פרק ד' – גברת גדידה
ישראל אמור להסתובב כמו טווס בבית הספר אבל במקום זה הוא מרגיש עכבר מבוהל. המחשבה על מה הוא אולי יכול לעשות עם כל תלמידה ומורה בבית הספר משתקת אותו. גם אם זה אפשרי, איך בדיוק זה… יתנהל? כולן תהיינה חרמניות פתאום? הן תקפוצנה עליו? הוא יצטרך לבחור? זה יהיה כל כך… מביך. הוא לא רגיל להיות באור הזרקורים, הילד הדתי הצנום, לעולם אאוטסיידר, בלתי נראה לבנות וילד כאפות לבנים. גם אם זה יקרה שהוא פתאום יהיה… מגנט בחורות. איך בדיוק זה יראה?
מה שכן, המכות שנתן לאהרון לוי אתמול כן שיפרו מעט את מעמדו בבית הספר והוא רואה שחלק מהבנים מסתכלים עליו אחרת. זה נחמד. אבל כל השאר… פשוט מפחיד. כשהוא שומע את יעל המנהלת מתקרבת במסדרון הוא מסתובב לצד השני וגם כשנראה שטל גדידה רוצה לומר לו משהו הוא חומק. הדבר האחרון שבא לו עכשיו זה להפוך אותה לאיזו… זומבית סקס או מה שזה לא יהיה שקורה להן. הוא מחבב את טל גדידה, גם אם היא קצת מפחידה אותו ואמא שלה כזאת כלבה.
הטלפון שלו רוטט והוא שולף אותו מהכיס: רונית גדידה.
ר: לא גמרת את הדשא בפעם הקודמת
י: כן, בעלך אמר לי שיש לכם אורחים.
ר: תבוא היום
רונית גדידה קלאסי. לא שואלת אם הוא יכול לבוא, מצווה עליו.
י: בסדר
שולח הודעה לאמא שיגיע היום יותר מאוחר כי הוא הולך לעבוד אצל רונית גדידה וחוזר לשיעור. על רונית אפשר לסמוך. רק מלחשוב עליה הפחד משתק את הזין שלו: אין זקפות, אין חרמנות ואין פאדיחות.
* * *
להפתעתו של ישראל הוא מוצא במושב האוטובוס לידו את לילו, שומעת מוזיקה באוזניות.
“את פה?” הוא שואל בשקט, מעיף מבט בילדים האחרים בהסעה שמשום מה לא שמים לב ליפיפייה הענקית שישראל סבלשטיין משוחח איתה.
“שמת לב?” היא שואלת, שולפת את האוזניות מאוזניה.
“אבל… מה איתם?” הוא שואל, מחווה בראשו לעבר הילדים האחרים בהסעה.
“לא רואים אותי, לא שומעים אותי, לא שמים לב אלייך.”
האמת היא שנראה שהיא צודקת אבל ישראל רוצה להתחכם.
“תורידי את החולצה.” הוא אומר בקול חצי–רם.
“מה? למה?”
“אני רוצה לראות אם באמת אף אחד לא שם לב אלייך.” הוא עונה, מגביר את קולו. אף אחד לא מתייחס לדבריו.
“מצחיק.” היא מגחכת ובכל זאת פושטת את חולצת הקטיפה הסגולה שלה, חושפת את שדיה הענקיים לעין כל, שזה כנראה רק עיניו של ישראל. כל האחרים מתעלמים לגמרי.
“השתכנעת?”
“כן.”
היא שולחת יד ומלטפת את איברו מעל המכנסיים, וזה מגיע לקשיות מלאה בשניות.
“מממ…” היא מגרגרת.
“את הולכת לעשות עכשיו משהו..? פה כאילו?”
“אני?! אני לא הולכת לעשות כלום. רק לוודא שהמנוע שלך מוכן.” היא אומרת בפתיינות, ציפורנה שורטת ברכות את איברו הקשה. באינסטינקט ישראל מביט על הילדים סביבו אבל נראה שכולם… מרחפים או משהו. אפילו לא מסתכלים בטלפונים, סתם בוהים בחלל.
“רגע, מוכן למה?”
“הגענו.” אומרת לילו. זאת התחנה שליד הבית של משפחת גדידה. “אתה יורד? רונית מחכה לך.”
ישראל ממהר לרדת מהאוטובוס, צועד לעבר שער האחוזה המאסיבי ולוחץ על כפתור האינטרקום, מוכן לטקס ההשפלה הקבוע.
להפתעתו השער נפתח במהירות והוא לא נאלץ לקרוא לה "גברת גדידה" שעה שלמה. הוא הולך אל המחסן, מוציא את מכסחת הדשא ומוביל אותה לעבר המדשאה. הוא רואה תנועה מכיוון הבית אבל זו רק המשרתת הסודנית שלהם, האישה עם העור הכי שחום שראה אי פעם, כמעט שחור. מעולם לא דיבר איתה אבל יש לו איזו חיבה דמיונית כלפיה, הוא מדמיין שגם אליה גברת גדידה מגעילה.
“איפה בעלת הבית?” שואלת לילו לפתע והוא מזנק בבהלה.
“לעזאזל, לילו, מה נסגר עם ההתגנבויות האלה?”
“אני רק סקרנית איפה בעלת הבית?”
“מאיפה אני יודע? עוד מעט היא תבוא להיכנס בי, אל תדאגי.”
“אני חושבת שהיא שם.” אומרת לילו ומחווה לעבר המרפסת.
“נו, אז?”
“לך תסתכל עליה.”
“נראה לך?! היא תהרוג אותי.”
לילו נצמדת אליו, הודפת את פניו אל חזהּ העצום ומלטפת את איברו ברכות. ישראל כמעט מתעלף כאשר הדם אץ למלא את איברו וזה הופך למטיל פלדה בתוך רגעים.
“היא לא.” לוחשת לילו באוזנו. “לך אליה.”
ישראל חרמן טילים אבל רונית גדידה זאת רונית גדידה. הוא מתקרב אליה בתערובת משכרת של חרמנות וחרדה, ראשו סחרחר מהשילוב המוזר.
“גברת גדידה…” הוא ממלמל בעודו מתקרב אליה, גופה נחשף לעיניו עם כל מטר שהוא מתקרב. רונית שוכבת על גבה על מיטת השיזוף שלה לבושה בבגד ים מיקרוסקופי בן שני חלקים, לא יותר מאשר שני משולשים אדומים לכיסוי השדיים שלה ועוד מלבן קטן בין הרגליים. הוא מודע עד כאב לכל סנטימטר מהזין שלו שעומד עכשיו.
“המכסחת… עובדת סבבה.” הוא ממלמל, עיניו סוקרות את גופה השזוף והבשל. רגליים חלקות וחטובות, בטן שרירית ושדיים קטנים, זקורי פטמות. “אני… ממשיך מהפעם הקודמת.”
“יופי…” עונה גברת גדידה ולישראל נראה שהיא כאילו… נאבקת עם עצמה.
“אולי תציע לה למרוח אותה בשמן שיזוף.” מציעה לילו.
“מה?! היא בחיים לא תסכים.”
“תנסה.”
“אין מצב!”
“תנסה.”
“את…” הוא בולע את המלים. “את רוצה אולי שאני אעזור לך? כאילו עם השמן? כאילו למרוח אותך?”
“אני…לא…” היא כמו נאבקת בעצמה. “צריכה שתיגע בי. מה פתאום?!”
הוא עומד קפוא, יודע שהוא הולך לחטוף צעקות אבל קולה של גדידה לא מתגבר. היא מפשקת את רגליה, מניחה אותן משני צדי מיטת השיזוף והוא נאבק בעצמו כדי לא להביט במלבן הבד הזעיר המכסה את ערוותה, במפגש בין רגליה החטובות.
“אז…” הוא ממלמל, עיניו נודדות מטה בעל כורחו. הוא יודע שהיא תהרוג אותו, למעשה מופתע שהיא לא עושה כן, אבל הוא ממש מבחין בשפתי ערוותה מתחת לבד האדום והלב שלו דופק חזק.
“אולי…” היא ממלמלת. “בכל… זאת…”
“מה?”
“…תמרח אותי…בבקשה.”
ישראל מביט בפליאה בלילו וזו עושה פרצוף מוגזם כאילו היא מופתעת בדיוק כמוהו.
“בבקשה.” אומרת גברת גדידה ואגנה נע מעט מעלה, כאילו יש לו חיים משל עצמו.
ברעד קל הוא לוקח את בקבוק השמן שניצב לידה ושופך מעט על רגלה הימנית. הוא נוגע בה בזהירות, כאילו זאת הכל מלכודת אחת ענקית ובעוד רגע היא תזנק עליו ותנשוך אותו ישר בצוואר אבל להפתעתו היא רק נושפת ברכות כאשר ידיו נוגעות בשוקיה.
“בדיוק ככה. תמרח אותה טוב.” מעודדת אותו לילו.
מעוּדד לנוכח שתיקתה המפתיעה של גברת גדידה, ישראל צובר בטחון. הוא מושח את כפות רגליה בשמן ואז עולה לעבר שוקיה החטובים, מורח מעלה ומטה ללא התנגדות או מחאה. לאחר שמשח את שני שוקיה הוא מביט בלילו וזו מלקקת את שפתיה ומהנהנת, מעודדת אותו לעלות למעלה. ישראל שופך שמן על ברכיה וירכיה של גברת גדידה, לבו מחסיר פעימה לנוכח האופן בו היא מפשקת את רגליה מעט כאשר ידיו מחליקות על עור ירכיה החלק.
ידיו רועדות קלות כשהוא מתקרב למפשעתה המכוסה בקושי בפיסת בד דקה. לילו החצופה אוחזת בבד ומושכת אותו מעט מעלה עד שהוא מחליק אל בין שפתי ערוותה של גברת גדידה, מבליטה את קווי המתאר של השפתיים הבשרניות. בתמהיל מופלא של חרמנות ואימה, ריגוש וסוריאליזם הוא מביט באצבעותיו המתקרבות ומתרחקות אל ערוותה של גברת גדידה וזו לא רק שלא מוחה אלא נראה שהיא נרגשת יותר ממנו, נאחזת בצדי מיטת השיזוף בעוצמה. לילו יושבת על כיסא סמוך, מאוננת ללא בושה, עיניה נעוצות ברעבתנות במתרחש.
“דחוף לה אצבע לכּוּס.” אומרת לילו בנימה מפתיעה של רכות, תחינה כמעט. “בבקשה ישראל.”
ישראל מהסס רק לרגע, רגע של חרדה מפני מי שמיררה את חייו בשנתיים האחרונות, גם אם כעת היא מפושקת ורעבה ונאנחת כמו סוסה מיוחמת. אבל הזין שלו כואב וההיסוס חולף והוא מסיט את פיסת הבד ורואה מקרוב את הכּוּס הראשון שלו: שתי שפתיים תפוחות ובינהן כנפי פרפר כהות, פרח מרהיב ולבו ורוד–ורוד. וריח ערב מדיף הפרח, קדמוני ועז ומשכר וצמרמורת חולפת בו כאשר הוא מריח את הריח הזה.
לילו ורונית נאנחות ביחד כאשר הוא מחליק את אצבעו לתוך ערוותה החלקלקה של האישה העשירה.
“את מרגישה את זה, רונית גדידה? מרגישה את 'זבלשטיין' דוחף לך אצבע לכּוּס?” שואלת לילו.
“כן.” נאנחת רונית להפתעתו של ישראל.
“היא שומעת אותך?” הוא שואל את לילו בשקט, אצבעו חוקרת את הסדק המופלא של רונית גדידה.
“כשאני רוצה, כן.” היא מתנשפת. “עכשיו תזיין אותה עם האצבע.”
ישראל לא מהסס הפעם. הוא מניע את אצבעו לתוך רונית, חש ברטיבות שלה מקבלת אותו בשקיקה, והיא נאנחת בקול. על המרפסת שלה, לעין כל, רונית גדידה שוכבת ברגליים פשוקות ומניחה לילד זר לדחוף לה אצבע לכּוּס.
“עכשיו תיגע לה עם האגודל בדגדגן, ככה.” מורה לילו וישראל מציית, הלום רעם. עד לפני שנייה המילה הזאת הייתה מילה שהחברה' מסתלבטים עליה בשקט כשאף מבוגר לא שומע ועכשיו הנה הכפתור הזעיר הזה מולו ולילו מצווה עליו לגעת בו.
“בתנועה מעגלית.” היא מדריכה אותו. “עם האצבע תמשיך לזיין אותה אבל עם האגודל תעשה לה בדגדגן. כן, ככה.”
חם. רונית גדידה רטובה משמן וזיעה, חמה ופשוקה תחתיו וגם ישראל מזיע. והזין שלו קשה כמו ברזל וכל הקטע אולי אפילו יותר הזוי מלזיין את לילו במיטה שלו או כל שאר הקטעים שעשתה לו עד כה אבל האנחות המתגברות של רונית נשמעות אמתיות מאוד, וגם האופן שבו היא לופתת את מסעדי מזרון השיזוף שלה.
“חרמנית, גברת גדידה?” שואלת לילו.
“כן.” היא נאנחת, הודפת את אגנה ברעבתנות לעבר ישראל.
“רוצה לגמור?”
“כן! בבקשה!”
“אז תגמרי, זונה.” מצווה לילו ורונית מתפרצת בסדרת אנחות רמות וקולניות, רגליה לוכדות את שני צדי מיטת השיזוף, שרירי ירכיה משתרגים. היא צועקת ונאנחת בקול אבל ישראל לא מפסיק, ממשיך לאונן לה וזה לא נגמר, הוא כמעט בטוח שהיא גומרת פעמיים ברצף, קוראת בשמו ונוהמת וצועקת, קולה מהדהד בחצר הגדולה.
“תתפשט.” מצווה לילו וישראל שוב מהסס, חששותיו הישנים חוזרים לרגע. אבל נראה שגברת רונית גדידה נעלמה, או לפחות הלכה לכמה דקות, ובמקומה שוכבת עכשיו כלבה חרמנית, פשוקה וחשופת ערווה, מתנשמת ומתנשפת בשמש כמו כלבה אחרי ריצה ארוכה. בזהירות, שלא ללכלכך את בגדיו בשמן, הוא פושט את חולצתו ואז את מכנסיו ותחתוניו.
עיניה של רונית גדידה נפערות מאחורי משקפי השמש כשהיא רואה את הזין העצום, לא קטן בהרבה מאמת ידה ועבה הרבה יותר, ורידיו תפוחים וראשו צר, מותאם לחדירה. רעב ואימה ממלאים אותה למראהו אבל האימה מתפוגגת במהירות, היא חרמנית כפי שלא הייתה… מעולם.
“את רוצה את זה?” שואלת האישה הזרה, הגדולה, אשר נוכחותה פה טבעית לגמרי משום מה.
“כן.” שומעת רונית את עצמה אומרת במהירות. למה, בעצם? שואל בה איזה קול קטן. “מאוד.” היא מוסיפה.
“אז תבקשי יפה.”
“בבקשה…לא!” היא נאבקת בעצמה. מה קורה לה? “בבקשה… בבקשה תזיין אותי.” היא פולטת לבסוף.
בלב הולם צופה רונית גדידה בילד השנוא עליה בכל העולם, האשכנזי הלבנבן עם העיניים הכחולות המגעילות שלו כורע בין רגליה, איברו הפסיכי מתנודד מצד לצד. רוק ממלא את פיה ואינסטינקטיבית היא שולחת את ידה לאיברו, רטט התרגשות חולף בה כאשר אצבעותיה חופנות את המסה הקשה שלו.
זה לא הגיוני! קורא בה קול מרוחק אבל אצבעותיה פועלות מעצמן, מושכות אותו לעבר החריץ הרעב כל כך שלה. מתי הייתה רעבה ככה? אף פעם, אפילו לא בהתחלה עם רונן. וגם לא עם קלאודיו, המדריך שלה לסלסה שמזיין אותה כל שבוע אחרי המפגש. גם אליו היא לא רעבה ככה.
היא נאנחת כאשר ראש הזין נוגע בחריץ שלה, ממהרת לעגן אותו בין שפתי ערוותה. עוד קצת! זועקים כל תאי גופה.
“תן לי.” היא ממלמלת, מבקשת, מתחננת. “הכל.”
גופה מזדעזע כשהדבר העצום הזה מתחיל לפלוש אליה, נחרד מממדיו. היא לא יכולה להפסיק, רק לרצות אותו, עמוק בתוכה, אבל הוא גדול מדי והיא מבוהלת.
“זה גדול מדי!” היא אומרת לאישה הגדולה שלידה, תחינה בקולה.
“תפתחי אליו.” מורה לה האישה המשונה. “קבלי אותו.”
“אני מקבלת.” היא ממלמלת.
“בדיוק, זונה.” מחייכת אליה האישה. “תפתחי את הרגליים לאדון שלך.”
והיא פותחת. והיא מתענגת. וזה הזוי ולוהט ומרגש ואסור והדופק שלה בשמיים והזין האלוהי הזה בתוכה, ממלא את נשמתה וגופו הצנום של הילד שוכב עליה והיא מחבקת אותו, מערסלת אותו בעודו נע בתוכה, ישבנו קטן וקשה ורעב.
“כן!” היא נאנחת. “זהו! ככה! תמיד!”
זה גן עדן. כאן היא רוצה לחיות תמיד. לא אכפת לה שהיא שונאת את הדוס הקטן הזה מהותיקים שחושבים שהם יותר טובים מכולם. ולא אכפת לה מרונן, גם ככה היא בוגדת בו עם קלאודיו וגם מקלאודיו לא אכפת לה למרות שהוא כזה חתיך ושרירי אבל שום דבר לא משתווה לזה. שום דבר לא משתווה לזין הזה שממלא אותה, את כל ישותה, אפילו לא הזין של קלאודיו כשהוא בלי… שיט.
“קונדום…” היא מצליחה למלמל לעבר האישה הגדולה. “קונדום.”
“…מעבּרי ומרבּיעי וזרעו קדוש.” מחייכת אליה זו בלגלוג ושולחת את ידה ללטף את שיערותיה של רונית. “זה הכל או כלום, זונה. רוצה שהוא יצא?”
“לא!” קוראת רונית בבהלה. “פשוט אני… רונן עשה ניתוח… ב… שלא יהיה לו זרע…”
“אז את חשופה? פוריה? כל התשובות?”
“כן….אבל… לא היום… בחודש…” נאנחת רונית כאשר עוד גל עונג מציף ומצמרר אותה, והיא נאחזת בגופו הצנום והחזק של הילד בין רגליה הפשוקות. זה לא מפסיק. העונג לא מפסיק. שלא יפסיק לעולם. אף פעם. והיא גומרת, לראשונה עם הזין המושלם הזה בתוכה והיא אחד עם היקום, עם רצון הבורא. לרגע היא ממש רואה את עצמה מלמעלה, את החצר והמכונית והבריכה והכל ואת המזרון שיזוף ואותה שוכבת עליו ונותנת לילד זין הלבנבן הזה לזיין אותה בלי קונדום והיא מפחדת אבל לא יודעת שובע ורוצה עוד ועוד ממנו.
וגם כשהיא צונחת באטיות מטה אל גופה הנדפק, שלווה כמו נוצה ברוח, היא חשה בשיא הבא שלה נבנה בהדרגה והיא יודעת שהיא בחיים לא תתעייף מזה. בחיים לא תגיד לו "די" כמו שהיא אומרת לרונן או לקלאודיו. היא תתן לו לזיין אותה כל עוד הוא ירצה, כל עוד הזין המדהים הזה ימלא אותה בתנועות הקצובות האלה, קשה וחם ומוחלט כמו אור היום. ידיה מלטפות את התחת הקטן, חופנות אותו ברעבתנות ומעודדות אותו לעוד יותר ועמוק יותר.
“לילו…” היא שומעת את הילד נאנח. “אני גומר…”
“כן!” רושפת לילו הזאת, ידה בין ירכיה החזקות ועורה… זוהר. “תן לה הכל! קח אותה! היא שלך!”
“כן!” שומעת רונית את עצמה נאנחת. “אני שלך! קח אותי!”
והיא חשה את זרעו נפלט בתוכה, חזק ומהיר וחם, חשופה אליו ולזרעו המציף אותה והיא מתפוצצת כשהיא מרגישה את הזרימה העזה, מחבקת את הילד המתפרץ בתוכה, מערסלת אותו ונושקת לראשו המיוזע. אם לא היו מספיק דברים לא הגיוניים מהבוקר אז גם הכמויות שהוא שופך לתוכה הן פסיכיות, כמו איזה צינור גינה שמישהו פתח ולא סגר אבל התחושה הזו מפוצצת את האורגזמה הבאה שלה והיא צועקת ונאחזת בו שוב, זרעו בתוכה מטריף אותה ומסחרר את חושיה ואז יש אור חזק מאוד והיא נופלת לתוכו ובמפתיע הוא חושך.
* * *
“גברת גדידה?” שואל ישראל. “רונית?”
“היא תהיה בסדר.” מגחכת לילו. “זה קורה להן מדי פעם. בוא, תתלבש ונלך הביתה.”
ישראל מחליק בזהירות מהכּוּס ההדוק של גברת גדידה ומפל קטן של זרע ניגר ממנו, נשפך על מזרון השיזוף. נראה שגברת גדידה לא שמה לב להעדרו, שוכבת פשוקה ודפוקה כמו בובת סמרטוטים שמישהו שיחק איתה ושמט על הרצפה.
הולך הביתה בשמש עם לילו לידו. הוא מרגיש את ה… הִתעלות שלה. לעזאזל, היא יותר מאושרת ממנו, והוא ממש ממש מבסוט.
“זה מה שהייתי צריכה.” היא אומרת.
“את? אבל כבר… זיינתי אותך.” הוא אומר, הוגה את "זיינתי" בשקט.
“זה לא אותו דבר כמו שאתה מזיין אחרות.” היא נוהמת בהתרגשות. “כשאני רעבה אלייך ככה. רוצה אותך ככה.”
“את רוצה אותי?”
“אתה חושב שאתם לבד שם, ילד?” היא מחייכת אליו. “אני… איתה. מרגישה אותה. אני היא. אותי אתה כובש, לא אותה. זה טבעי, להיכבש.”
“היא רצתה שאני אשים אה… קונדום.”
“זה לא היום שלה, אבל היא לא לוקחת גלולות נגד הריון.”
“ואם היא תכנס להריון ממני?!”
“זה יהיה מדהים.” מחייכת לילו. “אם לא אחרי פעם אחת, אז בזו שאחריה.”
“רגע.. מה?!”
“זו תכליתך וזו תכליתה. זו התוכנית הגדולה של…” והיא מפנה את אצבעה לעבר הרקיע. “אני רק עוזרת לזה לקרות.”
“אני עוד לא מוכן להיות אבא.”
“אני לא בטוח שהן תצטרכנה אותך.”
“הן?”
“אתה חושב שרונית גדידה היא האחרונה?”
ל–ע–ז–זל.
כל הנשים.
שניהם שותקים תחת השמש עד שהוא מרגיש שהוא לבד. אבל יותר טוב ככה. כל כך הרבה דברים לעכל. כל כך הרבה שינויים. אבל עכשיו הוא חושב רק על רונית גדידה שמתחננת אליו שיזיין אותה והוא לא יכול לעצור את החיוך. או את הזקפה.
* * *
חנה יושבת על מדרגות המרפסת ומביטה החוצה, רגלה דופקת על המדרגה בתנועות קצובות. ישראל היה אמור להגיע כבר מבית הספר אבל אז הודיע לה שהוא הולך לעבוד בגינה של גדידה ומאז היא מחכה לו.
צריכה. היא צריכה.
רק הוא יכול להסיר ממנה את החוטים הריריים והקרים של החרדה שזולגים באטיות על נשמתה. רק הוא, שרוליק שלה. הוא צריך אותה. כן, הוא סובל והוא צריך אותה. מיטיבה את כיסוי הראש על שיערה ומלקקת את שפתיה ומגרדת את לחייה ומביטה אל הרחוב, כף רגלה דופקת במדרגה בתנועות קצובות. היא לא רוצה יותר את הקור. את החרדה. עכשיו, כשהיא יודעת שהיא יכולה להרחיק אותם ולא לשעות בודדות היא לא יכולה יותר להתמודד איתם. כאילו הם חונקים אותה. כאילו אינה יכולה למלא את ריאותיה מחמת חישוקיהם הצוננים.
היא צריכה שזה יפסיק. היא צריכה. צריכה.
ואז הודעה בטלפון. היא ממהרת לקרוא ולבה צונח כאשר היא רואה שההודעה לא משרוליק אלא מאחותו, יהודית:
“אני בדרך, חצי שעה בבית.”
חצי שעה?! כמה זמן זה ישאיר לה… לעזור לשרוליק?
מתקשרת אליו.
“שרוליק?”
“כן אמא.”
“איפה אתה?”
“ליד המועדון, עוד מעט בבית.”
“תמהר.” היא אומרת, מתנשפת.
“בסדר.” הוא עונה ומנתק.
היא שומעת אותו רץ כמה רגעים לפני שדמותו המיוזעת נכנסת בשער הגינה.
“מה קרה?!” הוא מתנשף, סמוק עד תנוכי אוזניו.
“יהודית באה. עוד… עשרים דקות.”
“אז?”
“אז… אני צריכה… לעזור לך. לפני כן.”
לרגע מבליח חיוך קטן בזווית פיו והיא מסמיקה גם אבל הוא מהנהן מיד. הוא נותן לה יד ומסייע לה לקום, ריחו המיוזע בוגר וגברי פתאום באפה והם ממהרים לתוך הבית, נועלים את דלת הכניסה אחריהם. בחדרו כבר מחכים להם שמן התינוקות והמגבות והיא ממהרת להסיר את חולצתה ולכרוע תחתיו בציפייה, מודעת במעומעם לנינוחות שעצם הכניסה לתנוחה הזו משרה עליה.
נשימתה נעתקת כאשר הוא מסיר את מכנסיו ותחתוניו ואיברו מזנק מולה, ורידי ועבה וחזק. ריח מוזר נודף ממנו ואינסטינקטיבית היא מרחרחת, חשה ב… ריח מיצי ערווה וזרע? מרגש!
אבל אין לה זמן לשאלות עכשיו, את הזרע שלה היא רוצה טרי וחם והיא מושחת את הזין בשמן תינוקות וממהרת לגעת בו, ידה השמאלית מחליקה אוטומטית כמעט אל בין רגליה. הוא כל כך קשה ועבה שרק המגע בו כמעט משכר אותה, והעונג הזה מאיץ בה את הדופק. מעלה ומטה ידה נעה על איברו של בנה, מענגת אותו ואותה, עיניה שותות בצמא את מראהו, אצבעותיה מתענגות על תחושת ורידיו הפועמים תחת אצבעותיה וערוותה שרה שיר אסור, מלא חיים ומתרונן.
“נתפס… השריר…” היא משקרת כאשר האורגזמה מכה בה ועיניו הכחולות הנעוצות, משועשעות משהו מהשקר הברור כמו קודחות פירים אל נבכי נשמתה. היא אוחזת באיברו בעוד גופה מיטלטל, חשה בפיה נפער ולשונה משתרבבת משל הייתה כלבה ביום חם.
מתעשתת אחרי כמה רגעים ומחייכת בהתנצלות.
“סליחה, זה ה… שריר…”
“זה בסדר, אמא.” הוא אומר בשלווה. “תמשיכי.” הוא אומר והיא ממהרת לציית. אבל הפעם נראה שהוא לא מתקרב לשיאו ואחרי כמה דקות נוספות היא מתחילה להילחץ. עוד מעט יהודית תהיה פה והיא לא… הצליחה וכל עוד יהודית בבית זה יהיה יותר מסובך לעזור לו. וידה עולה ויורדת על הזין העבה וקולות חלקלקים ומרגשים בוקעים ממנו אבל ישראל נראה רגוע כמו שהיה כשהתחילו וזמנה הולך ואוזל.
“אין לנו הרבה זמן, שרוליק…” היא אומרת. “יהודית בדרך.”
“פשוט גמרתי קודם.” הוא מסביר. “זה לוקח יותר זמן.”
“אבל יהודית…”
“תורידי את החזייה.” הוא מצווה.
“מה?!”
“זה יעזור לי. לגמור יותר מהר.”
היא רוצה למחות, להסביר לו שזה אסור ושזה מוגזם אבל הוא צודק, אם זה יעזור לו זה יותר טוב לכולם. היא עדיין מתלבטת אך ידיה כמו נשלחות מעצמן לאחור, פותחות את קרסי חזייתה ומשחררות את שדיה הגדולים לחופשי. הם גדלו בימים האחרונים, אולי איזה הורמון שמשתולל.
“אמא…” הוא אומר בהתרגשות והיא חשה בריגוש שלו כמו ברק הפוגע בעץ ומזנק לעץ סמוך. “הם מדהימים…”
“אל תדבר ככה.” היא מבקשת במבוכה אבל גם החרמנות שלה גואה עכשיו. עירומה מלבד כיסוי ראש וחצאית, היא כורעת בין רגליו של בנה ומאוננת לו במרץ, שדיה חשופים מול מבטו ופטמותיה זקורות ונרגשות. כמו בהילוך איטי היא רואה אותו שולח יד מהוססת ללטף את שדהּ השמאלי, אינסטינקטיבית מרחיקה אותו אבל לרגע מחשמל אחד ליטפו כריות אצבעותיה את חלקו התחתון של השד ומגען כמו נצרב בה, חמים ומרגש ואסור.
נראה שצדק כאשר הורה לה לחשוף את שדיה. כמה רגעים אחר כך היא חשה בו עומד להתפרק, לבה מאיץ את מהלומותיו. לפתע הוא מחליק מהמיטה ונעמד מעליה באדנות, אוחז באיברו האימתני בידו. פיה נפער ברעבתנות לעברו מבלי לחשוב, עגלה רעבה בשעת הנקה והוא מתחיל להמטיר עליה גשם נדבות, קולע הישר לפיה הפעור אך גם משקה את שדיה החשופים, צווארה העירום וכתפיה הגלויות. חנה נשענת על יד ימינה, השמאלית מאוננת בפראות בעודה גומרת כך מתחת למטר זרעו, ניחוחו וטעמו מבשמים את חושיה.
הייתה רוצה להישכב על השטיח, אפופה ברווחה הזוהרת הממלאה אותה, מסלקת את הכבלים הקרים של החרדה והאשמה, מחליפה אותם בשרוכי נהרה בהירים. אבל יהודית בדרך והיא צריכה לעוף אל המקלחת לפני שזו תגיע הביתה ותמצא אותם משוחים בזרע ועירומים למחצה. שרוליק מושיט לה יד חזקה ומרים אותה בקלילות לעמידה והם קרובים כל כך, זקפתו המגירה עדיין מתחככת בירכיה מעל החצאית, חזהּ העירום מול חזהו ומעל כל עיניו: כחולות ויציבות, נעוריו מתפוגגים, מתייצבים, מתבססים.
שפתיו. למה היא חושבת על שפתיו פתאום?
“יאללה, אמא.” אומר שרוליק. “לפני ש…”
“תתארגן מהר וצא ליהודית. אני… לא אצא מהר מהמקלחת.”
צל החיוך היודע בעיניו מביך אותה ומסמיק את ערוותה והיא אוספת את בגדיה ונמלטת מחדרו. היא אמנם פותחת את המים במקלחת אבל את עשר הדקות הקרובות היא מבלה על ברכיה על השטיחון של חדר האמבט, מצחה צמוד לרצפה ואצבעותיה מחוללות ורטובות.
* * *
יהודית פוסעת לעבר הבית, לבה כמו תמיד קל וכבד עם כל צעד שעושה. הבית זה הבית, שם היא אהובה ומוקרת ושם גרה עדיין ילדותה אבל הבית זה גם הכלא של אמא… השבויה התמידית במלנכוליה שלה, לזה היא לא מתגעגעת. כשהייתה ילדה חשבה שככה כל האמהות, שמרוב דאגה לילדים היא עצובה. עם השנים הבינה שאמהּ שונה משאר האמהות וזו לא דאגת אם פשוטה שדוחקת בה לאכול את ציפורניה, לתופף בכפות רגליה ולנוע בחוסר שקט בבית, תמיד להראות כאילו היא מצפה שהשמיים יפלו על ראשה בכל רגע. אחרי הגיוס, כשכבר פגשה ודיברה עם אנשים רמזה לאמא ללכת לטיפול או לקחת תרופות אבל במשפחת סבלשטיין "תרופות זה לחולים" אז הרמיזות הפכו לשיחות ואלו התפתחו לוויכוחים וצעקות, הפכו לשתיקות מעיקות ולבסוף התבססו לגושים גדולים של מתח. הלוואי יכולה להרגיש את ההקלה שמרגישות חברותיה כשהן חוזרות הביתה. ולא שדודה דקלה שונה ממנה בהרבה, מאז שעזב אותה בעלה. כולן פסיכיות במשפחה הזאת? גם אני אהיה ככה?
והנה עץ השסק והשער חורק והמרפסת בסגנון הישן שעליה אפשר לשבת בערב ולאכול אבטיח ולהביט ברחוב הראשי והיא ניגשת לדלת ומנסה לפתוח אותה אבל זאת נעולה. נו, אין לה כוח לחפש עכשיו את המפתחות. דופקת.
היא שומעת דיבורים מתוך הבית, דלת נפתחת ודלת נסגרת ו… אף אחד לא בא. דופקת חזק יותר.
“אמא!” היא קוראת. "שרוליק!”
אחרי כמה רגעים נפתחת הדלת ושרוליק עומד בפתח, מדיף איזה ריח מוזר.
“כמה זמן עד שאתם פותחים!” היא מתלוננת ונכנסת פנימה. “ואם היה לי פיפי?”
“אין לך מפתח?”
“אתה חושב שאני יודעת איפה הוא? קבור איפשהו בתיק.” היא אומרת ומניחה את התיק הכבד על הרצפה. “ממילא אמא תמיד בבית אז היא פותחת לי. איפה היא?”
“מתקלחת.” מסביר שרוליק.
“גם לך לא יזיק, מה זה הריח הזה? אתה מס… מה זה הריח הזה?” היא שואפת מלוא ריאותיה את הריח המוזר. חשבה שהוא מסריח בהתחלה אבל עכשיו לא בטוחה כל כך.
“גם אני צריך להתקלח.” אומר שרוליק ומתרחק לחדרו, מותיר אותה לבד בסלון. מוזר מה שקרה פה.
הולכת לחדרה ומניחה את התיק על הרצפה. היא רוצה להתקלח אבל אצלם בבית למרות שיש מספיק חדרי מקלחת השפעת המים החמים היא הדדית אז אם אחד מתקלח והשני פותח את המים החמים זה עלול לגרום לעליה או ירידה חדה בטמפרטורה. כבר חמש עשרה שנים (ואם להאמין לאמא, עשרים וחמש) אומרים לאבא לטפל בזה והוא אומר "בשבוע הבא" אבל עדיין זה סיכון רציני להפעיל שתי מקלחות במקביל. בינתיים נשכבת על המיטה ומביטה בתקרה.
האמא שמעירה אותה משנתה שונה מאוד מזו שהיא זכרה. היא מעירה אותה בנשיקה למצח ומחייכת אליה כשיהודית פוקחת את עיניה.
“שלום חמודונת.” אומרת אמא.
חמודונת?
“הי אמא.” מפלבלת יהודית בעיניה. “לא שמתי לב שנרדמתי.”
“לא רציתי להעיר אותך.” מחייכת אמא. “אבל גם לא ידעתי כמה זמן תרצי לישון. לכמה זמן חזרת? עד סוף השבוע?”
“לא, חוזרת מחר.”
בעודה מספרת לה על הצבא, יהודית מביטה באמהּ בזהירות. כבר דקה הן משוחחות ואמא לא תחבה את האצבע לפה או תופפה בכף רגלה ברצפה, מבטה לא נורה מנקודה לנקודה בחדר בחיפוש אחר דבר מה לנקות, היא לא פירקה את התיק של יהודית כדי למצוא שם כביסה לנקות והיא סתם יושבת… נינוחה. זאת המילה. אמא נינוחה.
“הכל בסדר אמא?” היא שואלת לבסוף. “את נראית ממש רגועה. את לוקחת איזו תרופה?”
“אפשר לומר שאני לוקחת איזו תרופה.” מחייכת אמא. “והכל ממש בסדר.”
====================================================
יכול להיות שזה סיפור שכתבת מזמן? הוא קצת שונה. יותר טכני, פחות צבעוני.
חדש.
זה ששרוליק מתפתח לתוך התפקיד החדש שמיועד לו זה מעולה
תודה
סיפור מעולה דוב
רק בוא נאיץ לפרק כל שבוע ?
ימים קשים אתה יודע. צריך משהו לברוח אליו
תודה רבה :-).
כמה תיקונים קטנים:
לילו לרונית נאנחות ביחד -> לילו ורונית נאנחות ביחד
חש ברטיבות שלה מקבל אותה בשקיקה -> חש ברטיבות שלה מקבלת אותה בשקיקה
והיא צריכה לעוף את המקלחת -> והיא צריכה לעוף אל המקלחת
תוקן, תודה!
“אני לא בטוח שהן תצטרכנה אותך.” – אני לא בטוחה
הודפת את פניו את חזהּ העצום – אל פניו?
תוקן, תודה.
סיפור נהדר, לפחות מבחינתי.
הבנייה של הדמות של ישראל מרשימה. הוא לא הופך את עורו ונהיה מהיום למחר מישהו אחר – זה מאוד אמיתי ואמין.
הוא גם לא מפנה עורף למי שהוא היה אתמול.
אני מזהה כאן בניה דומה לבנייתו של עזי ב'הצד השני של הבריכה'…
כמו כן, נראה שעומד בפנינו סיפור רב פרקים. אם בכל פרק הוא כובש בעיקר מישהי אחת (רונית גדידה), אז יש את אמא (חנה) שלו, ואחותו (יהודית), והדודה (אסתר נדמה לי), והמנהלת (יעל) בבית הספר, והבת של רונית (טל) גדידה ואת אשתו של הדוד – וכל זה רק מצד הבנות!
ויש גם את הבנים שיכול להתפתח גם איתם משהוא (אני לא ממש בעד ולא מהחובבים).
ויש גם "שנה" ו"שלש" כשהבנות תרדופנה אחריו…
ויש בטח גם הפתעות שדור עדיין שומר בכובע.
כך, ש'הלילה עוד צעיר'.
אולי לא באורך של 'הצד השני של הבריכה', אבל, בהחלט סדרה לא קצרה.
סיפור פורנו מצויין וסיפור נהדר בכלל
אני אוהב את העיסוק שלך בכמה שנים האחרונות בדת, זה מרגיש כאילו זה בא ממקום אמיתי, מהרבה מידע שלמדת על הנושא. הסיפורים האלו טובים ממש.
תודה דור
שכוייח!
סיפור מדהים,
קיבלנו פה גשם של נדבות.
איזה ביטוי ואיזה שימוש.
איכותי ומחרמן כהרגלך.
התהליך עם האמא ממש טוב וחזק. הזיון של גב גדידה גם טוב אבל קצת הפריע לי שהיא פתאום רואה את לילית ושומעת אותה.
הייתי מתאר את זה משלב מסוים בלי ההשתתפות של לילו. אני מאוד והב גם את ההתפתחות האיטית של ישראל. בכל מקרה שפע אפשרויות והתפתחויות.
אין כמו הדמיון שלך. תודה שאתה מרים לנו (תרתי משמע) בזמנים קשים אלה.
בין שלל יכולותיה של לילו, היא יכולה לבחור בפני מי היא מתגלה.
לא נזכה לפרק חדש היום?
הודפת את פניו את חזהּ העצום
הודפת את פניו אל חזהּ העצום
תוקן, תודה!