלשות?”
קליק!
היא החליקה את כתפי החולצה במורד זרועותיה וכל מה שהפריד בין מבטי לשדיה העירומים היה מעט בד חולצה אותו, יש לציין, היא הקפידה לאחוז כל הזמן, מסתירה את חזהּ.
קליק!
שירן התקרבה אל הדיפנדר, מתנודדת מצד אל צד, ונשענה על מכסה המנוע ואז הפנתה שוב את גבה אלי ומשכה את מכנסיה למטה, חושפת את הקעקוע אשר בגבה התחתון.
"צ'לם אותי גם ככה…” היא צחקקה.
קליק!
היא הנמיכה את מכנסיה יותר ויותר, מבטה מפתה את עדשת המצלמה, לשונה מלקקת את שפתיה, אצבעה בפיה במחוות פיתוי. על חלקו העליון של ישבנה הבחנתי בקעקוע אותו ראיתי קודם לכן.
"מה זה הקעקוע הזה?” שאלתי.
"סתם, עשיתי אחרי הבגרויות. יפה?” שאלה והתכופפה מעט לפנים.
"תני לי לראות.” התקרבתי אליה.
היא הפסיקה לזוז ואני הבטתי בקעקוע. הוא היה מורכב מענפים ועלים משורגים ובמרכזם פרפר אשר חלקו התחתון הוסתר על ידי המכנסיים.
"מאוד יפה.” אמרתי, מלטף את הקעקוע כבדרך אגב. היא לא נרתעה ממגע אצבעותי על עורה. “במיוחד הפרפר. אבל את החלק התחתון שלו אני לא רואה.”
"רוצה לראות את הפרפר?” היא צחקקה. “הנה הפרפר!”
שירן שלחה את אצבעותיה לחזית מכנסיה וברגע הבא קרקשה חגורתה הצבאית ומכנסיה החליקו מטה, עד אמצע ישבנה, חושפות את הפרפר אשר ריחף מעל ישבנה העגול והמרהיב. פלחי עכוזה היו מהסוג המגונן ונדחקו זה אל זה, יוצרים נקיק עמוק בינהם ומסתירים את פי הטבעת לגמרי.
"הו, זה מדהים.” אמרתי בכוונה מלאה. “מדהים.”
"תודה, עשיתי אותו…הו!”
דבריה נקטעו כאשר אחזתי בחוטיני ובמכנסיים ומשכתי אותם מטה בתנועה אחת, חושף את ישבנה וערוותה לחלוטין.
"מה 'תה עושה?” היא שאלה מבלי לנסות לעצור בעדי. לא עניתי לה, רק פישקתי את פלחי עכוזה ותחבתי פנימה את ראשי, לשוני ראש חץ רטוב אל פי הטבעת שלה.
"לא..אל…” היא מלמלה ובכך יצאה ידי חובתה, מתכופפת על מכסה המנוע של הדיפנדר ומניחה לי לעשות בה כרצונה.
לשוני ליקקה במהירות את פי הטבעת שלה וידי איתרה את דגדגנה מלפנים, מוצאת אותו משכשך בשמחה במיצי ריגוש.
"די אל תלקק שם…” היא לאטה את המלים.
"אף פעם לא ליקקו לך את הטוסיק?” שאלתי.
"לא, זה…לא נקי.”
"עכשיו זה נקי.” אמרתי וחזרתי אל מלאכתי.
"הו!” היא נאנקה והפסיקה למחות. המשכתי ללקק את פי הטבעת שלה בתנועות נמרצות. בהונותי פישקו את פלחי עכוזה ולשוני עינגה את החור הרגיש בתנועות מהירות. לפרקים ליקקתי אותו מעלה ומטה ולפרקים חדרתי אליה ממש בלשוני, פוער את החור הקטן ומכין אותו לעתיד להתרגש עליו בעתיד הנראה מאוד לעין. החדרתי אצבע אל בין שפתי ערוותה והיא נרטבה מיד בנוזלים שמנוניים ולוהטים. באצבע אחת אוננתי לדגדגנה הזקור ובשנייה בעלתי אותה בעוד לשוני מרקדת על פי הטבעת שלה. שירן שלחה יד לאחור, אחזה בראשי ואז תחבה את פני אל בין פלחי עכוזה, נאנחת בקול.
"אני מתה! אני מתה! יא, רבי, אני מתה!”
"אל תמותי, אנחנו רק מתחילים.” אמרתי והזדקפתי.
"למה הפסקת?” היא שאלה, מביטה בי במבוכה.
"אני הולך לזיין אותך בתחת.” אמרתי בשלווה. ”כפרות.”
"מה?”
"מה ששמעת.”
"אבל זה כואב, לא?”
"אף פעם לא עשית את זה שם?”
היא נדה בראשה במבוכה מבעד לערפילי האלכוהול.
"אני יהיה עדין איתך.” הבטחתי. “אל תדאגי.”
"אני מפחדת.” היא הודתה כאשר כופפתי אותה על מכסה המנוע.
"אל תפחדי.” אמרתי בקול יציב, פותח את אבזם החגורה שלי. המכנסיים הצבאיים החליקו למטה ואני שלפתי את איברי הזקור, מקרב אותו אל הפתח האחורי שלה.
"תדחפי, חמודה.” אמרתי לה בנימה אבהית. “כמו שהולכים לשירותים.”
"אני מפחדת.” היא אמרה, קולה קטן וילדותי פתאום ולרגע היא חזרה להיות הילדה-החיילת מהמושב ולא הפרחה הקוּלית אשר בה התאהבה.
"תדחפי.” אמרתי בביטחון ודחפתי.
"אההה!!” היא נאנקה וציפורניה שרטו את מכסה המנוע של הג'יפ, שלוש מהן נשברות תוך שניות בתהליך. התעלמתי מיללותיה והמשכתי לדחוף עד שחשתי בראש הזין מבקיע את בתוליה האנאליים. אחזתי בישבנה העסיסי והתחלתי לזיין אותה בתנועות אטיות אך קצובות.
"נו, איך זה לקבל בתחת?” שאלתי.
“שורף לי.” אמרה באומללות.
"אה, זאת בעיה פתירה.” אמרתי ושלחתי יד אל הרובה שלי. בקת הייתה שפופרת קטנה של וזלין צבאי ואני שלפתי אותה ואז התזתי שפריץ נדיב על איברי, מושח את החומר השמנוני באצבעותי.
"יותר טוב?” שאלתי, איברי משמיע עכשיו אוושות שמנוניות בעודו מרחיב את הטבעת שלה.
"קצת.” הודתה.
"תדחפי, זה יכול להיות כיף.” אמרתי, למרות שעכשיו הייתי כל כך חרמן שלא הייתי מפסיק לזיין את הסופגנייה העסיסית הזאת בין אם היא נהנית מכך ובין אם הייתה צורחת עד ירדן.
היא צייתה וחשתי בה נרפית ונרגעת מעט. הנחתי את ידי על מפשעתה והתחלתי לאונן לה, חש בגופה נרפה עוד קצת סביב איברי.
"איך עכשיו?”
"יותר טוב.” הודתה. “מוזר, אבל לא רע.”
"את אוהבת שאני מזיין אותך בתחת?”
"הו!” חשתי בה נרטבת סביב אצבעותיי.
"מגניב אותך כשאני אומר 'זין בתחת'?”
"כן!” היא התנשפה.
"את רוצה שאני אמשיך לזיין אותך בתחת?”
"כן!”
"תגידי את זה.”
הרטיבות הלוהטת סביב אצבעותיי בישרה לי כמה התרגשה ללכלך את פיה.
"תזיין אותי…הו!…בתחת…”
"זה בדיוק התוכנית, שירן.” אמרתי והוספתי עוד וזלין סביב פי הטבעת שלה. “רוצה יותר עמוק?”
"יא וולי, אתה תקרע אותי לשתיים.”
זה לא היה לא.
אחזתי בישבנה והתחלתי להידחק עמוק יותר, תנועותיי אטיות אך חזקות. סנטימטר אחר סנטימטר נדחקתי לתוכה, איברי הולך ושוקע בין פלחי ישבנה האגסי. לקחתי את ידה והנחתי אותה על דגדגנה והיא הבינה את המוטל עליה והחלה לאונן לעצמה במרץ.
"עוד מעט כל הזין שלי בתחת שלך, שירן.”
"יואו, אני מתה!” היא נאנקה. “אני מתה!”
"רגע…ו…הנה…תני לי את הטלפון שלך…” לקחתי את הטלפון שלה ומצאתי בזריזות את המצלמה שבתוכו. צילמתי את נקודת המפגש בינינו, מתמקד על הזין שלי נעוץ בין עגבותיה והגשתי לה לראות. שירן חטפה את הטלפון והביטה במחזה שניות ארוכות.
"אני לא מאמינה…שיואו..” היא קראה, אוחזת בטלפון בידה האחת ומאוננת בפראות בשנייה. “זה הכל בתחת שלי…יא וולי…יא וולי…”
נזכרתי בשדיה ושלחתי את ידי לפנים, אל מתחת חולצתה הצבאית הפתוחה. שדיה היו עירומים ומילאו את ידי בדיוק ואצבעותיי מצאו את פטמותיה הזקורות. החלתי למולל אותן בעדינות, מלטף וצובט אותן בעודי משפד את ישבנה הצעיר, ממלא אותו בזין והשיא שלה התפוצץ בה לבסוף. נאקות האורגזמה שלה החרידו את להקת אנפות הבקר שנחתה לידינו והיא שרטה בפראות את מכסה הדיפנדר, שוברת את אחרונות ציפורניה המלאכותיות.
"נו, אז איך זה לגמור עם זין בתחת?”
"הרגת אותי.” היא נאנחה, כפופה על מכסה המנוע, איברי הגדול עדיין נעוץ בתוכה. “לא הרגשתי שגמרת.”
"כי לא גמרתי.” אמרתי, מחליק את איברי ממנה באטיות.
"אתה חייב לתת לי לנוח.” היא התנשפה. “אני עוד רגע מתעלפת.”
"הנה…תשבי רגע.” אמרתי לה והושבתי אותה על העשב, כורעת תחתי. שירן הייתה שיכורה, הלומת אורגזמה ותשושת סקס וכעת רק כרעה תחתי בעודי מאונן באטיות מעל פניה.
"מה 'תה עושה?” היא מלמלה.
"גומר.” אמרתי והתחלתי להשפיך על פניה.
"איכס.” היא אמרה בלאות והרחיקה מעט את ראשה אך הנתז השני נחת על מצחה, השלישי והרביעי סביב פיה והשאר טינפו את שדיה העירומים. לקחתי את המצלמה שלי וצילמתי שלוש תמונות מהירות, מזכרת מהחיילת הצעירה והקשקשנית שזיינתי בתחת וגמרתי לה על הפרצוף. אחר כך מצאתי את בקבוק הוודקה מלון ולגמתי לגימה ארוכה ממה שנשאר.
"רוצה?” הצעתי לשירן שכבר נעמדה והחלה להתלבש באטיות.
"רק מים בבקשה.” היא אמרה בקול קטן.
"אמרתי לך, יש מימיות באפוד.”
משעשע. פחות טוב מהממוצע שלך.
נפלא, כמו תמיד
אני מת יא רבי, כנראה נגמרו הנשואות הרגילות, ועברת לערסיות. מחרמן ביותר.
חלש
נהדר כתמיד….עודדדדדדד
נחמד. לזיין ערסית טיפשה בתחת, מבהיר לה בדיוק את מקומה
כתוב היטב ,סיפור קצר ומהנה.
כל הכבוד המשך לכתוב
לא אהבתי סיפור בנלי קצת משעמם ב
ראשית – דור:
זה כבר משעמם להגיד את זה, אבל כרגיל. מעולה…
אולי כדאי שתכתוב מדי פעם סיפור בינוני כדי שנאהב ביתר שאת את הסיפורים הטובים שלך 😉 (אם כי ל"מגירות" ו"איך לא לקבל דו"ח מהירות" פחות התחברתי, אני פחות אוהב את הסגנונות שלהם. אבל על טעם ועל ריח…)
ועכשיו למגיבים:
חלק גדול מההנאה שלי מהאתר הזה מתבטאת גם מתגובות של הקוראים פה, ולא רק מהסיפורים עצמם (אהבתי במיוחד את הדיון שנערך בעקבות "שלוש טענות).
לצערי קראתי בסיפורים האחרונים שתיים שלוש תגובות שהסתכמו במילה אחת או שתיים שליליות ("חלש", "לא אהבתי")
לגיטימי לגמרי שיהיו סיפורים שיותר תאהבו וסיפורים שפחות, הרי הסגנון והרעיון משתנים בין סיפור לסיפור ואין זה מפתיע שלא כולם אוהבים את כול הסגנונות.
הבעיה נעוצה בדרך שבה בוחרים להבהיר את זה.
אם אתם רוצים לתת ביקורת שלילית, הביקורת צריכה להיות בונה.
אתם צריכים להבהיר איזה חלק לא אהבתם ומדוע (חסרים תאורים, אין רגש, אין עלילה וכ"ו)
הצהרות כמו "חלש" פשוט מרפות ידיים וגם דיי גועליות.
בנאדם יושב פרק זמן שאין לי ספק שמסתכם בכמה שעות טובות ומשקיע בכתיבת סיפור, המינימום שנדרש מהקוראים שלו הוא לכבד את המאמץ וגם אם לא אוהבים את התוצאה לכבד אותו.
"אני הולך לזיין אותך בתחת.” אמרתי בשלווה. ”כפרות.”
המשפט הזה מבחינתי עשה את כל הסיפור
אחד הטובים ללא ספק
סיפור מצויין, קצר וכייפי
נדלקתי
מדליק איך בסוף, אחרי שהוא גומר עליה, היא חוזרת ללא לאהוב את זה…
לא יודעת למה, אבל מדליק. 😉
חמוד מאוד!
אני גם קוראת תגובות.מעריכה את יר.ואהבתי את התגובה של אורי