===========
בבוקר אבא כבר לא במטבח ואמא יושבת ושותה קפה, לבושה בטרניג כחול וגדול וחולצת טי של קופת חולים.
"תעשי קפה.”
"התכוונת להגיד: 'אפשר קפה בבקשה?'” מזעיפה אמא פנים.
"ליזה, עופי לעשות קפה.” נוהם מור. אמא מופתעת לרגע ואז תובנה מציפה אותה והיא ממהרת לקום, ניגשת אל השיש.
"אתה רוצה גם חביתה, מאמי?”
"כן, אבל אל תשרפי אותה.”
"מתי אתה חוזר היום?”
"לא עניינך.” הוא חותך, קולו כמו של רמי.
"סליחה.” היא נכנסת לתפקיד.
היא מגישה לו קפה וחוזרת אל החביתה.
"תגידי, מה זה הסמרטוטים האלה?”
"מה?”
"יש לך את החלוק הזה, ממשי.”
"סאטן.”
"אמרתי משי. המשי הוורוד הזה. למה את לא לובשת אותו?”
"לא יודעת…הוא נראה לי סקסי מדי. לא מתאים ללבוש ליד הבן שלי…”
"תלבשי אותו.” פוסק מור.
"אני לא יודעת.” אומרת אמא ומגישה לו את החביתה. אחרי האוכל הוא זז לעבודה.
כאשר הוא חוזר מהעבודה, אבא תקוע מול הטלוויזיה ואמא מול המחשב המשפחתי.
"איך היה בעבודה?” היא שואלת.
"סבבה. כרגיל.”
"יש לך כוח לחזרה היום?” שואלת אמא בציפייה.
"בסדר.”
"יופי.” זורחת אמא.
הם לא הולכים לפי הסדר של המחזה. אמא מבקשת להתחיל בסצנת תחנת האוטובוס, ואחר כך הם מדלגים ל'ליזה ואמהּ' ואז עושים את המספרה.
"יפית משחקת את ענת, המגעילה.” מקטרת אמא אחרי שהם גומרים.
"אל תדאגי, אנחנו נדאג שהיא תמשיך לשחק אותה עד הסוף.”
אמא מחייכת.
"שנעשה את איתן וליזה במשרד?” שואל מור.
אמא מהססת לרגע אבל מהנהנת.
"הנה, אני אשב כאן ליד השולחן…הספר הזה זה כאילו המקלדת שלי…יאללה.”
“,הי ליז, עובדת מאוחר?'” אומר מור.
" 'אה, איתן…חשבתי שכבר הלכת…'”
" 'לא, היו לי כמה עניינים לסדר. איזה שקט הא? אחרי שכולם הולכים אפשר להתחיל לעבוד…'”
"'ממש ככה.'”
מור נעמד מאחורי אמו.
"'את בסדר? את נראית לי קצת תפוסה בכתפיים.”
"ליזה: 'לא, זה בסדר'.”
מור מניח את ידיו על כתפיה של אמא, חש צמרמורת פושה בגווה.
"'ששש…" הוא אומר. "אל תהיי כל כך אנטי כל הזמן, תזרמי קצת…'”
"“'איתן, באמת שאין צורך…'”
“'ליזי…אל תהיי כל כך כבדה תמיד…'” אומר מור, מעסה את כתפיה של אמא.
"אז אה…עכשיו זה רק תנועות של הצלליות מאחורי הסדין.” אומרת אמא מבלי לזוז.
"אוקיי.” אומר מור, ממשיך לעסות את כתפיה של אמא.
"מממ…לא רע…” אומרת אמא. אצבעותיו של מור מלטפות את עצמות הבריח שלה והיא מתנשפת ברכות.
"טוב, זה נחמד אבל אולי נמשיך?” היא ממלמלת אחרי כמה רגעים.
"רגע.” אומר מור, אצבעותיו מעסות את כתפיה של אמו החורגת, מרחפות מדי פעם על עצמות הבריח, מלטפות את אוזניה ליטוף אקראי.
"מממ…נעים…אבל אנחנו באמת צריכים להמשיך.”
"אוקיי, מה עכשיו?”
"אה…ליזה ורמי במטבח?”
אחרי הסצנה הזאת הם מחליטים לעשות את ליזה ורמי בסלון. אמא יושבת על כורסא ישנה ומור נכנס אל הסלון הדמיוני.
"'איך היה בעבודה?'” אומרת אמא.
"'ממתי אכפת לך?'” עונה מור.
"'למה אתה מדבר ככה? אתה יודע שאכפת לי…'”
"'אכפת לך ממני או מכולם?'”
"'על מה אתה מדבר?'”
מור מתקרב לאמו.
"'למה נשארת עד מאוחר אתמול עם הבוס שלך?'”
"'היה הרבה עבודה, רמי. באמת! זה סוף שנה עכשיו!”
מור אוחז בתלתליה של אמא.
"'את בטוחה שזה כל מה שעשיתם?” הוא שואל.
"“אי, אתה מכאיב לי, רמי! באמת שלא היה כלום!”
בעדינות מוריד אותה מור על ברכיה.
“'את בטוחה? תישבעי באלוהים או שאני הופך אותך.”
"'נשבעת, רמי, באמת!'”
"'אני הופך אותך מבפנים החוצה, נשבע לך!'” אומר מור ומקרב את ראשה של אמא למפשעתו.
"'איי, רמי! בבקשה!'” היא אומרת.
מור משחרר את אמא וזו זוחלת ומתרחקת ממנו. הוא מביט בישבנה המלא מתחת לחלוק הבית ולבו מזנק לרגע, גדוש בהתרגשות אסורה. הוא מתיישב על הספה ואומר:
“'בואי הנה.”
"'מה, רמי?'”
"'בואי הנה אומרים לך.'”
אמא מתקרבת אל מור. הוא אוחז בידה ומשכיב אותה על ברכיו.
"רמי די! אמאלה!” היא אומרת כאשר מור כאילו מכה בישבנה, ידו נעצרת באוויר מבלי לפגוע.
"'שאפילו לא תחלמי על להיות עם מישהו אחר, שומעת?'” אומר מור, ממשיך להמטיר מכות דמיוניות על ישבנה של אמו.
"'כן, אָי! די רמי!”
"'יאללה, עופי לעשות קפה.'” אומר מור אך לא מצליח להתאפק ומוריד לה מכה אחת הגונה בישבן.
"מור!” קוראת אמא ומתרוממת.
"אין מור כאן.” הוא נוהם. “עופי לעשות קפה.”
"הגזמת.” אומרת אמא, משפשפת את ישבנה.
"נו, עופי כבר לעשות קפה לפני שאני הופך אותך!”
"באמת?”
"כן, באמת!” הוא נוהם בזעם. “עופי כבר או שאני קם אלייך!”
אמא מביטה בו במבוכה ואז עולה במדרגות ויוצאת מהמרתף. כאשר היא חוזרת, היא אוחזת בידה כוס קפה חם.
"אחלה.” אומר מור.
"אתה…רוצה להמשיך?” היא שואלת.
"אפשר.” עונה מור ביבושת.
"אני לא יודעת…”
"אפשר לעשות שוב את ליזה וענת בעבודה.”
"כן.” אומרת אמא. "רעיון מצוין.”
כשמור נכנס אל המטבח בבוקר, אמא לבושה בחלוק הסאטן הוורוד שלה ובמכנסיים תואמים. אבא לא נראה בסביבה, מן הסתם יצא כבר לעבודה.
"תעשי קפה, ליזה.” הוא אומר.
אמא לא מתווכחת וניגשת להכין לו קפה ואיתן מביט בה בעודה נעה.
"שאמרתי לך את החלוק, לא אמרתי את המכנסיים.” הוא אומר.
אמא מסתובבת אליו, עיניה נפערות.
"מוריק, אני לא יודעת…” אומרת אמא בעצבנות, משפילה את מבטה.
"אין לי כח לשטויות שלך, ליזה. למה את כל הזמן צריכה להתווכח?”
אמא מביטה במור ואז מביטה סביב, כאילו מישהו יבוא להגיד לה מה לעשות או יחלץ אותה. אבל אין שם אף אחד, רק רמי.
"תורידי 'תמכנסיים, ליזה.” מצווה מור.
חזהּ של אמא עולה ויורד בהתרגשות והיא מביטה במור בחוסר אונים, עיניה מתחננות ללא אומר. אך ככל שהיא מתחננת אליו יותר הוא מתקשה יותר ומבטו נשאר קר וזועף, צורב אותה ככוויית קור.
אמא לוקחת נשימה ואז מפשילה את מכנסי הסאטן והללו מחליקים חרישית, חושפים את רגליה השזופות והחלקות. החלוק מכסה אמנם את חלקם העליון של ירכיה אך ברור למור שהיא מרגישה חשופה עכשיו. ליבו של מור הולם בפראות ופיו יבש. בעצמו הוא לא מבין לגמרי את התעקשותו אבל הזין שלו קשה לחלוטין במכנסיו והדבר מביך אותו ומרגש אותו בעת ובעונה אחת. לאמא ישבן אגסי ומלא המתפרץ בגאווה מתחת למותניה הצרות ומור מביט בו עכשיו בהתרסה, לבו הולם בהתרגשות אסורה.
"עכשיו חביתה.” הוא אומר.
"בסדר.” ממלמלת אמא.
היא מסתובבת להכין את החביתה ומור מחסיר פעימה למראה ישבנה המרקד מתחת לחלוק. מדי פעם היא מתכופפת ורמז צִלם של פלחי עכוזה מציץ מתחת לבד הוורוד, שולח את ליבו של מור אל גרונו.
"אתה חוזר היום אחרי העבודה?” שואלת אמא כשהיא מגישה לו את החביתה.
"אולי.” עונה מור בפה מלא חביתה. אלכס רצה שילכו לבחור טלוויזיה לדירה החדשה שלו והוא הבטיח שיבוא לעזור, אבל עכשיו הוא קצת מתבאס. מתחיל למצוא חן בעיניו להיות רמי.
"יש לנו עוד הרבה עבודה.” מזכירה לו אמא.
"אל תטריפי אותי, ליזה.”
"בסדר, רמי.” היא עונה.
מור קורץ אליה וקם מבלי לפנות את הכלים.
"יאללה, ביי.”
אלכס גורר אותו שעתיים מחנות לחנות עד שהם מוצאים משהו ואז הם לוקחים את הטלוויזיה לדירה של אלכס ומתבחבשים איתה עוד שעה וחצי עד שכל הכבלים מחוברים והכל עובד ואז הם מזמינים פיצה ורואים סרט. כשהוא מגיע הביתה השעה כבר חצות ואמא יושבת לבדה בסלון וקוראת ספר.
"יופי, כבר התחלתי לדאוג.” היא מחייכת ומתרוממת מהספה.
"אין לך מה לדאוג, ליזה.” אומר מור ומתקרב אליה. "הכל בסדר."
אמא מביטה בו בעיניים עגולות כאשר הוא רוכן אליה ומנשק אותה על השפתיים. הנשיקה אינה ארוכה אך היא ממושכת יותר מזו של ליל אמש ושפתיה של אמא רכות ומלאות הבטחה אסורה. הוא נפרד ממנה, מותיר אותה קצרת נשימה ואומר:
"לילה טוב, ליזה.”
"לילה טוב.”
=======
ברוך שובך! העלית את הכתיבה לרמת סיפורת. היכולת להתחבר לדמויות חשובה לא פחות מהתכנים הארוטיים המצויינים. עם זאת, יש מעט בילבול במהלך הקראת המחזה
נהדר. ממתין בקוצר רוח להמשך.
אוי ואבוי לנו… היית רציני עם עניין הבישול האיטי…
הוא תמיד רציני בעניני בישול איטי