לכו להצביע.
============================================================
פרק כ"א –כלוב
כאשר אבא קנה את המשק אי אז לפני עשרים שנה או משהו, הייתה בו רפת. הרפת עמדה שוממה כבר הרבה שנים, אבל היו בה עדיין כמה כלובי עגלים, בהם השתמשו לפיטום. אבא נפטר מכל הכלובים אבל השאיר אחד בתור סוג של כספת לכלי עבודה. חצי שעה עבודה של יצ'קה המסגר וניתן היה לנעול בתוכו כלי עבודה יקרים ולישון בשקט בידיעה שלא ייעלמו בלילה בתקופות של פריצות במושב.
אבל כבר הרבה שנים אין פריצות במושב ולאבא כבר אין כלים שהוא נועל שם ובפעם האחרונה שבה ישראל חשב על הכלוב הזה הייתה כנראה כשיהודית נעלה אותו שם בפנים בזמן משחק ואז באה אליה חברה והיא שכחה ממנו והלכה. אחר כך היא בכתה יותר ממנו. לא מפּחד, אף אחד לא מעניש יותר יותר מדי אצלם בבית, אלא מהצער שגרמה לו.
והנה הכלוב הזה בסלון, ובתוכו דודה איילה.
מסביבה, בסלון, נשותיו לובשות לבן לכבוד החג. אימא, יהודית ודודה דקלה כולן עשויות ומפטפטות בעליצות, אדישות לדודה איילה המביטה החוצה בבעתה. במבט שני הוא רואה שיהודית לא סתם לבושה לבן והיא גם לא נראית אדישה במיוחד. יהודית לובשת חלוק לבן והוא פתוח בחזיתו, חושף לעיניו את גרבי הבירית הלבנות שלה, את תחתוני התחרה פתוחי המפשעה אשר בין שוליהן מצבצות זוג שפתי ערווה עירומות ושמנמנות. לבו מחסיר פעימה וכשהוא מעלה את מבטו הוא מבחין שגם יהודית מתרגשת מהמעמד.
“ישראל! תוציא אותי, אני לא יודעת מה יש להן!” קוראת איילה ותשומת לבו נקרעת לעברה. הכלוב קטן מכדי שתוכל לעמוד, אבל היא יכולה לכרוע בנוחות יחסית ואף לשכב. מישהי הכניסה לה מזרן טיולים מתקפל לנוח עליו.
“מה שיש לנו זה שאת היית כלבה מתנשאת ומגעילה יותר מדי שנים כלפי יותר מדי אנשים.” מכריזה דקלה. “ועכשיו את תיענשי.”
“היא השתגעה לגמרי.” אומרת איילה מהכלוב. “תוציא אותי, ישראל. בבקשה ממך!”
ישראל מתקרב לכלוב בסקרנות.
“למה באת?” שואל ישראל.
“עזריאל ביקש ממני. הוא אמר ש… חנה צריכה עזרה.”
“ממש.” פורצת אימא בצחוק. “עזריאל, שתמיד עסוק בלהסתכל על זאב ועל כולנו מלמעלה, התקשר מאומן ושלח אותך לעזור לי.”
”בערב חג.” מוסיפה יהודית בלעג. “ברור.”
“כן! כן!” מתעקשת איילה.
אבל אף אחד לא מאמין לה, גם לא ישראל. דודה איילה לא תבוא סתם, בטח שלא בערב החג כשהיא צריכה להכין את הבית שלה שיהיה מושלם.
“את לא לבושה לעבודות בית.” אומרת יהודית ונעמדת לצדו. עיניה של איילה נפערות קמעה לנוכח ערוותה העירומה של אחייניתה מול עיניה, פיה נפתח ולכמה שניות היא לא אומרת דבר. “למה באת?”
“לבדוק אם חנה צריכה עזרה.” היא מתעקשת.
“טוב, את נשארת בכלוב עד שתתחילי לדבר אמת.” פוסקת יהודית ומלטפת את שיערותיו של ישראל.
“אני צריכה לחזור הביתה!”
“אני יודעת מה את צריכה.” אומרת יהודית ומנשקת את לחיו של ישראל אל מול עיניה הנפערות של איילה. “את צריכה את מה שאני צריכה: את זה.” היא אומרת ומניחה את ידה על מפשעתו של ישראל.
למרות ההרפתקה שלו עם שירה לוי, צמרמורת התרגשות חולפת בגוו כאשר הוא חש באצבעותיה העדינות של אחותו מעל בד המכנסיים, הישר מול עיניה של דודתו ההמומה. דודה איילה משתנקת וזה מרגש את ישראל עוד יותר.
“תשכח ממנה לבינתיים, אני צריכה שתעבּר אותי.” לוחשת אחותו בפתיינות באוזנו, אצבעותיה עולות ויורדות על מפשעתו המתקשחת. “עיבּרת את אימא ואת דודה דקלה, עכשיו תורי…”
ישראל שותק, האירועים רצים סביבו מהר מהר. הנה הוא מחליט שהוא חייב לברוח מהקללה הזאת והנה דודה איילה בכלוב והנה הכּוּס הבתולי של אחותו מתחנן לזין שלו ומדברים על החמור… הזין שלו מתחיל להתחמם ולהתקשות לו במכנסיים.
יהודית כורעת תחתיו, מעיפה מבט בדודתה ההמומה ואוחזת במכנסיו של אחיה. באיטיות, בפתיינות היא מחליקה אותם מטה, מבטה נע בין אחיה המיתמר מעליה לדודה איילה. לבה מנתר כאשר הזין מחליק במלכותיות מהמכנסיים, עבה ושמנמן, עוד לא זקור לגמרי, והפה שלה מתמלא רוק. לפי הריח היא יודעת ששרול זיין לא מזמן (עוד כיבוש!) וזה מרגש אותה לחשוב על עוד אישה בדרך להריון מאחיה. אחר כך תשאל אותו לפרטים.
היא מנשקת את ראש הזין וצמרמורת עונג פושה בה כאשר לשונה טועמת שאריות זרע. מימינה דודה איילה משתנקת בחרדה אבל ליהודית זה לא אכפת. היא ממשיכה לנשק את האיבר המתקשה מלמטה למעלה, נשיקות קטנות ואוהבות של אחות גדולה.
“מה את עושה?” נשמע קולה המזועזע של איילה מהכלוב, מתמזג עם הקולות הרטובים של נשיקות מתוקות. אבל ליהודית אין פנאי או חשק לענות לה, כי סופת החששות–תשוקה–רתיעה–חרמנות שמשתוללת במוחה דועכת במהירות, מותירה אחריה מדורה יוקדת שהולכת ומתגברת בשיפולי חלציה ומאירה את מוחה בשמש בוהקת ונחושה, בהירה ולוהטת. היא ממשיכה לנשק וללקק את הזין הקשה עוד כמה רגעים, עמוק בתוכה יודעת שמה שנראה מהצד כמו טיזינג הוא בעצם שרידי החששות שלה מלפסוע את הצעד האחרון בנתיב האפל אליו היא כמהה כבר כמה ימים.
אבל אחרי כמה רגעים היא כבר לא יכולה להתאפק ופיה בולע ברעבתנות את ראש הזין של אחיה וצמרמורת חזקה מטלטלת אותה כאשר היא טועמת את זרעו ומתחילה למצוץ, לינוק את האושר הנוזלי הזה בתאווה. מבעד לעיניים עצומות יהודית חשה בעצמה דומעת: החלק הרציונלי במוח שלה לוחש שזה דפוק ברמות שאי אפשר לתאר, אבל יש משהו כך כך נכון בלכרוע מתחת לשרול ולסגוד לו עם הפה. כשאימא ודקלה מדברות על אחיה כעל משיח משהו בה מגלגל עיניים אבל כשהיא כורעת תחתיו ומוצצת לו את הזין היא מרגישה שהיא במקום הנכון שלה.
“זה עריות.” ממלמלת דודה איילה מהכלוב.
יהודית קוטעת את המציצה ומביטה בדודתה, מודעת לחלוטין לזין העבה והרטוב הנח על לחייה. היא מלקקת את שפתיה בפתיינות ואומרת לאיילה:
“את סתם מקנאת כי את רוצה גם.”
“את משוגעת.” עונה דודה איילה.
“אימא, בואי הנה.” נשמע קולו של ישראל מלמעלה ולבה של יהודית מדלג בהתרגשות. איך הוא סמכותי!
אימא נעמדת לידה ועיניה של דודה איילה מביטות עכשיו למעלה, קרועות לנוכח מה שיהודית מנחשת שהוא נשיקה לוהטת. יהודית חוזרת לזין, מוצצת אותו בערגה ומתענגת על החרמנות שפושה בה ועל טיפות הזרע שהיא חשה מדי פעם על לשונה. מלמעלה היא שומעת את אימא נאנחת בעודה מתנשקת עם ישראל אבל מה שמעסיק אותה זה כמה זמן הם יתנשקו: היא לא רוצה לוותר על הזין הזה בפה. יהודית שולחת את יד ימין אל ערוותה המגולחת למשעי וברק של עונג הולם בה. היא מיד מתחילה לאונן, מציפה את עורקי תודעתה בחשמל נוזלי בעודה מתאמצת להמשיך למצוץ תוך שהיא גומרת.
היא קצת מבולבלת מהשיא המרגש אבל פתאום אימא לידה וישראל הודף בעדינות את ראשה של יהודית אחורה, מעניק את הזין שלו לאימא. יהודית שומעת אותו שואף בחדות מלמעלה כאשר אימא מתחילה למצוץ לו, אטית יותר ממנה אבל גם עמוקה יותר.
“השתגעתם לגמרי.” ממלמלת איילה בכלוב. “את אימא שלו…”
“אמרתי לך, את סתם מקנאה.”
“לא.”
“אם הוא היה נותן לך עכשיו את הזין, לא היית מוצצת?”
איילה שותקת, בולעת רוק. אבל היא נדה בראשה לשלילה, נאבקת בעצמה בבירור.
“באמת? את לא רוצה אותו?” שואל ישראל, נחלץ מפיה של אימא. המבט שאיילה נותנת בזין הזקור, נוטף הרוק, כמעט קומי. ישראל מתקרב אל הכלוב ומניח את הזין על הסורגים בניצב, מבלי לחדור בינהם. איילה בולעת רוק, נושכת את שפתיה, מסיטה את ראשה הצידה למשך כמה רגעים אבל מיד מחזירה אותו אל האיבר הנח מחוץ להישג פיה.
“אני יכול להכניס אותו לכלוב…” מתגרה ישראל. “לא היית רוצה? קצת לטעום?”
איילה מהנהנת חלושות מבלי משים אבל לאחר רגע נדה בראשה לשלילה בפראות.
“לא… לא!” היא לוחשת.
“את רוצה לדעת בעצמך שם למטה? את בטח מאוד רטובה עכשיו.”
דמעות מציפות את פניה של איילה והיא משפילה את ראשה.
דודה דקלה מגיעה וכורעת ליד הכלוב.
“איילה, את צריכה להבין: ישראל שלנו הוא המשיח.” היא אומרת בקול שקט. “כל מה שקורה פה עכשיו… ראית פעם משהו כזה? שמעת פעם על משהו כזה? זאת מתנה מלמעלה!”
איילה מרכינה את ראשה.
“נרשה לך לצאת אם תגידי לנו למה באת.” מוסיפה דקלה ברכות. “את יודעת שאת רוצה. את יודעת שאת רוצה לקבל את ישראל שלנו… המשיח שלנו… את רוצה לשכב על הגב ולפתוח את הרגליים ולקבל אותו…אנחנו נשמח לחלוק בו… הוא לא שלנו, הוא של כל עם ישראל… והוא יכול להיות גם שלך, מתי שתרצי…”
"עד שהיא חושבת על זה… יהודית ואני הולכים לחדר השינה.” מודיע ישראל.
הלב שלו הולם בעוז. לא רק בגלל שהוא הולך לקחת את בתוליה של אחותו הבכורה ולעבּר אותה, אלא גם בגלל שהוא הולך לעשות משהו איום. משהו שאולי אולי אולי… הוא אפילו לא רוצה לחשוב על זה, הוא לא יודע מה לילית יכולה לדעת ומה לא.
הוא מגיש את הידיים ליהודית ומסייע לה להתרומם, מנשק אותה בתאוותנות כשהיא עומדת. ידיו מלטפות את גווה ואז אוסף באצבעות זריזות את החלוק מעלה עד שידיו חשות בעור ישבנה החמים מתחת לתחתונים חסרי המפשעה. אצבעותיו פולשות במהירות אל מתחת לבד, חופנות את כדורי העכוז העירומים והמוצקים ויהודית נאנחת כשהוא מתקרב למפשעתה.
“בוא לחדר, אח קטן.” היא לוחשת באוזנו. “אני ממש צריכה אותך בתוכי.”
הוא אוחז בידה, מוביל אותה לחדר השינה. ליד המיטה הגדולה של אימא ואבא הם נעצרים שוב להתנשק, הפעם ידו מלטפת את ירכיה מלפנים והיא נאנקת כאשר אצבעותיו מגלות את ערוותה החלקה, אמתו מחליקה בין השפתיים השמנמנות, אל תוך באר הדבש הלוהטת שלה.
ישראל חש בלילית עוד לפני שהוא רואה אותה ולבו קופא להרף עין כשהוא חושב על מה שהוא מתכנן לעשות ועם איזה כוחות הוא מתעסק. אבל הוא מסיט את מחשבותיו לעבר טל גדידה, מקווה ש"החומה הלבנה" מונעת איכשהו מלילית לקרוא אותו לעומק. אם הבין נכון, אהבה אמתית דוחה את השדים, אולי גם קצת משבשת אותם.
“את הולך לבעול את אחותך?” שואלת לילית מליד המיטה, הוא יכול לשמוע את החיוך בקולה.
“כן.” הוא אומר, מישיר מבט רעב אל השדה הגדולה.
“אני רוצה לראות אותך מעבּר אותה.” היא מלקקת את שפתיה בלשון מפוצלת.
“אני רק רוצה להרגיש אותו בתוכי.” נאנחת אחותו ונשכבת על המיטה. תחתוניה חסרי מפשעה ולכן דבר לא עוצר אותו בדרך אל הכּוּס האפרסקי שלה כאשר יהודית שוכבת על גבה, פשוקה ומזמינה. חלוק לבן פתוח, ביריות לבנות תחתונים חסרי מפשעה חושפים ערווה חלקה למשעי.
ישראל פושט את חולצתו ומכנסיו ועולה על המיטה.
המיטה חורקת. המזרן שוקע מעט תחת כובד משקלו. ירכיה של יהודית חזקות ופשוקות ובמפגש בינהן פרח ורוד ורוד אשר אגלי טל מבצבצים בין קפליו.
“את כל כך יפה.” אומר ישראל ומניח את ראש הזין על שפתי ערוותה העירומות של אחותו.
“אני כל כך אוהבת אותך.” היא עונה, דוק דמעות בעיניה. “בוא אלי, אח קטן.”
לרגע מגיע לאפו הריח האינטימי שלה. ריח של כּוּס. הוא רק נער בי"ב אבל הוא יודע אינסטינקטיבית שזה אחד הריחות המשכרים ביותר בעולם. ריח של הצלחה. של כוח. של שגשוג וחיים. בחורה יפה שוכבת תחתיך ברגליים פתוחות וכּוּס רטוב, החיים שלך טובים. הוא מחליק באטיות את ראש הזין הקשה על שפתי ערוותה, חש בחמימות והרטיבות הבוקעים ממנה.
“נו.” היא מקרקרת.
בסבלנות, ישראל מניח את ראש הזין שלו בין השפתיים התפוחות ודוחף רק מעט. בניגוד לפחות–או–יותר כל דבר במערכת היחסים שלהם מאז שהיו קטנים, זה אולי הדבר היחיד בו הוא יותר מנוסה ממנה, והוא מעדיף לקחת את הזמן ולהתחיל איתה לאט. הוא הודף עוד טיפה, וראש הזין עגון עכשיו בחריץ הצר שלה. היא רטובה בדיוק כפי שניחש קודם.
עדיין כורע בזקיפות, הוא מתחיל לזיין אותה בעדינות, סנטימטר אחד או שניים פנימה והחוצה, מניח לה להתרגל אליו. יהודית מביטה בו מלמטה בעיניים עגולות, כמי שצופה בנס.
“זה מדהים.” היא ממלמלת. “לא חשבתי שאני ארגיש ככה לגבי… זין.”
ישראל לא עונה, רק ממשיך לזיין אותה בעדינות ובאהבה, מניח לגופה להתרגל אליו ולזין. בהדרגה היא נרפית והוא מחליק מעט יותר ואז מעט יותר, עד שהוא נתקל במחסום הדק שלה. פניה המנומשות של יהודית מתעוות לרגע בכאב ועיניה הירוקות נפתחות מעט בהבנה ואז בקבלה. היא מהנהנת ומאגרפת את ידיה, מחכה לכאב.
הוא הודף והיא גונחת בשיניים חשוקות ומהצד הוא שומע את השדה נוחרת במשהו דמוי סיפוק או ריגוש, אבל תשומת לבו נתונה ליהודית.
“את בסדר?”
יהודית מהנהנת והוא חש את הכאב והפחד ניגרים מגופה כמו מים ממסננת, את מקומם מחליפים ריגוש ופליאה. הוא מתחיל להניע את אגנו שוב, תר אחר סימני כאב בפניה של אחותו ונעצר כאשר הוא חושב שהכאיב לה, אבל במהרה הכאב נעלם מפניה היפים ועיניה מתגלגלות מעלה.
“זה טוווב…” היא נאנחת. “יותר עמוק, אח קטן.”
בזהירות, אבל גם ברעב מתגבר, הוא עובר לשכיבה, ראשו מעל שדיה הזקורים. הוא מתחיל להניע את אגנו בתנועות איטיות אך נחושות, חש בה נרטבת יותר מרגע לרגע.
אלה החיים. מבליחה מחשבה בראשו, מרגשת ובוהקת. כּוּס רטוב של אישה יפה. ויודית יפה עם הנמשים והעיניים הירוקות והציצים הגדולים על גוף רזה ואתלטי. היא גבוהה ממנו (איזו אישה בעולמו לא?), מה שהופך את המשימה של למצוץ לה פיטמה לקלה ונעימה. הוא גוהר אל שד גדול ומוצק, שואב פיטמה ורודה לתוך פיו ומתחיל לינוק, מבלי להפסיק לבעול אותה, לאט ונחוש.
“שרול!” היא מצייצת ומחבקת את ראשו, גל של רטיבות מציף את הכּוּס ההדוק שלה. ישראל טיפה מופתע, אף אחת מהבנות לא הפכה לכל כך רטובה כל כך מהר. הוא תוהה אם זו מציצת הפטמות ועובר לשד השני, נותן יניקה טובה עם ליקוק של הלשון, אגנו ננעץ בחריץ הרטוב שלה שוב ושוב.
“הו!” היא נאנקת וגופה נרעד, מיצים לוהטים גואים בכפפה ההדוקה שלופתת עכשיו את הזין שלו. כן, זו יניקת הפטמות. ברגעים הבאים הוא ממשיך לבעול אותה, תוך שהוא מבקר את שתי פטמותיה, כיפות ורודות על הרי רכות מנומשים, חש בהתרגשות שלה עולה ועולה. פנימה והחוצה, הוא מפמפם את הכּוּס הרטוב של אחותו הנסערת, לשון ושפתיים ופיטמה ויניקה וטיפ–טיפה שיניים והנה האורגזמה הראשונה שלה תחתיו וזרועותיה אוחזות בו ורגליה לופתות את קרסוליו והיא מושכת את אחיה הקטן פנימה פנימה וגומרת תחתיו, קוראת בשמו שוב ושוב.
ישראל לא עוצר, משהו בו רוצה להציף את יודית, לכבוש אותה ברצף בלתי פוסק של אורגזמות עד שתימחק לגמרי. הוא מזדקף, הופך אותה ללא עדינות יתרה על הצד, ואז אוחז ברגלה החזקה ומרים אותה מעלה, כך שרגל אחת ישרה מתחתיו והשנייה מצביעה על התקרה. הוא מחבק את הרגל הזקורה כמנוף ומתחיל לזיין את יהודית שוב ממלא אותה באיברו המוגזם.
יודית נאנקת ועיניה נפערות כאשר היא חשה כמה עמוק הוא יכול לחדור בתנוחה הזו, מלאה לחלוטין בזין קשה. היא מביטה בו מלמטה, עיניה הירוקות פעורות בפליאה ובעיני ישראל היא מביטה בו בהערצה, משל היה גיבור קדום אשר מגיע בהפתעה בראש צבא ומושיע את עמו. אחותו הגדולה והחכמה והיפה מעריצה אותו, וזה מטריף את ישראל. הוא לופת את רגלה ומשתמש בה כמנוף כדי דחוק את עצמו לתוכה שוב ושוב, עמוק יותר וחזק יותר.
“שרול..! שרול..!” מתגלגלות עיניה היפות.
אבל הוא לא גמר את המופע שלו. ישראל רוצה שבפעם הראשונה שלהם יודית תראה את גן העדן. הוא רוצה שאחותו הגדולה תעריץ אותו. לא, לא רוצה: צריך. ידו השמאלית פנויה והוא מאתר את הדגדגן שלה, ארשת גאווה נמסכת על פניו כאשר הוא רואה איך עיניה נפערות ברגע אחד ומתגלגלות ברגע הבא, כאשר הוא מתחיל לפרוט על הכפתור הקטן והרעב שלה. זין עבה, כּוּס רטוב, אצבעות בפריטה מהירה, יודית מטפסת מעלה מעלה מעלה וישראל צופה בה בניצחון מעפילה לעוד שיא.
הוא מעיף מבט לעבר לילית: השדה הגדולה צופה בהם במבט כמהּ, ללא ספק מתענגת על החטא המרגש והמיוזע בהם הם מבוססים. הוא חושב על יין הארגמן ועל התכנית המטורפת שלו אבל מכריח את עצמו לנטוש את המחשבות המסוכנות האלו, לא שזה מאוד מסובך: אחותו הגדולה והיפה והחכמה גומרת עכשיו על הזין שלו וכשהוא יגמור איתה רחמה תהיה מוצפת בזרעו, בדרך לשאת את ילדו.
כדורי עכוזה של יהודית אינם גדולים כמו אלו של אימא, אבל הפוטנציאל כבר שם: הם עגולים ומוצקים, משתרגים בכל פעם שהוא שוקע בערוותה המהבילה. עורה בוהק מזיעה והוא מחליף ידיים, אוחז ברגלה המונפת בידו השמאלית ואת את כף ידו מניח על ישבנה הרטוב.
מבלי לחדול לבעול אותה בתנועות קצובות, אצבעותיה של ישראל מגששות את דרכן על החריץ שבין פלחי עכוזה. עיניה של יהודית נפערות כאשר אצבעו לוחצת על פי הטבעת ההדוק שלה והוא מחזיר לה חיוך שאינו במאת האחוזים טוב ומיטיב. יש משהו כוחני וגס בבעילה אנאלית, והמשהו האפל הזה מדגדג אותו עכשיו, גם אם אינו מתכוון לדפוק אותה שם עד שלא יעבּר אותה.
יהודית משתנקת כאשר הוא מחדיר אצבע נחושה לחור החלקלק שלה מבלי להחסיר ניעה. היא הדוקה מאחור וחלקלקה מזיעה והוא מתחיל לבעול אותה באצבעו בעודו מפמפם את הכּוּס הלוהט, הלופת אותו כמו כפפת משי.
“כן…” הוא מסנן. “את אוהבת את זה בתחת…”
“לא… יודעת…”
“ששש… גם לשם נגיע…” הוא אומר ומבטו נודד אינסטינקטיבית אל השדה המהנהנת באישור זדוני. הוא כמעט יכול להרגיש את ההתרגשות של לילית: היא אוהבת כשהוא רע.
בזמן האחרון, גם אתה אוהב שאתה רע.
משהו במחשבה הזו מרגיז אותו. הוא לא מנסה עכשיו להפטר מכל זה? הוא לא עושה מספיק?!
הוא מושח את אצבעו האמצעית במיצי ערוותה של יודית ואז מצמיד שתי אצבעות לפי הטבעת שלה ומתחיל לדחוף.
“שרול!” היא נאנקת, עיניה פעורות באימה.
“תרפי.” הוא רושף. “זה לא עבה כמו זין.”
“רגע!”
אבל לא בא לו "רגע". באיטיות נחושה אך חסרת רחמים הוא מחליק עכשיו שתי אצבעות חלקלקות מיצי ערוותה אל החור הקטן והשמנוני של אחותו ההמומה, איברו ממשיך לפמפם אותה בקצב גובר.
זאת יודית שאתה נהנה להכאיב לה.
הוא חושק את לסתותיו ומתעלם מהקול, ממשיך לזיין את אחותו בכּוּס ולדחוף לה אצבעות בתחת ולהתענג על שמץ הכאב והפליאה בעיניה, לא פליאה של "וואו!” אלא פליאה של "מי אתה?!” ועוזב את רגלה, מתחיל לפרוט על דגדגנה שוב והוא בתחת שלה ובכּוּס שלה ובדגדגן שלה ועכשיו ה"וואו!" חוזר לה לעיניים והיא מתחילה להיאנק ולקרוא בשמו והוא מרגיש את זה בא, מרגיש את זה בוהק ולוהט ומסמא והוא נזכר שוב שהיא אינה מוגנת ומוכנה לזרעו והוא מתחיל לפלוט והוא מרגישה את זה ו"שרול! זה מדהים!” וזה באמת מדהים וקול קטן אך נחוש מצווה עליו בכל זאת לשמור על קור רוח ולא להיסחף לגמרי וזה קשה אבל הוא נאבק ועוד ועוד זרע נפלט אל תוך רחמה הפוריה של אחותו.
שמור על פוקוס.
שמור על פוקוס.
שמור על פוקוס.
לבו של ישראל מזנק כאשר הוא רואה את השדה הגדולה שרועה על הרצפה. הוא כמעט אחוז אימה בעודו מחליק מהכּוּס הרטוב של יודית ויורד מהמיטה. ברגליים כושלות הוא מהדס לעבר הסלון, מתעלם מאימא ומדודה דקלה אשר הרטיבות סביב פיותיהן רומזת כי היו עסוקות עד הרגעים האחרונים.
“נו?” שואלת אימא, עיניה זורחות.
ישראל רק מהנהן בקדרות ומתקרב אל הכלוב בו דודתו מביטה בו בעינים קרועות.
“איפה הטלפון שלה?!” הוא שואל בקול רם.
“הנה.” עונה דודה דקלה ומגישה לו את הטלפון של דודה איילה. ישראל לוקח את הטלפון ומגיש אותו לדודתו המבולבלת.
“את הולכת עכשיו להתקשר לדוד עזריאל ולשאול אותו איך הורסים את הקמע.”
“מה?! לא!” מתריסה איילה. למרות הטירוף של השעות האחרונות, על ההבטחה שצופן בתוכו הקמע לבעלה ולה היא לא מוכנה לוותר בקלות.
“אז אני מתקשר לאופק ואומר לה לבוא לפה.” הוא אומר, מתענג על הבהלה על פניה של דודתו. “בת כמה היא? 14?”
“לא!”
“אז קדימה. עכשיו. ובלי שטויות, אני חייב לדעת איך הורסים את זה לפני ש… ואחרי שאת יודעת את לא אומרת כלום לאף אחד, גם לא לי. עד שאני לא שואל. ברור?”
דודתו לא עונה ולמרבה ההפתעה נדמה לו שיש עוד התרסה בפניה.
“את באמת רוצה שאני אתקשר לאופק, יא סתומה?” הוא מרים את קולו. “את רוצה שאני אכניס לה ממזר לבטן?!”
איילה לוקחת את הטלפון באצבעות רועדות וישראל נפנה לאימא ודודה דקלה.
“תשגיחו עליה. אני חייב לוודא שהיא לא מתעוררת.”
“מי? יודית?” שואלת אימא במבוכה אבל ישראל כבר בדרכו לחדר השינה. מאחוריו הוא שומע את דודה איילה מדברת באסרטיביות האופיינית לה. לפחות זה הולך בינתיים בסדר, רק שלילית לא התעוררה.
היא לא.
באנחת רווחה הוא נשכב על המיטה ליד יהודית, וזו מתכרבלת איתו, כמעט מכסה אותו בגלל הפרשי הגבהים בינהם. כמו כל הנשים בחייו, תכלס.
“לאן הלכת?” היא מנשקת את פדחתו בעיניים עצומות.
“איך את מרגישה?” הוא משנה נושא במהירות.
“מדהים.” הוא שומע את החיוך בקולה ורווחה מתחילה לפשות בו, כאילו עכשיו הוא חווה את התחושה המתוקה של אחרי אורגזמה.
“הרגשתי איך אתה גומר בתוכי.”
“הכּוּס שלך… מדהים.”
“יותר משל אימא?” היא מצחקקת.
“נושא קצת פסיכי לשיחה, לא?” הוא מצטרף לצחוקה, ראשו בין שדיה הגדולים.
“יש משהו לא פסיכי בבית הזה בזמן האחרון?”
“אתה מתחמק?”
ישראל צוחק.
“לא מתחמק, רק יודע שיש פינות שעדיף שלא להיכנס אליהן, כמו להגיד לאחת הנשים שלי אם היא פחות או יותר טובה מאישה אחרת.”
“הנשים שלי, הא?” הוא שומע את החיוך בקולה. אבל גם את ההתרגשות.
“הנשים שלי.” הוא אומר, מתקשה. זה כמעט גדול ממנו. היא צעירה ופוריה ומשהו עמוק בו קורא לו לבעול אותה שוב, לשתול את זרעו ברחמה.
“אני מרגישה שאתה… מוכן לעוד סיבוב.” מגיע קולה של יודית, עם התנשפות קלה.
“כן.” הוא עונה קצרות.
“מה עם איילה?”
“מה איתה?” הוא שואל, נבהל לרגע. יודית יודעת מה הוא ביקש מאיילה? ואם היא יודעת, מי עוד יודע?
“אני רוצה לראות אותך… משפיל אותה קצת.” עונה אחותו בקול מעובה. “מתנשאת כזאת.”
“זה לא רעיון רע.” מתרגש ישראל.
“בוא.”
ישראל ויהודית יוצאים מחדר השינה ונעמדים מול הכלוב בסלון. ישראל רוצה לשאול את דודה איילה אם דיברה עם בעלה ואם יש פתרון להשמדת הקמע, אבל זה יחכה, הוא לא בטוח מתי הזמן הנכון לשאול אותה את זה, אולי אחרי שיעברו כמה שעות בלי שיראה את לילית בסביבה.
אבל עכשיו לא ביזנס, עכשיו פלז'ר.
“אהלן.” הוא אומר לאישה היפה הכורעת בכלוב. דודה איילה לא עונה, אבל מבטה נעוץ באיברו המתנדנד מול פניה, משוח בשפיך ומיצי ערוותה של יהודית.
“זיינתי את יהודית.” הוא אומר בשלווה. “אני מניח שהרגשת את זה.”
דודה איילה מלקקת את שפתיה בהיסח הדעת. הוא מתקרב מעט אל הכלוב עד שאיברו המתקשה מרוחק רק סנטימטרים בודדים מהרשת.
“בבקשה… אני… אפשר לצאת?” היא ממלמלת מבלי להביט בישראל.
“למה את רוצה לצאת?”
היא לא עונה.
“את רוצה את הזין הזה?”
השאלה גורמת לה לשאוף בחדות. היא לא עונה, אבל כאשר הוא מטלטל מעט את איברו המתקשה, עיניה השחורות עוקבות אחר הזין ברעבתנות של טורף.
“לא ענית לי, דודה איילה. את רוצה את הזין הזה?” הוא שואל, מחייך לדודה דקלה וזו מחזירה לו חיוך גאה. “אם לא, יש מספיק נשים שישמחו לקבל אותו.”
“זה… אסור.” היא ממלמלת ונושכת את שפתה התחתונה.
“ועדיין את רוצה אותו.” הוא אומר בעדינות.
איילה לא עונה וישראל מתקרב עוד קצת, עד שראש הזין מחליק אל תוך הכלוב. האינסטינקט הראשוני שלה הוא להירתע אבל אחרי כמה שניות נדמה שהיא מבינה ששום דבר לא עוצר אותה מלהכניס את הזין לפה וכמו בטרנס, היא מתחילה לפעור את פיה ולקרב את ראשה לזין הזקור מולה.
ישראל נסוג.
איילה מביטה בו מלמטה, הבעת פניה הנעלבות קומית כמעט. נדיר לראות פרצוף כזה אצל ילדים שעברו את גיל שלוש.
“את רוצה את הזין שלי?”
היא מהנהנת.
“תגידי.”
“אני… אני… אפשר בבקשה את הזין שלך?”
“את רוצה שאני אזיין אותך?”
“כן.” היא אומרת בשקט.
“את רוצה שאני אעבּר אותך? שאני אשים לך תינוקי חמוד בבטן?”
דודה איילה מעפעפת דמעות בעיניה ארוכות הריסים ומהנהנת.
“את רטובה?”
“כן.”
“הכי רטובה שהיית בחיים?”
דודה איילה מהנהנת.
“תראי לנו.”
“מה?!”
“תדחפי שתי אצבעות לכּוּס ותראי לנו כמה את רטובה.”
אמו עומדת משמאלו ויהודית מימינו ובזמן שדודה איילה ההמומה תוחבת את ידה מתחת לחצאיתה, הוא מלטף את עגבותיהן של הנשים שלצדו, שתיהן נאנקות ברכות כאשר אצבעותיו מוצאות את מפשעותיהן. ידה של דודה איילה רועדת ופניה סמוקות כאשר היא מציגה שתי אצבעות, בוהקות למראה.
“מי רוצה לטעום?” שואל ישראל בחיוך עצל.
דודה דקלה לא אוהבת בנות במיוחד, אבל ישראל מניח שהסיבה שבגלל היא כורעת עכשיו במהירות מול הכלוב ופוערת את פיה קשורה יותר לאיבה שהיא רוחשת לאיילה. כך או כך, שפתיה של דודה דקלה נסגרות עכשיו על האצבעות הבוהקות המבצבצות מהכלוב והא מוצצת אותן ביסודיות, עיניה נעוצות באישה היפה והמבולבלת אשר בתוך הכלוב.
“רטובה.” היא פוסקת אחרי כמה רגעים ומזדקפת.
“טוב, אז נשחרר אותה?” שואל ישראל.
“רגע.” אומרת דודה דקלה. “היא בכלוב עגלים… תוכל… להניק אותה כמו שמניקים עגל.”
לכולם נדרשות כמה שניות כדי להבין למה מתכוונת דקלה, אבל חיוך מתפשט על שפתיו של ישראל כאשר הוא יורד לסוף דעתה.
“כן.” הוא אומר ומכניס שוב את איברו לתוך הכלוב. “יותר מדי שנים התנהגת בצורה מגעילה לאימא שלי ולמשפחה שלי. עכשיו תהיי קצת עגלה.”
“בבקשה… תוציא אותי…” אומרת דודה איילה, מבטה נעוץ בראש הזין הנמצא סנטימטרים בודדים מפניה היפות. “נעשה את זה… כמו שצריך… לא ככה…”
“ששש… תפתחי את הפה דודה איילה… את יודעת שאת רוצה לינוק… חלב מזין מזין…”
דודה איילה מהססת עוד כמה רגעים ואז נכנעת לתשוקתה ופותחת את פיה. צמרמורת עונג פושה בגופו של ישראל כאשר הוא רואה אותה מלמעלה, דרך הסורגים.
“מתאים לך, עגלה.” אומרת דודה דקלה בהתנשפויות מסוימת, היא הרי חשה את העונג שחש ישראל.
“די.” חותך אותה ישראל. “תני לה לעבוד.”
והיא עובדת. ראשה של דודה איילה נע קדימה ואחורה במגבלות הכלוב, פיה רטוב וחם וקטיפתי והיא מוצצת את איברו של אחיינה בשקיקה. כמושבניק, ישראל ראה עגלים יונקים לא פעם ולא פעמיים. עכשיו כאשר הוא משקיף על דודתו מלמעלה הוא נזכרת בתאוות העגלים: הרעב הפראי, התאווה העיוורת שלהם, כאילו כל מנה היא המנה האחרונה לה יזכו. זו התחושה שעולה בו למראה דודתו המענגת אותו בפיה.
תנועותיה מהירות ורעבות, כאילו חוששת שישנה את דעתו. היא אוחזת בכלוב בלהיטות והודפת את ראשה על הזין שלו בערגה, מקצה הזין ועד בואכה האשכים. הכלוב הכבד כמעט מתנדנד בקצב המציצות שלה, וקולות לעלוע רמים ממלאים את חלל הסלון. אין לה טכניקה מעודנת וממילא אינה יכולה להשתמש בידיה הענוגות כדי לאונן לו, יש לה רק פה רטוב וערגה כמעט בלתי נשלטת לזין שלו ולזרע שהוא אוצר בחובו, הזרע ממנו זכתה לטעום לפי כמה ימים טעימה קטנה ומאז לא שכחה אותו.
מישהי כורעת מאחוריו. זוג ידיים אוחזות בפלחי עכוזו והוא נרעד מריגוש כאשר לשון מתחילה לפנק את פי הטבעת שלו. הוא רואה את דודה דקלה ואת יודית מולו, לכן זו חייבת להיות אימא מאחור. אימא אשר מנצלת את התנוחה הסטטית יחסית שלו כדי ללחך את הטבעת האנאלית שלו מאחור בעוד דודה איילה מוצצת לו את הזין דרך הכלוב מלפנים. הלשון נחושה ועקבית והוא מרפה, מניח לה לחדור אליו, לשונה הרטובה והנחושה מבקיעה את דרכה לתוכו מאחור וצמרמורת עונג פושה בו.
אחרי כמה רגעים הן ממש מתואמות. תנועותיהן של אימא ודודה איילה מסונכרנות היטב, בעת ובעונה אחת זו משפדת את פניה על איברו וזו חודרת אליו מאחור בלשונה. קולות רטובים של מציצה וליקוק ממלאים את האוויר והוא מביט באחותו בעיניים עצומות למחצה. יהודית ניצבת עכשיו מאחורי דודה דקלה, חופנת את שדיה של האישה המבוגרת ומנשקת בעדינות את צווארה ואוזנה. עיניה של דודה דקלה עצומות והיא מניחה לאחייניתה הנמרצת להוביל אותה למחוזות חדשים של עונג אסור. וכל העונג גואה בו ובוער בו והוא מניח לזה לבוא והנה הוא פורץ, שוצף ולוהט אל תוך פיה של דודתו וזו נאנקת באקסטזה בפה מלא שפיך, מוצצת את הזרע ברעבתנות חייתית כמעט וגופו נרעד בעודו פולט נתז אחר נתז לתוך פיה המשתוקק.
ואז זה נגמר. הוא מחייך בסיפוק מטושטש, מתרחק מהכלוב בו שרועה דודה איילה על הרצפה מכוסת השמיכות ומתנשמת בכבדות. ישראל מסייע לאימא לקום והם מתנשקים בלהט עצל, ידיו חופנות את פלחי עכוזה הכבדים מתחת לחלוק הבית.
אבל לפני שעולים לו רעיונות לראש, אימא הודפת אותו בעדינות.
“יש לנו ארוחה להכין, אהוב שלי. ראש השנה היום.”
ישראל של פעם היה שואל אותה אם היא צריכה עזרה, אבל ישראל של היום רק מהנהנן והולך לסלון, לרבוץ מול הטלוויזיה. הוא יניח להן להכין את הארוחה בשקט. ואם יעלה בו החשק עד זמן האוכל… הוא פשוט ייקח אחת מהן לצד, ידפוק אותה וזהו. הוא גם יצטרך לשאול את דודה איילה מה אמר לה דוד עזריאל, אבל זה יחכה לאחר כך.
=============================================
לכו להצביע. המשך יבוא.
