הקטע עם האישה הסקסית הזאת זה שלא משנה כמה אני אזיין אותה, מספיק שהיא תרמוז לי על משהו ואני שוב קשה כמו אבן. דוניא ובת דודתה ממשיכות להשליך סכינים שקטות זו על זו אבל במושב האחורי אני רק חושב על הגוף הקטן והקומפקטי של מיכל פשוק מתחתי, למרות שרק אתמול בלילה זיינתי אותה כמעט עד עלפון.
אני מצליח לשמור על איפוק וקור רוח כשדוניא מורידה אותי בבית. מה לעזאזל כל כך מרגש את מיכל? ספיידרמן מלקק לי את הידיים כשאני פותח את השער ואני מלטף אותו לרגע אבל בגב היד, שומר באופן לא לגמרי מודע את כפות הידיים שלי נקיות למקרה שאצטרך/אוכל לגעת בחלקים המרגשים יותר של האישה הלוהטת הזאת.
אני רואה סימנים של עבודה בסביבות הבית הקטן אבל לא מבין בדיוק מי עבד ולמה. מיכל אמרה משהו על ערן, מה הוא עשה?
נכנס לבית הקטן ומיכל יושבת עם הלפטופ שלה, לבושה במגבת גדולה לגופה וחיוך גדול.
“שלום.” אני אומר בזהירות.
“בוא הנה.” היא נעמדת.
“אוקיי…מה…מה קרה? לא שיש לי התנגדות…”
מיכל מתקרבת אליי לנשיקה, מניחה למגבת הגדולה להישמט אל הרצפה. ריח שמפו ממלא את נחירי כשאנחנו מתנשקים ואני חש את גופה העירום נלחץ מול שלי.
“יש. מים. חמים.” היא לוחשת באוזני.
“ערן?” אני שואל אבל חופן את שני פלחי העכוז הקטנים והעירומים שלה בכפות ידי.
“אה-הה. חימום בגז.” היא מפשיטה ממני את החולצה. “לא ממש חוקי, הוא אמר." המכנסיים שלי מחליקים למטה ביחד עם התחתונים. "..הוא הסתיר את הכל שיהיה קשה לראות את זה בלי לחפש ממש טוב אבל נוכל להתקלח כאן בחורף…”
“מגניב…”
“ועכשיו תשכב עלי…אני רוצה להרגיש את כל הגוף הכבד שלך מועך אותי ומפשק אותי…תכסה אותי ותזיין אותי, עזי…”
שנינו עירומים על המזרון המתנפח ומיכל מתמרנת את שתי רגליה כך שברכיה מעל חזהּ, מקופלת מתחתי ופתוחה לגמרי לזין שלי שכבר מחליק אל תוך הכפפה הרטובה והלוהטת שלה.
“אני אוהבת להרגיש אותך מעלי, עזי…” היא נאנחת כשאני מתחיל לפמפם את הזין לתוכה וממנה ביסודיות.
“באמת?” אני שואל, מחליק עכשיו כמעט את כולו לתוכה, מרגיש אותה רעבה להכל אבל עוד לא נותן לה, מתגרה בה.
“כן.”
אני עוצר בנקודה הזו, קופא כשרק קצה הזין שלי בין הקפלים הרטובים שלה.
“פעם לא היית נותנת לי לשכב עליך, הא?” אני אומר. “רק את רוכבת עלי וזהו. תמיד למעלה.”
“א-הה.” היא מודה, דפנות נרתיקה מוצפות בתאווה נוזלית.
“מה השתנה? למה פתאום את צריכה אותי מעליך, או מזיין אותך כשאת על ארבע?” אני אומר, חש בה נרטבת עוד יותר לנוכח דברי. ידיה של מיכל גולשות במורד הגב שלי, אצבעותיה ממששות את שרירי, חומדות את פלחי העכוז הקשים.
“פאק, נו…תכניס אותו כבר…עד הסוף…”
“תגידי לי למה את רוצה אותי מעליך.”
“אל תהיה מניאק, נו.”
“אני סקרן. באמת.” אני אומר ונותן לה שניים-שלושה סנטימטרים של בשר זין קשה ומשובח.
“כי אתה פאקינג בוס, עזי.” היא רושפת מתחתי. “כי אתה ילד אבל כל מה שאתה אומר, קורה. כי אתה דואג לי ולשירן כאילו אתה האבא שלנו, הבעל שלנו, המלך שלנו. כשאבא שלך…גירש אותנו…חשבתי שאני מתה. מתה. אבל אתה שמרת על קור רוח. אבא שלך העיף אותי ליטרלי עם מברשת שיניים ובלי שקל בארנק וכבר באותו לילה ישנתי מתחת לגג ולא היה לי קר. ואז בא לך הרעיון ההזוי הזה. אני חשבתי שאתה דפוק אבל ערן מאמין בך ולאט לאט אני רואה שכולם מאמינים בך ושאין דבר שאתה לא משיג כשאתה רוצה. רצית שהנהג משאית הזה יזיז את המשטחים? הזיז. אמרת מים חמים? יש מים חמים. אני מאמינה בך, עזי. אני מרשה לך לשלוט בי, עזי.”
“זה לא הייתי רק אני…”
“נכון, אני סידרתי את המים לבית הקטן וערן חיבר את הגז אבל אתה מצליח לגרום לכולנו להאמין שזה אפשרי, אתה מבין?”
“אם את אומרת…”
“אני אומרת שתזיין אותי חזק. קח אותי, עזי. תחלוש עלי.”
אוקיי, זה די מחרמן אותי לשמוע אותה מדברת ככה. אני לא ראיתי את מה שהיא רואה ויש בי איזה קול קטן שאומר שאני גם לא אראה. אני רק מונּע מהפחד: הפחד להיות לבד, לאבד את המשפחה, לאבד את הבית. אבל אולי כל המנהיגים מונעים מאיזשהו פחד.
אבל יאללה, שחרר. די עם זה. תתמקד במה שחשוב עכשיו: לזיין למיכל את הצורה.
ואני שוכב עליה ודופק אותה הכי עמוק שאני יכול. פעם היא דרשה להיות למעלה, בשליטה. עכשיו היא מתחתי עם רגליים פתוחות וזה לא מפסיק להטריף אותי. הרגליים שלה מתרוממות מעלה ואני שוקע בינהן, חש בלהט הרטוב של נרתיקה ובאשכי המלטפים את ערוותה בכל פעם שאני ננעץ בתוכה. היא מביטה בעיני ואני גוהר ומנשק אותה, שנינו רעבים זה לזו.
ביד פנויה אני מלטף את גופה הקטן מהירכיים, דרך הבטן החזקה ועד השדיים הקטנים. אני ממולל את פטמותיה באצבעותיי ואז מתכופף ומוצץ אותן, סוחט ממנה קריאת עונג כאשר ידיה מלטפות את ראשי. שוב אני מלטף את דרכי למטה חופן פלח עכוז קטן ומלטף את החריץ מהמפשעה ועד פי הטבעת. החור שלה רטוב מרוב זיעה ומיצים ואני מחליק לתוכו בקלות, שומע אותה משתנקת. אולי היום? אולי עכשיו אני הולך להפוך אותה ו..?
דלת הבית נפתחת ובשנייה הראשונה אני מתעלם מתוך הנחה שזו שירן אבל ההפתעה על פניה של מיכל ממלאת אותי אימה ואני מזנק לאחור.
“רותם! מה?!” אני מסתובב אליה בכריעה, מכסה את איברי הרטוב בידי.
“תירגע…” מחייכת הג'ינג'ית. “הייתי פה בסביבה ונכנסתי כי אני חושבת שנפל לי פה צמיד בבוקר ואז שמעתי אותכם ו…רציתי לראות מה הביג דיל. וואו, הוא די ביג, הדיל.”
“יכולת לדפוק.” אני אומר.
“אתה יכול לדפוק?” היא שואלת ומסירה את חולצת הטי, מהממת אותי בכתפיים עבות ומנומשות וחזייה גדושה בשדיים בהירים, עטורי נמשים.
“לא לא לא לא לא לא לא.” אני ממהר לומר, מתרומם ומתרחק ממנה, עדיין מכסה את מבושי.
“למה אתה כזה?” היא שואלת ומטה את ראשה מעט הצידה. מיכל מביטה בשנינו בסקרנות, ישובה כשברכיה אסופות.
“אני לא הולך לגעת בך. תשכחי מזה."
“למה, מיכל עייפה אותך? או הערבייה הזאת שאתה עובד איתה? פגשת את קארין היום?”
וואו, היא יודעת הרבה על חיי המין שלי. אני אהרוג את שירן.
"'לא' לכל השאלות ועדיין אין מצב." אני מודיע לה.
“אני שמנה מדי בשבילך? אני לא סקסית בעיניך?”
“את סקסית בטירוף אבל אבא שלך יהרוג אותי.”
רותם פורצת בצחוק.
“ברצינות? בגלל זה?”
אני מהנהן במהירות.
“וואו, אתה פחדן.” היא אומרת.
“אה…כן. בהחלט פחדן, לגמרי.” אני ממהר להודות. “תמיד פחדתי מאבא שלך ואף פעם לא היו לי יומרות להיות אמיץ במיוחד אז…כן, לגמרי פחדן.”
אני מקווה לראות איזו אכזבה בעיניים שלה, אכזבה ממני וממה שהיא חשבה שאני. אם היא תתאכזב ממני היא תרד ממני ואם היא תרד ממני אני אפחד מאבא שלה קצת פחות.
“אוקיי.” היא אומרת ללא שמץ של כעס ולוקחת את חולצתה בשלווה. המבט בעיניים הכחולות והקרות שלה הוא לא של תבוסה או השלמה אלא של נחישותו של הצייד שטרפו חמק מהמלכודת; אני די בטוח שהיא לא הולכת לפזר את הכלבים ולתלות את הרובה: יש לי הרגשה שרותם פשוט הולכת להביא רובה יותר גדול.
“תמסרו לשירן שהייתי פה.”
“אני אמסור.” אומרת מיכל.
“ביי עזי, ביי מיכל.”
“ביי.”
ביי.”
הדלת נסגרת ואני בולע רוק, הזין שלי נראה כמו תולעת קטנה ועצובה בין הרגליים.
“אתה ממש מפחד מאבא שלה, הא?”
“בהחלט, בהחלט." אני מודה בלי היסוס. "אני מפחד ממנו מאז שהכרתי אותו בערך. הוא איש טוב, זה ברור לי, אבל הוא יכול לקרוע אותי לשניים.”
“יש לה גוף מדהים.” אומרת מיכל, מהורהרת. “ואחרי קארין הבנתי שיש לי איזו חולשה לבנות שמונה עשרה עם שדיים גדולים.”
“גם לי.” אני אומר.
מיכל נוחרת בבוז.
“לך יש חולשה לכל מה שלא יכול לברוח ממך. לפעמים אני חוששת להשאיר אותך לבד עם ספיידרמן, למען האמת.”
“או-קיי, הבדיחה הזאת זה הסימן הסופי שכבר לא נחזור לזיון בשעות הקרובות אז אני הולך לעבוד. מה בדיוק אמר חאלד?”
"שהוא יבוא מחר על הבוקר.”
“לעזאזל. ממש רציתי לגמור עם זה. אני רוצה להכין את חדר השינה ואז נוכל לגור שם בזמן שהופכים את הבית הזה למשהו נורמלי יותר. משהו עם חלונות שנסגרים, חשמל לא מפָּקפּק, סיד שלא נופל עליך כמו שלג, את יודעת, בית.”
“אתה מרטיב אותי כשאתה מדבר ככה.”
“ואני מלחיץ את עצמי כשאני מדבר ככה, אז תני לי להכין לנו משהו לזלול, להתלבש וללכת לנצל את מעט האור שיש לי.”
“אתה יודע מה? לך לעבוד ואני אכין לך אוכל, בסדר?”
“באמת? וואו, מעולה. תודה!”
אכזבה מקדמת את פני כשאני רואה את מסגרות החלונות הישנות והרקובות בחדר השינה, ממש דמיינתי שם חלונות כבר. אני מנצל את שעות האור כדי להשלים תיקונים בקירות ומתחיל לפרק את המרצפות הישנות, עורם אותן לערימות מחוץ לחדר. כשמיכל מביאה לי את הארוחה אנחנו יושבים על הרצפה, מניחים את האוכל והצלחות על שולחן שאלתרתי מהמרצפות הישנות.
“אז מה, המרצפות האלה שוות כסף, הא?” שואלת מיכל.
“כן. כל אחת עולה כמו שתיים חדשות. אני מפרק אותן מכל הבית, מרצף בחדשות שנראות בדיוק כמוהן ועדיין יוצא ברווח של אלפי שקלים.”
“יפות.” היא מוסיפה.
“כן.” אני אומר בעצב קל. “תמיד אהבתי אוותן, מאז שהייתי ילד. אבל בתור מבוגר צריך לדעת להתפשר אז… אותו דבר אבל לא מקוריות זאת פשרה שאני יכול לחיות איתה.”
מיכל מהנהנת.
“אני הולכת לעבוד עוד מעט.”
“וואו, מגניב!”
“כן, להתפרנס ולא מאבא שלך. זה יהיה מוזר.”
“כן.”
“אתה חושב עליו לפעמים?”
“אין לי זמן.” אני מודה. “עם הבית וקארין והפרויקט מחשוב…בקושי יש לי זמן למשהו. וחוץ מזה: מגיל צעיר הוא הרגיל אותי לחיות בלעדיו אז…הנה, הצליח לו.” אני מוסיף במרירות שמפתיעה אותי.
“מה איתך?” אני שואל בזהירות. “את חושבת עליו?”
“זה מסובך.” היא עונה לאט. “מה שעשיתי הוא…בלתי נסלח עבור רוב האנשים. בגדתי בו עם הבן שלו. פגעתי בו. אני לא רוצה להיכנס לסיבות שלי אבל גם אני יכולה להגיד שכרגע אין לי זמן לחשוב עליו. גם לי יש חששות ופחדים.”
“וחרטה?” אני פולט.
“לא.” היא עונה במהירות שמפיחה רווחה בגופי. “אין בי חרטה על כלום, אבא שלך רחוק מלהיות צדיק והוא לא בעל יותר טוב ממה שהוא אבא.”
“אז למה התחתנתם?”
“פעם אחרת.” אומרת מיכל. “יאללה, אני זזה לאימון. תפנה את הבלגן כשאתה גומר?”
“ברור. מתי את חוזרת?”
“שמונה.”
“ביי.”
אחרי שאני גומר לאכול אני ממשיך לעבוד במרץ, מפרק בזהירות את המרצפות ומניח אותן בערמה. את השלמות והיפות אני מפרק בשיא העדינות, מחר אעטוף כל אחת בעיתון אבל גם על המלוכלכות אני שומר: אולי אפשר לנקות אותן באיזה תהליך כימי ואם יש מרצפת שהיא לא לגמרי מטונפת, אפשר לשבור אותה באופן כזה שתתאים לפינה או לנסר אותה שתתאים לאיזה מרווח לא סטנדרטי או משהו.
“צריך עזרה?”
בדרך כלל אני שומע אנשים מתקרבים במדרגות אבל הפעם הייתי שקוע ולא שמעתי את אפק מגיע.
“מה קורה, גיבור?” אני שואל מבלי להתרומם.
“אה…באתי לעזור.” הוא אומר.
“עידן לא בא?”
“לא, יש לו את המוגבר שלו.”
“אה, שכחתי.”
“טוב, מה אני צריך לעשות?” שואל אפק.
“אה…אתה רואה את המרצפות האלה? שאני מפרק?”
“כן.”
“תוריד אותן למטה, מחוץ לבית, תעשה מהן ערמה מסודרת על המשטח הריק שם.”
“אוקיי.”
אנחנו ממשיכים לעבוד בדממה ברבע השעה הקרובה עד שאני שומע שהנשיפות של אפק מתגברות, הוא לא בנוי לאימון מדרגות כזה.
“שב, שניה. תנוח.” אני אומר לו. “אין לחץ.”
“תודה!” הוא מתנשף.
“איך ספיר? אתם נראים חמודים ביחד.”
אפק נאנח.
“מה קרה?”
“אני…לא יודע אם היא בשבילי.”
“מה זאת אומרת?”
“אני לא יודע אם….”
“אם מה?”
אפק חושב, ניכר בו שיש לו מעמסה על הלב.
"אני לא יודע אם ספיר זאת הבעיה."
"אלא?"
"אני."
אפק מסרק באצבעותיו את שערותיו הארוכות, השחורות; אני שותק. מהרגע שהם התחילו לצאת הייתי מופתע; אפק מעולם לא הראה משיכה לבנות.
"אולי בנות זה לא בשבילי." הוא מפטיר בסוף.
“אולי.” אני אומר אבל לא מפתח את הרעיון, כי אני אפס ולא בא לי לחשוב על מה המשמעות של "בנות זה לא בשבילי.". מצד שני כבר זיינתי את אמא שלו כשהוא בבית אז זה שאני חרא של חבר אני כבר יודע.
“אולי.” הוא אומר באומללות.
“טוב, אתה יודע שבכל מקרה אתה תהיה חבר שלי ושל עידן, כן?” אני אומר, מנסה להיות פחות חרא.
“אני יודע.”
“יאללה, לעבודה.”
אפק מחייך חיוך קלוש וקם ממקומו, לוקח שתי מרצפות ולוקח אותן למטה. אנחנו ממשיכים לעבוד עד שבע וחצי בערך ואז אני מתרומם ומיישר את הגב שלי שהתחיל לכאוב מהשעות הארוכות על ארבע.
“יאללה, הבנות עוד מעט חוזרות ואני צריך להכין ארוחת ערב.”
“איך זה הסתדר בסוף..?” הוא שואל. “כאילו…מלרצות להרוג אחד את השני עברתם לגור ביחד?”
“כן.”
“ו..?”
“אני צריך להכין ארוחת ערב. אתה רוצה לאכול איתנו?” אני מתחמק בכל החינניות של הטיטאניק מול קרחון.
“לא, אני…”
“עדיין מפחד משירן?” צחקתי.
“משהו כזה.”
“אל תפחד, היא ממש סבבה. מאוד התבגרה.”
“בכל מקרה אני צריך לזוז. אני אנסה לקפוץ מחר אחרי בצפר, סבבה?”
“סבבה.”
ארוחת הערב כמעט מוכנה כאשר שירן מגיעה מהאימון שלה. היא ממלמלת משהו, הולכת לחדרה כדי לזרוק שם את הדברים שלה ואני קורא אחריה:
“את יכולה להגיד שלום כשאת באה!”
“שלום!”
“איך היה האימון?”
“סבבה.”
“אכלת?” אני שואל כשהיא נכנסת לחדר המרכזי.
שירן מתקרבת אליי לנשיקה ואני נפנה אליה, מניח לה להחליק את לשונה הלוהטת אל פי. אנחנו מתנשקים ומתמזמזים במשך כמה רגעים חסרי נשימה בהם אני מחליק את ידי אל תוך מכנסי היוגה ההדוקות שלה וחופן את פלחי העכוז המושלמים ללא בושה, אלה שהייתי שקוע עמוק בינהם לפני פחות מיממה.
“'תגידי שלום!', 'אכלת?'" היא מצחקקת אחרי כמה שניות ."איזה אבא נהיית!”
“אני לא אבא שלך, אני רק…”
“ואם הייתי ילדה רעה, אבא? אתה תעניש אותי?” היא מגרגרת, מלטפת לי את החזה מעל החולצה.
“זה תלוי, היית ילדה רעה?”
“כל האימון חשבתי עליך…מזיין אותי בתחת…לא הייתי מאוד מרוכזת…”
“טסק…טסק…טסק…” אני מצקצק בלשוני. “כל הכסף הזה שאני משלם לבית הספר ובסוף את לא מרוכזת? תתביישי לך, שירן אגרוצקי.”
“אני מצטערת אבא…” היא אומרת בבושה מעושה. “אתה הולך להפליק לי על הטוסיק?”
פאק, המחשבה על לסטור ללחיים המושלמים שלה מאיצה לי את הדופק כל כך שלרגע אני קופא במקום ושירן מצחקקת לנוכח ההבעה על הפרצוף שלי.
“מצחיק אותך?” אני נכנס לדמות. “בואי הנה, גבירתי הצעירה. הפעם הגזמת.”
אני מכבה את האש מתחת למחבת, אוחז בידה של שירן ומושך אותה כשאני מתיישב על כיסא, משכיב אותה בזהירות על ברכי.
“אבא, בבקשה…”
“שה!” אני אומר ומפשיל את כנסי היוגה והתחתונים בסדרת משיכות נחושה, חושף את הכדורים העגולים של ישבנה. הם כל כך יפים שלרגע אני רק בוהה בהם, גומע בעיני את גוון הזהב של עורה ואת השרירים המתמתחים בעצלתיים מתחתיו. ריח הגירוי משפתי ערוותה הוורודות מחזיר אותי אל המציאות ואני מרים את יד ימין ומנחית אותה על פלח העכוז הימני.
“אה!” היא נאנקת.
אני מרים את ידי פעם נוספת, חש בגופה נדרך לקראת המכה ואז מנחית אותה על הלחי השמאלית, סוחט ממנה עוד אנקה רמה. אני מלטף את פלחי העכוז הדוויים בגב ידי, מחליק את אצבעותיי על שפתי הערוותה המשתוקקות, המתנוצצות ממיצי ערווה באור של המנורה. שתי אצבעותיי מחליקות בקלות אל תוך המנהרה הרטובה של ערוותה ואני מעניק לה כמה תנועות משגל באצבעות לפני שאני מרים שוב את ידי ומפליק לה שתיים מהירות וחזקות, אחת על כל לחי. כמו קודם, אני חוזר ללטף את ישבנה ושוגל אותה באצבעותיי, מרים אותה כפסע לפני הסף ואז מנחית לה שתי סטירות חזקות על התחת.
“אבא…זה מטריף אותי…” היא נאנקת. “אני רוצה את הזין שלך, אבא…”
“עוד לא הרווחת אותו, ילדה אנוכית.” אני אומר ומענה אותה בסדרה נוספת של זיוני אצבע, פליקים טובים על התחת וליטופים עדינים של לחיי הישבן המאדימים.
יד שמאל שלי פנויה ואני מגיש לה את אצבעותיי למציצה. כמו עגלה מורעבת היא מסתערת עליהן ומוצצת אותן בזמן שאני ממשיך לפנק את ערוותה וישבנה, מאהב רך וקשה, אבא עדין וקשוח לסירוגין. ביד ימין אני מוסיף עוד חוליה לשרשרת, מוצא את הדגדגן הרטוב שלה ומאונן לה בין תחנה לתחנה. סטירה, ליטוף, זיון אצבעות ואוננות. שירן נאנקת וקוראת לי לזיין אותה אבל ממשיך להתעלל בה באצבעות עד שהיא לא יכולה להתאפק יותר, נאנקת בקול וגומרת בסדרת אנחות והתנשפויות קולניות.
“וואו…” היא נאנחת ויורדת מהברכיים שלי. שירן זוחלת אל המזרון ונשכבת עליו, מתנשפת בכבדות. אני מזדקף לעמידה וברגע הראשון המחשבה שלי היא לחזור להכין את ארוחת הערב אבל מראה ישבנה המושלם של אחותי כשהיא שוכבת על הבטן, מכנסי היוגה דוחפים את פלחי העכוז לצורת כדורים מושלמים, מסלק את המחשבה הזו ממוחי. שירן מפנה אליי את מבטה כשהיא רואה אותי מתפשט וחיוך מאיר את פניה. היא מתהפכת על גבה, פושטת גם היא את מכנסיה ותחתוניה במהירות. שפתי ערוותה וורודות ושמנמנות ואור המנורה מצית את זהב פרוותה. כמו אחרונת זונות הפורנו, שירן מפשקת את שפתיה בשתי אצבעות, מזמינה אותי אל גן העדן הוורוד שבינהן. אני מניח את ראש הזין בפתח הוורוד ומחליק פנימה.
שנינו מתנשפים ואז מחייכים זה לזו כשאנחנו מבחינים בזה. המצח שלי צמוד לשלה ואנחנו מתבוננים זה בזו תוך שאני מזיין אותה, שוקע אל תוך הכפפה הרטובה של הכּוּס ההדוק שלה. שירן אוחזת לי בעורף ורגליה מתהדקות סביב ירכי, נועלת אותי בתוכה, כאילו שאי פעם ארצה לצאת ממנה. אני נשען על המרפקים, מה שמשחרר לי את הידיים לשחק לה בשדיים ואני ממולל שתי פטמות מתוקות, מעסה את השדיים שלה מבלי להפסיק לזיין אותה.
הדלת נפתחת.
“למה אני לא מופתעת?” נשמע קולה של מיכל אבל אני לא מפסיק לזיין את בתהּ.
“הי אמא.” נאנחת שירן מתחתי.
“הי חמודה.”
“כל היום רציתי את זה…” מסבירה שירן מתחתי. “אז הפרעתי לו להכין ארוחת ערב…”
“אני לא מתלונן…”
“רותם הייתה פה.” אומרת מיכל מאחורינו. “הפריעה לנו לעשות מה שאתם עושים עכשיו אז אני מבינה איך את מרגישה.”
“היא הייתה פה? מה היא רצתה?”
“מה שאתה רוצה עכשיו, נראה לי…” מגחכת מיכל.
“זיינת את רותם?” שואלת שירן מתחתי ואני חש בגל של רטיבות מציף אותה.
“ממש לא.” אני נאנח, הלב שלי קופץ כשאני מדמיין לרגע את האדמונית עבת הבשר פשוקה מתחתי.
“פאק…חבל…זה היה יכול להיות כל כך סקסי…” נאנקת שירן. עוד לא הצלחתי להתרגל לקטע הזה שלה.
“את רוצה לראות אותי מזיין את רותם?”
“עזי, בבקשה תזיין את רותם…אני רוצה לראות אותה…את הפרה הג'ינג'ית על ארבע…ואתה מאחוריה…הפר שלי…מרביע אותה…הו! והשדיים שלה מתנדנדים…וזה כל כך…הו! סקסי! עזי!”
הנוכחות של מיכל לידינו, הספנקינג מקודם וכל המשחק של "אבא/בת" ועכשיו הבחורה הכי סקסית בעולם מתחננת בפני שאני אזיין את רותם, אני כבר לא עומד בזה. אני גונח ומתנשף ומתחיל לפלוט לתוכה ושנינו מתנשקים תוך שהסופה הסיבובית של האורגזמה מעיפה אותנו לשמיים, הלשונות שלנו מרקדות ומסתייפות זו כנגד זו, האגנים שלנו מתחככים ברעבתנות. מרוב רעב אני מוצא את עצמי הודף את המצח שלי לתוכה בפראות, בכוח, עוצר בעצמי אחרי כמה רגעים לפני שאשאיר לשנינו סימנים כחולים על המצח.
רגעים חולפים ואנחנו נרגעים, מתנשקים את דרכנו למטה מהעננים.
“אני הולך להכין ארוחת ערב סוף סוף.” אני נאנח ומתרומם, מופתע לראות את מיכל עירומה לחלוטין, יושבת על קצה המזרון.
“א-הה?” אני ממלמל.
“אל תזוזי, שיר. חבל על כל הזרע המהמם הזה.” אומרת מיכל, קולה הנמוך בדרך כלל מדיף חושניות רעבה. באמת שהתכוונתי להמשיך עם הארוחה אבל אני לא יכול להפסיק לצפות במה שקורה עכשיו.
===============================================================
מזכיר לכם שאל האתר שלי מגיעים על ידי הקלדת "סיפורי סקס" בגוגל.
אין דברים כאלה!!!
אחרי הטיזר בסוף הפרק הקודם, כבר פינטזתי שערן יזיין את רותם ויתן גם לעזי.. לא חלמתי לאן זה יתפתח! אתה גאון!!!
אגב, הפעם לא היו שום טעויות…
כמו שאומרת דוניא: "שווייה, שווייה."
דור! אני חי על הטיזר של ה20% הראשונים בסמאשוורדס!!
בבקשה תחזיר 🙏🙏🙏🙏
תקשיב מר נוב, הפרק הזה כשלעצמו הוא אחד הסיפורים הכי טובים שקראתי ברשת. ללא קשר לז'אנר.
הדיאלוג העמוק בין מיכל לעזי, שהיסודות שלו נבנו לאט בפרקים הקודמים היה גם מחרמן מאוד אבל גם פשוט כתיבה נהדרת, כזו שמאפשרת לי מבט אחורה וקדימה בו-בזמן.
בקיצור, תודה. כיף לי.
תודה, איזה כיף!
עשוי טוב ומסקרן. רק דבר אחד, שמתי לב גם בתמונות של קארין שיש פער בין התיאור לתמונה.
בסיפור קארין מתוארת כדדנית רצינית ורותם גם שופעת ואיכשהו בתמונה יש לנו c בלחץ.
מעבר לכך, מחכה בקוצר רוח. בראש אני מנסה לנחש לאן זה הולך להתפתח.
האם הוא גואל רצון בהתהוות או שתגיע התפתחות שתטרוף את הקלפים
לגבי גודל השדיים של רותם: Hold my beer
אבל רותם שווה רצח גם ככה.
אם הבנתי נכון לקארין אמור להיות הכי גדול.
למרות שהתחרות פחות רלוונטית כל עוד שתיהן יראו טוב(שזה הרבה יותר חשוב מהגודל עצמו כי שתי בועות אני יכול לצייר בעצמי)
ואם מדברים על קארין, ולפי מה שאני מבין היא משחקת תפקיד די גדול בהמשך נראה לי שהיא גם צריכה לעבור "מתיחת פנים" אוקי למעשה ההפך, היא נראית לי נורא מופתעת בכל התמונות.
וכן הקטע של הציצים אבל זה יותר קל לתקן עם מעט דימיון מאשר מישהי מסתכלת עליך כאילו נפלת ממאדים.
Good luck Percevirence
מיכל אומרת:
“מה שאתה רוצה עכשיו, נראה לי…”
אבל היא מפנה את זה לשירן, לא לעזי.
המגיה שתמיד מגיע
תודה רבה אני מאוד נהנה מהאתר המצויין, ומהסיפורים שכתובים בצורה קולחת, בלי שגיאות כתיב, ותמיד מפתיעה. יש לי שאלה: למה אין בעברית סיפורים אירוטים על feederism, immobile fetish וכדו'? אותי אישית זה מדליק מאוד, וזה מתסכל אותי שאין את זה בעברית, ואני נאלץ לנדוד לאנגלית, שאני פחות נהנה, כי אני גם צריך להשקיע בקריאה עצמה. אשמח אם תעשה משהו בנידון, או שמישהו יעדכן אם קיים אתר לסיפורים כאלו. תודה.
אני לא יודע למה אין סיפורים על הפטישים בעברית האלה באופן כללי, באופן אישי הם לא עושים לי כלום ולכן גם קטנים מאוד הסיכויים ש"אעשה משהו בנידון".
שבועיים מהפרק הקודם – הייתי בטוח שהיום יהיה עוד פרק
אכזבה
אבל עכשיו ברצינות – קח את הזמן
אם ייקח עוד יום יומיים נשרוד …
חחחח
חחח – התעוררתי והפתעה – תודה איש
אגב גוגל מפרגן לך כבר מקום שלישי בחיפוש של סיפורי סקס ובצדק
באמת כיף! זכית להיות זה שמבשר לי ראשון. באמת דרך נחמדה מאוד להתחיל איתה את היום.