מגירות

שלוש עשרה

דוד בחו"ל, אמנון אצלי בסלון. מתי זה התחיל ביני לבינו אמנון? לא זוכרת בדיוק את הרגע אבל היה שלב שהפכתי מאוד מודעת למה אני לובשת במשרד ולאופן שאמנון מביט בי. אחר כך ארוחות הצהריים בחדר האוכל של החברה הפכו לדייטים ממש, עם ההתרגשות הנלווה והכל. אחר כך התחילו הנסיעות המשותפות לעבודה. אנחנו גרים לא רחוק, חבל לנסוע בשתי מכוניות.

זה מצחיק קצת: מצצתי לו את הזין לפני שהתנשקנו. סתם עוד יום ואנחנו נוסעים בדרך לעבודה ואז אמנון סוטה לדרך עפר צדדית. לא שואלת למה, אני יודעת את התשובה גם בלי לשאול. הוא מחנה בין העצים, מניח יד על גב המושב שלי ומחייך את החצי חיוך הממזרי שלו ואני כמו ילדה טובה ישר משחררת לו את חגורת הבטיחות, פותחת את המכנסיים שלו ומתחילה לעבוד.

שפתיים רכות. זין קשה. רוק. הוא נאנח בשקט. עורב מקרקר בחורשה. רטיבות. עולה ויורדת עם הראש. הוא משפיך לי בפה תוך כמה דקות. יש לו טעם שונה משל זה של דוד.

כאשר חזרתי הביתה באותו יום לא הרגשתי כלום. נישקתי את עמיתי ואת דוד כאשר הוא הגיע מהעבודה וקישקשתי כרגיל וארוחת ערב והכל כמו תמיד. כאילו דוד ואמנון היו במגירות נפרדות, לא מתערבבים.

גם עכשיו הם לא מתערבבים. דוד התקשר קודם ודיברנו וסיפרתי לו מה עמיתי ואני עשינו אחר הצהריים והוא סיפר לי על אנטוורפן ועל איך שקר לו שם. אחר כך התקלחתי, לבשתי לנז'רי כמו שאמנון אמר לי ושמלה שחורה. בדקתי שוב שעמיתי ישן ואז חזרתי לסלון, לחכות לאמנון. ועכשיו הוא כאן, על הספה בסלון. הסמול טוק מאחורינו, הוא מצפה לקבל את מה שלשמו בא.

אני יורדת מהספה ונעמדת בין הרגליים של אמנון על ארבע, כמו שהוא אוהב אותי. את החגורה שלו אני פותחת בקרקוש ואת הרוכסן באוושה ואז מחליקה את הזין אל בין השפתיים שלי. אמנון מתנשף ברכות. הוא תמיד משתדל להסתיר ממני כמה שהוא מרוגש, אולי הוא חושב שזה לא גברי או משהו. שאני לא אדע כמה כוח יש לי עליו כשהזין שלו ממלא את פה שלי.

אני מלקקת, כמו גלידה. הזין הופך לבוהק מולי פני והריח שלו משתנה, ריחו הבשרי מתערבב עם ריח הרוק. אני שוב עוטפת אותו בשפתי ומתחילה למצוץ. מעלה ומטה, פנימה החוצה. אני רק לשון ושפתיים וגרון ואני רק חוויה רטובה וחמה ורכה והעיניים של אמנון נעצמות כאשר הוא מתמסר לעונג שאני מסבה לו.

עמיתי.

רגע אחד ראיתי כתם חיוור באפלולית המסדרון, ברגע הבא הכתם הפך לעמיתי, מביט בי.

למה אף אחד מאיתנו לא נבהל? לא היה מזועזע? לא צרח?

שאלה טובה.

יש רגעים שאנחנו משפיעים על כל החיים שלנו במבט אחד. במחווה אחת. יש רגעים בהם תנועה אחת יכולה להוביל את החיים שלנו במסלול אחד ותנועה אחרת תיקח אותנו למקומות שונים לגמרי.

עמיתי מביט בי בסקרנות ואני לרגע מחזירה לו מבט מהצד ואז פשוט מתעלמת ממנו, ממשיכה למצוץ את הזין של הגבר שהוא לא אבא שלו. מתעלמת, לא אדישה. מרגישה איך המעיין בין הרגליים שלי מתחיל לנבוע ולשצוף. לא מביטה בו שוב אבל יודעת שהוא שם. אמא יודעת שהבן שלה מתבונן בה מוצצת זין בסלון המשפחתי, רוק ניגר במורד סנטרה, על השטיח שסווטלנה לא שואבת טוב מספיק כבר שנה וחצי.

"בואי אלי.” אומר אמנון.

הוא אוהב שהוא יושב כמו שייח ואני רוכבת עליו, מגישה לו את השדיים שלי למציצה. אני נעמדת ומטפסת על הספה, אוספת את השמלה השחורה, חושפת רגליים ארוכות. התחתונים שאני לובשת הן חסרות מפשעה כמו שאמנון אוהב ואני אוחזת באיברו ומובילה אותו בקלות אלי. מפשפשת קמעה בין שפתיים רטובות ומחדירה אותו לתוכי.

"או–אה, את רטובה היום. מה קרה?” שואל אמנון. אני לא עונה.

מתחילה לנוע מעלה ומטה בזהירות עד שכולו בתוכי ואז מביטה שוב במסדרון, מתרגשת למצוא שם את עמיתי. מתרגשת נורא.

עמיתי אתה רואה את אמא מזדיינת? זה כל כך עמוק, עמיתי. אתה יודע כמה טוב אמא מרגישה עכשיו כאשר היא מלאה בזין?

מסתכלת רק על עמיתי עכשיו. עולה ויורדת על אמנון, הזין שלו גדול ורטוב מחליק ממני ולתוכי, ואני מביטה בעמיתי, לא מורידה ממנו את המבט. הנמשים של עמיתי והעיניים הגדולות שלו, חריקות הספה, ריח המיצים שלי, פטמה שלי בפה של אמנון, התנשפויות (של אמנון) ואנחות (שלי) ואז פיצוץ גדול ואני מנסה לדחוק כמה שיותר אמנון לתוכי בעודי נאחזת בכוח בגב הספה. למרות ההתפרצות העזה אני מסרבת לעצום עיניים, רוצה לראות את עמיתי, רוצה שהוא יראה אותי. הו, עמיתי. אמא שלך עפה…

עמיתי מסתובב בשקט וחוזר לחדר שלו ואני מתמוטטת על אמנון. אחר כך הוא הולך הביתה, לא מדברים הרבה.

למחרת בבוקר עמיתי כרגיל. יש מגירות לכולם: מגירה לדוד. מגירה לאמנון. מגירה לעמיתי. לא מתערבבים. ארוחת בוקר ואז אני מסיעה אותו לבית הספר ונוסעת בעצמי לעבודה.

עם אמנון גמרתי כמה שבועות אחר כך, אבל אני לא חושבת שזה קשור לעמיתי. אצלי יש הפרדה.

ארבע עשרה

יום שלישי, שש בערב. דוד בעבודה ואני בבית, חרמנית פתאום. הולכת לחדר השינה ומוציאה ממגירת התחתונים שלי ידיד לעת צרה. ארוך ומוזהב וחלק וקריר. אני מוצצת אותו כדי שיהיה לי נעים ואז נשכבת במיטה, פושטת את התחתונים ומפשקת רגליים מתחת לחצאית. לא ממהרת. מסתובבת מסביב, מפתה את עצמי. הרעש של הידיד–לעת–צרה ממלא את החדר, אני לא שומעת כלום חוץ ממנו. לא יכולה לשמוע, נגיד, את הדלת נפתחת. נגיד, מישהו עולה במדרגות. מישהו שגומר את אימון הכדורגל שלו בחמש וחצי ומגיע הביתה בשש. מישהו דייקן. מרוב הזמזום, גם זה של הנס המוזהב שבין הרגליים שלי וגם זה שבתוכי, איך אני יכולה לשמוע משהו שנופל (כמו תיק כדורגל, נגיד)? איך אני יכולה לשמוע את החריקה הקלה של דלת חדר השינה נפתחת כדי סדק? דוד משמן את הצירים של הדלתות, קשה מאוד לשמוע אותן.

העיניים שלי עצומות, אז אני לא יכולה לראות כלום. לא מה קורה בתוך החדר ולא מה שקורה בדיוק מחוצה לו, מעבר לסדק הקטן שבדלת. רק אני והרטיבות שבי והזמזום והסדינים והרגליים שלי, פשוקות לכיוון הדלת, פשוקות לכיוון הסדק הצר שאין לי שום דרך לדעת מה קורה מעבר לו. אני מטפסת מעלה מעלה, חודרת לעצמי ומדגדגת את עצמי פתוחה לעולם בדיוק ביום שלישי, בדיוק בשש בערב.

אני הופכת לחרמנית תמיד ביום שלישי, תמיד באותה שעה. מעניין. עד חמש וחצי הכל רגיל, ואז מתחילה להרגיש את זה מתגבר ומתגבר עד שאני ממש חייבת לעלות לחדר השינה. תחתונים על הרצפה. רגליים פשוקות. אצבעות יציבות. ויברטור קריר וקשה. זמזום. סדק. תמיד סדק.

לילה. אני מרגישה את המיטה זעה. דוד? לא, שוב הוא לא בארץ. זה לא גופו הכבד של של דוד, התנועות קלות יותר, של מישהו קטן יותר. צעיר יותר. של מישהו שאולי פוחד לפעמים מהלילה החשוך ועדיין צריך את אמא שלו. צריך להרגיש את חום גופה מתחת לשמיכה.

ידיים קטנות מחבקות אותי מאחור. גוף צעיר נצמד אלי. רגל נדחקת בין רגלי. קר לך, עמיתי? כאן אמא חמה, אתה מרגיש את החום עם הרגל? אתה קשה, חמוד שלי? אתה בטח כל כך נבוך. אל תתבייש, זאת רק אמא. לילה טוב, חמוד. ששש…אל תפחד. אמא אוהבת אותך. בוא נישן.

אחר כך אני אף פעם לא ישנה לבד. או שדוד ישן לידי, או שעמיתי מארח לי חברה. אני מעדיפה את עמיתי, הוא לא נוחר. וגם לא מפריע לי שהוא נצמד אלי ומחבק את המותניים שלי. ילד צריך את אמא שלו.

טיול שנתי לסטף, אני מתנדבת ללוות. חובש חמוד בשם עדי מארח לי חברה, את המורה המכשפה של עמיתי אני שונאת.

עדי החובש ואני משתרכים מאחורי הכיתה, מקשקשים, צוחקים. יש קליק. עמיתי עם חברים מלפנים, מדי פעם אני רואה את החולצה האדומה שלו. מדי פעם הוא מסתובב ומסתכל עלי.

"אוי!”

"מה קרה?”

"עשיתי תנועה לא טובה עם הרגל.”

"שבי על הסלע, תני לראות.”

עדי החובש מסתכל בזהירות על הרגל שלי. הוא נוגע בשוק החשופה ומעסה בעדינות.

"יותר טוב?”

"אה–ה.”

זה באמת יותר טוב כשהוא מעסה לי את השוק, אבל יותר טוב כשהוא נוגע בברך ואפילו יותר טוב כשאצבעות שלו מחליקות מתחת לחצאית שלי ונוגעות לי בתחתונים. אבל הכי טוב זה שכשהוא דופק אותי מאחורה ומחזיק לי בשדיים. אני רואה בד אדום בין השקדיות. לא רחוק.

חמש עשרה

דוד בחו"ל. עמיתי ואני יושבים על הספה וצופים בסרט. מחובקים. רגע של אמא ובן. הבן לובש מכנסי טרנינג וסווטשרט, האמא חצאית וסוודר ורוד והדוק שמבליט את השדיים. איזה קטע מוזר שאני לובשת בדיוק מה שלבשתי בפעם הראשונה שמצצתי לאמנון. מקריות.

עמיתי מלטף לי את הראש כמו גבר. ילד חמוד שלי, אני מתרפקת עליו. מתי גדלת כל כך, יפה שלי? לא משנה מה יקרה אני תמיד אהיה אמא שלך, אתה יודע את זה, נכון? ברור שאתה יודע, ילד יפה וחכם שלי. ילד מתוק ורגיש שמלטף אותי עכשיו באצבעות סקרניות. כבר לא את הראש, את העורף. הו, ילד, אתה יודע כמה זה נעים לי, האצבעות שלך על העורף שלי? וכשהן גולשות על הגב? ואז לצד של הגב? אני לא אגיד כלום, יפה שלי. אתה יכול ללטף אותי שם, אני לא הטיפוס הצעקן, אתה כבר אמור לדעת את זה.

אתה בטח סקרן בקשר למשקל שלהם. תמיד היית סקרן. אני לא בטוחה שזה הכי חכם, עמיתי, אבל אני יכולה להבין שאתה רוצה להרגיש את המשקל ביד שלך. אלו הפטמות של אמא, עמיתי, והן מאוד רגישות. לא כל כך חזק. הו, כן. זה נעים לאמא. אמא לא תסלק את הידיים שלך. אתה ילד רגיש וסקרן ואני לא רוצה להרוס לך את הסקרנות והרגישות.

אתה מיישם מהר את מה שאתה לומד, גם בחלומות. בלילה אתה כבר לא סתם מחבק את אמא. מתוך שינה הידיים שלך עולות למעלה, מעל המותניים שלי. לא רוצה להעיר אותך, מלאך שלי, אבל לא יכולה לעצור את ההתרגשות. היד שלך עולה למעלה, היד שלי יורדת למטה. הו, עמיתי! אתה ישן, אני כל כך ערה, עם הכרית בפה כדי שלא תשמע אותי.

בבוקר הכל כרגיל. בלילה הוא יבוא אלי שוב. ושוב יחבק. ושוב יחלום. ואני שוב אניח לכרית הרכה לבלוע את התנשפויותיי. בוקר זה בוקר, לילה זה לילה. המגירות מסודרות.

שש עשרה

בוקר. דוד כבר יצא לעבודה, אני שומעת את עמיתי מסתובב בבית, מתכונן לבית הספר. תיכון, למען האמת. ילד גדול, יודע להתארגן לבד גם בלי אמא.

אני מתיישבת במיטה ומוצאת בגדים על הקולב ליד המיטה שלי. חצאית ירוקה, חולצה אפורה, תחתונים וחזייה שחורים, תואמים. לא אני הנחתי אותם שם, בטח לא דוד. אני מצחצחת שיניים, מורחת דאודורנט ואז מתלבשת. אחר כך אני יוצאת מחדר השינה לבושה בחצאית ירוקה, חולצה אפורה ותחתונים וחזייה שחורים. לבן שלי יש טעם טוב. כל כך טוב, למעשה, שמאז בכל פעם שאני מוצאת חליפת בגדים על הקולב ליד המיטה, אני לובשת אותה.

נפגשים אחר הצהריים בקניון, אני אחרי העבודה, עמיתי אחרי בית ספר. ביקש שאני אקנה לו ג'ינס. הוא מודד כמה זוגות עד שאנחנו מחליטים ביחד מה הכי יפה לו. משלמים ויוצאים.

"תתחדש, חמוד.”

חוזרים הביתה.

בבית הוא אומר לי:

"אמא, תודה על הג'ינס.”

"אין בעד מה חמוד.” אני מחייכת אליו והוא מתקרב לנשק אותי, חמוד שכמותו. כל הבנים מנשקים ככה את אמא שלהם? ללשון שלו יש טעם של דובדבן. הוא אוהב מסטיק דובדבן, הילד היפה שלי, ועכשיו גם בפה שלי דובדבן מתוק ומסעיר. תנור האפייה בגב שלי, שמפו גברי באף שלי, מעורבב עם זיעה טהורה של גוף צעיר ובריא. וואו, זה היה קצר ובוהק, כמו סופרנובה קטנה. כמה זמן נמשכת סופרנובה בחלל? הרבה זמן או מעט? נשיקה קצרה, זה מה שזה היה. קצרה מדי, אם תשאל אותי. טוב שאתה לא שואל.

אתה כבר לא בא אלי למיטה בלילה. כבר גדלת, ילד אהוב שלי. חבל, אני מתגעגעת אלייך. לחום הגוף שלך. לחיבוק הזה. אני עדיין צריכה אותך, אבל אני לא אגיד לך כלום. יש גיל שבנים מפסיקים לעשות דברים וזהו, אין מה לעשות. יש גיל שבנים מתחילים לעשות דברים אחרים וזהו, גם עם זה אין מה לעשות.

שבע עשרה

התחלת להתגלח. אני יודעת כי נכנסתי אלייך למקלחת כשהתגלחת. הייתי עירום. ילד אחר היה צועק על אמא שלו שתצא מהמקלחת אבל לא עמיתי. אתה רק מסתובב אלי חצי סיבוב ומחייך. העיניים שלי יורדות במורד החזה החלק שלך, הבטן השרירית שלך.

זין.

לא בולבול של ילד. בולבול שקיבל מכה כשנפלת מנדנדה בגיל חמש וכאב לך נורא. לא, לא כזה. זין. עבה ונחמד, אם יורשה לי, כמי שראתה אי אלו זיינים בחייה.

"בוקר טוב, אמא.” אומר עמיתי ומסתובב באדישות בחזרה אל הראי, מפגין ישבן מושלם.

זין. תחת. עמיתי.

"התחלת להתגלח?” אני שואלת.

"כן, לפני שבוע. נחמד לא?”

"כן.”

אני קצת מתרגשת ועצובה. הוא גדל לי. זין עבה וסכין גילוח In, רובוטים ומחנה על העץ Out? ומה עם אמא? איפה אמא בסיפור? In או Out? ויש גם חברות. אני יודעת שהוא יוצא גם עם חברות ולא רק עם בנים אבל הוא לא אומר לי ואני לא שואלת. איכשהו זה ברור לשנינו שהאמא הזאת לא רוצה לדעת כלום על חברות של הבן שלה. מוזר, לא? האמהות האחרות רוצות לדעת עם מי הבן שלהן מסתובב. האמא הזאת רוצה להשאיר את החברות במגרה נעולה ולא לפתוח אף פעם.

חתונה של בן אחותו של דוד. עמיתי מנסה להתחמק, הוא קבע ללכת לסרט, אבל דוד לא מוכן לשמוע מזה בכלל.

"סרט–שמֶרט, זאת משפחה, רבאק.” כועס דוד.

"נכון, עמיתי.” אני מצטרפת. “יהיה נחמד אם תגיד שלום, הרבה זמן לא ראית אותם.” אני יודעת עם מי הוא ילך לסרט? עדיף שיהיה איתי.

"לא הרגשתי שהחמצתי משהו בזה שלא ראיתי אותם.”

"אתה בא וזהו.” פוסק דוד וחוזר לעיתון.

"את תלבשי שמלה?” שואל עמיתי. למה אני מתרגשת מהשאלה הזו?

"אתה רוצה שאני אלבש שמלה?” הלב שלי דופק.

"כן.”

"אז כן.”

אני מתרגשת נורא לקראת החתונה. למה בעצם? זה לא שהבן–אחות הזה (יריב? יאיר?) קרוב אלי או משהו. קניתי שמלה חדשה. סקסית. אני מקווה שלא יותר מדי. לא לבנה, שלא להרגיז את הכלה. ירוקה. עמיתי אוהב אותי בירוק.

אני תמיד שותה בחתונות. דוד אומר שאני שותה יותר מדי, לא יודעת אם זה נכון. אני תמיד מתרגשת בחתונות, זה כן. הרגע הזה מתחת לחופה תמיד מרגש אותי כל פעם מחדש. דוד תמיד נשאר לשבת ליד השולחן, אין לו סבלנות לטקס ואני תמיד לבד. לא הפעם. עמיתי איתי וכשאני מתרגשת אני מחפשת את היד שלו וכשהחתן והכלה מתנשקים הוא מחבק אותי מאחורה ואני מתרפקת עליו. כמה טוב לי שיש לי אותו.

אחר כך רוקדים. איזה כיף שיש לי עם מי לרקוד ואני לא צריכה לרקוד לבד כשדוד לוחץ ידיים וסוגר עניינים ליד שולחנות האוכל. גם דוד מבסוט.

"איזה מזל שאתה רוקד איתה!” הוא אומר לעמיתי כאשר אנחנו יושבים לשולחן, רטובים ומיוזעים. המוסיקה הפסיקה להפסקת אוכל ואנחנו מילאנו צלחות והצטרפנו לדוד ולאחיו ומשפחתו. “עשרים שנה היא מנג'סת לי לבוא לרקוד איתה. אני נראה לך כמו הטיפוס הרוקד? הא?”

"לא ממש.” עונה עמיתי.

"אז למה אמא שלך לא מבינה את זה, הא?”

המוסיקה חוזרת ואנחנו איתה. מזרחית, טכנו, לא אכפת לי מה: יש מוסיקה, יש אלכוהול, יש עמיתי, אני רוקדת. רוקד יפה, הבן שלי. הבגדים שלו צמודים. הגוף שלו חזק וגמיש וחושני. כאשר הוא נוגע בי אני מרגישה כמו רוכסן שנפתח. ריקודי הסלואו יגיעו אחר כך ואני מוצאת שאני מתרגשת והולכת לבר להוריד עוד שוט כדי להרגיע את הפרפרים בבטן ובשיפולי הבטן.

"אני זז הביתה, אתם באים?” שואל דוד, הכי קרוב לרחבת הריקודים שהיה אי פעם.

"לא.” אומר עמיתי. “הלילה עוד צעיר.”

"אז אתה תביא אותה באוטו שלך?”

"כן.”

"שתית?”

"לא.”

"טוב, תבלו לכם.” אומר דוד. “וכל הכבוד לך שאתה רוקד איתה ככה. תאמין לי, אני צריך לשלם לך.”

"לילה טוב, אבא.”

הסלואו הראשון מגיע ואני לא מאוד מופתעת כאשר עמיתי מושך אותי אליו. לא מופתעת, מתרגשת. טבעי לי להניח את הראש על הכתפיים שלו. טבעי לי הריח שלו. אני מרגישה אותו בין הרגליים שלי, קשה וגדול מתחת למכנסיים השחורים והמבריקים.

יש חושך כאן. חושך זה טוב. יפה האפלה למעשים אפלים. בחושך אני לא יכולה לראות איך היד שלך, שקודם נחה על הגב שלי, יורדת עכשיו לגב התחתון שלי. ואחר כך לגב התחתון–תחתון. ממש תחתון. איזה מזל שאני קצת שיכורה. אם לא היה לי את הזמזום הנעים הזה בגוף כבר הייתי אומרת לך שהחלק הזה שהיד שלך נחה עליו עכשיו זה כבר מזמן לא גב, אפילו לא תחתון. זאת היד שלך וזה התחת שלי והמגע בינהם, נעים ככל שיהיה, הוא בעייתי. בעייתי כמו המיקום של היד השנייה שלך.

תחת. יד.

שד. יד.

"רוצה לנשום קצת אוויר?” הוא שואל.

זה באמת רעיון טוב. או שזה באמת רעיון לא טוב. אני קצת מסוחררת, יוצאים החוצה.

המוסיקה רחוקה עכשיו אך עדיין נשמעת. אנחנו מטיילים בשבילים של גן האירועים, בין עצים, עטופים בלילה. לא לגמרי סגורה על איפה אנחנו. מי זה החתיך הזה שמחבק אותי ככה? שלוכד אותי בין העץ לכתפיים רחבות של ילד חמוד ומיוזע וחתיך? ומי לימד אותך לנשק ככה, עם הלשון הזאת שמדליקה בי מדורות? יש לך מישהי שלא סיפרת עליה לאמא? גם אותה אתה מנשק ככה? גם בה אתה נוגע שמה? איפה שיותר טוב שלא תיגע בי? כלומר יותר טוב לנו אם לא תיגע, אבל פחות טוב לי, אתה מבין, ילד חכם ויפה שלי? אתה מבין מה אתה עושה לאמא? שם אתה ממש לא אמור לגעת. זה נקרא חוטיני, אבל אתה בטח יודע את זה כבר. חוטיני יותר קל להסיט הצידה מאשר תחתונים רגילים? אף פעם לא חשבתי על זה. אני עדיין לא חושבת שזה רעיון טוב. וזה שאני רטובה לא משנה כלום. יופי של אצבעות, מתוק שלי. חבל שלא שלחנו אותך ללמוד פסנתר. גיל שבע עשרה זה מאוחר מדי להתחיל ללמוד? עם כאלו אצבעות רגישות נראה לי שהיית יכול להפיק מנגינות מדהימות. בא לי לשיר.

בדרך הביתה אנחנו שותקים, אבל אין מתח, אין מועקה. סקרנות ושלווה.

ערב. אני יושבת במטבח ופותרת תשבץ. דוד בסלון צופה בספורט. עמיתי נכנס אל המטבח וניגש אלי.

הוא פותח את הכפתור העליון בחולצה שלי, בוחן אותי, ואז פותח עוד כפתור. עכשיו רוב השדיים שלי בחוץ. הוא מכין לעצמו כריך, מתיישב מולי ואוכל, מביט על השדיים שלי.

"לא אכלת אצל רועי?” אני שואלת, מתרגזת קצת. כאשר רועי אצלינו תמיד אני נותנת לו לאכול, כל כך קשה לאמא של רועי לדאוג לעמיתי למשהו לאכול?

"למדנו למבחן.” הוא אומר.

"אל תדבר בפה מלא אוכל.” אני נוזפת בו. מה אנחנו בלי נימוסים? לא יותר מחיות.

"מצטער, אמא.”

ערב. דוד בחו"ל. אני יושבת וצופה בערוץ ההיסטוריה. עמיתי ניגש אלי ומפשיל את החצאית שלי למעלה, חושף את ירכי השזופות. אחר כך הוא מפשק מעט את רגלי כדי שיוכל לראות את התחתונים שלי ואז מתיישב על הספה מולי, ספר לימוד בידו.

"גמרת ללמוד למבחן מחר?” אני שואלת.

הוא מהנהן מבלי לומר דבר ונותן עוד מבט בתחתוני.

עמיתי בוחר לי בגדים בכל בוקר. דוד הבחין בתופעה.

"לא נראה לך מוזר שהבן שלך בוחר לך בגדים?” הוא שואל אותי.

"לא. יש לו חוש לאופנה, לבן שלך, וממני הוא מוריד כאב ראש.”

הוא עדיין קצת חושד.

"את בטוחה שהוא לא…”

"לא מה?”

"את יודעת…”

"יודעת מה?”

הוא מתעצבן.

"יש לו חברה? הוא מסתובב עם בנות?”

אני צוחקת.

"אל תדאג לבן שלך. הוא לא הומו.”

"איך את יודעת?”

"אמא יודעת.”

הוא נרגע. הבן שלו לא הומו, אמהות יודעות כאלו דברים.

שמונה עשרה

יום הגיוס שלך מתקרב. אבא שלך רצה שתלך לקרבי, אתה לא רצית ואני שמחתי. רוצה אותך קרוב לבית. קרוב לאמא. אנחנו הולכים לקניון לקנות לך כמה דברים לטירונות. המוכר רואה שאני מתרגשת. כל האמהות מתרגשות ככה בחנויות האלה, הא? גם האבות, מבטיח לי המוכר.

אחר כך אוכלים במסעדה בקניון ואז קמים ללכת הביתה אבל ליד חנות ללבני נשים הוא נעצר.

"בואי נקנה גם לך משהו.” הוא אומר.

זה מקובל? לא נראה לי כל כך. המוכרות מסתכלות עלינו קצת משונה. בכל זאת, אני מניחה שלא בכל יום נכנסים אמא ובן לקנות לנז'רי ביחד. אבל אנחנו קונים. בייבי דול. שני סטים של ביריות. פיג'מת משי ורודה ומלטפת למראה. מכנסונים דקיקים. תחתונים חושפי מפשעה. חזיות חושפות פטמה. משלמים ויוצאים.

בהתחלה זה מרגיש מוזר לדגמן לו את הקניות, אבל בשבילו זה כל כך טבעי שגם אני זורמת עם זה אחרי כמה דקות. הנה אמא במיטה עם פיג'מת המשי החדשה. הנה הכוּס של אמא רטוב דרך התחתונים החדשים. הנה הפטמות של אמא, ורודות וזקורות מציצות דרך החזייה החדשה. הנה אמא. הנה עמיתי.

עכשיו אני מוצאת את הבגדים החדשים מחכים לי לפעמים על הקולב בבוקר. חולצה אפורה, חצאית וורודה, ביריות וחגורה. טוניקה כתומה, מגפי עור, תחתונים חושפי מפשעה. אני תמיד לובשת מה שאתה מכין לי, עמיתי. יש לך טעם טוב באופנה. אתה ילד מסודר, המגירות שלך תמיד מסודרות. רק שלי מתחילות להתבלגן קצת.

ואז אתה הולך לצבא ואני פתאום לבד לבד כשדוד שוב טס. אני אומרת לו שקשה לי להיות לבד אבל הוא צוחק ואומר שאני ילדה גדולה.

כן, אני מרגישה קצת ילדה, דוד.

אז תתבגרי כבר, ריבונו של עולם.

כשאתה מגיע הביתה מהצבא בפעם הראשונה אחרי שהיית שבוע שלם בבסיס אני כל כך מתרגשת. לילה קודם לא עצמתי עין מרוב התרגשות. כל כך מתרגשת, למעשה, שאני מגלה פתאום ששכחתי ללבוש תחתונים. איזו טיפשה, אני מצחקקת לעצמי, לא מצליחה להירגע.

ואז צעדים כבדים מחוץ לדלת. וקרקוש מפתחות. אני עומדת מול הדלת ולא יכולה לזוז. והידית יורדת. והדלת נעה לכיווני. וגבר צעיר עומד בפתח עם תיק גדול על הגב. והוא רואה אותי ומבין אותי ויודע אותי. והדלת נסגרת. ואני נפתחת. והתיק מונח על הרצפה באטיות. והוא מתקרב אלי ומחבק אותי. ריחות זרים. ידיים חזקות. הריח שלו. חום הגוף שלו. יד על השד שלי, חמה וחזקה ועדינה. לשון שלי, לשון שלו. מתערבבות, קשה להבדיל. אצבעות מוצאות חגורה צבאית. מכנסיים מחליקים מטה. זין גדול וחם ביד שלי. ידיים חמות מתחת לשמלה שלי. ידיים מחוספסות על הטוסיק שלי. ידיים חזקות מרימות אותי. אוי ואבוי, אני בטח נורא כבדה לו! הרגליים מתפשקות מעצמן בתנוחה הזאת והאצבעות מובילות את הזין הקשה אל המרכז שלי ואני מקבלת אותו, את כולו, עד הסוף. ובמראה שבכניסה אני רואה מדי צבא של איש וידיים ורגליים של אישה שעוטפים אותם ולא יתנו להם ללכת אף פעם–פעם. וככה, כשאני לגמרי באוויר והכי פתוחה והכי נעים לי המגירות מתערבבות באופן סופי.