ברכת האילנות – פרק ג' (סיפור מאת בני גורביץ', שם בדוי)

תשמעו, אלבניה היא בהחלט מקום מומלץ לנופש. מחירים ברצפה, אנשים מקסימים וטירות עתיקות שאל תוך חומותיהן עדיין לא הגיעה הבשורה שימי הביניים הסתיימו. והנשים… אוהו, מה שאפשר לקבל שם בפחות ממאה שקל… לא שניסיתי בעצמי, כן? אני ג'נטלמן מכובד, ולא שואלים ג'נטלמן איפה הוא היה בלילה. זה הכל שמעתי מחבר ששמע מחבר ששמע מחבר. אבל הוא יודע מה שהוא מדבר, החבר. הכל אמת.

 

שבוע וקצת בצד השפוי של הים התיכון, ואני חוזר למשרד רענן ונמרץ מאי פעם. מה שהיה באלבניה נשאר באלבניה, וכאן בירושלים יש את העבודה והמשרד, וגם את רייזי.

 

אחרי התאוששות מג'ט לג קל, אני מגיע למשרד בצהרי יום חמישי, רק כדי לסגור את השבוע – כך לפחות אני מסביר לאיש האבטחה הידידותי מדי, שמאלץ אותי כמעט באיומי אקדח להנעים כמה דקות מזמנו האינסופי. לא זו הסיבה האמיתית, כמובן. המשרד יכול לשרוד עוד חצי יממה תחת עיניו הפקוחות של השבאבניק המכנה את עצמו סמנכ"ל. אה, לא הזכרתי אותו קודם? זה כי הוא באמת לא חשוב. כשאני נמצא, הוא לא עושה כלום, בא והולך ומעשן לו בחדר ורואה כדורגל ולא אכפת לי מה עוד. כשאני לא נמצא, הוא כנראה גם לא עושה כלום. אבל הוא שם, כבבואה של הבוס, וזה מספיק כדי שדברים לא ייצאו משליטה. זו הסיבה היחידה שאני משלם לו משכורת: עצם קיומו נותן לי חופש להיעדר מהמשרד מתי שמתחשק לי.

 

היום לא מתחשק לי. להיעדר, אני מתכוון. עשרה ימים הם מספיק זמן לרייזי בשביל לחשוב ולשקול ולהתייעץ ולהחליט, ואז אולי להתחרט ולהחליט שוב וכל התהליך הזה שלוש פעמים. אז אני מקיש את הקוד בכניסה, חוצה את החדר הגדול שבו יושבות הבנות, ונכנס הישר אל המשרד שלי. אני אפילו לא בודק אם רייזי כאן. אל תהיה נלהב מדי, אני מזכיר לעצמי. תיכף תראה במצלמות, ואם טאובר עשה בינתיים את מה שהוא היה צריך לעשות, אז הנוף אמור להיות אפילו יפה יותר.

 

אישה עם טקט היתה נותנת לי עשר דקות להתמקם בחדר, אבל רייזי לא מבזבזת זמן, מה שמוביל אותי לשתי מסקנות אפשריות: או שהיא תמימה יותר ממה שאני חושב ולא מבינה שכדאי לה לשחק הארד טו גט, או שהיא מתוחכמת יותר ממה שאני חושב והיא מנסה לתפוס אותי לא מוכן. האינטרקום מזמזם שוב, ודמותה הגבוהה ממלאת את מצלמת הכניסה. מרוב בלבול אני פותח מייד, והיא נכנסת. "שלום", אני ממלמל. והיא, במקום לענות, עושה את הדבר שהכי פחות ציפיתי לו.

 

רייזי ממתינה שהדלת תיסגר, ואז, בלי שאבקש, היא מורידה את הנעליים למול עיני המשתאות, כמו בפעמיים הקודמות. היום היא לובשת גרביוני לייקרה שחורים. מעניין.

 

היא מתקרבת אל השולחן שלי, יחפה. "אפשר לשבת?", היא שואלת-קובעת. ובעוד אני בקושי מצליח לשטוף את העיניים במחזה הנלבב, היא מתיישבת מולי. השולחן המאסיבי מפריד בינינו ומסמן את הטריטוריה שלה. למה הייתי צריך להזמין שולחן מעץ דובדבן בהזמנה מיוחדת? מה היה רע במשהו מינימליסטי מאיקאה, אולי עשוי זכוכית, שיאפשר לראות את מה שקורה מתחתיו? סוף מעשה במחשבה תחילה.

 

גלגלי המוח שלי נעים בקצב איטי מדי מול הבליצקריג של רייזי, שמחזיקה ביד בוטחת את הגה הסיטואציה. היא מדברת במהירות, קולה נוקשה מעט. "חשבנו על ההצעה שלכם, הרב מילר" – מי זה "חשבנו"? את ובעלך? שניכם עם הרבי? שבעת טובי העיר? כנראה שלעולם לא אדע – "ואנחנו מודים עליה מאוד מאוד" – אוי ואבוי, זה הולך לכיוון לא טוב, האם תיכף יגיע ה"אבל החלטנו שלא"? – "ובאופן עקרוני אנחנו מעוניינים לקבל אותה, אבל… יש לנו שני דברים שנצטרך לפתור" – אהה, עד חצי המלכות, יקירתי.

 

אני משעין אחורה את הכיסא, מתרווח כמו בוס. "אני שומע".

 

העניין הראשון קשור משהו להפרשות לפנסיה על הבונוסים או משהו דומה. אני נושם לרווחה ומאשר בלי בעיות. תפיסת העולם שלי קובעת שלנשים יפות מגיע לקבל פנסיה גם על הבונוסים, צ'יינג' מיי מיינד.

 

"הדבר השני הוא… אהמ… שאלה". צבע פניה של רייזי משתנה בבת אחת לאדום-עגבניה, כאילו כל הדם שבגופה התנקז פתאום אל הראש. רגע של שתיקה. נראה שהיא די מתקשה בבחירת המילים. ואז זה מגיע, בכינון ישיר: "מה מעניין כל כך ברגליים שלי?".

 

נשמתי כמעט פורחת מגופי, אבל בסוף היא מחליטה שעדיף לה להישאר, אולי מרוב סקרנות לגבי מה שהולך לקרות כאן בהמשך. אני מאלץ את עצמי לשחק אותה רגוע. "מי שואל? את? בעלך? הרבי?" אני מברר בחיוך. הפעם זה כבר לא "שלכם", בטח לא "בעלכם" (או איזה ניסוח מפותל אחר שבו אמורים להתייחס לבעלה של אישה חסידית בשיחה איתה. עולם משוגע, אני אומר לכם). "שלך", "בעלך". גוף שני, לשון נקבה יחיד.

 

אני נושם עמוק. זהו רגע גורלי. התשובה של רייזי לשאלה שזה עתה נשאלה, תקבע לאן כל העסק הזה הולך. אם היא תגיד "כולם", או משהו בסגנון, הלך עלי. אולי אצטרך אפילו לפטר אותה, כי זה אומר שהחרמנות שלי הפכה לנושא מדובר במקומות מאוד לא רצויים. מחשבתי נודדת לרגע, ואני מדמיין אותה כשוטרת תנועה, עם מדים צמודים ומכנסיים, שצריכה להחליט האם לתת לרכב הדוהר שלי להמשיך, או לאלץ אותו לעשות פרסה. רייזי תיראה פצצה במדי שוטרת, בטוח.

 

פניה של רייזי עדיין סמוקות, ולפי הבעירה שאני מרגיש בלחיים, כנראה שגם אני באותו המצב. "השאלה הזאת שלי", היא חותכת, מבעה חתום. היא מנסה עכשיו לדגמן כעס? עצבים? האשמה? זה לא משנה, כי הרגע השוטרת הניפה את היד ונתנה למרצדס שלי לנסוע הלאה. לא, בעצם, רגע, מה זה? היא נכנסה לרכב והתיישבה במושב לידי!

 

ההגה אצלי עכשיו, ואני לוחץ על דוושת הגז. "ריי… גברת גולדרינג, את יודעת מה התאריך היום?".

 

היא שולפת מייד. "ראש חודש ניסן", ומסיבה שאינה ברורה אפילו לה, היא מסבירה בחצי התנצלות, "זה לא שאני תמיד אוחזת ראש עם התאריך. פשוט בראש חודש צריך לשלוח את הילדים עם חולצות לבנות, אז אני זוכרת".

 

"וברכת האילנות, בירכת כבר?"

 

גבותיה מתרוממות. "לא, מתי בדיוק היה לי זמן?". מה את מתנצלת? טיפשונת. מישהו האשים אותך?

 

אני שולף מהמגירה סידור קטן, מעלעל קדימה ואחורה, עד שהדף הנכון מופיע. בעדינות, אני מניח את הסידור פתוח לפניה על השולחן, ומצביע על הברכה. "תוכלי להקריא לי בבקשה מה כתוב כאן? אפשר בלי שם ה'. אין כאן עצי פרי בחדר". בדיחה גרועה, מוישי. תתבגר כבר.

 

התימהון שלה מתגבר, והסומק חוזר ללחייה. "לקרוא את הברכה?", היא מבררת.

 

שנינו יודעים שהיא הבינה את בקשתי. אז במקום להגיב, אני נשען קדימה, מרפקים על השולחן, סנטר על כפות הידיים. ממתין.

 

שיעול קצר. "ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם, שלא חיסר בעולם כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות, להנות בהם בני אדם".

 

אני עונה "אמן", למרות שזה לבטלה.

 

רייזי מחזיקה עדיין את הסידור פתוח. "נו…"

 

"שום דבר לא מוזר לך בברכה הזאת?", אני מקשה.

 

"לא". בטון של חצי שאלה.

 

נמאס לי מהפינג-פונג. גם אם היא הבינה, היא לא מתכוונת להראות לי את זה. לא נורא. אני אסביר. "לברכה קוראים 'ברכת האילנות', אבל כתוב כאן 'בריות טובות ואילנות טובות'. זו ברכה על בריות לא פחות משזו ברכה על אילנות, כן? כמו שהקב"ה יצר אילנות טובות כדי להנות בהם בני אדם, כך הוא ברא בריות טובות, לאותה מטרה בדיוק. אז מי שרואה ברייה נאה, מה הוא צריך לעשות?".

 

"לברך?", רייזי לא בטוחה.

 

"את ברייה נאה מאוד, גברת גולדרינג, ובמיוחד הרגליים שלך, נאות בצורה בלתי רגילה. אחת מהסיבות שהקב"ה ברא אותך, היא כדי להנות בך בני אדם, ולמרות שאני הבוס שלך, גם אני בן אדם. אז עכשיו תגידי לי את, למה, לדעתך, אני מסתכל על הרגליים שלך?".

 

מה שמתחולל על פניה של רייזי זה כבר לא אודם של עגבנייה. זו גמבה בטהרתה. "כדי ליהנות מהמראה שלהן?", היא לוחשת.

 

"עשר נקודות", אני מריע בקול צרוד.

 

ניכר שהחידוש ההשקפתי מהמם אותה. "אבל זה לא צנוע", כל מורות הסמינר מתקוממות מתוך גרונה הדק של רייזי.

 

אני לא רוצה להעמיס עליה. גם זה מדי הרבה בשבילה לפעם אחת. ובכלל, מה שקורה כאן עכשיו אינו דיון הלכתי אלא משהו אחר לגמרי. "יש כל מיני מקורות", אני מסכם לה בקצרה. "בחלק כתוב ככה ובחלק כתוב ככה. צריך להכיר את שני הצדדים, ולא כדאי ללכת לקצה של אף אחד מהם. ככה הרמב"ם אומר, שצריך לתפוס את דרך האמצע. למשל חז"ל משבחים את מי שלא נהנה מהעולם הזה אפילו באצבע קטנה, ומצד שני כתוב גם שהקב"ה בא בדין וחשבון אל מי שהתנזר מהדברים הנפלאים שהוא ברא בעולם. אז מה משניהם נכון? אלו ואלו דברי אלוקים חיים". אני מתנשם. וואו, איזה ספיץ'. מאז הימים היפים של הישיבה לא אמרתי כל כך הרבה דברי תורה בפעם אחת.

 

"על כל פנים", אני מוסיף, "היום זה יום של ברכת האילנות…"

 

הפעם, רייזי מבינה היטב את הסאבטקסט, וגם את הסאב-סאבטקסט. אני כמו יכול לראות את גלגלי השיניים במוח שלה נעים בקצב של אלף סל"ד. הדיל הוא כזה: היא תקבל הכפלה במשכורת, פלוס עוד הטבה או שתיים שאולי תצליח לחלץ בזכות הלהיטות שלי, שכעת כבר לא מוסתרת בכלל. כל הבעיות ייפתרו. המשכנתא תזרום בזמן, הבנק יפסיק ללחוץ, יהיה גם כסף לחדש קולקציית קיץ לה ולילדים, במקום ללקט בגדים יד שנייה מאמא והאחיות הגדולות. היא תבחר את יום רביעי כיום החופשי שלה. כל הבוקר היא תישן, ואז תקום רעננה לקבל את הילדים בצהריים, ואחר כך תתחיל להכין שבת, וכל הבית יתמלא ניחוחות של חלות ועוגות שמרים מהתנור. חיים חדשים! חלום!

 

ובעד כל זה, מה אני כבר דורש ממנה? הרי זה לא בדיוק אסור, וגם אם כן, העבירה היא שלי, ובכל מקרה אני מסתכל על הרגליים שלה בלי לשאול אותה, ולה אין מה לעשות כדי למנוע את זה. ההבדל היחיד יהיה המודעות שלה לעניין. אבל חוץ ממנה וממני, אף אחד לא יידע כלום. קצת לא נעים, אבל גם לא אסור, ובהחלט שווה את התמורה.

 

היא קמה מהכיסא באומץ ועוקפת את השולחן. עכשיו היא לידי, אם כי במרחק בטוח של שני מטרים. כמו מיטות חדר שינה של גורים. היא בולעת את הרוק. "אז זה מה שאתה רוצה? לברך ברכת האילנות על הרגליים שלי?".

 

"לא ברכת האילנות, ברכת הבריות", אני צוחק ומסובב את הסידור בחזרה אלי. "אבל יש כאן בעיה קטנה".

 

עננה חולפת על פניה של רייזי. האם היא הלכה רחוק מדי עם ההסכמה הזאת? מה עוד אני יכול לבקש ממנה? להתפשט עד הגזע? למשש את הענפים? זה בטוח אסור! היא תהיה חייבת לברוח! ומה יהיה עם המשכורת וכל החלומות?!

 

"מה הבעיה?", היא שואלת בשקט, חרדה מתגנבת לקולה.

 

"יש חציצה", אני מחייך.

 

"אה?", העיניים שלה נפערות לרגע, אבל אז היא מבינה. בתנועה גמישה ומלאת חן, שאני בטוח ששום שפה אינה עשירה דיה כדי לתאר אותה, היא תוחבת את שתי ידיה בתוך שולי החצאית העליונים, ומשם מגלגלת בצניעות את הגרביונים כלפי מטה. כשהגרביונים קרובים לברכיים, הידיים עוברות אל הפתח התחתון של החצאית, ומשם הן ממשיכות את העבודה כל הדרך למטה, עד שהגרביונים מתקלפים בחינניות מכפות הרגליים. כף רגל שמאל מתרוממת, ונוחתת ארצה ברוך. לאחריה כף רגל ימין עושה את אותו המסלול.

 

עור רגליה של רייזי בהיר מאוד, אבל לא 'שקוף' אלא אחיד בצבעו, כאילו נצבע משי-משי ביד אמן. הוורידים בקושי נראים. אני מבחין שהרגליים חלקות מאוד, בלי שיער, בלי זיפים וגם בלי חתכי גילוח. "עשית לייזר?", אני מתעניין בקול רך. היא מהנהנת ואני לא רוצה לשאול את שאלת ההמשך, לא עכשיו.

 

על הציפורניים, כמו שחשדתי, מרוח לק נטורל, אשר מדגיש בעדינות את צבען המקורי. נשימתי נעתקת. ממי היא מחביאה את כל היופי הזה? זה מותר בכלל? נראה לי כמו עבירה חמורה. ממש כפירה בטובתו של הקדוש ברוך הוא. אולי אפילו פשע נגד האנושות.

 

"בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא חִסֵּר בָּעוֹלָמוֹ כְּלוּם, וּבָרָא בּוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת לֵהָנוֹת בָּהֶן בְּנֵי אָדָם", אני מברך, ומתכוון לכל מילה. תודה לך ה', באמת.

 

וקול ה"אמן" הצלול של רייזי, מצלצל באוזני כפעמון ענוג עוד שעות ארוכות, עד שאני נרדם בלילה.

 

===================

 

לפרק הבא

בני גורביץ' ישמח לקבל מיילים benygurr@gmail.com

Print Friendly, PDF & Email

13 thoughts on “ברכת האילנות – פרק ג' (סיפור מאת בני גורביץ', שם בדוי)”

  1. אתה כותב יפה אבל נכנס יותר מדי לפרטים ברקע לטעמי, והקצב האיטי הרג אותי. שלושה פרקים כדי להוריד גרביים זה שיא חדש.
    אבל תודה ותמשיך

  2. הסיפור מידי דמיוני ולא מתחבר עם עצמו
    אחד הגרועים שקראתי לאחרונה, פחות מתאים לאתר הזה.
    סורי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *