לפרק הקודם
=================
"תני לי יד.” הוא אומר ופייגי נותנת את ידה בידו וזו מפרפרת לרגע כמו ציפור קטנה. הוא מניח את ידה על מפשעתו והיא מושכת אותה באינסטינקט. רפי מחזיר את ידה אל זקפתו. הוא משאיר אותה כמה שניות כך ואז אומר:
"לכי הביתה, פייגי. תחשבי על זה. יום, יומיים. קחי את כל השבת.”
"אבל אמרתי לך, מחר בערב אני גומרת 'שבעה נקיים'!”
"תסלחי לי שאני בוטה, אבל: אז מה? אז מה אם את מוכנה לסקס? זה לא שיששכר יקפוץ עלייך ברגע שתחזרי מהמקווה. אם, אחרי שתחשבי על זה מספיק עדיין תרצי, אני מוכן.”
הוא חוזר לעמדתו והם לא מדברים יותר. רבע שעה אחר כך היא לוקחת את התיק והמעיל ויוצאת מהמשרד ורפי נשאר לעבוד, מזמזם לעצמו את "Moon River”, מניח לעצמו להיסחף עם הנהר המלנכולי של אנדי ויליאמס.
"בוקר טוב.” אומר רפי כאשר הוא נכנס למשרד. פייגי יושבת בעמדתה ומרימה אליו מבט במהירות. היא לובשת היום שמלה חומה עם כפתורי מתכת גדולים ומטפחת כתומה האוספת את שיערותיה בקפידה.
"גיט מורגען.” היא עונה, הבעתה חתומה. רפי מניח את תיקו בעמדה ותולה את המעיל.
"רוצה לשתות?” הוא שואל ומתקרב אליה, ופייגי מזדקפת ככל שהמרחק בינהם מצטמצם, נעה קלות מצד לצד בדריכות.
"תה בבקשה.” היא אומרת, נועצת בו את מבטה.
"כבר מגיע.”
הוא ניגש אל המטבחון ומרתיח את המים. בזמן שהקומקום מתחמם הוא מוציא ספלים ומארגן את התה והקפה.
"חשבתי על זה.” היא אומרת מאחוריו.
"ו…?”
"אני רוצה לעשות את זה.” היא אומרת במהירות, קולה רועד לרגע.
"מה את רוצה לעשות?”
"אתה יודע…מה שאמרנו אתמול…”
"תגידי את זה.”
"ל..התאמן.”
"ניסיון יפה, זה לא מה שהתכוונתי. מה את רוצה לעשות? תגידי בדיוק.”
"למצוץ לך.” הוא פולטת את המלים כאילו היו זרע בפיה.
"מה למצוץ לי?” הוא שואל ומוזג מים רותחים בכוסות.
"את השמוק.”
"בבקשה: 'את הזין', בסדר? עם כל הכבוד ליידיש שלך, הזין שלי הוא 'זין', לא 'שמוק'. בסדר? עכשיו תגידי את זה מההתחלה.” הוא אומר ובוחש את התה שלה.
"אני רוצה…למצוץ לך את הזין.” היא אומרת ורפי מתאמץ לשמור על קור רוח. הזין שלו כבר מת להרגיש את הפה שלה מבפנים.
"בסדר, אחרי הקפה.”
רפי פותח את אחד הארונות. באחד מהם הוא מוצא בקבוק ברנדי שראה פעם ומוזג כמות נכבדה ממנו לכוסה.
“מה שמת לי?” שואלת פייגי כאשר היא מריחה את התה.
"ברנדי, בשביל האומץ. איך עבר הלילה?” הוא שואל ושותה מהקפה.
"לא עצמתי עין.” היא מודה ולוגמת מהתה.
רפי מהנהן.
"זו לא החלטה פשוטה.”
פייגי מהנהנת גם היא אך לא אומרת דבר ורק מחבקת את ספל התה שלה בשתיים ידיים, כמו מסתתרת מאחוריו ומדי פעם לוגמת מעט. הם שותקים במשך כמה דקות, הוא יושב על שולחנה ואוחז בספל ביד אחת והיא שקועה בכיסאה, נאחזת בספל התה שלה.
רפי מניח את ספל הקפה שלו ומפגש הספל עם השולחן מהדהד בכל המשרד. המבט שהוא מישיר אליה מבהיר לה שהגיע הזמן והיא מהנהנת לעצמה ומניחה גם את הספל שלה. הוא מקרב את ידו אל פניה ומגיש שתי אצבעות לעבר פיה.
אצבעותיו של רפי נוגעות בשפתיה של פייגי והיא מצטמררת כאשר הוא מניע אותן בתנועה עגולה ומרפרפת סביב פיה. פייגי מתנשפת בהתרגשות ומביטה בעיניו בעודו מלטף את שפתיה במעגל, פעם ופעמיים ושלוש. היא מפתיעה אותו בכך שהיא פושקת את שפתיה מבלי שתתבקש והוא מחייך אליה ומחדיר את שתי אצבעותיו פנימה, אל פיה הרטוב. פייגי מתנשפת בהפתעה כאשר אצבעותיו מחליקות בחלל פיה אך מתעשתת ומניחה לו לפלוש אליה ללא התנגדות.
"תמצצי.” הוא מורה לה ופייגי מהנהנת ואז סוגרת את שפתיה על אצבעותיו ומתחילה לינוק את אצבעותיו.
"תזיזי את הראש קדימה ואחורה.” הוא אומר והיא מניעה את ראשה בתנועות הססניות. "יופי. ככה. תלקקי קצת עם הלשון. כן. ועכשיו תעשי תנועת בורג עם הראש ככה…יופי…יופי…את בסדר?” הוא שואל' אצבעותיו עדיין תקועות בפיה ופייגי מהנהנת.
"את לובשת תחתונים וחזייה?”
היא מהנהנת שוב.
"קדימה, תורידי אותם. אל תפסיקי.” הוא מוסיף כאשר היא מנסה להוציא את אצבעותיו מפיה.
מבלי להפסיק למצוץ, פייגי מזדקפת מעט ואוספת את שמלתה תחתיה. אחר כך, בעודה מניעה את ראשה קדימה ואחורה היא מקלפת בזהירות את תחתוניה עד מעבר לברכיה ומחליקה אותם מטה. אחר כך היא מכניסה את ידיה אל תוך השמלה, משחררת את קרסי החזייה ואז מוציאה אותה החוצה, גדולה ולבנה ועדינה עם פרחים וורודים.
"שימי רגל על רגל.” אומר רפי.
פייגי זוקפת את גבותיה בשאלה מבלי להפסיק למצוץ את אצבעותיו.
"קדימה, רגל על רגל.” הוא חוזר והיא מצייתת.
"עכשיו תתחילי להניע את הרגל הזאת, קדימה ואחורה.”
לפי הוראותיו, פייגי מתחילה להניע את רגל ימין, הנחה על רגל שמאל, בתנועות קצובות. התנוחה הזאת היא בדיוק התנוחה בה היא אוננה אתמול ובין אם היא מבינה שזו הייתה כוונתו או לא, נראה שהיא מתחילה לענג את עצמה. כעבור כמה רגעים רפי חש שהיא מתרכזת יותר בעצמה ופחות מודעת אליו. עיניה שהיו קודם נעוצות בו מאבדות מדי פעם את הפוקוס ועפעפיה צונחים לפרקים עד שהיא כמו מאלצת אותם להיפתח.
עיניה נפתחות כאשר רפי שולף את אצבעותיו מפיה ומתחיל לשרטט נתיב רטוב על שפתיה המלאות. הוא מניח את אצבעותיו על סנטרה וממשיך ללטף אותה באגודלו, רגלה הימנית ממשיכה בתנועותיה הקצובות, ירכיה העירומות מתחככות זו בזו ללא הפסק. אגודלו מלטפת את שפתיה ואפה, לחייה ושפתיה ונראה שהיא מתמכרת למגעו, מתרככת ונפתחת ומתמסרת אליו וכאשר אגודלו שבה אל שפתיה היא פושקת אותן בהזמנה ומניחה לו לחדור שוב אל פיה, מוצצת את האצבע בשקידה.
רגלה של פייגי לא מפסיקה לנוע וביחד עם התמסרותה לאצבעו נדמה שהיא הולכת ומתרחקת מרפי ומהמשרד ומהרחובות ומבני ברק, צוללת לתוך מדורה אפלה ועמוקה, מתמסרת ללילית המרקדת באש שבין ירכיה בעוד מבטיה הופכים רחוקים יותר, עפעפיה מתעקשים שוב ושוב לכסות את תודעתה בשמיכה רכה ונעימה ונשימתה נעשית מהירה ושטוחה יותר. עיניה הכמהות מבטיחות לו הכל ואיברו נרעד כאשר הוא מדמיין את גופה הרך פשוק תחתיו אך רפי כובש את יצרו וממשיך להעניק לה רק את אגודלו, נחוש לתת לה את כל החבילה מאוחר יותר.
היא נרתעת לרגע כאשר ידו השנייה נחה על חזהּ מעל השמלה ועיניה נפערות בחשש אך כאשר אצבעותיו מאתרות את פטמתה, רעד חולף בה והיא חוזרת להתמסר לו. במהרה חוזרת פייגי אל מאורת העונג הפרטי שלה, מחככת את ירכיה זו בזו ומתמסרת ללא קרב לידו הממשמשת את פטמתה, מושכת ומלטפת אותה ומלבה עוד יותר את אש תאוותה. כאשר רפי מחליף שוב את האגודל בזוג אצבעות היא פוערת את שפתיה מבלי להסס והוא תוחב אותן כל כך עמוק עד שהיא כמעט נחנקת אך הוא שולף אותן מעט, משאיר לה אורך סביר יותר להתמודד איתו.
הרגעים מתמשכים לדקות וככל שהדקות נאגרות להן רפי מבחין ביותר סימנים הקטנים להתרגשותה הגואה ולהתלקחות המתקרבת. הנחיריים המתרחבים, הנשימות השטוחות, הדוק העדין של זיעה על מצחה והעיניים שמביטות בו ולא רואות אותו אלא נעוצות במקום אחר, פנימי, מהופנטות ובוהות באש מרקדת. לפתע אוחזת פייגי בידו התחובה בפיה, אצבעותיה לופתות את אצבעותיו הרטובות בכוח. עיניה נעצמות והיא נאנחת בקול נמוך וגרוני ורעד מרטיט את רגלה, מתפשט לשאר גופה כמו בפסי אבק שריפה סמויים. הברות ושברי מלים נשפכים מפיה בעודה מיטלטלת שוב ושוב, גלים עדינים ואטיים מנדנדים את כל גופה עד שהיא נרגעת לבסוף, נשימותיה אטיות ועמוקות.
פייגי עוצמת את עיניה למשך כמה רגעים ומתנשמת בכבדות, ידה עדיין משולבת בזו של רפי. אחיזתה התרופפה מעט והיא כבר לא נואשת ומשתוקקת אלא עדינה יותר, תרה אחר קשר. היא פוקחת את עיניה כמי שהקיץ מחלום ומשפילה את מבטה כאשר היא פוגשת במבטו, כמו הולך בשנתו אשר גילה שעשה דבר מה מביך מבלי לשלוט בעצמו או לדעת על כך. כאשר היא מבחינה שידה עדיין אוחזת בידו היא מושכת אותה, אינסטינקטיבית.
"בואי נתחיל לעבוד.” אומר רפי ומתחיל לחזור לעמדתו.
"זה היה מספיק?” היא שואלת.
רפי עוצר ומסתובב אליה.
"הזין של יששכר הוא בגודל הזה?” הוא שואל וזוקף שתי אצבעות.
פייגי נדה בראשה לשלילה ורפי מושך בכתפיו וחוזר לעמדתו.
והם ממשיכים לעבוד. רפי במחשב ופייגי בטלפון עם ספק של יריעות בידוד מאשדוד. רפי בטלפון עם אלכס ופייגי מול האקסלים האינסופיים שלה. וזבולון מתקשר ורפי מדבר איתו ואז פייגי.
"רפי.”
"הממ?”
"הוא שכח להגיד לך משהו.”
רפי קם וניגש אל הטלפון בעמדתו של זבולון וכאשר היא מגישה לו את השפופרת, ידיהם נוגעות ושניהם מביטים מיד זה בזו, מודעים לכך שלמרות שהעבירו שפופרת מיד ליד עשרות פעמים בעבר, זו הפעם הראשונה שהם נוגעים זה בזו במהלך החלפה פשוטה.
"הלו.” אומר רפי, צופה בפייגי חוזרת לעמדתה. “התגעגעת אלי?” הוא שואל וזבולון צוחק מעברו השני של הקו. הוא עונה לעוד כמה שאלות של זבולון ואז נפרד ממנו ומנתק את השיחה.
הוא שומע אותה קמה והולכת אל המטבחון שם היא מחממת לעצמה את האוכל אבל לא מצטרף אליה. גם כי הוא עוד לא רעב, היא בדרך כלל רעבה לפניו וגם כי הוא רוצה לתת לה זמן לעכל את מה שקורה. כשריחות האוכל שלה ממלאים את המשרד הוא מתחיל להיות רעב אך מחכה שהיא תחזור למקום לפני שהוא הולך למטבחון ורק אז קם כדי לחמם לו את הפסטה אלי אוליו שלו. אחרי ששניהם גמרו לאכול הדממה חוזרת למשרד, מופרת רק על ידי תקתוקי מקלדת והקלקות עכבר.
"אז אתה חושב שאני מוכנה או לא?”
"מוכנה למה?” שואל רפי רק כדי לשמוע אותה אומרת את המלים הגסות.
"למצוץ ליששכר את הזין.” היא אומרת ברהיטות שמשעשעת את רפי.
"אמרתי לך, הזין שלו גדול כמו האצבעות שלי?”
"לא.”
"אז את חושבת שאת מוכנה?”
"לא.”
"הנה, ענית לעצמך.”
"אז אני צריכה למצוץ לך.” היא אומרת בשקט. “בשביל להיות מוכנה.”
"את לא צריכה כלום.” הוא עונה מאחורי המסך שלו.
"אני כן צריכה.”
"בכל מקרה, לא היום.”
"אני חייבת, היום…”
"כן, כן, 'שבעת ימי נידה' או איך שאת קוראת לזה…”
"שבעה נקיים.”
"ווטאבר. זה לא משנה ליששכר ואת יודעת את זה. לצערנו, זה לא שהוא קופץ עלייך ברגע שאת חוזרת מהמקווה. אני מצטער שאני צריך להגיד לך את זה, אבל ליששכר לא אכפת שאת נקייה.”
"טהורה.”
"ווט. אבר. זה לא אכפת לו. את לא חייבת לעשות את זה היום או מחר או בשבוע הבא. את תעשי את זה כשאת תהיי מוכנה כי אם אנחנו מכירים את הישיבה–בּוּחער שלך, הרבה סבלנות לא תהיה לו ואם זה יצליח זה צריך להצליח בפעם הראשונה. את צריכה להגיע מוכנה.”
"נו, אז תכין אותי.”
"אל"ף, אני רוצה להיות בטוחה שאת מגיעה מוכנה ל'סמינר רפי יעקובי למציצת זין' ובי"ת, זה לא יהיה פעם אחת ודי. זה יהיה סדרה של מציצות עד שאני אגיד לך שאת מוצצת מצוינת.”
"בסדר.” אומרת פייגי מאחורי המסך שלה. “בשבוע הבא אני אמצוץ לך את הזין.”
אחרי ההכרזה הזו הם לא מדברים יותר באותו היום ורק המקלדות והעכברים משוחחים בינהם. היא אפילו שוכחת לברך אותו ב"א גיטע נאחט" כשהיא יוצאת, שקועה בתהומות מחשבותיה.
בשישי בערב הוא נפגש עם המשפּוּחה אצל ההורים ומגחך לעצמו במרירות כאשר הוא חושב על כך שכנראה בני משפחתו מסתכלים עליו כמו שבני משפחתה של פייגי מן הסתם מסתכלים עליה בדיוק באותו הזמן, כמי שמשהו בו מקולקל. מה לא בסדר איתם? מבחוץ הם נראים בסדר אבל משהו בפנים מקולקל.
רפי מגיע למשרד ראשון ביום ראשון. הוא מתרגש, לא מצליח להירגע. לא היסטריה מוחלטת של תלישת שיערות, סתם איזה חוסר שקט דק ומעצבן כמו שערה בתבשיל שמרגישים בה בפה ולא מצליחים לאתר בדיוק. הוא חרמן על הפה הרטוב והלוהט של פייגי, הדמיון שלו לא מפסיק לייצר תרחישים וכולם אסורים ומרגשים וסקסיים יותר מכל חוויה מינית שעבר אי פעם. כמו ילד מחוץ ללונה פארק עם כרטיס חופשי לכל המתקנים, רק שיפתחו כבר השערים.
כשהוא שומע אותה בדלת הוא מזדקף מאיזושהי סיבה ואז ממהר לשבת ולהישים עצמו כותב משהו. רגל שמאל שלו נחה על רגל ימין והוא מחליף רגליים כשהיא פותחת את הדלת. כשפייגי נכנסת הלב שלו מזנק והוא סוגר בטעות את הפרויקט שהוא עובד עליו ועונה "לא" להצעה המנומסת של המחשב לשמור. יופי, טמבל. הוא לא מרים את העיניים מהמסך אבל הלב שלו לא נרגע.
"גיטע מורגען". אומרת פייגי. למרבה ההפתעה היא לובשת שמלה ישנה יותר, כחולה ורפויה המסתירה את חיטוביה.
"בוקר טוב." הוא עונה בקול יציב במפתיע.
"רוצה קפה?" היא שואלת.
"בשמחה."
הוא שומע אותה מתעסקת במטבחון ופותח בחזרה את הפרויקט שסגר, אומד את הנזק שנגרם בשל חוסר השמירה. נו, שוין, חצי שעה עבודה. זה מה שקורה כשהזין חושב במקומך. הוא שומע אותה מתקרבת וליבו שוב מחסיר פעימה לרגע.
פייגי מתקרבת ומניחה את הקפה על שולחנו בנקישה.
"חשבתי הרבה בסוף השבוע." היא אומרת.
רפי מביט בה אבל לא אומר דבר, משחק אותה קול.
"אני…הגעתי להחלטה." היא מתחילה ולבו של רפי צונח. יש לו הרגשה שזה לא הולך לאן שהוא קיווה.
"אני מודה לך על כל מה שעשית אבל אני לא יכולה להמשיך לכיוון הזה…" היא פולטת מבלי להביט בו. "להסתובב ברחוב בלי תחתונים, לראות את כל ה…תועבה הזאת במחשב שלי…למצוץ לך את האצבעות.. בכלל, להניח לך לגעת בי. לא יכול להיות שמכל כך הרבה חטאים יצא משהו טוב. אני פשוט לא יכולה להאמין בזה."
"קרה משהו בסוף השבוע?"
"כלום. כרגיל." היא אומרת בקול שטוח, פניה חסרות מבע. "אבל היה לי הרבה זמן לחשוב. נסחפתי והנחתי לך לסחוף אותי ואני מודה שגם…וקשה לי להודות בזה…נהניתי מחלק מזה…אבל אני כבר לא מכירה את עצמי, לא מכירה את האישה שנוסעת באוטובוס מעורב בלי תחתונים ו…מאַסטערבייט…באוטובוס ו…ליד שולחן השבת ואני גם…חושבת עליך יותר מדי ואני כבר לא מכירה את עצמי ולא יודעת לאן אני הולכת ומה אני מנסה להשיג ואני חייבת להפסיק. מצטערת."
רפי יושב ולא אומר מאום. הוא לא יודע מה להגיד.
"אני אצטרך למצוא דרכים לכפר על מה שעשיתי בשבועות האחרונים אבל אני מודה להשם שהצלחתי לעצור רגע לפני שהתחלתי לחטוא באמת. והאמן לי…" היא מישירה אליו מבט. "הייתי מאוד קרובה. אני מצטערת שאני מבלבלת אותך. אני מאמינה שהתכוונת לעזור לי ולא לנצל אותי אבל אני חייבת להפסיק. תודה על הכל."
פייגי מסתובבת ופוסעת מהר לעמדה שלה ורפי צופה, הלום רעם, בגבה המתרחק. זה לא הלך בדיוק כמו שהוא קיווה. בכלל לא.
שארית היום עוברת עליו כאילו הוא צופה בסרט בחלון ראווה של חנות טלוויזיות, תמונות זזות בלי קול, חיים של מישהו אחר, מרוחק. הוא אפילו לא מצליח לעכל את מה שקרה והכל קורה כאילו למישהו אחר. ואז איכשהו מגיע הערב והא גיטע נאחט והוא לבד במשרד. מה לעזאזל קרה כאן? כמו מחשב שהתקלקל הוא מקווה שאיתחול יעזור ומחר הכל יחזור לשגרה הלא שגרתית וההבטחות המופלאות יתממשו. ריק ומאוכזב הוא נוסע הביתה, ממלמל משפטים ריקים ליגאל השותף שלו, מנקר באוכל, מתקלח והולך לישון.
אבל גם אתחול לא עוזר. גם למחרת פייגי חוזרת ל"מדי דוסית" מלאים עם שמלות רפויות וכמובן שאין מה לדבר על הפתעות מתוקות כמו חזייה או תחתונים על השולחן. גם השיחות שלהם מתקצרות עכשיו וחוזרות להיות ביזנס בלבד. פרויקטים. ספקים. הזמנות. מנהלי עבודה.
"מה שלום אבא?"
"ברוך השם."
זהו.
האבן הגדולה שנזרקה למרכז האגם שקעה וכל האדוות שאיימו לטלטל את חייהם התפוגגו ונעלמו ושבוע אחר כך אין סימן וזכר לדרמה הגדולה שכמעט התחוללה במשרד. אישה חרדית וגבר חילוני ובינהם כל החסמים והגדרות המתבקשים. אין מגע, מעט דיבור, זהו.
בשבועות הבאים היחסים הקורקטיים נמשכים ללא שינוי. זבולון מגיע מדי שבועיים, נשען על מקל, לבקר אותם במשרד ובין ביקור לביקור הוא נוכח בתוכנת המסרים המידיים אבל נוכחותו הולכת ונחלשת ויותר עומס עובר לרפי. לרפי לא אכפת, הוא נהנה מהגיוון וכרגע אין לו משהו חשוב יותר בחיים אז לא אכפת לו לטחון במשרד ובחלוף השבועות גם האכזבה מכך שלא יזיין את פייגי הולכת ודועכת. אולי אפילו זה יצא לטובה, מה הוא צריך להתעסק עם אישה חרדית ועוד נשואה? סתם בשביל הקטע? בשביל הכיבוש? אבל הוא לא באמת מצליח לשכוח אותה ובלילות לפני השינה מחשבותיו נודדות אליה, יפה וחושנית ובלתי מושגת, קרובה כל כך אליו ובכל זאת רחוקה שנות אור ממנו.
מבלי שיוכל לעצור בעצמו, הוא מנסה מדי פעם להצית את הלהבות הישנות. שואל על יששכר ואם "הכל בסדר עכשיו?" אבל תשובתה של פייגי תמיד זהה: "ברוך השם." יששכר מצליח בלימודים ברוך השם. השם נותן להם פרנסה ברוך השם. כולם בריאים ברוך השם. ברוך השם. אפילו כשהעז ושאל על ריבקי, פייגי שמחה לבשר לו ש"ריבקי מצליחה בסמינר, ברוך השם."
אבל יום אחד היא לא מגיעה למשרד עד הצהריים ורפי המודאג שואל את זבולון בתוכנת המסרים איפה היא.
"נסעה לצפון." עונה זבולון.
"מה קרה?"
"נסיעה לקברי צדיקים." מסביר זבולון.
פייגי חוזרת למחרת.
"גיט מורגען."
"גיט מורגען."
"איפה היית אתמול? דאגתי לך." אומר רפי בכנות.
פייגי מחייכת אליו חיוך רך, נדיר בשבועות האחרונים.
"נסעתי לבקר קברי צדיקים."
"ומה שלומם?" שואל רפי ופייגי מחייכת, מזכירה לו כמה היא יפה.
"ברוך השם." היא עונה.
"זה כל מה שאני שומע ממך בשבועות האחרונים."
"כולם בריאים, יש פרנסה, ברוך השם." היא עונה בחוסר הבעה והולכת לעמדה שלה.
"זה הכל?" שואל רפי. "בריאות ופרנסה, זה כל מה שאפשר לשאוף אליו בחיים?"
הוא שומע את פייגי נושמת נשימה ארוכה.
"זה מה שאני יכולה לשאוף אליו. זה, ושהתפילות שלי יתגשמו."
"אמן ואמן." אומר רפי.
====================
זה נקרא להוציא את הנש(י)מה עם כפית.. לאט לאט..
סיפור נהדר, קשה לחכות לחלק הבא..
היי גם אני מאוננת כמו פייגי
פרק מעולה נהנתי ממש
קצת מבאס שההתקדמות בעלילה ככ איטית
תלמדי אותי לעשות כמוכן! אולי אני מפספסת משהו…בטח מאוד התחברת בגלל זה לסיפור..
אני כנראה יותר מבוגרת ממך כי העצירה שדור עשה בפרק הזה היא שיא המגרה לדעתי…עם השנים לומדים שמהר זה לא הכי כייף…
בואי אני יעזור לך להתאמן p:
חחחחחח
אבל ,אלף ,אתה לא בת ולא תדע בדיוק איך.ובית ,עם גבר כבר אין צורך לאונן..😉
אוי נו גיטי, עד כמה את רוצה שיבנה לך עלילה לרוחך? יש מיקרוגל כשר חלבי ושני בשרי, ואחד נוסף לרפי
עלילות דור בדרך כלל מאוד לרוחי. ☺ רק תיקנתי כמה פרטים תכניים.
חזרנו לאמינות של הסיפור. רק מחכה כבר לרגע בו פייגי תנעץ בדוגי על השולחן במשרד
אם אתה היית הכותב הוא היה צריך הרבה לפני הדוגי לחכך את מפשעתו על ישבנה מעבר לבגדים לא?
גיטי אם את רוצה סיפור לגמרי אמין את צריכה כותב חרדי/דתי.. יש מקומות אחרים שאת יכולה לחפש בהם את זה..
אבל העיקר שנהנת.. 🙂
מעולה. הרבה יותר טוב שזה לא 50 גוונים של שום דבר.. המציאות הרבה יותר מורכבת מיחסי שליטה.
מקסים. כתיבה מוצלחת למדי. מרגיש כאילו אני זבוב במשרד וצופה בכל פרטי העלילה לנגד עיניי.
ההתקדמות לא חייבת להיות לינארית. היא יכולה גם להיות רוחבית. בשביל סיפור סקס שהגיבור תמיד מקבל הכל על מגש של כסף ואין חששות או עיקובים בדרך אנחנו לא צריכים את דור. היופי בכתיבה של דור זה שיש מחשבות ורגש.
חוץ מזה שהסצינה בהתחלה עם האצבעות היא ממש ממש יפיפיה ומספקת. לפחות אותי.
לא כל הנשים החסידיות האדוקות שלובשות גרביונים חומות נוהגות לגלח שערות ראשה
ואם בתיקוני שפה עסקינן אז אומרים איך מיין ולא חמיין (עד שהצלחתי להבין למה הכוונה)
אמרו לו את זה כבר…