לפרק הקודם
=========================
נהג המונית מוריד את ערן בכניסה לוילה וערן פורק את הצ'ימידן שלו ומשלם לו. כאשר נהג המונית מתרחק יוצאת ענת מהבית.
"ערן!” היא קוראת ופוסעת במהירות לעברו, כאילו מתאפקת שלא לרוץ.
ערן מחייך אל דודתו המתקרבת ומתחיל ללכת לקראתה והם נפגשים ומתחבקים. השנים היו סלחניות איתה: נראה שהיא העלתה אמנם כמה קילוגרמים אך הללו התפשטו יפה בגופה והפכו אותו לעגלגל עוד יותר מכפי שזכר אותו ערן. פניה היו בהירות ועדינות כפי שזכר אותן ערן ועיניה גדולות ושחורות ומעוטרות בריסים ארוכים, אם כי כמה קמטי צחוק התיישבו להם בשיפולי עיניה. היא בחנה אותו מכף רגל ועד ראש ואמרה:
"גדלת, הא?”
"שמת לב?”
"אני חדת עין.”
ערן צוחק ומכתיף את הצ'ימידן והם נכנסים אל הוילה.
הוילה נשארה כפי שזכר אותה ערן למעט תוספת חדשה: רמפה מובילה מהחנייה אל מרפסת הכניסה וערן הניח שהדבר קשור לתאונת הציד של דוד אריק, עליה סיפר לו אבא. הוא היה בצבא אז ושמע על כך שלושה שבועות אחר כך. לא משהו הרואי, ערן לא זוכר את הפרטים.
הוא הולך אל החדר ששימש אותו בעבר ופותח את הדלת. הזיכרונות חוזרים אליו כמו אוויר שנשאב אל תוך מזרק, ערבים שבילה כאן בקריאת קומיקס, במחשבות על אבא ועל אמא, על הבית ועל דודה ענת. החדר הזה היה כמו נווה מדבר בשבילו, הוא הבין אי אז לפני כמה שנים. אבל בנווה המדבר היו חידות, חידות שאותן הגיע היום כדי לפתור. לאחר שהוא שוטף פנים הוא חוזר אל המטבח, שם ממתינה לו דודתו. המטבח לא השתנה הרבה, אפילו האי שבמרכזו שהילך עליו קסם כשהיה צעיר יותר שמר איכשהו על גודלו. הוא מתיישב אל השולחן ודודה ענת שואלת:
"התארגנת?”
"כן. מה שלום דוד אריק?”
"יכול להיות יותר טוב.”
"מה המצב שלו בדיוק. ראיתי את הרמפה בחוץ…”
"הוא הולך עם מקל עכשיו. אחרי התאונה.”
"מה בדיוק קרה לו? אבא אמר כל מני דברים אבל אני לא זוכר בדיוק מה ולא בטוח שהוא יודע מה קרה.”
"הוא החליק בזמן שהוא צד. הוא והחזירים הארורים שלו. היה לילה, ירד גשם, החליק. נפל בגבעה, סדק חוליות. שבר צלע שניקבה לו את שתי הראות. הרופאים אמרו שזה נס שהוא חי בכלל, אבל הוא חי.”
"הוא עובד?”
"כן. הוא מסוגל לנהוג. בעבודה הוא לוקח כדורים נגד כאבים. יש לו כל הזמן כאבים בגב.”
"ומה שלום יקי? הוא כאן?”
"בלימודים, במילנו.”
"מה הוא לומד שם?”
"קולנוע.”
"הוא מגיע הרבה?”
"הוא בא פעם בכמה שבועות.”
ערן סוקר את דודתו. היא לובשת שמלה ירוקה בהירה וקיצית עם כתפיות דקות המלטפות את כתפיה הבהירות. שדיה גדלו עוד יותר מאז הפעם האחרונה שראה אותה והם ממלאים את חלקה העליון של השמלה, מתווים זוג כדורים דמויי מלון מתחת לבד הירקרק. שפתיה אדומות וחושניות וערן נזכר במציצה המרגשת שהעניקה לו בלילה האחרון שלו אז, ליבו מחסיר פעימה כאשר זיכרון שפתיה הרכות על איברו הזקור מציף אותו לרגע.
"איך היה בצבא? גמרת שם, נכון?”
ערן מלטף את שיערו שצימח לו בחודשים האחרונים.
"כן, נגמר. עד המילואים, הכוונה.”
"אוי, מילואים…שכחתי מזה לגמרי. עוד עושים את זה?”
ערן מגחך.
"לצערי, כן.”
"עד גיל..?”
"ארבעים, ארבעים וחמש ככה. לא יודע בדיוק, עוד לא הייתי.”
"ומה עשית בצבא?”
"סחבתי הרבה דברים כבדים. למדתי הרבה כישורים שאני מקווה שלא יועילו לי בחיים. פגשתי אנשים מעולים. והלכתי. הרבה הרבה קילומטרים הלכתי.”
"טוב, ללכת אתה יודע כמו שראינו…”
"זוכרת את הטיול?” שואל ערן ונעמד, מותח את עצמותיו.
"איך אפשר לשכוח.”
"הלכנו הרבה, הא?” הוא פוסע באטיות בעודו מתמתח, נעמד מאחורי דודתו.
"בהחלט. לא הלכתי מאז כל כך הרבה. בכלל, אני די 'פדלאה' כמו שאומרים. אם עוד מדברים ככה.”
"אני זוכר שעשית דברים אחרים שלא בדיוק קשורים להליכה…”
"דברים שהסכמנו שלא קרו ושלא יחזרו.” היא עונה מבלי להסתובב אליו.
"מה שלום המבשלת ההיא איך קראו לה..?”
"רוזה. היא בפנסיה. פרני הנכדה שלה מחליפה אותה.”
"והיא פה הפרני הזאת?”
"לא, בימי שלישי היא מגיעה בצהריים.”
"אז פרני לא כאן.” אומר ערן ומשעין את ידיו על גב הכיסא של דודתו.
"לא.”
"ו…יקי לא כאן.” הוא ממשיך, קצות אצבעותיו נוגעות בכתפיה, מעל כתפיות השמלה.
"לא, הוא בלימודים, אבל ערן…”
"ודוד אריק לא כאן.” אצבעותיו מלטפות עכשיו את עורה הבהיר, מתחת לכתפיות.
"לא, הוא בעבודה. ערן, תקשיב…”
"אז…אנחנו רק שנינו כאן…” קוטע אותה ערן.
"כן, אבל סיכמנו ש…”
ערן לא מחכה שתגמור את המשפט וידיו גולשות מטה אל תוך שמלתה ישר אל תוך חזייה. אלו אינן ידיים רכות ומהוססות של נער צעיר אלא ידיו המחוספסות של גבר צעיר, גדולות וחזקות על שדיה הרכים.
"ערן…די…” היא ממלמלת כאשר אצבעותיו פוגשות את פטמותיה והן אוחזות את הפטמות הרגישות בין אצבע ואגודל. הוא ממשיך לעסות את דדיה, אצבעותיו חזקות ועדינות, רגישות וגסות וידיה של ענת נשמטות לצדי גופה כשני חבלים נרפים.
"ערן…” היא נאנחת. “הו…די…ערן…די…אמרנו שדי…”
קול צעדים נשמע לפתע מבחוץ וערן שולף בתנועה חלקה את ידיו מחזייתה של דודתו ומזדקף בקור רוח. נערה צעירה פותחת את הדלת בתנועה מהירה ונכנסת פנימה כרוח סערה.
"בונג'ורנו!” היא אומרת בחדווה.
"בונג'ורנו פרני.” אומרת ענת, מתנשפת במהירות.
"בונג'ורנו.” אומר גם ערן.
פרני שואלת משהו באיטלקית טענת עונה לה. הנערה סוקרת את ערן לרגע ואז יורה עוד משפט באיטלקית ויוצאת אל המטבח.
"זאת פרני המבשלת?” שואל ערן.
"כן. אתה ראית מה קרה כאן עכשיו?!” רושפת ענת, מתנשפת בהתרגשות. “היא כמעט תפסה אותנו!”
"חשבתי שהיא לא אמורה להיות כאן היום.”
"מתברר שהיא החליפה יום, היא אמרה לאריק כנראה.” דודה ענת נעמדת ופונה אל ערן: “עכשיו תקשיב לי ותקשיב לי טוב: תפסת אותי לא מוכנה ואני מודה שנסחפתי קצת אבל אני אומרת לך פעם נוספת ואחרונה מה שאמרתי לך לפני שש שנים. מה שהיה, נגמר. אם אתה נוגע בי עוד פעם אחת אני מתקשרת למשטרה, זה ברור?”
"ברור.” עונה ערן ונדמה שתשובתו הקהתה מעט את זעמה.
"אני מצטערת שאני צריכה…לדבר ככה אבל אתה לא משאיר לי ברירה. אני דודה שלך…אני…אישה נשואה ואתה תכבד את זה או שתלך מכאן. תשמור את הידיים שלך לעצמך.”
"ברור. מצטער.”
"בסדר. עכשיו אני אשמח אם תשאיר אותי לבד קצת.”
"מובן. אני יוצא לטייל קצת.”
"כשתחזור נדבר קצת על למה באת.”
"למה באתי?”
”כן. אני רוצה לוודא שבאת מהסיבות הנכונות.”
ערן יוצא החוצה, אל החצר ואל היער. בצעדים ארוכים ונחושים הוא פוסע בשטח האחוזה בין העצים, מעל הנחל, מעבר לגדר. בלי תכלית וכיוון אך ללא מורא. הוא ניווט במקומות קשים יותר, בלילה, כאשר הרבה אנשים לא נחמדים היו שמחים לתפוס אותו ואת חבריו ויצא מזה בסדר. יער אחד באיטליה לא מפחיד אותו.
רק כאשר הוא נרגע הוא מבין כמה לא רגוע היה קודם. דודתו רוצה לדבר על הסיבות שבגללן הגיע, לוודא שהוא הגיע מהסיבות הנכונות אבל הוא יודע שהוא הגיע מהסיבות הלא הנכונות. הוא בא לקבל תשובות והוא לא בא רגוע. ככל שהוא חושב על זה יותר הוא מבין כמה נוקבות הן השאלות.
השעות חולפות והוא מתחיל לחוש ברעב אבל עדיין חסר שקט לכן ממשיך להתרחק מהוילה. הוא מביט בהרים בבתי הכפר כדי להתמצא, מניח לעצמו ללכת לאיבוד מבלי לאבד את עצמו, לסערה להפוך לשלווה, לזמן לחלוף בין העצים ועל השבילים. רגליו מובילות אותו רחוק יותר מכפי שהתרחק אי פעם מהוילה והוא מוצא נחל קטן. מבלי להסס הוא מתפשט ומשכשך בנחל, עירום וחופשי.
לאחר שגמר להתרחץ, מוביל אותו חוש ההתמצאות שלו בחזרה אל הכיוון הכללי חזרה ותוך שעה קלה הוא כבר מבחין מרחוק בגגות הגדולים של הוילה ומבני השירות הסובבים אותה, בחורשה הפרטית הקטנה, האגם וכרי הדשא. דמות יושבת על ספסל מתחת לאחד העצים. כאשר ערן מתקרב אליה הוא רואה שזו פרני, המבשלת הצעירה.
נראה לו שפרני היא בת שש עשרה או משהו, וכשהיא יושבת לערן קשה לאמוד את גובהה. היא לובשת מכנסי ג'ינס וחולצת טי ושיערה הזהוב קלוע בזוג צמות עצלות הנחות ברישול על כתפיה. היא שומעת מוזיקה בנגן קטן ואזניות לבנות תחובות באוזניה והיא פוקחת את עיניה כאשר היא מבחינה בו מתקרב.
"הלו.” היא אומרת.
"הי.” אומר ערן. “מיי ניים איז ערן.”
"פרנצ'סקה.” היא אומרת ומחייכת. “באט אברי וון קולז מי 'פרני'.”
"הלו פרני.” מחייך ערן, האנגלית זורמת בקלות מפיו. “אכפת לך אם אני אשב?”
"בשמחה.” עונה פרני, האנגלית שלה במבטא איטלקי כבד.
"אז מה, גמרת את העבודה?”
"כן.” היא עונה בקלילות. “עכשיו אני מחכה שגברת ענת תיקח אותי הביתה.”
"איפה את גרה?”
"לודי. זה לא רחוק, אולי חצי שעה נסיעה.”
"והיא תמיד מחזירה אותך?”
"בדרך כלל.” מושכת פרני בכתפה. “זה לא שיש לה משהו יותר טוב לעשות.”
"מה זאת אומרת?”
"היא לא עושה כלום כל היום. עובדת כמה שעות בשבוע בכפר באיזה משהו וזהו.” היא עושה תנועה מבטלת בידה. “להחזיר אותי ללודי זה אולי הדבר הכי מעניין שיש לה לעשות.”
לילדה יש עיניים כחולות, מבחין ערן. ואף קטן וחמוד ומנומש וזוג שפתיים מלאות וחושניות. לא רע, הוא חשב. לא רע בכלל.
"היא דודה שלך?” שואלת פרני.
"כן. אריק ואמא שלי היו אחים.”
"היו? מה, הם כבר לא?” היא מצחקקת.
"אמא שלי נפטרה.”
"אוי.” היא אומרת במבוכה. “אני לא ידעתי…אני מצטערת…אני כל כך מטומטמת…”
"שטויות, לא יכולת לדעת.”
"מה קרה לה?” שואלת פרני בסקרנות.
"היא התאבדה.” אומר ערן בקול שטוח.
"הא.” אומרת פרני במבוכה. “כדאי שאני אסתום את הפה עכשיו.”
ערן מצחקק.
"מה, עבדת עלי?” שואלת פרני.
"לא, זה באמת אבל זה היה מצחיק בכל זאת.”
"מטומטם.”
הוא צוחק בקול רם יותר.
"היא חזרה לעשן.” אומרת פרני.
"מי?”
"גברת ענת.”
"מתי?”
"לפני כמה ימים ראיתי אותה מעשנת בפעם הראשונה. שאלתי אותה ממתי היא מעשנת והיא סיפרה לי שרק התחילה.”
"אמרת 'חזרה' לעשן. לא ידעתי שהיא עישנה אי פעם. היא לא עישנה כשאני הייתי כאן.”
"גם אני לא ידעתי. דודה שלי רוזה סיפרה לי.”
"מה היא סיפרה לך?”
"שכבר ביקרת כאן, כשהיית ילד ושגברת ענת התחילה לעשן אחרי שעזבת.”
"זה מה שהיא סיפרה לך?”
"כן.” הנהנה פרני.
"למה היא זוכרת דברים כאלה?”
"דודה רוזה שונאת סיגריות מאז שדוד יואקים נפטר מסרטן ראות. זה היה נורא עצוב. דוד יואקים היה חמוד, כל הבני דודים אהבו אותו. הוא היה משחק איתנו דומינו ומעשן. איך הוא היה משתעל. היינו צוחקים שהוא הולך להשתעל את הריאה שלו. ואז לקחו אותו יום אחד לבית חולים והוא לא חזר משם. אחרי כמה חודשים הייתה הלוויה.”
ענת יצאה מהבית, תרה בעיניה אחר פרני.
"פרני!” היא נופפה לה וזו נעמדה.
"הנה הטרמפ שלי. צ'או!”
"צ'או.” אומר ערן, מביט בה כשהיא מתרחקת. יש לה ישבן קטן וחמוד ומכנסי הג'ינס שלבשה חובקות אותו באורח מעורר תאבון. הוא תוהה אם העיכוס הקל היה הצגה לכבודו או שכך היא הולכת תמיד. פרני נכנסת לג'יפ של ענת והן נוסעות.
כחצי שעה אחר כך ערן יושב על המרפסת ולוגם מים קרים, כאשר מכוניתו הגדולה של דוד אריק מתקרבת אל הבית ונעצרת בחנייה. דלת הנהג נפתחת ודוד אריק יוצא בכבדות מכיסאו ומתחיל להעפיל באטיות בשביל הגישה למרפסת, נשען על מקלו.
למרות שידע על התאונה, ערן מוצא שהוא בהלם ממראו של דודו. הצייד האגרסיבי שהכיר מתנהל עכשיו כקשיש חלוש, כפוף על המקל. מבטו שהיה ערני ודרוך תמיד, נעוץ עכשיו בסנטימטרים שמול המקל כמי שחייו מעבר לתחום הזה לא צופנים בחובם שום בשורה טובה.
"דוד אריק.” קורא ערן כאשר זה מתקרב ודוד אריק נעצר ומביט בו.
"ערן.” הוא עונה. “מתי הגעת?”
"בבוקר.”
"אה.” אומר דוד אריק ומתיישב בכבדות. מבלי לומר דבר, הוא מביט בערן במשך כמה רגעים וערן לא אומר דבר, רק הפצפוץ ממנוע המכונית המתקררת מפרים את השקט.
"דודה שלך סיפרה לך מה קרה לי?”
"כן.”
"איזה דרך מטומטמת להיפצע, הא?”
"כן.”
"לא היה יכול להיות אחרת? איזה חזיר בר מרושע שמסתער עלי מתוך השיחים? מאבק הרואי עד הסטייק?” שואל דוד אריק במרירות. “סתם ליפול כמו איזה פלגמט?”
"זה הקוביות.”
"סליחה?”
"הקוביות. הגורל. הן עפות לנו מהיד ואי אפשר לדעת איך הן יפלו. יש כאלה שיש להם מזל ויש כאלה שלא. יש כאלה שיהיה להם הכל ויש כאלה שלא יהיה להם כלום.” הוא אומר, נועץ מבט בדודו. דוד אריק מבחין במבטו של אחיינו ומשפיל את עיניו.
"הקוביות שלך…יש להן איזה סדר ושיטה או שהכל אקראי? יש…איזון בעולם?”
"אני לא יודע.” אומר ערן ודוד אריק מהנהן לעצמו.
"אז איך היה בצבא? בטח לא כמו שהיה כשאני הייתי בגבעתי…”
"כנראה שלא.”
"נו, ספר ספר…איזה ציוד נותנים לכם היום? איך אתם מתאמנים? איפה שירתת בכלל, בקרבי, כן?”
"כן.” אומר ערן. את השעה הקרובה הם מעבירים על המרפסת כשערן מספר לדודו על שירותו הצבאי וזה שותה את סיפוריו בצמא, מדי פעם מספר אנקדוטה מעברו. ענת חוזרת לעת ערב ומחנה את הג'יפ שלה לצד זה של בעלה ויוצאת מהרכב.
"איך אתה מרגיש?” היא שואלת את בעלה.
"עוד לא מת.” הוא אומר בקול שטוח מבלי להישיר אליה מבט והיא נדה בראשה ללא אומר.
"רעבים?” היא שואלת.
"אני אשמח לאכול.” אומר ערן.
"אל תדאג, היא לא הולכת לבשל, רק לחמם משהו שהפרני שלה הכינה.”
"אתה רוצה או לא?” שואלת ענת.
"כן.”
ארוחת הערב עוברת בשיחה נעימה יותר, כאשר ערן מספר על ישראל והצבא ודודו ודודתו שואלים שאלות במקומות המעניינים. לאחר הארוחה פורש דוד אריק בכבדות לחדר הטלוויזיה וערן נשאר עם דודתו בפינת האוכל.
"עשית עליה רושם.” אומרת ענת.
"על מי?”
"על פרני.”
"אה.” מהנהן ערן בביטול.
"מה 'אה'? היא חתיכה לא קטנה, לא?”
ערן מישיר מבט אל דודתו.
"היא נראית לא רע. כן. אבל…לא יודע. היא חמודה, כן, אבל קצת…ילדותית. שטחית כזאת. לא שיצא לי לדבר איתה יותר מדי, רק ככה נראה לי משיחה קצרה. בת כמה היא בכלל?”
"מה אתה, מחפש כלה?” שואלת ענת. “היא בת שש עשרה, אבל גיל ההסכמה כאן זה ארבע עשרה אז אל תדאג. יפיפייה תיכוניסטית, מה רע? אתה בחור צעיר, היא מתלהבת, מה אתה צריך יותר?”
"שמתי עין על מישהי מבוגרת יותר.” אומר ערן ומביט בעיניה של דודתו. זו מנסה להחזיר לו מבט אך משפילה את מבטה כעבור כמה שניות. עיניו נמשכות אל המחשוף הנדיב שלה ממנו מבצבצים שדיה הגדולים.
"מה התכניות שלך למחר?” שואלת דודה ענת.
"לא יודע.” מודה ערן. “לישון, לקרוא, לטייל קצת.”
"טוב, אני מניחה שכאן זה המקום המושלם לעשות כן.” היא מחייכת.
"אני פורש.” אומר ערן. “היה יום ארוך.”
"לילה טוב.”
ערן מתעורר מאוחר למחרת ונדרשות לו כמה שניות כדי להבין היכן הוא נמצא. שוב חלם על אמא. הזיכרונות מהחלום מתפוגגים מהר והוא מנסה להיאחז בהם אך הם נוטשים אותן לבדו והכעס חוזר אליו, חזק יותר מחמת הקרבה לדודו. הוא מניח לכעס לשטוף מעליו ולהיחלש ואז הולך לצחצח את שיניו, מבחין מבעד לחלון ששתי המכוניות אינן.
במטבח ממתינים לו חביתת ירק טעימה, לחם טרי וסלט ירקות. את הקפה הוא מכין לעצמו לבד. אחרי שהוא גומר לאכול ולפנות את הכלים, לוקח ערן את הספר שלו ויוצא החוצה אל הגינה. הוא לא משוטט יותר מדי, רק מוצא לו פינה נחמדה תחת אחד האלונים ומתחיל לקרוא. השעות חולפות והיום הולך ומתחמם עד שערן מחליט שחם מדי כדי לקרוא והגיע הזמן לקפוץ ולטבול באגם. הוא מניח את הספר בזהירות מתחת לעץ ואז פושט את בגדיו ונכנס אל האגם.
ערן שוחה אנה ואנה, תנועותיו חזקות ובטוחות בעודו חותר. הוא נזכר שבפעם הקודמת לא שחה באגם בגלל שדודה ענת חששה שיכנס למים לבד ותוהה האם יקי בן דודו היה שוחה כאן. כנראה שלא. בית ליד האגם, איזה חלום לילד פעיל כמותו. אלוהים, אגוזים ושיניים, יש עקרונות שתמיד נכונים.
הרעב מתחיל לנדנד לו ובדיוק כאשר הוא מתחיל לצאת, נהם מנוע וגריסת אבנים על השביל נשמע והוא מבחין במכוניתה של דודה ענת מתקרבת. דלת המכונית נפתחת והיא מבחינה בו ואז מתחילה להתקרב אליו.
"ערני.” היא מחייכת אליו ואז נעצרת כאשר היא מבחינה בעירום שלו. למשך כמה שניות נדהמות היא סוקרת את גופו השרירי והשזוף של ערן, את איברו המזדקר לאיטו, את חיטובי בטנו וירכיו בעוד ערן מנצל את ההזדמנות לבחון את קימורי שדיה הגדולים מתחת לחולצה כחולה.
"הי, דודה ענת.” אומר ערן מבלי לנסות להסתיר את מפשעתו העירומה.
"אה…וואו…הפתעת אותי…” היא אומרת במבוכה, משפילה את מבטה רק אחרי שניות ארוכות.
"אולי את יכולה להביא לי מגבת? לא חשבתי על זה כשנכנסתי למים.”
"אה…כן…בשמחה, בשמחה…” ממלמלת דודה ענת ואז מסתובבת וממהרת אל הבית, ישבנה הנדיב מתנדנד מתחת לחצאית לבנה והדוקה אשר תחתונים קטנים וכהים נרמזים מתחתיה.
ערן מחכה לה על שפת המים, מבליע חיוך כאשר הוא מבחין במבט הנוסף שהיא גונבת באיברו כאשר היא מגישה לו את המגבת.
"איך המים?” שואלת דודה ענת בעודו מתנגב.
"מצוינים.” הוא אומר, כורך את המגבת מתחת לשיפולי בטנו השטוחה. “מאוד מומלץ.”
"הממ…” היא חוככת בדעתה.
"נו, יאללה, אל תהיי כזאת כבדה. קפצי שנייה הביתה, תלבשי בגד ים וכנסי למים.”
"אתה יודע כמה שנים לא עשיתי את זה?”
"אז קדימה.”
"אתה…לא נכנס למים ככה, כן?” שואלת דודה ענת בחשש.
"אני כבר שחיתי מספיק היום, תודה.”
ערן חוזר אל העץ, מסדר את בגדיו כדי שיהוו מעין סדין עבורו ואז נשכב על האדמה, לבוש במגבת בלבד. עשר דקות אחר כך יוצאת דודה ענת מהבית וערן מתיישב במהירות, נשימתו נעתקת למראה. אמנם היא העלתה מספר קילוגרמים מאז שראה אותה לאחרונה אך הללו התפזרו בצורה מושלמת בין שדיה וישבנה, ורק מעט בטן חמודה נוספה לה. היא לובשת בגד ים צהוב זהוב בגזרת ביקיני נמוכה המזכירה לו סרטים ישנים משנות השבעים. ישבנה מתנודד כזוג פרות שמנמנות ושמחות ושדיה מטלטלים בעצלתיים עם כל צעד שהיא עושה לעבר המים, שומטת את המגבת שלה על החוף.
דודה ענת קופצת למים ואז נבלעת בהם, מגיחה כעבור כמה שניות בצהלת שמחה.
"איזה כיף, אני לא מבינה למה אני לא עושה את זה יותר!” היא קוראת לעברו ואז צוללת שוב.
ערן מגחך לעצמו ואז חוזר אל הספר בזמן שדודתו שוחה באגם, מדי פעם מזדקפת כדי להתנשם ואז חוזרת לשחות ולצלול.
"אוקיי, זה מספיק.” נשמע קולה של דודה ענת לאחר כרבע שעה וערן מרים את ראשו מהספר.
דודה ענת יוצאת מהמים וערן מזדקף כדי לבחון את גופה השופע הבוהק במים הניגרים ממנו. שדיה הגדולים מתנדנדים כאשר היא מתכופפת לסחוט את מחלפותיה וערן צופה בחמדה בירכיה המלאות המתחככות זו בזו בעודה פוסעת לעברו.
"וואו, זה היה כיף.” היא אומרת ומתיישבת לידו, עטופה במגבת, ברכיה מקופלות תחתיה.
"בהחלט.” עונה ערן, נשען על מרפק בעודו שוכב.
"גדלת, אחייני היקר.” אומרת דודה ענת בעודה סוקרת את גופו. “נסעת ילד, לא, לא ילד, נער. נסעת נער וחזרת גבר.”
"הצבא עושה לך את זה.”
"אני לא אחקור יותר מדי, אבל היה בסדר בצבא?”
"כן. לא מאוד כיף אבל…זה טוב לדעת שאתה יכול לעמוד בדברים קשים אם מספיק תרצה. אני חושב שזה יעזור לי בחיים.”
"ערני החכמי שלי.” אומרת דודה ענת בחצי חיוך. “כמעט שכחתי כמה אתה חכם. התגעגעתי אלייך, אתה יודע?” היא שואלת, מניחה יד רכה על לחיו.
"גם אני אלייך.” אומר ערן ומניח בחמימות את ידו הימנית על שוקה השמאלית.
"אה, שטויות. אני בטוחה שהיו לך מאה בחורות מאז שעזבת כאן.”
"היו בחורות אבל עובדה שחזרתי.”
"לא חזרת בגללי. יש לך את הסיבות שלך למה חזרת, אבל אני לא אחת מהן.”
"את בטוחה?” שואל ערן, מלטף באטיות את שוקה באגודלו.
"שטויות, אל תבלבל את המוח.” עונה דודה ענת אבל ערן חש בחוסר הביטחון שלה, בהיחטפות קלה נשימתה.
"איך הולך ליקי עם הלימודים?” שואל ערן. אגודלו נעצרת עכשיו על שוקה ואת הליטוף הוא עושה בעזרת שאר האצבעות, רק שהללו מלטפות את ירכה, לא את השוק.
"יקי זה יקי.” היא אומרת. “מתלונן ולומד. מבקש כסף. מבזבז קצת יותר מדי. דוד שלך מאשים אותי בזה…” היא צוחקת. “ככה זה בן יחיד, אני חושבת.”
"גם אני בן יחיד.” עונה ערן ומעביר עכשיו את ידו אל שוקה הימנית, כך שאצבעותיו נחות בחלקן הפנימי של רגליה ולא החיצוני כפי שהיו עד כה.
"טוב, אתה משהו מיוחד.” מצחקקת דודה ענת בעצבנות. היא מביטה לעבר הבית כאשר אצבעותיו של ערן מתחילות לנוע בין רגליה ומתחת למגבת, מלטפות באטיות את ירכה. “אתה משהו מיוחד לגמרי…” היא מוסיפה ונושכת את שפתיה.
נהימת מנוע נשמעת מהשביל ודודה ענת קופצת כאשר היא מבחינה בג'יפ של דוד אריק דוהר בשביל הגישה אל הבית.
"זה דוד אריק!” היא אומרת ומסלקת את ידו של ערן.
ערן מתיישב בעצלתיים ודוד אריק יוצא בכבדות מהג'יפ.
"אריק, אנחנו כאן!” קוראת דודה ענת.
"הא.” מהנהן דוד אריק. “שלום ערן. שחית קצת?”
"כן. אחלה מים.”
"יופי.” אומר דוד אריק ומכנס אל הבית בצליעה כבדה.
"אז איפה היינו?” שואל ערן בחוצפה ומחזיר את ידו אל בין ירכיה של דודתו מתחת למגבת.
עור ירכיה רך כמו קצפת ואצבעותיו המסוקסות של ערן מעבירות בו זרמים של ריגוש. דודה ענת נושכת את שפתה התחתונה ומביטה אל הבית שמא בעלה צופה בהם משם. איברו של ערן מזדקר וחומק מהמגבת ודודה ענת נועצת בו מבט מזועזע.
"ערן…ה…זה שלך…תכניס אותו.”
"המה שלי?” שואל ערן, ממשיך ללטף באטיות את ירכיה הפנימיות של דודתו.
"אתה יודע.”
"תגידי.”
"הזין שלך.” ממלמלת דודה ענת ומסיטה את מבטה מהזין הזקור, מבטה שוב סוקר את הבית. “תכניס אותו למגבת. תכסה אותו.”
"את תכניסי אותו.” מצווה ערן.
"ערן…אני לא יכולה…”
"קדימה, תכסי אותו במגבת.”
מבלי להביט, דודה ענת שולחת יד מהוססת אל איברו הזקור של אחיינה, מתנשפת קלות כאשר אצבעותיה העדינות אוחזות בו.
"תלטפי אותו.” ממשיך ומורה ערן.
"לא, אנחנו לא יכולים…אי אפשר לעשות…לעשות סקס ככה…אני אישה נשואה!”
"זה לא 'סקס', רק תלטפי אותו קצת. הוא כל כך התגעגע אליך.”
"אני שמחה שמישהו התגעגע אלי.”
"אמרתי לך קודם שהתגעגעתי אלייך, עכשיו תלטפי אותו.”
דודה ענת מעיפה עוד מבט זהיר בבית ואז מתחילה ללטף את איברו של אחיינה, אצבעותיה משרטטות נתיבים של רכות מהאשכים עד ראש הזין. הזין שהיה זקור גם כך מתקשה עוד יותר וערן נאנח כאשר כריות אצבעותיה מרחפות עליו כמו פרפרים ביום אביב. ציפורניה שורטות בעדינות את האיבר הקשה ומצמררות את גוו של ערן והוא שולח את ידו עמוק אל בין ירכיה, אל תחתוני בגד הים שלה.
"ערן, לא!” היא מצווה ומסיטה את ידו. “זה לא.”
הוא מוותר עכשיו ומניח לה להמשיך בעבודת היד שלה ורק לוקח את ידה ומלקק אותה עד שהיא רטובה לגמרי מרוקו. דודה ענת מבינה את הכוונה ומתחילה לעשות לו ביד בתנועות קצובות, חולבת אותו אותו כאילו הייתה בת כפר בשעת החליבה.
"זה טוב…” נאנח ערן. “אל תפסיקי.”
ערן שולח שוב את ידו, הפעם אל חזהּ. הוא פותח את המגבת שלה מעט וחושף את שדיה. מעודד מחוסר התגובה שלה הוא חולץ את שדה הימני מחזיית בגד הים שלה.
"אתה מגזים.” אומרת דודה ענת אך אינה מונעת ממנו לחלץ גם את שדה השמאלי. דודה ענת כורעת עכשיו לידו, ברכיה מקופלות תחתיה ושדיה הגדולים מתנדנדים לפניה, חיוורים ומלאים בעודה עושה לו ביד, איברו רטוב וקשה ורעב.
"ענת!” נשמע קולו של דוד אריק מהבית.
"אל תפסיקי!” קורא ערן. “הוא רק רואה את הגב שלך.”
דודה ענת מהססת לרגע אך ברגע שאחריו היא ממשיכה לאונן לאחיינה ורק עונה בצעקה.
"מה?!”
"מה פרני הכינה לצהריים?”
"לא זוכרת, אולי פטוצ'יני. תבדוק בעצמך.” היא עונה בקול, ידה ממשיכה לעסות את איברו הרעב של ערן.
"מתי אוכלים צהריים?”
"אני עוד מעט באה.”
איברו של ערן כבר מתייבש ודודה ענת גוהרת מעט ומטפטפת עליו רוק, מרטיבה אותו עד שהוא נוצץ ורטוב.
"תמצצי אותו.” מבקש ערן.
"לא.” עונה דודה ענת וממשיכה לחלוב אותו בתנועות קצובות. ערן לא מתווכח ורק מתמסר לידה הרכה המענגת אותו, משחק בשדיה הגדולים המתנדנדים באטיות מצד לצד, זוג כדורי גלידת וניל ענקיים אשר במרכז כל אחד דובדבן עסיסי למראה.
"הנה זה בא.” נאנח ערן כאשר הוא מרגיש שלא יוכל לעצור בעצמו יותר.
"בוא אלי.”מבקשת דודה ענת ומלקקת את שפתיה הבשלות.
ערן גונח וברגע הבא מצטמרר כאשר נתז ארוך של שפיך נפלט מאיברו ונוחת על חזהו השרירי.
"כן, ככה…” ממלמלת דודה ענת מבלי להפסיק לאונן לו.
נתז אחר נתז של זרע מזנקים מאיברו של ערן, נוחתים על חזהו של ערן בשרוכים לבנבנים ודודה ענת חולבת את הזין, סוחטת ממנו כל טיפה עד שהוא מרוקן לגמרי וערן נשאר לשכב על הגב, מתנשף בהתרגשות.
"ענת!” צועק דוד אריק מהבית. “מה עם צהריים?!”
"באה!” עונה דודה ענת. “כבר באה!”
“אני לא יכולה לבוא ככה.” היא אומרת לערן ומראה לו את ידה המכוסה בזרע.
למרות שהרגע גמר, ליבו של ערן מזנק כאשר דודתו מקרבת את ידה אל פיה ומלקקת בשקדנות את השפיך מכף היד ומכל אצבעותיה בזו אחר זו.
"המממ…” היא ממלמלת, יונקת את הטיפות האחרונות מידה.
לאחר מכן היא תוחבת את שדיה לחזייתה ומתרוממת לעמידה.
"אני באה.” היא קוראת לעבר הבית וערן כמעט בטוח שישבנה העסיסי, בבגד הים הקטן, לא מתנדנד ככה תמיד.
ערן מחכה שהיא תתרחק ואז קם ונכנס אל המים כדי לשטוף מעצמו את הזרע. אחר כך הוא מתייבש, מתלבש ונכנס אל הבית.
================
איזה פרק מדהים!!! ידעתי שכל הבניית מתח בהתחלה זה בשביל לפגוש אותם בבגרות…
והערה. אני לא יודע מה זה אומר אבל כבר פעם שניה שאתה משתמש במוטיב שהבעל נהיה נכה בשביל שזוג האוהבים יוכלו לממש את התאוות שלהם…
השתמשת בזה כבר בתיאטרון חובבים. ותוכדי שאני כותב אני נזכר שגם בקזינו המופתי, אב במשפחה היה נכה…
אני לא ידעתי שהכל כדי שהם יפגשו כשהם בוגרים ולכן לקח לי שניה להבין שהוא שוב חוזר לבית דודתו אחרי שנים…היה חסר משפט של ילדים אולי.."5 שנים מאוחר יותר.."
אהבתי מאוד את הפרק כאשר בו גם אני מרגישה שוואי וואי מה הולך להיות….
אגב, מיסטר בורח, בתיאטרון חובבים, שהוא סיפור מדהים בפני עצמו, גיבורי הסיפור עשו מה שרצו עוד לפני שהוא נהיה נכה..אבל זו בהחלט נקודה לשאלה
גיטי
רוצה לנסות גם?
מצויין,סיפור מעניין מאוד.
וואו. הפתעת. פרק נוסף אחרי שבוע!!!!
שאפו ענק. לא סתם סיפורי זיונים אלא אירוטיקה במיטבה. 50 גוונים של דור
פרק מצוין ואף עולה על קודמיו…
וגיטי תלמידה חרוצה!!!
משתדלת…?
אדון נוב,סליחה, אנחנו סתם מדברים פה קצת תוך כדי שמחכים לפרק הבא.